"בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל"
רבי שמעון בעדני זצ"ל היה נוסע מידי פעם לחוץ לארץ. היתה לו מטרה להרבות כבוד שמים בכל מקום, ומלבד זאת הוא גם היה אוסף כסף לכולל שלו.
דרך הפעולה שלו הייתה לפנות לכמה גבירים שמאד כיבדו אותו, וכל גביר אימץ אברך, ודאג לתשלום המלגה שלו.
פעם הגיע הרב בעדני למפעל גדול ליהלומים, ובעל הבית קיבלו ונתן לו סכום הגון.
"יש לך פה פועל יהודי שאוכל להתרים אותו?" שאל אותו הרב. "לא משנה כמה הוא יתן, אני רוצה לְזַכּוֹת אותו שתהיה לו שייכות לתורה. כשיש ליהודי קשר לתורה – החיים שלו משתנים!"
אמר לו בעל הבית: "יש פה פועל מתחיל שחובש כיפה והגיע מארץ ישראל, אבל לא נראה לי שזה יעניין אותו".
הרב בעדני ניגש אל הפועל ואמר: "יש לי כולל בארץ ישראל. לא אכפת לי כמה תתרום עבורו, אבל אני רוצה שיהיה לך קשר לתורה!"
אמר לו אותו יהודי: "כבוד הרב! אני מכבד רבנים, אך הנח לי לנפשי! לא באתי מישראל כדי לתת תרומות, את זה היה לי גם בארץ! באתי להרוויח ולחסוך!"
הרב בעדני ניסה בדרך אחרת: "יש לי אברך בכולל ששמו ושם משפחתו זהים ממש לשלך! אולי אתם מאותו שורש נשמה… תן לו משהו!"
"זה מוצא חן בעיני!" אמר היהודי, והושיט לרב שטר של מאה דולר… "אבל זו הפעם האחרונה שהרב מתרים אותי!"
הרב בעדני שמח. עוד יהודי שיש לו קשר לתורה!
"דע לך שלא תפסיד מכך מאומה, לא בגשמיות ולא ברוחניות. התורה מחזירה ובגדול!"
למה לא באת
בשנה הבאה חזר הרב בעדני לאותו מפעל, התרים את בעל הבית, ופנה לצאת לדרכו. והנה פתאום הוא שומע קול: "הרב! הרב! מדוע אתה לא בא אלי?"
הוא מתבונן ורואה את אותו יהודי.
"אני עומד בדיבורי", אמר הרב. "ביקשת שזו תהיה הפעם האחרונה".
אמר לו היהודי: "הרב אמר שמי שיש לו קשר לתורה לא מפסיד לא ברוחניות ולא בגשמיות, ואכן התורה החזירה לי פי כמה! העלו אותי בדרגות רבות, ואני מרוויח הרבה. כעת אני מבקש שהרב יבוא אלי בכל שנה!"
חלפו מספר שנים, והנה פעם אחת הרב מגיע לבית החרושת ורואה שאותו יהודי איננו. הוא שאל אודותיו, והתשובה הייתה, שהוא התעשר והפך לגביר גדול, ופתח מפעל משלו במקום אחר.
הרב בא אל אותו יהודי, וזה קיבלו בשמחה ובמאור פנים והעניק לו תרומה הגונה.
אט אט התהפך אותו יהודי לגמרי, הפך לבעל צדקה גדול והתקרב לתורה, ובנו הלך ללמוד בישיבה ונעשה תלמיד חכם חשוב.
את הסיפור הזה סיפר הרב בעדני בעצמו בשבע ברכות של בן אותו גביר עם בת האברך שבו תמך. אותו אברך הפך לראש כולל וחיבר ספרים, וחתנו – בן הגביר – הוציא את ספריו.
"והגדת לבנך"
אברך המתגורר בעיר בולטימור סיפר מעשה נורא:
נולדתי בבולטימור למשפחה חילונית. היינו רחוקים ממש, ולא היו לי שום מושגים ביהדות.
בעיר היה בית ספר תיכון למחוננים, ומשאת נפשו של כל נער משכיל הייתה להתקבל אליו. גם אני ניסיתי את מזלי והלכתי להיבחן, אך ציפיותיי לא היו גבוהות, שכן אחוז הנכשלים בבחינה היה גבוה, ורק מעטים התקבלו למוסד היוקרתי.
מנהל בית הספר היה כומר. לאחר הבחינה הוא הסתכל עלי ושאל: "האם אתה יהודי?"
חשבתי לעצמי: 'אם אענה בחיוב, בוודאי הוא ידחה אותי על הסף'. אך אז התעוררה בי הגאווה היהודית: 'לא אשקר! אם הוא לא רוצה – שלא יקבל אותי!'
"כן! אני יהודי!" השבתי בעוז.
"הבט", אמר הכומר. "בעיקרון לא הייתי מקבל אותך, אך מכיוון שאתה יהודי אתה מתקבל, בתנאי שבכל יום תלמד איתי במשך רבע שעה!"
סברתי שהוא חומד לו לצון, אך אכן כך היה… ביום הראשון ללימודים, נכנסתי בהיסוס אל חדר המנהל, והכומר הוציא את כולם מהחדר ואמר שהוא צריך ללמוד איתי ביחידות.
"האם יודע אתה מה זה יהודי ומה זו תורה?" שאל אותי.
"לא", עניתי מבויש.
"אם כן, אני אלמד אותך!" אמר לי.
הוא התחיל ללמוד איתי אט אט. תחילה את אותיות הא-ב, ולאחר מכן המשכנו לסידור, חומש, תנ"ך ומשניות…
כך המשיכה החברותא מדי יום, עד שלאחר מספר שנים, אמר לי הכומר: "עד כאן אני יודע. מכאן ואילך תלך ללמוד בישיבת 'נר ישראל' בעירנו בולטימור, ותמשיך בדרך ישראל סבא!"
פשר הדבר
תמיהתי ופליאתי גברו שבעתיים, אך חששתי לשאול את הכומר על כך. רק כשסיימתי את התיכון וקיבלתי את התעודה, נכנסתי אליו וביקשתי שיסביר לי את פשרם של דברים.
אמר לי הכומר: "כשהייתי כומר צעיר, יצאתי לשנת שבתון, ורציתי להכיר את עם ישראל שכל כך הרבה שמעתי עליו. באותה תקופה הייתי דל אמצעים, ובפרוטותי האחרונות נסעתי לארץ ישראל ובאתי לירושלים.
"בשבת הראשונה לשהותי בעיר, מצאתי מקום קטן לשהות בו. הכנתי לי משהו לאכול ולעת ערב הלכתי לכותל המערבי. לפתע ניגש אלי רב חביב ונחמד מאד עם זקן ארוך וחיוך חם, חיבק אותי והזמינני לאכול אצלו.
"במקום אליו הביא אותי הרב היה ציבור גדול ונעים, וגם הרב דיבר בחכמה רבה. לאחר גמר הסעודה הזמין אותי הרב לבוא גם למחרת, וכמובן שנעניתי בשמחה.
"לאחר האוכל פנה אלי הרב ואמר: 'שמי נח וינברג. יש לי פה ישיבה. בוא תלמד אצלי!'
"שמחתי מאד: הרי זו הייתה המטרה שלי, וכאן אני מקבל אש"ל מלא!
"'איני יודע כלום ביהדות', אמרתי לו בהיסוס.
"'אל דאגה! אלמד אותך מההתחלה', אמר בחיוך.
"נשארתי בישיבה במשך שנה, ולמדתי הרבה, אך בסוף השנה הייתי חייב לחזור.
"באתי אל הרב וביקשתי להיפרד: 'כבוד הרב, השנה נגמרה. אני חייב לחזור לעבודה!'
"'מה עבודתך?' שאל הרב. כנראה חשב שיוכל לסדר לי עבודה בארץ…
"'כומר!!!'
"לראשונה ראיתיו כועס: 'במשך שנה שלימה רימית אותי וגרמת לי לחשוב שאתה יהודי! לחינם לימדתי והשקעתי בגוי, ולא סתם גוי, אלא כומר!'
"לא יכולתי לעמוד מולו, כי באמת הוא גילה כלפי כל כך הרבה אהבה ומסירות.
"אך לאחר מכן הוא התרצה ואמר: 'אם פעם תראה ילד יהודי שרחוק ממסורת אבותיו, ותלמד אותו את כל מה שלימדתי אותך, בזה אתרצה לך ותכפר על מה שעשית'…".
סיים הכומר ואמר לי: "דע לך שמצד עצמך לא הייתי מקבל אותך, אך מכיוון שעד עתה לא הגיע אלי ילד יהודי, וכל כך רציתי להחזיר לרב ויינברג טובה על כל הטוב שגמלני, קיבלתי אותך ולמדתי עימך. כעת אתה תמשיך בישיבה, ואני יודע שהוא יתפייס איתי"…
עשיתי כדבריו, והיום אני אברך לכל דבר!
בנינו ערבים
מתוך המעשה הזה ניתן לעמוד על עומק דברי חז”ל בענין הערבות שבקבלת התורה. מובא במדרש (ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפא): "בשעה שעמדו ישראל על הר סיני אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו לכם ערבים שאתם שומרים את התורה ואני נותנה לכם", ורק כשאמרנו לו "בנינו ערבים אותנו", הוא הסכים לתתה לנו.
לכאורה לווה לא יכול לחייב אדם לחתום לו ערבות מבלי דעתו ורצונו, אלא אם כן ידאג שיהיה לערב מהיכן לשלם את ההתחייבות. זהו שהבטחנו לבורא, שכנגד מה שנחסיר מחובתנו כלפיו – נעמיד לו לגיון של בנים שנחנך אותם לאמונה ועבודת השי"ת, והם ישלימו את מה שהחסרנו, וכל מה שהאבות לימדו אותנו והחסרנו בקיומו, יושלם על ידי שנעביר זאת הלאה.
זו המצוה של "והגדת לבנך": להעביר את המסורת מדור לדור, מאבות לבנים, להשריש את האמונה הטהורה והביטחון השלם באבינו שבשמים ובאהבתו, ולהרחיב בסיפור יציאת מצרים, למען יתיישבו הדברים על ליבם ויעמדו ימים רבים!
(הגדת "מגידיו יאמרו לו")