הרב אברהם פוקס
"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא י"ט, ב')
ידוע המעשה עם אותו יהודי בשם אייזיק שהתגורר בעיר קרקא, וחלם בלילה שיש אוצר גדול השמור לו תחת הגשר בעיר פראג, והלך עד פראג שם שמע מישהו אומר שהוא חלם שהאוצר נמצא מתחת לגשר בקראקא, ושב לעירו אחרי שעשה דרך ארוכה במיוחד, כדי להוציא את האוצר שהמתין לו במרחק הליכה קצר מביתו. למעשה הסיפור הזה מופיע בכמה גרסאות אף בתלמוד ירושלמי ובמדרש, ואפשר ללמוד ממנו כמובן הרבה מאוד מוסר השכל, ברבדים שונים ועמוקים זה מזה.
אבל מעניין לציין שגם בפרשתנו, פרשת 'קדושים' (פרשה ו'), יש מדרש עם משל די דומה והנמשל נוקב עד חדרי בטן.
"אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לָאָדָם שֶׁהוּא בַּגָּלִיל וְיֵשׁ לוֹ כֶּרֶם בִּיהוּדָה, וְאָדָם אַחֵר שֶׁהוּא בִּיהוּדָה וְיֵשׁ לוֹ כֶּרֶם בַּגָּלִיל. אוֹתוֹ שֶׁבַּגָּלִיל הוֹלֵךְ לִיהוּדָה לַעֲדֹר אֶת כַּרְמוֹ, וְזֶה שֶׁבִּיהוּדָה הוֹלֵךְ לַגָּלִיל לַעֲדֹר אֶת כַּרְמוֹ. עָמְדוּ זֶה עִם זֶה. אָמַר זֶה לָזֶה, עַד שֶׁאַתָּה בָא לִמְקוֹמִי, שְׁמֹר אֶת שֶׁלִּי בִּתְחוּמְךָ וַאֲנִי אֶשְׁמֹר אֶת שֶׁלְּךָ בִּתְחוּמִי.
"כָּךְ אָמַר דָּוִד, (תהילים יז) שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עַיִן (כלומר דוד המלך ביקש מהקב"ה שישמור אותו מכל רע). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (משלי ד) 'שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה' (אתה תשמור את המצוות שלי ואני אשמור עליך מכל רע).
"וְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, שִׁמְרוּ מִצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וַאֲנִי מְשַׁמֵּר אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קכא) 'ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ'…".
אין צורך ללכת רחוק. האוצר נמצא מתחת לגשר, ממש בסמוך אלינו. רק להושיט את היד ולקחת אותו. נאמר קריאת שמע שחרית וערבית והקב"ה ישמור עלינו מכל רע.
אוצר שכזה
לפני זמן מה שוחחתי בעניין כלשהו עם איש עסקים ידוע, מוקיר רבנן וקובע עיתים לתורה, שחשף בפני את סיפורו האישי המופלא מתקופת בחרותו, סיפור על בחור שרצה להרחיק נדוד כדי להצליח בעסק התורה, והישועה חיכתה לו דווקא על המדשאה הסמוכה לישיבה בה למד.
בנוסף, זהו סיפור על השגחה פרטית מדויקת, שבה אירוע כואב ומביך הפך לנקודת המפנה של חייו והוביל אותו למקומו האמיתי בעולמה של תורה.
בשנות בחרותו, הגיע אותו יהודי מארצות הברית כדי ללמוד בישיבה בארץ ישראל. הישיבה שבה למד אכלסה בעיקר בחורים מאזור מגוריו, אך הוא התקשה למצוא בה את מקומו. תחושת התלישות ליוותה אותו מדי יום. הוא המתין בקוצר רוח לסיום התקופה שהוקצבה לו, כדי לשוב לביתו שמעבר לים ולהיכנס לעולה של תורה בישיבת 'בית מדרש גבוה' בלייקווד, שם תכנן לצלול לעומקן של סוגיות הש"ס ולעשות 'שטייגן' אמיתי.
אך לבורא עולם היו תוכניות אחרות, טובות לאין ערוך.
תקרית כואבת
באחד מימי שישי, בשעות הצהריים, יצאו כמה בחורים למדשאה הסמוכה למבנה הישיבה כדי לחלץ עצמות. "היינו קבוצה של בחורים אמריקאים, עם מראה אמריקאי קלאסי, והתנהגות תואמת", הוא מספר. "לא ארכו הדקות וכבר התחלונו לרוץ ולהשתולל, פורקים מרץ ומשוחררים מכל דאגה.
"לפתע התנגש בי אחד מחברי בעוצמה. ספגתי מכה עזה ברגלי וחשתי כאב חד ששיתק אותי. בקושי רב, ובכוחותיי האחרונים, הצלחתי לדדות חזרה אל בניין הישיבה, כששני חברים תומכים בי מימיני ומשמאלי.
ראש הישיבה שהבחין בי כשאני נאנק מכאבים, הביט ברגל הנפוחה ופסק מיד כי מדובר ככל הנראה בשבר. מונית הוזמנה בדחיפות, ופתאום מצאתי את עצמי יושב בה כשהנהג דוהר לעבר בית החולים, ואין אף אחד שמלווה אותי. ראש הישיבה לא יכול היה להשאיר את הישיבה בלי השגחה, והתקווה היתה שאספיק לשוב עד כניסת השבת, לכן גם התעקשתי שאני לא צריך שאחד החברים ילוו אותי: "אתם צריכים להתכונן לשבת", אמרתי להם.
שעות ארוכות, לפני כניסת שבת המלכה וגם לאחריה, העברתי בהמתנה מורטת עצבים במחלקת המיון, כשאני מלווה בסדרת צילומים ואבחונים רפואיים.
אנה אלך
"השעה הייתה שמונה בערב לערך, ליל שבת קודש, כאשר שוחררתי מבית החולים ורגלי נתונה בגבס. המצוקה הגדולה ביותר באותם רגעים הייתה הלבוש שהיה לגופי. נותרתי באותם בגדי חול פשוטים שבהם יצאתי לשחק בצהריים, עם חולצה צבעונית ומכנס די תואם. עם כל ה'אמריקאיות שלי', להיות לבוש כך בשבת היה בלתי נתפס. משהו שאי אפשר בכלל להעלות על הדעת".
הוא ממשיך לספר לי את הסיפור, מתאר איך הוא הרגיש בודד וחסר אונים, בסביבה מנוכרת ולא מוכרת, לא ידע כיצד עליו לנהוג כעת. עובר אורח שהבחין במצוקתו הציע לו לפנות לחדר האוכל המיועד למשפחות החולים, בתקווה שיוכל לקדש ולאכול משהו בטרם יחליט על צעדיו הבאים, כשכמובן יש לו רק רגל אחת לצעוד עמה, והשניה מגובסת כהלכה…
הוא דידה על רגל אחת לעבר חדר האוכל, אך כשהגיע, גילה כי סעודת השבת במקום כבר הסתיימה זה מכבר. האולם היה ריק מאדם, שולחנות שוממים, ואוכל לא נותר כלל. בפינת החדר ישבו רק שני בחורי ישיבה. הם הבחינו בצעיר השבור, ניגשו אליו מיד והתעניינו בשלומו. הוא גולל בפניהם את השרשרת העגומה של אירועי היום, רגל מגובסת, בגדי חול ביזיוניים בעיצומה של שבת קודש, היעדר סעודת שבת ומרחק רב מהישיבה שלו.
מאור הפנים של השניים היה כמים קרים על נפש עייפה. הם הציעו לו בפשטות ובחום להצטרף אליהם לישיבתם, ישיבת 'קול תורה' בשכונת בית וגן. "נשמח לארח אותך, אל תדאג לדבר, נסדר לך גם בגדים הולמים לשבת," הבטיחו. הם השיגו כיסא גלגלים, הושיבו אותו עליו, והובילו אותו לעבר הישיבה, כשהם מנעימים את הדרך בדברי חיזוק ומסיחים את דעתו מהמצב הביש.
כפרת עוונות
"בהחלט שמחתי על הפתרון המושלם, אך לא שיערתי בנפשי את גודל עוגמת הנפש הממתינה לי", הוא מספר. "כשהגענו להיכל הישיבה, סעודת השבת הייתה בעיצומה. חדר האוכל היה מלא מפה לפה. מטבע הדברים, המקומות הפנויים נותרו רק בקצה האולם. שני המלווים הובילו אותי על כיסא הגלגלים לאורך חדר האוכל כולו. כל עיני הבחורים הופנו לעבר המחזה החריג. בחור על כיסא גלגלים, עם גבס בולט, שלבוש בבגדי חול צבעוניים באמצע סעודת ליל שבת בישיבה מכובדת. תחושת הביזיון הייתה צורבת ועמוקה. בלבי ניחמתי את עצמי כי זו ודאי כפרת עוונות עצומה, המצטרפת ליישור ההדורים של הכאב הפיזי שחוויתי באותו יום.
"אך הביזיונות התחלפו במהירות בהכרת הטוב. מארחיי המסורים דאגו לי בצורה המושלמת ביותר. מפה לשם 'צצו' עבורי חולצה לבנה, מכנסיים נאים, כובע וחליפה. לפתע, ישבתי על כיסא הגלגלים כשאני נראה כאחד מבני הישיבה לכל דבר. הבחורים סביבי הרעיפו עליי תשומת לב, שאלו בשלומי ודאגו לכל מחסורי, מקרבים אליי את הצלחת והסלטים, ולא לפני שדאגו לי לקידוש כהלכתו.
"השבת כולה חלפה באווירה מרוממת ומופלאה. סודרה עבורי מיטה נוחה, התפללתי בהיכל הישיבה, ואף זכיתי שחלק מהבחורים ניגשו אליי והציעו ללמוד עמי בחברותא. חוויתי קבלת פנים חמה ועוטפת שפגה רק במוצאי שבת.
"עם צאת השבת, התקשר ראש הישיבה שלי כדי לדרוש בשלומי, וסיפר כי דאג לי לאורך כל השבת. הוא התנצל שוב ושוב שלא יכול היה להצטרף אלי כדי לשהות לצידי, אבל אני כמובן הבנתי שהיה זה מתוך אילוץ, והרגעתי אותו שאין בלבי שום טרוניא כלפיו חלילה וחס.
שבתי לישיבתי, אך לבי נותר בבית וגן. נותר כחודש עד תום ה'זמן', ומחשבה אחת ניקרה במוחי ללא הרף: אני חייב ללכת ללמוד בישיבת 'קול תורה'. ההחלטה גמלה בלבי. בחרתי חברותא רציני מהישיבה, ויחד לקחנו על עצמנו להכין מספר דפי גמרא ביסודיות מרובה, על כל מפרשיהם, ראשונים ואחרונים, כדי שאהיה מוכן כראוי למבחן הקבלה.
"לקראת סוף הזמן, לאחר תיאום מראש, הגעתי לישיבת 'קול תורה' כדי להיבחן. ראש הישיבה קיבל אותי בסבר פנים יפות, התעניין בשלומי, ושמח לראות אותי ללא הגבס ובלבוש ישיבתי מוקפד. המבחן עבר לשביעות רצונו המלאה, והתקבלתי לישיבה.
"כבר בזמן קיץ שלאחר מכן, הגעתי למלא את מקומי בספסלי בית המדרש ב'קול תורה', שם שקדתי על תלמודי במשך כמה שנים טובות ויפות. עד היום אני מגדיר את אותן שנים כתקופה המוצלחת ביותר בחיי. והשבר ההוא ברגל? הוא התגלה כ'שבר המושלם' מכולם".