"כל דכפין ייתי ויכול" אנו אומרים בתחילת ליל הסדר, ושאל המגיד מישרים הרה"ג ר' יעקב גלינסקי זצ"ל: לא מובן, יש לו שלוש מצות לליל הסדר, כל מצה ותפקידה: עליונה ותחתונה ל"לחם משנה", אמצעית לאפיקומן ול"על אכילת מצה", לחם עוני בפרוסה, והתחתונה ל"כורך", ונניח שהדלת תיפתח ועני ייכנס, מה יתן לו. הרי אין לו אלא שלוש מצות, צא מהן שני כזיתים להמוציא וכזית לכורך ושניים לאפיקומן, ומה נשאר. והתשובה: כשיש עני נצרך, הנח את כל החומרות, והסתפק בכזית מצה.
כולם שמעו על החומרות של החזון איש זצ"ל, אבל במפורש שמעתי מפי החזון איש: "אני לא מחמיר רק מקפיד על ההלכה!" שאלתי: "מה בין חומרות לבין הקפדה על ההלכה?" חייך וענה: "כשההלכה אומרת להחמיר, הרי זו ההלכה. כשההלכה אומרת שאפשר להקל ואדם רוצה להחמיר, זו זכותו. אבל שיידע שההלכה אינה תובעת זאת, וממילא ישקול ויבחן האם אין החומרה פוגעת באדם!"
(והגדת – פסח)
סיפר הרה"צ רבי שלמה הופמן זצ"ל:
"כשהיה הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל מגיע מחו"ל היה מתאכסן בבית חמותו, אלמנת הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, והיו מקבלים את פניו גדולי ונקיי הדעת שבירושלים כדי להיוועץ עמו ולשוחח בדברי תורה".
"באחת הפעמים בקבלת פנים, הבחין הרב קוטלר בדמותה של בעלת הבית – חמותו כשהיא שולחת מבטים חטופים לתוך החדר. ואז הבחין שטרם נגעה יד המשתתפים בעוגיות ומיני המאפה שהגישה הרבנית אל השולחן.
שאל מיד הרב את הנוכחים 'מדוע אינכם טועמים דבר מה?' נענו הרבנים במשיכת כתפיים, ואחד תהה בקול נמוך: 'דאס איז וינברג'ס?' -האם זו תוצרת של מאפיית וינברג, שהיא הכשרות היותר מהודרת בעת ההיא, הגיב הרב קוטלר: 'יא וינברג – נישט וינברג', 'כן וינברג, לא וינברג', ותיכף נטל לידו מן המזונות, בירך ואכל. וכמובן בירכו גם שאר האורחים".
"כשנתפזרה האסיפה ורק אני נשארתי במקום" המשיך ר' שלמה, "פנה אלי הגאון זצ"ל בנימת תרעומת ותוכחת אהבה ואמר לי: 'הא לך סוגיית שיקול הדעת – על ספק ספיקא של מנהג, חומרא מדרבנן מקפידים ומחמירים, אבל על ודאי דאוריתא של הונאת וצער אלמנה אשת חבר ועוד איסורים, מדלגים בלא לשים לב…".
(אגישמקע ווארט, דעת תורה – לתתך עליון)