לפנינו מעשה נורא שסיפר אחד מצדיקי ירושלים, הגאון רבי דב סוקולובסקי זצ"ל, חתנו של ראש ישיבת מיר, הגאון רבי אברהם צבי קמאי הי"ד:
בעיר מיר שבבלארוס חי יהודי אמיד ומצליח, בעל נכסים רבים. הברכה שלטה בכל מעשי ידיו, עסקיו פרחו, שדותיו הניבו יבול משובח, חניותיו שגשגו, ושמו הלך לפניו. הוא היה גביר מכובד ובעל השפעה. לא רק עושר היה לו, אלא גם מעמד חברתי רם: רבים פנו אליו בבקשת עצה וסיוע, והוא נודע בתור אדם נדיב, בעל בעמיו, שדלתו פתוחה תמיד.
יום אחד פשטה שמועה בעיר: הגביר מחסל את עסקיו, מוכר את מטלטליו ומתעתד לעזוב את מיר ולעלות לארץ ישראל!
הידיעה חוללה סערה של ממש. כיצד יתכן שאדם כה מצליח, שהשפע מלווה אותו בכל אשר יפנה, מוכן לעזוב את חיי הנוחות והעושר, את ביתו המפואר ואת עסקיו המשגשגים, כדי להגשים חלום עתיק יומין ולחונן את עפרה של ארץ הקודש?!
השמועה עוררה התרגשות עצומה. בעיני בני העיר, מעשהו נראה צעד נועז, כמעט בלתי נתפס. ביטוי למסירות נפש אמיתית! רבים הביטו בו בהערצה, אחרים בקנאה סמויה: הוא זוכה להגשים את חלומו של כל יהודי בגלות – לשוב אל ארץ אבותיו, אל המקום שבו השכינה שורה.
בבוא יום הפרידה, התאספו בני העיר בהמוניהם. הרחובות התמלאו באנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון בטרם יציאתו. ההתרגשות היתה גדולה, דמעות זלגו מעיני רבים, והלבבות התמלאו בתחושת קדושה.
וכך, בעיצומו של אותו יום, עמד האיש הנרגש שפניו מועדות לירושלים, וקרא בקול רם: 'הלואי שנזכה בשנה הבאה להיפגש כולנו יחד בירושלים הבנויה!' מילותיו נאמרו מתוך לב בוער, והותירו רושם עז על כל השומעים.
חלפו שבועות וחודשים. האיש כמעט נשכח מלב, עד שיום אחד, הופיע לפתע שוב בשערי מיר.
ההלם היה עצום. כיצד יתכן? הלא הוא עזב את הכל ועלה לארץ ישראל! מה גרם לו לשוב על עקבותיו?
בני העיר כולה התאספו סביבו. כולם ביקשו לשמוע ממנו חוויות מארץ הקודש. האיש נעמד על ארגז, פניו היו זקופות, קולו רועם, והוא החל לתאר בהתלהבות את יופיה של ירושלים, את קדושתה ואת נועם זיוה. הציבור גמע בשקיקה כל מילה.
לפתע, השתנה קולו של האיש. פניו התכרכמו, והוא החל לתאר את הקושי הכלכלי בארץ ישראל: 'לחיות שם – קשה מנשוא! אין פרנסה, אין אוכל לפי הטף, החיים שם קשים וחסרי מוצא'. הוא המשיך לתאר את הדוחק ואת העוני, עד שסיים באמירה מזעזעת: 'עדיף להיות כבשה במיר, מאשר להיות אדם בארץ ישראל…'
הדברים אך יצאו מפיו, ולנגד עיני הקהל ההמום התרחש מחזה מחריד: האיש חווה שבץ מוחי, גופו קרס, קומתו הזקופה הושפלה, והוא נותר שרוע על ידיו ועל ברכיו כמו כבשה שהולכת על ארבע. גם דיבורו נעתק, והוא החל לפלוט הברות משונות, עד שהשומעים דימו לשמוע בהן את קולן של הכבשים: "מה, מה…"
רבי דב היה נוהג לסיים את הסיפור המצמרר באמרו: 'ראינו בחוש כיצד מי שמעז לדבר בגנותה של ארץ ישראל ולבזותה בדיבורו – נענש בדרך הקשה ביותר – בביזוי כבודו ומעמדו'.
('מטעמים לשולחן שבת', ע"פ 'ללמדך')