קייב. ראשית שנות המהפכה הבולשביקית. תושבים מפוחדים הביטו בחשד מבעד לחלון בפלוגת הסוכנים החשאיים הכופתים את ידיו של הצעיר היהודי וגוררים אותו באכזריות אל המכונית השחורה, אשר פותחת מיד בנסיעה מהירה אל היעד הבלתי נודע.
בתוך המכונית שכב כפות וכאוב שאול פרלשטיין, בחור קרלינאי נמרץ ותוסס, אשר העז לקרוא תיגר על המהפכה הקומוניסטית. מתחת אפם של סוכני החרש הוא ארגן מניני תפילה ושיעורי תורה, סייע ליהודים לערוך בריתות ונישואין כהלכתם, ועוד כהנה וכהנה פעילויות קודש אשר בעיני השלטונות הקומוניסטיים היו נחשבים כחתירה תחת יסודות המהפכה.
שאול ידע כי עינם הפקוחה של פקידי הקג"ב חשה זה מכבר בפעילותו, וידם הארוכה ממתינה לשעה הנכונה כדי לתפסו. אולם כל זאת לא מנע ממנו מלהמשיך בפעילות הקודש שבה עסק, מתוך הבנה שזהו הדבר היחיד שיתרום לשמירת הגחלת היהודית בקרב יהודי רוסיה.
מבצע לכידתו שתוכנן היטב הגיע לידי ביצוע באותו לילה. סוכני הקג"ב חדרו לביתו כשבידיהם תיק גדוש בראיות מפלילות, והם גררוהו באכזריות הישר למטה המשטרה החשאית.
למרבה הפתעתם של החוקרים לא ניסה שאול להכחיש. הוא בחר לחסוך מעצמו את עינויי החקירה ולהודות בכל המיוחס לו, וכך גזר על עצמו גלות לסיביר הקפואה, שם עתיד יהיה 'להתחנך מחדש' עם עוד רבים מ'אויבי המשטר'.
פקידי הקג"ב שחשבו כי הבחור מסכים 'להתחנך מחדש' לא חלמו כי תכניות אחרות עולות במוחו. הוא פשוט בחר להעתיק את פעילותו מהעיר קייב למחנה העבודה הסיבירי. כשבידיו תפילין זעירות, מעט ספרי קודש והרבה אמונה ודביקות, הוא החל להפיץ יהדות ואמונה בקרב האסירים היהודים בסיביר הקפואה.
המפקדים שעמדו משתוממים ונבוכים אל מול המתרחש לנגד עיניהם, חשבו כי כבר היה עדיף להשאירו בקייב. 'אסון' של ממש התרחש אל מול עיניהם… מערכת ה'חינוך מחדש' עמדה לרדת לטמיון, והם היו נחושים לעצור את התהליך בכל מחיר.
הם החליטו להגלותו אל מקום נידח ומרוחק עוד יותר, שבו אין יהודים כלל. וכך מצא שאול את עצמו בתחילת החורף בכפר נידח אי שם בערבות רוסיה, בין מאות איכרים נבערים.
למרות התנאים הקשים בחר שאול שלא להישבר. הוא ידע היטב כי אינו לבד, שהרי "מלא כל הארץ כבודו", ובחר להתחזק באמונה ולהמשיך לשמור על יהדותו בגאון.
אחת מההחלטות הקשות שקיבל על עצמו היתה לשמור על חשבון לוח השנה היהודי. הוא העמיד לעצמו סימנים שונים שדרכם יזכור מתי חלה שבת, מתי חנוכה ופורים, ובעיקר – מתי יחול הפסח.
כשהרהר בחג הפסח החליט בנחישות אופיינית כי גם השנה, במקום הנידח שבו שהה, יהיו לו מצות כשרות למהדרין לקיום מצות החג. מדי יום היה מסמן לעצמו את התאריך, ובד בבד היו שפתיו מרחשות לתפילה. הוא התחנן לקדוש ברוך הוא שיעזור לו להגשים את משאלתו ולזכות לקיים את הפסח כהלכתו.
בקרב האסירים שהוגלו לכפר היה צעיר בודד ומסוגר בשם ולדימיר. שאול, בלבו הרחב, בחר להתיידד עמו, ואט אט הפשיר הקרח ביניהם, וולדימיר גילה בשאול מקור לשאיבת עידוד וכח.
באחת משיחותיו עמו, כאשר התברר לשאול כי ולדימיר עובד כפועל מן המנין בשדות החיטה שבסביבה, הציע לו הצעה שהוא לא יכול היה לסרב לה: "במשך שלושת השבועות הבאים אתן לך מדי יום את ארוחת הבוקר שלי במלואה, ותמורת זאת תשלם לי בכיסים מלאים בגרגרי חיטה".
את ולדימיר לא עניין כלל מה יעשה שאול עם הגרגירים, הוא התענין אך ורק במנה היתרה שעתיד יהיה לקבל, ומצדו שישתמש היהודי בהם כדי לזרעם באדמה…
שבוע לפני פסח כבר היתה ברשותו של שאול כמות מכובדת של גרגרי חיטה שהספיקה לו עבור אפית שש מצות מהודרות לליל הסדר. בסתר הוא טחן, לש ואפה, ובהגיע ליל הסדר הסב לצד שולחנו, אמר את ההגדה, ברך על אכילת מצה ואכל את המצות בגאון. דמעות זלגו מעיניו. הוא טעם במצות טעם מיוחד, טעם של חרות, של "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין".
בעיצומו של הקיץ שלאחר מכן שוחרר שאול והחל במסע ארוך בדרכו לשוב אל קייב עירו. לאחר מסע קשה ומפרך הגיע לקייב בערב ראש חודש אלול, וכביכול לא שב עתה מ'חינוך מחדש', הוא צעד בנחישות לעבר המרתף המוכר שבו לפי זכרונו היו מתקיימים המניינים המחתרתיים, שם ביקש להתפלל את תפילת יום כיפור קטן.
כשנכנס אל המרתף שמח למצוא בו מתי מעט יהודים עקשניים כמוהו. בתחילה הוא נחשד כמרגל, וכשהצליח סוף סוף לשכנעם בטוהר כוונותיו, שאל: "מתי מתחילה תפלת יום כיפור קטן?" ונענה במבטי פליאה והשתוממות; "תפלת יום כיפור קטן? הן רק בערב ראש חודש אלול נוהגים אנו להתפלל תפילה זו!" "נו, ולפי חשבוני היום ערב ראש חודש אלול" – תהה שאול, ובתגובה נדו לו המתפללים ברחמים: "בטח לא זכרת שהשנה היתה שנה מעוברת… עכשיו ערב ראש חודש מנחם-אב".
למשמע התשובה צנח שאול על מקומו מתעלף. בקושי הצליחו להעירו, והוא פרץ בבכי סוער. נפשו החסונה שהחזיקה מעמד גם בימים הקשים ביותר, לא הצליחה להכיל את העובדה המצמררת, כי כל המאמצים הכבירים שעשה כדי לאכול מצות בפסח היו לשוא. הוא חגג את הפסח בליל פורים, ובחג הפסח עצמו, רחמנא ליצלן, אכל חמץ! הוא נזכר בלילה המרגש, בבכיות שלוו את אמירת ההגדה, והתבייש בעצמו, היתה זו 'הצגת פורים' נפלאה ותו לא.
במשך שנים רבות נצר שאול את כאבו בלבו. גם כשכבר זכה בחסדי שמים לצאת מעמק הבכא ולמצוא מנוח על אדמת ארצות הברית, לא שיתף איש בכאב שמלווה אותו בכל יום ובכל שעה, כאב של יהודי שמסר נפש… על אכילת חמץ בפסח. ביום מן הימים שמח לשמוע כי רבו, האדמו"ר רבי יוחנן מקרלין, מגיע לבקר את חסידיו בארצות הברית. הוא מיהר להדחק בין קהל הממתינים ולבקש את ברכתו.
כשהגיע תורו של ר' שאול לא יכול היה לעצור בעצמו. הוא פרץ בבכי מר ותינה באזני הרבי את כאבו הגדול: "אוי לי כי אכלתי חמץ בפסח" – בכה.
הרבי הרהר מעט ואז אמר: "יקירי, חז"ל דורשים: 'ושמרתם את המצות – ושמרתם את המצוות', ללמדך שכפי שאסור להחמיץ את המצות, כך אסור להחמיץ את המצוות. את אכילת המצה אמנם הפסדת, אך את המצוה לא החמצת. הקדוש ברוך הוא אינו מביט לתוצאה, אלא למאמץ. הוא יודע עד כמה התאמצת ואף חסכת מפיתך כדי לקיים את המצוה, הוא יודע עד כמה עשית זאת באהבה וברצון, והוא קיבל את מנחתך כאוצר יקר ונשגב. יכול אתה להיות רגוע, קרבנך הוא הקרבן החשוב והרצוי ביותר לפניו יתברך, וממילא שכרך מובטח לנצח נצחים".
ר' שאול עצם את עיניו ונתן למילים לחדור ללבו, ומין תחושת רגיעה פשטה בכל גופו ומילאה את כל ישותו. הוא האמין בדברי הרבי, אולם בהיסוס מה הרשה לעצמו לבקש מהרבי כי יכתוב לו את ה'פסק' על פיסת ניר, למען יעמוד לו למשמרת ימים רבים. הרבי נענה וכתב לו על פיסת נייר: "ושמרתם את המצות – ושמרתם את המצוות".
שנים לאחר מכן, כאשר עמד ר' שאול להיפטר לבית עולמו, זקן ושבע ימים ותלאות, ביקש מבני משפחתו למסור את פיסת הניר לאנשי החברא קדישא, שיטמנוה מתחת למראשותיו, בהטעימו: "הן זה יהיה הפספורט שלי לגן עדן".
(גיליון 'וכל מאמינים', ע"פ הגדה של פסח 'נפלאותיך אשיחה')