הנהגה מופלאה במדת "נושא בעול" למד אברך בבני ברק מרבן של ישראל מרן הגאון רבי דב לנדו שליט"א בתקופה האחרונה.
היה זה בליל שבת, לאחר תפילת ערבית. אותו אברך רצה לדבר בלימוד עם רבי דב, ולפיכך התכונן לגשת אליו לאחר התפילה. מאחר והבחין כי מאן דהו הקדים אותו, עמד בצד והמתין שרבי דב יסיים עם הלה ויתפנה אליו.
הדקות התארכו. היהודי לצדו של רבי דב דיבר ודיבר, ובמשך כל אותו הזמן עמד רבי דב כשראשו מורכן למטה, והוא מאזין לו בקשב רב. מפעם לפעם הניף את ידיו וניענע את ראשו מתוך השתתפות, וניכר היה שהדברים שהוא שומע גורמים לו לצער גדול.
ממילים שנאמרו בהגבהת קול פה ושם, הבין האברך כי אותו יהודי מתאר כמה צרות גדולות שפקדו אותו. נראה כי הצרות פקדוהו בצרורות, והוא תיאר במרירות גדולה את הקשיים. סוף סוף סיים לתנות את מכאוביו, ורבי דב נשא לעברו את עיניו וברכו בחום שהקב"ה יברך אותו בברכה והצלחה ובסיעתא דשמיא.
שמח האברך על שתורו הגיע, ניגש לרב והחל ללוות אותו לערב היציאה מבית הכנסת. רבי דב צעד מהורהר מבלי לדבר, והאברך שאל: "אפשר לדבר בלימוד?"
תמה רבי דב: "וכי לא שמעת את צרותיו של היהודי שהיה לפניך? צריך קצת לחשוב על זה. צריך לשאת בעול".
הם הלכו בשתיקה במשך דקה ארוכה, עד שעלה במוחו של אותו אברך רעיון כיצד להטות את השיחה לעניינים בלימוד, שבערו על לשונו. הוא פתח ואמר: רבינו, על זה נאמר "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי". אדרבה, דברי התורה יעזרו וישעשעו אותנו!
תגובתו של רב דב, שנאמרה באופן מידי, לימדה אותו פרק חשוב בהלכות בין אדם לחברו. רבי דב לא התרשם מדבריו ואמר: "את זה אומרים על הצרות שלך – לא על צרות של מישהו אחר!"…
(ומתוק האור – רבי שלמה לוונשטיין שליט"א)