ב'עירוב חצרות', אם אחד מדיירי החצר אינו נותן פת עבור העירוב, העירוב כולו בטֵל. ותיקנו חכמינו ז"ל, שמי שאינו רוצה לתת פת עבור העירוב, או ששכח, יכול לעשות 'ביטול רשות', שעל ידו הוא כביכול עוקר את עצמו מֵהִשְׁתַּכְּנוּת הקבע שלו בדירה, ומשותפות הקבע שלו בחצר; ודירתו, וחלקו היחסי בחצר, נכנסים לחזקת כל דיירי החצר. והוא עצמו הופך למעֵין אורח בעלמא, שאינו צריך להשתתף בפת העירוב. ואף הוא עצמו רשאי לטלטל בחצר ובבתים על סמך העירוב, כדין אורח; [ויש חולקים]. ומצוה עליו לבטל את רשותו, כדי שהעירוב יחול. ומהו 'ביטול רשות'? שיאמר בפיו: "רשות ביתי וחצרי מבוטלת לפלוני ולפלוני ולפלוני", כלומר, שצריך לפרט את הביטול לגבי כל אחד מדיירי החצר. ואין צורך לעשות 'קנין סודר' או קנין אחר לחיזוק ביטול הרשות, משום שביטול הרשות אינו הקנאה או הפקר, אלא רק 'סילוק רשות' בעלמא. ויש שנראה מדבריו, שאם אינו מאפשר לדיירי החצר להיכנס לרשותו ככל שיחפצו, אין זה נחשב לביטול רשות. וניתן לעשות ביטול רשות גם לאחר כניסת השבת, ואזי העירוב חל מאליו.
וכאמוּר, ב'ביטול רשות', צריך המבטל לפרט את שמות כל דיירי החצר. ואם הזכיר רק את אחד מדיירי החצר או את חלקם אך לא את כולם – אם עשה זאת לפני שביצעו את 'עירוב החצרות' בערב שבת, הרי זה נחשב לביטול רשות, משום שאותו אחד שהרשות מבוטלת לגביו, מעָרב עם שאר הדיירים. ואם עשה זאת לאחר ביצוע העירוב אך לפני כניסת השבת, כלומר, לפני תחוּלת העירוב – יש אומרים, שאף באופן זה אין הביטול מועיל; ויש חולקים. ואם עשה זאת לאחר כניסת השבת, לכל הדעות אין הביטול מועיל והעירוב בטֵל. ואם אמר לכל דיירי החצר: "רשותי מבוטלת לכולכם", אין זה נחשב שביטל את רשותו לגבי כל הדיירים, ואף אם כולם נוכחים במקום; משום שיתכן שכוונתו רק לרוב הדיירים, שהרי כלל הוא בידינו: 'רובו – ככולו'. ובדרך אגב, זהו פירוש הביטוי הכפול: "כל כולו", וכגון: "כל העולם כולו"; כלומר, הכפילות מדגישה שאין הכוונה לרוב, אלא להכל ממש. ויש אומרים, שאף אמר אמר "לכולכם" הרי זה נחשב כביטול לגבי כולם; ויש שהכריע הלכה כמותם. ואם אמר זאת שלא בנוכחות הדיירים, לכל הדעות אין זה נחשב לביטול. וכן אם אמר "רשותי מבוטלת לכם", לכל הדעות אין זה מועיל, אלא אם כן יש שני דיירים בלבד מלבדו, שאז די בכך שאומר 'לכם', כי מובן וברור שכוונתו לשניהם.
ואם 'ביטול הרשות' נעשה בנוסח: "רשות ביתי וחצרי מבוטלת", אזי מותר הן לדיירי החצר, והן למבַטל, לטלטל חפצים מכל בתי החצר לחצר, ומהחצר לבתים; דהיינו, הן בתי שאר הדיירים, והן ביתו של המבַטל. ויש להקפיד שדיירי החצר האחרים יטלטלו תחילה מבתיהם לחצר, וכן מהחצר לביתו של המבַטל, בטרם יעשה זאת המבַטל; כיון שבכך 'מחזיקים' דיירי החצר ברשות המבוטלת, כלומר, בחלקו היחסי של המבַטל בחצר, ובביתו; ואִילו יעשה כן המבַטל לפני ה'חזקה', הריהו כביכול חוזר בו מביטול הרשות, והעירוב בטֵל. ברם, אם הביטול נעשה בנוסח סתמי: "רשותי מבוטלת", וכל שכן אם אמר במפורש: "רשות חצרי" – לא ביטל את ביתו, כי אם את חלקו היחסי בחצר; ולפיכך, מותר לטלטל מבתי שאר הדיירים לחצר, ולהיפך, אבל אסור לטלטל מהחצר לביתו של המבַטל, ולהיפך. ויש אומרים, שבמקרה כזה, הואיל ושאר הדיירים מטלטלים מבתיהם לחצר יש לחשוש שהמבַטל יטעה ויטלטל אף הוא מביתו לחצר, באיסור; ולכן חובתו לנעול את ביתו, כתזכורת, ולא יפתחנו אלא לשעת כניסתו ויציאתו. ורבים חולקים, ובשעת הדחק יש להקל.
[שו"ע שפ, א-ב, משנ"ב א-יב, שעה"צ ז-ח, וביה"ל ד"ה צריך]
מה הן שלוש המטרות שיש לטבילה במקוה? מהו הקשר בין טבילת הכהן הגדול ביום הכיפורים לטבילה בערבי שבת ויום טוב? ואיזו מצוה ניתן לקיים בטבילה בערב שבת?
בפרשת השבוע מתוארת עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, אשר אחד המרכיבים החוזרים ונשנים בה הוא הטבילה לפני כל חלק בעבודה, וכפי שפירשו חז"ל שהיה הכהן הגדול טובל בכניסתו לעבודה, וכן בכל פעם שהחליף את מקום עבודתו בין פנים המקדש לעזרה, ובסך הכל היו חמש טבילות ביום זה.
בשו"ת תפארת צבי להגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שמצאנו בתורה טבילה לשלוש מטרות: האחת – טהרה מטומאת הגוף, כגון טומאות מת ושרץ; השניה – טהרה מטומאת הנפש, וזוהי טבילת הגר כשמתגייר; והשלישית – תוספת קדושה, וזוהי טבילת הכהן גדול ביום הכיפורים, וכן – לפי דעה אחת בגמרא – חובת הטבילה של כל אדם הנכנס למקדש. ואכן כך כתב החזקוני בפרשתנו, על טבילות הכהן הגדול: "דרך ארץ לעובד לפני המלך, לרחוץ את בשרו ולטהר עצמו בכל פעם".
ומוסיף רבי צדוק וכותב כי אומנם הטבילה לכבוד קדושת המקום אינה קיימת בזמן הזה, שבית המקדש חרב בעוונותינו, אך יש לה 'ענף' הקיים גם בזמננו, והוא – הטבילה לכבוד קדושת הזמן, דהיינו הטבילה בערבי שבת ויום טוב לכבוד קדושת היום הנכנס. ומאריך שם בדברים להראות בדברי חז"ל והגאונים, את שורש מנהג הטבילה בערבי שבת ויום טוב.
מלבד מנהג הטבילה הנזכר, ציוו חכמינו ז"ל לרחוץ בערב שבת את הפנים, הידים והרגלים, במים חמים, וכן לחפוף את הראש, לכבוד השבת; [ובזמננו שהולכים בנעליים, יתכן שאין מצוה ברחיצת הרגלים]; ולכתחילה יש לרחוץ את כל הגוף במים חמים. והרוחץ במים קרים אינו מקיים את מצות הרחיצה, אולם הרוחץ בפושרים יתכן שמקיימהּ.
ויש שכתב על פי הקבלה כי הנוהגים בטבילה זו של ערב שבת ירחצו את פניהם וידיהם במים חמים דווקא לאחר הטבילה. ויש שכתב כי אדרבה נכון להזהר שלא לרחוץ לאחר הטבילה, כעין גזירת חז"ל על החייבים טבילה לטהרתם [ראה שו"ע יורה דעה סימן רא, סעיף עה]. ויש שכתב כי הטובל במקוה חמה, מקיים בכך את מצות הרחיצה במים חמים.
[שו"ע רס, א, ומשנ"ב, א, ג, ד, ו־ה, וביה"ל ד"ה בחמין וד"ה לחוף; בו"מ דרשו, 1 ו־6]
היכן נזכר בתורה איסור האכילה לפני תפילת שחרית? אֵילו משקאות מותר לשתות לפני התפילה? ומה כתוב בזוהר הקדוש על אכילה בלילה?
בפרשת השבוע נאמר: "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם". חכמינו ז"ל פירשו פסוק זה באופנים רבים, ואחד מהם, במסכת ברכות, כאסמכתא לאיסור האכילה בבוקר לפני תפילת שחרית: "לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם", כלומר, אין לעסוק באכילה ושתיה לקיום הגוף והנפש ולהנאתן, טרם שמתפללים עליהן. ומוסיפה הגמרא: "כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר "וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ", אל תקרי גַוֶּךָ אלא גֵאֶיךָ, אמר הקדוש ברוך הוא, לאחר שנתגאה זה קיבל עליו מלכות שמים", דהיינו שהוא מזלזל בכבוד מלכות שמים בכך שמקבל את עולהּ רק לאחר שאוכל ושותה.
ואיסור השתייה אינו כולל מַיִם. וכן מותר לשתות קפה ותה ללא סוכר וחלב; ובימינו שמקובל לשתותם עם חלב, וכן מקובל לשתותם עם סוכר וקשה להנמע מכך – הורו הפוסקים שהדבר מותר אף לפני התפילה. ויש שהורה כי מותר גם לשתות משקאות קלים ומוגזים, והמשקאות האסורים הם החשובים יותר, כגון יין ובירה. ברם, אף את המשקאות המותרים אין לשתות בַּחֲבוּרָה, מחשש שמא יפליגו בשיחה ויאחרו את זמני קריאת שמע ותפילה, ומטעמים נוספים.
ואכילה ושתייה לצורך רפואה, וכן נטילת כל תרופה שהיא, כולל 'ויטמינים' לחיזוק הגוף – מותרת; וכן מותרות האכילה והשתייה לילדים, ואף למבוגר הרעֵב או צמא במיוחד, או לאדם חלש הנצרך להן.
ובנוסף לאיסור האמור, ישנו איסור – הקיים גם ביחס לקיום מצוות אחרות – לאכול 'אכילת קבע', דהיינו פת, עוגה או משקה משַׁכֵּר, בכמות הגדולה מ'כביצה' [45-53 גרם, לשיטות השונות], עד לאחר קיום מצוות תפילין, קריאת שמע ותפילה. תחילת איסור זה היא חצי שעה לפני עלות השחר, אך אם התחיל בסעודתו לפני זמן זה – רשאי להמשיך עד עלות השחר. ועל פי דברי הזוהר הקדוש – המתעורר משנתו לפני עלות השחר לא יאכל מאומה עד לאחר תפילת שחרית, אלא אם כן יש בכך צורך ללימודו ותפילתו; ונכון להקפיד על כך.
[שו"ע או"ח פט, ג-ה, ומשנ"ב כא-כה ו־כז-כט, וביה"ל ד"ה צריך וד"ה ויש; בו"מ דרשו, 29, 32, 33, 35 ו־36]