גדולי הדורות הקפידו מאד על מצוות 'ביקור חולים' לקיימה בשלמות ועל חשבון זמנם במשך שעות ארוכות וכמו שמצינו בחז"ל שהקב"ה בא לבקר את אברהם אבינו ביום השלישי למילתו. נביא כאן מספר סיפורים על גדו"י כיצד הקפידו במצווה רבה זו ביתר שאת:
סיפר רבי חיים קמיל: פעם החזו"א שלח אברך לדאוג לאיזו אשה חולנית. אמר אותו אברך לחזון איש שיש לו היום יארצייט וכי צריך הוא לעבור ולהתפלל מנחה לפני העמוד לעילוי נשמה. אמר לו החזו"א הנה המצוה הזאת שתדאג לחולה תהיה לעילוי נשמה.
בשעה שאדם ממכריו של הסבא מסלבודקה היה נופל למשכב, לא היה נותן מנוחה לנפשו. היה מתפלל עליו, שולח לטפל בו ולהעמיד משמרות על יד מיטתו, מתייעץ מי הם הרופאים הטובים ביותר למחלה זו ומה הן התרופות היעילות, ואינו מסיח לרגע דעתו מזה. בייחוד בשעה שנמצא חולה בין בני־הישיבה, היה ניכר הדבר בביתו וזו היתה שיחת היום. לא היה שום עיכוב בכסף כדי לאחוז באמצעים הנמרצים ביותר, אף אם המצב הכספי בישיבה היה בכי רע. לבחורים המתמסרים לחולה היה סולח על כל פשעיהם ולא היה נותן להשמיע עליהם שום דופי, ולהיפך, כשהיה מרגיש באחד התלמידים שהוא אדיש למצב החולים, היה נוזף בו על חוסר רגש, ועל אי השתתפות בצער הזולת.
מסופר על רבי משה שמואל שפירא: חולים שבאו אליו לברכה ועצה, מלבד מה שהעתיר בעדם לא היה זה נדיר כלל שהיה הוא בעצמו מתקשר אליהם ומתעניין בשלומם. פעמים הרבה התקשר ושלח לעסקנים מיוזמתו שיראו לעזור לאותם חולים במה שאפשר. היו אלה מקרים לעשרות ומאות. אחד ממקורביו ראה בביתו דפים בכתב ידו עם ספרי טלפון וכתובות שונות של רופאים ומטפלים בכל מיני סוגי בעיות.
לפליאתו מה לו ולדברים אלו, ענה לו רבי משה שמואל בפשטות: אנשים מגיעים לכאן עם סוגי בעיות שונות ומשונות, ומי יודע אולי מישהו גם יזדקק לרופאים ומטפלים אלו. לכן, כשראיתי או כששמעתי עליהם מיודעי דבר, רשמתי את כתובתם ומספר הטלפון שלהם בשביל למסרם למי שיזדקק.
מעשה ביהודי אחד מפשוטי עמך בית ישראל, אשר בתו חלתה ל״ע חולי קשה, ונאלץ לנסוע עמה לארה״ב לצורך טיפול כירורגי. בימים ההם לא היה ניתוח כזה ענין פשוט. כדי לבצעו נדרש סכום כסף גדול. מלבד זאת, היה עליהם להישאר באמריקה אחרי הניתוח עוד כשלושה חדשים, למעקב ולטיפולים. בעצת ידידים ניגש האיש אל בית האדמו״ר בעל ה״בית ישראל״ כדי להתברך מפיו, אלא שבדיוק באותה שעה הוא יצא לאסיפה חשובה של מועצת גדולי התורה. מכיוון שזמנו היה דחוק, הגיע אבי הבת לכינוס המועצת, וביקש לדבר עם הרבי.
אמרו לו הגבאים, שהדבר בלתי אפשרי, אך יכול הוא לכתוב את עניינו בקוויטל, והם יעבירוהו לידי הרבי. עשה האיש כעצתם. והנה תיכף ומיד יצא הרבי אליו באמצע האסיפה והתעניין בפרטי פרטים. שאל: מה טיב המחלה? מי ומי הנוסעים? היכן יתאכסנו בארה״ב? כמה זמן יצטרכו לשהות שם? וכדומה. אחר האציל לו ברכתו לרפואה שלמה. לא ידע אבי החולנית את נפשו מרוב התרגשות. התפעל בלי גבול מהתעניינותו החמה. שכן, כאמור, הוא לא השתייך לאנ״ש, ואף לא בא להתייעצות, כי אם לקבל ברכה בעלמא. והרבי לא הסתפק בכך, אלא בדק אישית את העניין לפרטי פרטיו.
בעת ששכב הסבא מסלבודקא על ערש-דווי בירושלים, נקבע שתמיד ישבו על-יד מיטתו שני תלמידים כדי לטפל בו. באחד מלילי-השבתות סיפר לו אחד התלמידים התורנים שישבו על-ידו באותה שעה, שבמלון שהם התאכסנו בו, התאספו מנין אנשים כדי להתפלל תפילת ערבית בציבור. רנ״צ הבין שהוא רוצה להצטרף למנין ואמר לו ללכת, ובאותו זמן הציע גם לחברו שיצטרף אליו. התלמיד השני הבין שכוונתו היא לנסותו בלבד ולא עזב את המקום. לאחר שהראשון שב מן התפילה, הרים עליו רנ״צ את קולו בנזיפות חמורות, היאך הוא עוזב חולה והולך להתפלל, והרי הרמב״ם פוסק: ״כל המבקר את החולה כאילו נטל חלק מחוליו והקל מעליו, וכל שאינו מבקר כאילו שופך דמים״. ואם כן איפוא, האם תפילה זו למצוה תיחשב? הרי אין זו אלא שפיכות דמים וכו׳ וכו׳!.
(לבית התורני)