"וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'" (ויקרא י"ד, כ"ד)
בחור יקר ממרכז הארץ ששהה באחת הישיבות בימי אלול, לא צלחה דרכו בישיבה. לאחר כעשרים שנה סיפר כמשיח לפי תומו:
מה שהשאיר אותי בישיבה, הוא אותו חודש אלול וימים נוראים בישיבה ובמחיצתו של ר' שמשון, ואסביר:
למעשה, כבר בשבת השניה של אלול, אמרו לי, כי בסעודה שלישית יש שיחה מהר' פינקוס, באותה שבת כבר גמלה בדעתי ההחלטה לשוב למרכז הארץ ולעזוב את הישיבה אחת ולתמיד. חשבתי לעצמי "ועוד עם השיחה שאשמע מהאמריקאי הזה הרב פינקוס, וודאי שאני נמלט מיד אחרי הבדלה מהחום הדרומי הזה"…
אך השיחה של ה'אמריקאי הזה', הציתה בי ניצוץ של רוגע. נקודת אור קלה של שלוה יהודית. לראשונה שמעתי דברים היוצאים מהאמת שבלב, מהפנימיות.
באותו שבוע נשארתי בישיבה. עדיין הייתי רופף בטלטולי רצונות לעזוב את המקום. חלפו עוד כמה ימים ראש השנה ויום כיפור. נסעתי הביתה. לשמחת תורה חזרתי שוב עם כולם. ורצוני לציין:
הריקוד שלו בשמחת תורה קרע את ליבי. הבעיר בי אש. אם אתם זוכרים איך שר' שמשון היה רוקד עם ספר תורה קודח משמחה, כזו מתיקות אמיתית היתה בה! מה אני יכול לתאר למי שלא ראה (עיניו מוצפות דמעה).
בהקפות של הבוקר הוא רקד עם ספר כמדומני 'קצות החושן', אולי עם רבי עקיבא איגר, אינני זוכר (ב'בית התלמוד' בחו"ל, רקדו עם ספרים, ומשם נלקח מנהגו) לא יכולתי לגרוע עין ממנו, קנאתי כל כך בשמחה שיהודי זוכה לה, אהבתי לראות את זה. ואיך שהתרומם וזעק "משה אמת ותורתו אמת!" איזה אושר: "משה אמת ותורתו אמת!" כעמוד של אש. הריקודים הללו ליוו אותי בתת ההכרה ימים רבים ומלווה אותי עד היום. הרגליים הללו של ר' שמשון קושרים אותי לתורה.
ודמעה של געגוע גלשה במורד פניו…
גמרא חולין עם ראשונים
על ריקוד אחר באמריקה בשמחת תורה סיפר ר' שמשון כאשר דיבר על אדמו"רי אמריקה מזכרונות ילדותו, כה אמר בשיחה:
"פניו המאירות של האדמו"ר מאמשינוב נחרתו בתודעתי ואיני יכול לשכוח מהם. הכרתי גם כן את האדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצ"ל ופניו המאירות. כאשר הלך ברחוב כולם פחדו מזיו קלסתר צורתו, פניו היו חלקות כמו תינוק.
מנהגי היה לצפות בהקפותיו בשמחת תורה. עבודתו הייתה נוראה, כי היה חולה ברגליו, שהיו נפוחות ורחבות יותר מכל הגוף. ואיתם, איך היה רוקד בשמחת תורה כאברך צעיר. עד כאן ראיתי. ומה שרק שמעתי, כי בשמחת תורה בחצות לילה אחרי שסיים את העבודה הפיזית בריקודים לכבוד התורה וכו', הרבנית שדאגה לבריאותו אילצה אותו לשכב במיטתו.
הוא נשמע כביכול להוראותיה אך כאשר הרבנית יצאה מחדרו קרא לבחור ששימש אותו וביקשו שיביא לו גמרא חולין, הוציא גם את הרשב"א ושאר ספרי הראשונים והתיישב ללמוד (לא פתח ספרי חיזוק, אלא גמרא חולין עם ראשונים), וזאת כאמור, לאחר העבודה שראינו איך רקד בכוחות שלא מהאי עלמא. כיהודי זקן וחולה.
בית חרושת לאהבת תורה
היכן רכש ר' שמשון את אהבת התורה, באיזו בית חרושת לשמחת חיים?
בישיבת "בית התלמוד" במזרח ניו יורק.
עריסתו עמדה בבית אביו ואימו, בית טעון חדוות התורה "אני זוכר מגיל ילדות איך שאבא שלי התווכח עם החברותא בלימוד בריתחא דאורייתא והצעקות שלהם נחרטו בליבי עד היום" – דברי ר' שמשון בשיחה. ואמו הייתה מזכירה ביראת הכבוד את דפי הגמרא שאביה גמע בשקידה וכה אמרה: אבא שלי (רבי מתתיהו וינברג זצ"ל) התגורר באמריקה עשרות שנים ומעולם לא אכל בשר, רק עוף שהוא עצמו לקח לשוחט ועמד על גביו, כמו כן לא הלך לישון בלילה לפני שסיים שבעה דפי גמרא, אתם שומעים קינדרלאך? וכאשר שכב על ערש דווי אמר לסובבים: כתוב בגמרא "אם רואה אדם שייסורים באים עליו יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה", פירוש "יפשפש" יחפש איזו מעשה טוב לבקש מהקב"ה שירפאהו בזכות זה, "פשפש ולא מצא יתלה" ויטען הרי על ידי שאני חולה יוצא מזה ביטול תורה…
עוד סיפרה אמו כי "כאשר הייתי הולכת ברחוב האמריקאי, מול אבא, הוא לא הכיר אותי, היה זז לצדדים, כי עיניו היו למטה ושמר עליהם מכל משמר" דברי האם.
ויגדלו הנערים. ואבא רבי חיים אברהם פינקוס שילב את בניו בישיבת "בית התלמוד".
האריות הזקנים
בית המדרש 'בית התלמוד', ניטע על ידי תלמידי ישיבת מיר שניצלו בשנחאי שבסין הרחוקה. חלקם המשיכו מיד לארץ הקודש וחלקם שלחו עוגן ביבשת ארה"ב. הם קידשו לעצמם פינה ובה הקימו מקום תורה מנותק בתכלית מחיי החולין. בנו חומות הגנה גבוהות המסתירות את מגדלי בבל שהלכו ונבנו ללא הרף באמריקה החומרית. העולם על קירבו וכרעיו עניין אותם כשלג דאשתקד, והתחבטו על כל תג מסברא של רבי עקיבא איגר כנשיאי ארה"ב המתחבטים אודות עתיד נשיאותם. בכאלו ד' אמות, חי הבחור שמשון דוד פינקוס את ימי "עומדו על דעתו" מגיל היותו בן שתים עשרה ומעלה. שם, טעם טעמה של לימוד תורה, והחל את דרכו.
הייתי צעיר לימים, לא הבנתי אותם כלל, ולא ידעתי מדוע אבי קבע את משכני בתוכם. חשתי ננס – סיפר ר' שמשון בענוה – הם היו גבוהים מקומתי עשרת מונים. אבל.
אבל בלי להבין כלום, למדתי מהם – כי התורה היא העולם ומקור החיים. למדתי להעריך כל שורה בתוספות, ראיתי איך בן ישיבה מבוגר מקיף את עצמו בתילי תילים של חידושי אורייתא ואף יוצא לקרב בחירוף נפש על סברא שקנה ביגיעה. "הכפירים שואגים" במלחמת התורה.
הבנתי בכל ליבי כי הם עוסקים בחיי עולם, ובני אנוש מחוץ לבית המדרש עוסקים בחיי שעה. ידוע ידעתי כי על קושיית תוס' אחת יכולה עתה לעמוד כל יבשת אמריקה.
הגאון ר' לייב מאלין זצ"ל ראש הישיבה כתב בשעתו מאמר ייחודי המציין את מהות הישיבות ותפקידם אחרי השואה, המאמר כונה בפי תלמידי הישיבה "עשרת הדברות של ישיבת בית התלמוד"… והוא פותח סדק צר לשאיפתו התקיפה של אותו גאון וקדוש – ר' ליב מאלין כי בדור שאחרי המלחמה יצמחו תלמידים שלדידם לימוד הגמרא הוא אויר לנשימה. הוא כותב שם לדוגמא (בשינוי קל מלשונו):
"תורתנו הקדושה היא נשמתן של ישראל, וכמו שהנשמה ממלאת את כל הגוף לית אתר פנוי ממנה, כל אבר שבאדם וכל העורקים, כן תורתנו הקדושה שהיא נשמתן של ישראל ממלאת את כל חללם גופם נפשם, ללא עורק אחד פנוי מתורה, – – – תורתנו היא תורת חיים לא במשל ומליצה אלא דברים כמשמען" הוא מוסיף: "השעה היא רבת האחריות ורבת המעשים, עבודה כבירה מוטלת עלינו ליצור, את אותם ד' אמות שבהם תשתמר צורת הישיבה שנקודתה העיקרית היא שתורה ממלאת את כל החלל ואין מלבדה".
כאמור, בין כותלי בית היוצר הזה נסחף שמשון הבחור לתוך דפי הגמרא. הוא ואחיו הגאון ר' אבנר שיבלחט"א.
הוא ביטל את עצמו כתלמיד לרבותיו ועשה את כל התכסיסים שבהם זוכים לתורה. בהזדמנות אמר וגילה לרבי יוסף בנימין אחיו שיבלחט"א: "אולי גדלתי מזה שעשיתי ספונג'ה בבית התלמוד ביום שישי".
כבר בהיותו בן ארבע עשרה, ב"בית התלמוד" למד בחברותא בצוותא עם הגאון הנ"ל – רבי לייב מאלין, עלה והתעלה מתוך שקידה עצומה ולמדנות לשמה עד שהקטן – גדול נהיה, ויכלו לראותו עומד כגור אריה מול ר' לייב ולהתווכח מולו בריתחא… רבי לייב למד עימו אז מסכת זבחים, בחור צעיר וסדר 'קדשים' מנווט את תחילת רתיחת דמו. "הלמדן" כינו אותו חבריו לספסל הלימודים.
"פיגול בחצי מתיר!"
הימים טרום רבנותו של ר' שמשון בקהילת אופקים. הוא התגורר בעיירה כאברך, ושימש בישיבה כמשגיח וכמשיב. העיירה הייתה אז רחוקה ממרכזי התורה. הנסיעה למקום לא היתה נוחה כהיום, וכאשר כבר הגיעו לעיירה, קידם את הבאים חול לבן – קילומטרים של אדמה מדברית הקיפו את כל האזור.
ר' שמשון הגה בתורה בין כותלי הישיבה. כמו כן קבוצה קטנה של בחורים ואברכים צעירים מבני ברק הסתופפו בישיבה כדי להאדיר את הצלחת הישיבה שהלכה והתפתחה באותם ימים במסירותם של ראשיה שליט"א. ימי תש"ל ואילך.
מספר בעל המעשה, כיום מחשובי המשגיחים:
באותו קיץ הגיע לישיבת אופקים תלמיד מחו"ל שהיה רחוק מהווי של תורה, הוא ניסה להיקלט בין כותלי בית המדרש. גם שפת העברית המדוברת היתה קשה לו.
בערב שבת שאחרי חג שבועות. הישיבה התרוקנה כמעט מתלמידים (שנסעו לשבת שאחרי חג השבועות). באותו ערב שבת קודש אחה"צ ישבתי ולמדתי בבית המדרש הריק מבחורים. כמה ספסלים מאחור ישב ר' שמשון והגה בתורה לבדו בשקידה. והנה, נכנס להיכל אותו בחור תושב חו"ל והתקרב אלי. אינני זוכר מה הציק לו באותה שעה, אך זכורני ששוחח שאל והתעניין והשתדלתי להקשיב לו באורך רוח.
במהלך הדברים הזכיר הבחור את שם ההר הגבוה בעולם הר האוורסט "אם מישהו מטפס על האוורסט ועולה…".
לתומי שאלתי אותו "מה זה אוורסט?". לא ידעתי כלל מההר ושמו.
הבחור פקח זוג עיניים תמהות. "מה?!" ונימת זלזול נשמעה בקולו: "בחור כמוך לא יודע מה הוא אוורסט?! מי בגילך לא יודע במה דברים אמורים?! וכי חסרה לך ידיעה פשוטה כל כך?!". הבחורצ'יק נעמד על מקומו והביט עלי שוב בהלם "בחור בגילך לא יודע?!…".
עד שאני חושב מה להשיב לו, ר' שמשון בחושיו החדים כבר עמד מאחור לידינו. הוא הניח יד על הסטנדר המפריד בנינו ושאל בחיוך נעים: "סליחה, רגע אחד, אפשר לשאול משהו?",
"בבקשה".
פנה גם לאותו בחור: "אולי אתה יודע, האם יש פיגול בחצי מתיר או אין פיגול בחצי מתיר".
הבחור הסתכל כתרנגול בבני אדם, ובקושי ידע לחזור על המשפט ושאל: "מה זה פיגול בחציר מתיר?"…
"מה?!" התרחק ר' שמשון פסיעה אחור הליט פניו בין כפות ידיו, בתמיה רבתי ובקול שהדהד בין הספסלים הריקים שבהיכל: "מה, בחור בגילך אינו יודע על מושג של 'מפגלים בחצי מתיר', הלא זו סוגיא מפורשת בזבחים ובמנחות! נער כמוך ועדיין חסרה לו ידיעה כזו? 'פיגול בחצי מתיר' בחור לא יודע?!" סיים ושב למקומו…
בעת מתן תורה "הרים רקדו כאלים" גם הר האוורסט הנידח התקרב להשפיל מבטו על הר סיני – בשעה שעם ישראל קבל את התורה, שכתוב בה דין פיגול בחצי מתיר, ולבחור'ציק הזה אין ידיעה מינימלית בסוגיא זו?!
במרכזו של כל הסיפור, וודאי הייתה לר' שמשון מטרה ברורה, למנוע מבן תורה מובהק את חלישות הדעת מול העולם הרחב – עריו והריו, "הגבוהים"… והוא הצליח בכך.