הרב אברהם פוקס
"וְיָלְדָה זָכָר" (ויקרא י"ב, ב')
בספר 'שבוע וישוע הבן' מביא הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א בשם מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל, שסיפר לו הרב מטעפליק הגאון רבי שמשון אהרן פולונסקי זצ"ל מגדולי מורי ההוראה בדור העבר בעיה"ק ירושלים, שמנהג היה בעיירתו בשבת ראשונה למינוי רב, שהקהל מלווה את הרב בליל שבת בניגון מבית הכנסת לביתו, ולאחר שהרב קידש על היין הקהל חוזרים לבתיהם, וזו היא הכתרת הרבנים.
בשבת ראשונה למינויו, לאחר שמזג את הכוס וכל הקהל מלאו את ביתו לשמוע הקידוש, נדחף תינוק אחד בבהלה ושאלה בפיו: אמי שלחה אותי לשאול את הרב, שברגע זה נולד לה בן זכר אימתי לעשות השלום זכר אם בשבת זו או לשבת הבאה? השיב הרב מטעפליק לאותו תינוק, לך אמור לאמך אם יש בביתה עוגה ויין שתעשה השלום זכר כבר הערב.
הרב מטעפליק כשסיפר הוראה זו לתלמידו מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל הוסיף ואמר, תא חזי הסייעתא דשמיא שנתנו לי מן השמים לשאלה הראשונה לעיני כל הקהל. כי באמת אין שאלה זו בפוסקים בשו"ע יורה דעה בסימן רס"ה בהלכות מילה, במקום שמדברים על 'שלום זכר'.
אלא שבערב שבת זו של ההכתרה שלי החלטתי כיון שחג הפסח ממשמש ובא, אשנן את כל הפרי מגדים הלכות פסח ושם בסימן תמ"ד (משבצות זהב סק"ט) בדיני ערב פסח שחל בשבת הוא מתייחס לשאלה זו ופוסק ברורות שיש לערוך את השלום זכר מיד בשבת הראשונה, גם אם התינוק נולד לאחר כניסת השבת.
שאלו הרבי האם עשה שלום זכר לבנו בעת שנולד. האב לא זכר בבירור, וענה שבוודאי עשה. ברם הרבי שאל שוב האם עשה שלום זכר, ושוב ענה שבוודאי עשה
"וְיָלְדָה זָכָר" (ויקרא י"ב, ב')
מספר הרב יוסף ויכלדר (המבשר תורני – אמור תשע"ה): היה ילד בירושלים, שכבר היה בן שש שנים ולא הסכים לומר דבר שבקדושה, וגם לא ללמוד, ופנה אביו לאדמו"ר הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע לשאול בעצתו. שאלו הרבי האם עשה שלום זכר לבנו בעת שנולד. האב לא זכר בבירור, וענה שבוודאי עשה, כי סבר שמן הסתם לא שינה בבנו זה משאר בניו. ברם הרבי שאל שוב האם עשה שלום זכר, ושוב ענה שבוודאי עשה, וגם אז לא הרפה הרבי ושאל בשלישית. ואז נזכר שאכן, כיון שילד זה נולד בעש"ק בשעה מאוחרת לא הספיק להכין את השלום זכר, וביום שישי שאח"כ כבר נערכה הברית, ולכן לא עשה כלל שלום זכר לילד זה.
אמר לו הרבי כי העניין של 'שלום זכר' הוא, שכאשר נולד ילד אזי מיד בא עמו יצר הרע, כמובא בחז"ל (מדרש תהלים ט) על הפסוק (בראשית ח כא) 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' – משננער ממעי אמו. ועל ידי שב'שלום זכר' באים קרובים וידידים ומברכים את אבי הילד שיזכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה ולגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, מתבטל כוח הסטרא אחרא. מכיון שלילד זה חסרות הברכות הללו, לכן אינו רוצה ללמוד ולומר דברי קדושה.
יעץ לו הרבי שבשבת הבאה יעשה שלום זכר, ויקרא לכל האנשים שרצה לקוראם אז, אילו היה עושה שלום זכר, ועל ידי שיבואו ויברכו אותו יתחיל ללמוד ולומר כל דבר שבקדושה.
בשאר השמחות יש מזרח ויש כיבודים ואני בורח מזה, בשלום זכר אין מזרח אין כיבודים רק באים לשמוח עם בעל השמחה, לכן לשם אני אוהב ללכת'
"וְיָלְדָה זָכָר" (ויקרא י"ב, ב')
בספר 'כאיל תערוג' מסופר: מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל כשהיה שומע על לידת בן לאחד ממשפחתו או ממקרוביו, היה אומר להם: 'היסוד ושורש העבודה (שער העבודה פ"ה) כותב שכששומע שנולד בן היה אומר, ב"ה נולד עוד עובד השם ללמוד תורה'.
וכשהחל לכהן כראש כולל פוניבז' היה מגיע הרבה לשמחת שלום זכר של האברכים, ובשאר השמחות היה מגיע פחות. פעם השיב לשאלת חתנו הגר"ז ברלין, מפני מה נראה שיותר אוהב ללכת לשלם זכר משאר שמחות: אני אוהב את האברכים ושמח להשתתף בשמחתם. בשאר השמחות יש מזרח ויש כיבודים ואני בורח מזה, בשלום זכר אין מזרח אין כיבודים רק באים לשמוח עם בעל השמחה, לכן לשם אני אוהב ללכת'.
"אני יכולה לעזור!", הציעה אחת הנשים שבאה להתייעץ עמה. "לא!", השיבה אמא, "לא קשה לי לפתוח, אלא שאני חוששת להיווכח כי הכל כבר נלקח, ולא נותר דבר"…
"וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר" (ויקרא י"ד, ז')
מספרת הרבנית ר. צביון, ביתו של מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל בספר 'בית אמי' על אמה הרבנית ע"ה: "לא רק אנשים הסתובבו בכל הבית, אלא גם פתקים מילאו את הדירה וחדרו לכל פינה. היו אלו 'קוויטלאך' שבהם כתבו אנשים את שמותיהם לתפילה ולברכה. אמא היתה מברכת, והנכדים היו פותחים את הפתקים בפני אבא, שבירך אף הוא, ובערב אמר על כולם פרק תהילים. נוכחותם של האנשים בכל חדרי הבית, גרמה שלא פעם היינו מוצאים פתק כזה בתוך המלח או הסוכר…
נראה שהסיפור הבא ימחיש עד כמה היה הבית הפקר לכל: יונה קיננה במרפסת ביתנו, ואמא שמחה מאוד: "נזכה לקיים מצוות שילוח הקן!". לשמע הדברים, הביעה אחת הנכדות את תמיהתה בפני אבא: "והלא כתוב 'כי יקרא קן ציפור', ופסוק זה מלמד שמדובר בשטח הפקר, ולא בתוך הבית!".
"הבית פה – כולו הפקר!", השיב לה אבא בבדיחותא. "כל אחד נכנס ועושה מה שעולה בדעתו"…
דרכה של אמא – להפוך את ביתה לרשות הרבים ולהפקירו לכל – לא היתה קלה בעבורה. אמנם נראה היה כי הדבר נעשה בטבעיות, אך לא כך היו פני הדברים.
יום שישי אחד נראתה אמא עומדת ליד המקרר. "לפתוח?", תהתה בקול. "אם קשה לרבנית לפתוח, אני יכולה לעזור!", הציעה אחת הנשים שבאה להתייעץ עמה. "לא!", השיבה אמא, "לא קשה לי לפתוח, אלא שאני חוששת להיווכח כי הכל כבר נלקח, ולא נותר דבר"…
תוך כדי זה נזכרתי בעוד איזה ענין שעשה העסקן ההוא ורציתי לספרו. אך הרב שטיינמן עצר אותי ואמר: אני החלטתי כבר מה לעשות
"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (ויקרא י"ד, ב')
בגיליון 'סיפורים נפלאים' מסופר: פעם שאלו את הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן שליט״א על נדיב שחפץ לתת תרומה נכבדה לאחד משני עניינים: או לתת תרומה כדי לקנות אמבולנס, או לתת תרומה לחיזוק שמירת הלשון, לאיזה דבר עדיף לתת? והשיב הגראי"ל, שאם יתנו לשמירת הלשון לא יצטרכו אמבולנס, כי בהכרח שיהיו פחות צרות בכלל ישראל, ולכן מציע שייתן לשמירת הלשון.
וסיפר אחד התלמידים: פעם דיברתי עם הרב שטיינמן אודות עסקן פלוני שעשה כמה עוולות ושאלתי מה לעשות עמו. חשב הרב שטיינמן זמן מה, ותוך כדי זה נזכרתי בעוד איזה ענין שעשה העסקן ההוא ורציתי לספרו.
אך הרב שטיינמן עצר אותי ואמר: אני החלטתי כבר מה לעשות עם העסקן הזה, ואני אומד בדעתי שגם מה שיש לך לספר כעת לא יוסיף לי בהערכה. ואם כן למה לי לשמוע עוד לשון הרע?!
דעתו של אחד המלווים זחה עליו, והפטיר: 'אנו, התפללנו שחרית, מוסף, גם שמענו שיעור מהרב, ומדברים בלימוד, והיהודי הזה עדיין לפני ברכות התורה…'
"וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים" (ויקרא י"ד, ד')
מעשה מופלא מסופר בספר 'ויאמר הנני': עם סיומה של תפילת ותיקין בשבת קודש, ליוו את הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל כמה בני תורה למדנים, והנה ניגש אל הרב מאן דהוא, כש'טל שינה' נסוך על פניו, והתעניין 'האם אפשר לשאול שאלה?' רבי אברהם בירר כדרכו: 'ברכת התורה כבר ברכת?'. 'לא', ענה. 'אם כן, כבודו יכול מיד אחרי התפילה לעלות אלי הביתה, ונשתעשע בדברי תורה ככל שנחפוץ'. היהודי המשיך בדרכו.
דעתו של אחד המלווים זחה עליו, והפטיר: 'אנו, התפללנו שחרית, מוסף, גם שמענו שיעור מהרב, ומדברים בלימוד, והיהודי הזה עדיין לפני ברכות התורה…' לחש רבי אברהם באוזנו: 'אבל לשון הרע הוא עדיין לא דיבר'…