"רבינו אמר אז לתלמידים כי מובא בשם קדמונים דיש להתענות קודם לימוד מסכת חולין לבל יינזקו חלילה, וכי כך מסופר על מרן החתם סופר שהתענה ואמר לתלמידיו שיתענו אף הם, או שייפדו בצדקה. אולם רבינו הורה לנו ללכת לטבול במקווה באותו יום"

"וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה" (ויקרא ט"ז, כ"ו)

דמותו של רבינו השקוד על תלמודו בהיכל הישיבה, היתה כדוגמא ומופת לתלמידים לאהבת וחשקת התורה, בבחינת "כזה ראה וקדש". שעות על שעות יושב היה רכון על ספריו בהתמדה ובדבקות עצומה, כשאור התורה קורן וזורח מפניו, תבערת אש יוקדת של צימאון אדיר לתורה, שרשפה הימנו בכל עת ובכל שעה, ודי היה להביט במראהו, בכדי להידבק בתשוקתו המפעימה.

וכך מעלה אחד התלמידים בזיכרונותיו: "והיה רבינו כמלאך הניצב על ראש דרך, כאשר היה מסתובב בין ספסלי דבי מדרשא בשעת התפילות ובעיניו הזכות מביט היה על הבחורים בעת עבודתם, עבודת ה', דבר זה כבר היה משפיע על כל אחד ואחד יראה עילאה. עצם ההרגשה של 'כי גדול בקרבך' כבר הקרינה על כל אורחות החיים של התלמידים".

אינספור שיעורים מוסר היה רבינו לתלמידיו בעיתים ובמועדים שונים, ערב, בוקר וצהריים, אך היה שיעור אחד ארוך ומתמשך אותו לא הפסיק רבינו מעולם בהתמידו בו עד אחרית ימיו. היה זה השיעור הנצחי שהעניק אהבת תורה מה היא, אותה הנחיל בלב אלפי תלמידיו ובליבות כל רואיו ומכיריו, כאשר תמונת ההוד בשעה שהיה יושב ועוסק בתורה, לא תמוש מקרבם לעד.

עומק תורה הקדושה

בשורות צוואתו המרטיטה, נותן רבינו ביטוי להרבצת התורה שהיתה אצלו כבריח התיכון, משחרות ועד שיבה. וכך כותב הוא במתק שפתיים:

"זכיתי ברוב חסדיו יתברך לייסד ולהרביץ תורה בישיבתנו הקדושה ישיבת חכמי לובלין, וכן אקווה אל השי"ת עוד רבות בשנים, בדרך המיוחד לנו ידיעת התורה וההלכה ובקשת אמת לדעת עומק תורה הקדושה לפי כוחנו הדלים"…

חיבתו והקפדתו היתירה לכך שלא יעבור עליו יום ללא הרבצת התורה, ליוו אותו כל ימיו. גם בימים בהם היה מקיים בעצמו 'וקווי ה' יחליפו כוח', בעת נוסעו לנאות דשא לפוש, היה נעתר לבקשת מארחיו או נופשים אחרים ששהו עמו בסמיכות, והיה מוכן ומזומן למסור את שיעוריו בכל מקצוע שהוא בתורה, אפילו כאשר מניינם של המשתתפים היה מועט.

באחת משמחות הנישואין שנחוגו במשפחתו, התגלגלו הדברים ועקב סדר היום הצפוף, לא הספיק רבינו לומר שיעור באותו יום (דבר נדיר שכמעט לא קרה אף בימים עמוסים לרוב). אך לא איש כרבינו יוותר במחי יד על 'הרבצת תורה'. קיבץ אפוא סביבו מספר אנשים שנכחו בשמחה. ממקום כלשהו הובא שולחן ערוך אורח חיים שנפתח באקראי בסימן ת"מ העוסק ב"דיני חמצו של עובד כוכבים שהופקד אצל ישראל" ורבינו החל להרצות בשטף דרכו, כשהוא פותח בדברי הגמרא בעניין זה, עובר לדברי הראשונים, ורק לאחר מכן פתח בביאור השולחן ערוך ונושאי כליו.

תורה יבקשו מפיהו

שרידי דורות ראשונים של הישיבה המצויים עמנו לאוי"ט, מספרים בערגה על שיעוריו הרבים והתכופים של רבינו בשנים ההן, אשר שימשו כאבן פינה לאלפי השיעורים שבאו בעקבותיהם, מהם נהנו במשך השנים רבבות תלמידים.

מספר אחד מהם: "בבואי לישיבה החלו לומדים מסכת חולין. רבינו אמר אז לתלמידים כי מובא בשם קדמונים דיש להתענות קודם לימוד מסכת זו לבל יינזקו חלילה, וכי כך מסופר על מרן החתם סופר שהתענה ואמר לתלמידיו שיתענו אף הם או שייפדו בצדקה. אולם רבינו הורה לנו ללכת לטבול במקווה באותו יום, והוסיף, כי אל לנו לחשוש ממאום"…

נוהג היה רבינו למסור שיעור עיון במסכת חולין בשעה 11 וחצי בבוקר, שיעור שנמשך עד לשעת מנחה גדולה. כך גם נהג לאורכן של שנים במסכתא הנלמדת. בשנים מאוחרות יותר מסר שיעור כללי רק באחדים מימות השבוע. אחר הצהריים התקיים שיעור נוסף בטור ושולחן ערוך, תחילה באורח חיים ומאוחר יותר ביורה דעה.

לשיעורים יומיים אלו יש להוסיף גם את שיעורו הקבוע בשולחן ערוך או"ח עם מגן אברהם, שמסר אחרי תפילת שחרית משך כעשרים דקות, בעודו עטור בטלית ותפילין, שיעור בו התמיד עד שנותיו האחרונות, כאשר מידי תקופה היו מסיימים נושא. שיעור זה שהיה עמוס בידיעות וחידושים משובבי אוזן ולב, פתח את הצוהר בפני התלמידים לעולם ההלכה של רבינו והמחיש את החשיבות של הלימוד באופן של "אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא".

בין שיעור לשיעור, בשעות הסדרים בבית המדרש, נוהג היה רבינו להסתובב מעט בין השולחנות ולעקוב אחר הבחורים ואופן לימודם, כשלאחר מכן פונה היה אל מקומו הקבוע, שם למד בחשק ובהתמדה. פעמים בינו לבין עצמו ופעמים עם חברותא מתלמידי הישיבה. מחזה זה בלבד היה אצל הבחורים שיעור בפני עצמו, בראותם כיצד יש לגשת ללימוד תורת אלוקים חיים, בריכוז כל החושים ומתוך ביטול מוחלט של כל הסובב.

שיעור חשוב ומפורסם היה שיעורו הקבוע שמסר בליל שישי משך יותר מיובל שנים. שיעור זה החל בסביבות שנת תשי"ז, בליל שבת בפני קהל מצומצם של אנשים שנהג לבוא לביתו, אך ברבות הימים הפך שיעור זה לאחד השיעורים המכוננים והמפורסמים ביותר של רבינו, כאשר קהל עצום נוכח בו בקביעות.

עם ריבוי המשתתפים והיעדר תאורה נאותה (לאור הימנעותו של רבינו מהשימוש בחשמל כהוראת החזו"א) הוקדם השיעור ליום חמישי בערב. כאשר מידי שבוע מתקבצים היו אל היכל בית המדרש הגדול בישיבה, שוחרי הלכה רבים מכל חלקי הארץ, ומאזינים בשקיקה לרבינו שהיה עורך את הסוגיות העמוקות מיסודם אל מעמקי צפונותיהם, ומניף ידו עד לנידונים ההלכתיים המעשיים בהכרעה של הוראה ביד רמה, בהלכות החמורות שביו"ד ח"ב.

עם השנים הסב רבינו את השיעור גם לנושאים אחרים שלא היה נפוץ העיסוק בהם, דוגמת הלכות צדקה, הלכות חלה ועוד כיו"ב. משיעור זה יצאה הוראה אל כל בית ישראל, ובמשך השנים הניב השיעור יבול הלכתי עצום בדמות הספר "שיעורי שבט הלוי" ועוד, ספרים שאינם משים כיום משולחנם של רבנים ומורי הוראה בכל רחבי תבל.

מאמץ השיעור היה סוחט אותו עד לשד עצמותיו, ולא פעם ראוהו לאחר השיעור כשהוא באפיסת כוחות של ממש. במכתב שכותב הוא באישון ליל שישי לאי מי ממקורביו שערך באותו ערב שמחת בר מצוה לבנו, מתנצל רבינו על היעדרותו: "היותי עייף אחרי השיעור דליל שישי, א"א להשתתף בשמחתו"…

שיעור נוסף בו התמיד רבינו עד לערוב ימיו משך קרוב לשבעים שנה, היה שיעורו בשבת קודש בספר 'מנחת חינוך', אותו החל למסור עוד בימי מגוריו בירושלים עיה"ק, ולאחר מכן בבני ברק. שיעור זה נועד מעיקרו לבעלי בתים מתושבי הסביבה, אך עד מהרה נעשה כאבן שואבת לתלמידי חכמים ובחורים ואברכים בני עלייה היו באים לשמוע את דבריו, ביניהם ניתן למנות גם את הגאון רבי יעקב בלויא זצ"ל, מי שכיהן לימים כחבר בד"ץ העדה החרדית בירושלים, ומחבר ספרי פתחי חושן ועוד שהיה משתתף בשיעור בירושלים. הגאון רבי יעקב המשיך בעצמו מנהג זה, וקבע לעצמו שיעור בספר מנחת חינוך, בלומדו זאת עם בניו ונכדיו מידי שבת בשבתו.

לאורך השנים סיים רבינו את כל התרי"ג מצוות מספר פעמים, כשכל מצווה ומצווה נלמדת הדק היטב, היטב הדק בפיו מפיק המרגליות, על שורשיה וטעמיה, ומתובלת בדברי הראשונים והאחרונים בבקיאות עצומה. במשך תקופה מסוימת, היה רבינו מעלה עלי גיליון את חידושי תורתו על סדר המצוות, חידושים שראו לימים אור ב'קונטרס המצוות' (חידושים וביאורים ביותר ממאה מצוות על סדר ספר החינוך והרמב"ם) שנדפס בספרו שבט הלוי חלק ה' וחלק י"א.

יעד עיקרי

בשבתות שקדמו לשבת הגדול או לשבת שובה, היה רבינו לומד במסגרת שיעור זה את העניינים עליהם תיסוב דרשתו כשהוא מלבנם יחד עם ציבור שומעי לקחו, וכמנהג גדולי הרבנים בקהילות הונגריה. בתקופות מסוימות, הגיעו שיעוריו של רבינו לכדי ארבעה עשר בשבוע! כאשר כל שיעור נסוב על עניין אחר.

התייחסותו של רבינו למסירת השיעורים, כייעודו העיקרי עלי אדמות לעשות רצון קונו בהרבצת תורה. ללמוד תורה וללמדה הייתה המניע שלו למסור שיעורים בכל אתר.

בדרך כלל לאחר אמירת השיעור, בעוד הקהל מקיף את רבינו כחומה בצורה בניסיון לשמוע הימנו פניני דעת נוספים, היו מגישים לפניו כוס שתיה. פעם אמר רבינו, כי בברכת 'שהכל נהיה בדברו' שאומר הוא על כוס זו, מכוון הוא גם על השיעור ומודה להשי"ת על הצלחתו.

('אבי ההוראה')