רבי שמשון פינקוס זצ"ל נהג לאפות מצות בחבורה ובהידורים רבים מידי שנה בשנה. באחת השנים כאשר רבי שמשון הגיע עם בני החבורה למאפיית המצות, התברר כי החבורה הקודמת טרם סיימה את האפיה. רבי שמשון ובני חבורתו נאלצו להמתין במשך זמן רב עד שהחבורה שלפניהם סיימה לאפות את המצות.
כשהמאפייה התפנתה ניגשו רבי שמשון ומלויו למלאכה במרץ רב והחלו לנקות את המשטחים, המערוכים, המחוררים ושאר כלי העיבוד והלישה. במשך שעה וחצי הם התרוצצו, צחצחו ומירקו כל חריץ וכל פינה, כדי שלא ימצא בשום מקום פירור בצק שהחמיץ.
כשהמאפייה הבריקה מניקיון רצו בני החבורה להתחיל במלאכה. אלא שאז כבר הגיעה החבורה הבאה, שטענה כי הגיעה זמנה לאפות. "זהו! הזמן שלכם תם, עכשיו תורנו, אנחנו רוצים להתחיל באפייה!"
בני החבורה של רבי שמעון טענו לעומתם כי הם הגיעו בזמן, והאיחור נגרם בשל החבורה הקודמת שהתמהמהה במלאכה. "אנחנו היינו לפניכם, עד עכשיו עבדנו רק לנקות, זו לא אשמתנו שהחבורה שלפנינו התעכבה". אבל בני החבורה הבאה לא ויתרו: "הגענו מחוץ לעיר, סוכם עימנו מראש שעכשיו נקבל את המאפיה, ועכשיו אנו אמורים לקבל אותה!"
במקום פרץ ויכוח חריף עד שרבי שמשון הודיע לבני חבורתו: "אנחנו מוותרים, הם יעבדו חמש שעות, ואחריהם אנו נאפה את המצות!"
"אבל עבדנו בפרך במשך שעה וחצי לנקות את הכול ולהבריק את המאפיה, והם עכשיו יקבלו את המאפיה נקיה בלי עבודה?! מה פתאום? זה לא צודק!"
אבל רבי שמשון עמד על דעתו: "אנחנו מוותרים!"
כשרבי שמשון שם לב כי חלק מבני החבורה ממורמרים ואינם מקבלים את הוויתור ברוח טובה, הוא אמר להם בהתלהבות: "אני רוצה שיהיה במצות שלנו הידור נוסף, שיהיו אלו מצות שנאפו במידות של בין אדם לחברו, מצות שלא תהיה בהם מצה ומריבה!"
(רבי גואל אלקריף שליט"א – הגדת 'שש באמרתך'. תשו"ח להוצאת הספרים 'יפה נוף')