מעשה נפלא התרחש אצל הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בעל האגרות משה.
בסביבתו התגורר חייט שאינו מומחה, וכפי שהוא לא התברך בפרנסה טובה, גם אוהבים ורעים לא היו לו. בהתקרב המועד בו הגיע בנו לעול תורה ומצוות, הודיע לבני ביתו, שברצונו לערוך את השמחה ברוב פאר והדר, באולם גדול ומפואר. אך הם דחו מיד את דבריו בזלזול, באמרם שלא יהא מי שיבוא להשתתף בשמחתו, ולמה יזמין אולם גדול אם רובו ככולו יישאר ריק בלא משתתפים. בלית ברירה, ובלב מלא צער, הזמין את האולם הקטן, שהיה ממוקם ליד ביהמ"ד של הקהילה.
בבוא הזמן, יצא בלילה יום קודם הבר מצוה, כדי לתלות את מודעת ההזמנה בבית המדרש, לסעודה של מצוה, לכל יושבי העיר. בדרך פגש בהגר"מ פיינשטיין שהלך לדרכו, ובראותו הגר"מ שאלו לשלומו. או אז פתח החייט לגולל את צערו, שבדעתו היה לקיים את שמחת הבר מצוה של בנו באולם הגדול והמפואר בעיר, אך בני ביתו מזלזלים בו, וטוענים שאין לו ידידים בעיר, ולא יהיה מי שיבוא להשתתף בשמחתו, וע"כ בלית ברירה, נענה להם והסכים לעשות שמחתו באולם הקטן שליד בית המדרש. הקשיב הגר"מ למצוקתו ועודד את רוחו, שאל לו להתפעל מאלו המזלזלים בו, ורק אז פנה לדרכו.
ויהי ממחרת, בליל הבר מצוה, ישב החייט בראש השלחן ליד בנו הבר מצוה, ומסביבו מספר אנשים מצומצם שהגיע ליטול חלק בשמחתו, ואף האולם הקטן ששכר, היה ריק מאנשים. אך לפתע פתאום הופיע רבי משה פיינשטיין בכבודו ובעצמו להשתתף בשמחה, ועל אף שלא היה דרכו ללכת לשמחות בר מצוה, יצא מגדרו כדי לשמח לב נשבר.
בתוך זמן קצר, יצא הקול בכל העיר שהרב פיינשטיין הלך להשתתף בשמחתו של החייט, ותהום כל העיר, ומיד העלו אנשי העיר השערה, שבודאי החייט אינו אדם פשוט כלל, אלא ת"ח וצדיק נסתר, ועל כן כיבדו הרב לבוא לשמחתו, ותיכף נהרו קבוצות אנשים עם דורון דרשה לחתן המצוות בידיהם, עד שנתמלא האולם עד אפס מקום, ופני החייט צהלו.
מאז העדיפו רבים מאנשי העיר לתקן בגדיהם אצלו ולכבדו, וגם בני ביתו זו אשתו ביקשה סליחה ומחילה ממנו באומרה שלא ידעה עד היכן הוא מקובל על כל בני העיר, והודתה לו שהצדק עמו והיה ראוי להזמין את האולם הגדול, ומאותו יום ואילך כיבדה אותו בכל הכבוד הראוי.
(דברים ערבים – מפי סופרים וספרים, מסכת אבות, הגה"צ רא"ד פרידמן)