מספר הרב צבי גומבו שליט"א מבני ברק:
בשבת קודש פרשת זכור שהיתי בביתי אשר ברחוב דונולו. ישבתי בחדרי, הממוקם במזרח הבית, ולמדתי. דלת החדר הייתה סגורה, וכך ישבתי בשלווה והגיתי בתורה. משפחתו של בני התארחה אצלנו בשבת, והאווירה הייתה מתאימה ביותר לשעת אחר הצוהריים של שבת שקטה.
בשעה ארבע וחצי, לפתע נחרדתי לשמע קול ”בום" אדיר וחזק. מיד קלטתי שאין זה רק יירוט ’עדין', מרוחק, אלא נפילה! והכול קרוב ממש, איפשהו ליד הבית. פתחתי את דלת החדר, ולחרדתי פרץ מיד פנימה עשן שחור, מלווה בריח אש.
נתקפתי בהלם, המום מהרעיון. הטיל פגע אצלי בבית!
בחסדי ד' ידעתי מיד איזו פעולה לעשות: עצרתי את הנשימה כדי למנוע מהעשן להיכנס לריאותיי. תוך נשימה שטוחה ממש, המאפשרת רק לכמות מועטה של אוויר להיכנס לריאות, ניסיתי לפלס דרך אל דלת המרפסת. ילדיי ראו אותי מבחוץ וצעקו לעברי: ”אבא! אבא!", אבל אני לא שמעתי אותם מרוב תדהמה והלם.
בסופו של דבר הצלחתי להגיע למסדרון שבצד הסלון, ואז ראיתי את בני ר' יעקב שיחיה, לבן מכף רגל ועד ראש. הקפטן השחור שלבש הפך לבן, פניו היו לבנות, כל כולו היה מכוסה באבק לבן וסמיך שכיסה את כל השטח. מסביב ראינו הרס. חורבן, במובן הכי פשוט של המילה. בכמה שניות הפך כל הבית לעיי חורבות. חרדת אלוקים. ובתוך כל זה עומד אנוכי חי וקיים ליד הבן שלי, שגם הוא חי וקיים, והנכד מצטרף אלינו, מודיע בעצם המציאות שהוא כאן!
אנחנו מתבוננים בכל מה שהיה פעם בית והפך לאין, ולא מצליחים לעכל את הנס הגלוי, איך בתוך ההפיכה הזאת נותרה נפשנו לשלל, בבריאות שלמה.
באתי בזה למנות את הניסים הגדולים והעצומים שהתחוללו ברגע אחד של קצף ורחמים גדולים ועצומים לאין חקר. ראינו השגחה פרטית זועקת מכל שבר של זכוכית, חלקיק של בטון, חתיכת ברזל ופיסת חלל. ממש כמו שאמר שלמה המלך, כי הקב"ה ביקש לשכון בערפל. בתוך הערפל ראינו את יד ד' הגדולה.
עד לפני כמה רגעים ישב בני ר' יעקב בסלון ביתי, ולמד עם בנו את פרק ’כיצד הרגל' העוסק בנזקי צרורות. באותו רגע ממש הם ניצלו מנזקי צרורות של רסיסי זכוכית, ברזל, בטון ואש. הם ישבו על שני כיסאות הסמוכים זה לזה, והטיל נחת בתוך החדר שבו הם ישבו, במרחק חצי מטר מהם!!! כך לפי מה שגילינו אחר כך: גליל מתכת באורך חצי מטר וברוחב עשרים סנטימטר, שהיה אחד מתוך עשרים ראשי הנפץ של הטיל האיראני, שהיה מונח שם.
בדירה שמעליי מתגורר חתני, ועשר השמשות שבסלונים שלי ושל חתני גם יחד, התנפצו כולן לרסיסים ועפו בעוצמה אדירה. כך גם הזגוגיות שבמרפסת. כמעט לא נשארו זכוכיות בתוך המסגרות. המסגרות עצמן התעוותו, ואפילו מעקה הברזל של המרפסת התעקם כלפי חוץ. רסיסי החלונות התערבבו ברסיסי הזכוכית של מה שהיה לפני רגע ויטרינה של נרות. הספה שבמרכז החדר נשברה והתעופפה, ודלת הכניסה לחדר, שזוהי מבדלת פלסטיק, התפצלה לחתיכות.
תקרת הבטון לשעבר התפרקה. חלקי בטון ענקיים וכבדים להחריד נתלו באוויר על גבי מוטות ברזל שהואילו להחזיק אותם. חלקם נהדפו אל קדמת השולחן שלידו ישב בני ר' יעקב עם בנו, ובלוק במשקל של אחד עשר קילוגרמים נפל לצד זרועו של נכדי. החבטה של הבלוק הותירה בידו מכה יבשה בלבד, סימן כחול, זכר לנס.
ממש כמו שאומרים בשיר של פגעים, שמהצד ייפול אלף ומימין רבבה, ואליך לא ייגש! כל מי שהגיע אחר כך לזירה וראה את חדר השבת המנופץ והחרב, היה יכול להיות בטוח שכל יושביו עברו לעולם הבא…
והנה, הנס והפלא: לא די בזאת שבני ונכדי יצאו בריאים ושלמים, אלא אפילו טיפת דם אחת לא נטפה מהם!!!
מכל חלונות הבית, החלונות שנשארו שלמים היו החלון שמולו ישבתי בחדרי, ועוד חלון אחד שתיכף אספר את סיפורו. מה היה קורה אילו היה החלון מתנפץ על פניי?! עדיף לא לחשוב.
בכניסה לביתי יש שתי דלתות: פנימית – דלת פלדלת שהייתה פתוחה, וחיצונית – דלת עץ הפונה למדרגות. בשעת האזעקה ירדו דיירי הקומה העליונה לחדר המדרגות. בזמן הנפילה, דלת העץ התפוצצה והתפרקה לגמרי, אבל עשרים הנפשות שעמדו בסמוך לה, בחדר המדרגות, לא נפגעו כלל!
עצם הירידה למדרגות הייתה נס בפני עצמו. כיוון שחתני שיחיה לומד בליל שבת עד שעה מאוחרת, הוא תכנן לנוח בשבת אחר הצהריים עד השעה חמש ורבע. אצלם בבית הנוהל הוא שאם אדם ישן בשעת אזעקה, לא מעירים אותו כדי לצאת למדרגות. אבל, הפעם הוא התעורר, ומשום מה החליט לקום מיד ולצאת מהבית.
ברגע שהוא הניח את רגלו על המדרגה הראשונה בחדר המדרגות, נפל הטיל. מה שהוא גילה אחר כך מאחוריו היה מהפכה מושלמת: הגגון שבתקרת החדר, המיועד להיפתח לכבוד חג הסוכות, נפל על המיטה שלו מעוצמת ההדף; השידה הכבדה שליד המיטה התהפכה, ודלת החדר נעקרה. התינוק בן השנה וחצי שכב בעגלה זמן לא רב לפני כן, בדיוק במקום שבו הטיל נפל. לאחר שנרדם – העבירו אותו לחדר צדדי, כדי שלא יתעורר מהרעש והבלגן שבחדר. שם הוא המשיך לישון בעת הפיצוץ…
באותם רגעים נחה בחדר שבביתי, אשת בני ר' יעקב, יולדת טרייה, עם התינוק הקטן. בהישמע האזעקה לא היה בה כוח לצאת למדרגות, והיא נשארה במיטתה. הבן שלה, נתן החמוד שיחיה, החליט משום מה שהחלונות שמעל המיטה של אמא צריכים להיות פתוחים. זהו חלון כיס, שאת השמשות שלו דוחפים אל תוך הקיר. נתן פתח את החלונות לרווחה, ובכל הציל את אימו ואת אחיו, שכן החלונות, שהיו עלולים להתנפץ מעליהם, נותרו שלמים בתוך הקירות.
בחדר שבצד מערב ישבו באותו זמן שתי נכדות: האחת ישבה על המיטה שמתחת החלון האחד, והשנייה ישבה על המיטה שמתחת החלון השני. בשלב מסוים קמה השנייה, יצאה מהבית והלכה לחברה, ואילו הראשונה עדיין ישבה על המיטה וקראה בספר. לאחר הנפילה, החלון שמול המיטה של זו היושבת וקוראת – נשאר בשלמותו, ללא סדק, אך החלון השני התנפץ לרסיסים, והמסגרת של החלון התרוקנה לגמרי. המיטה של זו שיצאה והשולחן שלידה התמלאו רסיסי זכוכית, ואילו על המיטה שעליה ישבה הראשונה וקראה – לא נפל אפילו רסיס אחד!!!
הרי מניתי לפניכם את הניסים הגלויים אשר ראו עינינו ולא זר בשבת קודש פרשת זכור י"א באדר תשפ"ו, זאת מלבד הניסים הנסתרים שמלווים אותנו בכל צעד ושעל.
זכינו השנה לערוך סעודת פורים בשמחה אדירה. היא שולבה בסעודת הודאה על חסדי ד' העצומים בקול שירה ושמחה, ובאמירת ’נשמת' בקהל ועדה, בהודיה ובהלל לאבינו שבשמיים, עושה גבורות, בעל מלחמות, מצמיח ישועות.
ליהודים הייתה אורה, כן תהיה לנו ולכל ישראל.
(גיליון השגחה פרטית)