נגעים באים על לשון הרע, וכמו שמביא רש"י על הפסוק 'בדד ישב'. ושאל כ"ק אדמו"ר האמרי אמת זי"ע, הלא לא תמיד מגיע המצורע לידי עונש זה לישב בדד, פעמים רק מסגירים את הנגע, וכעבור שבוע רואים שהנגע נטהר, על מה אפוא עונש זה להיות מוסגר שבוע, לחיות בספק שבוע? ותירץ (ליקוטים, שבת קלב,ב), שאלו הנגעים הטהורים הם על מלות טהורות וטובות שיכלו להיאמר על ידו, והוא שתק ולא אמר אותם, וכלשון הזוה"ק (חלק ג מו,ב) 'כמה דעונשא דהאי בר נש בגין מלה בישא, כך ענשין בגין מלה טבא דקאתי לידיה ויכיל למללא ולא מליל'.
סיפר הגה"צ ר' אהרן טויסיג שליט"א שכשהגיע הגאון רבי איסר זלמן מלצר לירושלים, ביקש לפקוד את בית הגאון רבי זליג ראובן בנגיס זצ"ל, שהיה אז רבה של ירושלים וראש בית הדין של 'העדה החרדית', וכשנכנס החלו דמעות זולגות על מורד לחייו. שאלו הרב בנגיס, למה הוא בוכה?
הורי היו עניים מרודים, השיב וסיפר הגרא"ז מלצר. בהגיעי לישיבת וולוז'ין, היה זה בראש חודש אלול, בית המדרש היה מלא וגדוש בלומדים. הבחנתי שכל התלמידים לבושים בצורה נורמלית ומכובדת, ואילו אני לבוש במכנסיים מטולאים, בחליפה דהויה, על ראשי כובע מקומט ולרגלי נעלים קרועות. התביישתי שיצחקו עלי. כל אותו היום וגם בלילה ישבתי בישיבה ולמדתי. חיכיתי ליום המחרת שיגיע. עם שחר נטלתי את המזוודה, שאפילו לא פתחתי אותה מרוב בושה, וצעדתי לכיוון תחנת הסוסים והעגלות, כשכוונתי היתה לחזור הביתה. לא הייתי מסוגל ללמוד במקום שכולם מסתכלים עלי כעל מישהו לא נורמלי!
בעודי ממתין בתחנה, ניגש אלי בחור מתלמידי הישיבה ושאל אותי: 'קוראים לך, אולי, איסר זלמן'? השבתי בחיוב. דע לך שראש הישיבה, הנצי"ב (רבי נפתלי צבי ברלין), אינו מתלהב כל כך מהר מבחורים חדשים. אבל אתמול בלילה הוא עבר משולחן לשולחן בין תלמידי הישיבה ושאל קושיה על דברי הגמרא הנלמדת בימים אלו בישיבה. אף אחד לא הצליח לענות לו עליה תשובה שתניח את דעתו, רק אחד הצליח, כך סיפר ראש הישיבה.
והוא סיפר לנו שהגיע היום בחור חדש וצעיר לימים, בשם איסר זלמן, שענה לו תשובה הגיונית, ישרה ושכלית. ראש הישיבה הוסיף ואמר, כי ככל הנראה בחור זה יצמח ויהיה רב גדול בישראל! ואני, שהיה בדעתי לעזוב את הישיבה ולחזור הביתה, שאבתי עידוד גדול מהדברים. באותו הרגע נטלתי את המזוודה וחזרתי לישיבה.
אמרתי לעצמי: וכי מה אכפת לי מה יאמרו על החליפה שלי, על הכובע שלי, העיקר שהנצי"ב שיבח את התשובה שלי, ותולה בי תקוות להיות גדול בישראל. חזרתי לישיבה, בזכות אותו בחור, שמילות העידוד שלו נפלו על אוזני כטל תחיה. שמו של אותו בחור – סיים רבי איסר זלמן את דבריו – היה זליג ראובן בנגיס! (כבודם של ישראל).
וכמו שסיפר מחנך חשוב: לפני כעשרים שנה, באחד הימים לקראת סוף השנה, ניגש אלי המלמד שמחנך את הכיתה בשכבה הנמוכה יותר, על מנת לספק לי אינפורמציה על התלמידים שעתידים לעלות אלי בשנה הבאה. אולם אני סירבתי ואמרתי לו בצורה נחרצת שמפאת לשון הרע איני מוכן לשמוע את חוות דעתו, ואשתדל בעזרת ה' לבחון אותם בעצמי ולהגיע למסקנות שלי, ולטפל בהם ולקדמם בהתאם לרמתם.
השנה החלה. בשיעורים הראשונים הסתובבתי בין השורות והבטתי ובחנתי בעיניי כל אחד מתלמידי על מנת להכירם היטב. לפתע קלטה עיני את אחד התלמידים מתעסק במחברתו במקום להקשיב לשיעור עם כל ילדי הכיתה. ניגשתי אליו וביקשתי בחביבות לראות את המחברת. כמובן שהילד היה נבוך ומבולבל, והוא הסתיר את המחברת מאחורי גבו. המשכתי להושיט ידי אליו, בעוד אני מבטיח לו שלא יקרה לו שום רע, והוא מסר לי אותה. כשהתבוננתי על הרישומים שבמחברת, נדהמתי לגלות כשרון ציור מפליא. החילותי לשבחו באמת לפני כל הכיתה, כאשר אני מציג את ציוריו ומראה לכולם: ראו, יש לנו בכיתה ילד גאון, ראו את ציוריו כמה יפים הם ומדוייקים, כך אמרתי והמשכתי לשבחו ולהתפעל מכישוריו. ואז… הרמתי ראשי מיצירותיו ופסקתי: אתה מביא בעוד יומיים ציור ענק המסביר בפרוטרוט את מהלך הגמרא שבה אנו עוסקים, על מנת להמחיש לילדי הכיתה בצורה יפה את סוגיית 'שור שנגח' על כל היבטיה.
עיניו נגהו באור יקרות. מעולם לא היה רגיל לשבחים כאלו. תמיד הורגל לגערות וזלזול. למחרת פגשתי את אביו כשעיניו זוהרות משמחה. הוא סיפר לי בנימה של גאווה, כי נאלץ לשבת עד השעות הקטנות של הלילה על מנת ללמד את בנו את הגמרא הנלמדת, כדי שיוכל לצייר בבירור את השיעור. יומיים חלפו, והילד הגיע לכיתתנו עם ציור מרשים ביותר. מאותו יום החל הילד, שלכאורה נחשב כעצל וחולמני, ללמוד במהירות ולהשלים את החומר החסר. לשמחתי הרבה הילד התקדם יפה. כל הילדים שהיו נרתעים ממנו במשך שנים, לפתע חיפשו את חברתו. הוא כמובן גדל ונהיה תלמיד חכם (גיליון שבת אור).
סיפר לי אברך תלמיד חכם ומחבר ספרים חשובים: בהיותי נער צעיר – בחור בישיבה קטנה, הייתי נלחץ מאוד ממבחנים, ולמה? בישיבה שלי היה נערך מבחן בעל פה אצל המגיד שיעור על כל הנלמד במהלך אותו החודש, וכך היה המבחן: המגיד שיעור יושב ליד שלחן, מולו ארבע חמש כסאות, וכל קבוצה בתור שלה נכנסת לרבע שעה ומתיישבת על הכסאות והמגיד שיעור מתחיל לפי הסדר לשאול את הגמרא והמפרשים, ואני שלא ידעתי בבהירות את שלמדתי, לא הצלחתי לעמוד באותם מבחנים, וקיבלתי ציונים נמוכים…
באחד הימים, ניגש אלי ראש הישיבה שהיה גם המשגיח בישיבה, ואמר לי 'אני יודע שבכתיבה אתה חזק', ראיתי סיכום שלך על הסוגיא, וראיתי איך שאתה מוריד בבהירות את מהלך הגמרא באופן נפלא, מהיום תעשה מבחנים בכתב…
בראש חודש הבא, קיבלתי לידיים מספר שאלות בכתב, התחלתי לענות עליהם, וראיתי שאני לא יודע… אבל אני חייב להוכיח שבכתיבה אני חזק, התחלתי אפוא לסכם מה שידעתי, מהמשנה ואילך, ועל כל כך הרבה שורות כתובות היו מוכרחים לתת לי כמה נקודות, וכך יצא ששיפרתי את הציון…
המבחנים המשיכו להיות בכתב, ואני עמלתי במהלך החודש לסכם לעצמי בכתב, מה גם שהיה לי זמן לחשוב באמצע המבחן, ללא שמחכים ממני למענה, וכך הלכו והשתפרו הציונים…
בישיבה גבוהה מילאתי קלסרים מלאים על הסוגיות שנלמדו, שהרי בכתיבה אני חזק. התמדתי שעות על גבי שעות והעליתי את הדברים על הכתב שהרי בכתיבה אני חזק… כשהייתי חתן הוצאתי לאור את הספר הראשון שלי על סוגית תקפו כהן, שהרי אין לי מה לחשוש שמא הדברים לא ראויים לחנויות… שהרי בכתיבה אני חזק… ומאז עשרות שנים אני מוציא ב"ה ספרים רבים בהרבה נושאים, כי 'בכתיבה אני חזק'…
הנה לנו כוחה של מילה שיכולה היתה שלא להיאמר, ובסייעתא דשמיא היא נאמרה, והצילה ופעלה כל כך הרבה.
(להתחזק, מבית כי אתה עמדי על אמונה ועוד / 0533131700)