"וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" (ויקרא ט"ז, ל"ד)
בערב ראש-השנה ת"ש, התקרבה האנייה לחופי ארץ-ישראל. התחנה הראשונה היתה בנמל היווני-חיאס, שם חיכתה להם ספינת מפרש קטנה, שהיתה אמורה להילוות אליהם ולשמש להעברת הנוסעים מן האנייה הגדולה – שתעגון מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל – אל חופי הארץ. אלא שבבדיקה שנערכה, נמצאה ספינת המפרש בלתי כשירה לתפקידה, והוחלט להמשיך בלעדיה בהפלגה ישירה לארץ-ישראל.
אך כשעברה האנייה על יד נמל בירות, כוחות הצבא הבריטי גילו אותה, והיא הובלה על ידם לכיוון נמל חיפה. הבריטים פקדו על האנייה לעגון במרחק של שלושה קילומטרים מן הנמל, ועל הסיפון עלו חיילים בריטים מזוינים, בכוונה לגרש את האניה מחופי הארץ חזרה אל הים הפתוח.
כאשר נודעה לנוסעים מזימת הבריטים להחזירם אל הלא נודע, סערו הרוחות והמתיחות הלכה וגברה. רבים מהנוסעים התקהלו על סיפון האנייה והחלו לנוע לעבר הבריטים. יש מהבחורים שאף קפצו לים והחלו לשחות לעבר החוף, אך היריות באוויר אילצום לחזור חזרה לאנייה כשהם רטובים עד לשד עצמותיהם. תקיפותם של הבריטים כמעט שהפילה אותם אל מצולות הייאוש והרפיון. אולם בחסדי שמים גלויים, לאחר מאמצי שכנוע מאסיביים, ניאותו הבריטים שלא לגרשם חזרה אל הים, ולהורידם בנמל.
אך מפני הקושי לקלוט כל כך הרבה עולים בבת-אחת, בתחילה הורשו רק הנשים והילדים לרדת מהאניה, והועברו למחנה מעצר צבאי בריטי בשם 'סרפנד'. מחנה זה הוקם מזרחית לעיר ראשון-לציון, סמוך למושבה באר יעקב כיום, ונקרא כך ע"ש הכפר הסמוך סרפנד אל-עמאר. יתר הנוסעים, ביניהם המחנך הנודע רבי משה טורק זצ"ל, לא הורשו עדיין לרדת מהאנייה. תפילות ראש-השנה ויום-הכיפורים נערכו בין כתלי האניה, בעזרת מחזור תפילה ששחזר רבי משה מזכרונו בעמל ויגיעה רבה.
רק כעבור שבועיים, בערב חג הסוכות, אפשרו הבריטים גם ליתר הנוסעים לרדת מהאניה, והובילו אותם לאותו מחנה מעצר, שם הוחזקו במשך כחודש ימים ואחר כך שוחררו לחופשי.
סוכה במסירות-נפש
רבי משה היה מתאר תמיד בעיניים בורקות מאושר, איך זכה באותה שנה בתוך מחנה המעצר הבריטי לקיים מצות סוכה מתוך מסירות-נפש והקרבה עצמית עילאית:
"הדור הצעיר לא יבין באיזו מסירות-נפש קיימנו אז תורה ומצוות, דוגמא אחת היא בניית הסוכה במחנה המעצר. את הדפנות לסוכה הצלחנו לאתר במאמצים גדולים מפה ומשם. השתמשנו בקרשים, קורות גדולות וסדינים שהיו בסביבה. אך בהעדר עצי סכך כרותים – כפי שאנו מכירים היום, וכדי לסכך את הסוכה נאלצנו לתלוש צמחים ושיחים באופן ידני, ללא מספריים, מהם רבים מלאים בקוצים ודרדרים. במשך ימי החג היו ידינו פצועות וזבות דם.
בקושי יכולנו להחזיק באצבעותינו את ה'כזית' הראשון בסוכה, אך היינו מלאי גיל ואושר עד גדות הלב. אכלנו אותו בשמחה. פינו היה מלא שבח והודאה לבורא-עולם, שגם בזמן הסתר-פנים כה גדול, הגדיל חסדו עימנו.
זכינו לראות בעינינו את זרועות ההשגחה העליונה מקיפה אותנו בעבותות אהבה בכל שלב ושלב, מיום צאתנו מפרשבורג ועד הגיענו הנה לארץ-ישראל. לשמחתנו לא היתה גבול על שאנו זוכים להסתופף בצילא דמהימנותא ולקיים מצוותיו גם בשנה זו. דבר שהיה נראה לנו ימים ספורים קודם לכן כחלום בלתי מציאותי בעליל".
במשך כל השנים היה רבי משה שב ומספר לתלמידיו וצאצאיו בהזדמנויות רבות את נס הצלתו. איך בסייעתא דשמיא שליוותה את כל צעדיו, עלה בידו לברוח מארץ הדמים, לבת האש האוכלת של אירופה, ונפשו היתה לו לשלל. תוך שהוא מודה ומשבח לד' יתברך על כל הטובה שגמל עימו, למען יעבירו זאת לדורות הבאים ולא ישכחוה לעולמים. כמו שכתב רבינו בחיי (בראשית לב, יא): "כי במקלי עברתי את הירדן הזה: מכאן שחייב אדם לזכור ימי הרעה בזמן השלווה כדי שיתבונן ביתרונו ויודה לקב"ה על זאת. וכן אמר שלמה המלך ע"ה: 'ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה', פירוש ביום טובה ראה ביום רעה".
בעבודת הייצור
באמצע חודש חשוון שוחררו כל הנוסעים ממחנה המעצר 'סרפנד' לחופשי. רבי משה כבחור בודד שם את צעדיו אל בית-העולים החדש שהוקם בשעתו בסוף רחוב העליה בתל-אביב, כשמשאת-נפשו אחת היא לשוב אל ספסלי בית-המדרש האהובים עליו, לשקע עצמו בתורה ולרכוש קנייניה, כפי שהיתה באמנה איתו בהיכלי התורה בפרשבורג ושוראן.
אך קרובי משפחתו מחוגי המזרחי שהתגוררו בתל-אביב יצרו איתו קשר, וניסו להניא אותו מתוכניתו. כששמעו על רצונו ללכת ללמוד תורה בישיבה, הביעו בפניו את פליאתם על הצעד המתוכנן: "מה? במקום ללכת לעבוד ולרכוש 'סרטיפיקטים' [רשיונות עלייה] להורים שלך – אתה הולך ללמוד תורה בישיבה?! לך לעבוד!"…
דבריהם נגעו לליבו, ורקמו בראשו חלום נוצץ לחפש מקום עבודה כדי שיוכל להעלות את הוריו ארצה ולהצילם מעמק הבכא, והחל לאתר מקום עבודה מתאים עבורו. בשלב הראשון הוא חשב שכדי להשיג את הסכום להצלתם הפתרון היחיד הוא לצאת לעבוד חצי יום.
לאחר יום יומיים צדה את עיניו מודעה קטנה: "דרוש עובד בתחום מכניקה עדינה, עבור מפעל לבניית והרכבת מכונות כתיבה, ברחוב שדרות רוטשילד בתל-אביב".
רבי משה התמקצע בתחום זה בחודשים האחרונים לשהותו בפרשבורג, לאחר שגורש מישיבת שוראן בחודש חשוון תרצ"ט. מיד הוא מיהר ליצור קשר עם הנהלת המפעל וביקש להתקבל לעבודה. העובדים החליפו מבטים אלו לאלו בפליאה – איך בחור בעל חזות חרדית כמותו רואה את עצמו מועמד מתאים לעבודה כמו שלנו, עבודה הדורשת מיומנות ומומחיות. אך רבי משה בעוז רוחו לא נרתע, נכנס למשרדו של מנהל העבודה, וטען בפניו כי הוא צבר ניסיון בעבר בתחום המוצע, וכי מבקש הוא להתקבל לעבודה במפעל.
לאחר שיחה קצרה השתכנע המנהל מהשכלתו והתמחותו בתחום, ואמר לו לבוא מחר לעבודה לתקופת נסיון.
הכיפה ששמרה
למחרת בבוקר התייצב רבי משה במפעל, והחל לעבוד במרץ אופייני, ובזריזות וחריצות רבה. בתוך שעות ספורות מתחילת העבודה, הצליח להרכיב כמעט מכונת כתיבה שלימה. היה זה הספק מרשים במיוחד ביחס לעובדים האחרים במפעל.
אך במקום לקבל מחמאה על עבודתו המצוינת, למרבה הפליאה הוא קיבל נזיפה. בתום יום העבודה, ניגש אליו המנהל (שאגב לא היה אדם חילוני…) בתביעה עקשנית: "אני מתנה את המשך העסקתך כאן במפעל בתנאי שתשב כאן גלוי ראש ללא כיפה. אין זה מקובל כאן בתל-אביב לשבת עם כיפה בשעות העבודה"…
נפשו של רבי משה עגמה למשמע הדברים, ושאל את המנהל בפליאה: "אינני מבין איך הכיפה שלי קשורה לשיקולים העניינים שאמורים לעמוד למול עיניך בנוגע להעסקתי כאן?… כמנהל העבודה היה מצופה ממך שתשקול רק את הכדאיות והתועלתיות של המפעל – אם נכון ושווה להעסיק אותי, ולא אם אני דתי וחובש כיפה או לא?!"…
אך המנהל היה קצר-רוח מלהתייחס לטענתו, וחזר על התנאי בעקשנות: "זכור! מחר תוכל לבוא לכאן למפעל רק בלי כיפה לראשך, אחרת תיאלץ לחפש לך מקום עבודה אחר"…
למחרת הגיע רבי משה למפעל בשעה מוקדמת מהרגיל עם כיפה לראשו, והתיישב בפינה נידחת כדי שלא להתבלט יתר על המידה, והזדרז לסיים את המכונה שהתחיל להרכיב אתמול עוד בטרם יבוא המנהל. הוא חשב לתומו, כי על ידי כך שיסיים את המכונה במהירות הבזק יהיה המנהל מרוצה מקצב עבודתו, וכך אולי יאפשר לו להישאר כעובד במפעל למרות היותו חובש כיפה. אך מהר מאד הבין כי טעה בהשערתו. כאשר המנהל הגיע, עוד בטרם הספיק להראות לו את המכונה שסיים להרכיב בחריצות כה רבה, הוא ננזף על ידו קשות: "הרי סיכמתי איתך אתמול שתבוא לכאן בלי כיפה, ומדוע הפרת את ההסכם?!", והודיע לו מידית בנחרצות על סיום העסקתו: "אין מקומך יותר איתנו, חפש לך מקום עבודה אחר".
מברק גורלי
בתקופה ההיא עדיין היתה אפשרות לשלוח מברקים מארץ-ישראל לצ'כוסלובקיה דרך הונגריה באמצעות הצלב האדום, ורבי משה מיהר לשלוח מברק להוריו בו התאונן בפניהם על המצב הקשה בארץ-ישראל מהבחינה הרוחנית, עד כמה קשה למצוא מקום עבודה שמתאים ליהודי ירא-שמים, תוך שמגולל בפניהם את המאורע שאירע לו באותו היום עם מנהל העבודה במפעל.
הוא שאל את הוריו מה הם מייעצים לו לעשות; אם להמשיך לעבוד במפעל בלי כיפה מפני שאין לו מקור פרנסה אחר, וכן כך יהיה לו גם כסף לרכוש עבורם 'סרטיפיקטים' ולהעלותם ארצה. או שמא יפנה ללמוד בישיבה כפי שהיתה תוכניתו המקורית?
לאחר זמן קצר קיבל רבי משה מברק חוזר מהוריו, בו כתבו לו תשובה פסקנית ונחרצת שלא יעז להסיר את הכיפה מראשו, ובהתאם למצב שהציג בפניהם מבקשים הם ממנו שלא יטרח עוד למצוא מקום עבודה כדי להעלותם ארצה. כי הנחת והשמחה הגדולה ביותר שיכול להסב להם יהיה בכך שילך ללמוד תורה בישיבה קדושה ויישאר בן-תורה ירא וחרד לדבר ד'.
ההכרעה החד משמעית של הוריו הקדושים הי״ד היתה הגורם והסיבה העיקרית להמשך שבתו של רבי משה בבית ד׳.
רבי משה היה מזכיר תמיד בהתפעלות נפש את גדלות נפשם של הוריו, שידעו היטב כי הם נמצאים במצב סכנה, ורק על ידי השתדלותו קיימים סיכויים שיוכלו לצאת מאדמת אירופה ולהישאר בחיים. בכל זאת העדיפו חיי נצח, שבנם ילך ללמוד תורה בישיבה קדושה, מאשר שיצילם נפש.
הכרת הטוב
במאמר המוסגר יש לציין את סופו של הסיפור המופלא הזה:
חלפו שנים, רבי משה כבר שימש כמנהלו הרוחני של תלמוד-תורה 'יסודי התורה' בתל-אביב. אז היו רגילים אנשים פשוטי עם מרחבי העיר, גם כאלו שבניהם לא נמנו על תלמידי תלמוד-התורה, להיכנס למשרדו של רבי משה, ולבקש ממנו שיכין את בנם לקריאת ההפטרה בשבת שלפני בר-המצוה. הוא כדרכו היה מקבל את כל הפונים אליו במאור-פנים, והיה נענה לבקשתם בלב רחב ונפש חפצה.
והנה ביום בהיר אחד נכנסו למשרדו של רבי משה אב ובנו תושבי תל-אביב, והאב ביקש ממנו להכין את בנו לקריאת ההפטרה. רגע כמימרא לקח לרבי משה לזהות את האדם העומד מולו. היה זה אותו מנהל-עבודה שסילק אותו מהמפעל עשרות שנים קודם לכן בגלל סירובו להסיר את הכיפה בשעת העבודה. אך הפעם, בשונה מאז, פניו לבשו ארשת אחרת. היה נראה כי חווה שינוי רוחני גדול; הוא חבש כיפה גדולה לראשו, חוטי ציצית תלויים היו בארבע קצותיו, וזקן קטנטן עיטר את פניו.
רבי משה נענה לבקשתו בחיוך ובנועם: "בוודאי, אשמח ללמוד עם בנך את ההפטרה, זוהי הזדמנות פז בשבילי להחזיר לך טובה תחת טובה שגמלת איתי"…
הלה השתומם. צמצם את עיניו ודש באצבעו על רקתו בנסיון להיזכר באיזו סיטואציה הוא נפגש בכלל אי פעם עם מנהל תלמוד-התורה הלזה, ואיזו טובה עשה לו בעבר, אך ללא הועיל.
אז נענה רבי משה ואמר: "הלוא אתה הצלת אותי רוחנית בכך שסירבת להעסיק אותי אצלך במפעל עם כיפה… בזכותך התגלגל הדבר שפניתי ללמוד בישיבה, וזכיתי בסייעתא דשמיא להקים בית המושתת על אדני התורה והיראה, ולהעמיד תלמידים במוסד הזה כבר למעלה מעשרים שנה!"…
('לדמותו של מחנך')