'רגלי חסידיו ישמור' – פעם בשנת שמיטה הביאו לו סיגריות מחו"ל שאין בהן חשש שביעית. סבא התחיל לעשן, ולפתע אחזו חיל ורעדה. הוא ירק מפיו את הסיגריה וקרא: "הלא מריח כאן יין נסך! פע!"

הרב אברהם פוקס

"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" (ויקרא כ"ה, ד')

בספר בית אמי כותבת הרבנית ר'. צביון בת מרן שר התורה זצ"ל: אם נבקש למצוא אדם אשר קיים את הפסוק 'בכל דרכך דעהו', וכל מעשיו היו לשם שמים על פי רצון ה'- הרי עומדת לנגד עינינו דמותו המאירה של הסטייפלר. כל פסיעה וכל תנועה שלו היו מחושבות מתוך יראת שמים מופלגת, ומפני כל אלו זכה גם לסייעתא דשמיא.

אפילו נושא שולי כעישון – כמה דקדוקים וזהירויות היו כרוכים בו! סבא היה מעשן מפעם לפעם. הוא הורגל בכך בבחרותו כאשר לא היה לו מה לאכול, והסיגריות השיבו את נפשו הרעבה. אמנם בהיותו חתן כתב לו החזון איש: "הנני חושב כי עישון הטבק קשה לנשימה ומעבה את מקום הריאות, ולכן יש לפרוש מזה". (החזון איש כתב זאת עשרות שנים לפני שנודע כי העישון מסוכן מאוד!) אולם סבא הסביר לחזון איש את הצורך שלו בעישון. רק בשנותיו האחרונות חדל מלעשן.

והנה נוכל לראות עד כמה דקדק ונזהר סבא בנושא זה: כבר בבחרותו קיבל על עצמו שלא לבקש סיגריה מאיש. סבא נזהר מאוד שלא להדליק את הסיגריה מנרות בית הכנסת. בהיותו בישיבה הקפיד שלא לפתוח את התנור כדי להדליק את הסיגריה, שמא ימעט את חומו. בפסח לא עישן מחשש חמץ, ובשנת שמיטה נמנע מלעשן שמא יש בטבק חשש גידולי שביעית. סיגריות מאמריקה לא עישן משום ששמע על חשש כשרותי קלוש שיש בהן.

'רגלי חסידיו ישמור' – פעם בשנת שמיטה הביאו לו סיגריות מחו"ל שאין בהן חשש שביעית. סבא התחיל לעשן, ולפתע אחזו חיל ורעדה. הוא ירק מפיו את הסיגריה וקרא: "הלא מריח כאן יין נסך! פע!"

אחי רבי אי"ש החליט לברר את הדברים ביסודיות, ואחר חודשים ארוכים גילה כי אכן, בתהליך הייצור מזלפים יין על עלי הטבק…

כשהגיעה למדף בו היה מונח הש"ס של החזו"א, הכניסה הרבנית את כרכי הגמרות על פי סדר משלה… אחרי הכרך של ר"ה־יומא־סוכה, הניחה את מסכת 'פסחים,' למרות שמסכת זו מוקדמת לכרך של ר"ה; ואחרי פסחים הכניסה את מסכת 'שבועות…'

"וְסָפַרְתָּ לְךָ" (ויקרא כ"ה, ח')

שח מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א והבואו הדברים בספרו 'שמחה בבית' בעריכת הסופר הנודע הרב משה מיכאל צורן: גיסי מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל סיפר לי מעשה שהיה בבית דודו, מרן החזון איש זצ"ל. בימים שלפני פסח, ניקתה הרבנית ע"ה את ארון הספרים של בעלה, רבן של כל בני הגולה, למרות שהחזו"א לא השתמש כידוע בספריו בימי הפסח. כשהגיעה למדף בו היה מונח הש"ס של החזו"א, הכניסה הרבנית את כרכי הגמרות על פי סדר משלה… אחרי הכרך של ר"ה־יומא־סוכה, הניחה את מסכת 'פסחים,' למרות שמסכת זו מוקדמת לכרך של ר"ה; ואחרי פסחים הכניסה את מסכת 'שבועות' (העוסקת בהלכות שבועה)….

שהרי, כך אמרה, זה סדר המועדים בעם ישראל. קודם ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות, ורק אחר־ כך מגיע הפסח, ולאחר הפסח אנחנו מתקרבים לחג ה'שבועות…'.

מרן החזון איש, כך סיפר גיסי, ראה את כל זאת, ולא הגיב, ולא שינה את הסדר של הגמרות. למרות שהאורחים המרובים שפקדו את הבית הגדול והקדוש הזה, יפקחו עיניהם בתמיהה כשיראו את אי־הסדר בארון הספרים של החזו"א, החליט מרן זצ"ל שכבודה של אשתו חשוב לו יותר מכל דבר אחר.

הגר"ח הוסיף ואמר בחיוך שבעצם הרבנית לא שגתה, שכן בימים שלאחר הפסח נוהגים בעם ישראל ללמוד את מסכת 'שבועות', שהיא בת מ"ט דפים, כמספר ימי ספירת העומר. ואם כן אפשר להכניס לארון את מסכת שבועות אחרי פסחים…

כעבור ארבעים שנה, ראוהו פעם בוכה בכי תמרורים. שאלוהו לסיבת בכיו, וענה שערך חשבון נפשו, מצא שחטא ואינו יכול להירגע

"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ וגו' אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כ"ה, י"ד)

בספר 'דברים ערבים' – 'מאמר מרדכי' מסופרת עובדא אחת מני רבות המלמדת על מידת אהבת ישראל שיקדה בליבו של הצדיק רבי מוט'ל סלונימע'ר זצ"ל, ללא גבול ומעצור. בעת מלחמת העולם הראשונה, כאשר פסקו העברות הכספים מחו"ל, בהם תלויים היו חיי בני העדה, והיוקר האמיר בצורה מבהילה, ופשטה מגיפת דבר שהפילה חללים רבים.

באותה עת צרה וצוקה לא תקפ"ץ, הלך רבינו ומכר את כל רכושו להחיות נפשות רעבות ולבבות נדכאים. מכר את כלי ביתו, רהיטיו ואף את ספריו, חמדת נפשו. כל אשר לו נתן בעד נפשו של הזולת. לא השאיר לעצמו אלא טלית ותפילין, בגדיו אשר עליו, וקפטן אחד לשבת.

לימים, כעבור ארבעים שנה, ראוהו פעם בוכה בכי תמרורים. שאלוהו לסיבת בכיו, וענה שערך חשבון נפשו, מצא שחטא ואינו יכול להירגע. ובמה חטא? שלא מכר בשעתו גם את הקפטן של שבת! הרי לא היה חדש ולא נאה ומהודר אבל יכול היה לקבל עבורו פרוסת לחם ולהחיות יהודי לשעה. זה היה ה"חטא" אשר העיק עליו ועל זה הוא שב בתשובה".

במסגרת עבודתו שמע בהקלטה של השיעור איך מרן הגרא"מ שך מעמיד קושיה חמורה בראב"ד, ומתוך הריתחא דאורייתא אומר: "מי שיתרץ זאת יזכה להיות חתן"…! כמסיח לפי תומו סיפר לבנו הבחור המבוגר את הקושיה

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ – שתהיו עמלים בתורה, רש"י (ויקרא כ"ו, ג')

ב'אוסף גיליונות' מבית ישיבת מיר שע"י 'צוף' הוצאה לאור התפרסם מאמר 'עיננו גל' בפרשת שמיני שנת תשע"ט, ובו מעשה שאירע באותם ימים ממש.

היתה נערה כבת 26 מעוכבת שידוך, שכבר כמה פעמים ניגשו אל מרן הר"ח קנייבסקי זצ"ל לברכה, ובכל פעם התחמק, אמר: "מי אומר שהיא מוכרחת להתחתן… אשה לא מצווה להתחתן"… לנערה זו יש סבתא חורגת, וביום מן הימים היא עשתה טובה גדולה לאחד מבאי ביתו של מרן, והוא הכניסה לברכה, והיא ביקשה על נכדתה.

הפעם מרן הגר"ח נאות לברך, והציע שאביה ילמד מסכת קידושין והיא תתחזק בתפילה. האבא הגיב: "אינני מאמין במופתים וסגולות, אבל מה לא עושים למען הבת!" – והחל בלימוד יסודי של מסכת קידושין. למחרת הסיום (!) השידוך יצא לדרך ונסגר למזל"ט כעבור שלושה שבועות…

ובנותן ענין להוסיף למקרה הנ"ל קישוט נפלא נוסף: אבי הכלה הנ"ל הוא יהודי ת"ח גדול, מצוות הת"ח שעורכים את ה'שיעורים-כללים' של מרן הגרא"מ שך זצוק"ל. בתקופה זו היה לו עוד בחור מעוכב שידוך, כבן 28, גם הוא ת"ח בפני עצמו. במסגרת עבודתו הגיע האב לאחד מה'שיעורים הכלליים' האחרונים בסוגיית 'פלגא נזקא קנסא', ושמע בהקלטה של השיעור איך מרן הגרא"מ שך מעמיד קושיה חמורה בראב"ד, ומתוך הריתחא דאורייתא אומר: "מי שיתרץ זאת יזכה להיות חתן"…!

כמסיח לפי תומו סיפר לבנו הבחור את הקושיה (בלי להודיע לו על הסגולה), ובכן, הבחור שרגיל למסור בישיבה שיעור שבועי, עמל על הסוגיא והצליח למצוא שני תירוצים על הקושיה, והנה תיכף לאחמ"כ מצא את שידוכו… נפלא למתבונן: שני תירוצים – שני חתנים! (באותו שבוע הוא ואחותו!).

בעוברי ליד אכסניית מרן זי"ע, ראיתי בקומת הקרקע חדר מואר, חשבתי שזה בית הכנסת של המלון, הסתכלתי פנימה ואז נגלה בפני מחזה של מטה מוצעת ועל ידה שלשה כסאות מעץ, ומרן מהר"א זי"ע שכב עליהם

"וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד" (ויקרא כ"ו, ו')

בספר 'דברים ערבים' הובא כי באלבום מפואר של בעלזא על עיירת המרפא מארינבאד בשם "מראות הקודש" (תשס"ח), יש סיפור שסיפר הרה"ח ר' מנחם אליעזר מוזס הי"ו: באחד מה"שפאצירען" (טיולים רגליים) שזכיתי ללכת עם כ"ק האדמו"ר בעל ה'בית ישראל' מגור זצ"ל, התיישב האדמו"ר בגינת "בר גיורא" בירושלים, והחל לשוחח אודות כ"ק מרן מהר"א מבעלזא זי"ע.

תוך כדי דיבור שאלני בחיבה: "דו האסט איהם געקאנט?", (היכרת אותו?) עניתי: ראיתיו, אך וודאי לא היכרתיו. הגיב הבית ישראל: "אבער איך האב אים יא גיקאנט, נאך פון מארינבאד" [אבל אני היכרתיו, עוד מימי מארינבאד].

וכך סיפר: בשנות הע', לפני מלחמת העולם הראשונה, התאכסנתי עם אבי כ"ק האדמו"ר ה'אמרי אמת' זי"ע במלון לייטנער במארינבאד, והרבי מבעלזא התאכסן בקירוב מקום אצל לייטנער השני. כהרגלי השכמתי לפני עלות השחר ויצאתי לרחובה של מארינבאד. בעוברי ליד אכסניית מרן זי"ע, ראיתי בקומת הקרקע חדר מואר, חשבתי שזה בית הכנסת של המלון, הסתכלתי פנימה ואז נגלה בפני מחזה של מטה מוצעת ועל ידה "דריי האלצענע בענקלעך" (שלשה כסאות מעץ), ומרן מהר"א זי"ע שכב עליהם "איינגעקוועטשט" (מקופל).

למחרת שאלתי את הגבאי של הרבי מבעלזא: האם בשביל לישון על כסאות עץ צריכים לבוא עד מארינבאד? ענה לי הגבאי: יודע אני למי אתה מתכוון, אך אל תאמרו דבר, מפריע לו מאוד כשעוקבים אחר מעשיו. וסיים האדמו"ר מגור זצ"ל: "האב איך איהם גיקאנט?" (האם היכרתי אותו?)