"מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא י"ג, מ"ו)
ידוע שהאדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל שאל את רבינו ה'חזון איש' זצ"ל בביקורו אצלו, שכתוב ברמב"ם (פ"ו מהל' דעות ה"א): "הדר במדינה שאנשיה רעים וחטאים ואין מניחים אותו לשבת במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים"; אם-כן מדוע אין יוצאים כיום למדבריות? השיבו ה'חזון איש', שהישיבות הן המדבריות של דורנו. הכוונה היא, שעל-ידי השקיעות בתורה אדם יכול להיות חסין מהשפעה חיצונית כמו יוסף. אמנם אתה גר ליד אנשים שעושים הכל כדי שתחטא ותעשה כמעשיהם, אבל אם אתה סוגר את עצמך בישיבה, נחשב כמו שאתה במדבר.
כשהספיד רבי אהרן קוטלר זצ"ל את הרב מבריסק זצ"ל עיקר תוכן ההספד היה שלא היה לו לרב מבריסק בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. הוא לא הכיר דבר זולת תורה והלכה. שום דבר מבחוץ לא דבק אליו ולא השפיע עליו.
רק דף גמרא יכול לעזור
שמעתי מוותיקי תלמידי סלבודקה, שרבי אהרן קוטלר זצ"ל בביקורו האחרון בארץ בשנת תשכ"ב, ביקר בהיכלה של ישיבת סלבודקה ונשא בה דברי חיזוק. בתוך הדברים אמר: "בזמני, היו צריכים לפתות בחורים בעלי-כישרונות שיעזבו את עסק התורה ויעסקו במינות [בזמנו הבחורים המוכשרים נסחפו להשכלה]. אך היום, אם בחור לא מונח בלימוד מיד הוא מונח במינות ואביזרייהו. לא צריך את הפיתוי, הוא נמשך ממילא. וכדי להינצל מכל אלו חייבים להיות שקועים בלימוד".
כך רבי אהרן אמר לפני כשישים שנה, כשעדיין לא היו כל הטומאות והתועבות שבעולם שנמצאות היום בהישג ידו של כל אדם. ומה נאמר היום? רק שקיעות בתורה מסוגלת להציל את האדם.
כן התבטא פעם האדמו"ר בעל ה'שפע חיים' מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל: "ניסיתי הכל, את כל אופני העבודה, והמסקנה שלי היא שרק דף גמרא יכול לעזור!"…
התורה הקדושה היא המגן היחיד שלנו מיצר הרע. היא הדבר שבעזרתו נצליח לשמור על עצמנו בדרגה רוחנית ראויה.
ה'בטלן' הראשון של בני-ברק
ברצוני להתמקד בדמותו של אחד המיוחדים שבין תלמידי-החכמים בבני-ברק, שיתכן כי אפשר להגדיר אותו כאחד מעשרה הבטלנים הראשונים של העיר, אם לא הראשון שבהם. כוונתי אל רבי משה יצחק דויטש זצ"ל, בעל 'זיו הים', הגאון והשקדן המופלא שכולנו הושפענו ממנו.
לפני שנתאר את דמותו התורנית, נציין עד-כמה רבותיו הגדולים חיבבוהו. ידוע כי רבינו ה'חזון איש' זצ"ל התבטא עליו במשפטים שלא התבטא על אחרים. לדוגמא, אמר עליו שאם היה חי בזמן הסנהדרין לבטח היה משמש כאחד משבעים ואחד שיושבים בלשכת הגזית. מורי-חמי שר התורה רבי חיים קנייבסקי זצ"ל סיפר שכאשר רבי משה הוציא את ספרו הראשון על מסכת ברכות בשם 'המעיר', הוא הביא ממנו עותק ל'חזון איש' שעיין בהקדמה ומאד התפעל מתוכנה. הוא אמר כי אילו לא היה מכיר את הכותב סבור היה שהספר נכתב על ידי אחד מהראשונים. ופעם אמר: "ה'קצות החושן' גילה את אחיו בעל 'קונטרס הספקות', ואני גיליתי את רבי משה"…
ואגב, רבי משה היה מספר בחיוך שבשל קרבתו הגדולה אל ה'חזון איש' זכה לא פעם לשמוע ממנו דיבורים ברוח טובה. ולדוגמא: כאשר ה'חזון איש' הציג פעם קושיא ורבי משה השיב מה שהשיב, נענה ה'חזון איש': "טענו חיטין והודה לו בלוקש'ן"…
אינו דומה לאף אחד
הוא היה חברותא של הסבא רבינו ה'סטייפלער' זצ"ל מצעירותו, מאז שלמד אצלו בישיבת נובהרדוק בתקופותיה הראשונות בארץ, ול'סטייפלער' היתה הערצה גדולה כלפיו. בפתח חיבורו 'זיו הים' כותב לו ה'סטייפלער' הסכמה מפליגה בשבחים ובתארים בלתי-שגרתיים אצלו.
הסבא ה'סטייפלער' יעץ פעם לרבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, בעל ה'משמר הלוי', שלא יזכיר בספריו שמות של אנשים חיים, כי אין לדעת מה יהא איתם בעתיד ואלו קלקולים עלולים הם לעשות. שאלו רבי משה מרדכי והלוא בספר 'קהילות יעקב' הרב עצמו מביא הערה בשם רבי משה דויטש? השיבו ה'סטייפלער': "רבי משה אינו דומה לאף אחד. הלוואי ואהיה במחיצתו בגן עדן".
אני זוכר שחותני שר התורה רבי חיים קנייבסקי זצ"ל העריכו והוקירו. היה מכנה אותו בחיבה 'רבי משה נוּרֶר' על שם שמוצאו מ'נור', עיירה פולנית קטנה. הוא היה מספר שהכירו לראשונה בהיותו תלמיד בישיבת נובהרדוק בבני-ברק אצל אביו, והיה המתמיד שבישיבה בה"א הידיעה. אחר-כך במשך שנים הם למדו בצוותא בכולל 'חזון איש', והיה זה דבר שבשגרה ששוחחו ביניהם בדברי תורה.
ראש הישיבה רבי דוב לנדו שליט"א מספר תמיד בהתלהבות שביקש פעם מרבי משה לספר לו עובדות מרבו ה'חזון איש', ורבי משה השיב: "יש לי סיפור קצר שהוא ארוך. ה'חזון איש' למד ולמד ולמד, ושוב למד, ועוד למד, ורק למד"… ורבי דוב אמר שהסיפור הזה העתיק גם רבי משה עצמו בהליכותיו. הוא הגדיר את עצמו בצורה הטובה ביותר; הוא היה "א שטיק לימוד התורה". כל חייו היו ללמוד וללמוד, ועוד ללמוד, ושוב ללמוד, ורק ללמוד.
הקירות בכו
בימי-הבראשית של בני-ברק, בעודה מושבה קטנה ופשוטה של נוף פרדסים למרגלות גבעות שוממות, ואף ה'חזון איש' עדיין לא הגיע ארצה – עמדה המושבה על פרשת-דרכים מבחינה רוחנית. במושבה שלטו ההסתדרות על כל גרורותיה ותנועת ה'המזרחי'. 'חרדים' בנוסח שאנו מכירים לא היו בנמצא, ולא היה דבר כזה ללמוד וללמוד ללא תכלית של פרנסה. בשנת תרצ"א הגיע רבי משה יחד עם קבוצה מצומצמת של תלמידי נובהרדוק, הם היו חבורת ה"נטורי קרתא" של בני-ברק שהיוותה את הגרעין של תלמידי הישיבות שהתגבשו כעבור שנתיים סביב ה'חזון איש'.
הישיבה קמה באחד מבתי-הכנסת הקטנים עד שהוקם הבנין שלה בגבעת רוקח. רבי משה סיפר שהגרעין של ישיבת 'בית יוסף' היה אז קטן מאד, והמצב הגיע לידי כך שתקופה מסוימת הוא ישב בישיבה ולמד עם ארבעה כתלים ריקים. "הקירות בכו", הוא תיאר, "מפני הגשם דלף דרך הסדקים"… אך בתקופה ההיא, כך העיד, התרגל לשקוד על התורה ללא תלות בסובבים וכך המשיך עד סוף חייו.
בשנת תש"ד התעסק בייסודו וביסוסו של 'כולל חזון איש' ביוזמתו של ה'חזון איש', שנפתח בצריף של בית הכנסת 'זכרון מאיר'. גם בכולל המפורסם הזה שאחריתו שגבה מאד, היו תקופות תקופה של בדידות בינות לארבע הכתלים, עד שהתגבש מנין חשוב של תלמידי-חכמים. הוא זה שהדליק את החשמל בבית המדרש בבוקר ושכיבה אותו בחצות לילה, מבלי לנוח אף לרגע במשך היום. כך במשך מרבית השנים ורק כשנחלש היה ישן מעט בצהרים.
בעיות של אנשים גדולים
הכרתי אותו משיכון 'חזון איש' ומכולל 'חזון איש', ומאוחר יותר אף זכינו לקשרי-חיתון עימו כשצאצאנו השתדכו יחד. תמיד הוא היה עבורנו דוגמא לשקיעות מוחלטת בלימוד התורה. בכל מצב ובכל זמן, בזמני שמחה ולהבדיל בעתות צער, בימי החול כבשבת, ביומי דפגרא ובימי חול-המועד ובימים טובים. בשבתו ובקומו בלכתו בדרך, בכל מקום, תמיד המצח שלו היה חרוש בקמטים, שפתיו מרחשות, ופיו ממלמל כל הזמן. כך מיום עומדו על דעתו ועד יומו האחרון.
צרוב בזיכרוני עד היום המראה שלו עומד מתחת לבית-הכנסת 'לדרמן' ומתווכח בריתחא-דאורייתא סוערת עם ידידיו תלמידי-החכמים; מורי חמי שר התורה זצ"ל, רבי גדליה נדל זצ"ל, רבי יהודה שפירא זצ"ל ועוד אחרים. הוא העצים וקידש את כל השכונה עד שיכלו לנשום תורה באזור!
בנו, מחותני רבי יעקב דויטש שליט"א, סיפר לי שאביו התקשה לשמוע שיעורים מפי אחרים, יהיו מי שיהיו. הסיבה לכך היתה שהוא התקשה לנתק את חוט המחשבה מהסוגיא ומהמהלכים בלימוד שתמיד היה נתון בעיצומם, ואם השתתף בשיעור היה מאבד את הריכוז שלו וגם לא מצליח להתרכז כראוי בדברי האומר, ויצא שכרו בהפסדו. לכן ביכר תמיד את הלימוד העצמי או הלימוד עם חברותא על פני שיעורים.
כן שמעתי מיְדִידַי בכולל 'חזון איש' שאם באמצע הסדר היה מחויב לצאת התקשה להסיח דעת מהלימוד, עד כדי שהיה מוכרח לספור באידיש אחת שתיים שלוש כדי שלא לחשוב בלימוד במבואות המטונפים. אלו בעיות קשות של אנשים גדולים…
פורים, ערב פסח
בבחרותו שאל את ה'חזון איש', שהיות ותעניות-ציבור גורמות לו הפרעה בלימוד אולי מותר לו שלא לצום. ה'חזון איש' השיבו שאינו רשאי ועל דעת כן תקנו חז"ל את התענית. אבל התפעל ה'חזון איש' מכך שלא קשתה עליו התענית אלא רק הרפיון בלימוד התורה שבעקבות הצום זה שהפריע לו.
סיפר לי יהודי תלמיד-חכם שעבר בערב פסח בשעות אחר-הצהרים בסמוך ל'כולל חזון איש' בדרכו מהמקווה, ואמר לעצמו הבה אעלה ואראה מי יושב שם בשעה כזו שטרודים בהכנה לחג. היחיד שלמד שם בהנאה מרובה כאילו היום הוא יום רגיל, היה רבי משה דויטש. התענג על עוד שורה בגמרא, על עוד קושיא תירוץ של תוספות. גם בפורים ישב ולמד, כתב, התייגע, כשהוא מפסיק לרגע לקבל 'משלוח מנות' ממישהו – ומיד ממשיך עד שעת סעודת-הפורים.
תלמיד-חכם אחר סיפר, כי כאשר הגיע שנה אחת בערב יום הכיפורים כרבע שעה לפני תפילת 'כל נדרי' לכולל ראה את רבי משה מהלך בין ספסלי בית המדרש מוטרד מאד. הוא ניגש ושאל אותו – מה מטריד את כבוד תורתו? ורבי משה השיב כמו התעורר משרעפיו הגיב בשמחה: "הא, אולי יוכל מר לעזור לי, להבין את דברי הגמרא (בבא מציעא ג.) "וְתַּנָּא תּוּנָא אַאִידָךְ דְּרַב חִיָּא".
ועם כל אלו, ידע לדאוג לאחרים ולהנעים להם. פעם הזדמנתי לכולל ביום שישי בצהריים והיו שם עוד כמה אברכים. הוא דאג שידליקו עבורנו את המזגנים שנוכל ללמוד יותר בשלווה ובניחותא.
דמות של אדם
הוא היה מעיין המתגבר. ה'חזון איש' העיד עליו כבר בצעירותו שעמל על כל התורה. התמדתו הביאה אותו לחדש כרוחב הים ולהאיר את זיו התורה בספריו 'זיו הים'. כאשר אשתו חלתה והוא נזקק ללכת לבדו למכולת לרכוש מחברות לכתיבת חידושי-התורה שלו, דבר שלא עשה קודם מעולם, אמר המוכר למישהו: "האיש הזה נכנס לכאן בכל שבוע וקונה מחברת חדשה!"… כל פעם שהיה חסר מי שיגיד 'חבורה' בכולל, רבי משה מילא את מקומו. לא היה לו בעיה להיעמד ולדבר על כל סוגיא; כמו שכעת למד אותה.
הוא היווה עבורנו דמות של אדם שאין לו כלום בעולמו חוץ מתורה. הוכיח לנו שאדם יכול לעבור את העולם הזה בלי התעניינות בשום דבר מלבד בתורה. תורתו נלמדה בתשוקה ובשמחה עצומה, היה תוסס וטרוד לדעת ולהבין כל עניין שלמד. ועם זאת התנהג בפשטות גמורה וקיבל כל אדם בסבר פנים יפות ובשמחה.
('לעשות רצונך' – ויגש)