מהרגע שהטרקטור הגיע לבניין שלנו, הוא כבר לא היה לגמרי שלנו. הרגשתי שהטרקטור, שבא לחפור יסודות כדי להרחיב את הדירה של השכן, בא לחפור לי במוח, לקרקר כמו הזבוב של טיטוס, ולקחת את מנוחת הגוף ומנוחת הנפש גם יחד.
אמנם בשעתו נתתי הסכמה לבנייה, אבל התניתי זאת בכך שהבנייה תיעשה באופן הסולידי ביותר, מתוך התחשבות בשעות המנוחה, עם ניקיון אחרי כל יום עבודה, ומתוך אחריות שלא לגרום נזק. שום דבר מכל אלה לא בא לידי ביטוי בחודשים הקשים שעברנו יחד עם הבנייה של השכן.
זהו שכן מבוגר, ואני חייב בכבודו. השתדלתי להיות נחמד, ואפילו איחלתי יישוב טוב ומבורך. תיארתי לעצמי שהוא מייחל לארח את הבנים והנכדים ברחבות, ושמן הסתם גם החלק הזה יוסיף רעש לבניין, אבל החרשתי. לא היה לי שום עניין למנוע את ההרחבה, רק רציתי לשמור על החלקה שלי, קרי: דירתי הפרטית, והדרך אליה – העוברת במבוא הכללי ובחדר המדרגות.
באותם שבועות – בהם התלבטתי האם לקרוא לתקופה הזו ’ימי ההרחבה‘ או ’ימי ההחרבה‘ – היה ענן של אבק מקדם את פניי עוד לפני שנכנסתי לבניין. בתי, הסובלת מרגישות בדרכי הנשימה, הרבתה להשתעל. מרצפות שהועמדו בצורה מסוכנת החליקו בפתע פתאום, וניצלנו בניסים. המעלית עבדה שעות נוספות, והתבטלה ימים שלמים בעקבות כך. יותר משכנים אחרים, הבית שלי ספג ’פגיעה ישירה‘ בגלל הזווית המסוימת שלו ביחס לדירת השכן. היו נזקים נוספים, שעדיף לא לפרטם. מעט בכל זאת הזכרתי כאן, כדי שאלו מהקוראים העוסקים בבנייה ובהרחבה ישימו ללב, שגם אחרי שהשכנים חתמו והסכימו, יש להתחשב בהם ולראות איך ניתן לחסוך מהם עוגמת נפש ונזק.
לא התחפרתי בין ארבעת כותלי ביתי עד יעבור זעם, אלא ניסיתי לעשות ולדבר. כמה פעמים פניתי אל השכן מיוזמתי, וכמה פעמים גם בפגישה אקראית העליתי את טענותיי. הוא שמע, אולם נראה היה שענני האבק מסתירים לו את הנוף כולו, כולל אותי, והוא המשיך בשלו, אפוף בלחצי הבנייה והשיפוץ.
בסופו של דבר השיפוץ הביא לפיצוץ. היחסים בינינו התערערו לגמרי, ומשכנות נעימה הכוללת התעניינות כנה זה בזה, הפך היחס לעוין. נמנענו אפילו מפגישות אקראיות, וכשבכל זאת אירע שנפגשנו – היטה כל אחד את עיניו לצדדים, ומיהר לחלוף ולסיים במהירות את ההיתקלות במפגע. ככה עברה תקופה. בעלי המלאכה עזבו מזמן, ומצהלות נכדים מילאו את הדירה המורחבת. גם בביתנו גדלה המשפחה, ולכאורה כבר יכולנו לשכוח מהתקופה הקשה. אבל, לא יכולתי לשכוח. הדירה המורחבת לכשעצמה לא הפריעה לי כלל, אבל החור שנפער ביחסים עם השכן נשאר במלוא גודלו ועוצמתו, מכאיב ומכעיס.
באחד הימים ערכתי את חשבון נפשי, והגעתי למסקנה שצריכים לעשות סוף לסיפור הזה. אנחנו נמשיך להיות שכנים בעזרת ה‘ עוד רבות בשנים, ולא ייתכן שכך ייראו הקשרים שלנו. התחלתי לברך את השכן לשלום בכל פעם שפגשתי בו. בתחילה הוא הסתכל עליי בתמיהה גדולה וענה בחופזה, אבל אחרי כמה פעמים הוא כבר הבין את כוונתי. יום אחד תפסתי אותו לשיחה, בה הסברתי לו שבכל מקרה הוא שכן שלי, שאני מעריך אותו מאוד, ושחבל על מה שהיה – אבל מה שיהיה עודנו לפנינו, וכדאי לנו מאוד לחיות בשלום.
עברו כמה שנים. בשעה טובה ומוצלחת זכיתי לארס את בתי עם חתן הגון, זאת אחרי כמה שנים שבהן היא ציפתה לזיווגה. עם שמחת ה‘ווארט‘ יצאה הרינה בשכונה שבתנו התארסה, והשמחה הרקיעה שחקים. השכן היקר נכנס גם הוא אל ביתי לאחל מזל טוב. מיד עם הגיעו שמח בו המחותן, ואמר לו: ”לך יש חלק גדול בשמחה, יישר כוח!“ ולי הוא הסביר: ”כשהציעו לנו את השידוך, לא הצלחנו להשיג מספיק מידע, והסתפקנו האם בכלל לגשת. אבל אז הגעתי לברר אצלו, והוא אמר לי שמידות טובות כמו שיש לכם, נדיר למצוא. ממש גמר עליכם את ההלל. השידוך הזה – הוא בזכותו!“ כך ברחמי שמיים ראינו איך מבניית השלום בבניין, נבנה בית בישראל.
(גיליון 'השגחה פרטית')