דורות על גבי דורות ידעו הכל כי מצות ברית המילה היא חביבה אצל כל יהודי, וישראל קדושים מסרו את הנפש על קיום המצוה. גם בתקופות הקשות ביותר, תחת גזירות נוראות ואפילות ממוראה של מלכות, ומתוך ייסורי-מוח, לא ביטלו היהודים מצוה חביבה זו. אצל מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל ראינו מסירות נפש ומאמצים גדולים לזכות במצות הסנדקאות.
טירחה – על שום מה?
לא אחת ולא שתים, שאלו את רבינו בני ביתו הקרובים ביותר, ילמדנו רבינו, טירחה נוראה זו על שום מה? והשיב כי כך ראה אצל רבו מרן החזון איש זצ״ל, שטרח גם הוא לשמש כסנדק, זאת ועוד – הוסיף רבינו, יש בכך מעלה שמכפר על כל העוונות.
הגאון רבי אליהו מן שליט"א כותב בזיכרונותיו (דרך שיחה, לך לך): שאלתי לרבינו מהו סוד הדברים שנוסע לבריתות לסנדקאות, ואף שזו מצוה גדולה הרי ת״ת כנגד כולם, והשיב: גם בדרך אפשר ללמוד, אבל זה לא כל כך פשוט. מו״ח מרן הרב אלישיב שאלני פעם מדוע אני נוסע כל כך לבריתות, ועניתי כי כך ראיתי אצל רבותי, החזו״א נסע פעם לקוממיות, ולקח לו זה את כל היום, ואף פעם לא נמנע מלהיות סנדק, וגם אבא זצ״ל, אף שבזמנם לא היה כ”כ הרבה כמו אצלי.
מדן ועד באר שבע
כדי לסבר את לב הקוראים, שיבינו באלו נסיעות קשות וארוכות מדובר, נביא תיאור קצר ומרתק מהאיש ששהה כשלושים שנה במחיצת רבינו והאחראי הבלעדי על הבריתות, ידידינו החשוב הר״ר ישעי׳ אפשטין שליט״א, לשמוע מה בדיוק היה באותן שנים. נקדים ונבהיר, כי לצורך השלמת המלאכה נצרך לזה ספר עב כרס אך אנו מתמקדים כאן בעיקרה של קושי המצוה, ובטירחה שהיתה מלווה סביב הנסיעות.
"בשנים בהן היה רבינו נוסע מחוץ לעיר לבריתות, הוא לא היה מסרב לשום ברית. גם בימי חולשה וקושי, עייפות או טירדה, הברית קודם הכל. מידי יום היינו נוסעים באוטו (׳וולבו 240 אפור׳, למי שזוכר…) לבריתות, בכל העדות והחוגים ובכל הארץ. הרב אפשטין מחייך ואומר, כי בדרך כלל החלוקה היתה מסודרת ׳בבוקר זה בריתות של אשכנזים, ואחרי צהרים אלו הספרדים׳…
לא אשכח את היום ההוא, בו היה מספר שיא של הבריתות ביום אחד היה – שמונה בריתות!! אבל בשמונה מקומות שונים. זה היה יום קייצי בערך בשנת תשנ״ד, יצאנו מיד בבוקר לברית בצפון בעיר צפת, אחרי ששימש כסנדק, ועברו כל האנשים להתברך ולשאול שאלות, כבר הגיע שעת הצהרים, הוצאתי מהאוטו, מעט ירקות ותבשיל אותו היתה מכינה ומביאה בידי הרבנית ע״ה בימי נסיעה ארוכים, ׳צידה לדרך׳ מזון שיתן לו כוח להמשך המסע.
ניצול כל שניה
”חשוב לי להדגיש” אומר לנו הגר”י אפשטין, כי אמנם את השנים בהם היה רבינו ״בשיא כוחו״ הוא ״בזבז״ כביכול, על נסיעות ימים שלמים מבוקר ועד הלילה, אבל שמתי לב כי דווקא אז היה לו סייעתא דשמיא בכתיבת הספרים, באותם שנים הוא הוציא וכתב הרבה יותר מהר את הספרים. בד בבד הוא הספיק באופן פלאי להשיב אלפי מכתבים. דווקא בשנים ההם הוא הספיק הרבה יותר. סייעתא דשמיא של מצוה. פעם רבינו אמר לי בגילוי לב ”הנסיעות עושים לי טוב, כי בדרכים – אחרי שסיים את חוק לימודיו – הוא חזר על מה שכתב במחברותיו, ובדק את עצמו אם כותב כראוי, וכשחזר הביתה תיקן והוסיף לפי הצורך…
”רבינו לא היה מעורב בכל הפרטיים הטכניים. יום לפני הברית, הוא היה שואל 'מה מחר'? והייתי אומר לו כי יש כך וכך בריתות. ביום שהיה הרבה בריתות הוא היה יושן מעט בלילה, ולומד יותר, ובזמני הנסיעות היה משלים את השינה. ובשאר הזמן היה לומד את קביעותיו בדרכים, או שהיה לו סדרי לימוד אחרים כך למשל, אחרי חג הסוכות היה משנן בנסיעה את עשרות פעמים של 'ותן טל ומטר לברכה'.
תקרא לי לברית…
כאמור, רבינו ראה חשיבות עליונה לבוא לשמש כסנדק בבריתות. לשם כך הוא ויתר על אירועים רבים. בערב אחרי מסע של יום מפרך הוא כבר היה מותש, ומעט הכוח שנותר בו נוצל עד תום להשלמת כתיבת ספריו. באותם שנים היו פעמים רבות שהיה מתבקש על ידי חתן ואביו ממקורביו, לבוא להשתתף בשמחת נישואין, הוא היה עונה בבת צחוק 'תבוא שנה הבאה לקרוא לי לברית'. מיותר לציין, כי דבר מדבריו לא נפל ארצה. לשנה האחרת נפקדו הזוג בבן זכר ורבינו נקרא לבוא לשמש כסנדק. לעיתים נדמה היה, כי יש לו לחתן משאלת לב כי רבינו לא ירצה לבוא לחתונה אלא יבקש לבוא לברית, או אז נחשב כהבטחה ברורה.
המתנה ארוכה
בניגוד למה שאולי ניתן לחשוב, כי בכל ברית שרבינו כובד בה כסנדק, הוא הגיע, התיישב לברית והלך. הדברים לא היו ממש כך. פעמים רבות היה ממתין רבינו עד לבואו של המוהל, ופעמים שבעלי הברית ביקשו שימתין לבואו של סבא מבוגר או דוד חשוב. רבינו לא הראה פנים ממהרות, אלא ישב עם גמרתו והגה בה עד לאמירת 'ברוך הבא' עם כניסת התינוק.
פרק מיוחד בפני עצמו הוא מה שהתרחש אחרי כל ברית. רבינו נוהג לברך את אבי הילד ואת הסבים, ואז מתחילה 'קבלת קהל מאולתרת', בדרך כלל מבקשים גם שאר בני המשפחה ברכות, ולרוב, תמיד נמצא מי שיש לו צרה בתוך ביתו ומקיים את דברי חז״ל 'ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים', וגם באוטו עוד נעמדים אנשים לנצל את ההזדמנות לשאול משהו מגדול הדור.
האוטו שננעל
מתוך אוצר הסיפורים השופע בידי הר״ר ישעי' אפשטין, בחרנו בסיפור אחד לא שגרתי:
”אספר לכם סיפור נדיר, פעם אחת היינו בברית בירושלים בשכונת רמת שלמה, זה היה יום קיץ חם מאוד, והשארתי את האוטו דלוק עם המזגן והמפתחות בפנים כדי שהאוטו יהיה קר כשנצא, שיהיה נעים לרב. עבר שם ידיד שלי, וראה אוטו לא נעול, אז טרק את הדלת ונעל אותו מבחוץ… יצאנו מהברית, ועיניי חשכו. האוטו נעול והמפתח תקוע בפנים.. לא ידעתי מה לעשות, נמצאים בקצה ירושלים…
דבר ראשון הודעתי לרב שליט”א שיש איזה תקלה וייקח קצת זמן, הוא נכנס לבית הכנסת והתיישב ללמוד. מיד לאחר מכן הזמנתי פורץ מ'בית הבטיחות הירושלמי' והם אכן באו אך לא הצליחו לפרוץ. היה זה מסובך מדי.
כשראיתי שאין ברירה, התקשרתי לאבא שלי הר”ר שמואל אפשטין ז”ל , שהיה מסור בכל ליבו ונפשו לכל צרכי רבינו, והוא שמע את הדברים ואמר שהוא הרגע עוזב את העבודה מביא איתו מפתח חילופי ובא עם האוטו. אבל גם זה לוקח זמן… בינתיים מצאתי שם ידיד טוב שלי שגר באזור, ביקשתי ממנו שיקח את הרב שליט״א לתחנה הבאה של הברית, בשכונת בית וגן, שם גם מתגוררת אחותי שתחי', ולפעמים היינו באים אליה לנוח בין ברית לברית…
הגענו, עלינו את מדרגות הבית שלה, ואף אחד לא פותח את הדלת… הרב פלט מיד ואמר, 'בתר עניא אזלא עניותא'… מחמת הדרך, רבינו כבר היה מותש הוא התיישב על המדרגות לנוח… ובינתיים ניסיתי לעשות טלפונים, אחרי כמה דקות הדלת נפתחת, התברר שהיא היתה באמצע תפילת שמו”ע… אליה הינו באים תמיד בלי לתאם מראש… הסוף היה כבר טוב… אחרי זה אבא שלי ז”ל הגיע וכבר הביא איתו את האוטו עד לשם וכך המשכנו במסע…
(ע"פ גיליון 'דברי שיח')