60 שניות מרתקות על הדף היומי

עירובין קה

בעוד 2,338 יום מסיימים את הש"ס!!!

ברוך שעשה לנו נס

כה נכתב בספר תולדות יעקב, בשם הסטייפלער זצ"ל: "שח רבינו, שפעם שאל אחד את מרן החזון איש זצוקלל"ה, מפני מה בזמנינו אין מצוי לראות השגחה פרטית בניסים גלויים, והשיב החזון איש זצ"ל, מדוע לא? הנה, ביום שסיימתי לכתוב את חיבורי על מסכת עירובין, ישבתי בבית הכנסת במינסק, היה זה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ובזמן ההוא מי ששהה בלא ניירות ומסמכים מתאימים היה חשוד כמרגל. לפתע נכנס אחד לבית הכנסת והודיע, כי קבוצת חיילים עומדת לפשוט על העיר ולחפש אנשים שאין להם תעודות. החזון איש שלא היתה לו שום תעודה ומסמך מתאים, יצא מבית הכנסת לכיוון היער להחבא שם עד יעבור זעם, אך בהגיעו מחוץ לעיר הבחין כי כל החיילים עם מפקדיהם עומדים שם ומחכים להכנס לעיר. בלית ברירה עבר ביניהם – בין שתי שורות של חיילים, עד שהגיע ליער והם לא ראוהו ולא הבחינו בו כלל! ואמר החזון איש, כי הנס הגלוי קרה בזכות לימודו במסכת עירובין"

(מאורות)

עירובין קד

מדוע נדחקות הנשים בעת שירה וזמרה?

הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל

הגאון מטשיבין זצ״ל אמר בדברי הגמרא בפרק חמישי בסוכה שמספרת על הגזוזטרות שנעשו בבית המקדש בעת שמחת בית השואבה כדי לחצוץ בין הגברים והנשים. ושואלת הגמרא, כיצד היה מותר לבנות בניין נוסף בהר הבית, הרי מפורש בפסוק 'הכל בכתב מיד ה׳', ואין להוסיף מאומה לאחר מכן? והגמרא מתרצת שיש פסוק מיוחד המתיר זאת. ומקשה הטשיבינע׳ר רב, מדוע הגמרא לא מקשה שאלה דומה גם באשר לבימה שהקימו עבור המלך בהר הבית בזמן הקהל, הרי גם שם מדובר במיתקן נוסף שלא היה בבניית בית המקדש?

ומתרץ, שהגזוזטרה ניבנתה לשבעה ימים, לכל ימי חג הסוכות, ומכיוון שכך מדובר במיבנה של קבע, ולכן הגמרא התקשתה כיצד עשו זאת, אך בימת ׳הקהל׳ היא מיבנה ארעי רק ליומו, ולכן מותר. דעתו של מרן הגרי״ש אלישיב היא, שעל בימת ה׳הקהל׳ לא התעוררה כלל שאלה, מפני שלא מדובר בשינוי מהותי של צורת הבניין אלא בהנחת בימה על קרקע העזרה, והיא פעולה חיצונית, שאינה קשורה כלל למיבנה של בית המקדש, מה שאין כן בגזוזטרה שבנייתה גרמה לשינוי בצורת העזרה, בחלק הפנימי של הבניין, ולכן שאלה הגמרא מה ששאלה.

 (טיביעו)

פעם, בעת שמחת חתונה בבעלז היתה מהומה רבה מרוב ההמון והנשים נדחקו לחדר בה התקיימה השמחה. פנה מרן מהרי״ד מבעלזא זי״ע בחיוך אל הנוכחים: מדוע מוצאים אנו תמיד נטיה אצל הנשים להידחק בעת שירה וזמרה? ענה חתנו הרה״ק ר׳ פנחס מאוסטילא ואמר בשם גדולים על פי דברי הגמרא בקדושין (לד:) שהטעם שגם נשים מחויבות במזוזה: ״משום שכתוב במזוזה (דברים יא, כא) [׳וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך], למען ירבו ימיכם׳ – ואומרת שם הגמרא '"גברא בעי חיי נשי לא בעי חיי״! בלשון תמיה. והנה אם לא ילמדו דברי גמרא אלו ״נשי לא בעי חיי״ בניגון של תמיה, היה משתמע כאילו חס ושלום נשי לא בעי חיי, נמצא שהחיוּת של הנשים תלויה בגינון שבדברי הגמרא, לכן בעת שירה וניגון באות הנשים כי מזה כל חיותם.

כ״ק מרן מהרי״ד זי״ע הפטיר על דבריו ואמר: אין זה עיקר הטעם, אלא הטעם הוא, על פי דברי הגמרא בסוכה (נא.) שבשמחת בית השואבה בבית המקדש תיקנו תיקון גדול שתהיינה הנשים למעלה והאנשים למטה, כדי שלא יתערבו. והנה הלויים עמדו בט״ו מעלות שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. במעלה עשירית, יוצא לפי זה שהנשים שעמדו בגזוזטרה היו קרובות ללויים המשוררים לשמוע השירה יותר מישראל, וא"כ הושפע עליהן יותר מקדושת שיר הלוויים. ולכן בכל מקום שיש שירה וזמרה נדחקות הן, כי אז שבה ומושפעת עליהן קדושת השיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש.

״עזר מקודש״ (ירושלים השנ״ג) ע' 16

עירובין קג

מה גרם לגאון מוילנא לפרוץ בשחוק שריפא את היבלת שהיתה בגרונו?

כהן שעלתה בו יבלת

בספר אוצרות התורה מסופר על הגר"א זיע"א (ויש גרסאות שהמעשה היה עם החתם סופר זיע"א), שפעם חש כאב בגרונו, ושלחו בניו לרופא שיבוא לבדוק את סיבת כאביו. הרופא בדקו ואמר שרואה שעלתה לו שם יבלת מלאה מוגלה, וחייבים לנתח אותו כדי להוציאה, ואם לאו ח"ו יכול להיחנק.

בעירו היתה אשה היודעת לחש, ועל כל מחלה היתה נקראת ללחוש על המכה והאדם היה נושע. ספרו להגר"א על אותה אשה, והסכים שיקראו לה לפניו. כשבאה אליו שאלה: "מהו הלחש שהינך לוחשת? כי יתכן שאין זה מכח הקדושה". הסכימה האשה לומר והחלה לספר את קורותיה, שבצעירותה נתאלמנה ונשארה עם ילדים רכים ועול הפרנסה נפל עליה, הכסף אזל ולא נותר בבית דבר מה לאכול. במר נפשה הלכה בחצות לילה לבית המדרש ופתחה את ארון הקודש והחלה לבכות על מצבה האומלל שנשארה לבדה ללא תומך ומשען. לאחר ששפכה את ליבה שמעה בת קול שאמרה כי תחל ללחוש לחשים ועל ידי כך תתפרנס. שאלה היא איזה לחש תלחש, ואמרו לה שלכל חולה וכדומה תבקש לשתות תחילה כוס מים, ותברך בלחש על החולה 'בורא נפשות' ובזה יוושע. חזרה לביתה ופרסמה בין מכריה שהנה יודעת ללחוש, ומאז פרנסתה מצויה לה ברווח.

כששמע הגאון את סיפורה עלתה בת שחוק על פניו עד שמחמת כן התפוצצה היבלת שעמדה בגרונו ונתרפא. לאחר זמן מה סיפר שהוא למד באותו לילה בבית המדרש מאחורי הבימה, והנה שמע באמצע הלילה את בכי האשה, ומרוב בכיותיה לא יכל ללמוד, ולא היתה לו ברירה אלא לומר לה משהו כדי שתצא ויוכל להמשיך בלימודו, ולכן אמר לה לעשות את הלחש הזה…

סיים הגר"א ואמר: "ואף שאמרתי זאת רק כדי שאוכל ללמוד, מכל מקום כיון שיצא הדבר מפי קיימו מן השמים את דברי".

(דרשו)

עירובין קב

מדוע התעקש הגרש"ז אויערבאך להישאר תחת מטריתו של נער בר מצוה?

אוהל עראי הוא

רבי שלמה זלמן אויערבך, על אף שהיה אדם גדול, ומכיון שהיה אדם גדול- הוא היה עניו מאד. פגשתי אותו  מספר הגאון ר' ראובן קרלנשטיין, פעמים רבות באוטובוס, יושב בענוה גדולה, מוציא ספר תהילים קטן וקורא. הוא היה גדול הדור לא רק בתורה, אלא גם במידות. הוא היה "אדם" שלם.

מטעם הישיבה רצו לשלוח לו מונית או רכב עם נהג, להביאו לישיבה. היה עליו להגיע מ"שערי חסד", שם גר כל ימיו, עד ישיבת "קול תורה" בשכונת בית וגן, וזה קשה. בפרט היה הדבר קשה בשנות זקנותו. היה עליו ללכת ברגל מ"שערי חסד" עד "מחנה יהודה" לחכות לאוטובוס, בשרב או בקור ובגשם, ולאחר מכן לנסוע באוטובוס הצפוף עד "בית וגן". הוא לא הסכים לקבל רכב צמוד ולא הסכים למונית. כל חייו היה מגיע באוטובוסים לישיבה.

פעם אחת, כשהגיע לתחנה ברחוב הפסגה והיה צריך לרדת, ראו התלמידים שהיו אתו באוטובוס, שהוא לא יורד. הוא נסע עד התחנה האחרונה בבית וגן, וחזר ברגל לישיבה. הם לא הבינו, ושאלו אותו לאחר מכן: "כבוד הרב, תורה היא וללמוד אנו צריכים, מדוע לא ירד הרב אתנו בתחנה שליד הישיבה?" אמר להם הרב: "אני ישבתי ליד החלון, ולידי ישב יהודי עם סלים. לא רציתי להטריח אותו שיקום עם הסלים…"

איזו דרך ארץ! הוא היה מוכן להמשיך לנסוע, להתרחק ממחוז חפצו, ואחר כך ללכת ברגל, כדי לא להטריח אדם! כמה אנשים אנחנו מכירים שהיו מתנהגים כך? זהו "אדם כי יקריב"- קודם כל להיות אדם!

פעם אחת הלך רבי שלמה זלמן זצ"ל ברחוב הפסגה, וגשם חזק התחיל לרדת. רבי שלמה זלמן ראה בחור צעיר מישיבה קטנה, מתקרב אליו, עם מטריה קטנטונת של ילדים. הבחור ביקש מרבי שלמה זלמן להיכנס אתו תחת המטריה שלו. רבי שלמה נכנס מתחת למטריה, אבל המשיך להירטב כמקודם. המטריה הקטנה, מעל שני אנשים, לא הועילה כמעט כלום כנגד הגשמים העזים. פתאום עצר רכב, והנהג הזמין את רבי שלמה זלמן: "כבוד הרב, הכנס ואקח אותך לישיבה".

אמר לו הרב: "לא , לא, אני הולך עם הבחור הזה".

הבחורים ראו את ראש הישיבה מגיע כשהוא כולו רטוב. שאלו אותו: "כבוד הרב, למה לא רצה הרב לעלות לרכב?"

אמר להם: "ראיתי שלבחור הצעיר הייתה הנאה מכך שהוא לקח אותי תחת המטריה שלו. עדיף היה לי להירטב, ולא לפגום בהנאה שלו…"

זה גדול הדור – לחשוב על ילד, על כל אדם. לשמח כל אדם.

קודם תהיה "אדם", אחר כך תתפלל!

(יחי ראובן)

עירובין קא

להיכן נעלם האתרוג של הגאון מטעפליק?

מעשה ב[בית]כנסת שבטבריא

הרב מטפליק רבי שמשון פולנסקי זצ"ל, ראוהו כשהוא מחפש שעות אחר אתרוג מהודר, ולאחר יגיעה מרובה מצאו את אשר חפץ לבו. והנה ביום ראשון של סוכות הוא מגיע בא לבית הכנסת ובידו רק שלושה מינים, והאתרוג ההדור איננו. לפני קריאת ההלל פנה הרב לאחד המתפללים, וביקש ממנו את אתרוגו במתנה על מנת להחזיר. וכשקיבל, בירך הרב בשמחה על האתרוג לא שלו. התלחשו הבריות מה עם אתרוגו של הרב, שהרי ראוהו בוחר ובוחן ובודק וקונה?!

נתברר שמעשה שהיה כך היה: מבית שכנו של הרב עלו צעקות ובכיות, וביקש הרב מהרבנית שתלך לראות מה אירע, נתברר שבתו החורגת של השכן שהיתה ילדה קטנה שיחקה באתרוגו של אביה החורג ופסלה אותו, אשת השכן שידעה שבעלה השקיעה סכום רב בקנית האתרוג, פחדה מאוד מתגובתו עמדה והכתה לבתה הקטנה, והיא עצמה עמדה וגעתה בבכי, הרב מיהר עם אתרוגו לאשת השכן, ונתן לה את האתרוג שלו, והוא הורה לה לומר לבעלה, שכשהרב ראה את האתרוג שקנה השכן, החליט שאי אפשר לברך עליו, ולכן נותן הוא לו את אתרוגו במתנה גמורה שלא על מנת להחזיר.

סיפר הגאון ר' רפאל קוק זצ"ל רבה של טבריה, שפעם אחת בא אצלו בערב סוכות אחר הצהרים הרב מטפליק רבי שמשון פולנסקי זצ"ל, וזירז אותו לצאת איתו לעניני צדקה. מה החפזון? שאלו ר' רפאל, הרי צריך עוד לבחור ערבות ולהשלים נוי סוכה? סיפר לו הרב מטפליק כי נודע לו על תלמיד חכם צנוע שביתו ריק ממש ואין בו אף את מוצרי המזון ההכרחיים לחג, אנו נוכל להשלים את ארבעת המינים מאוחר יותר, ואם לא נספיק להשלימם נוכל גם לברך על אתרוג ולולב של אחרים, אבל אם אותו תלמיד חכם ישב בסוכה רעב ויוזיל דמעה, הלא הקדוש ברוך הוא יצטער עימו בצערו. ומיד נזדרזו שניהם הרב מטפליק ורבי רפאל, וכתתו רגליהם יחדיו להשיג כסף ומצרכי החג עבורו.

(קובץ דרישה וחקירה)

עירובין ק

מדוע הַשַׁלֶּכֶת היא בחורף?

בימות הגשמים

נאמר במסכת פסחים (צד:) "בימות החמה חמה מהלכת בגובה של רקיע לפיכך כל העולם כולו רותח ומעינות צוננין, בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולי רקיע לפיכך כל העולם כולו צונן ומעינות רותחין".

לפי"ז הסביר רבי שלמה שמחה מטרויש זצ"ל (תלמיד המהר"ם מרוטנבורג בספר המשכיל שחיבר בשנת ה"א נ"ד ועדיין הוא בכתב יד, מובא בהגהות ע"ס אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות עמ' צ"א הע' 506) את תופעת ה"שלכת" שבאילנות בימות החורף, וז"ל "ומן הטעם הזה אעשיר את עניי הדעת שאומרים, מה ראו האילנות שלובשין את עצמם בימות החמה ופושטין מלבושיהם בימות החורף, מה שאין כן באדם? וזהו הטעם, כי כל זמן שליבו של אדם חם כל איבריו חמים ועל כן יפשוט בגדיו.

ככה בימות החורף שהחמה מהלכת תחת הרקיע ומחממת המים אשר בתהומות, ואויר התהום מחמם שורשי האילנות ולכן האילנות פושטים את בגדיהם, ובימות הקיץ שאין החמה מחממת המים שבתהומות והמים קרים לכך האילנות מתלבשים ומוציאין לחות מתוך הקור שהוא למטה, והוא מתבשל על ידי החמה למעלה ונעשה פרי ועלים וענפים"

 (קב ונקי)

עירובין צט

רצה לבנות סוכה מעצי אשפה וירדה לו סוכה מהשמים!

אשפה ברשות הרבים

איש יהודי צדיק ותמים (המכונה 'בעל תשובה') קנה דירה באחד המגדלים החדשים שבעיר תל אביב, ובהגיע 'צום גדליה' החל לחפש אחר מקום מתאים לבניית 'סוכה', כי אין באותם המגדלים מרפסות ראויות לכך. בעודו מחפש שאל את אחד משכניו על כך, אמר לו השכן: "לא ולא, כאן זה לא 'בני ברק', ולא תוכל לבנות סוכה בכל מקום אשר תאווה נפשך בחצר הבית, בחניה וכיו"ב. עצה אחת היא לך: לבנות סוכתך בגג הבנין, שם לא ייראה הדבר חוצה ואיש לא ימנע בעדך, זולתי אחד השכנים הדר כאן עמנו והוא ידוע כ'שונא דת' מומר להכעיס ובוודאי לא ייתן לך לבנות הסוכה".

וימהר האיש הגגה לבדוק את הנעשה שם… לא ארכו הרגעים ואותו שכן רשע בעקבותיו, ונפתח ביניהם 'דין ודברים' קשה. וזה הרשע שואל: "אה, מה מעשיך כאן…", וזה עונה, לבנות סוכה עלה ברצוני כציווי בוראנו",. נענה הרשע: "כאן בבנין לא תיבנה סוכה", וזה משיבו "כן תהיה, וכו' וכו'", עד שאמר אותו רשע: "כאן לא תהיה, רק אם האלוקים ישלח לך סוכה מן השמים אזי תיבנה כאן סוכה…".

מיודענו לא חשב לוותר! וכי עבור יצור נחות זה יפסיד את המצווה חביבה, והחליט לבנות על אפו ועל חמתו, שהרי זה הרשע 'שומר חוק' הוא ולא ישבור בכעסו את הסוכה שאבנה, רק יקרא לאנשי המשטרה והם יבקשו 'צו בית המשפט' להרוס, ובוודאי אדהכי והכי יעבור חג הסוכות או עכ"פ חלקו, וכל יום שתהיה לי סוכה 'כולו רווח'…

מה עשה? ירד לרחובה של עיר, שם הולך ונבנה עוד מגדל, מצא שם עצים ב'מכולה' המיועדת לפינוי אשפה, פגש בפועל ערבי העובד בבניית אותו הבנין, נתן לו מספר הטלפון שלו, וקבע עמו שבשעה חמש – עת גמרו את העבודה, יקרא לו ויחדיו יעלו את העצים לגג ביתו. ה'קבלן' שראה יהודי מדבר עם ה'ערבי' שלו חשש שמא הזיקו הערבי ומיד ניגש לברר מה הדין ודברים שביניהם. סיפר לו ה'בעל תשובה' את כל אשר היה ביניהם. אמר לו ה'קבלן' – שבלבו פועם רגש לדבר שבקדושה: "מה, וכי לקיום מצוות סוכה תיקח עצים מאשפתות, מהזבל? לא ולא, שמע נא, זה עתה גמרתי ליצוק רצפת בטון באחת הקומות שבבנין הנבנה. את הבטון שפכתי על עצים גדולים חדשים ונאים, עתה עלה לגג ביתך, וכשתראה לי סימן בידך אצווה על הפועל היושב במנוף הגדול המיועד לבניית בניינים גבוהים וגדולים שיוליך לגגך את העצים הללו ומהם תבנה סוכה נאה.

עשה האיש כמצוותו, אלא שבדרכו לגג נקש על דלתי בית הרשע הנ"ל ואמר לו: "ברצונך לראות דבר מעניין ביותר? ברי לי שמימיך לא ראית כזאת, בוא עמי". ויבוא עמיו, ולתדהמתו הוא רואה שהבעל תשובה מראה איזה סימן בידו וה'מנוף' הגדול מסתובב לעומת בניינם, מוליך ומביא על גביו קורות ועצים נאים ומשובחים, ואז "מלאך… בעל כרחו יענה אמן" – אמר לו: "אכן שמע אלוקים לקולך, והשליך לך מן השמים סוכה לתפארת, אכן, השנה תהיה סוכה בבניין זה".

ללמדך כוחה של השתוקקות, ומה אדיר 'רצון טוב' אשר מן השמים יענוהו בכל אשר יחפוץ וירצה.

(מתוך 'באר הפרשה' לך לך תשע"ט)

עירובין צח

כיצד הבריחו דפי גמרא לתוככי הכלא הרוסי לתלמידי ישיבת נובהרדוק?

איכא בזיון כתבי הקודש

כה גדולה היא חשיבותה של התורה לחיי האדם, עד שמכח הדבר פסקו הלכות רבות ומחודשות, שכולן נובעות מן האמת האחת והיחידה – שאי אפשר לו לאדם לחיות בלא תורה. וכמו שאמרו חז"ל (מכות י ע"א): "תלמיד שגלה – מגלין רבו עמו, שנאמר (דברים ד, מב): 'וחי', עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא [-עֲשֵׂה לו דבר שיחיה בו]", ופירש הרמב"ם (פ"ז מהל' רוצח ה"א): "תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר וחי, עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין".

מכח הלכה זו, התיר הגאון מרוגטש'וב לעצמו ללמוד תורה אף בימי אבלות, וכפי שידוע שהיה לומד בתשעה באב, ולא עוד אלא שכשמתה אשתו הראשונה בווארשא וגדולי העיר באו לנחמו, היה הוא מרצה לפניהם שעות רצופות בתורה. כך גם אירע בגאון רבי גרשון לפידות, שכשישב שבעה נכנס הגר"ח שמואלביץ' לנחמו וראהו עוסק בגמרא בבא קמא, ושאלו: "הרי אבל אסור בתורה?" הראה לו רבי גרשון את דברי הירושלמי שלמי שהתורה היא חייו ממש, מותר לו ללמוד בזמן אבילות, כי אסרו רק תענוג ולא אסרו חיים, "ואצלי" – אמר רבי גרשון – "אם לא אלמד עלול אני למות חלילה, ועל זה לא נצטויתי".

ועל כן, כאשר הושלכו בני ישיבות נובהרדוק לבתי הכלא הרוסיים בשנת תרפ"א, ולא היתה כל דרך להעביר להם ספרי גמרא וחומשים, פסק גאב"ד מינסק, הגאון רבי אליעזר רבינוביץ זצ"ל, כי מותר לקרוע גמרות ולעטוף בדפי הגמרא דברי מאכל כחמאה וגבינה (אספקת מצרכי אוכל לאסירים היתה אפשרית), וכך להבריח את הדפים הקדושים אל תוך הכלא, שכן למרות שיש בכך ביזוי כתבי הקודש, אולם זוהי שאלת פיקוח נפש. "כיצד" – אמר הרב "יכולים הנובהרדוקאים לחיות בלי לימוד התורה?!"

(עלון הישיבה)

עירובין צז

מה דינם של תפילין שנקנו בדוכן רחוב של גוי על מנת להצילם?

הלוקח תפילין

סוחר יהודי שומר תורה ומצוות, נסע לרגל מסחרו למדינת מקסיקו, וסיפר את ההתרחשות המענייננת הבאה:

באחד הימים, בעודי הולך בשוק, הבחנתי ברוכל המוכר מיני סידקית ו'מציאות'. העברתי מבטי על סחורתו של הרוכל, ולפתע, נתקפתי בחלחלה… עיני צדה, שבין כל הפריטים והמוצרים של הרוכל, מונחים על הריצפה גם זוג תפילין משומשות, אותם העמיד הרוכל הגוי למכירה. שאלתי את הגוי: "מהו מחירם של הקוביות הללו?". והלה נקב בסכום של מאתיים דולרים. "טוב – אמרתי לו – תן לי למדוד אותם בבקשה". לאחר שהנחתי את התפילין על יד שמאל ועל הראש, פניתי אל הגוי: "רק רגע, היכן הזוג הנוסף של יד ימין?". הרוכל הגוי התבלבל, התבונן שוב על מרכולתו, וניסה לחפש את התפילין של ימין. משלא מצאם התנצל: "אני מצטער זה מה שיש לי". אמרתי לו: "אתה בוודאי מבין שמחיר 'תלבושת' חסרה, הוא פחות בהרבה… אני מוכן לשלם עשרים דולר בלבד". לאחר דין ודברים, הסכים הגוי למחיר הנמוך, וקיבלתי לידַי את התפילין. בתי התפילין נפתחו, ונמצא שאכן יש בהם קלפים עם הפרשיות הכתובות באופן נאה כהלכתן.

כעת, שואל הסוחר ג' שאלות: א. האם היה מותר להונות ולשקר את הנכרי על מנת להוציא ממנו את התפילין? הלוא נאמר בשו"ע הרב (הלכות אונאה סי"א): "אסור להטעות את הנכרי בין בשיווי המקח בין בחשבון וכו'. ב. האם מותר להניח את התפילין הללו? ג. האם מוטל עלי לחפש אחר בעל התפילין מדין 'השבת אבידה'?

והשיב הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א שמסתבר שתפילין אלו גנובות, והמוציא אותן מידי הנכרי הרי הוא כ'מציל מידו', ואף שאסור להציע מחיר זול במיוחד שמא יתרגז הנכרי וינהג בהם מנהג בזיון כדברי המשנה ברורה (סי' לט ס"ק יח), מכל מקום כאן הצליח היהודי בפיקחותו לשכנע את הנכרי שמחירן נמוך. ולגבי השימוש בהם, נפסק בשו"ע (או"ח סי' לט ס"ו): "נמצאו תפילין ביד נכרי, ואין ידוע מי כתבם – כשרים", וניתן להניחם בברכה (כת"ס או"ח סי' ה'), לפי שאין דרך הנכרי לכתוב לעצמו תפילין, על כן וודאי שמישראל הם (ט"ז). וכל זאת לאחר שמומחים הבקיאים בענייני סת"ם, ישערו שהתפילין נעשו בכשרות (פסק"ת שם אות ה').  ולגבי השבתם מבואר ברמ"א (חו"מ סי' רנ"ט ס"ג), שהמוצא ספרים, אפילו במקום שרוב תושביו נכרים, צריך להכריז עליהם, משום שהבעלים אינם מתייאשים מהם, לפי שסוברים שסופם של הספרים להגיע לידי יהודי, ואפילו אם גוי ימצאם, לא ישאירם אצלו (כי מה יש לגוי לעשות עם ספרים אלו), אלא ימכרם ליהודי, והקונה היהודי יכריז עליהם, ובעליהם יתן סימנים ויקבלם.

בדומה לזאת, גם כאן יש להכריז על התפילין בבתי כנסיות באזור, כי יתכן שאין כאן יאוש מצד בעל התפילין, כי הוא מצפה שיפלו ליד יהודי (ומן הסתם שכך יהיה, כי איזה נכרי יקח לעצמו תפילין), ומאחר והן משומשות, אולי יוכל בעליהן להכירן בטביעות עין. ועל בעל התפילין ליתן למשיב האבידה את הסכום ששילם לרוכל הנכרי.

 (ופריו מתוק שמות פרשת בא)

עירובין צו

מי מחויב להניח תפילין בשבת?

שבת לאו זמן תפילין

הגמרא מביאה דרשה ששבת היא לאו זמן תפילין מהפסוק (שמות יג ט) "והיה לך לאות על ידך" – "מי שצריכים אות, יצאו אלו שהן גופן אות. הראשונים מוסיפים ומבארים (סמ"ג עשין ג' ורבינו בחיי פ' לך לך), שביום חול יש לכל יהודי שני עדים לכך שהוא עבד ה', ברית המילה שהיא אות ברית שעשה עמנו הקב"ה, והנחת התפילין, שהן אות להיותנו עבדי הקב"ה. יום שבת קודש הוא בעצמו אות וסימן לקשר שבין הקב"ה לעם ישראל, כנאמר (שמות לא יג), "אות הוא ביני וביניכם", ולפיכך, אין צורך בהנחת תפילין בשבת.

לאור הדברים הללו דן בעל "תרומת הדשן" (שו"ת ח"ב סי' ק"ח, הובא ב"ברכי יוסף" סי' ל"א) מה דינו של יהודי ערל, שאינו רשאי למול את עצמו מפני שאחיו מתו מחמת מילה. האם הוא חייב להניח תפילין בשבת קודש, כדי שיהיו לו שני עדים. כלומר, ביתר ימות השבוע, בלית ברירה, ברשותו עד אחד בלבד, התפילין, אך בשבת קודש מצויה בידיו הזדמנות פז, לקיים שני עדים. בעל "תרומת הדשן" מסיים את דבריו, כי הסמ"ג אמר את טעמו "דרך אגדה", ומפני טעם זה אין לשנות את ההלכה, ולפיכך, אין ליהודי, יהא אשר יהא, מצווה ללבוש תפילין בשבת.

הרדב"ז (שו"ת סי' ב' אלפים של"ד) מחדש, שגם לפי טעמו של הסמ"ג, עדיין אפשר לומר שגם יהודי ערל נחשב כבעל אות ברית, מפני שמצוותו למול את עצמו לא סרה ממנו מעולם, אלא שהוא אנוס שלא לקיימה, ועצם הציווי למול את בשר ערלתו, מהווה סימן ועדות. כהוכחה לדבריו הוא מציין את הגמרא הקובעת שהנודר שלא להנות ערלים מנכסיו, רשאי להנות יהודים ערלים. הרי לנו, כי יהודי ערל לאנסו, נחשב כנושא אות הברית.

ה"שולחן ערוך" (או"ח סי' ל"א סעי' א') פוסק בלשון איסור: "בשבת ויום טוב אסור להניח תפילין", והוא גם מנמק: "מפני שהם בעצמם אות, ואם מניחים בהם אות אחר, היה זלזול לאות שלהם". הגר"א זצ"ל (שם) מציין, כי לשון זו אינה מצוייה בדברי הרמב"ם והטור, אלא ה"שולחן ערוך" כתב זאת על פי מדרש נעלם, הלא הוא הוא הזוהר הקדוש על שיר השירים (שהביאו הב"י שם באריכות). יצויין, כי זו אחת ההלכות שה"שולחן ערוך" פוסק על פי הזוהר. ואומר ה"מגן אברהם" (שם) [בשם תשובות הרשב"א], שהמניח תפילין בשבת כדי לקיים מצוות הנחת תפילין, עובר על איסור מן התורה – "בל תוסיף", שאסור להוסיף מאומה על מצוות התורה.

 (מאורות)

מתי יש חיוב להניח תפילין בשבת? כתב השולחן ערוך (סי' שמד ס"א) 'ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה. ואם יש לו ממה להתפרנס, אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה מה שיש לו ואז יעשה מלאכה בכל יום, אפילו ביום שמקדש בו, כדי פרנסתו מצומצמת'. ואומר ביאור הלכה (ד"ה אפילו) שלענין תפלין חייב להניח בו דהא רוב הימים הם ימי חול וצריך ללכת אחרי הרוב.

מסופר על הגר"ח קנייבסקי שבחן ילד מנכדיו שאמר לי כי התכונן לבר מצוה בלימוד כל הלכות תפילין שאל אותו רבנו: מי צירך להניח תפילין בשבת? הילד לא ידע והסבא רבנו שליט׳א אמר לו: כתב בבית יוסף בשם האגור מי שמתו אחיו מחמת מילה יניח בשבת גם כן, כי בגמ׳ אמרו שהטעם שבשבת אין מניחים תפילין כי יש לו אות אחר של ברית, אבל מי שאין לו אות דברית צריך אות דתפילין, וכתב הב״י אבל לא כך המנהג.

(כל משאלותיך)

עירובין צה

מדוע הגאון רבי יחזקאל סרנא החל להניח תפילין של ר"ת בסוף ימיו?

המוצא תפילין

מובא בספר תוספות מעשה רב שהגר"ח מוואלזין שאל את רבו הגר"א למה אינו מניח תפילין של ר"ת והשיב לו, שאם נחוש לכל הספיקות שיש בתפילין היינו צריכים להניח ס"ד זוגות של תפילין.

והחשבון הוא כך: שהרי לבד ממחלוקת רש"י הסובר שהסדר הוא: "קדש", "והיה כי יביאך", "שמע", "והיה אם שמוע", כשבתפילין של ראש מתחילים מצד ימין של מי שמסתכל על ראשו של בעל התפילין, שזה לשמאל המניח. ור"ת הסובר: שפרשת "והיה אם שמוע" לפני "שמע". יש גם את שיטת השימושא רבא שהיא להיפך מדברי רש"י, שקדש מימינו של מניח ואח"כ והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע. וגם יש את שיטת הראב"ד בשיטת רב האי גאון שהיא להיפך מדעת ר"ת קדש מימינו של מניח ואח"כ והיה כי יביאך, והיה אם שמוע, שמע. הרי שכדי לחשוש לארבע שיטות אלו צריך ארבע זוגות של תפילין. ונוסף לזה המחלוקת אם מניחין את הפרשיות מעומד או מיושב הרי שמונה זוגות. נוסף לזה המחלוקת אם כותבים על הקלף לצד פנים או לצר חוץ, הרי שש עשרה זוגות. נוסף לזה המחלוקת אלו פרשיות סתומות ואלו פתוחות, הרי שלושים ושתים זוגות. נוסף לזה המחלוקת אם הדיו צריך להיות מעצים או ממי עפצים, הרי זה שישים וארבע זוגות של תפילין.

בספר 'הגיוני הלכה' הביא מהרה"ג רבי יחזקאל סרנא ראש ישיבת חברון זצ"ל שהיה מניח תפילין כל היום כולו ולא יה חושש להניח תפילין של ר"ת ואפילו לא לשעה אחת ביום, ופירש את מנהגו כדברי הגר"א. לסוף ימיו התחיל להניח תפילין של ר"ת והסביר שכשיגיע לעולם האמת ישאלו ר"ת למה לא הנחת את התפילין שלי, ויענה לו את קושיותיו על דבריו, אך רבינו תם לא יענה לו משום שהוא נוגע בדבר, משום שלא היניח את התפילין של ר"ת, ולכן החל להניח אותם. 

אך לא היניח אותם אלא רק לאחר השקיעה, והסביר שמכיון שהוא מניח כל היום את של רש"י, אין זה כדאי להסיר את של רש"י, אך לאחר השקיעה שאינו עוד זמן תפילין – כפי שיטת הגר"א, היניח תפילין דר"ת שלשיטתו עדיין יום הוא וזהו זמן תפילין.

(אור ישראל גיליון לט)

עירובין צד

מה היתה תגובתו הראשונה של הגאון רבי בן ציון אבא שאול כשפרצו לביתו?

בית שנפרץ

סיפר אחיו של הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל לילה אחד פרצו גנבים לביתנו, ורוקנוהו מכל דבר ערך. נוראה ההרגשה, לשוב הביתה ולמצוא בו מהפכה, כל המגירות בחוץ ותכולתן על הרצפה. הספרים הוצאו מהמדפים וגובבו בערימות, המקפיא פתוח, הארונות פרוצים. זרים פלשו וחוללו שמות. הויטרינה ריקה, הפמוטים והגביעים הנר והבשמים אינם. התכשיטים נבזזו. אין לתאר את התחושה. זמן מה לפני כן ארעה פריצה לביתו של אחי, הגאון רבי בן ציון, ותכשיטי הרבנית נלקחו. מובן שהצטערנו בצערו, אבל כשהדבר קורה אצלך הצער, ותחושת הפגיעה חדים שבעתיים.

בצר להם, עלו לביתו של שאר בשרם הגאון רבי בן ציון, וסיפרו לרבנית על המהפכה, ושהזמינו משטרה ונטלו מיד טביעת אצבעות. שמעה הרבנית, השתתפה בצערם והגיבה: "כעת נזכרתי, שבביתי, ברגע הראשון שראה רבינו את הפריצה, אמר: "מחול להם, מחול להם! איני רוצה לחזור לעולם בגלגול בשביל כספים"…

שמעתי ותמהתי אמר האח, לאיזה דרגה הגיע! מה היה הדבר הראשון שעשה!

סיפור גניבה נוסף שאירע בביתו של הגאון רבי בן ציון, ואחד מבני המשפחה שהיה נוכח במקום לאחר הפריצה סיפר, שברגע הראשון שנכנס רבינו לחדרו וראה את השעון מעורר עומד במקומו. שמח. אמר "ברוך השם, נוכל לקום מחר לתפילה בזמן!"

כמובן, שביקש לחנך שלא להרגיש מסכן וחסר אונים אחר פירצת גנב, ויש לשמוח בכל מה שניתן. אבל על מה חשב…

(אור לציון)

עירובין צג

כיצד הכינו לחם הפנים במדבר והרי לא היה להם קמח?

כיון שהותרה הותרה

יש נידון בראשונים אם היה לחם הפנים במדבר וממה הכינו אותו, כי הרי במדבר לא היה קמח אלא רק מן. יש דעות שהכינו את לחם הפנים מן המן שירד מן השמים. האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור דן בזה בחלופת מכתבים (מכתבי תורה מכתב קיב) ומקשה על כך ב' קושיות: א. הרי מפורש בפסוק (ויקרא כד ה) ״ולקחת סולת״? ב. הרי לחם הפנים נותר על השולחן שבעה ימים ואילו במן נאמר ״לא תותיר וממנו עד בוקר״, ונאסר באכילה ולא יתכן א"כ שעשו את הלחם הפנים מן המן.

ואומר האמרי אמת,  ידוע שאף שנאסר להותיר מן המן ליום המחרת, מכל מקום בערב שבת הותר לשמרו ולאכלו בשבת. והסתפק אביו, האדמו״ר בעל ״שפת אמת״ לגבי אותו מן שירד בערב שבת, האם נאמר בו הכלל ״כיוון שהותרה הותרה״, ושוב יהיה מותר לשמרו ולאכלו ימים רבים – ולא רק בשבת? אם נאמר שאכן כך הדין, יהיה ישוב נפלא לקושיא, שכן לחם הפנים שנאפה בערב שבת – היה כשר לכל השבוע ולא נאמר בו האיסור ״ולא תותירו ממנו עד בוקר״. אלא שה״שפת אמת״ הכריע ספק זה לאיסור. (וכך יש להוכיח מלשו ןהרמב״ן בפרשת בשלח, שכתב: ״התיר להם ׳אכלוהו היום׳ יום זה בלבד״).

אמנם בספר ״כתר היהודי״ (ליקוטים מהיהודי הקדוש מפשיסחא – בסופו), כתב שאולי ניתן להוכיח ממה שהסתפקו בני ישראל מהמן בסוף ארבעים שנה לאחר שפסק מלרדת, והרי היה זה מן הנותר? ורצה גם כן ליישב בדרך זו, שאולי היה זה מן המן שירד בערב שבת ועליו נאמר ״כיוון שהותרה הותרה״. אולם דחה זאת, שכן יתכן לומר שדוקא בזמן שעוד ירד המן היה איסור להותיר ממנו כדי שיחיו בבטחון ואמונה ולא ידאגו דאגת המחר, אולם לאחר שפסק מלרדת – לא נאמר בו האיסור כלל

(ע"פ 'שלל רב' – פרשת אמור)

עירובין צב

כשהסטייפלער שלח להכרעת הגראי"ל שטיינמן האם לבצע ניתוח מסוכן

אמר ליה: וכי רבי לא שנאה, רבי חייא מנין לו?

שח לנו רבי אלימלך חייקין: באחד הימים בשנת תשמ"ב התקשרו מעיר ליאון שבצרפת, וסיפרו שנפלה נערה מקומה שלישית, והרופאים אמרו שהיא לא תוכל ללכת על רגליה, והיא גם שברה את חוט השדרה, ויש חשש שזה ילחץ על החוט ויגרום ח"ו שיתוק מוחלט, ויתכן שזה יתאחה בהמשך, והציעו לעשות ניתוח שיש בו 99 אחוז הצלחה, אבל אם זה לא יצליח יש סכנה לשיתוק מידי, וביקשו שאשאל את בעל הקהלות יעקב.

הלכתי לקהלות יעקב ושאלתי אותו, וענה: אני לא עונה בניתוחים, זו שאלה בהלכה, יש תשובה של הג”ר חיים עוזר, וכאן זה לא דומה לגמרי. צריך לשאול רב, לכן תלך לגרא”מ שך. אבל אמר לו הקהלות יעקב, כעת לא תוכל ליכנס לגרא”מ שך, כיון שהוא לא מרגיש טוב, ואתה הרי לומד בכולל פוניבז', ואצלך בכולל יש ראש כולל ת"ח גדול, עליו אפשר לסמוך, תלך לגראי"ל שטיינמן, אבל אל תגיד לו שאני שלחתי אותך. וכך עשיתי, הלכתי להגרא”מ שך, ולא נתנו להיכנס. הלכתי לגראי"ל, וישב באמצע סדר מוסר, ושאלתי אותו את השאלה, מיד ענה זה לא בשבילי, זה צריך לשאול את הקהלות יעקב, אמרתי לו שהוא לא רוצה לענות.

אמר לי הגראי"ל מלשון הגמ' (עירובין צב.), וכי רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו.

ואז ספרתי לו שהקהלות יעקב שלח אותי אליו, ואמרתי את כל הענין שאמר. והרהר הגראי"ל וענה שמבואר מתשובתו של הקהלות יעקב שצריך לעשות את הניתוח [וכמדומה שהסביר שמה שאי"ז דומה ממש למקרה של הג”ר חיים עוזר, ששם זה נידון של חיים ומות, וכאן זה נידון של שיתוק רח"ל].

כשהתקשרתי להגיד להם את התשובה, הם באו בשאלה חדשה, שהרופאים מציעים ניתוח חדש, שיש סיכוי שתצליח לעמוד על רגליה, אבל יש סיכוי גדול של אי הצלחה, קרוב לחמישים אחוז.

נכנסתי שוב להקהלות יעקב, וספרתי לו שלפי עצתו שאלתי את הגראי"ל והורה לעשות את הניתוח, ועכשיו מציעים הצעה חדשה וכו', ענה הקהלות יעקב 'בשום פנים ואופן לא לעשות כן, הם רק רוצים לנסות'. ואמר לי: 'רפואה שלא הוחזקה אסור לעשות'.

ואז ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי שוב את השאלה הראשונה, ואמר לי הקהלות יעקב: 'אני הרי לא עונה, אמרתי לך לשאול אדם גדול, ושאלת, מה יש לך עוד לחשוש' [ואכן הם לא הסכימו לניתוח החדש, והרופא אמר 'חבל, רצינו לנסות את הניתוח הזה', וראו שדברי הקהלות יעקב היו מכוונים בתכלית].

(אילת השחר)

עירובין צא

שאל שאלה על ציונו של האור החיים הקדוש וקיבל תשובה בו ביום

אין שעת הסכנה ראיה

ידועה ומפורסמת השאלה מה הועיל ראובן בכך שהציל את יוסף מסכנה אחת והכניסו בסכנה אחרת והרי בבור היו נחשים ועקרבים? ומסביר האור החיים הקדוש, שחיות רעות אינן יכולות לפגוע באדם שלא התחייב מיתה לשמים, מה שאין כן אדם, שהוא בעל בחירה, יכול להרוג גם מי שלא התחייב מיתה. ובכך הציל ראובן את יוסף, שהצילו מאחיו שהם בעלי בחירה.

לכאורה קשה להבין את דברי ה'אור החיים' הללו. וכי בידו של אדם להרוג מכח בחירתו אפילו אדם חף מפשע, שאינו חייב מיתה משמים? בענין זה שמעתי מעשה מופלא שאירע להג"ר משולם שינקר שליט"א ר"מ ישיבת 'קהילות יעקב', אשר סיפר לי את הדברים דלהלן:

הייתי בי"ז בתמוז בירושלים, והתפללתי על קברו של בעל ה'אור החיים' הק'. כשסיימתי את תפילתי, הבעתי בפי משאלת לב שהייתה לי, ואמרתי שם ליד הציון: ילמדנו רבנו, הלא דבריך בענין הצלת ראובן מיד בני אדם שיש להם בחירה, והפקרת יוסף לשליטת בעלי חיים בתוך הבור, סתומים ואינם מובנים, אנא האר עיני שאזכה להבין את הדברים.

כשסיימתי את דבריי שבתי לבני ברק. עם הגיעי לשם נכנסתי לביהכ"נ 'דברי שיר', ושם בא לקראתי אברך חשוב ואמר לי (בלי שדברנו על כך לפני כן): רצונך לשמוע ביאור בדברי ה'אור החיים' בפרשת וישב? (יצויין שכאמור לעיל, היה זה בחודש תמוז!).

הפתעתי הייתה גדולה עד מאד, וכמובן השבתי בחיוב. ואז אמר לי: אני ביקשתי ממרן בעל הקהילות יעקב זצ"ל וכן ממרן הרב שך זצ"ל שיבארו לי את דבריו, ושניהם כיוונו לדבר אחד! הם אמרו לי שאמנם ברור שהכל בגזירת עליון ושאין אדם נוקף אצבעו למטה אא"כ הכריזו על כך מלמעלה. אולם עלינו לדעת שלכל אחד יש 'תיק' בשמים, הכולל זכויות וחובות. ולעתים גם כשנגזר עליו דין מיתה, אם אין עליו קיטרוג מיוחד, זכויות שונות שיש לו מבטלות את הגזירה. אבל כאשר הוא נמצא במצב של סיכון מיוחד, כגון כשעובר על יד קיר נטוי, נפתח עליו דיון מחודש, ואז כתוצאה מקיטרוג של שעת הסכנה יתכן שזכויותיו לא יעמדו לו ודינו ייגזר למיתה.

לאור זה יובן, שלהיות נתון בידי בעל בחירה, זוהי שעת סכנה גדולה יותר מאשר להימצא בקירבת נחשים ועקרבים. כיון שלבעלי בחירה יש סיבות ורצון לפגוע בקרבנם, ולפיכך יצליחו להרגו למרות זכויותיו, כי הקטרוג יגרום לכך שלא יתחשבו בזכויותיו. אבל כשנופל בידי בעלי חיים, עדיין יעמדו לו זכויות, כי הסכנה פחות גדולה. לזה התכוון בעל ה'אור החיים' הקדוש.

 (משנתה של תורה)

עירובין צ

כשר' זלמן בריזל התלהב ממשפט של יהודי שנאמר בתמימות…

ספינה, רב אמר: מותר לטלטל בכולה

את שער הבטחון שבספר חובת הלבבות למדתי יותר מאלף פעמים!", העיד ר' זלמן על עצמו. "רק בהתחזקות ללא הרף ביסוד האמונה הפשוטה ניתן לצלוח את הכל", היה ר' זלמן מעודד את אלו אשר באו לקבל עצה ותושיה בהתמודדות עם נחשולי החיים הסוערים, ואכן, גדול היה לימודו ושינונו בקנייני האמונה שהביאו לידי מעשה.

בכל דרכיו והליכותיו גילם ר' זלמן את דמותו הזכה והברה של בעל ביטחון אמיתי, המשליך יהבו על ה' כליל, כי הלא אב רחום לו, ועליו לבו סמוך באמונה גמורה שאין לה עוררין, כי הוא ורק הוא יתברך מנהל את חייו, למן הפרט הפעוט ביותר ועד לדברים החשובים העומדים ברומו של עולם.

בבקשו להאיר את המחשבה באור בהיר של אמונה זכה, היה ר' זלמן רגיל לספר:

מעשה שהיה ביהודי אחד שביקש לעלות לארץ ישראל, אך ידו לא השיגה לשלם עבור דמי הנסיעה, אולם רצונו העז ותשוקתו הגדולה לא שקטו עד שהלך אל הנמל יחד עם בני ביתו. משאיתר ספינה הנוסעת לארץ ישראל, הלך וביקש ברחמים ובתחנונים מרב החובל, שיתיר לו להצטרף למסע באניה תמורת הפרוטות הבודדות שבידו, בלא לקבל תא, ובלא שיובטח לו מזון כלשהוא. נכמרו רחמיו של רב החובל, ונענה למבוקשם. הקצה להם באניה מקום לשבת וללון שם, במקום חשוך, צר ומחניק, בסמוך לתאי המטען.

הימים הראשונים למסע עברו עליהם בקושי רב, אך משעברו ימים מספר וטרם בא אוכל לפיהם, נשברה רוחה של האישה, והיא החלה לבכות מרות: "מה טעם יש בכל הנסיעה הלזו, אם נגיע לארץ ישראל כמתים?". ראה הקב"ה בצערם ושלח את עזרתו בדרך פלאים. סערה נוראה החלה להשתולל בלב ים, אימתה ופחד נפלו על כל הנוסעים. היהודים שהיו על האניה החלו לזעוק אל ה', ואף נדרו ליתן צדקה, כדי שזכות המצוה תעמוד להם להינצל ממות. הקשיב ה' לקול תפילתם והים נח מזעפו.

מיד עם שוך הסערה בקשו הנוסעים להשלים מיד את נדרם לד', והחלו לחפש במרץ על הספינה אחד עני כל שהוא, שיוכל לקבל את הצדקה אשר נדרו. ביקשו ולא מצאו, עד אשר נזכר אחד מהנוסעים, בזוג היהודים היושבים בבטן האניה בחוסר כל… מיד חשו הנוסעים אליהם, ומצאום כשהם שרויים במצב של עילפון מרעב ומצמא. מיהרו האנשים להחיותם במאכל ובמשקה והרעיפו עליהם מכל טוב, גם צידה לימים שיבואו נתנו להם. המשך הנסיעה עבר על כל הנוסעים בטוב ובנעימים ללא כל תקלה, עד שזכו כולם לחונן את הארץ הקדושה בשלום.

רק לאחר שהגיעו, שאלה האשה הכשרה את בעלה:

"הכיצד זה העזת להסתכן ולעלות על האניה ללא מזון וצידה?". השיב היהודי בתום לבו: "אלוקים שיכול לפרנסני רק ביבשה ולא בים, אלוקים כזה אין אני עובדו!"

"אט דאס איז א ריכטיגע אמונה!" (זוהי האמונה הנכונה!) התלהב ר' זלמן. וכמצטרף היה לקריאתו של אותו יהודי, היה חוזר על דבריו בהטעמה שוב ושוב: "אלוקים שיכול לפרנסני רק ביבשה ולא בים, אלוקים כזה אין אני עובדו!"

הוי אומר, לא די לו לאדם ב'ידיעה' גרידא, כי הקב"ה הוא זה שמסובב את העולם, והכל ממנו וברצונו, אלא אמונה אמיתית עניינה – רגש מחוור, והכרה ברורה שבפניו ית' אין מעצור מלספק לכל נברא את צרכו בעל עת ובכל זמן שיהיה.

(מתוך ר' זלמן)

עירובין פט

מה עושים כשהצ'ולנט התקלקל בשבת שבע ברכות, ובנוסף העירוב קרוע?

דשרי לטלטולי דרך כותל

מעשה בבעלת הבית, שעמלה קשה במהלך כמה שבועות כדי להכין על הצד היותר טוב שבת שבע ברכות עבור בתה היחידה, והנה על אף היגיעה הרבה, והטירחא הגדולה מעשה שטן הצליח, והצ'ולנט התקלקל. אחד מבני המשפחה שידע את כל הטירחה שטרחו עבור הכנת השבת, התעשת במהרה, ואמר כי הצ'ולנט השבת יהיה הטוב ביותר, ויטעמו בה מאה טעמים. האנשים מאד התפלאו איך יתכן, והסביר שילך אצל השכנים, ויבקש מכל אחד שיתן קצת מהצ'ולנט שלו, וכך יהיו צ'ולנט בשפע, מגוון בטעמים. אך בדיוק אז הודיעו בשם הרבנים שאסור לטלטל בשבת, כי העירוב נקרע, כעת עמדו אובדי עצות, ובאו לשאול איך בכל זאת אפשר להביא צ'ולנט לכל המסובים?

תשובה, אפשר להביא על ידי אינו יהודי, שיהודי יסתובב ביחד עמו בין בתי השכנים, ויביא את הצ'ולנט. וכמבואר ברמ"א (סי' שכה ס"י) נהגו היתר לומר אף לכתחילה לאינו יהודי להביא שוכר או שאר דברים דרך כרמלית או בלא עירוב. ואף על פי שיש להחמיר בדבר מכל מקום אין למחות ביד המקילין לצורך שבת. וכך סיפר מרן בעל אילת השחר שליט"א, שבעיירה בריסק היה אביו הרב נח צבי זצ"ל ממונה לבדוק את העירוב, והיה נוסע כל ערב שבת עם סוס ועגלה סביב העיר לבדוק אם העירוב תקין. והרבה פעמים הין צריכים לתקן את העירוב מפני נערים גויים שהיו מקלקלים את העירוב בכוונה, ואפילו בשבת עצמה היה קורה שהיו מקלקלים הגויים את העירוב, והיו צריכים לקרוא לגוי שהיה יודע לטפס על עמודי חשמל שיתקן את העירוב. והיות שהחמין של בני העיר היו מונחים בתנור האופה, כשהיה העירוב מקולקל היו מבקשים מגוי שיביא את החמין לבית, כי הוא שבות דשבות במקום צורך גדול.

אמנם יש להעיר, שכתב המשנ"ב (שם סק"ס) שאין להתיר שבות דשבות לכתחילה רק בצורך גדול או לדבר מצוה. כגון להביא התבשיל החם שהוכן לסעודת שבת. והנה אף שמותר להביאו לכתחילה, מכל מקום משמע מהמשנ"ב שהיתר זה אינו חלק לגמרי. ונראה שיתן לנכרי קצת מהצ'ולנט, ואז נחשב שהגוי הביא את הצ'ולנט לצורך עצמו וממילא נהנה מזה גם הישראל, ואם כן אולי אין להתיר שבות דשבות בלבד כשאפשר ליתן לו מעט.

ויש להוסיף שאם אין נכרי ישנה עצה נוספת, על פי דברי החזון איש (או"ח סי' קג ס"ק יט) שכתב שאם מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית, הרי זה שבות דשבות, ויש מקום להקל לצורך מצוה, כי גם העקירה וגם ההנחה היו ברשות היחיד, ואם הרחוב היה רשות הרבים היה אסור רק מדרבנן. וכשהרחוב הוא כרמלית הוי שבות דשבות, ובמקום הצורך לא החמירו. ואף שבעירובין (פט.) מבואר שגם הטלטול ברשויות דרבנן אסורה, עדיין לא שמענו במקום מצוה. ולכן מי שהחשיך לו ברכבת, כשהוא יוצא בשבת ילך עד לביתו בלא להנפש באמצע, אך יעו"ש ששבות של אמירה לנכרי קל יותר. לכן בעניננו אם אין נכרי, יעקור את הצ'ולנט מהבית שהוא רשות היחיד, וילך ברחובה של עיר שהוא כרמלית בלא לנוח עד שיגיע לבית ששם רוצים לאכול את הצ'ולנט, דבמקום הצורך לא החמירו. ויותר טוב שיעבירנו על ידי קטן, וזאת על פי מה שמה שכתבו האחרונים (צט.) שקטן המעביר ברשות הרבים פטור, כי החיוב על ההעברה כי רק על ידי המחשבה שהוא רוצה לעקרו מכאן ולהניחו שם, וקטן אין לו מחשבה.

(חשוקי חמד)

עירובין פח

איך פירש ה'שפע חיים' מצאנז לבריסקע'ר רב את מאמר חז"ל בענין ד' אמות בארץ ישראל?

ארבע אמות על ארבע אמות

העולם נוהג "לצטט" כביכול ש"כל המהלך ארבע אמות חדשות בארץ ישראל, הרי הוא בן עולם הבא", ולכן ישנם "המהדרים" בהליכה של עוד ועוד ארבע אמות חדשות ולא מוכרות בארצנו. אך לא, אומר הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, שמעתי ממו"ר מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א שאין מאמר חז"ל כזה.

בגמרא בכתובות (קיא.) נאמר ש"כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן עולם הבא", ולפיכך המצוה והעניין הוא ללכת כל ארבע אמות בארצנו, גם מבית הכנסת הביתה, אל בית המדרש, הכולל או המרכז המסחרי, וזה למרות שצעדנו באותם המקומות אין ספור פעמים. מלבד זאת, משמעות דברי הרמב"ם (מלכים ה, יא), כפי שביאר הפאת השולחן (פ"א ס"ב בב"י סק"ב, וכ"ה במהרי"ט יו"ד כח, ועי' מנוחת אמת פ"ז ושלהי דקייטא ס"כ), הוא שלא רק הדר בארץ ישראל נחשב לבן מעלה, אלא גם מי שלא גר בא"י ורק הולך בה ארבע אמות, כבר זוכה הוא להיות מבני העולם הבא, אך אין ראיה שהמתגורר בארץ ישראל צריך ללכת בה עוד ועוד ארבע אמות.

 (דברי שיח בין הזמנים תשע"ו)

כשעלה לארץ הקודש בעל ה'שפע חיים' מצאנז – קלויזנבורג זצ"ל, נכנס לבקר בבית מרן הגרי"ז הלוי מבריסק זצ"ל. במהלך הביקור אמר הרבי כי הנה חז"ל אומרים במסכת כתובות (קיא.) "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו כי הוא בן עולם הבא". סיבת הדבר ניתן לפרש על דרך הדרוש, כי בארץ ישראל יכולים לפעול בכל ארבע אמות. כל פיסת אדמה טרושה ומגושמת שייך לקיים בה מצוות; פאה, שכחה ולקט. כל הליכה גשמית יכולה להיהפך לרוחנית כשמכוונים לקיים בה מצוה של ארבע אמות חדשות בארץ ישראל.

(לקראת שבת)

עירובין פז

מהי הסגולה המיוחדת של הכנרת?

ימא של טבריא

המדרש רבה (ויקרא כב ד) מספר על אדם שהיה מוכה שחין שירד לטבול בימה של טבריא, ומן השמים רצו לרפאותו מהשחין שלו, והגיעה לו בארה של מרים על פני המים עד מקום שבו טבל האיש ההוא, וממשיך ואומר המדרש 'בארה של מרים מסוגלת לרפאות השחין, ונתרפא המוכה שחין'.

לאור דברי מדרש כתב הכלבו (סי' מא) שנהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת, תיכף ששמעו 'ברכו', שמצינו באגדה שבארה של מרים בימה של טבריא, וכל מוצאי שבת מחזירין על כל מעינות ועל כל בארות, וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו מים וישתה אפילו כל גופו מוכה שחין, מיד נרפא. ומוסיף הכל בו מעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין, והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים, ונתעכבה יותר מדאי, ונזדמן לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותן המים, כיון שבאה אצל בעלה, כעס עליה, ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה, ונשבר הכד, ונפלו מטפי המים על בשרו, ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין, ועל זה אמרו חכמים (קידושין מ:) ׳לא עלתה בידו של רגזן אלא רגזנותו׳, ולכך נהגו לשאוב מים בכל מוצאי שבת, כך מצאתי״. דברי הכלבו מובאים בבית יוסף (או״ח סי' רצט) וברמ״א (שם ס"י), וזה לשון הרמ״א 'ויש אומרים לדלות מים בכל מוצאי שבת, כי בארה של מרים סובב כל מוצאי שבת כל הבארות, ומי שפוגע בו וישתה ממנו יתרפא מכל תחלואיו (כלבו)', ומסיים הרמ"א 'ולא ראיתי למנהג זה'.

(אוצר פלאות התורה ויקרא פרשת תזריע)

עירובין פו

מדוע רצה הישועות משה לבקר בבורסת היהלומים באנטוורפן?

רבי מכבד עשירים

דרש הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל ראש ישיבת חכמי לובלין, עד שבא רבי, רבנו הקדוש, היו הבריות סבורים שרק העניים בני תורה הם. שכן למדנו ״הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה״ (נדרים פא). כיון שבא רבי, שנמנה על עשירי העם, ומכל מקום היה גאון הדור, ומוסר המשנה, בזה כיבד את העשירים. ומאז אמרו: גם העשירים יודעים ללמוד..

(מרגליות הש"ס – רבי מאיר אומר)

מובא בהגדה של פסח "ישועות מלכו" שכאשר ביקר האדמו"ר מויז'ניץ בעל ה"ישועות משה" זצ"ל באנטווערפן, הגיעו רבים לשחר את פניו. כדרכו, התענין אצל כל אחד היכן בניו לומדים, וחלקם הודו ששלחו את בניהם להשתלם באוניברסיטאות, וזאת כדי שתהיה להם פרנסה, ויהיו עשירים. כעבור כמה שנים ביקר שוב באנטווערפן והתעניין מה עושים כל אותם בוגרי אוניברסיטאות. סיפרו שהם עובדים כעורכי דין ורואי חשבון אצל המיליונרים הכבדים, עשירי עיר היהלומים.

"ואותם גבירים", התענין האדמו"ר, "מה השכלתם?" התברר, שהם חסרי כל השכלה. לא היתה להם 'אלא' סיעתא דשמיא… ביקש האדמו"ר מהרב יצחק קסירר ז"ל לארגן לו ביקור בבורסה, כשראה את תגובתו, הבטיח שלא יעשה לו בושות…

התכנסו יהלומני אנטוורפן, והאדמו"ר שאל: "מי כאן מיליונר?" כמובן, לא היו בין השומעים מי שהרשה לעצמו שלא להרים את ידו… המשיך ושאל: "למי יש כאן השכלה גבוהה?" איש לא הרים ידו. "אם כן איך אתם מסתדרים?", הוסיף ושאל, וענה: "מעסיקים אתם רואי חשבון ועורכי דין כשכירים, אם כן, אִמרו אתם. מה מאחלים אתם לבניכם, שיהיו מיליונרים, או פקידים בשכר אצל העשירים?!"

עירובין פה

מדוע הטריחו עצמם התנאים לבוא מחוץ לעיר להסב אצל רבי עקיבא?

בני חבורה שהיו מסובין

הגמרא במכות (כד:) מספרת על רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא שהיו עולים לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א נא) 'והזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה. אמר להן לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיה ח ב) 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו', וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג יב) 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' [וגו']. בזכריה כתיב (זכריה ח ד) 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם', עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו

בהגדה של פסח, אנחנו מספרים בליל הסדר סיפור, מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה…

ראיתי בשם ערוך השולחן שאלה מאוד יפה, מה מחפשים פה כל התנאים האלה אצל רבי עקיבא, שהוא היחיד שהיה גר בבני ברק וכולם טרחו ובאו אליו. רבותיו של רבי עקיבא, רבי אליעזר היה גר בלוד, רבי יהושע היה גר בפקיעין, הם לא גרו בבני ברק. בדרך כלל התלמיד הולך אצל רבו בליל הסדר. פתאום אתה רואה, שהרבנים באים להיות אצל התלמיד, איך יכול להיות דבר כזה?

אומר הערוך השולחן, אותם רבנים של רבי עקיבא, באו לרבי עקיבא לאחר הסיפור שהוא ניחם אותם על החורבן. הם היו איתו ביחד על הר הבית, ורבי עקיבא ניחם אותם על החורבן, ולימד אותם ביאור על הפסוק, מה הקשר בין נבואתו של ירמיה לנבואתו של זכריה. יוצא שבענין הגילוי, מה מונח במהות של החורבן, הפך רבי עקיבא להיות הרב שלהם. הוא לימד אותם את הפשט בפסוק. הוא הפך להיות הרב שלהם לעניין החורבן והגאולה.  אמרו לו, אם ככה, נבוא להתארח אצלך בפסח. ולמה דוקא בפסח ולא בסוכות ? אומר הערוך השולחן, תמיד ביום שבו יוצא פסח, יוצא תשעה באב.

יש בידינו סימן, והוא: אתב"ש, גרד"ק, הצו"פ – ביום שחל א' פסח – חל גם תשעה באב , וכן ב' פסח – שבועות, ג' פסח – ראש השנה, ד' פסח – קריאת התורה (שמחת תורה), ה' פסח – צום יו"כ, ו' פסח – פורים.

כמו"כ אוכלים ביצה בליל הסדר, אומר הרמ"א שזה סמל לאבלות. ויש אומרים, שלכן המצה בליל הסדר עגולה, כמו אבלים, שאוכלים מאכל עגול.

אם כן, התנאים באו אליו מכיון שהוא ניחם אותם, כשהם ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, מבחינתם אין חורבן גדול מזה, ורבי עקיבא ביאר, שאדרבא, זו תחילת הגאולה, לכן הם באו אליו בליל הסדר, כיון ש'כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת'. יסוד חג הפסח, הוא יסוד חג הגאולה.

(הרה"ג ר יצחק רוזנבלום שליט"א)

עירובין פד

מה היתה תגובת הגראי"ל שטיינמן זצ"ל כשרצו לבנות חדר אשפה סמוך למרפסת סוכתו

ומאי קרו לה מרפסת

שח הרה"ג ר' דוב ישראלזון: בבין הזמנים הוריו היו בירושלים ואצלו בבית עסקו בבניה, על כן הלך להתגורר בבית הוריו בדירה מעל דירת רבנו. הוא ראה באחד הבנינים הסמוכים שרוצים להוציא מרפסת לכיוון הבנין בחזו"א 5, התקשר לאביו וסיפר לו שנראה שהשכנים מהבנין הסמוך רוצים לבנות ולצאת ומתקרבים לבנין שלכם. אמר לו אביו: אני גר בשכנות לגראי"ל שטיינמן קרוב לשישים שנה, ועד היום לא עשיתי דבר ללא להתייעץ איתו וב"ה מעולם לא נכשלנו. גם במקרה זה אל תעשה מאומה מבלי לשאול אותו. עשה ר' דוב כמצות אביו ונכנס למרן הגראי"ל וסיפר לו דברים כהוויתם, כששמע זאת אמר: אדרבה אני שמח מאד לשמוע את זה, יהיה לשכן עוד חדר ב"ה, אני לא דואג רק שמח מכך. עד שלא תופסים אותי בבגדי ומוצאים אותי מביתי איני דואג מכלום. אלא מה אתה חושש, שיקחו לנו חתיכת קרקע, אתה הרי יודע מה יקרה בסוף לכולנו, כולנו הולכים לתוך חתיכת קרקע.

שח נכדו הרה"ג ר' שרגא ברלין: לפני שנים, לאחר שהורידו את הוילה של ר' משה שינפלד שהיתה מאחורי ביתו של רבנו, בנו שם בנין. ביום מן הימים ראינו כי מתחילים לבנות בצמוד למרפסת הסוכה חדר לפחי האשפה, והיה פשוט שלא יוכלו להשתמש יותר במרפסת זו ובודאי שלא לסוכה. אמרו לרב שטיינמן שרוצים לדבר עם הקבלן, שהיה שומר תורה ומצוות כנראה, שיזיז את החדר לזוית אחרת. הגראי"ל הגיב בכזה רוגע: תגיד לי, אם אתה היית שוכר חדר במלון לשבוע והיית רואה שליד החלון בונים כעת חדר אשפה, וכי היית מתערב בזה? אני כאן גם רק לשבוע, בשביל מה לדון על דבר שאינו נוגע. [בסוף בס"ד לא בנו את החדר מטעם אחר, וזכה שמלאכתו נעשית ע"י אחרים, אבל הוא מצדו לא העלה בדעתו לבקש על כך].

(כאיל תערוג)

עירובין פג

האם כמות המן היתה שווה לקטנים ולגדולים?

האוכל כמדה זו, הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן

החתם סופר מפלפל בכמות המן שירדה לכל אחד ואחד מישראל, מצד אחד כתוב 'איש לפי אוכלו עומר לגולגולת' (שמות טז טז), וכן נאמר 'אל יותר ממנו עד בוקר' (שם טז יט). ודרשו בגמרא (עירובין פג:) 'והעמר עשירית האיפה הוא' (שם טז לו) מכאן אמרו האוכל כמדה זו, הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן.

ויש לחקור אומר החתם סופר  אם היה עומר לגלגולת גם לקטנים, והרי הם אינם יכולים לאכול כשיעור זה, וא"כ הרי נותר מהמן. והגדולים גם לא היו יכולים לאכול את מה שהשאירו הקטנים, כיון שכבר אכלו כשיעור, והאוכל יותר מהשיעור הגמרא קוראת לו רעבתן. ואם לא ירד מן לקטנים, א"כ על כרחך אכלו משל אבותיהם, לא יהיה לאבות די סיפוקם עומר לגלגלת.

ומחדש החתם סופר כי העומר עשירית האיפה. שהיא כלי המחזיק באורך ורוחב וגובה של ז' על ז' אצבעות, פחות שנתי תשיעיות והוא החייב בחלה. אמנם לענין שיעור חיוב חלה, משערים באדם בינוני, שרוחב אגדלו כאורך ב' שעורים. ושיעור זה שאמרו חז"ל הוא שיהיה בריא ומבורך כל אדם משוער באיפתו. וז' על ז' אצבעות פחות ב' תשיעיות מאצבעותיו של עצמו כפי מה שהוא אדם, הוא הוא שיעור אכילתו: שיהא בריא ומבורך. וככה ירד המן עומר לגלגלת, כפי מה שהוא. וירד לבן לוי, שהיה גובהו עשר אמות, עשירית איפתו. וירד לתינוק בן יומו שיעור איפתו, באיבריו הקטנים שתוסיף האם שיעור זה על מאכלותיה ותוכל להניק התינוק ההוא. וכן הי' בכל יום ויום, לפי גדול הבנים ניתוספו גרגרי המן לפי שיעור איפתם.

(חתם סופר על התורה, שו"ת חתם סופר ח"ה חו"מ סי' יב)

עירובין פב

מה עשו המצרים בליל שימורים כשהכלבים לא נבחו ומה אנו עושים זכר לכך?

דאמרי אינשי רווחא לבסימא שכיח

בספר 'כמוצא שלל רב' על ההגדה, מביא בשם המנחת אליהו, של ר' אליהו הכהן מאיזמיר, לבאר מדוע נוהגים לגנוב את האפיקומן בליל הסדר. [המקור לזה, הוא גמרא בפסחים (קט) בשביל שהילדים לא ישנו] בשעה שעשו בא מן השדה עם הצייד שלו, כתוב בתורה, שהוא בא לאבא שלו ואמר לו אבא ברכני, אמר לו יצחק – בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ. אומר התרגום יונתן בן עוזיאל –  מה זה במרמה, וַאֲמַר עַל אָחוּךְ בְּחָכְמְתָא וְקַבֵּיל מִינִי בִּרְכָתָךְ, כלומר בחכמה. איזה חכמה עשה יעקב אבינו?

אומר ר' אליהו מאיזמיר, 'אפיקומן' ו'במרמה', זה אותה גימטריה. אמר יעקב אבינו ליצחק, תאכל עכשיו מצה, זה אפיקומן, הוא אכל אפיקומן בליל הסדר, ואחר כך, כבר אסור לאכל שום דבר. אמר יצחק לעשו, גם אם אני רוצה לאכל אני לא יכול, כי אכלתי אפיקומן, ועד מחר אחרי שחרית, אני לא יכול לאכל שום דבר, אסור לי. וזה החכמה של יעקב אבינו. בא אחיך ונתן לי לאכל אפיקומן, כדי שאני לא יוכל לאכול עכשיו, שום דבר מהאוכל שלך.

אז כמו שהוא עשה בחכמה, וע"י החכמה הזאת, כביכול הוא נעל  את יצחק אבינו, כדי שלא יעביר את הברכות לעשו, לכן אנחנו לוקחים את האפיקומן ומחביאים אותו , כדי להזכיר את מה שהיה אז, הזכות הגדולה שיעקב אבינו לקח את הברכות. כך כותב ר' אליהו מאיזמיר.

ומביא בספר 'כמוצא שלל רב' רעיון נפלא נוסף, בשם הגאון רבי שמעון סופר. ר' שמעון סופר, התארח אצל סבו בליל הסדר, אהה, לשבת עם החתם סופר בליל הסדר, תענוג !

הוא יושב אצלו בליל הסדר, וכשהנכדים כשחטפו את האפיקומן, הוא שואל למה גונבים את האפיקומן? באמצע הסדר החתם סופר לא ענה לו. הגיעו לשולחן עורך, אמר לו החתם סופר שאלת שאלה למה גונבים את האפיקומן. יש גמרא במסכת פסחים (קיג) שאומרת שאסור לגור בעיר שאין בה כלבים, בגלל שבמקום שאין כלבים, אז יש גנבים, כי הגנבים לא מפחדים ובאים.

בלילה הזה, שבני ישראל יצאו ממצרים, {שמות יא, ז} לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ – שום כלב לא נבח. מה היה בלילה הזה, שהכלבים לא נבחו, כל הגנבים במצרים, עבדו שעות נוספות. כדי להכיר טובה לגנבים ולכלבים שלא נבחו, ואפשרו לגנבים של מצרים לגנוב, לכן גונבים אפיקומן, זכר לכלבים ששתקו. 

שאלו אותו הנכדים, סבא, למה לא עניתם מיד אלא המתנתם עם ההסבר עד לשולחן עורך, ענה להם החתם סופר כדי שתדעו שאם יש שאלה לא עוצרים, ממשיכים הלאה. יהודי צריך לדעת שאם יש לו שאלות, הוא לא צריך לקבל את הפיתרון באותו רגע, גם בהמשך אם יבוא הפתרון זה גם טוב.

(הרה"ג ר' יצחק רוזנבלום שליט"א)

עירובין פא

מדוע כתב הגראי"ל שטיינמן על עצמו שאינו יודע כלום?

לא הוה בידיה

בספר מנחת תודה מובא שנשאל מרן הגר"ח קנייבסקי על דברי הגמרא בעבודה זרה (לט.) ששאלו את דבר את רב מתנה ולא ידע לענות עליו, לשם מה הוצרך לספר לנו זאת. דלא הוה בידיה. וכי רצהו להגיד לשון הרע. וענה מרן הגר"ח שאם אני שואל לדוגמא את החזון איש שאלה. כגון מה הדין אם שכחתי כך וכך בברכת המזון. כי איני יודע איך הדין. והוא משיב שאינו יודע, אינו דומה מה שאני לא ידעתי כי אצלי זה מחמת עם ארצות, למה שהחזון איש אומר שלא יודע, שאז פירוש הדבר שזה באמת שאלה, והדבר ספק. וזוהי כוונת הגמרא לומר דלא ידע, דזה גם שיטה בלימוד שהדבר אצלו בספק.

 (מנחת תודה)

הג״ר אהרן רוטר שאל את החזון איש על מה שאמרו חז״ל בברכות (ד.) ״למד לשונך לומר איני יודע״, דממה נפשך, אם הוא יודע ואומר איני יודע – הרי זה שקר, ואם באמת אינו יודע – מה רבותא הוא שילמד את לשונו לומר איני יודע? והשיבו החזון איש: מטבעם של בני אדם, לומר ״השערות״ אף על דברים שאינם יודעים, היינו ״אני משער שהדברים הם כך וכך״, וע״ז אמרו חז״ל למד לשונך לומר איני יודע (קונטרס שערי איש שבראש ספר שערי אהרן על שו״ע או"ח ח"א).

סיפר הרה"ג ר' גדליה הוניגסברג ששאל את הגראי"ל  שטיינמן על מה שכתב בהקדמה לספרו מנחת אריאל "אע"פ שאיני יודע כלום…"., יש פה 'אילת השחר', על הסידור, על רוב הש"ס, 'ימלא פי תהילתך', חמשה כרכים על כל האגדה והמוסר… מילא 'איני יודע מספיק'!". וענה הגראי"ל: "המילה האחרונה לגבי אמיתות גדלות התורה, נחשב כמישהו שאינו יודע כלום ביחס לתורה"…

עירובין פ

מדוע רק סעודה שלישית נקראת ע"פ מנין?

למזון שתי סעודות

התורה מעידה על נח 'ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלקים כן עשה' (ו, כב)  ומפרש רש"י זה עשיית התיבה. וכתבו הספרים, יש מצוות שהאדם נהנה מ כתבו הספרים, דיש מצוות שהאדם נהנה ממנו בגופו ולא רק משום קיום המצוה, וכשעושה מצוה זו אין אנו יודעים אם עשהו לשם שמים או לשם הנאת גופו, אבל אם אדם מקיים גם מצוות שאין לו מזה שום הנאה אזי רואים במוכח שכוונתו בכל המצוות, אף במה שנהנה, כוונתו לשם שמים. וזהו ג"כ הסיבה שלסעודה שלישית בשבת קודש קוראים "שלש סעודות" הואיל ושתי הסעודות הראשונות בשבת אוכל כשהוא רעב ויתכן שהוא מתכוון להנאת עצמו, אבל הסעודה השלישית אוכל הוא בהיותו שבע, ומוכיח בזה שאוכלו שהוא לשם שמים, וכוונתו בכל שלש הסעודות לשם שמים לכבוד שבת ולכן זה נקרא שלש סעודות שכולל את כל הסעודות.

וזהו פירוש המדרש "כן עשה" זה עשיית התיבה, כלומר, שנח עשה את התיבה באותה כוונה אשר עשה "כל אשר צוה ה'", כמו שעשה את כל הדברים אשר צווהו ה' שאין בהם הנאה גופנית וכל כוונתו היתה אז לשם שמים, כך גם עשה נח את התיבה לא כדי להינצל מן המבול אלא בשביל לקיים את מצוות ה' יתברך.

(ליקוטים נפלאים)

עירובין עט

האם תפילה שלא נענית – זהו סימן טוב?

איפכא שמעינן

בשנים שהיה הרה"ק רבי שלומ'קה מזוויעהיל זי"ע התגורר בעיה"ק ירושלים, היה נוהג ללכת כל יום לכותל המערבי. פעם בדרך חזרתו פנה רבי שלומ'קה ללכת דרך 'שער שכם' – כי שם היה המקום ריק מראיות אסורות, אך משמשו ר' אליהו ראטה זצ"ל אמר שעדיף ללכת דרך 'שער האשפות', כי בשער שכם היה קצת סכנה להלך. למעשה עשו כדברי הרבי, בעברם ב'שער שכם' פגע בהם ערבי רשע, ובאגרופו הכה את הרבי מכה חזקה מאד. פנה הגבאי ואמר "ראה נא מה היה לנו", כמרמז שהיה מן הראוי לעשות כדבריו וללכת דרך 'שער יפו' מפני הסכנה, נענה רבי שלומ'קה והשיב: "מקובלנו מאבותיי, שכאשר יהודי מסיים תפילתו והוא מקבל איזו מכה, הרי זה סימן לדבר שעלתה תפילתו לרצון לפני אדון כל", סיים רבי שלומק'ע – "עדיף לקבל מכה בגוף (מהערבי) ולא מכה בנפש חלילה" (משמירת עיניים). ובזה פירש את הפסוק בפרשתן 'שמן זית זך – כתית', אם אחר התפילה מקבל המתפלל מכה, הרי זה סימן 'למאור' שתפילתו נתקבלה, ויאר ה' פניו אליו.

כיוצא בו אמר רבי שלומ'קה, שכאשר האדם מבקש ומתפלל מהקב"ה על ענין מסוים, וזמן קצר אחר תפילתו אירע לו איפכא ממה שביקש, כגון המבקש לרפואת החולה ובתום תפילתו נודע לו שהחמיר מצבו של החולה, יֵדָע נאמנה שתפילתו התקבלה, ואילו אם רואה תיכף את הישועה, אינו מוכרח שיהיה לזה קיום, ואף נרמז זאת באותו הפסוק "ויקחו אליך שמן זית זך", שאם האדם זכה והצליח להתפלל בכוונה כמרומז בשמן זית זך, ואח"כ מרגיש כתית – שאירע לו איפכא ממה שביקש, ידע נאמנה שכל זה אינו אלא למאור, סימן מובהק יש לו שתפילתו התקבלה והגיעה על לכסא הכבוד וישועתו קרובה לבוא.

כתב הגה"ק ה'חזון איש' זי"ע, מכתב בקשה מאדם שיפעל בעבורו איזו טובה, וכתב בסופו "ולא מצאתי להרבות עליו בבקשות, כי סמכתי על מה שהיה מרגלא בפומיה ד'החפץ חיים' זלה"ה דמן אדם אין מרבין לבקש – רק מה'. כי מה כח יש באדם, הלא 'לך ה' הגדולה והגבורה… ובידך לגדל ולחזק לכל', ורק בידו להיות לנו לעזר ואחיסמך" (ארחות איש פ"א כ')

(באר הפרשה)

עירובין עח

מדוע הגאון ר' אברהם גניחובסקי טיפס ולמד על סולם כשפניו בחלון של אחד הבתים?

והיניח עליו סולם כל שהוא

ישנה תמונה מפורסמת, שמאחוריה סיפור לא מספיק מוכר. זוהי תמונה משונה משהו, בה נראה גאון מפורסם 'יושב' על סולם, מחוץ לדירה בקומה הראשונה של בנין מגורים ברחוב אבטליון בבני ברק. אולי צריך לחזור שנית על התיאור כדי להבין: בנין מגורים פשוט למראה, שבחזיתו, בקומה הראשונה, על סולם, מחוץ לחלון, יושבת דמות נערצת…

הסיפור מאחורי התמונה המשונה, הוא סיפור מפעים ומדהים, המלמד על פסגות של פשטות וענווה, צניעות ושפלות רוח, שהגיע אליהם אותו גאון עולם. וזה דבר המעשה:

היה זה עוד ערב סתמי. הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל הוגה בתורה בסלון ביתו, כאשר החלון פתוח ורוח ערב נעימה נכנסת בעדו. לפתע, הבחין כי הוא שומע קול בכי הולך ומתחזק, עם הזמן טון היבבות הלך וגבר…

רבי אברהם לא מסובב את ראשו, גם לא סוגר את החלון… ההיפך, הוא סוגר את הגמרא, ויורד לרחוב, לבדוק מהיכן מגיע קול הבכי. הוא הולך בעקבות הקול, ומגיע לחלון של דירה בקומה הראשונה, כאשר מבעד לחלון הוא מבחין בכמה ילדים קטנים, המשוטטים בבית לבדם ובוכים בכי תמרורים…

רבי אברהם ממתין קמעא, בודק כה וכה, נוקש בדלת, עד שהוא מגלה כי אין איש בבית, מלבד הילדים. ההורים יצאו ונעלו את הדלת, לתומם היו בטוחים כי הילדים ישנים שנת ישרים, אך הם התעוררו ונבהלו לגלות את עצמם לבד ברחבי הבית הגדול…

רבי אברהם מבין את המצב, ואינו מתבלבל לרגע. הוא חוזר לרחוב, ובזריזות סוחב מביתו סולם גדול, ומטפס עליו כמו עלם צעיר, מקפץ במהירות בעזרת ניתורים על המזגנים והמעקות, ומגיע לחלון הסלון. הוא מטיב את ישיבתו במרומי הסולם – מול החלון, מגיש לילדים ממתק אותו שלחה עמו הרבנית, ופונה לילדים ברכות:

'בואו תשבו על הספה עד שאבא ואמא יחזרו,' אומר הרב בקול נוסך רוגע, 'ואל תפחדו, הנה אני כאן שומר עליכם… אתם רוצים סיפורים או שירים?'

'סיפורים, אבל מעניינים ולא מפחידים. בסדר?'

'בטח,' מחייך רבי אברהם, 'בואו, שבו ברוגע ואני אספר לכם סיפורים יפים על גדולי ישראל…' – – –

הטיבו הבנים את כיפת השינה הלבנה שלראשם, חלקם גם גררו את הכרית והשמיכה לספה שבסלון, והתיישבו עליה ברוגע. ורבי אברהם, כפי שהבטיח, יושב על הסולם מחוץ לחלון הסלון, ומספר להם מעשה בהלל הזקן…

כך, שעה ארוכה, עד שההורים הואילו לשוב הביתה, ונשימתם נעתקה למראה השמרטף הנערץ!

הצלם שתפס בעדשתו את התמונה, אולי הרויח תמונה נדירה, משונה משהו, שמרתקת את כל רואיה, ואם גם ברצונכם ליהנות ממנה – תוכלו למוצאה, יחד עם הסיפור המלא לפרטיו, בספר 'ויאמר הנני' בעמוד 29. אנו הרווחנו מסר לחיים:

רבי אברהם מעולם לא בזבז דקה מסדר יומו. בגילו המבוגר, גם טיפוס על סולמות לא היה תחום הצטיינותו… ובכל זאת – – –

רבבות שעות תורה, אלפי דפי גמרא, גאונות מופלגת ועמקות בלתי רגילה – עמדו על הסולם, נחו מחוץ לסלון באותו ערב. ראש ישיבה נערץ, מנהיג דגול לתלמידיו, גאון שכל התורה גלויה לפניו – ישב כמו גנב מחוץ לחלון, וסיפר סיפור ממש כמו בכיתה א'…

מתברר, כי כדי לגדול בתורה – יש לשלב גדלות במידות טובות, בענווה ושפלות רוח. גם אם זה לא הכי נוח לגרור סולם, ובוודאי לא מכובד כראוי למעמדו של גאון מפורסם, אבל אם זה מה שנדרש כדי להרגיע ילדים בוכים, אם זה מה שצריך לעשות כדי להיטיב עם הזולת ולעשות לו טוב על הלב – זה מה שעושים.

כך נוהג יהודי שרוצה להתקדם ברוחניות ולשדרג את מצבו הרוחני. הצעד הראשון והבסיסי הוא לאמץ הנהגות של ענווה, סבלנות, מידות טובות ונכונות לסייע לכל יהודי!

(פניני פרשת השבוע – ויאמר הנני)

עירובין עז

למה אמר הסטייפלער שיש כבר מספיק מצלמות בעולם?

לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בְּקָשֶׁה

סיפר הגאון רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א שפעם אחת התנהל ויכוח גדול בין רבי הירש פאלי לרבי חיים שאול קרליץ, זכר צדיקים לברכה. רבי הירש אמר כך: כל דבר שלא משקיעים בו, נאבד מהר. דוגמא לכך מצאנו באדם הראשון: הוא הוכנס לגן עדן, מלאכי השרת היו צולים לו בשר, ומסננים לו יין, ולא היה חסר לו כלום. אולם הוא נטרד משם מהר מאוד! ולא סתם נטרד, אלא עם קללות שהשפיעו על כל האנושות. כל כך למה? כי הוא קיבל את גן עדן בקלות, הוא לא היה צריך לעמול עליו.

דוגמא נוספת שהביא רבי הירש זצ"ל היתה מלוחות ראשונים, שאותם קיבלו ישראל בקלות, ומשום כך אף אבדו אותן בקלות. גם כאן אנו סובלים מכך עד עצם היום הזה, ועלינו ללמוד תורה מתוך טרוף ומתוך שיעבוד.

רבי חיים שאול חלק עליו ואמר: וכי סבור אתה שהיה קל לו, לאדם הראשון? והרי הכתוב אומר (בראשית ב', ט"ו) : 'ויקח ה' את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה', הקב"ה היה צריך לקחת אותו בדברים, ולשכנעו להיכנס לגן עדן, ומשום שאדם לא רצה בכך. וכי יש לנו מושגים על העמל של אדם הראשון? האם אתה רוצה שהוא יכין לעצמו את הבשר והיין וזה יקרא העמל? אדם הראשון חי כל כולו בעולם של עמל, שאין לנו מושגים עליו…

בכל מה שנוגע לאדם הראשון  המשיך ואמר הרב מישקובסקי, אינני יודע. יש ויכוח בין שני גדולים. אבל במה שנוגע לנו – היסוד ברור ובודאי נכון: מה שבא לאדם בקלות- הוא מאבד מהר, שלא כמו מה שהגיע אליו על ידי טורח ויגיעה. זהו טבע הבריאה! מה שאדם קונה בעמל, ממשיך ללוות אותו, ונשאר איתו לנצח.

היה פעם בחור כישרוני מאוד, בעל זכרון מופלא, שיכול היה לעבור על דף גמרא שלם בחמש דקות. לאחר מכן היה ניתן לערוך לו "מבחן סיכה" על כל מה שלמד. בוקר אחד, לאחר שהתעורר משנת הלילה, גילה לתדהמתו שאיבד את כל זה…

הוא רץ לכל הגדולים שיברכוהו, ויתנו לו עצות מה לעשות. כל אחד מהם אמר לו משהו אחר, כל אחד לפי דרכו ולפי שיטתו.

אבל תגובת הסטייפלר זצ"ל היתה שונה. הוא אמר לו: "אני בשום פנים ואופן לא אקלל אותך… מצלמות בראש אינן ברכה! אדם לא בא לעולם כדי לצלם. יש בעולם מספיק מצלמות… באנו לכאן כדי לעבוד, כדי לעמול!" עם כל מה שהבחור הוסיף לבכות ולהתחנן- הסטייפלר נותר בשלו! בשום פנים לא אברך אותך שיחזור לך הכח כבתחילה… זו קללה ולא ברכה!

(דורש טוב חנוכה)

עירובין עו

הסגולה של הרה"ג ר' חיים קרויזבירט איך להיות מתמיד?

זו ואין צריך לומר זו

העוסק בתורה הקדושה ניצול מרשת הסטרא אחרא, שעליה נאמר בתהילים (לא ה) 'תוציאני מרשת זו טמנו לי', ועל התורה כתוב (שם קלב יב) 'ועדותי זו אלמדם'. וסימנך 'זו ואין צריך לומר זו', אם שומרים את עדות התורה נשמרים וניצולים 'מרשת זו טמנו לי'. וכמו שאמרו ביבמות (יג.) 'תברא, מי ששנה זו, לא שנה זו'. מי שלומד בשברון לב, לומד בשפלות לשם שמים, אינו חושש ל'רשת זו'.

(שארית מנחם, שלחן מלכים ויז'ניץ)

מסופר על הרה"ג ר' חיים קרויזוירט, רבה של אנטוורפן זצ"ל ומגדולי הדור, שהיגיע לשבות שבת בניו יורק, בני השכונה שזכו לכבוד הרב לארח את הגאון העצום שמחו שמחה רבה, ועוד בטרם הגיע, בקשו ממנו לדרוש דרשה בשבת אחר הצהריים, הגאון נענה לבקשתם. מודעות מאירות עינים הודפסו ונתלו ברחבי השכונה ומחוצה לה המבשרות על בואו ועל הדרשה הצפויה, ואכן יהודים רבים עשו את דרכם בשבת אחר הצהריים לעבר בית המדרש האמור, גם כאלו המתגוררים מרחק גדול לא חסכו כל מאמץ וטרחו ובאו לשמוע את הדרשה, מי יחמיץ הזדמנות שכזו לשמוע את הגאון המופלא שנודע בדרשותיו המופלאות וביכולתו לרתק את שומעיו. 

הס הושלך בבית המדרש כשנכנס אליו הרה"ג ר' חיים קרוייזבירט זצ"ל, הוא נעמד על מקומו ופתח ואמר: אני הולך לגלות לכם סגולה, איך להיות למדנים, איך להיות מתמידים. הקהל כולו עשה אוזנו כאפרכסת, איש לא רצה לא לפספס שום מילה מהסגולה שתאמר ע"י מי שהסגולה הוכיחה את עצמה מעל ומעבר. ואז הוסיף ואמר שלוש מילים: פשוט לשבת וללמוד…

עירובין עה

מה קורה עם מצוות שלא נעשו בשלימות ועברו לאדם שדיברו עליו לשון הרע?

לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי

בגמרא בקידושין יש את המימרא הדומה והמפורסמת 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי'. על פי היסוד הזה ביאר בכבודה של תורה (בראשית מז, כ) את הפסוק 'ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו וגו' ותהי הארץ לפרעה', וצריך להבין לשם מה הוסיפה התורה 'כי מכרו מצרים איש שדהו' וכי היינו סבורים דאחד מכר את שדה חבירו. אלא שהיה מקום לומר שבמכירה הזו שהיתה במצרים היה אונאה, כי מכרו את הקרקעות בשביל לחם, ובודאי שלא קיבלו כפי השווי האמיתי, ואמנם הדין הוא דאין אונאה לקרקעות, אך במכירה על ידי שליח יש אונאה לקרקעות, כי המשלח יכול לומר לשליח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, לפיכך פירטה התורה בדוקא שכל אחד מכר את שדהו ולא היתה המכירה על ידי שליחות, ועל כן 'ותהי הארץ לפרעה' ולא חל בזה דין אונאה.

בערבי נחל (שופטים) ביאר לפי היסוד הזה דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי, מה שאמרו במדרש (תנחומא, כי תשא כז), 'באותה שעה הראה לו (הקדוש ברוך הוא למשה) כל אוצרות של מתן שכרן של צדיקים, של כל אחד ואחד לפי מעשיו, והוא שואל, האוצר הזה של מי הוא, והוא אומר של בעלי תורה, והאוצר הזה של מי הוא, של מכבדיהם. הוא מראה לו אוצר גדול מכולם, הוא אומר, רבונו של עולם, האוצר הגדול הזה של מי, אמר לו, מי שיש לו מעשים טובים אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו, חינם אני עושה, ונותן לו מזה'. ותמוה, וכי הקדוש ברוך הוא ותרן ונותן חינם.

אך הנה כתב בחובת הלבבות (שער הכניעה, ז), שיתכן שיראו לאדם בעולם הבא מצות שעשה ויאמר שמעולם לא עשאם, ויאמרו לו, עשאה מי שסיפר בגנותך. ויש לומר, שהמצוה שעשה זה המספר בגנות נחשב כאילו היה שליח של זה שדיבר עליו. ברם אילו זה שקיימם באמת אף אם לא קיימם בשלימות, מכל מקום כשהם עוברות לזה שדיברו עליו נחשבות לו כאילו נתקיימו בשלימות ויקבל לפי זה את שכרו, וזאת משום שיכול לומר לו 'לתקוני שדתיך ולא לעוותי', ושלחתיך רק לקיים מצוות כראוי.

לזה אמרו במדרש, 'מי שיש לו משלו אני נותן לו משכרו', דהיינו שאין לו רק מצות שעשה הוא בעצמו, אבל 'מי שאין לו משלו', דהיינו שהביא מצות מאחרים שדיברו עליו, – 'חנם אני עושה, ונותן לו מזה', הריני מחשיב לו כאילו עשה מצוה בשלימות.

(דף על דף קדושין מב:)

עירובין עד

כשרבה של ברנוביץ לא הוציא את פניו מתוך התנור…

חזנא הוא דהוה אכיל נהמא בביתיה, ואתי ביית בבי כנישתא

הגמרא מדברת על שמש בית הכנסת שאוכל בבית אחד, ומקום לינתו הוא בבית הכנסת. מסופר על רבי ישראל יעקב לובצ'ינסקי, שכיהן כרבה של ברנוביץ' וכמשגיח בישיבת "אוהל תורה": בבית הכנסת שבעיר שרתה מידי בוקר תחושת חום נעימה, למרות הקור העז ששרר בחוץ. המתפללים משכימי הקום שהיו מוצאים את התנור מוסק היטב, היו בטוחים כי השמש המסור והנאמן הסיק למענם את התנור מבעוד מועד ושב לביתו. איש מהם לא ידע כי מסיק התנור הינו לא אחר מרבה של העיר, שהיה חומק מידי בוקר בשעה מוקדמת אל בית הכנסת הקפוא, מעמיס את התנור בגזירי עצים, מדליק האש ומהפך בגחלים שוב ושוב, עד שהיה החום עולה ומתפשט בבית המדרש.

יום אחד, השכים קום אחד מתושבי העיר, יש האומרים שהיה זה השמש בכבודו ובעצמו שלבו נוקפו והגיע אל בית הכנסת זמן רב לפני תחילת התפילה, הזמן שהוא היה צריך להגיע מתוקף תפקידו. בדיוק באותה עת היה הרב רכון על התנור, ועוסק בהטבת הגזירים שזה עתה הודלקו, אולם מכיוון ששמע את הדלת נפתחת – לא מיהר להרים ראשו. הוא לא רצה שתושבי העיר יידעו כי הוא, בכבודו ובעצמו, מסיק את התנור מידי בוקר. הוא ידע שאם יתגלה הדבר, בני העיר ימנעו ממנו להמשיך, ואף ייאלצו את השמש לקום מידי בוקר בשעה מוקדמת כדי למלא את התפקיד. התמהמה הרב והמתין לשעת כושר כדי להתחמק בלא שיבחינו בו, אולם זו בוששה מלבוא. ברם, אותו מתפלל לא היסס. הוא היה בטוח שהשמש הוא הגוהר על התנור, וכיוון שכך ניגש אליו וטפח על גבו בזלזול. "מה אתך? מה הנך עושה זמן כה רב בתוך התנור?" הרים את קולו. עכשיו עמד הרב דברנוביץ' בפני בעיה; אם ייצא עתה מהתנור, לא די שמעשיו יתגלו ברבים, אלא גם תיגרם פגיעה בכבוד יהודי. היהודי שהיכהו לא יסלח לעצמו על שהיכה את רב העיר, ולעולם לא יוכל להביט בפניו. האש אחזה אט אט בעצים, ופני הרב הלכו והתלהטו. אולם הוא לא הוציא ראשו מהתנור. פניו המיוזעות נאבקו בלהבה המתרוממת. רק כעבור דקות מספר, כשהבין שהעומד מאחוריו עזב את המקום והתרחק, הגיח מהתנור, זקנו חרוך ופניו אדומות, ונמלט מבית הכנסת. כדאי היה כל זה עבור הרב דברנוביץ', ובלבד שלא לבייש. האם לא כך אמרו חז"ל (סוטה י, ב): "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים"?! (דרך עץ החיים)

עירובין עג

מדוע למד הסטייפלער כל הלילה באוצר הספרים?

מקום לינה גורם

סיפר הגה"צ רבי שלמה הופמן זצ"ל: "בצעירותי כשנסעתי לבני ברק לנישואי ידידי רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' [זצ"ל], בהסתיים השמחה מצאתי עצמי לבדי בב"ב ללא יכולת לצאת משם [האוטובוס היחיד עזב את המקום קודם לכן], ולפיכך נכנסתי לבית המדרש דישיבת 'בית יוסף' [נובהרדוק, כהיום שוכנת שם ישיבת 'בית מתתיהו'].

"ישבתי שם ולמדתי בדד, עד השעה 1:00. לפתע הופיע במקום יהודי צעיר למדי וארשת פניו רצינית. הוא אחזני בידי, וללא אומר ודברים נטלני עמו, ירד עמי במדרגות, ונכנס עמי לחדר עמוס ספרים בכל צדדיו. הוא סימן לי לשכב במיטה שעמדה שם, אחר כיסני בשמיכה, משגיח שאני מכין עצמי לשינה. והכל כאמור, בדממה מוחלטת.

"אני", סיפר רבי שלמה, "עשיתי עצמי כישן, ואולם כעבור רגעים מעטים עשיתי לי חרך מתחת השמיכה והתבוננתי אנא הובאתי ומה מתרחש סביב.

"ואז ראיתיו עומד ללא ניע אצל החלון ושני ספרים בידיו והוא מרוכז בהם בכל ישותו. השעות חלפו ואילו אני דבק ב'הצצותי', משתאה מחריש לדעת מי הוא זה ומה מעשיו. בכל אותו הזמן ראיתי מחזה אחד ויחיד, האיש עומד כמסומר למקומו, שקוע בספריו, כאילו אין עולם סביבו.

"לכשהאיר השחר יצא האיש מהחדר לרגע. ניצלתי את ההזדמנות", מצטדק ר' שלמה, "ונטשתי את החדר בחפזה. כעבור זמן נודע לי כי זה האיש הוא רבי יעקב ישראל קנייבסקי בעל מחבר הספר 'קהילות יעקב'". 

(תלמידו הגאון רבי ישראל מנחם וינגרטן שליט"א ר"י משנת שלמה – ממקור ראשון)

עירובין עב

האם בן מחויב ורשאי לשמוע בקול אביו שמבקש דבר מחמת חתול שחור?

על שלחן אביהם

שאלה ראובן הינו סוחר, שלצורך מסחרו נצרך לטוס למקומות שונים בחו"ל. בכל פעם שעומד לפני טיסה, הוא מגיע אל בית אביו, כדי לקבל את ברכתו לנסיעה טובה והצלחה. והנה, פעם אחת הגיע ראובן לבית אביו להתברך לפני טיסה ממושכת למדינה רחוקה, ולאחר שבירך האב את בנו, ליווהו לעבר מכוניתו, ולפתע עבר חתול שחור ביניהם. האב נזעק ונתקף בבהלה. "אני מבקש ממך שלא לטוס כי חתול שחור מביא מזל שחור". הבן ניסה להסביר לאביו כי אלו חששות של הבל, 'כי לא נחש ביעקב', אך האב לא השתכנע ונותר בשלו: "חתול שחור מבשר רעות, אל תטוס".

וכאן הבן שואל: כיצד עליו לנהוג, האם מותר או רצוי לשמוע לדברי אביו, או שמא יטוס ולא אציית לדבריו? [יצויין, שלא מדובר באופן שהאב יחלה, אלא שמחמת פחדו מבקש מבנו שלא יטוס].

תשובה לכאורה האב מורה לבנו לעבור על האיסור של "לא תנחשו" (ויקרא יט, כו), ודומה הדבר למבואר במסכת סנהדרין (דף סה ע"ב, הובא ברש"י על החומש שם): "איזהו מנחש? זה הסומך על סימן שהוא שטות והבל, בלי טעם וסברא, שיועיל הדבר או יזיק. כגון מי שאומר, הואיל ונפלה פיתו מפיו [שמדמיין כי מורה הדבר על אבדן פרנסתו], או נפל מקלו מידו [שסובר כי כעת אין לו על מי להישען], צבי הפסיקו בדרך, נחש עבר מימינו [ומתיירא שמא יזדמן לו לסטים], או שועל עבר משמאלו [וחושב כי מורה הדבר שיפגע בו אדם רמאי] וכדומה, על כן לא ילך היום בדרך זו, או לא יתחיל היום במלאכה זו כי לא יצליח".

ושנינו בשו"ע (יו"ד סימן רמ סט"ו): "אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה של דבריהם, לא ישמע לו". וגם בנידון דידן האב אומר לבנו לעבור על דברי התורה שאסרה לעשות ניחושים אלא לבטוח בהשי"ת, וממילא היה נראה שלא ישמע לו ויטוס. ואף על פי שאם הבן יימנע מלטוס זה יהיה מחמת כבוד אביו ולא מחמת ניחוש, מכל מקום הוא פועל על פי ציווי האב שמנוגד לציווי התורה שאסרה ללכת אחר נחשים.

אולם כאשר הצעתי את השאלה לפני הגר"נ קרליץ שליט"א, אמר כי יוכל הבן לדחות את הטיסה, מכיון שמה שנמנע מלטוס, זה אינו מחמת הניחוש, אלא משום כבוד אביו, שבשל דמיונותיו הכוזבים נתקף בדאגות שוא, והבן דוחה את טיסתו מפני שרוצה שאביו לא יהא חרד לגורלו.

והבן אינו מכשיל את אביו בעבירת 'ניחוש', משום שלכאורה העבירה היא דוקא בעשיית מעשה על פי הניחוש, או בהימנעות ממעשה מחמתו, יעויין ברמב"ם (סה"מ ל"ת לג) ובחינוך (מצוה רמט) ועוד, ואם כן, האב אינו עובר על לא תנחשו, כי הוא עצמו אינו עושה שום מעשה מחמת הניחוש שלו. ואף אם נאמר שגם דיבורי ניחוש אסורים, הרי האב כבר עבר עליהם.

לסיכום: נראה שיוכל הבן לדחות את הטיסה למועד מאוחר יותר.

(חשוקי חמד)

עירובין עא

מדוע וכיצד הקנה רבי שמשון פינקוס זצ"ל את הפראק שלו בליל שבת?

ומיקנא רשותא בשבת אסור – דדמי למקח וממכר

אנשי המסחר אינם נמנעים מפעולות העשויות להניב רווחים, גם במקום חשש של לעג הבריות אודותיהם ו"מה יאמרו ברחוב". כאשר חשבון הבנק תופח – אין מתייחסים לזוטות מעין אלו, והכל מבינים כי עבור 'עסקה מוצלחת' שווה לשלם מחיר אישי. כזה הוא בדיוק מבט המאמין ודבוק ביוצרו על "עסק המצוות". העובדה שההמון אינו יודע להבחין בין עיקר וטפל, ובין יהלומים מבהיקים בדמות עשיית רצון השי"ת, לבין חולות הים הנוצצים לנגד השמש הזורחת – אינו מניא את המבינים בתחום מלעסוק ראש ורובם ב'בורסת היהלומים'…

רבי שמשון פינקוס זצ"ל, חשש מחיוב ציצית בפראק, העשוי להיחשב כבגד של ארבע כנפות (על אף שיש בו פינה מעוגלת, המבטלת ממנה, לכאורה, שם 'כנף'). מה עשה? בשו"ע נפסק, שבגד שאול עד פרק זמן של שלושים יום – פטור מציצית. ה'פטנט' שמצא, אפוא, היה פשוט בתכלית: מדי עשרים ותשעה יום, היה שב ומקנה את הפראק שלו לפלוני, ולאחר מכן חוזר ושואל אותו ממנו, ובכך פתר את בעיית חובת הטלת הציצית, כי לעולם היה במעמד של 'שואל' לזמן קצר הפוטר אותו מציצית.

והנה בליל שבת אחד, כאשר נזכר לפתע שבדיוק בלילה זה, הסתיימו שלושים הימים של ההשאלה האחרונה, מיהר לבקש מאחד מיושבי בית המדרש לזכות בו, שכן אף כי אין עושים מקח וממכר בשבת, ובכללם שואל ומשאיל, הרי לצורך מצוה מותר לעשות קנין בשבת.

לאחר תקופה – מצא דרך אחרת להימנע מחשש ביטול המצוה. הוא ביקש שיתפרו את השסע שבפראק באופן שרובו סגור ואין הוא נידון כארבע כנפות, ובכך נפטר מן הצורך לערוך חשבון מדוקדק של פחות משלושים יום מעת ההשאלה, שכן מכאן ואילך היה הפראק יכול להיות קניינו הפרטי, ועם זאת פטור מציצית. והנה, בעודו יושב פעם בבית המדרש של הקהילה באופקים, נתפס הבגד בזיז כלשהו שבלט מספסל בבית המדרש, וכתוצאה מכך נפרמה התפירה, והבגד שב להיות בחשש ארבע כנפות. תכף קם רבי שמשון ממקומו, קרא למאן-דהוא מיושבי בית המדרש ויצא עמו החוצה. "במטותא, זכה בפראק הזה בקניין גמור", ביקש.

"מתנה זו מתנה", השיב האברך לעומתו בזיק של שובבות, "יום הפורים קרב ובא, ואני מעוניין ללבוש בו פראק. אזכה בו באמת"… רבי שמשון חייך והסכים בלב שלם. החשש מפני ביטול מצוה, עולה הרבה יותר ממחירו של חלוקא דרבנן. "ועד היום" – מספר בעל המעשה – "עדיין מצוי ברשותי אותו פראק שזכיתי בו בהיסח הדעת".

(ואוהביו כצאת השמש בגבורתו)

עירובין ע

מדוע פגע שרו של עשו דוקא ברגלו של יעקב אבינו?

יורש כרעיה דאבוה

בעל הטורים מביא, שהסיבה ששרו של עשו נתן לו מכה על כף הירך היתה, ששרו של עשו מחה על לקיחת הברכות, והיות וכל מה שקנה יעקב את הבכורה, זה כדי שהוא יהיה כהן, שאמר יעקב אבינו איך יכול להיות שהבכורות הם הכהנים המשרתים, ועשו יהיה כהן המשרת ?!

א"כ איך פוסלים את יעקב מן הכהונה ? בא שרו של עשו וניסה לעשות בו מום…

עוד מביא בעל הטורים – הוא ניסה לראות אם זה שנאבק איתו, הוא מלאך או בן-אדם, כי איך יכול להיות שהוא נאבק עם יעקב והוא גובר עליו ?! התכופף לראות אם יש לו ברכיים.

וזה לשון בעל הטורים:  ויגע בכף ירכו. לראות אם הוא מלאך כמותו אם היו לו קפיצים שהמלאכים אין להם קפיצים. א"נ לפוסלו מן העבודה לפי שקנה מעשו הבכורה שבהן העבודה: בכף ירכו. בגימטריא לפוסלו מכהונה.

סיבה נוספת מובאת ברבינו בחיי, בשל"ה הקדוש, בחיד"א ובעוד מפרשים, וז"ל השל"ה: עוד סוד בזה, כי נגע הס"מ, שרו של עשו, בכף ירך יעקב. כלומר, שהיה לו קטרוג בירך שלו, כי נשא יעקב שתי אחיות, והרי נאמר בתורה {ויקרא יח, יח} וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ, והאבות קיבלו על עצמם לקיים את כל התורה כולה, וכתב הרמב"ן שהאבות שמרו את כל התורה כולה אעפ"י שלא היו מצווים, ושמרו אותה בארץ ישראל בלבד, מכל מקום קטרג ס"מ על יעקב. איש כמוהו, אשר צורתו חקוקה בכיסא הכבוד, אדם חשוב כמוהו, לא היה לו לפגום אפילו בחו"ל. כי יעקב אבינו בכל מקום שהוא נמצא, הוא א"י כי קשור בכיסא הכבוד. ואעפ"י שלא עשה עבירה ממש, מכל מקום אבק עבירה הוא כמו שמצינו אבק ריבית, אבק גזל ואבק לשון הרע.

עוד אומרים המפרשים – משום שיעקב אבינו לא היה בארץ ישראל 20 שנה, הוא לא כיבד את אביו… מילא 14 שנה שעבד בשביל רחל ולאה והוא הלך במצוות אמו, שנאמר {כז, מד} וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים, ועל התביעה הזאת, שהוא לא כיבד את אבא שלו, נתן לו מכה בכף הירך. משום שכתוב "כי ברא כרעיה דאבוה" – הבן הוא הרגלים של האבא, לא היית הרגלים של אבא שלך כאן, כי היית בחרן, לכן נתן לו מכה בכף הירך.

פירוש נוסף אומרים המפרשים – שכל זמן שיעקב היה בחרן, היה עשו רץ בשביל אביו. הוא עשה מצוות כיבוד אב, כל הזמן ברגלים. יעקב כיבד את אביו ואמו בזה שהלך למצוא שידוך, עשו היה רץ כל הזמן בשליחות אבא שלו, היה לו את כוח המצוה ברגלים, לעומת יעקב שלא היה לו את הכוח ברגלים.

(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום שליט"א)

עירובין סט

מה ענה ר' אלה לופיאן כשנשאל בשבת איך נוסעים לרח' יפו?

והמחלל שבתות בפרהסיא

סיפר הרה"ג ר' יחיאל מיכל שטרן שליט"א בשם אביו שפעם אמר לו מו"ר רבי אל'ה לופיאן שברצונו ללכת להתפלל מנחה בשבת בישיבת חברון, וליוה אותו בדרך, וראו שם מכוניות נוסעות בשבת, אמר רבי אל'ה רחמנות עליהם, אין מי שילמד אותם חומרת האיסור, אולי נלך חזרה לישיבה, אני לא יכול לראות אחי בני ישראל נוסעים בשבת, אמר הרב שטרן למו"ר הרי עברנו כבר רוב הדרך, ועדיף למהר לילך לישיבת חברון ונראה פחות מחללי שבת, הסכים רבי אל'ה אך הוסיף אנחה שוברת לב ממש, באותו רגע עצרה מכונית ושאלה את ר' אל'ה היכן אני נוסע מכאן לרח' יפו, פרץ רבי אל'ה בבכי ואמר לו איך אומר לך דבר שאסור לך לעשות לנסוע בשבת, מצד שני איך אני יכול לא לומר ליהודי למלא בקשתו, ושוב פרץ בבכי, האיש עצר המכונית ויצאה ממנה, ואמר רבי – מעולם לא הרגשתי הרגשה של מוכיח באמת כמו ברגע זה, גם אמי שתחי' שומרת שבת וצועקת עלי למה אני מחלל שבת, אך לא ראיתיה בוכה, אני רואה שאתה מתכווין לטובתי, לכן אני מבטיח לרבי שמהיום והלאה לא אסע עוד בשבת, וקח את המפתחות של האוטו, ואבוא אליך במוצאי שבת לקחת המפתחות, אמר לו רבי אל'ה אני רואה שיש לך נשמה גדולה, ולכן אומר לך שגם המפתחות הם מוקצה, תניח אותם כאן בצד, ובמוצאי שבת תקח אותם. הנ"ל הסכים לדברים.

רבי אל'ה התרגש מקבלת הדברים של הנ"ל, ואמר לי אני כבר לא הולך להתפלל מנחה בחברון, אני רוצה להתעכב עמו ולשוחח עמו על ענינים שונים, אם אתה רוצה הישאר גם כאן עימנו יחד, והתחיל רבי אל'ה לשאול אותו על שלום אמו ושלום משפחתו, ומה עושה בחיי יום יום, השיחה התארכה כשעה שלמה, וזאת בצדדי רחוב חגי בגאולה – ממש קרוב לישיבת חברון, כל הבחורים ראו ותמהו מה לרבי אל'ה עם החילוני, בגמר השיחה בירכו רבי אל'ה לשלום, ואמר לבחורים לא בזריקת אבנים חלילה תמנעו חילול שבת, רק בקירוב אמיתי שבא מתוך אהבה אז תצליחו בקירוב רחוקים.

(מדות והנהגות טובות)

עירובין סח

האם מותר לטלטל צרור מפתחות עבור שימוש באחד מהם בלבד?

אי צריכא – נחים ליה נכרי אגב אימיה

טעם ההיתר ע"י זה הוא שלאחר שהותר לעשות מלאכה מסויימת, לא הוגבלה כמותה של מלאכה זו. מה שקרוי 'ריבוי בשיעורים'.

בטעמה של הלכה זו נחלקו ראשונים, הרשב"א וראשונים נוספים סוברים, כי היתר "ריבוי בשיעורים" מבוסס על כך, שמאחר שהתורה התירה לעשות מלאכה, כגון, בישול, אין כל מניעה לבשל מנות אחדות של בשר, מפני שכל אחת מהן ראוייה למלא את הצורך לשמו הותר האיסור. לפיכך הם מורים, כי גם המבשל בשבת עבור חולה שיש בו סכנה, מדין תורה רשאי הוא לבשל כמות גדולה מזו שזקוק לה החולה, אלא שחכמים אסרו את הדבר [ואף אסרו באכילה את האוכל המיותר]. ואילו ביום טוב, חכמים הותירו את דין התורה על כנו.

הר"ן חולק וסובר שהשבת נדחית מפני האיסור אך לא הותרה, כי שונה דינה של השבת, בה אסור מן התורה להרבות בשיעורים. את פסקו הוא מבסס על חילוק מהותי בין בישול ביום טוב לבין בישול בשבת עבור חולה; איסורי השבת "נדחים" מפני הצורך לבשל עבור חולה ואינם "מותרים". איסורי יום טוב אינם נדחים מפני צורך הבישול, אלא מלכתחילה לא נאסר לבשל ביום טוב לצורך היום.

מעתה, אין כל היתר להוסיף מאכלים לסיר בו מבשלים בשבת עבור חולה, מפני שהפעולה מוגדרת כמלאכה האסורה בשבת, אלא שבכל זאת ציוונו הבורא לעשות הכל להצלת חיי יהודי. אין, איפוא, כל היתר להוסיף מאומה למלאכה זו מעבר לנדרש לחולה. לעומת זאת, ביום טוב, בו פעולת הבישול לצורך יום טוב אינה מוגדרת כמלאכה אסורה כלל, אלא היא מותרת לחלוטין, ניתן לכלול בה מאכלים נוספים [ועיי"ש טעם נוסף].

שאול נשאל הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה" ח"ה סימן ל"ה), האם מאחר שביום טוב מותר להרבות בשיעורים, מותר ביום טוב לטלטל צרור מפתחות, למרות שזקוקים למפתח אחד בלבד, שהרי מלאכה אחת הוא עומד לבצע, ומה לנו אם פעולות מרובות בה? שאלה נוספת הוא נשאל, בתקופה בה היה נהוג להתיר לעשן ביום טוב, אם היוצא לרחוב עם קופסת סיגריות, צריך להוציא מן הקופסה את הסיגריות המיותרות, אלו שלהן לא יזדקק במשך הזמן שיוצא מחוץ לביתו, או שמא רשאי להותירן, שהרי ביום טוב מותר להרבות בשיעורים?

על השאלה הראשונה השיב בלאו ועל השנייה בהן. וכה טעמו. אף על פי שהותר להרבות בשיעורים, אין זה אלא לגבי פעולות שיתכן שנשתמש בהן ביום טוב. למשל, אשה המכבירה בשר לסיר, הן יכולה לאכול כל אחת ממנות הבשר. מעתה, היוצא עם קופסת סיגריות, יכול לעשן כל אחת מהן, ועל מקרה זה נאמר שמותר להרבות בשיעורים באותה מלאכה, אם בכל אחד מן השיעורים הוא יכול להשתמש. ברם, היוצא עם צרור מפתחות למקום מסויים, אינו יכול להשתמש אלא באחד מהם,השיעורים הנוספים, הלא הם המפתחות הנוספים, אינם יכולים לבוא לידי שימוש כלל, והדבר אסור (וראה גם ב"שמירת שבת כהלכתה" פרק ל"ב הערה צ"ב).

[אולם ראוי לציין, כי הגר"א וסרמן זצ"ל, קובץ שיעורים אות מ"ח סבור, כי דין זה תלוי במחלוקת הראשונים הנזכרת, ולדעת הר"ן שהותרה המלאכה בגלל קצתה, הותרה כולה בכל שיעור שהוא, ואין צורך שיהא כולו ראוי. אולם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל נקט, כי גם לדעת הר"ן צריך תנאי זה, וכפי שאכן משמע מסיום דברי הר"ן עיי"ש].

(מאורות הדף היומי)

עירובין סז

כיצד שמרו שבת האבות הקדושים הרי אסור לבן נח לשבות?

לא עברו על אמירה לנכרי

המנחת אשר (סנהדרין נח:) אומר שאף על פי שאמירה לעכו"ם שבות (שבת קנ.) והאבות שמרו גם על איסורים שהם מדרבנן (יומא כח:) מכל מקום כדי שלא להיות בכלל 'גוי ששבת', היה מותר להם לעשות כן. שהרי התירו שבות דשבות במקום מצוה (שו"ע או"ח סי' שז ס"ה) ובמקום מצוה רבה התירו אף אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא (מ"ב שם ס"ק כא). [אך כתב שיש לדחות את עצם התירוץ, משום שלא שייך גדר שליחות כלל בגוי העושה מלאכה על ידי שליח, שכן זהו מעשה בעלמא, שאין בו לא מצוה ולא עבירה ולא קנין, ובאופן זה לא שייך גדר שליחות כלל].

(קובץ דרישה וחקירה)

הרה"ח ר' ישעי' קרויס שליט"א שהיה מקורב רבות בשנים אצל האדמו"ר מסקולען זצ"ל, מספר מעשה הפלא ופלא, על זהירותו של רבנו בחשש חילול שבת על ידי אמירה לנכרי: "היה זה בפעם הראשונה שרבנו נסע ללונדון בשנה הראשונה להנהגתו, שנת תשמ"ג. בואו של רבנו ללונדון לראשונה כרבי חדש עורר הדים רבים והמונים נאספו בליל שבת קודש באולם בו נערך השולחן הטהור. רבנו החל לומר את הזמירות בהתלהבות עצומה כדרכו בקודש, אך לפני הקידוש כבה החשמל בכל האזור, חושך ואפילה עד שלא ראו זה את זה. רבנו דווקא נהנה מכך, כי לפני נסיעתו ללונדון אמר לנו, שהנסיעה הזו קשה לו מאוד משתי סיבות: הוא הרי מקפיד מאוד שלא לאכול אצל זרים ויכול להיות מכך שפיכות דמים שיבוא לבקר בבתים של אחרים ולא יאכל אצלם כלום, וגם שהרי כולם הכירו את אביו הק' זי"ע כצדיק אמת, ועתה יחשבו בתמימות שגם הוא צדיק כמו אביו, והרי אסור לרמות אנשים…

"ממילא, עתה שנהיה חושך סמיך ולא יכלו לראות את רבנו כלל, שמח רבנו כמוצא שלל רב והורה בתקיפות שלא להדליק את האור בשום פנים ואופן, בפרט שאצל אביו הק' הקפידו מאוד על אמירה לעכו"ם. הרב מטשאבא זצ"ל שהתגורר בלונדון באותם ימים, עמד לצידו של רבנו ולחש לו שהרי בלאו- הכי לא יצייתו לדבריו, אבל רבנו התעקש שלא ידליקו בשום אופן. חלפו כמה דקות והחשמל נדלק, ויהי אור. רבנו נבהל מאוד והתיישב על כסאו, ולא רצה לקדש על היין. בתחילה אמרו לרבנו שהיה כאן חשש פיקוח נפש, אבל רבנו סירב לקבל את התשובה והגיב בביטול: 'וייס איך וואס, פיקוח נפש'… והוסיף לומר בחשש ובמורא, כי חלילה יכול לצאת מ'הטיש' הזה מכשול גדול, שיבואו לטעות שמותר לומר לעכו"ם להדליק את החשמל עבור ישראל.

"משראו בכך, ניגשו לרבנו וסיפרו לו, שהגוי מתגורר כאן בבניין והיות שגם אצלו כבה החשמל, הדליק את החשמל לעצמו וכך גם נהיה אור גם כאן. רבנו נרגע לשמע הדברים, אבל הביע חששו שהקהל הגדול שנמצא כאן אינו יודע על כך, ויכול להיות מזה מכשול חמור. 'חייבים להכריז על כך', אמר רבנו וביקש מהרב מטשאבא להודיע לציבור.

"ואכן, הרב מטשאבא נעמד על רגליו והכריז בקול: 'מורי ורבותי! כולם יודעים שאסור לומר לגוי להדליק חשמל עבור ישראל, אבל כאן הגוי הדליק לעצמו ואין חשש אמירה לעכו"ם'. רבנו ישב והקשיב לדבריו בקורת רוח, וכשסיים אמר לו: 'טשאבא רב! יתכן שלא כולם שמעו את הדברים, אנא תחזרו עליהם פעם נוספת'… רק לאחר שההכרזה נאמרה פעמיים, התרומם רבנו מכסאו והמשיך בעבודת הקידוש באש להבה".

(המבשר)

עירובין סו

מהי המעלה באדם ששכח תלמודו?

את אמרת ניהלן – רב יוסף חלה ושכח תלמודו, וקא מדכר ליה אביי תלמידו (רש"י).

הגמרא העוסקת בגודל מעלת חג השבועות בפסחים (סח: וסימניך: פ'סחים ס'ח' י'ום מ'תן, שמעתי מהגה"צ ר' בנימין פינקל שליט"א) מביאה את  דברי רב יוסף שאמר ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תילתא, אמר אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא, וברש"י שם וז"ל: אי לאו האי יומא שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם, עכ"ל.

שמעתי מידידי הרה"ג רמ"ד שליט"א שביאר, מהו שפירש רש"י בדברי רב יוסף 'שנתרוממתי'. אלא מכיון שר׳ יוסף שכח תלמודו, וא"כ מעלתו שנשארה בו היא שנתרומם מכח לימוד התורה, שאף מי ששכח תלמודו הגם שעתה איננו יודע וזוכר את התורה שלמד, אולם מציאות זו שנעשה אדם מרומם ע"י לימוד התורה שלמד, לא איבד מחמת מה ששכח תלמודו, כי התורה הופכת את האדם למציאות מרוממת. וכמו שברי הלוחות הנמצאים ביחד עם הלוחות מחמת חשיבותם. וכמאמר העולם, יש הלומד תורה ויש שהתורה מלמדת אותו.

שמעתי מידידי הרה"ג יא"ו שליט"א, שפסקו בזמנו הגר"ש וואזנר זצ"ל ויבלחט"א הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שצריך לברך כשרואים את הגרא"מ שך את הברכה "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו", ניגש אחד לשאול את הגר"ח קניבסקי, והיה זה בסוף ימיו של הגרא"מ, שך, האם גם אז צריך לברך ברכה זו. וענה על אתר בפסקנות שחייבים לברך ונימק דבריו, כי נתרוממתי ונתגדלתי איננו תלוי במצבו הבריאותי העכשוי.

(דביר קדשו)

עירובין סה

מדוע אומרים שיכור כלוט ולא שיכור כנח שהיה לפניו?

אמר רבי חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשיכרותו של לוט אבל הגיע לשיכרותו של לוט פטור מכולם.

יש להבין מפני מה מדמים את השיכור דוקא ללוט הרי אף נח שתה ונשתכר, כפי שנאמר 'ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר' (בראשית ט כ-כא), ולמה לא יאמרו שיכור כמו נח שקדם ללוט. בספר יחלק שלל כותב, ששיכור כלוט פירושו שאינו זכור כלום ממעשיו, וכדכתיב גבי לוט 'ולא ידע בשכבה ובקומה' (שם יט לג), אמנם אצל נח הרי כתיב 'וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן' (שם ט כד) ועל כן מוכח ששכרותו לא היתה שכרות גמורה, ועל כן פשוט שבשכרות כזו לא סגי לפוטרו מכל המצוות.

בספר באר בשדה (להרב שמואל דוד מובשוביץ שצ"ל פ' נח) מביא שהגאון רבי אברהם אבלי פאסוואלר זצ"ל הסביר זאת בשעת מעשה שהיה, שפעם בא אליו אחד והתחיל לספר לפניו את צרותיו שהוא עני ואביון ואין לו במה לפרנס את משפחתו, ומלבד זה יש לו שתי בנות שכבר הגיעו לפרקן ואין לו במה להשיאן, וביקש מאת הגר"א אבלי שיעשה עמו חסד ויתן לו מכתב המלצה לעשירי היהודים בוילנא שיעזרו לו במצוה זו של הכנסת כלה. נענה לו ר' אבלי ונתן לו את המלצתו.

לאחר שבועות אחדים מצאו את אותו אדם מוטל שיכור ברחוב ומכתב ההמלצה מתגולל על ידו, לקחו העוברים ושבים את המכתב והביאו אותו אל ר' אבלי ואמרו, יראה רבינו על מי הוא ממליץ לטובה ולמי הוא נותן המלצות. ענה ר' אבלי ואמר וכי מפני שוטה זה שקלקל אשנה אני את מעשי ואת דרכי ולא ארחם על הבריות.

לאחר שנתפקח אותו אדם משיכרותו בא שוב לרבינו וסח לפניו את צערו כי אבד ממנו מכתב ההמלצה והוא מבקש שיתן לו מכתב אחר. נענה ר' אבלי ואמר לו, תודה אני חייב לך, כי על ידך אני מבין את הפתגם השגור בפי ההמון 'פלוני שיכור כלוט', ומעודי הייתי תמה מדוע העולם מכנים את השיכור דוקא ללוט ולא לנח, והלא נח השתכר לפני לוט וא"כ צריכים לכנות כל שיכור שיכור כנח.

ואתה הנחת את דעתי ותרצת את תמיהתי, נח שתה מיינו לאחר שכבר השיא את כל בניו ובנותיו, לפיכך לא הצביעו עליו הבריות, אבל לוט שעדיין היו לו שתי בנות להשיא תמהו עליו העולם, נצרך אתה לבריות איך אתה מרשה לעצמך להתגולל שיכור בחוצות העיר, ומכאן נלקחה האימרה איך אתה מרשה לעצמך להיות שיכור כלוט.

(קב ונקי)

עירובין סד

מדוע הגרי"ש אלישיב הלך לישון לפני תקיעות?

אמר רב יהודה אמר שמואל: שתה רביעית יין אל יורה.

ידועה הנהגתו של הגאון ר' שמואל סלנט זצ"ל שהיה ממהר בעריכת ליל הסדר ומיד הלך לישון, על מנת לקום מבעוד לילה להיות ער ומוכן לענות על שאלות המתעוררות בליל הסדר. (תורת רבינו שמואל סלנט עמ' יח)

מעשה מופלא חוו מתפללי בית המדרש 'תפארת בחורים', בעיצומו של ראש השנה, המלמד עד היכן מגעת יראת חטאו של מרן הגרי"ש אלישיב ודקדוקו בקיום ההלכה.

היה זה בראש השנה, אחד הרבנים עשה צעדים מזורזים ברחובה של 'מאה שערים'. שאלה קשה ודחופה עד מאד התגלגלה אל פתחו, דבר הטעון הכרעה הלכה למעשה. כיוון שלא ידע להשית עצות בנפשו, הזדרז לבית רבינו שבאותו זמן עמדו בבית מדרשו של רבינו לפני התקיעות. נכנס הרב והציג את שאלתו הדחופה. אמר לו רבינו: "כדי לענות על שאלתך אני צריך לעלות לביתי". עלה רבינו לביתו, המתין הרב ועמו כל מתפללי בית המדרש, במשך עשרים וחמש דקות. לאחר עשרים וחמש דקות, ירד רבינו ממדרגות ביתו, הגיע לבית המדרש והכריע מה שהכריע. מיד לאחר מכן ניגשו לתקיעת שופר ולתפילת מוסף.

אותו רב סבור היה, מן הסתם, שרבינו הלך לעיין בספרים כדי לדעת מה להכריע, אך מתפללי בית המדרש, שהכירו את דרכו של רבינו, ידעו שכל התורה כולה חקוקה על לבו כקורא מן הספר, עד שאינו נצרך לעיון בספרים, ולכן התעניינו לפשר מעשיו באותן עשרים וחמש דקות. הרבנית ע"ה סיפרה, שרבינו עלה אל הבית, ישן במיטתו במשך עשרים וחמש דקות וחזר לבית המדרש. עתה נתגברה התמיהה. אחד המתפללים העז ושאל. אמר לו רבינו: "מכיוון שעשיתי קידוש על היין לפני התקיעות, ושתיתי רביעית יין, ומי ששתה רביעית יין אסור לו להורות, על כן עליתי לביתי וישנתי שיעור שיש בו להפיג את השפעת היין"…

(שימושה של תורה)

עירובין סג

דברי הגראי"ל שטיינמן מה באו לעורר משמים בשריפת ס"ת?

לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן

בחז"ל מובאים בין 11 לְ – 13 דעות, מה היה אותו העוון. אבל לפני שנכנס לדעות, הייתי רוצה להביא את דברי הספר מגיד משרים – מה שאמר המלאך למרן הבית יוסף; למרן הבית יוסף כידוע, היה מלאך שהיה מלמדו סתרי תורה, ושאל אותו הבית יוסף מדוע נפטרו נדב ואביהוא, והשיב (מגיד מישרים, פר' שמיני) שהסיבה שבגנה מתו נדבר ואביהוא, היתה מדבר קלוש ביותר, וההוכחה שלו היתה מכך שיש כ"כ הרבה דעות בחז"ל מדוע הם מתו, זה מוכיח שהחטא היה דבר 'דק מן הדק'​. והוסיף ואמר שעל זה לבד לא היו צריכים למות, וגם על חובו של אהרן במעשה העגל, לא היה סיבה מספקת להרוג אותם בגין כך משום שהיו גדולים מבני עשרים ובגיל הזה הם לא מתחייבים בחובת האבא, וגם התפלל עליו משה ע"ה. וגם הביא קרבן לכפרה אלא שהתחברו כאן שני דברים יחד, גם חטאו של אהרן הכהן במעשה העגל וגם החובה הקלושה של נדב ואביהוא ולכן מתו.

(הרה"ג ר' יצחק רוזנבלום שליט"א)

איך מתו נדב ואביהוא?

אמרו חז"ל (סנהדרין נב:) "שני חוטין של אש יצאו מבית קודש הקדשים, ונחלקו לארבע, ונכנסו שניים בחוטמו של זה ושניים בחוטמו של זה, ושרפום". ונשאלת השאלה למה מתו דווקא במיתה הזו – שני חוטים של אש שהתחלקו לארבעה?

הרבי רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל אומר כאן א-גיוועלדיגער חאפ, ממש מתיקות התורה: הגמרא בעירובין (סג.) אומרת "כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש". גם כאן, נדב ואביהוא היו מורי הוראה בפני רבם, ומיתתם היתה צריכה להיות על ידי הכשת נחש, אלא שבמדבר, היכן שבני ישראל עברו, לא היו נחשים. הכיצד? לאן נעלמו הנחשים?

כתוב במדרש תנחומא (פר' ויקהל סי' ז): "'וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה' (במדבר י) והיה הורג נחשים ועקרבים ושורף את הקוצין והורג שונאיהן של ישראל. אמר רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זמרא: שני ניצוצין יוצאין מבין שני הכרובים והורגים נחשים ועקרבים ושורפין את הקוצין".

ממילא, אומר הרבי רבי יונתן, ממש גיוועלדיג: באמת נדב ואביהוא היו צריכים להיהרג על ידי נחשים, אבל אין נחשים. ומה גרם לכך עשה שלא יהיו נחשים? אותם "שני ניצוצין", שני חוטי אש, לכן הם צריכים כעת למלאות את מקומם של הנחשים ולהרוג את מורי ההוראה לפני רבם.

פלאי פלאים!

(יחי ראובן)

בחוברת 'מזקנים אתבונן', מובא מעשה נורא שאירע בבני ברק, שאותו הסביר מרן הרב הגאון ר' אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל כפגם כבוד התורה. היה זה לאחר כמה מקרי הצתה של ארונות קודש בבתי כנסיות, אשר גרמו לא פעם לשרפה של ספרי תורה. חרדה עצומה אחזה בליבם של היראים לדבר ה', והלוויותיהם של גווילי ספרי התורה שנחרכו זעזעו כל לב. המשטרה, שהוזעקה לחקירת מקרי ההצתה האלו, שיערה שמדובר במצית אחד, ושככל הנראה מדובר באדם מעורער בנפשו. אולם למרות כל המאמצים שנעשו בעניין, היא לא הצליחה לתפוס אותו. כששמע על כך ראש הישיבה הוא אמר: "אותו אדם אכן איננו שפוי. אבל מדוע נכנס לראשו דווקא שיגעון כה נורא, של שריפת ספרי תורה? אין זאת אלא שמשמיים מבקשים לרמוז ולהתריע לנו שיש פגיעות בתלמידי חכמים, שאין אנו מוחין עליהם כראוי, ומבקשים לעורר אותנו לכבוד התורה הקדושה"

(פניני עין חמד)

עירובין סב

חכמתו של הרב מייזל שגרמה להשבה מהירה של הגזילה

לא ניתן להישבון – דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזלה אבל בנכרי לא כתיב השבה (רש"י)

אכן בכל זאת צריך להשיב כדי לקדש שם שמים בגויים. וכמו שפסק הרמ"א (אה"ע סי' כח ס"א) 'קידשה בגזל או בגניבת גוי הוי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קידוש השם'.

וכן כתב רבי יהודה החסיד ז"ל (ספר חסידים סי' תתרע"ד): "אל יעשה אדם עוול לנכרי. ואלו דברים מורידין את האדם ואין הצלחה בנכסיו, ואם השעה עומדת לו, יהיו נפרעים מזרעו". עוד כתב רבי יהודה החסיד (שם ס' תתרפ): "כשם שאתה צריך להתנהג בנאמנות עם ישראל, כך עם נכרים. ואם יטעה הנכרי את עצמו, תזהר, שמא ידע אח"כ, ויתחלל שם שמים על ידך. ואין אין לאדם אלא מעט, טוב לו שיצטרך לבריות ממה שיקח ממון נכרים, ויברח עם הממון, ויתחלל שם שמים על ידו, שיאמרו הנכרים על היהודים "גנבים ורמאים".

המהרש"א (כתובות סז) התריע בדברים נוקבים על ענין גזל עכו"ם, וכה כתב: רבים בדור הזה שמקבצין עושר שלהם שלא באמונה ובחלול ה' בגזילת עכו"ם, ואח"כ מנדבים מאותו ממון להיות להם כבוד בכל שנה, ולתת להם ברכת "מי שברך" להיות להם לשם ולתפארת, ואין זה אלא מצוה הבאה בעבירה, ואין לעושר הזה קיום.

לקדש את ה׳ בגויים…

מעשה שאירע בעיר לאדז׳: יהודי חתר חתירה תחת כותלו של שכנו הגוי וגנב ממנו סכום כסף גדול. השכן הגוי הרגיש כי ידו של השכן היהודי במעל ובא לפני רב העיר הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ״ל וסיפר לו את שאירע וכי הוא חושד בשכנו היהודי..

נחלץ חרב להציל עשוק מיד עושקו ובכך לקדש שם שמים בגויים. ובמוחו הבזיק רעיון היאך להוציא הודאה מפורשת מפי הגנב. הוא שלח לקרוא ליהודי, וכשהגיע, סיפר לו כמסיח לפי תומו, שזה עתה נזדמן לו לשמוע כי יש ברשותו סכום גדול בכסף מזוייף, והרי ידוע כי לפי חוקי המדינה זוהי עבירה גדולה שעונשה חמור עד מאד, הוא מציע לו להזדרז ולהוציא את הכסף מרשותו כדי שלא יתפסוהו ויענש.

כאשר שמע היהודי את הדברים אחזוהו חיל ורעדה וגילח באזני הרב כי הכסף הזה אינו שלו כלל, אלא גנבם מבית שכנו הגוי, והתחיל לבכות ולהתחנן בפני הרב שיציל אותו מהסכנה המרחפת עליו.

אמר לו הרב: אם מקבל אתת על עצמך להביא מיד את כל הכסף לביתי, אני לוקח עלי את כל האחריות ולך לא יאונה כל רע.

שמח היהודי להתפטר מהכסף ה׳׳מזוייף" והביאו לבית הרב והשיב הרב את הכסף לבעליו ובכך התקדש שם שמים אצל כל גויי הסביבה כשהתפרסמה חכמתו ופיקחותו של רב היהדים במשפט הצדק והיושר.

לאחר מעשה, קרא שוב הרב לאותו יהודי שנכשל בגניבה, וגילה לו את האמת שהכסף היה כשר ולא מזוייף אך מעשהו היה פסול ומזויף, כי גזל עכו׳׳ם אסור ופסלם מלכו של עולם. והזהירו לבל ישוב לכסלה, ויתקן מעתה את דרכיו.

(איש לרעהו)

עירובין סא

האם אברהם אבינו היה חייב בעירובי חצירות?

הדר עם הנכרי בחצר וכו' רבי אליעזר בן יעקב אומר: לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה.

מהפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי' (בראשית כו ה),למדו חז"ל, שהכוונה לרבות עירובי תחומין שתלויים בעקביו ובפסיעותיו של האדם (ראה הגהות מהר"צ חיות כאן, קול אליהו להגר"א, דברי דוד לט"ז פרשת לך לך, ועוד רבים). אכן, נוסח זה ממש מועתק בתשובת הרשב"א (ח"א סי' צ"ב) ובספר האשכול (הל' תפילה ס"י).

ומדוע הדגישה התורה דווקא את זהירותו בעירובי תחומין? בספר מבשר שלום (מובא במאורה של תורה, עמוד פ"א) מצביע המחבר על מאמר חז"ל במדרש (בראשית רבה, מג ד), המפליג בגודל פסיעותיו של אברהם אבינו עד כדי אורך רב מאד! רבותא היא, שבכל זאת נזהר מלצאת מחוץ לתחום.

יש לציין כי במדרשים אחדים נאמר, שקיים אברהם אבינו עירובי חצרות (מדרש תהילים, פ"א, ועיין גם מדרש רבה בראשית פס"ד פיסקא ב').

בקשר לכך מובא ביאור מרתק ביותר. לדעת רבי אליעזר בן יעקב אין צורך בעירובי חצרות, אלא אם גרים שני ישראלים יחד, ואילו ישראל בודד הדר עם נכרים אינו זקוק לכך (עירובין סא:). הואיל ואברהם אבינו היה הישראלי היחיד, לא היה זקוק לעירובי חצרות לשיטה זו. החידוש הוא שאף על פי כן הקפיד בכך.

עירובין ס

מדוע הורה הגראי"ל שטיינמן לאברך להפסיק לימוד עם חברותא?

גמרא גמור זמירתא תהא

הבן איש חי בספרו 'בן יהוידע' מפרש שבעסק התורה יש שתי תועליות: א. שידע המעשה אשר יעשה. ב. שבזה הלימוד 'מזמר עריצים' (ישעיה כה ה) הם הקליפות. ואם לומד הלכתא למשיחא או פלפול שאין בזה נפקא מינה לדינא, אין בו תועלת הראשונה אלא רק תועלת האחרונה שהיא לזמר עריצים. ולכן כשאמר לו כאן למאי נפקא מינה, השיב 'גמרא גמור זמורתא תהא', אע"ג שאין נפקא מינה לדינא, יועיל לימוד זה לזמר עריצים.

(בן יהוידע)

היה אברך בכולל פוניבז' שהיה דחוק בפרנסה, והיה לו כוח להנעים דברי תורה על שומעיהם, ולכן למד בין הסדרים עם ילדים מכיתות גבוהות ובחורים מישב"ק. יום אחד הציעו לו שישנו עו"ד דתי שרוצה למסור שיעורים בבית כנסת, וכמובן אינו יודע ללמוד, לכן הוא מוכן לשלם למישהו שיכין איתו שיעורים. כמובן המושגים של העו"ד הללו בתשלום היו כמו שעה של עו"ד ולא של אברך. ידידי קבע עמו לימוד של שעתיים פעם בשבוע, והיה מכין לו כל פעם שיעור אחר, מתוך איזה מערכה של הגר"ש רוזבסקי או ר' אלחנן וכדומה, דברי תורה ערבים, ומאותה פעם בשבוע קיבל הרבה יותר ממה שקיבל מהאברכים שלמד עם בניהם כל השבוע, ושמח שיכול לנצל את בין הסדרים ללמוד תורה ולא צריך לבזבז זמן ללמוד עם צעירים.

בסיום החודש הראשון כשקיבל את הכסף, באותו לילה הניח את המשקפיים ליד המטה כרגיל, אך הם נפלו ונשברו. היו לו עדשות יקרות מאד, ועלות התיקון היתה בדיוק בסכום שקיבל מהעו"ד. למעשה היתה לו הרגשה קשה עם העו"ד, מהגישה שלו לתורה. כל פעם כשהיה אומר לו את ביאור דברי הרמב"ם למשל, היה העו"ד אומר: "בטוח שהרמב"ם לא חלם על זה, אך אין ספק שמדובר כאן ברעיון מבריק מה שאתם מכניסים ברמב"ם (עפ"ל), ואני יאמר זאת בשיעור". אך עם כל זה האברך הנ"ל המשיך להכין את השיעורים עם העו"ד, שהרי זה היה סכום גבוה מאד ובזכות זה יוכל ללמוד.

עבר חודש נוסף ושוב קיבל סכום גבוה במזומן. הגיע לביתו ונודע לו שאשתו ניקתה היום את התריסים, וכשהזיזה תריס אחד הוא נפל למטה ורק בנס לא הרג מישהו. עלות התיקון – בסכום שקיבל מהעו"ד!

ראה שהדברים עולים מדרגה, כבר סכנת נפשות, והחליט שצריך להיכנס לראש הכולל מרן הגראי"ל ולשאול מה ההסבר. מרן שמע את הסיפור בכובד ראש, את כל השיקולים, את השיח של העו"ד, ואמר לאברך:

"כשמלמדים מישהו תורה יכולה להיות לזה אחת משתי סיבות. לפעמים זו תועלת ללומד, אפילו שלכאורה אין כאן תועלת למלמד, כגון שלומדים עם ילד או בעל תשובה מתחיל, שלכאורה אין כל תועלת לימודית למלמד, אך ללומד זו תועלת. ואז צריך ללמד והקב"ה נותן שכר שמתעלים במקום אחר. ולפעמים זו תועלת למלמד, כגון כשאומרים שיעור בפני אנשים שלא כל כך מקשיבים, או לחילופין שיכולים גם ללמוד לבד לא פחות טוב, אך למלמד זו תועלת, הוא מכין ויוצא ברור. וזו גם סיבה ללמד.

אך אם אין תועלת לא ללומד ולא למלמד, והתועלת היחידה היא כסף – בשביל כסף לא לומדים תורה. במקרה שלך העו"ד שאינו מאמין שזו תורת אמת, לא יכולה להיות לו מזה שום תועלת, ולך גם אין תועלת. אם כך תפסיק".

(כאיל תערוג)

עירובין נט

כשהגאון ר' אהרן קוטלר אכל עוגיות שאינם ממאפיית וינברג…

שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל

"כל דכפין ייתי ויכול" אנו אומרים בתחילת ליל הסדר, ושאל המגיד מישרים הרה"ג ר' יעקב גלינסקי, לא מובן, יש לו שלוש מצות לליל הסדר, כל מצה ותפקידה: עליונה ותחתונה ל"לחם משנה", אמצעית לאפיקומן ול"על אכילת מצה", לחם עוני בפרוסה, והתחתונה ל"כורך", ונניח שהדלת תיפתח ועני ייכנס, מה יתן לו. הרי אין לו אלא שלוש מצות, צא מהן שני כזיתים להמוציא וכזית לכורך ושניים לאפיקומן, ומה נשאר. והתשובה: כשיש עני נצרך, הנח את כל החומרות, והסתפק בכזית מצה.

כולם שמעו על החומרות של החזון אי"ש זצ"ל, אבל במפורש שמעתי מפי החזון אי"ש: "אני לא מחמיר רק מקפיד על ההלכה!" שאלתי: "מה בין חומרות לבין הקפדה על ההלכה?" חייך וענה: "כשההלכה אומרת להחמיר, הרי זו ההלכה. כשההלכה אומרת שאפשר להקל ואדם רוצה להחמיר, זו זכותו. אבל שיידע שההלכה אינה תובעת זאת, וממילא ישקול ויבחן האם אין החומרה פוגעת באדם!"

(והגדת – פסח)

סיפר הרה"צ רבי שלמה הופמן זצ"ל: "כשהיה הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל מגיע מחו"ל היה מתאכסן בבית חמותו, אלמנת הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, והיו מקבלים את פניו גדולי ונקיי הדעת שבירושלים כדי להיוועץ עמו ולשוחח בדברי תורה". "באחת הפעמים בקבלת פנים, הבחין הרב קוטלר בדמותה של בעלת הבית – חמותו כשהיא שולחת מבטים חטופים לתוך החדר. ואז הבחין שטרם נגעה יד המשתפים בעוגיות ומיני המאפה שהגישה הרבנית אל השולחן. שאל מיד הרב את הנוכחים 'מדוע אינכם טועמים דבר מה?' נענו הרבנים במשיכת כתפיים, ואחד תהה בקול נמוך: 'דאס איז וינברג'ס?' -האם זו תוצרת של מאפיית וינברג, שהיא הכשרות היותר מהודרת בעת ההיא, הגיב הרב קוטלר: 'יא וינברג – נישט וינברג', 'כן וינברג, לא וינברג' ותיכף נטל לידו מן המזונות, בירך ואכל. וכמובן בירכו גם שאר האורחים". "כשנתפזרה האסיפה ורק אני נשארתי במקום" המשיך ר' שלמה, "פנה אלי הגאון זצ"ל בנימת תרעומת ותוכחת אהבה ואמר לי: 'הא לך סוגיית שיקול הדעת – על ספק ספיקא של מנהג, חומרא מדרבנן מקפידים ומחמירים, אבל על ודאי דאוריתא של הונאת וצער אלמנה אשת חבר ועוד איסורים, מדלגים בלא לשים לב…".

(אגישמקע ווארט, דעת תורה – לתתך עליו)

עירובין נח

האם יש מאה וחמישים טעמים לטהר את השרץ?

ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים

דבר מפליא פלאות מגלה לנו הגאון מוילנא בהקשר לפסוק זה, ופירש עמו גמרא במסכת עירובין. הגמרא בעירובין (יג:) מספרת ׳תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמישים טעמים. אמר רבינא אני אדון ואטהרנו. מה נחש שממית ומביא טומאה לעולם, טהור, שרץ שאינו ממית ומביא טומאה לעולם, אינו דין שלא יטמא. ע"כ לשון הגמרא.

והקשה הגאון שלוש קושיות על גמרא זו: א. מהי הרבותא של רבינא באומרו טעם אחד, הלא לתלמיד הותיק מיבנה היו מאה וחמישים טעמים לזה. ב. מדוע סתמה הגמרא מלהביא לכל הפחות מספר טעמים מתוך המאה וחמישים של אותו תלמיד, והביאה טעם אחד בלבד? ג. הן ׳ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא׳, והיכן דבר זה מרומז בתורה?

ואומר הגאון מוילנא, יש לפרש שהוא דרך חידה, ורבינא ביאר את החידה. שכן מציגו שהקדמונים דרשו את טעמי ונגינות המקרא, ואף דיברו חכמים בלשון חכמה מליצה וחידות (עירובין נא) ולזאת חד חידה, אותו תלמיד ותיק מיבנה, על הפסוק 'אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים׳, ועל טעמי המקרא שבו. שבפסוק זה מרומז הנחש שבאמצעות הקל וחומר ממנו אפשר לטהר את השרץ. והשתוממו החכמים על פשר הדבר ועל הקשר בין הפסוק לנחש. ובא רבינא ואמר ׳אני אדון ואטהרנו׳, כלומר, אני אפרש שיחתו של אותו תלמיד ותיק. וכך פירוש הדברים: טעמי ה'קדמא ואזלא׳ שבתחילת הפסוק 'מאה באמה׳ רומזים על הנחש שבתחילה היה, 'קדים ואזיל׳, ערום ומהיר יותר מכל החיות, ובסופו נעשה 'מונח רביעי׳, שהונח על גחון בהילוכו ['רביעי' מלשון 'ארחי ורבעי' (תהילים קלט ג), דהיינו 'דרכי'].

(שפה ברורה – קול אליהו פרשת שמיני)

עירובין נז

היכן נמצא לב האדם?

ולא ימדוד אלא כנגד לבו

הילקוט שמעוני (תחילת משלי) אומר היכן חכמה נתונה בלב, שנתונה באמצע האדם. וכן הוא בזוהר (פרשת שלח דף קסא ע"ב) ולבא שארי באמצעיתא דכל גופא. וכן הוא בפרשת פנחס (דף רכא ע"ב) שירושלים היא באמצע העולם, כמו הלב שהיא באמצע הגוף. וכן הוא בבעל הטורים (דברים ח ד) 'לבבו' עולה מ'. וכן ג"כ הלב באמצע הגוף כמו המ' שהיא באמצע האלפא ביתא.

מאידך מצינו שהלב אינו באמצע האדם, אלא הכרס, כמבואר במדרש (שיר השירים רבה פ"ז אות ב) 'בטנך ערמת חטים', זה תורת כהנים, מה כרס זה, הלב מכאן והכרעים מכאן, והוא באמצע, כך תורת כהנים שני ספרים מכאן ושני ספרים מכאן והוא באמצע.

ובמדרש 'קפאו תהומות בלב ים' כשם שלב האדם נתון משני חלקיו ולמעלה כלפי הראש, כך כפה עליהם הים משני חלקיו ולמעלה. ובדעת זקנים מבעלי התוספות (שמות טו ח) 'קפאו תהומות בלב ים'. השני שלישים שלמטה קפאו, והשליש של מעלה נבקע, שאלו נבקע למטה עד תהום, לא היו יכולין לצאת ממנו, והיינו דכתיב בלב ים, כמו שהלב נתון בגוף האדם, יש שני שלישים למטה ממנו ושליש למעלה ממנו.

ולכאורה מובן יותר, פירוש הזה שהלב בשני שלישים, והכרס הוא באמצע, כמו שאנו רואים במציאות, ואולי יש לתרץ שאין בזה סתירה, וכמו שכתב האבן עזרא (שם) 'בלב ים', באמצע הגוף, כנגד רוחב הגוף.

ולפי זה מיושב הכל, שלאורך הגוף הלב נמצא בשליש העליון, אבל לרוחב הגוף, הלב הוא באמצע.

יש לציין שרש"י פירש 'בלב ים' בחוזק הים, ודרך המקראות לדבר כן (דברים ד יא) 'עד לב השמים', לשון עיקרו ותקפו של דבר.

(חשוקי חמד)

עירובין נו

בזכות מי ניצל קולמבוס ממוות ברעב?

תקופת ניסן ותקופת תשרי

רבים מגדולי ישראל היו מפורסמים במומחיותם במהלכי צבא השמים, מה שקרוי תורת האסטרולוגיה, אחד מהם הוא רבי אברהם זכות, בעל 'ספר יוחסין' ו'מתוק לנפש' וכן ספרים נוספים בעניני התכונה והאסטרולוגיה שתורגמו לשפות נוספות. רבו המובהק היה רבי יצחק אבוהב המובא רבות בבית יוסף 'רבינו הגדול מהר"י אבוהב'. במאמר הראשון בספר יוחסין כותב ר' אברהם:  כשיצאו הספרים שעשיתי בתכונה היו אומרים רבי אברהם זכות איש שלאמנקה. ואני יש לי רשות להתפאר בזה כמו שאמרו חז"ל: 'אי זו היא חכמה שנתחשבו בה החכמים לעיני העמים – הוי אומר זה חשבון תקופות ומזלות'. ואני מעיד לשמים שהיו משבחין את ישראל מאד בזה. וכל כוונתי לא הייתה כי אם להבין דברי חז"ל וההלכות שכתבו בזה'.

ר"א זכות החליף את לוחות העץ של הכלי מודד גובה הכוכבים שהיו בימיו, ללוחות מתכות, וערך את החישובים בדרך פשוטה דבר שעזר ליורדי הים למצוא את מקומם. אך גם מעשיו הטובים האלה לא הגנו עליו מגירוש יהודי פורטוגל. בקושי גדול ובסכנת נפשות נמלט רבי אברהם זכות ובנו שמואל מפורטוגל. בדרכם נפלו בשבי של שודדי דרכים אך הצליחו בסופו של דבר להגיע לצפון אפריקה, לטוניס

רבי אברהם שגדל בסלמנקה שבספרד היכיר את קולמבוס מגלה אמריקה שגם הוא התגורר שם, אך טבעי היה שכאשר קולומבוס החל בתכנון מסעו הגדול, יתייעץ עם רבי אברהם זכות, הלוחות של ר' אברהם זכות היו תמיד בידיו של קולומבוס. לפי רשימותיו הם אף הצילו את חייו. זה היה בעת מסעו, באחד מהמקומות שנעצרו כדי להצטייד במים ובמזון שאזלו להם, בני המקום לא הסכימו לתת ולמכור להם מזון לאנשיו של קולומבוס והם היו בסכנת רעב עד מות. לפי הלוחות של רבי אברהם זכות גילה קולמבוס שבאחד באחד הלילות הקרובים צפוי לקוי לבנה. הוא הודיע לאנשי המקום שאם לא יתנו לו מזון, הוא יקלל אותם ואור הירח יעלם מהם, כמובן שהקללה שלו גרמה לצחוק גדול, אך לאחר שאכן נעלם מהן אור הירח, הם באו במרוצה ובתחנונים שיסיר מהם את הקללה ויתנו לו כל מה שצריך, ומאז כיבדו אותם במזון בכל מקום שהיגיע אליו. הירח מחולק לבקעות שנתנו להם שמות, אחת מהבקעות נקראת 'זכות' ע"ש רבי אברהם זכות.

בסוף חייו זכה רבי אברהם זכות לעלות לארץ ישראל וללמוד בישיבת רבי יצחק שולאל בירושלים.

עירובין נה

באלו שלוש מידות אומר הגאון מוילנא שהתורה נקנית?

לא בשמים היא ולא מעבר לים היא

ידוע ומפורסם המעשה המובא בגמרא בבבא מציעא (נט:) : תנא, באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא.

והקשה הגאון מוילנא, לאחר שלא השגיחו באות הראשון שנעקר החרוב, מה טעם לאותות נוספים, ועוד הקשה, מהו שהדגישו אין מביאים ראיה מ'החרוב', 'מאמת המים' ולא אמרו סתם אין מביאים ראיה ממעשה ניסים, ובכלל, מדוע נעשו האותות דווקא בדברים אלו?

ומיישב הגאון מוילנא, שהתורה נקנית בשלוש מידות: הסתפקות, ענוה ושקידה רבה. הסתפקות – כמו שאמרו באבות (פ"ו מ"ד) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'. ועוד אמרו בברכות (יז:) כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.  ענוה -כמו שאמרו בתענית (ז.) אמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב 'הוי כל צמא לכו למים' (ישעיה נה א) לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. שקידה – במי אתה מוצאן במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש (עירובין כא:)

וזה מה שבא רבי אליעזר לומר להם, ראיה מן החרוב שנעקר – שיש בו את מדת ההסתפקות. אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב, שזו עדיין לא הוכחה שלא יטעה בדין, אמר להם אמת המים תוכיח, שנמצאת בו גם מידת הענווה, וראוי לומר הלכה כמותו כבית הלל ששפסקו כמותם 'מפני שנוחין ועלובין היו' (עירובין יג:) ולא הסכימו איתו. אמר להם טענה שלישית, שיש בו מעלת השקידה, שמשכים ומעריב לבית המדרש, ועם כל זה לא סמכו עליו לומר כמותו, חזר ואמר מן השמים יוכיחו, אמר רבי יהושע לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול.

(פניני הגר"א פרשת נצבים – תולדות אדם על ר' זלמהל'ה)

עירובין נד

מדוע שכרו של רבי פרידה היה דווקא ארבע מאות שנה?

אמר להן הקדוש ברוך הוא: תנו לו [לרבי פרידא]  זו [ארבע מאות שנות חיים] וזו [ועולם הבא לו ולדורו]

ההפלאה שואל מדוע דווקא שכר זה קיבל רבי פרידא. הוא מביא את הפסוק בתהילים (צב יג-יד) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו.' ושואל בעל ההפלאה (פרשת וארא, פרשת האזינו) צדיק הוא כתמר או כארז? אם הוא כתמר, אז הוא לא יכל להיות ארז, ואם הוא ארז הוא לא יכל להיות כתמר .

ואומר ההפלאה, לימד אותנו הקב"ה כלל, מה סדר העבודה של רב שמלמד. הגמרא במועד קטן (יז.) מביאה את הפסוק במלאכי (ב ז) 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', ודורשת אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו. שואל בעל ההפלאה – מה פירוש הדבר, שאם הרב דומה למלאך יבקשו תורה מפיו, ואם לא, אז  לא יבקשו? ומבאר שהצדיק נקרא בשם 'הולך', שנאמר (זכריה ג ז) 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה' , אבל המלאך עוצר, אין לו שום עליה, כי המלאך נקרא בשם 'עומד'. הוא לא מתקדם לשום דבר .

אומר בעל ההפלאה – הצדיק נקרא בשם 'הולך'. אבל אם הצדיק משווה עצמו למלאך, ועוצר את העליה שלו כדי ללמד את התלמידים, אז תבקש תורה מפיו. מתי נבקש תורה מפיו, אומר לנו הנביא כי מלאך ה' צבאות הוא – אם הוא כמו מלאך , שעומד במקום ולא מתרומם , למה ? כדי ללמד לאחרים. אז הוא כבר לא הולך, כי הוא עוצר את העליה שלו, כדי שהתלמידים שלו ילמדו. אז יבקשו תורה מפיהו, זה המלמד האמיתי, שממנו אתה צריך ללמוד תורה. הוא עוצר את ההתפתחות הרוחנית שלו, בשביל אחרים, לצדיק כזה, קוראים בשם צדיק כתמר יפרח.

התמר לא מתרומם לפסגות גבוהות מידי . לעומתו הארז, מתרומם ומתרומם ללא הפסקה. אין מה שיעצור אותו. התמר לא יכל להתרומם יותר מידי … למה ? כי הוא  נותן פירות לאחרים.  מי שמוציא פירות, עוצר את העליה הרוחנית שלו, כי הוא נותן פירות, אם הוא נותן פירות, הוא כבר לא  מסוגל לטפס כארז!

אומר לנו דוד המלך – צדיק כתמר יפרח – אם הצדיק הוא כמו תמר, שנותן לאחרים, ובעצם עוצר את העליה הרוחנית שלו, מבטיח לו הקב"ה – 'כארז בלבנון ישגה', אתה לא תפסיד שום דבר מכך שאתה עוצר את העליה הרוחנית שלך לאחרים.  אדרבא, מזה שעצרת ונתת לאחרים, אתה תיפרח הלאה כמו ארז!

אומר בעל ההפלאה – ר' פרידא עצר את ההתעלות שלו. לא כתוב בחז"ל כמה שעות ביום, הוא לימד את הילד הזה.  מה היה קורה לר' פרידא, אם הוא היה לומד את זה לעצמו ? כמה הוא היה מתעלה בתורה! לכאורה, הוא עצר את ההתעלות שלו כדי לתת לאחרים.

יצאה בת קול ואמרה לו – רבי פרידא, אתה חושב שהפסדת משהו?!  שום דבר לא הפסדת  … מה שנתת לאותו תלמיד, תקבל פי כמה וכמה – אתה תחיה עוד ארבע מאות שנה, כדי להשלים את ההתעלות של עצמך! אם היית כתמר – נתת לאותו תלמיד שלא הבין, אתה תהיה כמו ארז. אתה תעלה ותעלה, בעוד ארבע מאות שנות חיים, ובזכות זה תזכה לעולם הבא, לך ולבני דורך.

מסיים בעל ההפלאה – ועל זה נאמר {ישעיה מב, כא} 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'. אם אדם כזה, עוצר את ההתעלות של עצמו, ונותן מעצמו למען הכלל כי 'ה' חפץ למען צדקו', הוא רוצה שיפיצו את דבר ה' בקרב בני העם. שהעם ישמע את דברי התורה.  אתה עוצר את עצמך? מבטיח לך  הקב"ה – יגדיל תורה ויאדיר – אני אדאג להגדיל את התורה שלך, ולהחזיר לך את כל מה שנתת בתור תמר! תתן לאחרים, הקב"ה יראה לך צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה!

עירובין נג

בכמה דולרים קנה אברהם אבינו מעפרון את מערת המכפלה?

מערת המכפלה

ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר אומרת התורה ששילם אברהם אבינו על מערת המכפלה, וכתב רש"י על פי הגמרא (ב"מ פז., בכורות נ.), שנטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין שנאמר 'עובר לסוחר', שמתקבלים בשקל בכל מקום. ורש"י (ב"מ פז.) כתב שכל מטבע שנקראת "קנטר" משקלה מאה מנה.

ובספר מידות ושעורי תורה (להרב חיים בניש שליט"א עמ' תמו), כתב שמשקל של 'קנטר' בזמננו הוא 42.5 ק"ג.

והנה אברהם אבינו נתן לעפרון 400 קנטרין, שהם שבעה עשר טון, ובכל 1 ק"ג של כסף יש 32 אונקיות של כסף, נמצא שאברהם אבינו נתן לעפרון 544,000 אונקיות.

מחיר אונקיית כסף בתחילת שנת תשפ"א הוא כ-27 דולר, נמצא שכיום, המחיר  של 400 קנטרין כסף שנתן אברהם לעפרון על מערת המכפלה, הוא לערך ארבע עשרה וחצי מיליון דולר.

(קב ונקי)

עירובין נב

מהו הסוד של שבת שובה?

אם תשיב משבת רגלך

שבת שובה, כוללת בתוכה כח גדול ועוצמתי, סגולה עצומה לשוב באמת בתשובה שלימה, ולזכות על ידי כך לגמר חתימה טובה ושנה טובה. וכך חושף הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זי"ע גילוי מדהים, אותו הוא מדייק מלשון הפסוק האמור בהפטרת יום הכיפורים, 'אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי'.

וכך הוא דורש: 'אם תשיב משבת', אם זוכה היהודי לשוב בתשובה שלימה ביום השבת שובה, 'רגלך' ותשנה את הרגליך הפחות טובים לטובת הרגלים טובים יותר, אזי 'עשות חפציך', יעשה ה' את אשר תחפוץ בו וימלא משאלותיך לטובה, 'ביום קדשי', ביום הקדוש והנשגב בפניו אנו עומדים, הוא יום הכיפורים. כי הזוכים לנצל את השבת העילאית הזו לחזרה בתשובה, זו סגולה עבורם שיזכו להיחתם לחיים טובים ביום הקדוש, ולמילוי משאלות ליבם לטובה.

(פניני פרשת השבוע)

עירובין נא

כיצד יעץ החתם סופר לתלמידו שביקש עצה להימלט מהגאוה?

שאינו בקי בהלכה

מסופר על החתם סופר שכשקיבל קהל, ניגש אליו בחור אחד וביקש שיעזור לו להנצל מן הגאווה שזה קשה לו ביותר, השיב לו שיֵשב קצת לידו עד שימצא לו עצה נכונה. בינתיים נכנס עוד יהודי וסיפר לרב בצער שבתו הגיעה לפרקה ואין לו כדי להשיאה ואינו מוצא עצות לנפשו איך להסתדר עם המצב, פנה החתם סופר לאותו בחור ושאלו אם יש בידו להלוות לו שלוש מאות זהובים להכנסת כלה. ענה הבחור: 'מחילה הרב, הלוואי והייתי יכול לעזור אך אני בעצמי זקוק להלוואה'.

אחריו נכנס אחד מחכמי העיר ששאלה קשה הייתה בפיו וביקש לשמוע את חוות דעתו של הרב בעניין. אמר החתם סופר לבחור: 'אולי יש לך תירוץ לקושיא?', התנצל שוב הבחור וענה: אלו שאלות לחכמים, אני אפילו את השאלה בקושי הבנתי, זוהי רמה גבוהה מדי בשבילי.

לאחר שתירץ הרב את הקושיא, נכנס יהודי סוחר להתייעץ בענייני השקעות ונדל"ן. פנה הרב אל הבחור אם יש לו עצה נכונה היכן להשקיע, אך הוא חזר על אותה תשובה: 'כבוד הרב, מה לי ולהשקעות?!'. אמר לו ה'חתם סופר': 'איזה דבר מוזר אני רואה כאן, בחור שאינו עשיר ואינו בקי בהלכה ולא מבין בענייני מסחר וזקוק לעצה נגד גאווה, במה יש לך להתגאות?!' .

(זה השער לה')

רגיל היה רבי חנוך העניך מאלכסנדר לומר: "בנעורי חשבתי, שאין יותר בקי בהלכה ממשמשו של הרב, שהרי רגיל הוא בהוראה ומצוי כל העת בביתו של הרב. וגם אין ירא שמים כמו הקברן המתעסק עם הנפטרים ונזכר תמיד ביום המוות, ואף אין טהור ונקי יותר מהבלן המצוי תמיד בבית המרחץ ויכול להיטהר כל אימת שירצה. אולם כשגדלתי ראיתי, שלא כל הנוצץ זהב, ואם אין האדם מכניס את הדברים בלבו, לא נכנס בו מאומה. שכן ראיתי אנשים המצויים בבית הרב, ואינם יודעים הלכה מה טיבה; אחרים היושבים כל ימיהם ליד קבר פתוח ושוכחים את יום המיתה, ואלו השוהים במקוה טהרה ודואגים לטהרתם של ישראל, אך הם עצמם אינם יודעים טהרה מהי".  

(שבת טיש)

עירובין נ

קיבלו צ'ק מאוד גדול למתנת חתונה, האם לחשוש שיש כאן טעות?

דאיתיה בזה אחר זה בטעות

חתן וכלה ישבו ופתחו את המעטפות, וכשאחת המעטפות נפתחה, בני הזוג נדהמו לגלות שעל הצ'ק נקוב הסכום עשרת אלפים שקלים, ועל הצ'ק היה חתום 'שמעון', שהינו יהודי ישיש, מידידיו של אבי הכלה. החתן שאל את הכלה לפשר הסכום הגבוה, והיא השיבה: "אין לי מושג. אולי הוא שמע מאבי על זכייתו בחתן בן עלייה, והחליט ליתן בעין יפה, ולכן אל תעירו ואל תעוררו… ". ולמעשה הם הפקידו את הצ'ק בחשבון. כעבור מספר שבועות, מתקבל טלפון בביתם של בני הזוג, היה זה ראובן שהציג את עצמו כיורשו של שמעון [שנפטר לפני כשבועיים], וביקש לברר: "לאיזו חנות או עסק הגעתי? ", החתן השיב: "אין כאן שום עסק, איך הגעת אלינו? ". "עיינתי בחשבונות האחרונים של אבי המנוח, ומצאתי שהופקד אצלכם צ'ק שלו בסך עשרת אלפים שקלים… ". החתן התנצל, ואמר לראובן כי הוא מוכן להשיב לו את מלוא הסכום, אך רק אם ההלכה מחייבת לעשות זאת.

וכעת ניגשים החתן וראובן לשאול: כיצד יש לנהוג במקרה זה, האם ראובן היורש זכאי לגבות את הכסף מהחתן והכלה, אמנם האב לא היה חולה באלצהיימר וכדומה, ואין בידי הבן ראיה ברורה בכדי להוציא ממון מהחתן והכלה, אך בכל זאת נראה שהזיקנה גרמה לו לטעות, כי צ'ק כזה לכאורה אף אחד [שאינו קרוב וכדומה] אינו רושם [אפילו אם הוא עשיר גדול]?

ראשית כל אומר הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שלי"טא, אילו השאלה היתה בנוגע לצ'ק של מיליון שקל, היינו אומרים שללא ספק מדובר בטעות, שהגם שהאיש היה מוחזק כבריא בנפשו, מכל מקום אם כתב סכום כזה, אנו תולים שלא היה שפוי באותה עת אלא שוטה, ואחד מסימניו של השוטה הוא שמאבד מה שנותנים לו (חגיגה ד.), ולכן בודאי שבמקרה כזה היורש היה מוציא את הממון מבני הזוג. ובסכום נמוך יותר, יש לדון בכל מקרה לגופו, ועתה נבוא לדון בנוגע לשאלה שהובאה לפנינו אודות צ'ק של עשרת אלפים.

הנה אף על פי שקיימת אומדנא, שבני אדם אינם נותנים סכום כה רב לחתונה [ובפרט שמדובר באחד שאינו קרובם], מכל מקום, הדין הוא שאין מוציאים ממון על פי אומדנא, כמבואר במסכת בבא בתרא (צג.) וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' תח ס"ב) משום המוציא מחבירו עליו הראיה. כמו כן, הדין הוא ש'אין ספק מוציא מידי ודאי'.

עוד יש לציין למבואר במסכת בבא מציעא (סג:), שהמקבל מעות מחבירו (בהלוואה או במכר), ומצא בהם יותר ממה שאמר לו חבירו, אם היתרון הוא בכדי שהדעת טועה [שטעה הנותן בחשבון], אזי חייב המקבל להשיב לו, אך אם זה לא בכדי שהדעת טועה, אנו אומרים ש'מתנה בעלמא הוא שנתן לו'.

ואף בנידוננו נאמר, שמספק לא ניתן להוציא את הממון מבני הזוג שודאי מוחזקים בו, אלא יש לתלות שמתנה מכובדת נתן להם הזקן, ואולי התכוון ליתן מתנה בגודל משכורת חודשית לבן תורה לרגל חתונתו.

לסיכום: לא ניתן להוציא את העשרת אלפים שקלים מבני הזוג המוחזקים בו.

(ע"פ חשוקי חמד)

עירובין מט

איך התייחס הגר"ג אידלשטיין לילד שהיה הולך תדיר לצידו?

וכגון זה כופין על מדת סדום

רבים הם המחפשים סגולות שונות לפרנסה או לעשירות. הנה לפנינו סגולה נפלאה שנתנו לנו חכמינו ז"ל (שבת קיט.) "עשר תעשר – בשביל שתתעשר" – היינו המפריש מעשר מכספו סגולה היא לעשירות.

ואין זו סתם מליצה בעלמא, וכמו שמעיד הערוך השולחן בהלכות צדקה (סי' רמז ס"ו) יש מי שאומר שרק על מעשר תבואה מדובר ענין המעשרות בשביל להתעשר ככתוב (דברים יד כב) 'עשר תעשר' עשר בשביל שתתעשר, וגם זהו דווקא אם נותן בשביל עשירות דווקא, ולענ"ד אין שום סברא לחלק בכל אלו, וגם החוש מעיד מכמה עשירים שכל מה שנותנים יותר מתעשרים יותר. והגם שיש שעשירותם נאבדה זהו מהנסתרות לד' אלוקינו ובוודאי טובתם היא, ועל פי הרוב אינו כן ועוד שהצדקה דוחה את הגזירות הקשות" עכ"ל.

ואומרים בשם הגה"ק האמרי אמת זצ"ל, שמשום כך כופין על הצדקה מטעם מדת סדום, כלומר שמי שאינו רוצה לעשות צדקה הוא מדת סדום, שהרי לא יחסר לו כלום אם יתן צדקה, אדרבא הוא יתעשר.

ומעשה בילד מסויים שהיה נהנה ללכת לצידו של הגאון רבי גרשון אדלשטיין כל אימת שחזר מתפלת השבת מהישיבה לביתו, הדבר נמשך תקופה ארוכה. אחד מהתלמידים שחשש שמא זה מפריע לרבי גרשון, ובמיוחד לאור העובדה שאותו ילד נצמד אליו והפריע להליכתו, ביקש להסיט ממנו את הילד. אך רבי גרשון שהבחין בכך עצר מאותו תלמיד לעשות זאת ושאל אותו בפליאה: "מה זה מפריע לך. הוא נהנה מכך ולי הדבר אינו מפריע. "זה נהנה וזה לא חסר", ואם כן, זוהי סתם מדת סדום מצידי למנוע זאת ממנו"…

(איש לרעהו)

עירובין מח

על איזה למדן אמרו 'שנה ופירש קשה מכולם'?

אי דייקינן כולי האי לא הוי תנינן

בספר 'שארית נתן' להגה"ח ר' נתן לובארט זצ"ל מובא על סדר וצורת הלימוד, הפריע לו מאד כיצד יכול בחור שעדיין אינו יודע בבירור את ענין המסכתא שלפניו, להעלות סברות וחידושים.

ראשית, הוא היה אומר, יש ללמוד את כל משניותיה של המסכת הנלמדת, זאת כדי להבהיר וּלְפַשֵּׁט את המושגים שבה, אח״כ יש לשנן היטב את הגמרא עם פירש״י, ורק לאחר שליטה מושלמת ניתן לגשת ללימוד התוספות, בדרך זאת חלק גדול מהקושיות כבר נשאלו מאליהם בשעת הלימוד. אז ירגיש הלומד במתיקות ובנעימות דברי התוספות. ומי שכבר שינן הרבה מסכתות גמרא עם פירוש רש״י, יבין היטב קושיות של תוס׳ שמקשין ממקומות אחרים.

בדרך צחות אמר להם: ׳׳שנה ופירש קשה מכולם״ – ״שנה״ מי שמתחיל לשנות, ״ופירש״ ומתחיל מיד להביט במפרשים, ״קשה מכולם!״

בלובלין היו דורשים על דרך צחות את הפסוק ״לא ימצא בך חובר חבר ושואל אוב וידעוני״. חובר חבר – שעושה חבורות של פלפולים. ושואל אוב- ששואל את אביו קושיות. וידעוני – ועושה עצמו כיודע. ומרגלא בפומיה ״אז מען זאגט סברות אן לערנען גמרות, לעבט מען אויף צרות״ – אם אומרים סברות בלי ללמוד גמרות חיים בצרות.

שגורים היו על פיו דברי חז״ל במסכת עירובין (מח.) ״אי דייקינן כולי האי לא הוי תנינן" , אילו היינו מדקדקים כל כך, לא היינו לומדים כלל.

והוסיף מזקנו, שקיבל מרבו האדמו״ר מקאצק, זי״ע, שאמר כאשר לומדים סוגיא בגמרא, יש לעבור ראשית על כל הסוגיא, באופן זה יתורצו קושיות רבות ותסתלקנה רוב המניעות.

(מרגליות הש"ס)

עירובין מז

לאיזה ראש ישיבה שלח הגראי"ל שטיינמן לשמוע את שיעוריו?

לפי שאין מן הכל זוכה אדם ללמוד

הגמרא במסכת מכות (י.) דורשת מהפסוק 'ונס אל אחת הערים האלו וחי' (דברים ד מב) שתלמיד שגלה לעיר מקלט על שהרג בשוגג מגלין רבו עמו, וחי – שצריך לדאוג לכך שיחיה. וכתב שם הריטב"א ואף על פי שיש ישיבה בערי מקלט, בכל אופן מגלים אליו את רבו, לפי שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד. ותוספת ההבנה שתהיה לו מרבו, מפרש המגיד הרה"ג ר' יעקב גלינסקי זצ"ל היא דרגת חיים אחרת, כי וכל תוספת בתורה היא דרגה אחרת של חיים.

זהירות מלפגוע

סיפר הגרא"י צוקר [בן משפחה של מרן הגראי"ל שטיינמן שבהיותו בחור היה ישן בביתו] שכשהגיע ללמוד בפוניבז' לפני למעלה מארבעים שנה שאל את הגראי"ל ממי לשמוע שיעורים, היו אז שלשה ראשי ישיבות זכר צדיקים לברכה. וענה לו: אתה יכול להחליט אם לשמוע או לא לשמוע, אבל אם אתה שומע תשמע את כולם, אם אתה לא שומע אל תשמע אף אחד. אחרי זמן חזר לרבנו ואמר שיש אחד מהראשי ישיבה שמבין אותו ויש לו תועלת לשמוע, אבל יש אחד שאינו מבין אותו ואין לו תועלת ממנו. אמר רבנו: אין זה דרך, אי אפשר להיכנס לאחד ולא להיכנס לשני. הוא חזר וטען לרבנו, הרי זה לא אומר שום חיסרון ברב, שהרי לא מן הכל זוכה אדם ללמוד (עירובין מז:) ואני לא זכיתי ללמוד ממנו? אבל רבנו לא הסכים, וחזר ואמר או תשמע את כולם או אף אחד.

(כאיל תערוג)

עירובין מה

האם מותר לחלל שבת כדי להציל יולדת מבושה?

חכמה הבאה לילד

מעשה ביולדת שביום שבת קודש הרגישה צירים חזקים והזמינה אמבולנס. כאשר רכב האמבולנס הגיע, הוא עצר בחזית הבניין, וכשהיולדת ראתה זאת, היא ביקשה מנהג האמבולנס, שייכנס עם האמבולנס לתוך החנייה האחורית של הבניין, כדי שלא יראו אותה ולא תיגרם לה בושה. ושאל נהג האמבולנס – האם מותר לי לנסוע לתוך החנייה בשבת כדי להציל יולדת או חולה מסוכן אחר מבושה?

והשיב הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א שמצינו שמחללים שבת משום "ייתובי דעתה" של היולדת, דהיינו כדי להביא ליישוב דעתה והרגעתה בשעת הלידה. ולמשל: יולדת סומא המבקשת להדליק לה נר כי חוששת שבחושך המיילדת לא תעשה את הדרוש – עושים כבקשתה. כמו כן, כשדורשת היולדת מיילדת "חכמה", ולא מסתפקת במיילדת רגילה – עושים כבקשתה. [המגן אברהם הקשה (סי' ש"ל סק"ב): מדוע שלא נאמר לה (בשקר) 'הנה הדלקנו את הנר בשבילך', ובכך תתיישב דעתה? ותירץ שהיולדת תוכל לנסות את הסובבות אותה ולגלות שהן שיקרו לה והנר לא הודלק, כגון שתוציא שלוש או ארבע אצבעות ותשאל 'כמה אצבעות הוצאתי?', ולאחר שלא ידעו להשיב (מחמת החשיכה) היא תכיר בשקרן ותאבד את האמון בהן, וממילא לא יהיה לה ייתובי דעתא. ובחידושי הגאון רבי יהונתן אייבשיץ (על הל' שבת, הו"ד בשו"ת יד חנוך סי' ה', יעו"ש) מתרץ שאם היה הדין שמותר להטעות כך, א"כ היו יודעות כל הנשים דין זה כמו שאר דינים, וממילא לא היתה מתיישבת דעת היולדת, כיון שהיא יודעת שאסור להדליק וצריכים להטעותה, ולכן התירו חז"ל להדליק בשבילה הנר בכל אופן.]

אמנם, בשאלתנו אין כל היתר לנהג האמבולנס לחלל שבת ולקרב את האמבולנס ליולדת כדי למנוע אותה מבושה, ואין בזה משום "ייתובי דעתה", כי דווקא בדבר שיועיל ישירות לרפואתה של היולדת, באופן שתתיישב דעתה בשעת הטיפול הרפואי, את זה מצינו שמותר לעשות עבורה, שכן קיים שיקול רפואי שיש בכך תועלת ישירה להצלת היולדת מסכנה, ולכן הדבר מותר משום פיקוח נפש. אבל כאשר מדובר בדרישה לנסוע יותר על מנת למנוע בושה, הרי אין בכך תועלת ממשית לרפואת החולה (והדבר לא יביא לרגיעת היולדת בשעת הלידה), אלא תכלית הדרישה היא רק כדי למנוע בושה, ולצורך זה אין היתר לחלל שבת. ורק כשמדובר בחולה מסוכן שהבושה עלולה לגרום להחמרה במצבו, מותר לחלל שבת כדי להצילו מבושה.

(ופריו מתוק דברים פר' ואתחנן)

עירובין מד

מודע פקד רבה של קוממיות ללוות אחר כבוד אורח למושב חזון יחזקאל בעיצומה של השבת?

בדלא מלו גברי עסקינן

יהודי נכבד הדור פנים, נכנס לבית הכנסת המרכזי בישוב 'קוממיות', לתפילת שחרית של יום שבת.

"באת להשתתף בשמחה?" – שאל אותו אחד המתפללים.

– "אכן, אני ידיד קרוב של בעל השמחה!"

"והיכן אתה מתארח?" – הוסיף היהודי להתעניין.

– "במושב הסמוך 'חזון יחזקאל!'"

"עכשיו באת מחזון יחזקאל?" – שאל היהודי בתמיהה.

– "כן, מדוע אתה כה מתפלא? זה מרחק ממש לא גדול!"

"אכן, המרחק אינו גדול, אבל יצאת חוץ לתחום…!"

האורח, יהודי בר אוריין, בקי ומדקדק בהלכות, מתגורר בבני ברק, ובדרך כלל אינו יוצא מן העיר בשבת. כשהחליט לצאת מ'חזון יחזקאל' ל'קוממיות' הסמוכה לה מאוד, כלל לא העלה בדעתו שיש בזה איסור תחומין. עתה כששמע ע"כ מתושב היישוב, נחרד…

לאחר שבירר את הדברים אצל רב המושב הגאון רבי מנחם מנדל מנדלסון זצ"ל, שאישר כי אכן תחום שבת מ'חזון יחזקאל' ל'קוממיות' מסתיים בככר שלפני בית הכנסת, הבין כי עתה עליו להישאר בבית הכנסת כל השבת, ובמוחו החלו מתרוצצות מחשבות על דאגת בני משפחתו הממתינים לו ב'חזון יחזקאל'.

אלא שאז החליט היהודי השוגג ללמוד הלכות תחומין, "בכך" – הרהר – "אכפר מעט על שגגתי!"

בלימודו, מצא רעיון שעל פיו יוכל לחזור לדירתו ב'חזון יחזקאל', ע"י שיעשו לו מחיצה של בני אדם, והוא יילך ביניהם אל תוך התחום. האורח הציע את הרעיון להרב מנדלסון, ולאחר העיון פסק שאמנם בסי' שס"ב נפסק שהתירו לעשות כך רק בשעת הדחק, אך כיון שבני משפחתו ידאגו לשלומו, הרי זה שעת הדחק.

בסיום התפילה, פנה הרב למספר אנשים ואמר להם שמשום כבודו של האורח יש ללוותו לפחות עד הככר שלפני בית הכנסת. הרב לא גילה להם שהם משמשים כמחיצה עבור האורח, שהרי כך נפסק בשו"ע שמחיצה ע"י בני אדם הותרה, בתנאי שהם לא ידעו שהם משמשים כמחיצה, כדי שלא יבואו לזלזל באיסורי שבת. מאותה סיבה הרב עצמו לא היה אחד מאנשי המחיצה, ורק דאג שיילכו בצפיפות מבלי שיהיה הפסק ביניהם.

כשהגיעו לככר שלפני בית הכנסת, שכבר היה בתוך תחום שבת מ'חזון יחזקאל', נפרדו מהאורח בברכת 'שבת שלום', וכיון שיציאתו מהתחום היתה בשוגג, וכניסתו לתחום היתה באופן המותר, מותר היה לו לחזור לדירתו ב'חזון יחזקאל'.

(דרשו – הרה"ג ר' ישראל ליוש שליט"א)

עירובין מג

מה עיכב בישיבת ראדין מלהתפלל קבלת שבת?

'שמניחים צרכי שבת והולכים להקביל פניו' רש"י

בא יהודי ובירך את הרב מבריסק שיזכה לקבל פני משיח צדקנו. שאלו הרב מבריסק: "והיכן המקור שאכן נלך להקביל פני משיח?" לא ידע להשיבו.

הלך היהודי לרב מטשיבין ושאלו זאת. בגאונותו השיבו מיניה וביה: 'רש"י עירובין מג:'. הגמרא אומרת שם: 'כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מפני הטורח'. ומפרש רש"י: 'שמניחים צרכי שבת והולכים להקביל פניו'. (יש"כ להרה"ג רמ"ו)

פעם התאספו בישיבת ראדין בני הישיבה בערב שבת והתכוננו להתפלל קבלת שבת. הזמן הגיע, אולם ה"חפץ חיים" השתהה והיה ניכר עליו שעדיין אינו מוכן להתחיל להתפלל. הציבור לא הבין למה ה"חפץ חיים" מחכה, למי הוא ממתין?! עד שקם הגאון רבי משה לנדינסקי ואמר לבחורים: "תגידו ל"זקן" שהמשיח כבר לא יבוא היום, אפשר להתחיל להתפלל תפילת שבת…" ("יוסף דעת")

(נר לשולחן שבת)

עירובין מב

החשבון שעל פיו קיבל פרעה להשתעבד בבני ישראל ארבע מאות שנה

אמר רב נחמן אמר שמואל: היה מהלך ואינו יודע תחום שבת – מהלך אלפים פסיעות בינוניות, וזו היא תחום שבת. ומפרש רש"י: פסיעה בינונית – דרך הליכתו של אדם אמה. ומובא בגמרא בסוטה (מו:)  "ואמר ר' יהושע בן לוי בשביל ארבעה פסיעות שליוה פרעה לאברהם שנאמר ויצו עליו פרעה אנשים וגו' נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". למה זכה לארבע מאות שנה עבור ארבע פסיעות?

מבאר באופן נפלא בספר אור תורה להגה"ק מאוסטרובצא זי"ע על פי הגמרא בסנהדרין (ק.) "תניא רבי מאיר אומר במדה שאדם מודד מודדין לו", ופירש רש"י "אם מדד ונתן לצדקה לעני מלא חפניו, הקדוש ברוך הוא מודד בחפניו ונותן לו". דהיינו שהאדם מקבל את שכרו לפי מידותיו של הקב"ה, ואם כן, מגיע לפרעה שכר כארבע פסיעות של הקב"ה כביכול. ובגמרא בעירובין (מב.) כתוב שפסיעה של אדם היא אמה, א"כ מגיע לו שכר ארבע אמות של הקב"ה כביכול.

והנה כתוב בנביא ישעיה (פ"מ פי"ב) 'וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן', ויש מפרשים שהכוונה על עובי הרקיע שהוא כ'זרת'. ובירושלמי בברכות (פ"א ה"א) מובא שמהלך הרקיע הוא חמישים שנה. יוצא שמידת זרת  – דהיינו חצי אמה [כפי המרחק בין האגודל לזרת, וזהו שמה 'זרת', שבה מודדים את מידת זרת האמורה בתורה לגבי החושן, רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ', שמות כב] של הקב"ה הוא מהלך חמישים שנה, א"כ 'אמה' הוא מאה שנה, לכן קיבל ארבע מאות שנה כנגד ארבע פסיעות.

(אגעדאנק)

עירובין מא

הוורט של החתם סופר בחתונת בנו

שלושה אין רואין פני גיהנם, אלו הן: דקדוקי עניות, וחולי מעיין, והרשות. ויש אומרים: אף מי שיש לו אשה רעה

הגמרא בברכות (ח) מספרת שבארץ ישראל היו אומרים למי שנשא אישה ׳מצא או מוצא ב׳מצא' ־ . הכוונה לפסוק: ״מצא אשה מצא טוב״, וב׳מוצא', הכוונה לפסוק ״ומוצא אני מר ממות את האשה״. והקשה החתם סופר בדברים שאמר בחתונת בנו, לכאורה יש לבאר מדוע אמרו כן רק בארץ ישראל? אלא שאכן אין זה כל כך גרוע להתחתן עם אישה רעה שהרי לפחות אין רואה פני גיהנום. אבל ליושבי ארץ ישראל הדבר גרוע ביותר מכיון שבין כך אינם רואים פני גיהנום, שהרי מובא בגמרא (כתובות קיא) שכל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון, אם כן ממילא אינו רואה פני גיהנום, ואין לאישה רעה כל מעלה. אבל בני חוץ לארץ, לפחות מרוויחים שלא יראו פני גיהנום, ולכן לא אומרים ״מוצא אני מר ממות את האשה" כי גם באשה רעה יש להם רווח.

(טמונה בפרשה)

בתקופת הגאון מווילנא חי צדיק מופלג – רבי לייב סלונימר זצ"ל, שנודע בכינוי 'רבי לייב צדיק'.

כאשר התאלמן וחיפש זיווג שני. חשב לעצמו: 'הרי אמרו חז"ל: 'מי שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גיהינום', וכיון שבלאו הכי אני מחפש לעצמי זיווג, אחפש משהו 'טוב' – אשה רעה כזו שבזכותה לא אראה פני גיהינום'…

הלך לשדכן ואמר לו שהוא מחפש זיווג מיוחד: אשה רעה עם כל ה'הידורים': כעסנית ורגזנית, עקשנית, רעת לב וכל שאר מידות 'טובות'…

השדכן היה נבוך מאוד. הוא רגיל שאנשים באים אליו ומחפשים אשה בעלת מידות טובות. אם רק שמעו עליה איזשהו חיסרון, מיד פוסלים את השידוך. מעולם לא נתקל באדם שמחפש אשה רעה… אך חשב לעצמו: רצונו של אדם זהו כבודו. אם זה רצונו של הצדיק מי אני שאעמוד בדרכו?!

הציע לו השדכן כל מיני הצעות, כולן היו נשים רעות, כל אחת רעה יותר מרעותה. אבל הן לא סיפקו אותו. חשב הצדיק בלבו: 'מן הסתם אפשר להשיג שידוך 'טוב' יותר'…

הלך לשדכן אחר ואמר לו: "נאמר בגמרא: 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת'…אשה כזו אני מחפש!"…

אמר לו השדכן: "יש לי אחת כזו. שמה הרע הולך לפניה: אשה רעה ואכזרית שיודעת למרר את חיי בעלה. אין פלא שעד היום היא לא מצאה את זיווגה".

אמר הצדיק: "אוהו, זה נשמע משהו 'טוב', אברר עליה".

הלך לברר עליה אצל שכניה ומכריה, וכולם ענו: "שומר נפשו ירחק ממנה! אצלה תאכל מרור כל השנה"…

אמר הצדיק בשמחה: "מצוין! זה מה שאני מחפש. ברוך ה' מצאתי את זיווגי!".

למחרת החתונה המתין רבי לייב בסבלנות לשמוע צעקות, גערות… אולי איזה כסא מתעופף… שום דבר! שום צעקה, שום גערה… היא דיברה אתו בנימוס ובדרך ארץ, הכינה לו ארוחת בוקר טעימה. לאחר שסיים את הארוחה, ליוותה אותו לבית המדרש בכבוד רב.

חשב לעצמו: 'נו, ככה זה בימים הראשונים… הכל רושם… נמתין כמה ימים ונראה'… אולם שום דבר לא השתנה. היא התנהגה בדרך ארץ, כיבדה את הצדיק ושירתה אותו במסירות…

חשב בלבו: 'מה קורה כאן? הרי חקרתי וביררתי עליה היטב וכולם סיפרו על רוע לבה ועל מעלליה?!'.

חזר אל השדכן ואמר לו בטרוניה: "למה רימיתני? הבטחת לי אשה רעה וקשה, ומה הבאת לי? אשה כלילת המעלות!". השיב השדכן: "שדכן ותיק אני, ורגיל אני להסתיר את חסרונותיהם של המשודכים. זה חלק מתפקידי… אולם האמן לי, המקרה שלך הוא הראשון שבו הצגתי את האמת לאמיתה, לא הסתרתי דבר!".

תמה הצדיק: "אם כן, כיצד ייתכן שהמידע שמסרת לי על האשה שנשאתי אינו עומד במבחן המציאות?". השיב השדכן: "מי יודע, אולי בזכות זה שהיא נישאה לצדיק היא הושפעה לטובה ותיקנה את דרכיה"…

הסתקרן השדכן והחליט לברר אצל האשה בעצמה. בא אליה ושאל: "בעלך הצדיק היה בטוח שהוא לוקח אשה רעה, והתברר לו שטעה טעות מרה"…

אמרה האשה: "מה הוא חושב לעצמו, שהוא יתחתן אתי ויתפטר מגיהינום בעולם הבא? אני לא אתן לו את התענוג הזה"…

(יחי ראובן – הגדה של פסח)

עירובין מ

על איזה מפתח המליץ הבעל שם טוב?

ראש השנה שחל להיות בשבת

האמרי חיים זי"ע היה רגיל לפרש הענין שאין תוקעים בשופר בר״ה שחל להיות בשבת, בפנימיות הדברים, כי ראש השנה הוא "יום תרועה יהיה לכם" אשר כוונת "תרועה" הוא שבירה, ככתוב "תרועם בשבט ברזל"“ שצריך לשבור את ה״לכם״, אולם כאשר חל ביום שבת, הרי כתיב "ביום השביעי יהיה לכם קודש" שביום השבת גם ה״לכם" היינו קודש, וא״כ כעת לא שייך ענין ״תרועה״ שעכשיו הוא בחינה אחרת בעניין ה״לכם״

(פניני  תורה וחסידות)

מסופר על הבעש"ט שהורה פעם לתלמידו רבי זאב קיציס ללמוד את הכוונות של תקיעת שופר, כי ברצונו שהוא יהיה התוקע בבית מדרשו. למד רבי זאב את הכוונות, מאחר שמדובר בהרבה כוונות, שיש בהן פרטים רבים, רשם אותן על דף נייר שהניחו בכיס בגדו, כדי שיוכל להביט ברשימות הללו בעת התקיעות. לא מצא הדבר חן בעיני הבעש"ט ומן השמים גרמו לכך שגליון הנייר יאבד.

כשהגיע רבי זאב לסידור התקיעות , החל לחפש את דף הנייר ונחרד לראות שהוא איננו עמו. הדבר גרם לו שברון לב, שכן מתוך כך שסמך על הרשימות לא שינן כראוי את הכוונות, ועתה לא ידע מה לכוון. מתוך כאב לב ומרירות עצומה פרץ בבכי מר ונאלץ לסדר את התקיעות בלי שום כוונות.

אחרי התפילה אמר לו הבעש"ט: בהיכל המלך יש הרבה חדרים והיכלות ויש מפתחות שונים לכל דלת. אך באמצעות הגרזן ניתן לפתוח את כל השערים. הכוונות הינן המפתחות לשערים של מעלה, ולכל שער והיכל דרושה לכן כוונה אחרת. אולם הלב הנשבר הוא הגרזן החזק הפותח את כל השערים כולם.

(יהלומים של שבת)

עירובין לט

מה הקשה השאגת אריה לחתם סופר בהיותו ילד בן שש?

רש"י דספיקא דרבנן בדבר שיש לו מתירין אסור

מספרים שהשאגת אריה לעת זקנותו עבר ליד העיר פרנקפורט, ופגש שם את החתם סופר שהיה אז ילד בן שש, והילד אמר לו את המשנה בתחילת ביצה: 'ביצה שנולדה ביו"ט, בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל', ופי' רש"י 'תאכל – בו ביום'. ושאל אותו השאגת אריה דמנא ליה לרש"י דבר זה, דילמא לבית שמאי תאכל אחר יום טוב ולבית הלל לא תאכל עולמית.

ענה הילד: הלא רבינו הקדוש שנה במשנתינו ריש ביצה ג' דברים שהם מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה גבי יו"ט, ואם מחלוקתם היא לאחר יו"ט, נמצאת חומרא לב"ש, דלדבריהם הוי דבר שיש לו מתירין, ואם נתערב אינו בטל, ולב"ה דאסורה עולמית בטל, אלא ע"כ לבו ביום פליגי.

ואמר בעל השאגת אריה להרב שמואל סופר אביו של בעל החתם סופר מובטחני שבנך זה יהיה גאון עולם ונשקו על ראשו.

(רשימות רי"ס)

עירובין לח

שלוש פעמים בפסוקים מופיע 'יום יום'

והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום

בספר עמוד העבודה לר' ברוך קאסובר, מתלמידי המגיד ממזריטש זצ"ל, מובא שיש ג' פעמים במסורה את כפילות המילים "יום יום": בפסוק הנ"ל – "אשר ילקטו יום יום", "יום לשנה יום לשנה" (במדבר שלח יד לד), "ואותי יום יום ידרשון" (ישעיה נח ב).

ואת שלשתם מפרש באופן נפלא, על פי מה שמובא בגמרא ביומא (עו.) שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה והיה זה מספיק לכל השנה? ענה להם אמשול לכם משל, למלך שקצב את מזונות בנו פעם אחת בשנה וקיבל את פניו רק פעם אחת בשנה, עמד וקצב את מזונותיו בכל יום וקיבל את פניו בכל יום… כך מי שהיה לו ד' וה' בנים מפחד שמא לא ירד המן למחר וימותו ברעב, ומכוונים ע"י כך את לבם לאביהם שבשמים. וזה באה המסורה לרמז: ""אשר ילקטון יום יום", ולכאורה קשה הרי יכול היה להיות המן מחולק "יום לשנה יום לשנה"? וע"ז באה המסורה הבאת ומתרצת: "ואותי יום יום ידרשון"..

(פנינים)

עירובין לז

שלושה פירושים למילה 'מיחל' ושותה מיד

ומיחל ושותה מיד

במילים אלו מסיים רבי מאיר לפרט את סדר הפרשת תרומות ומעשרות מיין שלא הורמה תרומתו: "ומיחל ושותה מיד".

בביאור מילה זו נחלקו גדולי עולם, ושלושה פירושים הוצעו למילה "מֵחֵל":

א. מתחיל לשתות (ר"ח, פיהמ"ש לרמב"ם, ועוד), על דרך לשון המקרא (בראשית ו א) "ויהי כי החל האדם".

ב. רש"י מפרש "מֵחֵל ושותה" מלשון חילול, פדייה והמרה. כלומר, בטרם ישתה "מחלל" את המעשר על כסף.

ג. מוהל ומערב מים ביין כדי שניתן יהיה לשתותו. פירוש זה למילה חידש רבינו תם (כמובא בתוס' ד"ה "מיחל"), על פי העיקרון ש"כל האותיות שמוצאיהן ממקום אחד, מתחלפות זו בזו" (לשון סבו, רש"י ויקרא יט טז), וכן העירו בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ב) "לא מתמנעין רבנן [להחליף] בין ה"י לחי"ת".

מעניין שרבינו תם כיון לגירסה עתיקה במשנה, שבמקום "מֵחֵל" בח' – גורסים בה': "מֵהֵל" או "מוֹהֵל". כך כותב רמב"ן (בחידושיו לחולין יד/א): "ובנוסחת משניות של ארץ ישראל ראיתי בשם רבינו האיי 'מהל', מלשון 'סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם' (ישעיה א כב)". שפירושו: "משקים שלכם מעורבים במים… 'מהול' – מעורב ואין לו דמיון במקרא; ומדרש אגדה פותר 'לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל' (קהלת ב/ב) כמו כן: מעורבב" (רש"י לישעיה).

(מאורות)

עירובין לו

עצת הזהב של ר' זלמן בריזל למלמד בתלמוד תורה

אם היה אחד מהן רבו – הולך אצל רבו

אהבה, חיבה ומסירות רבה הקרין לתלמידיו הרה"צ ר' זלמן בריזל זצ"ל, עד שכל אחד מהם היה מרגיש אצלו כבן יחיד. סיפר אחד מתלמידיו דאז: "כשהתקבלתי להיות מלמד נכנסתי להתייעץ עם ר' זלמן, שהיה מורי ורבי משכבר הימים, ודמותו נשארה חרוטה בליבי כמלמד מסור בכל נשמתו, לתלמידיו אשר אותם אהב כבנים. ביקשתי אפוא ללמוד ממנו את סוד כוחו המיוחד.

'אגיד לך כלל פשוט, שתמיד יעזור לך'- המתיק עמדי ר' זלמן – 'חשוב על כל תלמיד שהוא בנך יחידך! אז תרוויח שני דברים- א. לכל בעיה שתתעורר אי פעם עם אחד מהתלמידים, תמיד תוכל למצוא לה פתרון הגון, כי אבא בשביל בנו היחיד יכול להפוך את כל העולם כולו בכדי לעזור לו, הוא אינו פוטר עצמו אף פעם בתירוץ שניסה כבר ולא עזר… אלא, גם אם עצה אחת לא הועילה, יחפש אחר עצה אחרת עד שהדבר בא לידי פתרון טוב.

'הדבר השני שתרוויח', הוסיף ר' זלמן, 'אם התלמידים ירגישו שאתה אוהב אותם באמת, הם יחזירו לך אהבה. תלמידים שמחים לעשות הכל בשביל רבי שאוהב אותם, ויהיו מוכנים אפילו ללמוד.

(ר' זלמן)

עירובין לה

המעשה שגרם לסבא מקעלם להתעלף

נעל בפניו ואבד המפתח

הסבא מקעלם זצ"ל הקיף את בנין ה'תלמוד תורה', ישיבתו הנודעת, בגדר אבנים. היה שם שער, ומפתח תלוי על וו מבפנים. דרך השער ניתן לשלוח יד וליטול את המפתח, לפתוח מבחוץ. וחובה על כל הבא והיוצא, לנעול ולתלות את המפתח, חוק ולא יעבור! וממונה היה- ככל מינוי בקעלם, אף זה תפקיד של כבוד ויקר- לנעול עם סיום הלימוד וליטול את המפתח, ולשוב ולפתוח עם תחילת הלימוד. וכל אלו שהגיעו מוקדם יותר, והסבא הנערץ בכללם, היו ממתינים בסבלנות לבוא הממונה.

פעם התמהמה, והתלמידים נקהלו ועמדו לפני השער הנעול. "ביטול תורה", הפטיר אחד התלמידים, דילג מעל הגדר ונכנס לבית המדרש.

והסבא התעלף!

העירוהו מעלפונו, והתעלף בשנית!

העירוהו ושאלו: "מה קרה, מה ארע?!"

"הלא ראיתם", ענה מזועזע, "הוא עבר על הגדר- ומי יודע על אלו עוד גדרים עבר!"…

"למה שהרב יאמר כך, מה עשה בסך הכל?". הוא בחור טוב, יש לו חזקת כשרות…

לא עברו ימים מרובים, והתגלה קלונו ברבים. התגלה שרקוב היה עד היסוד, מושחת ומסואב, השם ירחם.

עבר הסבא מקעלם בסמוך, ומצאם משוחחים בהתרגשות. "במה דנים?", התענין. "ברוח קדשו הגלויה של הרב", נענה. "איך עמד על טיבו עוד בטרם עלה באשו ונתגלה צחנתו. כשנחשב לבחור טוב". "אין כאן דבר חידוש", ענה. "אבל כשכולם ממתינים בסבלנות שהשער יפתח, והוא קופץ ומדלג, והלא אינו כזה מתמיד, שאינו יכול לבטל רגע מהלימוד. לא אהבת התורה יקדה בו, אלא מה? פריצת גדר, מחסום אינו חוסם בעדו. בכך גילה מהותו. חשף סודו ונתגלה קלונו"….

(מקרבן לתורה)

עירובין לד

קנה מקום בבית הכנסת – קנה את מקום הקרקע או את חשיבות המקום?

הואיל ויכול לנטותו ולהביאו לתוך עשרה

מספרים שפעם אחת ישב רבי יעק׳לי, הגאון בעל ״כוכב מיעקב״ מהרימלוב זצ״ל) עם הגאון רבי שלמה דרימר זצ״ל מסקאלי ובעל ״בית שלמה״,״׳ישרש יעקב״ על מס' יבמות). הביאו שאלה לפניהם מעיר פלונית שהרסו בה את בית הכנסת העירוני ובנוהו מחדש גדול ורחב יותר מקודמו. השאלה: מה דינם של בעלי ״חזקה״ על מקום ישיבה אצל ארון הקודש, במזרח, היש להם עוד אותה ״חזקה״ מכובדת לישב אצל ארון הקודש גם בבית הכנסת המורחב, או שמא חזקתם תופסת רק לאותו מקום שהיה שייך להם בעבר, וזה המקום נמצא עכשיו באמצע היכל בית הכנסת, בעוד המקום המכובד שאצל ארון־הקודש הוא בשטח המורחב שלא היה קנינם, ויוכלו הגבאים למכור אותו כטוב בעיניהם. פתה הגאון מסקאלי ויאמר: ״הרבה שאלות מסוג זה נמצאים בספרי שו"ת, שאלה קדומה היא, כבר דשו בה רבים, אולם בודאי הרב דהרימלוב יגלה לנו מקור חדש לפתרון השאלה״.

השיב רבי יעק׳לי והעיר בענוה: ״כמדומה יש סימוכין לדבר מדברי התוספות בעירובין דף ל״ד ע״א, (ד״ה הכי) בענין האומר שביתתי בראש המגדל, האומרים, שאפילו אם יטה (יהפוך) ראש המגדל למטה בכל זאת שביתתו בראש התחתון שהוא עכשיו למעלה, מפני שאנו הולכים אחרי כוונתו לשבות למעלה בגובה. כן אדם הרוכש מקום אצל הארון קודש לא התכווין לפיסת קרקע זו, כי אם לישב אצל ארון הקודש היכן שהוא.

רבי שלמה התרגש עד עמקי נפשו מן ההשוואה המפתיעה (אבל עם כל החידוש שבהברקה זו לא מלאו לבו של רבי יעקילי להסמיך עליה את ההלכה, ובבואו לדון בשאלה זו בספרו ״כוכב מיעקב״ סי' ק״ח הסיק להלכה מסקנא אחרת!), ובאותו מעמד, אחרי שביררו עוד כמה וכמה הלכות למעשה, התבטא בהתפעלות: ״כל הרוצה לקבל מושג מי היה הרבי ר׳ יהונתן בעל ״אורים ותומים״ יבוא ויכיר את הרב דהרימלוב״.

(מרגליות הש"ס הרב אהרן סורסקי הי״ו ״מרביצי תורה מעולם החסידות״ ב״ב תשמ״ו)

עירובין לג

איך הלך יעקב אבינו בשבת מחוץ לתחום?

למעלה מעשרה טפחים – אין עירובו עירוב. למטה מעשרה טפחים – עירובו עירוב

"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם" (בראשית כ"ח, י"א)

מובא בחז"ל (ברכות כו:) ש'ויפגע' זה לשון תפילה, ומכאן שיעקב אבינו תיקן תפילת ערבית. וכותב החתם סופר שהיום שיעקב אבינו הגיע להר המוריה היה בערב שבת, וא"כ תפילת ערבית זו היתה תפילת ליל שבת.

וממשיך שם שלפי זה מה שנאמר בהמשך: (כט,א) "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם", היה זה ביום השבת, וכיצד הלך בשבת מחוץ לתחום? אלא שיעקב קפץ ע"י שם המפורש, וכיון שאין תחומין למעלה מעשרה טפחים, לכן לא היה לו איסור ללכת חוץ לתחום, ע"כ.

ויש להעיר שאף אם אין תחומין למעלה מעשרה, אולם לגבי העובר מרחק של יותר מי"ב מיל יש להחמיר אף אם עבר בקפיצת הדרך ע"י שם המפורש, כמבואר ברמ"א (או"ח סי' ת"ד סעי' א') וז"ל: מיהו אם היה הולך בדרך זה או ע"י קפיצת שם מתוך י"ב מיל חוץ לי"ב מיל אזלינן לחומרא למ"ד תחומין י"ב מיל הוי דאורייתא. וכאן אמנם יעקב קפץ ע"י שם המפורש, אולם מהר המוריה עד ארץ בני קדם, הוי בוודאי יותר מי"ב מיל, והו"ל להחמיר בזה, וצ"ע.

וראה בספר נתיבות שבת (להגר"י בלויא זצ"ל פמ"ה סעי' ט"ו) לגבי יציאה ממטוס שהגיע בשבת ממרחק של יותר מי"ב מיל, שזה דומה למקרה של קפיצה ע"י שם למעלה מעשרה ויותר מי"ב מיל, שיש להחמיר ולא לצאת מהמטוס כל השבת.

ע"פ דברי החת"ס כתב בספר בית ישראל (להגר"י טויסיג זצ"ל עמ' קנ"ז בשם בנו)  שמכאן רמז וסמך למנהגם של ישראל לעשות מי שברך ולנדור לצרכי בית הכנסת בשעת קריאת התורה ביום השבת וכן לערוך מגביות ולדרוש דרשות לטובת הישיבות בש"ק קודם קריאת התורה. שכיון ש"ויפגע במקום" היה בליל שבת, ושם שכב לישון, א"כ מה שכתוב (בסמוך פסוק יח) "וישכם יעקב בבוקר" היה זה בבוקרו של יום השבת ואז נדר נדר, כמ"ש (פסוק כ') "וידר יעקב נדר" וכו'.

(קב ונקי)

עירובין לב

מה היתה נחמת ה'פני מנחם' לאדם שחתנו עם הארץ?

במה דברים אמורים – בעם הארץ

הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל היה צדיק גדול ובקי בכל הש"ס. הוא ידע את כל הש"ס בעל פה, ישר והפוך, כפי שיודע אדם את פרק "אשרי יושבי ביתך"… לא רק ידע בעלמא היה לו, אלא גם עמקות נפלאה עד מאוד. שמעתי ממנו רעיון מאלף:

ההלכה היא, שעל עם הארץ לא סומכים במעשרות. תאוות הממון עלולה להעבירו על דעתו, וכשהוא אומר שעישר יכול מאוד להיות שהוא משקר. אילו הייתה לו תורה, היתה התורה הופכת אותו לאדם אחר, אך אין לו תורה ולכן אי אפשר לסמוך עליו.

אבל אמרו חז"ל (ירושלמי דמאי פ"ד ה"א): "הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן, שואלו בשבת, ואוכל על פיו". אם קנה פירות מעם הארץ שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן, ונכנסה שבת שאינו יכול לעשר, הרי זה שואל את המוכר, ואם אומר שעישר מותר לסמוך עליו. וכל־כך למה? מפני ש"אימת שבת עליו, והוא אומר אמת" – השבת מפחידה אותו.

מה קורה לעם הארץ בשבת? 

הסביר רבי חיים קרייזווירט בדרך הלצה: בעידן המחשבים של היום, אדם לא צריך לזכר הכל בעל־פה. הוא יכול לשבת עם מחשב, לעשות כמה חיפושים ולהפגין ידיעות גדולות. הוא בכלל לא תלמיד חכם, אבל יכול לצטט מימרות מכל מיני מקומות בש"ס, וכלם חושבים שהוא תלמיד חכם…

אבל כשבאה שבת אימת השבת עליו. מה יעשה כעת? בשבת הרי אין לו מחשב. כעת ניכר שהוא עם הארץ, הוא מפחד מה יקרה אם ישאלו אותו שאלה? השבת תודיע לכולם שהוא בעצם עם הארץ… לכן אימת השבת עליו

אדם אחד שלקח חתן לבתו, שפך את לבו והתאונן בפני הרה"ק בעל "פני מנחם" מגור זי"ע, שבעוד שקודם החתונה, הוא חשב שהוא לוקח חתן שהוא "רבי עקיבא איגר", ברם כעת, לאחר החתונה, הוא רואה שאין בו לא מיניה ולא מקצתיה, והחתן הוא עם הארץ גדול אשר אינו יודע בין ימינו לשמאלו, ויש לו מזה עגמת נפש גדולה מאוד.

אמר לו ה"פני מנחם", "עליך להודות לה'"… שאל האיש ברוב השתוממות "על מה אני צריך להודות? על זה שלקחתי חתן עם הארץ שאינו יודע ללמוד??" אמר לו ה"פני מנחם", "כשעשית את השידוך הזה, לקחו ממך את ה"שכל" כדי שאכן תקח את החתן הזה לבתך, מפני שזה היה השידוך הראוי לבתך מן השמים, ברם תודה להשי"ת שלפחות כעת החזירו לך את השכל"…

עירובין לא

האם יוצאים ידי חובה בנטילת ידים ע"י קוף?

נתנו לפיל והוליכו לקוף והוליכו. קוף ופיל – פעמים שהן מלומדים (רש"י).

הרמב"ם כותב (פ"ו הי"ג) שנטילת ידיים ע"י קוף מועילה. וכתב הראב"ד, שהלא לנטילת ידיים מבואר בגמרא בחולין (קז.) שצריך כח גברא, ומהיכי תיתי שהקוף יהיה עליו תורת אדם, והלא מעשהו מוגדר 'מעשה קוף' בעלמא, וגרע מחרש שוטה וקטן שהם כשרים. והמגדל עוז אומר שאדרבה איפכא מסתברא, כי אנו רואים במציאות שהוא מדמה את כל מה שהוא רואה ועושה כן, משא"כ בחש"ו שאין להם דעת לדמות וללמוד לעשות ברמיזה כמוהו. והסתפק הכסף משנה, האם הרמב"ם נקט קוף בדוקא, או דילמא שהוא הדין בשאר בעלי חיים.

וצריך ביאור, מה הצד שדוקא קוף הכשיר הרמב"ם ולא שאר בעלי חיים, וביאר רבי יעקב קמניצקי זצ"ל ראש ישיבת "תורה ודעת" בספרו "אמת ליעקב" (או"ח, סי' רכה), דהנה הגמרא בסנהדרין (קט.) מביאה, שעונשם של דור הפלגה שאמרו 'נעלה ונעשה מלחמה', היה שהפכו לקופים, רוחות ושדים ע"ש. וכן מובא בתוספות השלם (בראשית א, כה) על הפסוק "את חית הארץ למינה – לרבות בני אדם שנעשו קופין בדור הפלגה", וכן הוא במדרש אגדה (וין תרנ"ד, פר' נח) וא"כ, מפני זה שהיו בני אדם, נותר דינם דומה לדין האדם לגבי כח גברא, ולכן הרמב"ם הכשירם לנטילת ידיים. ומובא בראב"ד (תורת כהנים פר' שמיני, פרשתא ד, פרק ו) שנראה שסבר, שהקוף רק דומה לאדם "בצורתו באצבעות ידיו ורגליו כאדם… ציפורניים ואצבעות כאדם והם דורסים על פת ידיהם ורגליהם כאדם", ולא הזכיר כלל שמקורו מהאדם אלא רק שדומה בפעולותיו ובמראהו לאדם ותו לא. ומוסיף, שלכן צריך לרבות קוף מהפסוק "כל הולך על כפיו", לומר שהוא מין חיה, וכן אמרו במשנה בכלאים (פ"ח מ"ו) שהקוף הוא מין חיה. ויתכן לבאר עוד, שגם הראב"ד סבר שהקוף הגיע מהאדם, אך לאחר שנשתנה לבעל חי שוב אין להם דין אדם לגבי נט"י. ויל"ע.

וה'מלאכת שלמה' על המשניות (כלאים שם) הביא בשם החכם המקובל רבי משולם זצ"ל, להקשות על פי דברי הגמרא בברכות (נח:)  ש'הרואה פיל קוף וקיפוף – אומר ברוך משנה הבריות'. ונפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' רכה ס"ח – אך שם הושמט 'קיפוף') ותירץ באופן נפלא, "שבזמן  דור ההפלגה נפרע הקב"ה מן האנשים שהפכן לקופים ופילים, והיינו שהקוף דומה לאדם, ופיל נמי מבין לשון בני אדם" ולכן תיקנו לברך רק עליהם 'משנה הבריות', שהשתנו מאדם לבעל חי.

ומעניין לציין מכנה משותף נוסף בין הקוף והפיל, המופיע בגמרא בעירובין (לא:) 'נתנו לפיל והוליכו, לקוף והוליכו', ופירש רש"י: 'פעמים שהן מלומדים', ובמגן אבות לרשב"ץ (פ"ג דף סח) כתב, שהפיל הוא חכם מאד "ואין מי שיהיה קרוב להבנת בני אדם כמו הפיל שהוא מבין דיבור בני האדם ומקבל הציווי". ובזה מובן חכמת הפיל מכל בעלי החיים, כי בעבר היה אדם.

ונסיים יריעה מעניינת זו, במה שכתב הגאון רבי אליהו הכהן מאיזמיר זצ"ל, בספרו 'שבט מוסר' (פרק מז אות ב) ש"מאחר והיו הקופים מתחילה בני אדם… כל מה שרואים שעושים האדם הם עושים כמוהו, משום שמבקשים להידמות למה שהיו בתחילה ולחזור לקדמותם, ועולה חרס בידם" והביא מזה לקח מוסר נפלא לאדם, שינסה תמיד לחזור למעלותיו ולא יתייאש מנפילות.

ואולי, ע"פ דבריו יש לבאר את הפלא הגדול שכתב בספר הקדמון 'צל העולם', שנקבת הקוף מחבבת את בנה הבכור, ואת הנולד אחריו – תשנא, כי כשנולד בנה הראשון, סבורה שגם אם הוא אינו אדם – לפחות השני יהיה, וכשרואה שזה אינו – תשנאהו…

(עלון קבלת שבת)

עירובין ל

מדוע נקרא רב יוסף נקרא בשם 'סיני'?

מערבין בביצים חיות. וכמה אמר רב נחמן בר יצחק אחת סיני אמר שתים

המפרשים עומדים על כך מדוע דווקא במחלוקת זו קראו לרב יוסף בשם סיני, הבכור שור בסוגיא מפרש על פי הסוגיא בפסחים (קט:) שאין לאכול 'זוגות' משום סכנה וא"כ איך אמרו בסוגייתנו מערב בשתי ביצים, וביותר קשה שהלא אמרו שם בפסחים (קי:) שבביצים הסכנה היא הלכה למשה מסיני, ומפרש הבכור שור שרב יוסף לשיטתו (סב.) שמערבין רק לדבר מצוה, וסובר שלדבר מצוה לא חוששים לזוגות, ומשום כך רב אשי שסידר את הש"ס בא להשמיענו בזה שלא נתמה אם חוששים לזוגות בדבר מצוה או לא כיון שרב יוסף הוא 'סיני' ובקי בכל ההלכות שנאמרו למשה מסיני וראוי לסמוך עליו שודאי לא נאמר במקום מצוה.

עירובין כט

מה העסיק את רבי ישראל סלנטר ביום האחרון לפני מותו?

אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין וקב שעורין

רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל בסיפור ששמע מנכדו של רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, על היום האחרון בחייו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל ששמע מנכדו של רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, וכך היה גופא דעובדא:

פעם התארח רבי ישראל אצל משפחה בצרפת. בזמן שהותו שם נפל למשכב וחשש שמותו קרב. בערב שבת פנה לבני המשפחה המארחת ואמר להם שאם בשבת יחמיר חוליו ויצטרכו לעשות עבורו מלאכות הכרוכות בחלול שבת, שידעו שאסור לחלל שבת עבורו!

מדוע? תמהו המארחים.

"כי יש לי דין של רועי בהמה דקה ש'לא מעלין ולא מורידין", אמר רבי ישראל. רועי בהמה דקה היו גזלנים, ועל כן אם נפלו לבור בשבת לא עושים פעולות להעלות אותם משם ולהצילם.

היתכן?! רבי ישראל גזלן?!

והוא ממשיך: "תראו, אני חי מכספי צבור. הצבור מחזיק אותי. נותנים לי כי יודעים שאני רבי ישראל סלנטר, רבי ישראל הגדול… ואת האמת אני יודע, מי אני באמת. כך שלאמתו של דבר הנני גזלן!"

עלינו לדעת שרבי ישראל היה עני ואביון, לא היה לו כלום משלו, אפילו ספרים לא היו לו, השאיר אחריו תפילין וזהו, והוא אומר על עצמו שנהנה מכספי צבור שלא כדין!!…

בני המשפחה המארחת שלחו שליח לרבי יצחק אלחנן בקובנא, לשאול על כך. רבי יצחק אלחנן לא צחק. חשב וחשב, ואחר כך אמר: "תגידו לו שאני אמרתי שכן צריך לחלל עליו את השבת!"

הסוף היה שהוא נפטר לפני כניסת השבת.

והנה, כך ספרו מארחיו, בלילה לפני שהוא נפטר היה בחדרו בחור שהגיע לשהות עמו. רבי ישראל, שראה שמותו קרב, פנה אל הבחור והסביר לו באריכות שאנשים כל כך טיפשים, מפחדים מנפטר, אבל באמת מה יש לפחד ממנו? הוא לא עושה כלום, לא פוגע באף אחד… כך שכנע אותו שלא יפחד ולא יצטער יתר על המידה בהגיע העת. זה מה שהעסיק אותו לפני מותו, שההוא לא יפחד! זה מה שעשה בדקות האחרונות לחייו.

(יחי ראובן, משפטים)

עירובין כח

האם גר צריך להמתין שש שעות בין בשר שאכל לפני שהתגייר לחלב לאחר שהתגייר?

אכל פוטיתא – לוקה ארבע, נמלה – לוקה חמש, צירעה – לוקה שש

ענייני מאכלות אסורות

מעשה בגוי שחשקה נפשו לעזוב את עמו ולהסתפח לעם הקודש. הוא עבר תהליך גיור כדת וכהלכה, והנה, לאחר טבילת הגיור שלו, והפיכתו לגר צדק, הגיש לו הרב שעסק בגיורו מתנה מיוחדת – בקבוק ליקר חלבי מיוחד במינו, ששוויו רב מאוד, וגם פרי חדש, כדי שהגר יוכל לברך עליו "שהחיינו", ולפטור בברכה גם את גירותו [יעויין בספר גירות כהלכתה (פ"ד אות י"ד), שהביא שנחלקו הפוסקים אם יברך הגר לאחר טבילת הגירות ברכת 'שהחיינו', והרוצה לצאת ידי כולם יברך 'שהחיינו' על בגד או פרי חדש, ויכוון בברכתו אף על הגירות.]

הגֵר בירך בהתרגשות "שהחיינו" על הפרי, וטעם ממנו, ולאחר מכן נטל את כוסית הליקר, ועמד לברך עליה, אלא, שלפתע עצרה אותו אשתו (שגם היא התגיירה): "מה אתך – הרי אתה בשרי!…".

"בשרי?! – תמה למולה – מתי בדיוק אכלתי בשר?". והאשה הזכירה לו: "לפני שעתיים אכלנו יחד סעודה בשרית, והרי למדנו שבטרם חלוף שש שעות שלימות אסור לאכול חלב!".

טען הבעל: "אולי בכל זאת מותר לי לשתות חלב, שכן כשאכלתי הייתי גוי, וכעת אני יהודי…".

נשאלת אפוא השאלה – האם אכן צריך הגר להמתין שש שעות עד לאכילת חלב, או שמא מותר לו לשתות את המשקה החלבי, היות ואכל את הבשר בהיותו גוי, וכעת הוא אדם אחר, 'בריה חדשה', שכן 'גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי', ואין להתחשב במה שאכל לפני הגירות

והשיב הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א: שהלא יש שני טעמים בחיוב המתנת שש שעות בין אכילת בשר לחלב (כפי שכותב הטור ביו"ד ריש סי' פ"ט):

א) לשיטת רש"י הטעם הוא, כיון שהבשר מוציא שומן הנדבק בפיו ומושך טעם לזמן רב, ושיערו חכמים שרק אחר שש שעות כבר נתעכל לגמרי ואז מותר לאכול גבינה.

ב) לשיטת הרמב"ם הטעם הוא, משום החשש שמא נשאר בשר בין השיניים (ולאחר שש שעות גם אם נשאר בשר הוא נחשב כמעוכל).

לאור זאת, היה מקום לומר, שגם הגר שלפנינו יצטרך להמתין שש שעות כדי לאכול מאכלי חלב, כיון ששני טעמי ההמתנה שייכים גם בו; הבשר שאכל עדיין לא התעכל והוא מושך טעם, וגם יתכן שיש בשר בין שיניו, ולכן עליו להמתין שש שעות שלימות עד לאכילת מאכלי חלב! 

אמנם, יש מקום גדול לטעון, שטעמים  אלו אינם שייכים בגר שנתגייר; הטעם הראשון של טעם הבשר הנמשך, לא שייך בענייננו, שכן ידוע מרבינו החתם סופר, שגופו של גוי אינו דומה לגופו של ישראל (כי גוי 'חביל גופיה' מפני שאוכל נבילות וטריפות, ובשרו בשר חמורים), ולכן אכילתו בהיותו גוי, אינה מחייבת אותו בהנהגה זו של המתנה בין בשר וחלב, לאחר שהפך לגוף אחר ומהות חדשה של ישראל. וכדברי הרמב"ם (זבים פ"ב מ"ג) 'כלל הוא אצלינו: גר שנתגייר כקטן שנולד, ואין משגיחים במאומה על מצבו הקודם'

וגם הטעם של חשש הבשר בין השיניים לא שייך בגר, מפני שלפני שהגר טובל עליו להקפיד שלא יהיה עליו שום חציצה, וממילא הוא מנקה היטב את שיניו, וברור שלא נשאר שם בשר כלל. ואמנם בישראל אין זה מועיל כדי לאכול חלב, כי לא חילקו רבותינו בגזירתם, ובכל אופן תיקנו שאין לאכול חלב תוך שש שעות, אבל ביחס לאחד שאכל בהיותו גוי, נראה שהנהגה מיוחדת זו לא נאמרה

ולכן היה נראה שהגר רשאי לאכול לאחר גירותו מאכלי חלב, אף שהוא תוך שש שעות לאכילת הבשר שאכל בהיותו נכרי.

אולם, כאשר הצעתי את דבריי לפני גיסי מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, לא קיבלם, ואמר שלמעשה יש להורות לגר שלא לאכול חלב עד שיעברו שש שעות שלימות מאכילת הבשר, אף שאכלו בגיותו.

לסיכום: אסור לגֵר לאכול מאכלי חלב תוך שש שעות לאכילת הבשר, הגם שאכל את הבשר בהיותו נכרי.

(ופריו מתוק – פרשת ראה)

עירובין כז

מדוע צריך פסוק לפטור את הנשים מסוכה?

כל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות

הגמרא בסוכה (כח.)  דורשת מהפסוק 'האזרח' (ויקרא כג מב) להוציא את הנשים, ויש מקשים הרי סוכה היא מצות עשה שהזמן גרמא וא"כ מדוע צריך פסוק מיוחד ללמוד מהאזרח להוציא את הנשים הרי הם ממילא פטורות ככל מצות עשה שהזמן גרמא. ועוד קשה מדוע באמת נשים פטורות הרי אף הם היו באותו הנס של ענני כבוד, ואכן קושיא אחת מתורצת בחברתה,  שלולא הלימוד מהאזרח היינו אומרים שהנשים גם כן חייבות בסוכה כי אף הם היו באותו הנס, לכן צריך את הלימוד מהאזרח שהם פטורות.

ובאמת מדוע שנשים יהיו פטורות אם אף הם היו באותו הנס?

ויש ליישב לפי מה שכתב הפנים יפות זי"ע שלנשים לא היה חלק בעשיית המשכן כי הוא נעשה לכפר על העגל והרי הנשים לא חטאו בעגל, ולפי מה שכתב הגר"א שמצות סוכה היא לזכר ענני כבוד שחזרו ע"י עשיית המשכן א"כ מובן שנשים פטורות כי אין להם שייכות לבניית המשכן שהיה כפרה על העגל שבו לא השתתפו הנשים.

(עין אליהו – לרבי אליהו שיק זלה"ה אב"ד לידה)

עירובין כו

איך זכה בעל ה'קיצור שולחן ערוך' שספרו נתקבל בכל תפוצות ישראל?

חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו

בספר חיים של תורה מסופר, כי הגיעו לפני הרה"ק בעל האמרי אמת מגור זי"ע וספרו לו שהרופא ביקר אצל הרבי הקדוש מאוסטרובצה זי"ע ואמר שעליו לאכול, אחרת חייו בסכנה, אולם הוא מסרב לשמוע, ואולי הרבי מגור יוכל לשכנעו. שאל הרבי: האם יש כאן עגלה? כשנענה בחיוב, יצא מיד את הבית ונסע לאוסטרובצה נכנס אל הרבי ושאלו: מדוע לא יאכל מר, הרי זה טוב מאד לאכול! היכן מצינו שטוב לאכול, שאל הרבי מאוסטרובצה? ענה האמרי אמת: הרי כתוב בתורה לגבי אדם שנשבע "להרע או להיטיב", ודרשו חז"ל "להרע" שלא אוכל, "להיטיב" – שאוכל, רואים שלאכול דבר טוב הוא! מיד פתח הגאון הקדוש ואמר: "אשר קדשנו במצותיו וציונו לשמוע דברי חכמים" ואכל דבר מה…

אמר הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע שמן הכתוב כאן, שדרשו "להיטיב" – שאוכל, רואים שאפשר להתעלות גם על ידי אכילה לשם שמים, ואין צריך להתעלות על ידי סיגופים. אם התורה הק' קוראת ל'אוכל' להיטיב, סימן שאכן אפשר להיטיב בדרך זו.

בספר הקדוש אוהב ישראל להרה"ק מאפטא זי"ע פירש לפי דברי רש"י הנ"ל את הפסוק (ירמיה ד כב) "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו". "חכמים המה להרע" – רצונם לקנות שלימות עם מדת להרע, שלא יאכלו וע"י התעניות והסיגופים המה רוצים לקנות השלימות. "ולהיטיב לא ידעו" – פירוש, להיטיב שיאכלו ועל ידי זה יקנו שלימות, זה לא ידעו…

כעין זה כתב הט"ז (אהע"ז סי' כה סק"א) על מה שכתב הרמב"ם על הפסוק (משלי ג.ו) "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" – מי שאוכל ושותה ומעדן נפשו, כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת השי"ת, יש לו שכר כמו שמתענה, עד כאן דברי הרמב"ם. וכותב על כך הט"ז: לדברים אלו יש אסמכתא בכתוב (תהילים קכז. ב) "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שינה" – יש תלמידי חכמים המנדדים שינה מעיניהם, ועוסקים בתורה הרבה. ויש תלמידי חכמים שישנים הרבה, כדי שיהיה להם כח וזריזות לב לעסוק בתורה, ויוכלו ללמוד בשעה אחת, מה שזה מצטער ועוסק בשתי שעות, ובודאי שניהם יש להם שכר בשווה. על כן אמר: "שוא לכם" – בחינם לכם שאתם מצטערים. "משכימי קום" – ומשכימים בבוקר. "מאחרי שבת" – בלילה, וממעטים שנתכם, זה בחינם. והטעם כי "כן יתן לידידו שינה" – דהיינו מי שישן הרבה, כדי שיחזק מוחו בתורה, נותן לו הקב"ה חלקו בתורה כמו מי שממעט בשינה ומצער עצמו, כי הכל הולך אחר המחשבה…

ומביא הרה"ג ר' יוסף ברגר שליט"א בשם הגאון רבי שמחה רבינוביץ שליט"א בעל הפסקי תשובות ששאלו פעם לבעל ה'קצור שולחן ערוך' הגה"ק רבי שלמה גאנצפריד זי"ע – איך זכה לכך שספרו נתקבל בכל תפוצות ישראל בכל אתר ואתר? ענה ואמר תשובה מדהימה: היות ואני ישן מידי לילה שמונה שעות, לכן כשישבתי לכתוב את הספר, היה זה בצלילות המח והדעת, ויכולתי לכתוב דברים ברורים השווים לכל אחד!…

(פנינים – הרה"ג ר' יוסף ברגר שליט"א)

עירובין כה

איך יכול להוציא ידי חובה כשכבר קיים המצוה?

שאם עשה מחיצה על התל שהועיל

הגאון אב"ד קוז'יגלוב הרה"ג ר' צבי אריה פרומר (שיח השדה עמ' לג) דן לבאר לגבי ברכת המצוות שגם מי שיצא כבר ידי חובה, יכול להוציא את חבירו. והלא מצינו שכל מי שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את המחייב בברכה, ומדוע זה שיצא וקיים את המצוה נקרא מחוייב בדבר.

והסביר זאת על פי דברי המהר"ל מפראג (נתיבות עולם נתיב העבודה פי"ט) שלומדים מדבריו שבמצוות זמניות, חיוב המצוה ושורשה הוא לקיים את המצוה כל היום כתפילין ולולב, אלא שאם הניח תפילין ונטל לולב פעם אחת ביום יצא ידי חובת המצוה, אבל בודאי אם יניח תפילין עוד פעם או יטול לולב בודאי שבמעשה השני גם כן מקיים מצות תפילין ולולב, ויש על זה ממש שם מצוה, אף על פי שכבר נפטר ידי חובת המצוה בפעם הראשונה שהניח התפילין וכבר אין עליו חיוב, בכל זאת כשעשה את המעשה בשנית קיים מצוה, ולכן אף שיצא ידי חובה נחשב עדיין מחוייב בדבר, כיון שאם היה עושה עוד פעם את המצוה היה מקיים מצוה בזה, כי שם מחוייב בדבר נשאר עליו. משא"כ כשאינו מחויב בדבר, אפילו כשעושה את המעשה לא יקיים בזה שום מצוה, ובודאי שלא יכול להוציא אחרים כי הוא בהגדרת אינו מחויב בדבר כלל.

וסמך לסברא זו מצא הגאון הנ"ל בשיטת רש"י בחולין, שאף שקיי"ל שמספיק לשחוט רוב הסימנים, בכל זאת מי ששחט הכל ובמיעוט האחרון פסל השחיטה ע"י שהיה, חלדה, גרמה וכדו' השחיטה נפסלה. רואים מזה שלמרות שכלל לא היה צריך להמשיך לשחוט באותו מיעוט אחרון משום שרובו ככולו, בכל זאת אין הפירוש שהוא פטור לגמרי מלשחוט את אותו המיעוט, אלא יש עליו חוב לשחוט גם את המיעוט אלא שהחיוב הזה נפטר משום רובו ככולו, אבל כששוחט את המיעוט הוא מקיים מצוות שחיטה, ושפיר נפסל ע"י שהיה וכדו'.

והמקור לזה הוא בסוגייתנו, שהנה לכאורה קשה מדוע לא נחשבת עשיית המחיצה על התל מחיצה על גבי מחיצה, הרי קיי"ל שבתל גם כן יש מחיצות מכח גוד אסיק וא"כ יש כאן מחיצות, ואח"כ כשמוסיף עוד מחיצות מדוע זה לא נקרא מחיצות ע"ג מחיצות.

אך לפי הנתבאר מובן, שהרי בפועל אין מחיצות אלא רק דין גוד אסיק שפוטרו מלעשות מחיצות, והרי זה כאילו היו מחיצות, ועל כן כשעושה אח"כ מחיצות בפועל, שפיר נקרא המעשה עשיית מחיצה כדי להועיל שיהיה דין מוקף לדירה.

(דף על דף)

עירובין כד

הבחור חזר בתשובה והשדכן דרש את כספו

פנים חדשות באו לכאן

מעשה בנערה בעלת תשובה, בת להורים חילונים לגמרי, שאביה פנה אליה וביקש רשות למצוא עבורה חתן. האב עמד על כך, שמאחר ומשפחתם הינה נחשבת למכובדת ועשירה, כך גם צריכה להיות משפחת החתן, "כראוי וכנאה למשפחתנו החשובה".

אמרה הבת לאביה: "אין לי שום התנגדות לשידוך עם משפחה עשירה, רק דבר אחד חשוב לי – שיהיה בחור שיושב ולומד!".

האב, שהינו אדם תמים ואינו מכיר כלל את הציבור החרדי ומושגיו, התקשר לשדכן המתעסק עם 'כל המגזרים', וסיפר שמחפש עבור בתו בחור טוב שיושב ולומד, כמובן ממשפחה מכובדת. "יש לי בחור מצוין שעונה על כל הדרישות שלכם", אמר השדכן. ונקבעה פגישה.

הבחורה הגיעה למקום המיועד, ראתה את הבחור, ו…חשכו עיניה. לפניה עמד בחור בעל מראה של אדם רחוק מאוד מיהדות. מיהרה להתנצל, והסבירה שמדובר באי-הבנה, כי ביקשה בחור חרדי שיושב ולומד.

הבחור ביקש להבהיר: "גם אני יושב ולומד, באוניברסיטה, בעוד זמן קצר אני מסיים תואר בפיזיקה… ואני גם קצת דתי – סיפר בגאווה – משתדל לקרוא לפעמים פרשת שבוע, ולבקר בבית הכנסת בחגים…". הבחורה חזרה והתנצלה, הבהירה עם איזה בחור התכוונה להשתדך, וביקשה לסיים את הפגישה.

עדינות נפשה של הנערה, הרשימו מאוד את הבחור. הוא היה מלא התפעלות מאצילותיה ומידותיה.

ומה אירע כעת? – כעבור מספר ימים נכנס לישיבה מצויינת לבעלי תשובה, ובחלוף שנתיים של שקידה ושקיעה בלימוד התורה, הפך לבן עלייה אמיתי!

הבחור פנה אל אביה של אותה בחורה, וביקש לברר אם בתו התארסה. האב השיב בשלילה, והבחור ביקש להיפגש עמה שוב. הבחורה ביררה אודות הבחור, וכששמעה מרבותיו שמדובר בעילוי של ממש, שקדן מופלא ואציל המידות, הסכימה להיפגש עמו.

בפגישה נוכחה לגלות, שאכן מדובר בבחור שונה לחלוטין מזה שפגשה לפני שנתיים, ובסייעתא דשמיא, באו השניים בברית האירוסין.

ומי מופיע כעת? – – –

השדכן, שמבקש לבוא על שכרו ולקבל דמי שדכנות מלאים!

וכאן באים בני הזוג וטוענים, ששמא אין הם חייבים בדמי שדכנות, כי הבחור שהתארס, הוא אינו אותו בחור שהשדכן הציע כי 'פנים חדשות באו לכאן'…

ונשאלת השאלה – האם קיים במקרה זה חיוב לשלם לשדכן?

השיב הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א על פי המעשה המובא במסכת כתובות (ס"ב:), אודות רבי עקיבא, שחמיו הדיר אותו ואת אשתו מכל נכסיו משום שהיה בור ועם הארץ וביקש להתיר את נדרו, ורבי עקיבא התיר לו את הנדר בכך ששאל אותו אם היית יודע שאותו רועה עני, עתיד להיות תלמיד חכם מובהק, כלום גם אז היית נודר את נדרך?!" 

ושואלים התוספות: הרי הלכה בידינו, שאי אפשר לפתוח בהתרת נדרים ולהתיר נדר ב'נולד', כלומר בדבר שנולד והתחדש אחר כך, ולא היה קיים בשעת הנדר, ואינו רגיל ומצוי שיקרה, וכאן, הלא בשעת הנדר היה רבי עקיבא עם הארץ, ורק אחר כך נהיה לגדול בתורה?!

מתרצים תוספות: במקרה של רבי עקיבא, עובדת הפיכתו לאדם גדול, אינה נחשבת ל'נולד', אלא לדבר שהיה שכיח ומסתבר כבר בשעת נדרו של כלבא שבוע, היות ורבי עקיבא "הלך לבית המדרש, ודרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול".

ולענייננו – הבחור דנן, בשעת ההצעה, לא התכוין כלל ללכת ללמוד בבית המדרש, ולכן עובדת הפיכתו לבעל תשובה תלמיד חכם, היא בגדר 'נולד', ולא כזו הצעה הציע השדכן; ובפרט, שדבר נדיר מאוד הוא, שבחור שלומד פיזיקה באוניברסיטה, ינטוש את לימודיו, ויהפוך לבן ישיבה מצויין. כך שעצם הצעתו של השדכן, אין לה שום סיכוי, ונועדה לכישלון מלכתחילה, ולכן אינה מחייבת בדמי שדכנות.

אולם, כשהצעתי את דבריי לפני גיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, אמר שיש לשלם לשדכן את מלוא דמי השדכנות, כי כל אדם עשוי לעשות תשובה, אפילו אחד שהיה 'רשע כל ימיו'; וכדברי הרמב"ם בהלכות תשובה 'אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה; והיום הוא מודבק בשכינה, אהוב ונחמד קרוב וידיד'. ומאחר וגם יהודי רחוק עשוי להפוך לבעל תשובה ואף לתלמיד חכם, ממילא הצעתו של השדכן אכן הועילה, והביאה לנישואי בני הזוג.  ולכן – סיים מרן הגר"ח – יש לשלם לשדכן את שכרו!

(ופריו מתוק – ויקרא פרשת מצורע)

עירובין כג

מדוע פרץ מרן הגר"ח קניבסקי בבכי סוער?

וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי

עדותו של הבה"ח חיים מלין מישיבת 'בית מדרש עליון' שהיה באותו רגע בחדרו של מרן שליט"א

היה זה ביום ג' לפרשת בשלח תשע"ט, אחר הצהריים, כאשר זכיתי להיכנס עם שניים מידידיי אל הקודש פנימה, אל קודש הקדשים של דורנו, ביתו נאווה קודש של רבינו. והנה, כאשר עמדנו לפניו, בעוד מרן שליט"א יושב והוגה בתלמודו, ראינו שהוא מצביע עם הסימנייה על שורות- הגמרא שעסק בה באותה עת, ולפתע פרץ בבכי נורא, והתייפח כך כ- 10 שניות! ויהי לחרדת אלוקים!

כל מי שהיה נוכח באותו מעמד, הזדעזע. ראינו בבירור את מרן שליט"א איך שכל גופיה מירתת ומתייפח בבכי, ולאחר זמן קצר פסק, והמשיך ללמוד. בעת אשר אני הקטן התקרבתי למרן שליט"א, הצצתי בחיל וברעדה לראות באיזה מסכת ובאיזה דף הוא אוחז, וראיתי שהיה זה במסכת מנחות, דף י"ח ע"א והבחנתי שכאשר – בכה היה זה בדיוק באמצע העמוד. יצאנו נרגשים מגודל המחזה, ומיד פתחנו דברי הגמרא הנ"ל, ולא האמנו למראה עינינו.

הגמרא שם מספרת על רבי שהלך ללמוד אצל רבי אלעזר בן שמוע ומצא שם את התנא יוסף הבבלי ששאל אותו שאלה בהלכות קרבנות האם השוחט את הזבח להניח מדמו למחר זו מחשבת פסול, או שמא רק כשחושב לאכול, או להקטיר למחר, הרי זו מחשבה הפוסלת, ולא כשחושב רק להניח הדם וענה לו שכשר. וחזר יוסף הבבלי על שאלה זו כמה פעמים במשך היום, עד שהוסיף לו שרבי אליעזר פוסל.

וכששמע זאת יוסף הבבלי שמח ביותר ואמר ששמע מרבי יהודה שפסול וביקש לו חבר שגם שמע כך מרבי יהודה ולא מצא, וחשש ששכח את מה ששמע מרבי יהודה ועכשיו ששומע כך גם מרבי אלעזר בן שמוע, שפסול, חזרה לו אבידתו. זלגו עיניו דמעות של רבי אלעזר בן שמוע, ואמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר, וקרא עליו את הפסוק מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. ומוסיפה הגמרא בהמשך שזה בעצם אותו מקור, כי רבי יהודה היה בנו של רבי אילעי ורבי אילעי היה תלמידו של רבי אליעזר, ולכן היו דברי רבי אליעזר חביבים אצל רבי יהודה ושנה משנתו של רבי אליעזר אף שלא היו להלכה.

נמצא אם כן, שבהגיע מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א לגמרא זו, כל כך נתרגש,ו"זלגו עיניו דמעות" ופרץ בבכי בראותו גודל אהבת התורה ויגיעתה שהיו לאותם אמוראים קדושי עליון, שכל כך טרחו ובקשו אחר החיפוש אם כך אמר הרבי או לא, וגם כיצד צהבו פניהם בהשיבם להם אבידה!

וכיצד זלגו עיניו של מרן הגר"ח בראותו גודל אהבת התורה של תלמידו, עד שקרא עליו "אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר", וגם המקרא "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי"!!!

(קול ברמה)

עירובין כב

מה זה אוהל מועד?

היום לעשותם – ולא למחר לעשותם, היום לעשותם – למחר לקבל שכרם

בפסוק האחרון בפרשת ואתחנן נאמר 'ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם' , ופירש שם רש"י והובא בגמרא בעירובין (כב.) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, כלומר בזה העולם אין שכר על המצוות, וכמאמרם בקידושין (לט:) "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" ואילו בפסוק שלאחריו, הפסוק הראשון של פרשת עקב ובהמשך הפסוקים שם מתואר כל השכר הגדול בעולם הזה אם נשמע לקול מצוות, והיה עקב וגו' ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך, ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירשך וגו' וצריך ביאור כיצד פירוש רש"י עולה יפה עם השכר הטוב המתואר בפרשתינו?

יש ביאור נפלא מהרה"צ ר' נפתלי צבי לינדר שליט"א, "והיה עקב תשמעון" אם תלכו בעקב האבות הקדושים, כלומר בדרך הסלולה שסללו לנו אזי אתן לכם את אשר הבטחתי לאבותיכם, והוא שילך האדם בדרכי אבות ללא סטיה מדרכיהם הקדושות, וכל שכן שלא יאמר חס ושלום שהתורה או איזה מצוה נתנה רק לדורות הקודמים, אבל לדורות שלנו זה כבר לא מתאים, על זה בא הכתוב לומר: "והיה עקב תשמעון", והוא לשמוע מה היה עקבותיהם של האבות הקדושים, ואז "ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך"

(חוט של חסד)

בעיר קַשוֹי הקימו תלמוד תורה נוסף על ה"חיידר" הקיים. רבני ועסקני העיר ראו בכך צורך השעה, משום שרצו שהתלמידים שהוריהם מעוניינים בהשכלה יקבלו חינוך בדרך ישראל סבא. רב העיר, הגאון רבי שאול בראך, היה בוחן את התלמידים בשני תלמודי התורה, הישן והחדש, מדי ראש חודש.

הגיע רבי שאול לתלמוד תורה הישן. קרא התלמיד את הפסוק הראשון בספר ויקרא: "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". שאלו רבי שאול: "מה זה אהל מועד?" השיב הילד: "אהל מועד".

"אבל מה זה אהל מועד?" שאלו שוב. "הרֶבה אמר: אהל מועד זה אהל מועד!", השיב.

בתלמוד תורה "המתוקן" שאל רבי שאול את אחד התלמידים: "מה זה אהל מועד?" השיבו הילד: "הרֶבה אמר שזה בנין גדול ויפה כמו ה'סינמה' פה בעיר"…

הפטיר רבי שאול: "אהל מועד אני לא בטוח שהילד יודע מה זה, אבל מה הוא 'סינמה' הוא כבר יודע…"

(נר לשולחן שבת)

עירובין כא

מה החכמה שבתקנות שלמה?

בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים 

בעת ששלמה המלך תיקן עירובין ונטילת ידיים, יצאה בת קול ואמרה, בני אם חכם לבך ישמח ליבי גם אני.

אמרו בקוצק: מה היא החכמה הגדולה בתקנות אלו? אכן, חכמה גדולה יש כאן. 'עירובין' מסמל את ההתערבות בין בני האדם, חיבור בין נפרדים לרשות אחת, חצר אחת, בית אחד, יחידה אחת. 'נטילת ידיים' מסמלת את ההבדלה בין האנשים, ההטהרות בפרישות. חכמה גדולה היא לדעת לנווט בין השתיים…

(מאורות)

באחת משיחותיו אמר המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל שבחור סיפר לו שאין הוא משוחח עם חבריו בשולחן כי הוא מרגיש שהוא יותר טוב מהם, שהרי הוא מתפלל בכוונה ומאריך בשמונה עשרה. ואמרתי לו שע"י שהוא מאריך בשמונה עשרה יתכן מאד שיצא שכרו בהפסדו, כי זה מביאו לידי גאוה. העצה לבחור כזה היא דוקא לשוחח עם חברי השולחן שלו, כי בזה הוא מוריד את הגאוה שלו, שהוא כבר לא מרגיש את עצמו טוב מהם אלא כאחד מהם. ואפילו בדברים בטלים שהוא מדבר בשולחן הוא מקיים מצוה, שהוא נהיה מעורב עם הבריות"

(יתד נאמן ראה תשס"ט)

עירובין כ

מצא במוצ"ש את מכוניתו מרוסקת עם פתק עדות שנכתב בשבת

מחיצה העשויה בשבת

מעשה שהיה באדם שהחנה את מכוניתו בערב שבת בעיר אחרת. במוצאי שבת כאשר בא ליטול את המכונית מצאה מרוסקת. כשפתח את דלתה מצא פתק בו נאמר: אני הח"מ הייתי נוכח כאן בשבת בשעה 11.00 וראיתי שמכונית התנגשה במכוניתך והסתלקה במהירות מהמקום, רדפתי אחריה ורשמתי את מספרה. שמי הוא כך וכך, וכתובתי היא במקום פלוני, ומוכן אני להעיד על כך בבית המשפט.

כפי שמתברר, ניתן לגבות כמעט את מלוא סכום הנזק מחברת הבטוח, פרט לסכום מסויים שמחוייב לשלם הנהג שעשה את התאונה. נשאלת השאלה, האם מותר להשתמש בפתק זה שנכתב בשבת כדי לגבות את המגיע, האם אין בזה משום "מעשה שבת"?

תשובת הגר"י זילברשטיין שליט"א: "מעשה שבת" מסתבר שאין כאן, משום שההנאה תבוא מעדותו של העד שתהיה בלי חילול שבת, והפתק שנכתב בשבת רק גרם לתובע שידע למצוא את העד. אלא שיש לדון בזה מצד חילול ה', שהרי העד נמצא עקב הפתק שנכתב בשבת, ואולי יש בזה משום חילול ה', אם משתמש בפתק זה.

יש לדון בשאלה זו גם מצד אחר, שהרי שנינו (ב"ק לד:) "הדליק את הגדיש בשבת פטור, מפני שהוא מתחייב בנפשו", כלומר העובר עבירה שיש בה מיתת בית דין, ובשעת מעשה הזיק ממון חבירו, פטור מלשלם, משום שבאותה שעה שהזיק התחייב בעונש הגדול יותר, והוא מיתת בית דין.

וכך נפסקה הלכה במשנה ברורה בסימן תרי"ב, שהמחלל שבת ובאותה שעה הזיק, פטור מלשלם מחמת "קים ליה בדרבה מיניה", ואם כן אי אפשר לתבוע מהמזיק שישלם חלקו בנזק, מאחר ובאותה שעה חילל שבת, (אלא אם כן לא הבעיר אש ברגע ההתנגשות ממש) ואפילו אם נחליט שהנהג הוא תינוק שנשבה ואינו מזיד על חילול שבת, הרי גם שוגג פטור מתנא דבי חזקיה (כמבואר בב"ק דף לה.) ואולי מותר לתבוע מה שהזיק מדין תפיסה שכיודע מועלת תפיסה בקים ליה בדרבא מיניה.

אלא שעדיין קיימת בעיה נוספת, שאין לתובע כי אם עד אחד הפסול לעדות כדין המחלל שבת בפרהסיא. (אלא אם כן נאמר שדינו כתינוק שנשבה וצ"ע).

יש לציין עוד, שאסור לתובע לפנות בתביעה לערכאות, כי אם לאחר שיתבענו בבית -דין, והתובע על ידי ערכאות, הרי הוא מרים יד בתורת משה, ואף שחברת הביטוח כותבת ברורות בפוליסת הביטוח שלה, שלא תציית כי אם לבית המשפט – אין זה פוטר את התובע מלפנות לבית הדין תחילה, כמבואר בשו"ע חושן משפט, אלא שבית דין רשאי לתת רשות לתובע לפנות לערכאות מבלי שיזמין את חברת הביטוח, אם ברור להם הדבר שחברת הביטוח לא תציית ולא תופיע לפניהם.

(עלינו לשבח)

עירובין יט

מדוע זעק הטובע 'אני לא חוזר בתשובה'?

רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה

רבי ירוחם ממיר זצ"ל אמר, שלשוא הוגיעו חכמים וחוקרים מוחותיהם ליישב סתירות בהנהגת האדם, כמה דיו נשפך וכמה קולמוסים נשתברו בנסיונות אלו, ולחנם. ומדוע, כי אין כאן כל תמיהה: במהותו, האדם הוא יצור מלא סתירות!

אחד מראשי ההסתדרות, פוקר ומעביר על דת, רחץ בימה של תל אביב ונקלע למערבולת. למזלו, הבחין בו המציל. מיהר לסירתו, אל החסקה, והיציל אותו. כשהגיע אליו שמעו זועק בחרדה: "אני לא חוזר בתשובה, אני לא חוזר בתשובה!"

נו, תאמרו, הלא גמרא מפורשת היא בערובין (יט.) רשעים, אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה. אבל לא, תשמעו עד הסוף. כששבה אליו רוחו שאלו על כך. סיפר לו: גדלתי בבית דתי, אבי היה חסיד סלונים. נמשכתי אחר רוח התקופה והתפקרתי, החלטתי לעלות עם גרעין חלוצי ולייסד קיבוץ בארץ ישראל. אמר לי אבי: יתכן שאנו נפרדים לנצח ולא אראה אותך עוד, כפי שאכן היה. יש לי אליך בקשה אחת. לפני שאתה עולה ארצה, לך להפרד מהרבי, לקבל ברכת הדרך. האמת, כבר לא הייתי שם, אבל איך אומרים, בקשה אחרונה ממלאים.

חבשתי כיפה ונכנסתי אל הרבי. הוא ידע בדיוק מי אני והיכן אני, ואמר לי: "גדלת כאן, אבל האדם הוא בעל בחירה, ונסחפת למחוזות אחרים. אבל כלום לא יעזור לך, שורשיך כאן. דע, שלא תמות בלי תשובה!" כשיצא, תלש את הכיפה ושוב לא כסתה את ראשו. וכעת, שנכנס לים ונגרף למערבולת, חשש שקיצו בא ונזכר בדברי הרבי. החל לזעוק שאינו חוזר בתשובה. אם אינו חוזר, הרי לא ימות. שהרי כך הבטיח הרבי. והראיה, שאכן ניצל!

ואני מתבונן ושואל: ייצור כזה, כופר או מאמין?! אם כופר הוא, מה לו ולהבטחת הרבי. ואם מאמין, למה לא הניח הבוקר תפילין? והתשובה: אדם רגיל הוא, גדוש בסתירות…

כמה שיננו בנובהרדוק את הסיפור מ"חובות הלבבות" (סוף הקדמה שער הבטחון) על החסיד שנסע לסחור ולהתעשר במדינת הים, ומצאם עובדים לפסלי עץ ואבן. ולעג בפני הכומר: "איזה עיוורון וסכלות, לסגוד לפסל מעשה ידי אדם!" התעניין הלה: "ואתה, למי עבודתך?" התלהב: "לאלקים היחיד שברא הכל, ומשגיח על הכל, ומפרנס לכל!" אמר לו: "מעשיך סותרים את דבריך!"

תמה: "הכיצד?" הסביר: "אילו האמנת במה שאמרת, היה אלוקיך ממציא לפניך פרנסתך בעירך ולא היית טורח לעבור אורחות ימים לחפשה!" נסתמו טענותיו, ושב לעירו, ולא יצא ממנה! ולעניננו, הבין שחי חיי סתירה!

(והגדת)

עירובין יח

כיצד התחיל רבי עקיבא אייגר את הספדו על הגאון מוילנא?

מקצת שבחו בפניו דכתיב כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה

ידועה קושית העולם על דברי חז"ל שבשעה שדיבר ה׳ אל נח אמר לו ׳כי אותך ראיתי צדיק' ואילו בתחילת הפרשה כשדיבר עליו שלא בפניו אמר ׳נח איש צדיק תמים׳ – מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. ולכאורה הרי אין זה 'מקצת' אלא חצי, כי שלא בפניו אמר שתי מעלות ובפניו אמר רק מעלה אחת. וביאר הרה"ק המקור ברוך זי׳׳ע. כי אף 'איש' הוא מעלה גדולה… נמצא שבפניו אמר רק מעלה אחת, צדיק. ושלא בפניו שבחו בשלשה שבחים – איש, צדיק, תמים. הרי שבפניו אמר רק מקצת.

(באר הפרשה)

בספר סערת אליהו (וורשא תר"ן עמ' יב בהגהות אמרי שמואל אות ב') כתב: מובא בשם הגאון מרן עקיבא אייגר ז"ל שאמר בהספידו את רבינו הגר"א, התחיל במאמרם ז"ל 'אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת', ר"ל מדותיו הטובות, ואמרו ז"ל אומרים לאדם מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו. ואמרו ז"ל אחים לי בהספדאי דהתם קאמינא, ופירשו המפרשים שנפש הנספד עומדת במקום ההספד, ואז הוא בפניו, וא"כ אין לומר רק מקצת שבחו, ורק בזה האופן נוכל להספידו, היינו במקצת שבחו, אחת מני אלף ורבוא רבבות.

(קב ונקי)

עירובין יז

מדוע האמרי אמת קם לקחת בעצמו מים האחרונים?

מים אחרונים חובה

יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ (יח.ד)

תמוה, אברהם שהצטיין במידת הכנסת אורחים, לקח לאורחים ג' סאים קמח סולת ושחט להם ג' פרים וכו', מדוע קימץ דווקא במים וציווה לקחת רק "מעט מים"? אלא אפשר לומר לפי מה מה שכתוב בשו"ע (או"ח ס' קפא) שנטילת מים אחרונים אין צריך שיעור ומספיק רק פעם אחת. והטעם משום שבאים לטהר הזוהמא של הידיים, וכדברי הזוהר בפרשת תרומה (דף קנד:) שאחר שאדם אוכל ומתענג צריך לתת חלק קטן לסטרא אחרא, והוא חלק של מים אחרונים שנוטלים את זוהמת הידיים ועי"ז נותנים לו את חלקו וכך אינו מזיק ולכן קבעוהו לחובה,  ולכן טוב שלא להוסיף כח אלא לתת לו חלק קטן, ולכן נאמר (שם סק"ב) "מים אחרונים אין נוטלין על גבי קרקע, אלא בכלי מפני רוח רעה ששורה עליהם". ורש"י מביא כאן על הפסוק ורחצו רגליכם – כסבור שהם ערבים שמשתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. לכן הקפיד אברהם שלא להרבות במים הללו…

(פנינים – דבש וחלב)

מסופר על הרה"ק האמרי אמת מגור זצ"ל שישב בסעודה עם נכדו, וכשהגיעו לברכת המזון קם האמרי אמת לקחת בעצמו מים האחרונים, ושאלה אותו הרבנית למה לא ביקש מהנכד שיביא מים אחרונים כדי לחנכו במצוות, וענה האמרי אמת שרציתי לחנכו במידה זו שמה שאפשר לעשות לבדו מבלי להטריח מישהו אחר יעשה לבדו. על פי זה דברים אלו ניתן ליישב את קושיית ה'זכר חיים' על הפסוק 'ואל הבקר רץ אברהם ויתן אל הנער' (בראשית יח ז) ומפרש רש"י 'אל הנער זה ישמעאל, כדי לחנכו במצוות' ומקשה ה'זכר חיים' אם כן למה רץ אברהם אבינו בעצמו אל הבקר ורק אח"כ נתן אל הנער. אלא שאברהם כאן רצה לחנך את בנו בשני הדברים, קודם רץ אברהם אבינו בעצמו ועל ידי זה חינכו שלא להטריח אחרים, ואח"כ נתן לנער לסיים המצווה כדי לחנכו במצוות עצמם, ונתן לו שתי דוגמאות של חינוך.

(במדבר יהודה, במשנת רש"י מהד 'בערקאוויטש)

עירובין טז

מה הועילו האבנים שיעקב היניח אם הם היו רק סביב ראשו?

פרוץ מרובה על העומד

אחד מחסידי הרה"ק רבי יחזקאל מקאז'מיר זי"ע נכנס אליו בשאלה, הוא נצרך לעזוב את שערי 'בית המדרש' לעסוק על המחיה ועל הכלכלה, ורב פחדו מהבלבול השורר בשווקים וברחובות.

אמר לו הרה"ק כתיב 'ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו', וברש"י, 'עשאן כמין מרזב סביב לראשו, 'שירא מפני חיות רעות'. והדבר תמוה, וכי איזו שמירה היא לשים גדר אבנים רק סביב הראש, הלא 'פרוץ מרובה על העומד' – באשר כל גופו אינו שמור מן החיות והמזיקים, אלא, משל לציפור שנפלה לתוך ביצה והחלה לשקוע בה יותר ויותר – אם כנפיה עדיין לא טבעו, בידה לצאת מהבוץ על ידי כנפיה, ואם גם כנפיה טבעו בתוככי הבוץ, כל זמן שראשה מחוץ לבוץ עדיין תוכל לזעוק 'הצלה' ויבואו להושיעה, אבל כשגם הראש נשקע בבוץ, אוי לה…

ולכן בצאת יעקב אבינו חרנה, לבית לבן הרמאי, נתיירא מפני חיות רעות, וחשש מאד, כי מי יודע מה מצפה לו שם, על כן עשה 'שמירה מעולה' סביב לראשו, כי כל זמן שהראש לא 'שקע', עדיין אפשר לו לאדם לזעוק לעזרה ולהצלה, אמר לו הרה"ק, כך גם אתה, בצאתך לעבודת הפרנסה, הזהר על 'ראשך' לבל ישקע בהבלי העולם הזה, ותשמור על ה'אמונה' שבמח, ובזה תנצל מכל הבלבול והרע, ובכל עת ובכל זמן עדיין תהיה מקושר כראוי אל ה' הוא האלוקים.

(באר הפרשה)

עירובין טו

איזו שאלה היתה לחזון איש על שדרות רבי טרפון בבני ברק?

שנטעו מתחילה לכך

ההולך במקום שיש בו פרחים הנותנים ריח טוב, האם כשנכנס לגן צריך לברך על הריח הטוב, או שמא אין מברכים על ריח כשהוא מחובר? לכאורה מברכים עליו, וכמבואר בשו"ע (או"ח סי' שלו ס"י) הדס מחובר, מותר להריח בו בשבת, ומסתמא הכוונה כדי לברך עליו.

והנה בשו"ת ארץ צבי (ח"ב סימן יג) להגאון מקוז'יגלוב נשאל על ההולך לטייל בגן של פרחים ושושנים ונהנה מריחם אם צריך לברך. והשיב, לכאורה פשוט שצריך לברך, שהרי נעשו להריח והוא מתכוין להנות מהריח, מכל מקום יש להסתפק על פי מה שכתבו המגן אברהם (סי' ריז סק"א) והפרי מגדים (שם משבצ"ז סק"א) שצריך שיונחו הבשמים במקום זה על מנת להריחם ואז צריך לברך, וא"כ הרי כשנוטעים הפרחים והשושנים בעת הנטיעה שהונחו שם עדיין אין להם ריח, ורק אח"כ כשצצים הפרחים יש ריח, א"כ הפרחים והשושנים לא הונחו שם לריח, וא"כ אין צריך אולי לברך. ומצד שני יש לומר דכיון שעיקר הצורך הוא שיונח לריח, והרי עיקר נטיעת הפרחים ושושנים הוא על מנת שיתנו אח"כ ריח, א"כ אפשר לומר שזה נקרא שהונחו שם לריח.

ותלמיד אחד הביא ראיה שיש לברך, מהגמרא בערובין בדף ט"ו ע"א שאע"ג שלחי העומד מאליו שלא נעשה לשם לחי לא מועיל, מכל מקום מועיל מה שניטעו מתחלה לשם כך שייחשב לשם לחי, כך גם מה שנטעו מתחילה לשם ריח נחשב שהונח כאן לריח ויפה העיר, עכ"ל.

ומסיק בסוף להלכה שאם נטעו מתחלה כדי לתלוש השושנים ולמוכרן, חשוב שלא הונחו כאן לשם ריח ופטור מלברך, וכן אם נטעו לאכילה כגון תפוחי זהב אף שריח האילנות טוב ומשיב את הנפש פטור מלברך, אבל אם נטעו מתחילה לכך, לטייל בגן וליהנות מריח השושנים בעודם באיבם מחוברים לקרקע, צריך לברך עליהם כשמטייל ונהנה מהריח.

ומהיות טוב, יניעם ממקומם ויקרבם לחוטם, ואז יברך, וזה נחשב כלקיחה חדשה, ולענין מעשה אין לברך רק באופן זה, שאם לא נטלן בידו לקרבן אליו, למיחש מיבעי שאולי לא נחשב כהונח שם לריח.

יש להוסיף שבהגהה לשו"ת שם מובא: ששאלה זו נשאל הגאון בעל הארץ צבי מתלמידו הרה"ח ר' יצחק איטשע ז"ל ארליך מבני ברק והתייחסה לשדרת הפרחים והשושנים שהיתה אז ברח' רבי טרפון בבני ברק. וכאשר ביקר אצל החזון איש שאל אותו החזון איש על אותה ערוגת פרחים והרב מקוז'יגלוב הבטיח להשיב לו בארוכה, וכשקיבל החזון איש את תשובתו הגיב בהתפעלות ואמר שמזה עשרות שנים לא נזדמן לי לפגוש משיב גאוני מטיפוס כזה.

(ע"פ חשוקי חמד, מרביצי תורה מעולם החסידות)

עירובין יד

כנגד מה היו המאה וחמשים מקוה טהרה בים שעשה שלמה?

תניא רבי חייא ים שעשה שלמה היה מחזיק מאה וחמשים מקוה טהרה

הרה"ק רבי דוד מטאלנא זי"ע היה מפרש ואומר: הנה בדיני "נגעים" מצינו במשנה (נגעים פ"ג מ"א) "הטומאה והטהרה בידי כהן, אומרים לו אמור טמא – והוא אומר טמא, אמור טהור – והוא אומר טהור", ופירש הרע"ב: "חכם ישראל רואה את הנגעים, ואומר לכהן, אף על פי שהוא שוטה, אמור: טמא, אמור: טהור". נמצא שהגם שאין הכהן המטמא והמטהר מבין דבר, מכל מקום כשאומר "טמא" חלה טומאה על המנוגע, וכשאומר "טהור" יצא המנוגע מטומאתו.

כזה ממש ביקש דוד המלך ע"ה על מזמורי התהלים שלו, שאפילו כשיאמרם אדם שאינו יודע ומבין בין ימינו לשמאלו, יתקבלו אותם בקשות לרצון ולרחמים לפני אבינו שבשמים, כאותו כהן עם הארץ שאינו מבין דבר ואומר "טמא" ו"טהור" ופועל בכך… ונמצא לפי זה שיש באמירת תהלים סגולה נפלאה… שכל האומרם אפילו שאינו מבין ועומד על סודם וכוונתם פועל בהם…

בספר "טהרת יום טוב" (חי"א אות כב) כותב רעיון נוסף בשם הרה"ק מטאלנא זי"ע, וזה לשונו: "סיפר לי הרה"צ מטאלנא שליט"א אדמו"ר בפילאדעלפיא, בשם זקינו הגה"ק רבי דוד מטאלנא זי"ע, כי תהלים יש לו רק מספר ק"נ מזמורים, ו"מקוה" עולה יותר מזה, כי "מקוה" הוא מספר קנ"א. עד כאן". ולהכי הוצרך דוד המלך ע"ה לבקש שתהא אמירת תהלים כנגעים ואהלות, היינו שיטהרו מזמורי התהלים את האדם כאילו טבל במקוה אחר נגעים ואהלות… כי לולא בקשתו היה "חסר אחד" לטהרת המקוה… ודפח"ח

בעיקר הדבר כתב כיוצא בזה בספר צדקת הצדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע (אות רח): "שמעתי דמאה וחמשים מקוה טהרה דים של שלמה (עי' עירובין יד.), הם נגד מאה וחמשים מזמורי תהלים", וכבר נודע ומפורסם שבכל מקום שכותב רבי צדוק זי"ע "שמעתי" – הוא קבלה שקיבל מרבו הגה"ק רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא זי"ע

 (אור לישרים, ליקוטי אב – הגדש"פ)

עירובין יג

מדוע הובאה דווקא המחלוקת של ראשו ורובו בסוכה כדוגמא?

ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן

בית הלל מקדימים את בית שמאי גם בסיפור דברים. לא רק בהלכה תמיד הם מקדימים את בית שמאי. אבל הגמרא מביאה ראיה מאדם שאכל בסוכה כששולחנו בתוך הבית שבית שמאי פוסלים ובית הלל מכשירים. דווקא כאן ההלכה כבית שמאי, אז מה הראיה?

שאלה נוספת, של המלבי”ם, הגמרא בביצה אומרת (טז:) ששמאי הזקן היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת. מצא בהמה נאה, היה אומר זו לשבת, למחרת מצא נאה ממנה, היה אומר זו לשבת. בית הלל לא נוהג כך אלא מידה אחרת היתה לו. כל מעשיו לשם שמיים, שנאמר ברוך ה’ יום יום. מה המחלוקת כאן בין בית שמאי לבית הלל?

בגמרא בחגיגה (יב:) מובאת מחלוקת, בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה, והראייה: בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ, בית הלל אומרים הארץ נבראה תחילה, שנאמר ביום עשות אלוקים ארץ ושמים. מה זה משנה מי נברא תחילה?

המלבי”ם אומר יסוד נפלא – בית שמאי ובית הלל חלקו ביניהם מחלוקת אם אדם צריך להפריש עצמו מחיי העולם הזה לגמרי בעבודת ה’, או להשתמש בחיי העולם הזה לעבודת ה’. שמאי אומר שתפקידו של אדם להתנתק, להינזר מחיי העולם הזה. לכן שמאי היה אומר על כל מה שראה זו לשבת, הכוונה כשנגיע ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, לעולם הבא אחרי מאה ועשרים. שמאי היה רומז שהכל לשבת, לעולם הבא, ובעולם הזה אתה בא להינזר. הלל אומרים ברוך ה’ יום יום, שתפקידנו לאכול בעולם הזה ולקיים מה שאדם צריך לגופו. זו חובת אדם.

ממילא נוכל להבין מה המחלוקת של בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה, הכל לשמים כי שם התפקיד שלנו. שמאי זה מלשון שם, תפקידו להיות כל הזמן שם. כל התפקיד של האדם להיות שמים. בית הלל אומרים שהארץ נבראה תחילה, התפקיד של האדם להיות כאן ולקדש כאן את החומר. לעשות מהארץ שמים, לקחת את הארציות ולרומם אותה. 

לכן לפי בית שמאי מי שראשו ורובו בסוכה ושולחנו בבית לא יוצא ידי חובה. כי האדם חייב להיות בדירת עראי, ולדעת שנמצא כאן רק בעראי. מי שאומר, נכון, אני בעראי, אבל משאיר את השולחן מחוץ לסוכה – הוא נוסע לחופשה, שוכח שנמצא בעולם עראי, משקיע השקעות לאלפיים שנה, לא קיים את תפקידו בעולם הזה, כי תפקידו הוא ששולחנו וראשו ורובו בדירת עראי. בית הלל אומרים לא, אם ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בבית, יצא ידי חובה. ראשו ורובו צריך להיות בדירת עראי, אבל שולחנו יכול להיות מחוץ לסוכה.

 (הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום)

עירובין יב

האם מועיל צורת הפתח בוונציה

לשון ים הנכנס לחצר

בעיר וונציה יש מים בין הבתים, האם מועיל לעשות צורת הפתח בתוך המים, או שמא אין מועיל?

בפרי מגדים (סי' שסג משב"ז סק"א) מסתפק אם מועיל צורת הפתח במים, שיש לומר כמו שאין מועיל פתח במים, כן גם אין מועיל צורת הפתח. והמהר"ם א"ש שאל את החתם סופר (או"ח סי' פז) שאמת המים עוברת וחולקת העיר, אם יש לתקן ע"י צורת הפתח קנה אחד מעבר המים מזה, וקנה אחד מזה וקנה על גביהם ואז תידון העיר כחצר שאמת המים עוברת בתוכה או שנאמר שאנשים לא עושים פתח על גבי מים.

והשיב לו החתם סופר שהרי מצינו בגמרא (יב.) שמחלקים במים בין פרצתו יותר מעשר או פחות והיינו מטעם פתח, וא"כ רואים שעושים פתח על גבי המים. וכן מצינו במרחצאות שבכרכים שנבנה פתח על גבי מים ויורדים במדרגות הסולם העשויים לכך ופותחים פתח ונכנסים למים, גם בנהרות נבנו בתי מרחצאות והמים שוטפים מלמטה ובני אדם נכנסים לתוך המים ע"י פתחים הבנויים על גבי מים.

אמנם בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' קפו) כתב שאין לעשות צורת הפתח מעל למים, משום שבמקום שאין דרך לעשות פתח, זה לא נחשב פתח, וא"כ גם במים לא נחשב פתח כי במים אין הולכים כלל, והפמ"ג כתב בפירוש, שאנשים לא עושים פתח במים.

אך יתכן שבוונציה אומר הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שבאותם מקומות שהמים רדודים ואפשר להלך שם, או בימים גשומים במקומותינו, אף על פי שנתאספו שם הרבה מים, לכולי עלמא מועיל צורת הפתח, כיון שאפשר ללכת שם.

(ע"פ חשוקי חמד)

כשמרן הבריסקע'ר רב בא בפעם הראשונה לראות את ביתו ברחוב פרס היה זה בחודש אדר. כשעלה במעלה גרם המדרגות שהוביל לפתח הבית, שם היה שער כניסה, כשעבר מתחת לשער בעת כניסתו לבית, הרים מטרייתו ובדק את קורת השער ועמד על טיבה, והסביר כי הוא בודק אם יש לשער זה דין של 'צורת הפתח' או לא, וזאת כפי שיטתו שלהדלקת נר חנוכה על פתח ביתו צריך שתהיה צורת הפתח דווקא. זה מה שעניין אותו בעת שהוא בא לבדוק את ביתו שאמור לשמשו לכל השנה. לא מספר חדרים, לא גודלם, לא אם יש אוויר בבית ולא שום דבר אחר; הדבר הראשון היה: איפה יניחו את נרות חנוכה, שזה נוגע רק בעוד כמעט שנה.

עירובין יא

כמה גרוע זה לא לעשות כלום?

לא עשה ולא כלום

נשאל הרמ"ע מפאנו (בשו"ת סי' צ"ט) האם יש לדייק ולחלק בלשון חכמים דלפעמים נקטו בלשון "לא עשה כלום" ולפעמים נקטו בלשון "לא עשה ולא כלום", או דאין לדייק אלא כל אחד ואחד נקט בלשונו הרגיל בה.

והשיב דנראה לו דיש לדייק ולחלק ולומר, דכשהחכם רוצה לומר דהמעשה שעשה העושה לא השיג מטרתו נקט בלשון "לא עשה כלום", אבל כשהיה חשש שלא רק שלא השיג העושה המעשה מטרתו אלא הוא עוד גרם קלקול במעשיו אז החכם אומר בלשון "לא עשה ולא כלום", פי' לא עשה לא השיג מטרתו ולא כלום פי' אבל בכל זאת ע"י המעשה ג"כ לא גרם שום פגם וקלקול.

א"ה: וגם בכאן הפי' לא עשה, פי' לא הועיל במעשיו שזה יהי' צוה"פ שיועיל להתיר מטעם פתח. ולא כלום, פי' אבל גם לא גרם שום קלקול ולא הפסיד כלום שיכול לעשות אח"כ צוה"פ אחר.

(דף על דף)

מצינו בגמרא בשבת (כב:) ׳היה תפוש נר חנוכה ועומד, לא עשה ולא כלום' כי לא ניכר שהדליק לצורך המצוה. ואמר על כך הרה״ק רבי ״ישראל מטשורטקוב זי״ע (גנז״י תרפ"ד) שאין  זו הדרך לתפוס את הנרות ולעמוד על עמדו.״ אלא צריך לקיים את הפסוק ׳לכו ונלכה באור ה״ (ישעיה ב ה)  – שהאור יאיר לו להתחיל ׳ללכת׳ בעבודת ה'.

(באר הפרשה)

עירובין י

צורת הפתח שנעשתה כתיקונה ונמצאת בתוך שדה מוקשים

וליחוש דילמא שביק פתחא

שאלה באחד מהישובים הנמצא על גבול הצפון, מותקן עירוב למהדרין הסובב את כל שטח הישוב והשדות מסביב, ע"י צורת הפתח כדת וכדין, והנה מאחר שכמה וכמה פעמים אירע חדירות מחבלים באיזור זה, החליט הצבא להניח מוקשים באזור, ובין השדות בה הונחו המוקשים יש שדה של הישוב אשר מסביב לה יש צורת הפתח, והתעוררה שאלה על כשרות העירוב, מכיון שאין אפשרות לבוא ולהיכנס לאותה שדה מפני הסכנה, א"כ אולי בטל כוחה של צורת הפתח, מכיון שאין כאן 'פתח' הראוי לכניסה ויציאה, מה הדין?

תשובה שורש השאלה הוא האם מתנאי כשרות 'צורת הפתח' צריך שיוכלו להיכנס ולצאת דרך אותו פתח, ובאם דבר זה מתנאי כשרות צורת הפתח, יש לדון בנידון שלפנינו, שמצד הפתח הוא ראוי לכניסה ויציאה, אלא דאריא הוא דרביע עליה מצד דין 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', האם גם בכגון דא, הוי ריעותא בצורת הפתח או לאו.

ולכאורה ניתן להביא ראיה ברורה בנידון זה שאם לא עוברים בצורת פתח זה בטל ממנו שם פתח, מהגמרא בעירובין (י:) וליחוש דלמא שביק פיתחא רבה ועייל בפיתחא זוטא, ומפרש רש"י שמשום כך בטל תורת פתח ממנו, ואומרת הגמרא אמר רב אדא בר מתנה חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן. הרי לפנינו שאם היתה כזו מציאות שהיו מפסיקים להשתמש בפתח המתוקן בלחי, היה מתבטל שם 'פתח' ממנו.

וא"כ קל וחומר בענייננו,  שלא עוברים בשדה מוקשים מפני הסכנה, שמתבטל שם 'פתח', ומה במקום שמניעת המעבר הוא מטעמי נוחות זה מבטל שם פתח, קל וחומר שהמניעה מצד מצוות המקום של ונשמרתם.

(ע"פ חשוקי חמד)

עירובין ט

כמה עלה לחפץ חיים הדפסת משנה ברורה חלק ד וממי ביקש סיוע לכך?

פחות פחות מארבעה במשך ארבע אמות

ארבעה כמובן הכוונה לטפחים וארבע כמו שאומרת הגמרא זה אמות וכן בכל מקום. ישנו מכתב מעניין של החפץ חיים ששלח אל הגאון והנדיב ר' אלעזר פרינץ והובא בספר 'פרנס לדורו' (עמ' 311), במענה לשאלתו על כך שבשולחן ערוך או"ח הנדפס בספר המשנה ברורה סימן נ"ה סעיף י"ד כתוב: מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה. והקשה הרב פרינץ שאין זה ארבע אמות אלא ארבעה טפחים.

והשיב לו החפץ חיים: אל כבוד הרב הגביר הנכבד בעמו וגדול בתורה, י"א (ירא אלוקים) באמת כק"ש (כבוד קדושת שמו) מו"ה אלעזר פרינז ני"ו יהי ד' אתו בכל מעשיו.

אחדש"ת על דבר אשר שאל כבוד תורתו במה שאמרו בשו"ע סימן נ"ה 'אפילו אינו רחב ארבע', ברור הדבר כדברי כבוד תורתו  דהכוונה ארבעה טפחים, ורבותא הוא דאף דבעלמא קי"ל דפחות מארבעה טפחים לא חשיב, כדאיתא בריש חלון, וגם לענין מזוזה, כמו שכתב כבוד תורתו, אפילו הכי לענין צירוף מהני חלון כזה, וטעות סופר הוא מה שכתב בשו"ע ארבע, וצריך לומר ארבעה. ויש אצלי שו"ע מדפוס ראשון שהדפיסו הבית יוסף בעצמו, וכתוב שם: אפילו אינו רחב ד'. ועל כן ברור שהטעות בא מיד המדפיס.

ומידי בואי בדברים עם הוד מעלתו, אמרתי להודיע לו שאני עומד עתה להביא לבית הדפוס החלק משנה ברורה שעל הלכות רשויות ועירובין ושאר הלכות עד הלכות פסח, ומאוד משתוקקים כמה אנשים שיצא בקרוב לאור, כי בעבור שהיא הלכה חמורה מאוד, אי אפשר ללמוד אותה בלי ביאור מספיק, וגם גדולי זמנינו זרזוני על דבר הלכה זו לבארה, וב"ה בזכות רבים מבני ישראל נעזרתי בענין זה לפרשה ולבארה כיד ד' הטובה עלי. אכן מ"מ אני נבוך מאוד בענין הדפסתו, כי צריך להוציא עליו סך רב לערך שנים עשר מאות רובל כסף כמו שחשבתי כעת כשהייתי בווארשא (כדי להבין בערך מהו סכום זה, נציין שבמכתבים אחרים החפץ חיים כותב שהוא מוכר את הספר ברובל כסף אחד לערך).

ומלפנים לא היה קשה כ"כ להוציא המעות מהם (הכוונה לכיסוי העלויות ע"י מכירת הספרים) כי היו הימים טובים מאלה בפרנסה לישראל ולא כן עתה. וכידוע גם אז היה דרכי אחר הדפסה ליסע בעצמי באיזה עיירות, ועתה זקנתי וכוחותי חלושים וגם אחוס על הזמן שיקר לי מאוד. וע"י משולחים –  בהדפסה הראשונה אי אפשר בשום אופן לפדות סך רב כזה, וע"כ הוסכם אצלי שאם ימצא איש אשר ירצה לקחת חלק במצוה זו של הוצאה לאור בחלק שו"ע זה, אני מתרצה לזה. ועל כן אדרוש הוד מעלתו אולי יודע מאיש כזה, ובודאי הדבר זכות גדולה כי הוא תלמוד תורה דרבים, ורבים וכן גדולי ישראל מצפים עליו. ואפשר שתגלגל זכות ע"י זכאי כמותו לדבר הזה. אך זאת אפרש לכ"ת שרצוני שלא יציע הדבר לפני הבאראן שליט"א (ע"פ מכתבים אחרים, הכוונה לברון ר' שמעון זאב רוטשילד) כי עליו מוטלים ענינים שונים מכל העולם, וע"כ אי אפשר להיות עזרתו רק מעט וזה אין שוה לי, כי פחות משליש או רביע על כל פנים מערך הוצאות הדפסה הנ"ל, אין כדאי לי הדבר לגמרי. ועל צדקת כבודו אבטח שלא ישים אשם עלי על שאני מטריח אותו לדרוש אחר זה.

וד' הטוב יברך את ידידי בכל מילי דמיטב ויצליחהו בכל מעשה ידיו ,כחפצו וכחפץ ידידו נצח.

ישראל מאיר הכהן מעיר ראדין

האדרעס שלי מיסטעצקי איישישקי ווילענסקי גובערנע גאספאדין יזרעל מאיר כהן

עירובין ח

האם מדינת איטליה היתה כבר בזמן עשו?

ויעלה הים שרטון

בברכת יצחק אבינו לעשו מברך, אותו יצחק 'משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל' (בראשית כז לט) וברש"י שם מפרש: משמני הארץ יהיה מושבך וגו' זו איטליא של יון. והקשה הרבי ר' העשי'ל בספרו חנוכת התורה מה רש"י רוצה לפרש בזה. ומבאר שהיה קשה לרש"י הלא כל הארץ ניתנה ליעקב ולא שייר כלום ואיה המקום משמני הארץ שנתן לעשו הלא כבר אמר ליעקב ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ. לכך פירש רש"י זו איטליא של יון. שהלא שנינו במסכת שבת (נו:) בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בה שרטון ונבנה עליה כרך רומי וזהו איטליא של יון. אם כן לא היתה איטליא ארץ בעת ההיא בשעה שבירך יצחק ולא היה בכלל ברכת יעקב.

(חנוכת התורה)

עירובין ז

מי זוכה לשמוע בת קול בכל יום?

ורבי יהושע היא דלא משגח בבת קול

המשנה באבות (פ"ו מ"ב) אומרת בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. וידועה הקושיא שלכאורה מה התועלת בזה אם אין מי שישמע, ואומר הגרא"א דסלר זצ"ל (במכתב מאליהו ח"א עמ' 234), וכן מובא כבר בכמה ספרים בשם הבעל שם טוב, שהרהורי התשובה העולים בלבו של אדם על ביטול תורה, הם משתלשלים מאותה בת קול, וכשאדם רוצה לשמוע, הוא שומע את הבת קול בתוך ליבו, וכל זה רק אם אכן באמת רוצה הוא לשמוע. 

ודבר פלא מובא בתפארת ישראל (אבות שם יכין אות לה) שאמרו הטבעיים בספרי הגאוגרפיה שגם עכשיו סביב להר סיני באויר שמעל ההר, נשמע תמיד קול הברה כעין קול רעם דברים, ואין מבין, ע"כ.

   (קב ונקי)

עירובין ו

הכסיל  בחושך הולך – ומה החכם עושה בחושך?

והכסיל בחושך הולך

בהקדמת ספרו 'אור עינים' כותב הגאון הקדוש רבי אליעזר צבי מקומרנה זצ"ל כללים נחוצים לעבודת ה', וזה לשון הכלל האחרון: כשבא אצלו היצר הרע לפתותו לאיזו עבירה או מדה רעה, אזי משיב לו שצריך בזה ישוב הדעת, אזי תיכף ומיד בורח ממנו. כי טבעו ודרכו של היצר הרע לחטוף לאדם ברגע זה שמפתה אותו אבל ישוב הדעת אינו יכול לסבול. כנודע דרך של כל רשעים, שהיצר הרע שלהם חוטף אותם ברגע הפיתוי, בלי שום ישוב הדעת כלל, וזהו שנאמר בקהלת (ב יד) 'החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך', לאמר, החכם פועל בישוב הדעת שבראשו והכסיל נמהר בלא ישוב הדעת.

וכבר שאל הצדיק רבי משה לייב מסאסוב זצ"ל, הכסיל בחושך הולך, ומה עושה החכם בחושך, והשיב, הוא פשוט לא הולך, מחכה שהחושך יעלם!

(והגדת)

עירובין ה

מה תפקידו של השַמַש בגיהנום?

דשוו תרוייהו כי הדדי, הוה ליה ספק דבריהן, וספק דבריהן להקל

הרש"י על המקום מפרש 'שמא צמצם ואסור, ושמא לא צמצם ומותר, דטלטול מבוי מדרבנן הוא, וספק דבריהם להקל'. והקשו תוס' הרי קיי"ל שבידי אדם אפשר לצמצם. ומתרצים תוס' שמכיון שהצמצום הוא בטורח גדול, לא הטריחוהו בדרבנן.

הרה"ג רבי חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל דן בספרו שו"ת אחיעזר במוהל שצריך ללכת ביו"ט ראשון של פסח למול, ויש ספק על מקום המילה אם הוא מחוץ לתחום של העירוב או בתוכו, ומביא את דברי התוס' שלא החמרו עליו למדוד בצמצום, ודן האחיעזר מאי שנא מאיסור דרבנן שנפל להיתר ואי אפשר לשער אם יש שישים מההיתר כנגד האיסור, שפסק השולחן ערוך (יו"ד סי' צח ס"ג) שהמאכל אסור ומבאר שם הט"ז (סק"ג) בשם המרדכי והרשב"א שאי"ז ספק דרבנן כיון שספק הבא מחוסר הכרה אינו ספק, ודעת שוטים הוא והמאכל נאסר באכילה.

ומפרש האחיעזר שההבדל ביניהם הוא, שכאשר נפל איסור להיתר יש איתחזק איסורא ולכן צריך שישים לבטלו, ולא יועיל חוסר ידיעה להקל בזה. אך בדבר שלא הוברר לנו שיש איסור כלל וכמובא בגמרא לגבי המבוי וכך גם לגבי המוהל, שוודאי היה עירוב כשר אלא שיש ספק אם הכפר המדובר בתוך העיר או מחוצה לו, אמרו חז"ל כיון שתחומין זה דרבנן, וטורח וקושי גדול לבדוק זאת ובפרט בימי שלג שהמדידה קשה ביותר, זה ספק בדבריהם ואזלינן לקולא גם בספק של חסרון ידיעה.

(דף על דף)

כשמדברים מעניני דרבנן שהקלו בהם, בנותן טעם להזכיר את דברי האדמו"ר מקלויזנבורג בעל ה'שפע חיים' זצ"ל, שאמר באחת משיחותיו כאשר נשאל על דין מסוים שנקט בו לאיסור, אם הוא אסור מדאורייתא או מדרבנן, וענה על כך שהתשובה לשאלה זו היא נפקא מינה רק עבור השַמַש של הגהינום לכמה מעלות חום לחמם אותו, אך עבורנו, יהודים המקפידים על קלה כבחמורה, אין זה נפקא מינה כלל. 

עירובין ד

האם צריך לחבב גם את האבנים והעפר שמחוץ לארץ ישראל?

ורחץ את כל בשרו, את הטפל לבשרו

כשנשתנה שמו של אברהם אבינו. נאמר ״ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם (בראשית יז ה) ומדוע אפוא אצל יעקב אבינו אומר הפסוק 'ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל' (שם לב כט) ולא נאמרה המילה ׳את ־ ‘לא יעקב יאמר עוד את שמך'?

ומפרש רבי שאול מווילנא שהלא ידוע שתיבת 'את' באה לרבות את הטפל. כמו שמצינו בעירובין (ד:) 'את בשרו ־ את הטפל לבשרו'. ומאחר ושמו העיקרי של יעקב הוא ׳ישראל׳ ושמו הטפל הוא ׳יעקב׳ כמבואר בגמרא בברכות (יג.) 'לא שיעקר יעקב ממקומו. אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו'. לכן לא נאמר בשינוי שמו של יעקב ׳את׳. שאם היה נאמר ׳את׳ היה במשמע שיש איסור לקרוא ליעקב בשמו הטפל. מה שאין כן אצל אברהם שנאסר לקרוא לו בשמו הטפל לכן נאמר בו 'את'.

וברוח פנינה זו נראה להמתיק את המסופר בגמרא בכתובות (קיב.) על רבי חייא שהיה משתבח בעפר העיר עכו שנאמר 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו' (תהלים פרק קב טו), ולכאורה צריך להבין כיצד למד מהפסוק את הנהגתו, ומפרש הליקוטי בשמים שמפני שעכו איננה חלק מארץ ישראל אלא נספחת ונטפלת לארץ ישראל וכדברי הגמרא בגיטין (ב.) לכן קרא עליה הכתוב 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו', גם את האבנים והעפר הנטפלים לאבניה ועפרה של ארץ ישראל, יש לרצות ולחונן.

(ע"פ עלון תורת הקריה)

סיפר אחד מחסידי האדמו"ר ה'נתיבות שלום' מסלונים, שכשבא לצאת לחו"ל כדי להשתתף בשמחת נישואי אחיו, ונכנס לחדרו של רבינו לשאול את דעת קדשו לגבי הנסיעה, אמר לו שצריך לקחת עמו לחו"ל 'אוויר ארץ ישראל'. והוסיף להסביר לו מה כוונתו, כל זמן שמרגיש שהאדמה 'בוערת' מתחת רגליו בעת שהותו שם, סימן ששורר בקרבתו 'אוויר ארץ ישראל', אך באם ירגיש שלא היה מצטער לשהות עוד שבוע בחוץ לארץ, סימן שנכשל ושוב איבד את האוויר הקדוש של ארץ ישראל הכל כך נצרך בעת נסיעתו לשם.

(הר"ר נחמן דרקסלר – המודיע)

עירובין ג

היכן רמוזים בתורה כ' אמה של סוכה עירובין וחנוכה?

במבוי, בסוכה

האבודרהם אומר בהלכות חנוכה ששלשה דברים אם נתנם אדם למעלה מעשרים אמה פסולים. ואלו הן: מבוי, סוכה ונר חנוכה. ושלשתן יש להם רמז מן הפסוק. מבוי שנאמר (בראשית יט ח) 'כי על כן באו בצל קורתי', הקורה תהיה עד 'צל' טפחים (צ"ל בגימטריא מאה ועשרים) ולא יותר, ו'צל' טפחים הם עשרים אמה באמה בת ששה טפחים. סוכה שנאמר (ישעיה ד ו) 'וסוכה תהיה ל'צל' יומם מחורב'. חנוכה שנאמר (במדבר ז פד) 'זאת חנוכת המזבח ביום', – 'המזבח ביום' עולה למנין ק"כ.

ובעטרת זקנים הביא את דבריו והוסיף סימן על פי אותיות הא' ב': מאות א' עד ח', וח' בכלל, כמנין נרות חנוכה. מן ח' עד ע': ח' חנוכה. ט', טפחים. י', פירוש עד י' מצוה מן המובחר. ומכאן ואילך הוא סימן על האמות. כ', פירוש כ' אמות. ל', לחי. מ', מבוי. נ', נר. ס', סוכה. ע', פירוש עד כ' אמות שלטא עינא, וק"ל.

עירובין ב

בכמה זמן למד החזון איש את הפרק ראשון של עירובין?

במהרי׳׳ל (בספר הל׳ סוכה) מובא שהוא שאל אחד מדוע האריכו רש״י ושאר פוסקים במסכתות סוכה ועירובין יותר מבשאר מסכתות, והשיב לו שדיניהם רחוקים מדעת הבריות, כגון גוד אסיק גוד אחית ודין לבוד ודופן עקומה ולחי וקורה שמתירין את המבוי, והרבה כהאי גוונא אשר קשה לדעת סברתם, ועל כן חזרו הפרשנים להבינם ולהשכילם לכל.

ובספר מעשה איש (ח"ה ע׳ לה) המביא מהגרש״פ שטיינברג ו׳׳ל, (נאמן ביתו של החזון איש זצ״ל) הכותב: אמר לי פעם, שלמד חורף אחד בשנה מעוברת. ארבע עשרה שעות ליום בלי הפסק פרק ראשון ממסכתא עירובין.

בקונטרס פרק זכרונות שכתב הרה"ח ר' שמאי גינזבורג ז"ל (ע' 41) מספר שבתקופה ששימש את כ"ק האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל היה לי עוזר מתנדב ה' אברהם טוביה רוזנוסר נ"י, בשעות הבוקר המוקדמות ישבנו בחדר הסמוך לחדר הרבי ולמדנו ביחד, הרה"ג ר' פנחס מנחם שליט"א (כ"ק אדמו"ר בעל הפני מנחם זצ"ל) שהיה אז בחור צעיר הצטרף ללימוד מסכת עירובין, פעם נכנס לחדרנו הרבי זצ"ל הביט ואמר עירובין א שווערע גמרא, כשפנה לשוב לחדרו לחשתי כי זה איתא בזוהר, הרבי אמר בלשון שאלה בזוהר? כלל היה נקוט בידי אם מגיב מוכיח שטעיתי, אעפ"י שידעתי שזה בזוהר ריש פרשת תצא, בשעת הסעודה נסיתי להוציא ספר זוהר מהארון, שהיה מאחורי הרבי, סיבב את ראשו אלי ואמר לא צריך, זוהר רעיא מהימנא, אז למדתי לדעת שיש לציין אם זה בזוהר או במדור רעיא מהימנא שבזוהר.

(דף על דף)