בפרשת השבוע אנו קוראים על סדר טהרת המצורע: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת…", ומפרש רש"י: "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטים תמיד בצפצוף קול.
אכן, בדרך כלל איסור לשון הרע מתקיים באמצעות דיבור, אך יש לדעת כי אסור לספר לשון הרע אף בדרך רמז, ואף אם אינו מוציא מילים מפיו, רק קורץ בעיניו ומראה באצבעותיו. במה דברים אמורים? כאשר מספר את עצם המעשה בדרך רמז, אך כאשר רומז לחבירו להסתכל על אדם העושה מעשה בלתי ראוי, וחבירו רואה את המעשה בעצמו – יש אומרים שאינו עובר בכך על איסור סיפור לשון הרע. אולם, לכאורה יש לאסור זאת משום מצות "ואהבת לרעך כמוך", שפירושהּ מבואר ברמב"ם – שצריך לחוס על כבוד חבירו כפי שחס על כבוד עצמו.
ואפשרות נוספת של לשון הרע ללא דיבור – היא באמצעות כתיבה, דהיינו שאסור לאדם לכתוב לחבֵרו במכתב, או לפרסם ברבים מכתב, ובו דברי לשון הרע. והכותב לעצמו 'זכרונות', או 'יומן' אישי, ובהם חוות דעת על אחֵרים, או סיפורים שאירעו לו הכוללים דברי גנאי על אחֵרים, עם שמותיהם או בתוספת פרטים העשויים לגרום לזיהויָם – אסור לאחֵרים לקוראם. ולפיכך אסור להותירם במקום בו הם עלולים להגיע לעיניהם של אחרים, ואם הגיעו בגרמתו לעיניהם של אחֵרים, נחשב לו הדבר לעוון לשון הרע. וזאת מלבד ה'חרם דרבנו גרשום' שיש על קריאת כתבֵי הזולת ללא רשותו; ויש שכתב שאף עליו נאמר במשלֵי: "הולך רכיל מגלה סוד". אולם, הכותב עצמו – יש אומרים שרשאי לקרוא את הדברים אף לאחר ששכחם.
ויש שהעירו בקשר לכתיבת דברי לשון הרע ביומן וכדומה – כי הכותב בסגנון של שמירת טינה וכעס, יתכן שעובר בכך על איסור 'לא תטור'; ובכל מקרה, גם כשאינו עובר ב'לא תטור', ואף כשיש תועלת בכתיבת הדברים להפגת כעסו של הכותב, בדרך כלל אין תועלת בציון השֵׁמות.
[ח"ח הל' לה"ר כלל א, ס"ח, ובמ"ח ס"ק יג; בו"מ דרשו, 37; ושם פתיחה לאוין, 51; כלל ג, 14; כלל ו, 10]
כיצד 'מקריבים' כיום קרבן יולדת? איזה 'חִיּוּב' של עליה לתורה קיים לעולם? ואיזו עליה לתורה נחשבת ל'חיוב' רק אם אומרים משהו מסוים לאחריה?
בפרשתנו נאמרו דיני קרבנות היולדת: אשה היולדת בן, ממתינה ארבעים יום – שבעה המכונים 'ימי טומאה' ולאחריהם שלושים ושלשה המכונים 'ימי טהרה' – וביום הארבעים ואחד ללידה מביאה את קרבנות היולדת – עולה וחטאת. והיולדת בת, ממתינה שמונים יום – ארבעה עשר 'ימי טומאה' ושישים ושישה 'ימי טהרה' – וביום השמונים ואחד מביאה את קרבנותיה.
לאחר שבעוונותינו הרבים בטלו הקרבנות, הנהיגו חכמי הדורות שבעלה של היולדת יעלה לתורה כביכול 'במקום' הקרבת הקרבן; ויש שכתב שהעליה לתורה נחשבת כקרבן משום שהעולה נודב לצדקה לאחר העליה, כמקובל. בעבר נהגו שהבעל עולה לתורה בפעם הראשונה בה באה אשתו לבית הכנסת לאחר הלידה. ובנוסף, נהגו שהבעל עולה לתורה ביום הארבעים ואחד ללידת בן, וביום השמונים ואחד ללידת בת, שהם הימים בהם היתה אשתו צריכה להקריב את קרבנותיה, לו היה בית המקדש קיים.
עליה זו היא 'חִיּוּב', דהיינו שחובה על הגבאי לקרוא לבעל לעלות לתורה; והוא קודם ל'חיובים' אחרים, למעֵט חתן ביום חופתו ובשבת 'שמזמרים לו', ובחור ביום שנעשה 'בר מצוה'. ואם לא עלה לתורה ביום זה, נותר ה'חיוב' לעולם, וכדוגמת חובת הקרבנות – שאם לא הביאה אותם ביום הארבעים ואחד או השמונים ואחד, חייבת להביאם לאחר מכן, ונמשכת החובה לעולם, עד שתביאֵם.
ופסוק אחֵר בפרשתנו, קשור אף הוא ב'חיוב' של עליה לתורה: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". בשבת שלפני הברית – עולה אבי הבן לתורה, ויש נוהגים שעולה גם ביום הברית עצמה. ויש שנוהגים שגם המוהל והסנדק עולים לתורה, ויש שמכבדים אותם בהגבהת ספר התורה. כמו כן, בעלהּ של יולדת בת, כשחפץ לקרוא לבתו שֵׁם בעת העליה לתורה, כנהוג – כתבו הפוסקים שהוא 'חיוב', ויתכן שקודם אף ל'חיוב' של 'יאהרצייט' באותו היום.
[ביה"ל קלו, א, ד"ה בשבת; בו"מ דרשו, 9, 16, 17 ו־18]
באיזה מקרה מועיל 'עירוב חצרות' משותף רק לטלטול בכל חצר בפני עצמה? 'עירוב חצרות' שנעשה לשבת אחת – האם מועיל לשבתות הבאות? שתי חצרות שעירבו 'עירוב חצרות' משותף וסתמו את המעבר שביניהן – האם העירוב מבוטל?
'עירוב חצרות' משותף לשתי חצרות ניתן לעשות רק כאשר יש ביניהן פתח או חלון המאפשר מעבר בני אדם או חפצים מזו לזו. ושתי חצרות שעירבו על סמך פתח שביניהן, והפתח נסתם לפני כניסת השבת – הואיל ובכניסת השבת, שהיא שעת תחוּלת העירוב, היה הפתח סתום, אין העירוב חל; ואף אם ידוע כי במהלך השבת הפתח יפָּתח מחדש. אולם, אם הפתח נסתם רק לאחר כניסת השבת – אף אם אינו אמור להיפתח עוד לעולם, העירוב מועיל עד לסוף שבת זו; ובלשון חכמינו ז"ל: "כיון שהותרה הותרה", כלומר, כיון שהותרה שבת זו בכניסתה, הותרה כולהּ. ולכן מותר לטלטל חפצים מחצר לחצר בזריקה מעל למחיצה [שהרי הפתח סתום] או בדרכים אחרות. ויש אומרים, שהטלטול מחצר לחצר אסור, ורק הטלטול בכל חצר בפני עצמה מותר על סמך עירוב זה; אך דעת רוב הראשונים כדעה הראשונה, וכן הלכה. ואם הפתח שב ונפתח בשבת – לכל הדעות חוזר העירוב לתוקפו המלא.
ותחוּלת 'עירוב החצרות' בכניסת השבת במקרה האמוּר, מועילה רק לשבת זו, אבל לשבת הבאה – אם בשעת כניסתהּ עדיין היה הפתח סתום – אין העירוב מועיל; וזאת, אף אם במהלך השבת שב הפתח ונפתח. ברם, אם בשעת עשיית עירוב החצרות עשאוהו על דעת שיועיל למספר שבתות; וכגון שעשאוהו בערב פסח עבור כל השבתות עד ערב פסח הבא – כל עוד הפתח סתום, אכן אין העירוב מועיל [בשבתות הבאות], אך ברגע שבו נפתח הפתח, שב העירוב וחל, דהיינו, שאף אם הפתיחה היתה באמצע אחת השבתות הבאות, מועיל העירוב מיד, אף לאותה השבת. וטעם הדבר, משום שלאחר שהעירוב חל בכניסת השבת הראשונה, שבהּ היה הפתח פתוח, שוב אינו בטל לחלוטין, וכשהפתח נפתח, 'מתעורר' העירוב ושב לתוקפו לאלתר. ולדעת כמה ראשונים אין לדין זה מקור בגמרא, וגם מסברא קשה להבין מדוע תועיל תחוּלת העירוב בשבת הראשונה לשבתות הבאות; אך עם זאת, מאחר וכן דעת חלק מהראשונים, והשולחן ערוך, וכמה מהפוסקים האחרונים, ניתן להקל.
ויש אומרים, שהדין הנ"ל שתחוּלת 'עירוב החצרות' בשבת הראשונה מועילה לשבתות הבאות אמוּר אף במקרה שסתימת הפתח בין החצרות לא נוצרה מאליה, אלא דיירי החצר סתמוהו בכוונה תחילה. אך לדעת פוסקים רבים, במקרה כזה, מאחר ודיירי החצר גילו את דעתם שאינם חפצים בעירוב, ובעת כניסת השבת, שהיא זמן חלות העירוב, עדיין היה הפתח סתום, אין העירוב חוזר לתוקפו כשנפתח בשבת. ומכיון שבלאו הכי רבים החולקים על עיקרו של דין זה, שתחוּלת העירוב בשבת הראשונה מועילה לשבתות הבאות, וכנ"ל – אין להקל במקרה זה של סתימה מכוּונת. אולם, אם הפתח נפתח לפני כניסת השבת, אף לדעת האוסרים שב העירוב וחל בכניסת השבת, למרות שביטלוהו בכוונה תחילה. ויש אומרים, שאף המתירים הנ"ל לא התירו אלא באופן זה. וכמו כן, אם בעת סתימת הפתח היה בדעתם לשוב ולפותחו לאחר זמן מה – אף לדעת האוסרים חוזר העירוב לתוקפו כשנפתח בשבת.
[שו"ע שעד, א, משנ"ב ב-ו, שעה"צ א ו־ח, וביה"ל ד"ה ונסתם הפתח, ד"ה ואפילו, וד"ה ונסתם בשבת; בו"מ דרשו, 9, וראה שם, 1]