הרב קרלינשטיין, בעצתו של הרב ירחמיאל קראם, קרא לרב אלטמן והציע לו לשמש כמורה בכיתה ח' בבית הספר. והוא נתן את הסכמתו, אך הציב תנאי אחד: "אני פותח בכיתה ח' 'כיתה ישיבתית'". הם פרצו בצחוק שנמשך כמה דקות…

"אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (ויקרא י"ח, ה')

הרמב"ן מדרג את מדרגתם ואת מעלתם של מקיימי המצוות ונוקב את שכרם:

הדרגה הנמוכה היא של אלו המקימים מצוות על מנת לקבל פרס, למעלה מהם אלו שעובדים ביראה לשם שמים, למעלה מהם אלו העוסקים בתורה ובמצוות מאהבה ומעל כולם אלו שעוזבים את כל עניני העולם הזה וכל מחשבתם והויתם דבוקה בבורא.

רק יחידי סגולה, מתי מעט, זכו להעפיל למעלה הרמה ביותר של אלו שביטלו את צרכי גופם ודבקו בשלמות בה', רוב הבריות גם המורמים מעם העולם תופס אצלם איזשהו מקום במדה זו או אחרת. מכל מקום, גם מי שלא זכה להעפיל לדרגה המרוממת ביותר, הפסוק מאיר את העניין ועוסק לא רק בשכר השמור לעוסק בתורה ובמצוות אלא גם לאופן ולצורה כיצד להתייחס לכל העניין הנעלה של קיום התורה והמצוות.

ההתייחסות והגישה הבסיסית לתורה היא כלשון הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת נפש פ"ז ה"א) "וחיי בעלי החכמה ומבקשיה – ללא תורה, כמיתה חשובין"

עד לאחרונה

יהודי מהסוג הזה זכתה העיר אשדוד להכיר מאז שנת תשל"ג עד לאסרו חג פסח תשפ"ו, הלא הוא הגאון הצדיק רבי אברהם אלטמן זצוק"ל ראש ישיבת 'עטרת צבי', שהלך לעולמו בגיל תשעים וארבע כשעד נשמתו האחרונה היה דבוק בתורה, במצוות, במעשים טובים ובהחזקת הישיבה- כולל האברכים המונה למעולה ממאתיים אברכים תלמידי חכמים.

זכיתי להשתדל להיות לרב אלטמן לסיוע מעת לעת, ולכן גם הקשר ביננו היה חזק ואיתן, אלו שלא הכירוהו בהחלט החמיצו להכיר דמות מאירה מדור העבר, שעד נשמתו האחרונה היה קנקן חדש – התנהג כאברך צעיר בשובבות והשמחה המיוחדת שלו, אבל מלא וגדוש ביין ישן נושן שדעת חכמים נוחה מהם. הוא היה דבוק בכל החינוך הישן, בכניעה לגדולי ישראל בצורה מפליאה, ובאהבת תורה ללא מצרים.

אני מרגיש חובה לשתף את הקוראים הנכבדים בדרך גדילתו של האיש הגדול ובמעשיו המיוחדים, בגיליון זה ובע"ה גם בשבוע הבא.

מקלט בארגנטינה

הגאון רבי אברהם אלטמן זכר צדיק לברכה, נולד בשנת ה'תשצ"ב (1932) בארגנטינה. הולדתו בארץ רחוקה זו לא הייתה מקרית, כי אם פרי השגחה פרטית מופלאה, שתחילתה בהחלטתו הגורלית של אביו, הרב חיים אלטמן ע"ה.

שתים עשרה שנים קודם פרוץ השואה, בעת שיהדות אירופה עוד שקטה על שמריה, גמלה בליבו של הסב ההחלטה לעקור מאירופה. בתחילה, לא הבינו הסובבים את פשר המהלך הדרמטי. הוא ביקש להגיע לארצות הברית, אך שעריה היו נעולים בפניו. פנה אל ארץ ישראל, אך גם לשם לא ניתנה לו אשרת כניסה. לבסוף, נאמר לו כי הדרך היחידה הפתוחה היא לארגנטינה.

באותם ימים, ארגנטינה נחשבה למדבר רוחני, "ארץ הטמאים" בפי כל. היידישקייט, חיי היהדות, היו בה במצב ירוד ומסוכן. רובם המכריע של המהגרים היהודים שהגיעו אליה היו אנשים שביקשו לפרוק מעליהם עול תורה ומצוות של "העולם הישן" באירופה.

יידיש בלבד

על אף כל זאת, נסע הסב לארגנטינה, וברוח של מסירות נפש הקים שם את ביתו. נולדו לו ארבעה ילדים, והרב זצ"ל היה הצעיר שבהם. הוא שמר עליהם מכל משמר, ודיבר עמם אך ורק בשפת היידיש, כדי לשמר את הגחלת היהודית.

שנים רבות לאחר מכן, מספר ממשיך הדרך בהנהגת הישיבה הג"ר אליהו מאיר שליט"א, שאלתי את סבי: "מדוע עזבת את אירופה ונסעת דווקא לארגנטינה? הרי היטלר ימח שמו עוד לא עלה לשלטון". תשובתו, שנאמרה ביידיש עשירה, הייתה מצמררת בפשטותה: "הרגשתי שהאדמה בוערת תחת רגליי. חשתי את האנטישמיות הגואה באירופה". הקדוש ברוך הוא הכניס בליבו מחשבה זו, וכיום, במבט לאחור, אנו, נכדיו וניניו, רואים בבירור כיצד אותה מחשבה הצילה את המשפחה כולה מכבשן האש. מכל המשפחה שנותרה באירופה נשארה בת דודה אחת, חסידת בעלז, שהתגוררה בבני ברק. מאותה החלטה גורלית יצא כל ההמשך של המשפחה, וממנה צמח מפעל חייו הכביר של אבי".

צמאון לתורה

הרב אלטמן גדל באווירה של שמירת מצוות קפדנית בבית אבא, אך סביבתו הייתה שוממה מתורה. כבר מגיל צעיר ניכרו בו פעילותו הנמרצת ואהבתו המיוחדת לתורה. בארגנטינה של אותם ימים לא היו בנמצא ראשי ישיבות, בוודאי שלא מן הזרם הליטאי, כפי שהיה בארצות הברית. רבנים היו מגיעים לארץ זו רק מדי פעם, והבחורים צמאי הדעת, היו קופצים על כל הזדמנות כזו כמוצאי שלל רב, כדי להיבחן בפניהם ולשאוב מתורתם.

כשהיה הרב אלטמן כבן שתים עשרה, הגיע לארגנטינה הגאון רבי נסים פקר זצ"ל, מגדולי תלמידי ישיבת מיר. סיבה עלומה גרמה לכך שהוא לא נסע עם כלל בני הישיבה לשנחאי. יש אומרים שהדבר נבע מכך שאמו הייתה חולה מאוד, והוא סירב לעוזבה באירופה הבוערת. לאחר השואה התגלגל בדרך לא דרך לארגנטינה. שנות הזעם באירופה הותירו בו חותם עמוק, אך עם זאת, היה כלי מלא וגדוש בתורה וביראת שמיים טהורה, כמיטב המסורת הליטאית של מיר. הדבר היחיד שהחזיק אותו ונתן לו טעם בחייו היה לימוד התורה.

התגשמות חלום

עבור קבוצת הנערים בארגנטינה, ובראשם הרב אלטמן, הגעתו הייתה התגשמות חלום. סוף סוף הגיע תלמיד חכם שיוכלו לינוק ממנו את תורת אירופה. לא היה זה הלוקסוס המוכר לנו כיום, שלכל אחד חדר שקט וסביבה תומכת. הרב פקר פתח 'קבוצה', לא ישיבה במובן המלא של המילה. עוד קודם לכן, פעל במקום יהודי יקר, הרב מישקין, מחסידי סלונים, שאסף סביבו קבוצת תלמידים. עם בואו של הרב פקר, נוצרו באופן טבעי שתי שיטות לימוד שונות, שכן הרב מישקין נטה יותר לשיטה החסידית, המדגישה בקיאות, ואילו הרב פקר ביקש להנחיל להם את הדרך הלמדנית והעיונית של עולם הישיבות הליטאי. ללא מחלוקת, אך כיאה למקובל בעם ישראל, נפרדו דרכיהם ונוצרו שתי קבוצות לימוד נפרדות.

"אני רוצה ללמוד תורה!"

הרב אלטמן, שליבו נכסף לעמקות הלמדנית, ביקש בכל מאדו להצטרף לקבוצתו של הרב פקר, אך נתקל בסירוב. טענתם הייתה שהוא צעיר מדי, בן שתים עשרה בלבד. בתגובה לכך, פרץ בבכי תמרורים. הוא בכה וזעק: "אני רוצה ללמוד תורה!". למראה דמעותיו הכנות, ריחמו עליו והסכימו לקבלו לקבוצה.

כך החל פרק חדש של עלייה בתורה וביראת שמיים. כעבור שנים, בהיותו כבר בן שבע-עשרה, היה נושא ונותן בסוגיות התלמוד, ובמקביל, לא זנח את הפעילות הציבורית. קיימות תמונות מאותה תקופה, בהן הוא נראה עומד בגינות ציבוריות, נואם בפני קהל דרך רמקולים גדולים ומעורר את העם להתחזק ביידישקייט. תמיד בערה בו אש הפעילות למען הכלל.

"ממנו אני רגוע"

כשהגיע עת השידוכים, הוא הוצע לביתו של הרב יהודה דוב קוגלסקי, שגם הוא התגורר בארגנטינה, שמו המקורי היה דוב וייסבורד, והוא התגורר בלומז'ה, שם היה מקורב לחסידות גור. כדי להימלט מגיוס לצבא הפולני, הוא ברח ושינה את שמו. גם הוא, כעשר שנים לפני המלחמה, הגיע לארגנטינה, והיה ממקימי 'אגודת ישראל' במדינה. הוא נודע כתקיף בדעותיו וכקנאי לדבר ה'. כשהיה נושא דרשות, היו אומרים עליו שהוא "בוער כאש".

לפניו עמדו שתי הצעות: האחת, בחור ממשפחה חשובה ומכובדת, בעלת ממון, והוא עצמו תלמיד חכם. והשנייה – הבחור אברהם אלטמן, הרב קוגילסקי, אמר אז את דברו: "מהבחור החשוב ההוא, אינני יודע מה יצא. אין לי מושג. אבל מאברהם אלטמן – אני רגוע שיצא משהו טוב". וכך הוכרע השידוך, ופרשה חדשה החלה.

ישיבת 'עטרת צבי'

כאשר נמנו וגמרו ראשי הקהילה בארגנטינה להקים את ישיבת 'עטרת צבי', החליטו פה אחד כי האיש הראוי ביותר לעמוד בראשות הישיבה החדשה הוא רבי אברהם אלטמן, שהיה אז איש צעיר, כבן שלושים. כך מונה לראש ישיבת "עטרת צבי" בארגנטינה, והחל להגשים את חזונו – להקים מקום תורה שכולו תורה, מוסר ויראת שמיים.

ישיבת "עטרת צבי" בארגנטינה הלכה והתפתחה, אך כשהגיע הרב אלטמן לגיל ארבעים, גמלה בליבו החלטה נוספת. "הכל טוב ויפה", אמר, "אבל יש לי ילדים קטנים, ואני רוצה שהם יגדלו בארץ ישראל". בנו שאל אותו פעם מדוע רצה לעלות ארצה, ותשובתו הייתה חדה וברורה: "לא שואלים יהודי מדוע הוא רוצה לעלות לארץ ישראל. השאלה היא הפוכה: שואלים יהודי מדוע הוא עוזב את ארץ ישראל ונוסע לגור במקום אחר. יהודי צריך לגור בארץ ישראל".

הוא עשה מעשה, העביר את ראשות הישיבה בארגנטינה לאחר, ועם משפחתו עלה ארצה והגיע לאשדוד. מדוע דווקא אשדוד? אחיו, הרב יעקב אלטמן, התגורר כאן ואמר לו כמה שנים קודם לכן: "תשמע, גרים פה שלושים אלף תושבים. אתה מחפש מקום שאין בו הרבה תורה – כאן אין הרבה תורה".

לא בשביל כסף

כעולים חדשים, מספר בנו, היינו זכאים לקבל דירה מהסוכנות היהודית. הוצעה לנו דירה ברחוב סורוצקין בירושלים. באותם ימים, לפני מלחמת ששת הימים, היה הרחוב קרוב לגבול, והממשלה רצתה ליישב את האזור. אך אבי סירב. "אמרו לי שבירושלים יש מספיק תורה", טען. "אבל אתה יודע שדירה בירושלים שווה פי כמה וכמה מדירה באשדוד", ניסו לשכנעו. "לא באתי בשביל כסף", השיב. "אמרו לי שבאשדוד אין תורה, ולשם אני מגיע". משראו את נחישותו, נתנו לו דירה בקריית פוניבז' באשדוד.

הציבור הליטאי באשדוד של שנת תשל"ג היה מצומצם עד לא קיים. מדובר על משפחותיהם של ראשי ישיבת גרודנא הגרד"צ קרלינשטיין זצ"ל ויבלחט"א הגר"צ דרבקין, ובאותו בניין דרו ראש ישיבת וילקומיר הג"ר דוד רוזובסקי ופעיל הקירוב הנודע הגאון ר' ירחמיאל קראם, שם הוסיפו את משפחת אלטמן. הרב ירחמיאל קראם, שזכויותיה של אשדוד התורנית דאז רשומות על שמו, הוא היה ארי שפעל גדולות ונצורות בתחום הקירוב, זיהה מיד את הפוטנציאל. הוא ראה שמגיע לעיר איש בן ארבעים ואחת, כולו מרץ ותורה, ורץ לרב קרלינשטיין באומרו: "צריך לנצל את המומנטום, הגיע לפה אדם גדול עם כוחות ורצון לפעול למען עם ה'!".

"כיתה ישיבתית"

באותם ימים, פעל בעיר בית ספר 'חורב', שנוהל על ידי הרב יוסף ברוינר. הרב קרלינשטיין, בעצתו של הרב ירחמיאל קראם, קרא לרב אלטמן והציע לו לשמש כמורה בכיתה ח' בבית הספר. והוא נתן את הסכמתו, אך הציב תנאי אחד: "אני פותח בכיתה ח' 'כיתה ישיבתית'". הרב קרלינשטיין שאל אותו, "מהי כיתה ישיבתית?". והרב שבקושי ידע אז עברית, הסביר: "כיתה ישיבתית פירושה שיש סדר לימוד, 'חזרות' ושיחת מוסר".

הרב ירחמיאל קראם סיפר שהרב קרלינשטיין והוא פרצו בצחוק שנמשך כמה דקות. הרב אלטמן נעלב ושאל מדוע הם צוחקים. הם הסבירו לו: "אתה מדבר על 'כיתה ישיבתית' בבית ספר שבו התלמידים יוצאים מהכיתה, מורידים את הכיפה ומחזירים אותה רק למחרת בבוקר, כי זהו חוק בית הספר. על מה אתה מדבר?".

אך הוא עמד על שלו. "אתם קראתם לי. אם אתם רוצים שאני אהיה מורה רגיל – התשובה היא לא. אם אתם מוכנים לתת לי לפתוח כיתה ישיבתית – התשובה היא כן". הרב קרלינשטיין אמר לרב קראם: "אתה יודע מה? אם הוא כל כך החלטי, בוא ניתן לו לנסות". הוא ביקש סיוע מישיבת 'גרודנא' שהייתה ידועה בבחוריה הפעילים. "את זה ניתן לך", הבטיחו לו, ואכן הגיעו שניים-שלושה בחורים לסייע בכיתה הישיבתית.

מאותה כיתה, שבתחילה נראתה כרעיון מופרך ובלתי מתקבל על הדעת, יצאו ארבעה תלמידי חכמים מופלגים, שאחד מהם, לומד עד היום בכולל חזון איש. אחר, לומד עד היום בכולל סלובודקה. כל זאת מאותה "כיתה ישיבתית", שכולם היו בטוחים שתיכשל.

רשת המתיבתות

שלב נוסף בהתפתחות התורנית של אשדוד קשור בדמותו של מרן הגאון רבי חיים גריינמן זצ"ל. באותן שנים, מרן הגר"ח גריינמן זצוק"ל ראה כיצד הציבור הספרדי העולה ארצה מכל קצוות תבל הולך ומתרחק מהמסורת, ופתח רשת של "מתיבתות" ברחבי הארץ כדי להציל את הנוער. הוא קרא אליו את הרב טולדנו, הרב פחימה, הרב פדידה ורבים אחרים, ואחד מהם היה הרב אלטמן, ששמעו יצא כפועל נמרץ. "תפתח מתיבתא באשדוד".

הרב אלטמן שמח על ההזדמנות. "אני אחזיק לך את המוסד כלכלית למשך שנה", הבטיח לו הרב גריינמן. "תפקידך הוא לאסוף את הילדים מהמושבים סביב אשדוד ולדאוג לצד הרוחני ולמחנכים. במשך שנה, אין לך שום עול כספי". וכך החלה המתיבתא את דרכה, יחד עם הג"ר שמעון כהן זצ"ל, שעבר לאחר מכן לישיבה הקטנה.

בתום השנה, אמר הרב גריינמן: "השנה הסתיימה. מעתה, עליך להחזיק את המוסד בעצמך". הרב אלטמן שהיה חסר ניסיון בגיוס כספים, שאל אותו בתמימות: "ומה אעשה? איך אוספים כסף?". "סע לחוץ לארץ", הציע הרב גריינמן. "אבל לפחות תן לי הדרכה", "אה, הדרכה אני אתן לך בוודאי", השיב הרב גריינמן, שהיה איש פיקח מאוד. "התוכנית לאסוף כסף בחוץ לארץ היא… בלי תוכנית. קח את הכלל הזה איתך".

עול כלכלי

מכאן מתחיל פרק מיוחד בחייו של הרב אלטמן בהם בד בבד עם התמסרותו לגדל את תלמידיו שכבר היו החל ממתיבתא ועד סוף ישיבה גדולה, וכולם מלווים על ידו כאב רחום, הוא לימדם תורה, לימדם מוסר, העניק להם בית וחום, ליווה אותם בכל דבר ועניין, ובד בבד נטל על עצמו עול כלכלי רב בהחזקת הישיבה כשהוא מכתת רגליו ברחבי העולם.

באהבתו את התורה ולומדיה לא הפריעו לו קשיי השפה, לא הפריעה לו המנטליות השונה שאליה הורגל בארגנטינה, הוא היה תמיד דבק במטרה האחת והיחידה לעשות רצון קונו.

במשך השנים כשהמתיבתות הלכו והצטמקו, ואף ישיבת 'עטרת צבי' כבר לא היתה בתפארתה, לא כבתה האש של הרב אלטמן, במסגרת הישיבה הוא החזיק תמיד כעשרה אברכים, וכאן הוא הכריז שהוא הולך להקים כולל של "מאה ואחד אברכים", הכרזתו זו באה כשכבר חצה את גיל שישים וחמש, וכמות כזאת של אברכים בתקופה ההיא באשדוד לא היתה מצויה כלל, אבל הוא קבע והחל לצעוד, בד בבד עם מה שקיבל עוד ועוד אברכים, החל בהשגת מגרש רב ממדים ברובע ז', כשעליו הקים בניין ענק לתפארת, ובית מדרש עם 300 מקומות ישיבה, ואכן תוך עשור צמח הכולל ליותר מכפול מהמספר שצפה, ככל שהזקין ובאופן טבעי נחלש הוא הוסיף לקבל אברכים. כיום מונה הישיבה למעלה ממאתיים אברכים תלמידי חכמים.

הבאנו במאמר זה רק את תקציר תולדותיו, אך אופיו ומעשיו המיוחדים אנו צרכים לו פרק מיוחד שנכתוב עליו בע"ה בגליון בשבוע הבעל"ט.