מה עלה בגורלם של כלי המקדש לאחר חורבנו? שאלה זו ניקרה במוחם של גדולים וטובים, ולהבדיל גם במוחם של חוקרים שונים ותאבי בצע שחיפשו דרך קלה להתעשר. בי' באדר ב' תקנ"ט, לפני למעלה ממאתיים שנה, הגיע הקיסר הצרפתי נפוליון אל העיר חיפה, לאחר שהחל לכבוש את ארץ ישראל מידי התורכים, ולאחר יומיים הטיל מצור על העיר עכו. כיבוש עיר זו, היתה אמורה להשלים את כיבושה של כל ארץ ישראל בידי נפוליון. אלא שהתורכים הגנו על עכו בחירוף נפש ונפוליון לא הצליח לכבשה. כעבור חודשיים לערך, נאלץ נפוליון להרפות ממנה והוא נסוג למצרים, כאשר ארץ ישראל חוזרת שוב לידי התורכים עד מלחמת העולם הראשונה.
במקביל למצור שהטיל נפוליון על העיר עכו, יצאה פלוגת חיילים בראשותו אל הגליל העליון, כבשו את העיר צפת העתיקה וממנה הגיעו לגשר העתיק 'בנות יעקב' שחוצה את הירדן מצפון לכנרת. משם פנה נפוליון עם חייליו לאזור המכונה 'עין-כחל' סמוך לעכברא שבין צפת לטבריה, והחיילים החלו לבצע חפירות ארכיאולוגיות בצלע ההר הגבוה והזקוף. התמיהה היתה גדולה, מה חיפש נפוליון במקום? אולם יודעי דבר מסרו, כי נפוליון חיפש את כלי המקדש האבודים.
אל אזניו של נפוליון, שהיה חוקר עתיקות נודע ומלומד גדול, הגיע דבר הסוד שהובא בספר "עמק המלך" שחיבר רבי נפתלי בכרך מפרנקפורט, ובו הובאו משניות גנוזות בשם "מסכת כלים של בית המקדש", ושם נאמר כי "אלו המשניות כתבו חמשה צדיקים גדולים, והם שמור הלוי, וחזקיה, וצדקיה, וחגי הנביא, וזכריה בן עדו הנביא, והם גנזו הכלים של בית המקדש ועושר האוצרות שהיו בירושלים, ולא יתגלו עד יום בוא משיח בן דוד במהרה בימינו". במשניות אלו מוזכרת כמות עצומה של זהב, כסף ונחושת שנגנזה בעין-כחל, והדבר הצית את דמיונו של נפוליון החמדן.
ימים רבים טרחו ועמלו חייליו של נפוליון, אולם לשוא היה כל עמלם. חצי מההר נחפר והחופרים עבדו במרץ כדי לגלות את האוצרות האבודים, אך העלו חרס בידם ונפוליון עזב את המקום בבושת פנים, כשהוא מותיר אחריו סימני חפירה שנותרו עד היום הזה.
למעלה ממאה שנים לאחר מכן, חרש חקלאי יהודי את אדמתו בשדהו שבארץ ישראל, ולפתע חש כי רגליו שוקעות בתוך חור שנפער למרגלותיו. העמיק האיש לחפור תחתיו, ולפתע גילה כי לפניו מערה עמוקה שנפערה בתוך שדהו. התמלא האיש סקרנות מחד וחשש מאידך, אך לבסוף החליט להשתלשל פנימה בעזרת חבל. בטוח היה האיש כי המערה חשוכה לחלוטין והוא אימץ את עיניו לראות מה יש בה, ולפליאתו גילה כי אור בוקע ממעמקי המערה. עד מהרה גילה לפניו אוצרות זהב מופלאים, שהאירו את המערה באור יקרות, כאילו קרני שמש זוהרות חודרות פנימה. כשנרגע האיש קמעה, התקרב אל חפצי הזהב, וכאשר עמד על טיבם התאבן מרוב תדהמה. הכלים דמו לכלי הקודש של בית המקדש שנגנזו במקום אלפי שנים קודם לכן.
האיש לא ידע את נפשו וימים ארוכים הסתובב כסהרורי כשהוא שומר על סודו בכח איתנים. לבסוף, החליט לשתף את גילויו עם אחד מגדולי הדור, לפניו יוכל לחשוף את צפונותיו ולבקש ממנו עצה, ומכיון שלא רצה להפקיד את סודו בידי אחד מתושבי ארץ ישראל, שמא ידלוף הסוד ויגיע לאזנים לא רצויות, החליט לנסוע לאמריקה. עם הגיעו לניו-יורק, ערך האיש חקירה על אדם גדול בתורה וירא שמים מתושבי המקום, וכולם יעצו לו לפנות אל רבי יעקב יוסף הרמן, שכונה 'החפץ חיים של אמריקה'. במשך ימים מספר, ישב האיש בישיבת "תפארת ירושלים" והקשיב לשיעוריו של רבי יעקב יוסף, ויום אחד ביקש להיוועד עמו לשיחה חשאית וגילה לו את סודו הנורא.
תחילה התקשה רבי יעקב יוסף לקבל את הדברים, אך כאשר השתכנע באמיתותם, החליט כי האדם היחיד שאפשר לתת בו אמון בענין תגלית מרעישה זו, הינו מרן ה"חפץ חיים" גדול הדור. תחילה, ביקש הרב הרמן לשלוח את תלמידו חיים ורשבסקי, שהיה אז נער עול ימים אך תלמיד מופלג וירא שמים, אך לבסוף שינה את דעתו ושיגר מכתב רשום אל בנו הנער נחום דוד, שלמד אז בפולין, וביקש ממנו לנסוע אל ה"חפץ חיים" ולהעביר לו את המכתב החתום שצירף, מבלי לפותחו. הבן נסע מיד לראדין, ומכיון שה"חפץ חיים" התקשה בקריאת כתב היד, ביקש מהנער נחום דוד להקריא לפניו את תוכן האיגרת. הרב הקשיב בריכוז לדברים, ולאחר מכן בדק במספר ספרים ושקע בהם בעיון רב. זמן מה לאחר מכן, הרים ה"חפץ חיים" את ראשו ואמר לנער, כי לפי התיאור של האתר בו נחשפה התגלית, יתכן מאד שאמנם כלי זהב אלו הם כלי הקודש של בית המקדש, וחרדה גדולה אחזה את הנער. מיד לאחר מכן, שרף ה"חפץ חיים" את המכתב וביקש מהנער לא לגלות שמץ מה מהסוד, ואמר כי כל עוד היהודי בחיים, ישמר הסוד הזה.
שנים רבות לאחר מכן, לאחר שרבי נחום דוד השתקע בירושלים ואביו הישיש התגורר בביתו, נזכרו השניים בסיפור מופלא זה, נאנחו ואמרו: "אין ספק כי היהודי שמצא את האוצרות, כבר ודאי הסתלק מהעולם והסוד על מקום המצאם של כלי המקדש ירד עמו אלי קבר כפי שניבא ה"חפץ חיים", כי וודאי נמנע הדבר מהשמים לגלות את הסוד טרם בוא המשיח".
(שבת טיש)