בימים אלו של ספירת העומר בהם מתחזקים כולנו במצוות ובעניינים שבין אדם לחברו, כדי לתקן את הפגם של 'שלא נהגו כבוד זה בזה' כמובא בדברי חז"ל, נביא הפעם סיפור מדהים ומטלטל שהתרחש לפני 13 שנים בדיוק ביום ט' באייר תשע"ג, בהלוויה גדולה שהתקיימה בירושלים עיה"ק, בה ליוו רבים מגדולי ישראל את אחד מתלמידי החכמים שבדור, ואף ספדו לו כערכו הרם כדין חכם שמת.
הסיפור הופיע והתפרסם לפני כמה שנים בעלון 'להתעדן באהבתך', ואנו מביאים אותו עם שינויי עריכה קלים ומתבקשים:
בעיצומה של ההלוויה הגדולה, באמצע ההספדים ניגש בחור ישיבה כבן עשרים וארבע לאחד מבני הנפטר, כשהוא מבקש ואומר לו שאף הוא רוצה להספיד את הנפטר… הבן האבל הביט עליו בהלם ובתימהון על הבקשה המוזרה והלא-מקובלת, ואחרי רגע הבהיר לאותו בחור בתוקף כי אין על מה לדבר, שלא יתכן לתת לבחור צעיר להספיד אדם גדול, בזמן שמשתתפים בהלוויה תלמידי חכמים כה רבים.
עד מהרה התברר לבנו של הנפטר, כי אותו בחור אינו טיפוס קליל. הוא לא ויתר והודיע לו בקול תקיף: "שמעני אדוני! אם תיתן לי בצורה יפה – מוטב; אם לא – אקח את המיקרופון בכוח, ואספיד!"…
משראה הבן בכך, הבין כי סתם תיווצר כאן מהומה בעיצומה של ההלוויה, ובלית ברירה אחרת, הרשות ניתנה.
הבחור תפס את המיקרופון ופרץ בבכי שנמשך דקות ארוכות. כשנרגע מעט, פתח וסיפר באוזני המוני המשתתפים הנדהמים:
באחד מימי שנת תשס"ט נכנס הנפטר הדגול לשיעור שמתקיים בירושלים על סדר טהרות, כאשר אחד מכללי הברזל הוא שצריך לבקש רשות להיכנס לשיעור. השיעור הזה מונה כשלוש מאות וארבעים משתתפים, וכשמתחיל השיעור – אין נכנס ואין יוצא, הדלתות ננעלות! מיותר לציין, שמי שנכנס לשיעור עם פלאפון, כמוהו כמכניס 'דבר אחר' לבית המדרש!
הנפטר הדגול לא ידע את הכללים הללו, ונכנס מבלי לבקש רשות. המגיד-שיעור פתח את השיעור, והנה הוא מגלה כי יש כאן אורח שאינו מן הקרואים… באותו רגע הוא הפסיק את השיעור, והמתין. כמה מהתלמידים ניגשו אליו ואמרו לו שצריך אישור להיכנס לשיעור. נעמד הצדיק הזה על רגליו, ואמר: "אני מתנצל שלא ידעתי מאלו הכללים, אבל תורה היא, וללמוד אני צריך!"
המגיד-שיעור נעתר לבקשתו, והמשיך את השיעור. כעבור חמש דקות הפלאפון של אותו צדיק החל לנגן בקולי קולות… כמובן שמיד הוא שלף את הפלאפון, וכיבה אותו. המגיד שיעור הראה לו בפנים זועפות את אי שביעות רצונו, והמשיך את השיעור. לא עוברות חמש דקות נוספות ושוב צלצול פלאפון טורדני. סבלנותו של המגיד-שיעור פקעה, והוא הפסיק את השיעור.
נעמד הצדיק הזה שוב על רגליו, והתחנן על נפשו שהוא לא אשם: "כיביתי את הפלאפון! זה ממש מעשה שטן! אני לא יודע היכן לשים את עצמי! תסלח לי!"… המגיד-שיעור נעתר שוב לבקשתו והמשיך. עוברות דקות ספורות והפלאפון מצלצל בפעם השלישית בקול נגינה שמפריע לריכוז התלמידים…
המגיד-שיעור סגר את כל הספרים שהיו מונחים על השולחן, וזעק: "כך לא לומדים תורה!!!" וסיים את השיעור.
הצדיק הזה נעמד על רגליו בפעם האחרונה ואמר בפנים מושפלות כלפי מטה: "אני לא מוכן שיהיה ביטול תורה על חשבוני! גבי צר מלהכיל עוון גדול כזה", ולעיניהם המשתאות של כל מאות המשתתפים הוא קם ויצא בבושת פנים.
כאן המשיך הבחור את דבריו בהלוויה, וזעק:
"רבותי! כולכם שמעתם כאן את הסיפור הזה, אבל פרט אחד אף אחד מכם לא יודע… הפלאפון היה ש-ל-י!!! אני ישבתי לידו והמכשיר שלי לא הפסיק לצלצל, אבל הצדיק הזה ראה שאני מסמיק ומתמלא בושה וכלימה מרצף התקריות שחוזרות על עצמן לעיני קהל ועדה, החליט לקחת את כל הביזיונות עליו ולהתחנן לפני המגיד-שיעור שוב ושוב, רק כדי שאני לא אתבייש, עד שקם ועשה מעשה ביציאתו החוצה, כדי שכולם יחשבו שהוא זה בעל הפלאפון ולא אני"…
ויגעו כולם בבכייה…
(הרב יוסף מאיר האס – המבשר תורני)