מעט לפני קריעת ים סוף, ה' מצוה את משה לומר לבני ישראל לשוב לאחור ולחנות מול פי החירות, בין מגדל ובין הים, מול בעל צפון. המיקום הזה נראה שגוי מבחינה אסטרטגית – הוא מציב את בני ישראל מול הים, ללא מוצא. אך באמת, מטרת הציווי היתה לגרום לפרעה לחשוב שבני ישראל תועים במדבר, ובכך לפתותו לרדוף אחריהם, כדי שה' יוכל להענישו לעיני כל.
למרות הסכנה הברורה, נאמר על בני ישראל: "ויעשו כן" (שמות יד, ד') – הם לא ערערו, לא שאלו שאלות, ולא חששו מהסכנה שבקרבה לצבאו של פרעה. רש"י מדגיש את גודל שבחם של ישראל: "ששמעו לקול משה ולא אמרו: היאך נתקרב אל רודפינו – אנו צריכים לברוח! אלא אמרו: אין לנו אלא דברי בן עמרם".
אנו לומדים מכאן עד כמה צריך להתחזק באמונה ובבטחון מוחלטים בצווי ה', גם כאשר ההיגיון האנושי מתקומם. בני ישראל הפגינו מסירות נפש ואמון מלא בקדוש ברוך הוא, בניגון להיגיון, והצעד הזה היה תנאי מוקדם לנס הגדול של קריעת ים סוף.
סיפור מופלא מובא על מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל:
במשך שלושה ימים, ישב ה"חפץ חיים" ספון בחדרו, רכון על ערמת ספרים. לצידו ישב רבי הירש, חתנו הצעיר, וסייע לו. שניהם היו שקועים בכל ישותם בברור דבר הלכה.
לאחר שלשה ימים של התלבטות, חקירה ועיון, הצליחו השניים להוציא מתחת ידם שתי שורות קצרות, בהירות, מובנות לכל יהודי. התמצית המזוקק של ימי העמל והיזע, נוקזה לתוך שני משפטים תמימים, פשוטים, אך מלאים תוכן ומשמעות. הם ישבו וליבנו סוגיות חמורות, וסיכמו אותן לכדי הלכה ברורה, פשוטה ונגישה לכל אדם. כך נולד הספר "משנה ברורה", שהפך לאבן יסוד בלימוד ההלכה.
עם סיום כתיבת השורות, פנה החתן ביראת כבוד אל חמיו הדגול ושאל: "מורי ורבי הגדול! בעזרת ה', הספר 'משנה ברורה' יתקבל בכל תפוצות ישראל. רבים יהגו בו וישננו את הכתוב בו. אבל האם מי מן הלומדים בו יעלה על דעתו כמה עמל והשקעה טמונים במילים הפשוטות שהוא קורא?"
חייך ה"חפץ חיים" זצ"ל חיוך של הבנה, והפליג בזכרונותיו אל ימים עברו.
"פעם", סיפר, "נקלעתי למחוז רוסי שבו הועסקו פועלים בעבודות למען הצאר ששלט ברוסיה שלטון ללא מצרים. היה קר מאוד, האצבעות קפאו תחת הכפפות והקור חדר לעצמות. הבחנתי בשני גברתנים, מבוגר וצעיר, שנראו אב ובנו. הם עבדו ללא לאות, סילקו בידיהם אבנים מן הדרך כדי להכשירה לשמש דרך ראשית.
אבנים חדות דקרו את עורם, צפרניהם זבו דם, הסדקים שעל גב ידיהם התמלאו ברסיסי קרח שהקפיאו את בשרם. פתיתי שלג התעופפו לכל עבר וכיסו את עיניהם… אך הם דבקו במטרה, וסללו את הדרך באותו מרץ.
לפתע, יישר הצעיר את גבו, מתח את שריריו בלאות ופנה אל אביו: "אבא, הדרך הזו עתידה להפוך לכביש ראשי. המונים ישעטו עליה. האם מי מהם ידע וישער כמה מאמץ וטרחה הושקעו בכל פיסת אדמה שהם חולפים על פניה ביעף?"
כך הוא טבע האדם: מעטים מסוגלים לעמול במשך שנים מבלי שידעו על קיומם; עוד פחות מוכנים שאחרים יקטפו את פירות הצלחתם.
והנה הוא – עומד על הדרך הזו זמן כה רב, מסקל את האבנים, מיישר את המהמורות, מוסר את נפשו עבור הדרך… "מי ידע מה אנחנו עושים פה?" שאל.
האבא שמע בשתיקה את דברי בנו, פסק גם הוא מעבודתו והסיר את כובע הצמר שכיסה את מצחו. הוא התבונן מקרוב לתוך עיניו של בנו, והפטיר שתי מילים: "צאר פפושקה" – "אבא הצאר".
אמר ולא יסף. הוא שב וחבש את כובעו, התכופף אל הקרקע והוסיף לעבוד בשמחה עבור ה"פפושקה". כי כשעובדים בשביל אבא – אין שאלות.
סיים ה"חפץ חיים" זצ"ל את סיפורו ואמר לחתנו: "אנחנו עובדים עבור אבינו שבשמים, להבדיל אלף אלפי הבדלות. ולכן אין לנו סיבה לחשב חשבונות ולתהות מי ידע על מאמצינו. אנחנו עושים את רצון אבינו שבשמים, והוא תמיד יודע על כך!"
יהודי צריך לדעת שהוא פועל בשליחותו הבלעדית של אלקים. אסור לאדם להשלות את עצמו שאם הוא יעדר – לא יארע מאומה. חלילה. כל אדם הוא חשוב, יקר ונצרך בשביל התכנית האלקית, וכל מטרתנו היא לעשות את רצונו יתברך.
כשיהודי יודע מכה כל פעולה שלו חשובה – כל החשבונות מוסטים הצידה, והוא ממשיך לסלול ולהכשיר את הדרך בלי לעצור.
הסיפור הזה הוא שיעור עמוק באמונה, במסירות, ובמהות עבודת ה'. אם נזכור שאנו עושים את רצון ה', והוא רואה הכל – נצליח להמשיך לסלול את הדרך כדי שאחרים יהנו ממנה, גם כשאיש אינו רואה.
כשעובדים בשביל אבא – לא שואלים למה, לא מחפשים תמורה. פשוט עושים. כי זו הדרך, זו האמת וזה היעוד. (אמונה שלמה)
(עלון 'מטעמים לשולחן שבת')