"פעם אחת שמעתי שמדברים ומסווגים את תלמידי הישיבה לפי דרגתם, פלוני שהוא בעל כשרון עצום יהיה רב גדול וכו', ועלי אמרו שאני אהיה 'בעל הבית' טוב וקצת מתמיד… נשברתי מאד מכך"

הרב בנימין בירנצוויג

"אֶחָד לְעוֹלָה וְאֶחָד לְחַטָאת" (ויקרא י"ג, ח')

יסוד גדול מאד מתבאר מדברי רש"י על מילות אלו: "לא הקדימה הכתוב אלא למקרא אבל להקרבה חטאת קודמת לעולה, כך שנינו בזבחים".

יש להבין דברים אלו, שהרי אם על פי דין יש להקריב את החטאת לפני העולה, מדוע בסדר המקרא לא הוקדמה החטאת, ומה בא ללמדנו הקדמת העולה במקרא על אף שחטאת קודמת לה בסדר ההקרבה?

ראיתי שמבארים שהתורה באה ללמדנו בכך את הדרך הרצויה בעבודת ה' ובכל דבר שאדם שואף להגיע אליו. שהרי העולה מסמלת את המטרה הסופית והיא בקשת השלימות האמיתית – כולה לה', ואילו החטאת מסמלת על האמצעי והדרך להגיע למטרה הסופית – סור מרע שהרי היא מכפרת על העונות והחטאים. שהרי הדרך להגיע לפסגה רצופה מכשולים וקשיים ואי אפשר להגיע בבת אחת למעלה אלא צריך לעלות שלב שלב, וזו חטאת שמסמלת את הסור מרע שאדם צריך להזהר מכל המכשולים העומדים בפניו, ורק אז אפשר להגיע לעולה שמסמלת את הפסגה.

אבל צריך לדעת שההתחלה חייבת להיות עם השאיפה להגיע לפסגה, ושהדרך להגיע לפסגה רצופה מכשולים ונסיונות. ולכך אף שמצד סדר העבודה בעבודת האדם ה'חטאת' שהיא הדרך והאמצעי קודמת ל'עולה' שהיא ההגעה לפסגה, והיתה התורה צריכה קודם לכתוב את החטאת ואחר כך את העולה, אלא שאז יכולה ליווצר טעות, שאדם יסור מרע ויתכן וירגיש עם זה טוב ויסתפק בכך, ולא ימשיך לשאוף להגיע לפסגה, ואם לא ישאף לשם לעולם לא יגיע לשם, ולכן כתבה התורה את העולה קודם לומר לנו שדבר ראשון אדם צריך לשאוף לתכלית ופסגת השלמות, ורק אז יכול לגשת לאמצעי, וזה יתן לו את הכח לעבור את המכשולים ולהמשיך לפסגה.

בכח השאיפות הוא זכה לזה

סיפר הגאון רבי אליהו מן שליט"א: שמעתי מתלמיד חכם אחד, ששמע מהגה"ק ר' אליהו דושניצר זצ"ל שאמר בשם רבו מרנא החפץ חיים, שנפוליון אמר שחייל שאינו שואף להיות גנרל, אף חייל פשוט איננו, ועל זה הוסיף החפץ חיים, שבן ישיבה שאינו שואף להיות גדול בתורה אף בן ישיבה אינו.

וסיפר הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א: שפעם הביאו קמיה דמרנא החזון איש, ספר נפלא שהוציא תלמיד חכם שהיה בקשרי ידידות עם החזון איש בתורה וחכמה, החזון איש עלעל בספר והגיב 'לפי הרמה הטבעית של המחבר הוא לא היה מסוגל להוציא ספר כזה מתחת ידיו, אלא שבכח השאיפות זכה לזה'.

השאיפה – תכלית בפני עצמה!

פעם שפך אחד את מר ליבו בפני האדמו"ר בעל הנתיבות שלום מסלונים זצ"ל, שהוא מלא מכף רגל ועד ראש בשאיפות ורצונות טובים, אבל הבעיה שהכל נשאר בגדר שאיפות ורצונות ולא מצליח להגיע לכלל מעשה, והוסיף בבדיחותא שהוא חושש שעל מצבת קברו יחקקו 'כאן נטמן בעל השאיפות', משום שלא עלה בידו להגשים את שאיפותיו.

נענה האדמו"ר זצ"ל ואמר: כאשר אלך לבית החיים להתפלל ואראה שם מצבה שנכתב עליה 'כאן נטמן בעל השאיפות', מיד אעמוד שם לומר כמה פרקי תהילים… וכי קלה בעיניך להיות בעל שאיפות? הלא זה כל האדם לשאוף ולהשתוקק לעשות רצון קונו.

העמודים הריקים באמצע החוברת

מסופר על מרן הגאון ר' מרדכי גיפטר זצ"ל ראש ישיבת טלז בארה"ב, שכשהוא היה ילד, קנו לו הוריו תמונות של רבנים ואדמו"רים, בכדי שישחק עמם, ובכך לייצר לעצמו שאיפות לגדלות! באחד הימים החליט מרדכלה הילד לסדר את כל התמונות שברשותו בחוברת מיוחדת, והשקיע שעות רבות בסידור התמונות והדבקתן בחוברת.

כשראתה אמו את היצירה ודפדפה בחוברת בהנאה גדולה, היא הבחינה שבנה מרדכלה השאיר שני עמודים ריקים באמצע החוברת, והיא שאלה אותו לפשר הדבר התמוה, ומרדכלה ענה לה מיד 'אמא, כאן באמצע המחברת השארתי מקום לתמונה שלי! כאשר אני אגדל, אני אשב ואלמד תורה בהתמדה, עד שאזכה להיות ככל הצדיקים הגאונים הללו, ואת התמונה שלי אדביק פה'.

'שמואל הלוי וואזנר רבה של לודז'

בשנותיו האחרונות של מרן הגאון בעל השבט הלוי זצ"ל, היא בחורים שערכו סדר בארונות הספרים העמוסים שלו, ומצאו שם כתבים מימי בחרותו כשלמד בישיבת חכמי לובלין, ובמכתבים שהיה כותב לאביו, הוא חתם 'שמואל הלוי וואזנר הרב דלודז'.

העזו הבחורים לשואלו לפשר הדבר שכתב על עצמו רב דלודז' בבחרותו, ועוד שהוא לא היה כלל קשור ללודז' אלא היה בן וינה האוסטרית?!

השיב להם הרב וואזנר: 'למדתי ביח"ל (ישיבת חכמי לובלין) והיו שם ענקי רוח, בחורים חשובים מאד. פעם אחת שמעתי שמדברים ומסווגים את תלמידי הישיבה לפי דרגתם, פלוני שהוא בעל כשרון עצום יהיה רב גדול וכו', ועלי אמרו שאני יהיה בעל הבית טוב וקצת מתמיד… נשברתי מאד מכך והחלטתי שאני אתמיד יומם ולילה, והתחלתי להשקיע בלימוד השו"ע כששאיפתי היא להיות הרב דלודז', ורק בזכות שהחדרתי לעצמי שאיפה גדולה זו זכיתי…