מעשה בשני ידידים ותיקים שבמשך שנים רבות שמרו על קשר קרוב מאד. היו להם שיחות נפש עמוקות, הם סייעו ותמכו זה בזה. עד שמסיבות שונות גבה הר ביניהם. תחילה נוצר ריחוק, עם הזמן הוא הלך והתעצם, עד שבסופו של דבר הקשר נותק לגמרי.
אצל כל אחד מהם, בנפרד כמובן, עלו מחשבות והרהורים על המצב. איך יתכן שחברות קרובה שכזו, שהחזיקה מעמד שנים רבות, התנפצה לרסיסים? כל אחד מהם היה אמיתי עם עצמו והגיע להבנה שחלק גדול מן האשמה רובץ על כתפיו…
מה עושים? לאחד מהם היה קשה להשלים עם המצב והוא החליט לקום ולעשות מעשה: לבוא אל חברו ולבקש את סליחתו, מתוך רצון להתפייס ולחדש את הקשר.
זה לא קל ולא פשוט. יש חוסר נעימות, ויש גם אגו גדול… אבל הוא החליט לשים את האגו שלו בצד ולנסוע לבית חברו, מרחק של שעה נסיעה.
הוא הגיע לבית חברו ונעמד מול הדלת. הוא עמד לנקוש בדלת, אך ברגע האחרון האגו שלו עצר אותו. עם כל הרצון להתפייס עם חברו, הוא לא היה מסוגל לעמוד מול פנים אל פנים ולבקש את סליחתו.
וכך הוא עמד שם במשך כמה דקות, לא מסוגל לדפוק בדלת. הוא שלח את כף ידו כדי לנקוש בדלת ונעצר, ניסה שוב ונעצר. הוא מעולם לא ידע שכל כך קשה להתנצל…
כשראה שהוא עומד שם בלי תוחלת, הוא סב על עקביו, נכנס לרכבו ושב לעירו. ניסיון ההתפייסות לא צלח.
אך הוא הרגיש שאינו יכול היה להמשיך בשגרת חייו. הוא לא היה שלם עם עצמו, מצפונו ייסר אותו. עד שיום אחד החליט: עד כאן! זהו זה, אני נוסע אל ביתו, והפעם אני לא נרתע. אני דופק בדלת ונפגש איתו, ויהי מה.
הוא נכנס לרכבו ויצא לדרך. כשהגיע לביתו של חברו לשעבר, דפק בדלת ביד רועת. כעבור כמה שניות פתחה האשה את הדלת. אמר לה: "שלום עליכם, באתי לפגוש את בעלך, אני רוצה לשוחח איתו".
אמרה האשה: "חכה רגע, בעלי השאיר לך פתק". היא נעלמה באחד החדרים, וכעבור זמן קצר שבה ובידה פיסת ניר ובו שורות קצרות בכתב ידו של בעלה.
הוא החל לקרוא את תוכן הדברים: "חבר יקר, דע לך כי למרות הריב בינינו, מעולם לא חדלתי מלאהוב אותך. אבל בגלל האגו שלי, רציתי שאתה תהיה זה שיעשה את הצעד הראשון, שתכיר בטעותך… כשבאת בפעם קודמת ראיתי אותך מבעד לחלון. שמחתי לראותך וקויתי לפגוש אותך ולהתפייס, אך אתה לא העזת לדפוק בדלת וחזרת כלעומת שבאת. השארת חלל בליבי. אם אתה קורא מכתב זה, סימן ששוב הגעת לביתי. רק רציתי שתדע כי סלחתי".
"היכן בעלך?" – הוא שאל אותה, "מתי ישוב הביתה?"
"בעלי?!" היא גחכה במרירות, "הוא נפטר. הפתק הזה היה מצורף לצוואתו".
(ומתוק האור – פורים)