סדר מועד
מסכת עירובין
עירובין נד
מדוע שכרו של רבי פרידה היה דווקא ארבע מאות שנה?
אמר להן הקדוש ברוך הוא: תנו לו [לרבי פרידא] זו [ארבע מאות שנות חיים] וזו [ועולם הבא לו ולדורו]
ההפלאה שואל מדוע דווקא שכר זה קיבל רבי פרידא. הוא מביא את הפסוק בתהילים (צב יג-יד) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו.' ושואל בעל ההפלאה (פרשת וארא, פרשת האזינו) צדיק הוא כתמר או כארז? אם הוא כתמר, אז הוא לא יכל להיות ארז, ואם הוא ארז הוא לא יכל להיות כתמר .
ואומר ההפלאה, לימד אותנו הקב"ה כלל, מה סדר העבודה של רב שמלמד. הגמרא במועד קטן (יז.) מביאה את הפסוק במלאכי (ב ז) 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', ודורשת אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו. שואל בעל ההפלאה – מה פירוש הדבר, שאם הרב דומה למלאך יבקשו תורה מפיו, ואם לא, אז לא יבקשו? ומבאר שהצדיק נקרא בשם 'הולך', שנאמר (זכריה ג ז) 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה' , אבל המלאך עוצר, אין לו שום עליה, כי המלאך נקרא בשם 'עומד'. הוא לא מתקדם לשום דבר .
אומר בעל ההפלאה – הצדיק נקרא בשם 'הולך'. אבל אם הצדיק משווה עצמו למלאך, ועוצר את העליה שלו כדי ללמד את התלמידים, אז תבקש תורה מפיו. מתי נבקש תורה מפיו, אומר לנו הנביא כי מלאך ה' צבאות הוא – אם הוא כמו מלאך , שעומד במקום ולא מתרומם , למה ? כדי ללמד לאחרים. אז הוא כבר לא הולך, כי הוא עוצר את העליה שלו, כדי שהתלמידים שלו ילמדו. אז יבקשו תורה מפיהו, זה המלמד האמיתי, שממנו אתה צריך ללמוד תורה. הוא עוצר את ההתפתחות הרוחנית שלו, בשביל אחרים, לצדיק כזה, קוראים בשם צדיק כתמר יפרח.
התמר לא מתרומם לפסגות גבוהות מידי . לעומתו הארז, מתרומם ומתרומם ללא הפסקה. אין מה שיעצור אותו. התמר לא יכל להתרומם יותר מידי … למה ? כי הוא נותן פירות לאחרים. מי שמוציא פירות, עוצר את העליה הרוחנית שלו, כי הוא נותן פירות, אם הוא נותן פירות, הוא כבר לא מסוגל לטפס כארז!
אומר לנו דוד המלך – צדיק כתמר יפרח – אם הצדיק הוא כמו תמר, שנותן לאחרים, ובעצם עוצר את העליה הרוחנית שלו, מבטיח לו הקב"ה – 'כארז בלבנון ישגה', אתה לא תפסיד שום דבר מכך שאתה עוצר את העליה הרוחנית שלך לאחרים. אדרבא, מזה שעצרת ונתת לאחרים, אתה תיפרח הלאה כמו ארז!
אומר בעל ההפלאה – ר' פרידא עצר את ההתעלות שלו. לא כתוב בחז"ל כמה שעות ביום, הוא לימד את הילד הזה. מה היה קורה לר' פרידא, אם הוא היה לומד את זה לעצמו ? כמה הוא היה מתעלה בתורה! לכאורה, הוא עצר את ההתעלות שלו כדי לתת לאחרים.
יצאה בת קול ואמרה לו – רבי פרידא, אתה חושב שהפסדת משהו?! שום דבר לא הפסדת … מה שנתת לאותו תלמיד, תקבל פי כמה וכמה – אתה תחיה עוד ארבע מאות שנה, כדי להשלים את ההתעלות של עצמך! אם היית כתמר – נתת לאותו תלמיד שלא הבין, אתה תהיה כמו ארז. אתה תעלה ותעלה, בעוד ארבע מאות שנות חיים, ובזכות זה תזכה לעולם הבא, לך ולבני דורך.
מסיים בעל ההפלאה – ועל זה נאמר {ישעיה מב, כא} 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'. אם אדם כזה, עוצר את ההתעלות של עצמו, ונותן מעצמו למען הכלל כי 'ה' חפץ למען צדקו', הוא רוצה שיפיצו את דבר ה' בקרב בני העם. שהעם ישמע את דברי התורה. אתה עוצר את עצמך? מבטיח לך הקב"ה – יגדיל תורה ויאדיר – אני אדאג להגדיל את התורה שלך, ולהחזיר לך את כל מה שנתת בתור תמר! תתן לאחרים, הקב"ה יראה לך צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה!
עירובין נג
בכמה דולרים קנה אברהם אבינו מעפרון את מערת המכפלה?
מערת המכפלה
ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר אומרת התורה ששילם אברהם אבינו על מערת המכפלה, וכתב רש"י על פי הגמרא (ב"מ פז., בכורות נ.), שנטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין שנאמר 'עובר לסוחר', שמתקבלים בשקל בכל מקום. ורש"י (ב"מ פז.) כתב שכל מטבע שנקראת "קנטר" משקלה מאה מנה.
ובספר מידות ושעורי תורה (להרב חיים בניש שליט"א עמ' תמו), כתב שמשקל של 'קנטר' בזמננו הוא 42.5 ק"ג.
והנה אברהם אבינו נתן לעפרון 400 קנטרין, שהם שבעה עשר טון, ובכל 1 ק"ג של כסף יש 32 אונקיות של כסף, נמצא שאברהם אבינו נתן לעפרון 544,000 אונקיות.
מחיר אונקיית כסף בתחילת שנת תשפ"א הוא כ-27 דולר, נמצא שכיום, המחיר של 400 קנטרין כסף שנתן אברהם לעפרון על מערת המכפלה, הוא לערך ארבע עשרה וחצי מיליון דולר.
(קב ונקי)
עירובין נב
מהו הסוד של שבת שובה?
אם תשיב משבת רגלך
שבת שובה, כוללת בתוכה כח גדול ועוצמתי, סגולה עצומה לשוב באמת בתשובה שלימה, ולזכות על ידי כך לגמר חתימה טובה ושנה טובה. וכך חושף הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זי"ע גילוי מדהים, אותו הוא מדייק מלשון הפסוק האמור בהפטרת יום הכיפורים, 'אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי'.
וכך הוא דורש: 'אם תשיב משבת', אם זוכה היהודי לשוב בתשובה שלימה ביום השבת שובה, 'רגלך' ותשנה את הרגליך הפחות טובים לטובת הרגלים טובים יותר, אזי 'עשות חפציך', יעשה ה' את אשר תחפוץ בו וימלא משאלותיך לטובה, 'ביום קדשי', ביום הקדוש והנשגב בפניו אנו עומדים, הוא יום הכיפורים. כי הזוכים לנצל את השבת העילאית הזו לחזרה בתשובה, זו סגולה עבורם שיזכו להיחתם לחיים טובים ביום הקדוש, ולמילוי משאלות ליבם לטובה.
(פניני פרשת השבוע)
עירובין נא
כיצד יעץ החתם סופר לתלמידו שביקש עצה להימלט מהגאוה?
שאינו בקי בהלכה
מסופר על החתם סופר שכשקיבל קהל, ניגש אליו בחור אחד וביקש שיעזור לו להנצל מן הגאווה שזה קשה לו ביותר, השיב לו שיֵשב קצת לידו עד שימצא לו עצה נכונה. בינתיים נכנס עוד יהודי וסיפר לרב בצער שבתו הגיעה לפרקה ואין לו כדי להשיאה ואינו מוצא עצות לנפשו איך להסתדר עם המצב, פנה החתם סופר לאותו בחור ושאלו אם יש בידו להלוות לו שלוש מאות זהובים להכנסת כלה. ענה הבחור: 'מחילה הרב, הלוואי והייתי יכול לעזור אך אני בעצמי זקוק להלוואה'.
אחריו נכנס אחד מחכמי העיר ששאלה קשה הייתה בפיו וביקש לשמוע את חוות דעתו של הרב בעניין. אמר החתם סופר לבחור: 'אולי יש לך תירוץ לקושיא?', התנצל שוב הבחור וענה: אלו שאלות לחכמים, אני אפילו את השאלה בקושי הבנתי, זוהי רמה גבוהה מדי בשבילי.
לאחר שתירץ הרב את הקושיא, נכנס יהודי סוחר להתייעץ בענייני השקעות ונדל"ן. פנה הרב אל הבחור אם יש לו עצה נכונה היכן להשקיע, אך הוא חזר על אותה תשובה: 'כבוד הרב, מה לי ולהשקעות?!'. אמר לו ה'חתם סופר': 'איזה דבר מוזר אני רואה כאן, בחור שאינו עשיר ואינו בקי בהלכה ולא מבין בענייני מסחר וזקוק לעצה נגד גאווה, במה יש לך להתגאות?!' .
(זה השער לה')
רגיל היה רבי חנוך העניך מאלכסנדר לומר: "בנעורי חשבתי, שאין יותר בקי בהלכה ממשמשו של הרב, שהרי רגיל הוא בהוראה ומצוי כל העת בביתו של הרב. וגם אין ירא שמים כמו הקברן המתעסק עם הנפטרים ונזכר תמיד ביום המוות, ואף אין טהור ונקי יותר מהבלן המצוי תמיד בבית המרחץ ויכול להיטהר כל אימת שירצה. אולם כשגדלתי ראיתי, שלא כל הנוצץ זהב, ואם אין האדם מכניס את הדברים בלבו, לא נכנס בו מאומה. שכן ראיתי אנשים המצויים בבית הרב, ואינם יודעים הלכה מה טיבה; אחרים היושבים כל ימיהם ליד קבר פתוח ושוכחים את יום המיתה, ואלו השוהים במקוה טהרה ודואגים לטהרתם של ישראל, אך הם עצמם אינם יודעים טהרה מהי".
(שבת טיש)
עירובין נ
קיבלו צ'ק מאוד גדול למתנת חתונה, האם לחשוש שיש כאן טעות?
דאיתיה בזה אחר זה בטעות
חתן וכלה ישבו ופתחו את המעטפות, וכשאחת המעטפות נפתחה, בני הזוג נדהמו לגלות שעל הצ'ק נקוב הסכום עשרת אלפים שקלים, ועל הצ'ק היה חתום 'שמעון', שהינו יהודי ישיש, מידידיו של אבי הכלה. החתן שאל את הכלה לפשר הסכום הגבוה, והיא השיבה: "אין לי מושג. אולי הוא שמע מאבי על זכייתו בחתן בן עלייה, והחליט ליתן בעין יפה, ולכן אל תעירו ואל תעוררו… ". ולמעשה הם הפקידו את הצ'ק בחשבון. כעבור מספר שבועות, מתקבל טלפון בביתם של בני הזוג, היה זה ראובן שהציג את עצמו כיורשו של שמעון [שנפטר לפני כשבועיים], וביקש לברר: "לאיזו חנות או עסק הגעתי? ", החתן השיב: "אין כאן שום עסק, איך הגעת אלינו? ". "עיינתי בחשבונות האחרונים של אבי המנוח, ומצאתי שהופקד אצלכם צ'ק שלו בסך עשרת אלפים שקלים… ". החתן התנצל, ואמר לראובן כי הוא מוכן להשיב לו את מלוא הסכום, אך רק אם ההלכה מחייבת לעשות זאת.
וכעת ניגשים החתן וראובן לשאול: כיצד יש לנהוג במקרה זה, האם ראובן היורש זכאי לגבות את הכסף מהחתן והכלה, אמנם האב לא היה חולה באלצהיימר וכדומה, ואין בידי הבן ראיה ברורה בכדי להוציא ממון מהחתן והכלה, אך בכל זאת נראה שהזיקנה גרמה לו לטעות, כי צ'ק כזה לכאורה אף אחד [שאינו קרוב וכדומה] אינו רושם [אפילו אם הוא עשיר גדול]?
ראשית כל אומר הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שלי"טא, אילו השאלה היתה בנוגע לצ'ק של מיליון שקל, היינו אומרים שללא ספק מדובר בטעות, שהגם שהאיש היה מוחזק כבריא בנפשו, מכל מקום אם כתב סכום כזה, אנו תולים שלא היה שפוי באותה עת אלא שוטה, ואחד מסימניו של השוטה הוא שמאבד מה שנותנים לו (חגיגה ד.), ולכן בודאי שבמקרה כזה היורש היה מוציא את הממון מבני הזוג. ובסכום נמוך יותר, יש לדון בכל מקרה לגופו, ועתה נבוא לדון בנוגע לשאלה שהובאה לפנינו אודות צ'ק של עשרת אלפים.
הנה אף על פי שקיימת אומדנא, שבני אדם אינם נותנים סכום כה רב לחתונה [ובפרט שמדובר באחד שאינו קרובם], מכל מקום, הדין הוא שאין מוציאים ממון על פי אומדנא, כמבואר במסכת בבא בתרא (צג.) וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' תח ס"ב) משום המוציא מחבירו עליו הראיה. כמו כן, הדין הוא ש'אין ספק מוציא מידי ודאי'.
עוד יש לציין למבואר במסכת בבא מציעא (סג:), שהמקבל מעות מחבירו (בהלוואה או במכר), ומצא בהם יותר ממה שאמר לו חבירו, אם היתרון הוא בכדי שהדעת טועה [שטעה הנותן בחשבון], אזי חייב המקבל להשיב לו, אך אם זה לא בכדי שהדעת טועה, אנו אומרים ש'מתנה בעלמא הוא שנתן לו'.
ואף בנידוננו נאמר, שמספק לא ניתן להוציא את הממון מבני הזוג שודאי מוחזקים בו, אלא יש לתלות שמתנה מכובדת נתן להם הזקן, ואולי התכוון ליתן מתנה בגודל משכורת חודשית לבן תורה לרגל חתונתו.
לסיכום: לא ניתן להוציא את העשרת אלפים שקלים מבני הזוג המוחזקים בו.
(ע"פ חשוקי חמד)
עירובין מט
איך התייחס הגר"ג אידלשטיין לילד שהיה הולך תדיר לצידו?
וכגון זה כופין על מדת סדום
רבים הם המחפשים סגולות שונות לפרנסה או לעשירות. הנה לפנינו סגולה נפלאה שנתנו לנו חכמינו ז"ל (שבת קיט.) "עשר תעשר – בשביל שתתעשר" – היינו המפריש מעשר מכספו סגולה היא לעשירות.
ואין זו סתם מליצה בעלמא, וכמו שמעיד הערוך השולחן בהלכות צדקה (סי' רמז ס"ו) יש מי שאומר שרק על מעשר תבואה מדובר ענין המעשרות בשביל להתעשר ככתוב (דברים יד כב) 'עשר תעשר' עשר בשביל שתתעשר, וגם זהו דווקא אם נותן בשביל עשירות דווקא, ולענ"ד אין שום סברא לחלק בכל אלו, וגם החוש מעיד מכמה עשירים שכל מה שנותנים יותר מתעשרים יותר. והגם שיש שעשירותם נאבדה זהו מהנסתרות לד' אלוקינו ובוודאי טובתם היא, ועל פי הרוב אינו כן ועוד שהצדקה דוחה את הגזירות הקשות" עכ"ל.
ואומרים בשם הגה"ק האמרי אמת זצ"ל, שמשום כך כופין על הצדקה מטעם מדת סדום, כלומר שמי שאינו רוצה לעשות צדקה הוא מדת סדום, שהרי לא יחסר לו כלום אם יתן צדקה, אדרבא הוא יתעשר.
ומעשה בילד מסויים שהיה נהנה ללכת לצידו של הגאון רבי גרשון אדלשטיין כל אימת שחזר מתפלת השבת מהישיבה לביתו, הדבר נמשך תקופה ארוכה. אחד מהתלמידים שחשש שמא זה מפריע לרבי גרשון, ובמיוחד לאור העובדה שאותו ילד נצמד אליו והפריע להליכתו, ביקש להסיט ממנו את הילד. אך רבי גרשון שהבחין בכך עצר מאותו תלמיד לעשות זאת ושאל אותו בפליאה: "מה זה מפריע לך. הוא נהנה מכך ולי הדבר אינו מפריע. "זה נהנה וזה לא חסר", ואם כן, זוהי סתם מדת סדום מצידי למנוע זאת ממנו"…
(איש לרעהו)
עירובין מח
על איזה למדן אמרו 'שנה ופירש קשה מכולם'?
אי דייקינן כולי האי לא הוי תנינן
בספר 'שארית נתן' להגה"ח ר' נתן לובארט זצ"ל מובא על סדר וצורת הלימוד, הפריע לו מאד כיצד יכול בחור שעדיין אינו יודע בבירור את ענין המסכתא שלפניו, להעלות סברות וחידושים.
ראשית, הוא היה אומר, יש ללמוד את כל משניותיה של המסכת הנלמדת, זאת כדי להבהיר וּלְפַשֵּׁט את המושגים שבה, אח״כ יש לשנן היטב את הגמרא עם פירש״י, ורק לאחר שליטה מושלמת ניתן לגשת ללימוד התוספות, בדרך זאת חלק גדול מהקושיות כבר נשאלו מאליהם בשעת הלימוד. אז ירגיש הלומד במתיקות ובנעימות דברי התוספות. ומי שכבר שינן הרבה מסכתות גמרא עם פירוש רש״י, יבין היטב קושיות של תוס׳ שמקשין ממקומות אחרים.
בדרך צחות אמר להם: ׳׳שנה ופירש קשה מכולם״ – ״שנה״ מי שמתחיל לשנות, ״ופירש״ ומתחיל מיד להביט במפרשים, ״קשה מכולם!״
בלובלין היו דורשים על דרך צחות את הפסוק ״לא ימצא בך חובר חבר ושואל אוב וידעוני״. חובר חבר – שעושה חבורות של פלפולים. ושואל אוב- ששואל את אביו קושיות. וידעוני – ועושה עצמו כיודע. ומרגלא בפומיה ״אז מען זאגט סברות אן לערנען גמרות, לעבט מען אויף צרות״ – אם אומרים סברות בלי ללמוד גמרות חיים בצרות.
שגורים היו על פיו דברי חז״ל במסכת עירובין (מח.) ״אי דייקינן כולי האי לא הוי תנינן" , אילו היינו מדקדקים כל כך, לא היינו לומדים כלל.
והוסיף מזקנו, שקיבל מרבו האדמו״ר מקאצק, זי״ע, שאמר כאשר לומדים סוגיא בגמרא, יש לעבור ראשית על כל הסוגיא, באופן זה יתורצו קושיות רבות ותסתלקנה רוב המניעות.
(מרגליות הש"ס)
עירובין מז
לאיזה ראש ישיבה שלח הגראי"ל שטיינמן לשמוע את שיעוריו?
לפי שאין מן הכל זוכה אדם ללמוד
הגמרא במסכת מכות (י.) דורשת מהפסוק 'ונס אל אחת הערים האלו וחי' (דברים ד מב) שתלמיד שגלה לעיר מקלט על שהרג בשוגג מגלין רבו עמו, וחי – שצריך לדאוג לכך שיחיה. וכתב שם הריטב"א ואף על פי שיש ישיבה בערי מקלט, בכל אופן מגלים אליו את רבו, לפי שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד. ותוספת ההבנה שתהיה לו מרבו, מפרש המגיד הרה"ג ר' יעקב גלינסקי זצ"ל היא דרגת חיים אחרת, כי וכל תוספת בתורה היא דרגה אחרת של חיים.
זהירות מלפגוע
סיפר הגרא"י צוקר [בן משפחה של מרן הגראי"ל שטיינמן שבהיותו בחור היה ישן בביתו] שכשהגיע ללמוד בפוניבז' לפני למעלה מארבעים שנה שאל את הגראי"ל ממי לשמוע שיעורים, היו אז שלשה ראשי ישיבות זכר צדיקים לברכה. וענה לו: אתה יכול להחליט אם לשמוע או לא לשמוע, אבל אם אתה שומע תשמע את כולם, אם אתה לא שומע אל תשמע אף אחד. אחרי זמן חזר לרבנו ואמר שיש אחד מהראשי ישיבה שמבין אותו ויש לו תועלת לשמוע, אבל יש אחד שאינו מבין אותו ואין לו תועלת ממנו. אמר רבנו: אין זה דרך, אי אפשר להיכנס לאחד ולא להיכנס לשני. הוא חזר וטען לרבנו, הרי זה לא אומר שום חיסרון ברב, שהרי לא מן הכל זוכה אדם ללמוד (עירובין מז:) ואני לא זכיתי ללמוד ממנו? אבל רבנו לא הסכים, וחזר ואמר או תשמע את כולם או אף אחד.
(כאיל תערוג)
עירובין מה
האם מותר לחלל שבת כדי להציל יולדת מבושה?
חכמה הבאה לילד
מעשה ביולדת שביום שבת קודש הרגישה צירים חזקים והזמינה אמבולנס. כאשר רכב האמבולנס הגיע, הוא עצר בחזית הבניין, וכשהיולדת ראתה זאת, היא ביקשה מנהג האמבולנס, שייכנס עם האמבולנס לתוך החנייה האחורית של הבניין, כדי שלא יראו אותה ולא תיגרם לה בושה. ושאל נהג האמבולנס – האם מותר לי לנסוע לתוך החנייה בשבת כדי להציל יולדת או חולה מסוכן אחר מבושה?
והשיב הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א שמצינו שמחללים שבת משום "ייתובי דעתה" של היולדת, דהיינו כדי להביא ליישוב דעתה והרגעתה בשעת הלידה. ולמשל: יולדת סומא המבקשת להדליק לה נר כי חוששת שבחושך המיילדת לא תעשה את הדרוש – עושים כבקשתה. כמו כן, כשדורשת היולדת מיילדת "חכמה", ולא מסתפקת במיילדת רגילה – עושים כבקשתה. [המגן אברהם הקשה (סי' ש"ל סק"ב): מדוע שלא נאמר לה (בשקר) 'הנה הדלקנו את הנר בשבילך', ובכך תתיישב דעתה? ותירץ שהיולדת תוכל לנסות את הסובבות אותה ולגלות שהן שיקרו לה והנר לא הודלק, כגון שתוציא שלוש או ארבע אצבעות ותשאל 'כמה אצבעות הוצאתי?', ולאחר שלא ידעו להשיב (מחמת החשיכה) היא תכיר בשקרן ותאבד את האמון בהן, וממילא לא יהיה לה ייתובי דעתא. ובחידושי הגאון רבי יהונתן אייבשיץ (על הל' שבת, הו"ד בשו"ת יד חנוך סי' ה', יעו"ש) מתרץ שאם היה הדין שמותר להטעות כך, א"כ היו יודעות כל הנשים דין זה כמו שאר דינים, וממילא לא היתה מתיישבת דעת היולדת, כיון שהיא יודעת שאסור להדליק וצריכים להטעותה, ולכן התירו חז"ל להדליק בשבילה הנר בכל אופן.]
אמנם, בשאלתנו אין כל היתר לנהג האמבולנס לחלל שבת ולקרב את האמבולנס ליולדת כדי למנוע אותה מבושה, ואין בזה משום "ייתובי דעתה", כי דווקא בדבר שיועיל ישירות לרפואתה של היולדת, באופן שתתיישב דעתה בשעת הטיפול הרפואי, את זה מצינו שמותר לעשות עבורה, שכן קיים שיקול רפואי שיש בכך תועלת ישירה להצלת היולדת מסכנה, ולכן הדבר מותר משום פיקוח נפש. אבל כאשר מדובר בדרישה לנסוע יותר על מנת למנוע בושה, הרי אין בכך תועלת ממשית לרפואת החולה (והדבר לא יביא לרגיעת היולדת בשעת הלידה), אלא תכלית הדרישה היא רק כדי למנוע בושה, ולצורך זה אין היתר לחלל שבת. ורק כשמדובר בחולה מסוכן שהבושה עלולה לגרום להחמרה במצבו, מותר לחלל שבת כדי להצילו מבושה.
(ופריו מתוק דברים פר' ואתחנן)
עירובין מד
מודע פקד רבה של קוממיות ללוות אחר כבוד אורח למושב חזון יחזקאל בעיצומה של השבת?
בדלא מלו גברי עסקינן
יהודי נכבד הדור פנים, נכנס לבית הכנסת המרכזי בישוב 'קוממיות', לתפילת שחרית של יום שבת.
"באת להשתתף בשמחה?" – שאל אותו אחד המתפללים.
– "אכן, אני ידיד קרוב של בעל השמחה!"
"והיכן אתה מתארח?" – הוסיף היהודי להתעניין.
– "במושב הסמוך 'חזון יחזקאל!'"
"עכשיו באת מחזון יחזקאל?" – שאל היהודי בתמיהה.
– "כן, מדוע אתה כה מתפלא? זה מרחק ממש לא גדול!"
"אכן, המרחק אינו גדול, אבל יצאת חוץ לתחום…!"
האורח, יהודי בר אוריין, בקי ומדקדק בהלכות, מתגורר בבני ברק, ובדרך כלל אינו יוצא מן העיר בשבת. כשהחליט לצאת מ'חזון יחזקאל' ל'קוממיות' הסמוכה לה מאוד, כלל לא העלה בדעתו שיש בזה איסור תחומין. עתה כששמע ע"כ מתושב היישוב, נחרד…
לאחר שבירר את הדברים אצל רב המושב הגאון רבי מנחם מנדל מנדלסון זצ"ל, שאישר כי אכן תחום שבת מ'חזון יחזקאל' ל'קוממיות' מסתיים בככר שלפני בית הכנסת, הבין כי עתה עליו להישאר בבית הכנסת כל השבת, ובמוחו החלו מתרוצצות מחשבות על דאגת בני משפחתו הממתינים לו ב'חזון יחזקאל'.
אלא שאז החליט היהודי השוגג ללמוד הלכות תחומין, "בכך" – הרהר – "אכפר מעט על שגגתי!"
בלימודו, מצא רעיון שעל פיו יוכל לחזור לדירתו ב'חזון יחזקאל', ע"י שיעשו לו מחיצה של בני אדם, והוא יילך ביניהם אל תוך התחום. האורח הציע את הרעיון להרב מנדלסון, ולאחר העיון פסק שאמנם בסי' שס"ב נפסק שהתירו לעשות כך רק בשעת הדחק, אך כיון שבני משפחתו ידאגו לשלומו, הרי זה שעת הדחק.
בסיום התפילה, פנה הרב למספר אנשים ואמר להם שמשום כבודו של האורח יש ללוותו לפחות עד הככר שלפני בית הכנסת. הרב לא גילה להם שהם משמשים כמחיצה עבור האורח, שהרי כך נפסק בשו"ע שמחיצה ע"י בני אדם הותרה, בתנאי שהם לא ידעו שהם משמשים כמחיצה, כדי שלא יבואו לזלזל באיסורי שבת. מאותה סיבה הרב עצמו לא היה אחד מאנשי המחיצה, ורק דאג שיילכו בצפיפות מבלי שיהיה הפסק ביניהם.
כשהגיעו לככר שלפני בית הכנסת, שכבר היה בתוך תחום שבת מ'חזון יחזקאל', נפרדו מהאורח בברכת 'שבת שלום', וכיון שיציאתו מהתחום היתה בשוגג, וכניסתו לתחום היתה באופן המותר, מותר היה לו לחזור לדירתו ב'חזון יחזקאל'.
(דרשו – הרה"ג ר' ישראל ליוש שליט"א)
עירובין מג
מה עיכב בישיבת ראדין מלהתפלל קבלת שבת?
'שמניחים צרכי שבת והולכים להקביל פניו' רש"י
בא יהודי ובירך את הרב מבריסק שיזכה לקבל פני משיח צדקנו. שאלו הרב מבריסק: "והיכן המקור שאכן נלך להקביל פני משיח?" לא ידע להשיבו.
הלך היהודי לרב מטשיבין ושאלו זאת. בגאונותו השיבו מיניה וביה: 'רש"י עירובין מג:'. הגמרא אומרת שם: 'כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מפני הטורח'. ומפרש רש"י: 'שמניחים צרכי שבת והולכים להקביל פניו'. (יש"כ להרה"ג רמ"ו)
פעם התאספו בישיבת ראדין בני הישיבה בערב שבת והתכוננו להתפלל קבלת שבת. הזמן הגיע, אולם ה"חפץ חיים" השתהה והיה ניכר עליו שעדיין אינו מוכן להתחיל להתפלל. הציבור לא הבין למה ה"חפץ חיים" מחכה, למי הוא ממתין?! עד שקם הגאון רבי משה לנדינסקי ואמר לבחורים: "תגידו ל"זקן" שהמשיח כבר לא יבוא היום, אפשר להתחיל להתפלל תפילת שבת…" ("יוסף דעת")
(נר לשולחן שבת)
עירובין מב
החשבון שעל פיו קיבל פרעה להשתעבד בבני ישראל ארבע מאות שנה
אמר רב נחמן אמר שמואל: היה מהלך ואינו יודע תחום שבת – מהלך אלפים פסיעות בינוניות, וזו היא תחום שבת. ומפרש רש"י: פסיעה בינונית – דרך הליכתו של אדם אמה. ומובא בגמרא בסוטה (מו:) "ואמר ר' יהושע בן לוי בשביל ארבעה פסיעות שליוה פרעה לאברהם שנאמר ויצו עליו פרעה אנשים וגו' נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". למה זכה לארבע מאות שנה עבור ארבע פסיעות?
מבאר באופן נפלא בספר אור תורה להגה"ק מאוסטרובצא זי"ע על פי הגמרא בסנהדרין (ק.) "תניא רבי מאיר אומר במדה שאדם מודד מודדין לו", ופירש רש"י "אם מדד ונתן לצדקה לעני מלא חפניו, הקדוש ברוך הוא מודד בחפניו ונותן לו". דהיינו שהאדם מקבל את שכרו לפי מידותיו של הקב"ה, ואם כן, מגיע לפרעה שכר כארבע פסיעות של הקב"ה כביכול. ובגמרא בעירובין (מב.) כתוב שפסיעה של אדם היא אמה, א"כ מגיע לו שכר ארבע אמות של הקב"ה כביכול.
והנה כתוב בנביא ישעיה (פ"מ פי"ב) 'וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן', ויש מפרשים שהכוונה על עובי הרקיע שהוא כ'זרת'. ובירושלמי בברכות (פ"א ה"א) מובא שמהלך הרקיע הוא חמישים שנה. יוצא שמידת זרת – דהיינו חצי אמה [כפי המרחק בין האגודל לזרת, וזהו שמה 'זרת', שבה מודדים את מידת זרת האמורה בתורה לגבי החושן, רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ', שמות כב] של הקב"ה הוא מהלך חמישים שנה, א"כ 'אמה' הוא מאה שנה, לכן קיבל ארבע מאות שנה כנגד ארבע פסיעות.
(אגעדאנק)
עירובין מא
הוורט של החתם סופר בחתונת בנו
שלושה אין רואין פני גיהנם, אלו הן: דקדוקי עניות, וחולי מעיין, והרשות. ויש אומרים: אף מי שיש לו אשה רעה
הגמרא בברכות (ח) מספרת שבארץ ישראל היו אומרים למי שנשא אישה ׳מצא או מוצא ב׳מצא' ־ . הכוונה לפסוק: ״מצא אשה מצא טוב״, וב׳מוצא', הכוונה לפסוק ״ומוצא אני מר ממות את האשה״. והקשה החתם סופר בדברים שאמר בחתונת בנו, לכאורה יש לבאר מדוע אמרו כן רק בארץ ישראל? אלא שאכן אין זה כל כך גרוע להתחתן עם אישה רעה שהרי לפחות אין רואה פני גיהנום. אבל ליושבי ארץ ישראל הדבר גרוע ביותר מכיון שבין כך אינם רואים פני גיהנום, שהרי מובא בגמרא (כתובות קיא) שכל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון, אם כן ממילא אינו רואה פני גיהנום, ואין לאישה רעה כל מעלה. אבל בני חוץ לארץ, לפחות מרוויחים שלא יראו פני גיהנום, ולכן לא אומרים ״מוצא אני מר ממות את האשה" כי גם באשה רעה יש להם רווח.
(טמונה בפרשה)
בתקופת הגאון מווילנא חי צדיק מופלג – רבי לייב סלונימר זצ"ל, שנודע בכינוי 'רבי לייב צדיק'.
כאשר התאלמן וחיפש זיווג שני. חשב לעצמו: 'הרי אמרו חז"ל: 'מי שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גיהינום', וכיון שבלאו הכי אני מחפש לעצמי זיווג, אחפש משהו 'טוב' – אשה רעה כזו שבזכותה לא אראה פני גיהינום'…
הלך לשדכן ואמר לו שהוא מחפש זיווג מיוחד: אשה רעה עם כל ה'הידורים': כעסנית ורגזנית, עקשנית, רעת לב וכל שאר מידות 'טובות'…
השדכן היה נבוך מאוד. הוא רגיל שאנשים באים אליו ומחפשים אשה בעלת מידות טובות. אם רק שמעו עליה איזשהו חיסרון, מיד פוסלים את השידוך. מעולם לא נתקל באדם שמחפש אשה רעה… אך חשב לעצמו: רצונו של אדם זהו כבודו. אם זה רצונו של הצדיק מי אני שאעמוד בדרכו?!
הציע לו השדכן כל מיני הצעות, כולן היו נשים רעות, כל אחת רעה יותר מרעותה. אבל הן לא סיפקו אותו. חשב הצדיק בלבו: 'מן הסתם אפשר להשיג שידוך 'טוב' יותר'…
הלך לשדכן אחר ואמר לו: "נאמר בגמרא: 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת'…אשה כזו אני מחפש!"…
אמר לו השדכן: "יש לי אחת כזו. שמה הרע הולך לפניה: אשה רעה ואכזרית שיודעת למרר את חיי בעלה. אין פלא שעד היום היא לא מצאה את זיווגה".
אמר הצדיק: "אוהו, זה נשמע משהו 'טוב', אברר עליה".
הלך לברר עליה אצל שכניה ומכריה, וכולם ענו: "שומר נפשו ירחק ממנה! אצלה תאכל מרור כל השנה"…
אמר הצדיק בשמחה: "מצוין! זה מה שאני מחפש. ברוך ה' מצאתי את זיווגי!".
למחרת החתונה המתין רבי לייב בסבלנות לשמוע צעקות, גערות… אולי איזה כסא מתעופף… שום דבר! שום צעקה, שום גערה… היא דיברה אתו בנימוס ובדרך ארץ, הכינה לו ארוחת בוקר טעימה. לאחר שסיים את הארוחה, ליוותה אותו לבית המדרש בכבוד רב.
חשב לעצמו: 'נו, ככה זה בימים הראשונים… הכל רושם… נמתין כמה ימים ונראה'… אולם שום דבר לא השתנה. היא התנהגה בדרך ארץ, כיבדה את הצדיק ושירתה אותו במסירות…
חשב בלבו: 'מה קורה כאן? הרי חקרתי וביררתי עליה היטב וכולם סיפרו על רוע לבה ועל מעלליה?!'.
חזר אל השדכן ואמר לו בטרוניה: "למה רימיתני? הבטחת לי אשה רעה וקשה, ומה הבאת לי? אשה כלילת המעלות!". השיב השדכן: "שדכן ותיק אני, ורגיל אני להסתיר את חסרונותיהם של המשודכים. זה חלק מתפקידי… אולם האמן לי, המקרה שלך הוא הראשון שבו הצגתי את האמת לאמיתה, לא הסתרתי דבר!".
תמה הצדיק: "אם כן, כיצד ייתכן שהמידע שמסרת לי על האשה שנשאתי אינו עומד במבחן המציאות?". השיב השדכן: "מי יודע, אולי בזכות זה שהיא נישאה לצדיק היא הושפעה לטובה ותיקנה את דרכיה"…
הסתקרן השדכן והחליט לברר אצל האשה בעצמה. בא אליה ושאל: "בעלך הצדיק היה בטוח שהוא לוקח אשה רעה, והתברר לו שטעה טעות מרה"…
אמרה האשה: "מה הוא חושב לעצמו, שהוא יתחתן אתי ויתפטר מגיהינום בעולם הבא? אני לא אתן לו את התענוג הזה"…
(יחי ראובן – הגדה של פסח)
עירובין מ
על איזה מפתח המליץ הבעל שם טוב?
ראש השנה שחל להיות בשבת
האמרי חיים זי"ע היה רגיל לפרש הענין שאין תוקעים בשופר בר״ה שחל להיות בשבת, בפנימיות הדברים, כי ראש השנה הוא "יום תרועה יהיה לכם" אשר כוונת "תרועה" הוא שבירה, ככתוב "תרועם בשבט ברזל"“ שצריך לשבור את ה״לכם״, אולם כאשר חל ביום שבת, הרי כתיב "ביום השביעי יהיה לכם קודש" שביום השבת גם ה״לכם" היינו קודש, וא״כ כעת לא שייך ענין ״תרועה״ שעכשיו הוא בחינה אחרת בעניין ה״לכם״
(פניני תורה וחסידות)
מסופר על הבעש"ט שהורה פעם לתלמידו רבי זאב קיציס ללמוד את הכוונות של תקיעת שופר, כי ברצונו שהוא יהיה התוקע בבית מדרשו. למד רבי זאב את הכוונות, מאחר שמדובר בהרבה כוונות, שיש בהן פרטים רבים, רשם אותן על דף נייר שהניחו בכיס בגדו, כדי שיוכל להביט ברשימות הללו בעת התקיעות. לא מצא הדבר חן בעיני הבעש"ט ומן השמים גרמו לכך שגליון הנייר יאבד.
כשהגיע רבי זאב לסידור התקיעות , החל לחפש את דף הנייר ונחרד לראות שהוא איננו עמו. הדבר גרם לו שברון לב, שכן מתוך כך שסמך על הרשימות לא שינן כראוי את הכוונות, ועתה לא ידע מה לכוון. מתוך כאב לב ומרירות עצומה פרץ בבכי מר ונאלץ לסדר את התקיעות בלי שום כוונות.
אחרי התפילה אמר לו הבעש"ט: בהיכל המלך יש הרבה חדרים והיכלות ויש מפתחות שונים לכל דלת. אך באמצעות הגרזן ניתן לפתוח את כל השערים. הכוונות הינן המפתחות לשערים של מעלה, ולכל שער והיכל דרושה לכן כוונה אחרת. אולם הלב הנשבר הוא הגרזן החזק הפותח את כל השערים כולם.
(יהלומים של שבת)
עירובין לט
מה הקשה השאגת אריה לחתם סופר בהיותו ילד בן שש?
רש"י דספיקא דרבנן בדבר שיש לו מתירין אסור
מספרים שהשאגת אריה לעת זקנותו עבר ליד העיר פרנקפורט, ופגש שם את החתם סופר שהיה אז ילד בן שש, והילד אמר לו את המשנה בתחילת ביצה: 'ביצה שנולדה ביו"ט, בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל', ופי' רש"י 'תאכל – בו ביום'. ושאל אותו השאגת אריה דמנא ליה לרש"י דבר זה, דילמא לבית שמאי תאכל אחר יום טוב ולבית הלל לא תאכל עולמית.
ענה הילד: הלא רבינו הקדוש שנה במשנתינו ריש ביצה ג' דברים שהם מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה גבי יו"ט, ואם מחלוקתם היא לאחר יו"ט, נמצאת חומרא לב"ש, דלדבריהם הוי דבר שיש לו מתירין, ואם נתערב אינו בטל, ולב"ה דאסורה עולמית בטל, אלא ע"כ לבו ביום פליגי.
ואמר בעל השאגת אריה להרב שמואל סופר אביו של בעל החתם סופר מובטחני שבנך זה יהיה גאון עולם ונשקו על ראשו.
(רשימות רי"ס)
עירובין לח
שלוש פעמים בפסוקים מופיע 'יום יום'
והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום
בספר עמוד העבודה לר' ברוך קאסובר, מתלמידי המגיד ממזריטש זצ"ל, מובא שיש ג' פעמים במסורה את כפילות המילים "יום יום": בפסוק הנ"ל – "אשר ילקטו יום יום", "יום לשנה יום לשנה" (במדבר שלח יד לד), "ואותי יום יום ידרשון" (ישעיה נח ב).
ואת שלשתם מפרש באופן נפלא, על פי מה שמובא בגמרא ביומא (עו.) שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה והיה זה מספיק לכל השנה? ענה להם אמשול לכם משל, למלך שקצב את מזונות בנו פעם אחת בשנה וקיבל את פניו רק פעם אחת בשנה, עמד וקצב את מזונותיו בכל יום וקיבל את פניו בכל יום… כך מי שהיה לו ד' וה' בנים מפחד שמא לא ירד המן למחר וימותו ברעב, ומכוונים ע"י כך את לבם לאביהם שבשמים. וזה באה המסורה לרמז: ""אשר ילקטון יום יום", ולכאורה קשה הרי יכול היה להיות המן מחולק "יום לשנה יום לשנה"? וע"ז באה המסורה הבאת ומתרצת: "ואותי יום יום ידרשון"..
(פנינים)
עירובין לז
שלושה פירושים למילה 'מיחל' ושותה מיד
ומיחל ושותה מיד
במילים אלו מסיים רבי מאיר לפרט את סדר הפרשת תרומות ומעשרות מיין שלא הורמה תרומתו: "ומיחל ושותה מיד".
בביאור מילה זו נחלקו גדולי עולם, ושלושה פירושים הוצעו למילה "מֵחֵל":
א. מתחיל לשתות (ר"ח, פיהמ"ש לרמב"ם, ועוד), על דרך לשון המקרא (בראשית ו א) "ויהי כי החל האדם".
ב. רש"י מפרש "מֵחֵל ושותה" מלשון חילול, פדייה והמרה. כלומר, בטרם ישתה "מחלל" את המעשר על כסף.
ג. מוהל ומערב מים ביין כדי שניתן יהיה לשתותו. פירוש זה למילה חידש רבינו תם (כמובא בתוס' ד"ה "מיחל"), על פי העיקרון ש"כל האותיות שמוצאיהן ממקום אחד, מתחלפות זו בזו" (לשון סבו, רש"י ויקרא יט טז), וכן העירו בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ב) "לא מתמנעין רבנן [להחליף] בין ה"י לחי"ת".
מעניין שרבינו תם כיון לגירסה עתיקה במשנה, שבמקום "מֵחֵל" בח' – גורסים בה': "מֵהֵל" או "מוֹהֵל". כך כותב רמב"ן (בחידושיו לחולין יד/א): "ובנוסחת משניות של ארץ ישראל ראיתי בשם רבינו האיי 'מהל', מלשון 'סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם' (ישעיה א כב)". שפירושו: "משקים שלכם מעורבים במים… 'מהול' – מעורב ואין לו דמיון במקרא; ומדרש אגדה פותר 'לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל' (קהלת ב/ב) כמו כן: מעורבב" (רש"י לישעיה).
(מאורות)
עירובין לו
עצת הזהב של ר' זלמן בריזל למלמד בתלמוד תורה
אם היה אחד מהן רבו – הולך אצל רבו
אהבה, חיבה ומסירות רבה הקרין לתלמידיו הרה"צ ר' זלמן בריזל זצ"ל, עד שכל אחד מהם היה מרגיש אצלו כבן יחיד. סיפר אחד מתלמידיו דאז: "כשהתקבלתי להיות מלמד נכנסתי להתייעץ עם ר' זלמן, שהיה מורי ורבי משכבר הימים, ודמותו נשארה חרוטה בליבי כמלמד מסור בכל נשמתו, לתלמידיו אשר אותם אהב כבנים. ביקשתי אפוא ללמוד ממנו את סוד כוחו המיוחד.
'אגיד לך כלל פשוט, שתמיד יעזור לך'- המתיק עמדי ר' זלמן – 'חשוב על כל תלמיד שהוא בנך יחידך! אז תרוויח שני דברים- א. לכל בעיה שתתעורר אי פעם עם אחד מהתלמידים, תמיד תוכל למצוא לה פתרון הגון, כי אבא בשביל בנו היחיד יכול להפוך את כל העולם כולו בכדי לעזור לו, הוא אינו פוטר עצמו אף פעם בתירוץ שניסה כבר ולא עזר… אלא, גם אם עצה אחת לא הועילה, יחפש אחר עצה אחרת עד שהדבר בא לידי פתרון טוב.
'הדבר השני שתרוויח', הוסיף ר' זלמן, 'אם התלמידים ירגישו שאתה אוהב אותם באמת, הם יחזירו לך אהבה. תלמידים שמחים לעשות הכל בשביל רבי שאוהב אותם, ויהיו מוכנים אפילו ללמוד.
(ר' זלמן)
עירובין לה
המעשה שגרם לסבא מקעלם להתעלף
נעל בפניו ואבד המפתח
הסבא מקעלם זצ"ל הקיף את בנין ה'תלמוד תורה', ישיבתו הנודעת, בגדר אבנים. היה שם שער, ומפתח תלוי על וו מבפנים. דרך השער ניתן לשלוח יד וליטול את המפתח, לפתוח מבחוץ. וחובה על כל הבא והיוצא, לנעול ולתלות את המפתח, חוק ולא יעבור! וממונה היה- ככל מינוי בקעלם, אף זה תפקיד של כבוד ויקר- לנעול עם סיום הלימוד וליטול את המפתח, ולשוב ולפתוח עם תחילת הלימוד. וכל אלו שהגיעו מוקדם יותר, והסבא הנערץ בכללם, היו ממתינים בסבלנות לבוא הממונה.
פעם התמהמה, והתלמידים נקהלו ועמדו לפני השער הנעול. "ביטול תורה", הפטיר אחד התלמידים, דילג מעל הגדר ונכנס לבית המדרש.
והסבא התעלף!
העירוהו מעלפונו, והתעלף בשנית!
העירוהו ושאלו: "מה קרה, מה ארע?!"
"הלא ראיתם", ענה מזועזע, "הוא עבר על הגדר- ומי יודע על אלו עוד גדרים עבר!"…
"למה שהרב יאמר כך, מה עשה בסך הכל?". הוא בחור טוב, יש לו חזקת כשרות…
לא עברו ימים מרובים, והתגלה קלונו ברבים. התגלה שרקוב היה עד היסוד, מושחת ומסואב, השם ירחם.
עבר הסבא מקעלם בסמוך, ומצאם משוחחים בהתרגשות. "במה דנים?", התענין. "ברוח קדשו הגלויה של הרב", נענה. "איך עמד על טיבו עוד בטרם עלה באשו ונתגלה צחנתו. כשנחשב לבחור טוב". "אין כאן דבר חידוש", ענה. "אבל כשכולם ממתינים בסבלנות שהשער יפתח, והוא קופץ ומדלג, והלא אינו כזה מתמיד, שאינו יכול לבטל רגע מהלימוד. לא אהבת התורה יקדה בו, אלא מה? פריצת גדר, מחסום אינו חוסם בעדו. בכך גילה מהותו. חשף סודו ונתגלה קלונו"….
(מקרבן לתורה)
עירובין לד
קנה מקום בבית הכנסת – קנה את מקום הקרקע או את חשיבות המקום?
הואיל ויכול לנטותו ולהביאו לתוך עשרה
מספרים שפעם אחת ישב רבי יעק׳לי, הגאון בעל ״כוכב מיעקב״ מהרימלוב זצ״ל) עם הגאון רבי שלמה דרימר זצ״ל מסקאלי ובעל ״בית שלמה״,״׳ישרש יעקב״ על מס' יבמות). הביאו שאלה לפניהם מעיר פלונית שהרסו בה את בית הכנסת העירוני ובנוהו מחדש גדול ורחב יותר מקודמו. השאלה: מה דינם של בעלי ״חזקה״ על מקום ישיבה אצל ארון הקודש, במזרח, היש להם עוד אותה ״חזקה״ מכובדת לישב אצל ארון הקודש גם בבית הכנסת המורחב, או שמא חזקתם תופסת רק לאותו מקום שהיה שייך להם בעבר, וזה המקום נמצא עכשיו באמצע היכל בית הכנסת, בעוד המקום המכובד שאצל ארון־הקודש הוא בשטח המורחב שלא היה קנינם, ויוכלו הגבאים למכור אותו כטוב בעיניהם. פתה הגאון מסקאלי ויאמר: ״הרבה שאלות מסוג זה נמצאים בספרי שו"ת, שאלה קדומה היא, כבר דשו בה רבים, אולם בודאי הרב דהרימלוב יגלה לנו מקור חדש לפתרון השאלה״.
השיב רבי יעק׳לי והעיר בענוה: ״כמדומה יש סימוכין לדבר מדברי התוספות בעירובין דף ל״ד ע״א, (ד״ה הכי) בענין האומר שביתתי בראש המגדל, האומרים, שאפילו אם יטה (יהפוך) ראש המגדל למטה בכל זאת שביתתו בראש התחתון שהוא עכשיו למעלה, מפני שאנו הולכים אחרי כוונתו לשבות למעלה בגובה. כן אדם הרוכש מקום אצל הארון קודש לא התכווין לפיסת קרקע זו, כי אם לישב אצל ארון הקודש היכן שהוא.
רבי שלמה התרגש עד עמקי נפשו מן ההשוואה המפתיעה (אבל עם כל החידוש שבהברקה זו לא מלאו לבו של רבי יעקילי להסמיך עליה את ההלכה, ובבואו לדון בשאלה זו בספרו ״כוכב מיעקב״ סי' ק״ח הסיק להלכה מסקנא אחרת!), ובאותו מעמד, אחרי שביררו עוד כמה וכמה הלכות למעשה, התבטא בהתפעלות: ״כל הרוצה לקבל מושג מי היה הרבי ר׳ יהונתן בעל ״אורים ותומים״ יבוא ויכיר את הרב דהרימלוב״.
(מרגליות הש"ס הרב אהרן סורסקי הי״ו ״מרביצי תורה מעולם החסידות״ ב״ב תשמ״ו)
עירובין לג
איך הלך יעקב אבינו בשבת מחוץ לתחום?
למעלה מעשרה טפחים – אין עירובו עירוב. למטה מעשרה טפחים – עירובו עירוב
"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם" (בראשית כ"ח, י"א)
מובא בחז"ל (ברכות כו:) ש'ויפגע' זה לשון תפילה, ומכאן שיעקב אבינו תיקן תפילת ערבית. וכותב החתם סופר שהיום שיעקב אבינו הגיע להר המוריה היה בערב שבת, וא"כ תפילת ערבית זו היתה תפילת ליל שבת.
וממשיך שם שלפי זה מה שנאמר בהמשך: (כט,א) "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם", היה זה ביום השבת, וכיצד הלך בשבת מחוץ לתחום? אלא שיעקב קפץ ע"י שם המפורש, וכיון שאין תחומין למעלה מעשרה טפחים, לכן לא היה לו איסור ללכת חוץ לתחום, ע"כ.
ויש להעיר שאף אם אין תחומין למעלה מעשרה, אולם לגבי העובר מרחק של יותר מי"ב מיל יש להחמיר אף אם עבר בקפיצת הדרך ע"י שם המפורש, כמבואר ברמ"א (או"ח סי' ת"ד סעי' א') וז"ל: מיהו אם היה הולך בדרך זה או ע"י קפיצת שם מתוך י"ב מיל חוץ לי"ב מיל אזלינן לחומרא למ"ד תחומין י"ב מיל הוי דאורייתא. וכאן אמנם יעקב קפץ ע"י שם המפורש, אולם מהר המוריה עד ארץ בני קדם, הוי בוודאי יותר מי"ב מיל, והו"ל להחמיר בזה, וצ"ע.
וראה בספר נתיבות שבת (להגר"י בלויא זצ"ל פמ"ה סעי' ט"ו) לגבי יציאה ממטוס שהגיע בשבת ממרחק של יותר מי"ב מיל, שזה דומה למקרה של קפיצה ע"י שם למעלה מעשרה ויותר מי"ב מיל, שיש להחמיר ולא לצאת מהמטוס כל השבת.
ע"פ דברי החת"ס כתב בספר בית ישראל (להגר"י טויסיג זצ"ל עמ' קנ"ז בשם בנו) שמכאן רמז וסמך למנהגם של ישראל לעשות מי שברך ולנדור לצרכי בית הכנסת בשעת קריאת התורה ביום השבת וכן לערוך מגביות ולדרוש דרשות לטובת הישיבות בש"ק קודם קריאת התורה. שכיון ש"ויפגע במקום" היה בליל שבת, ושם שכב לישון, א"כ מה שכתוב (בסמוך פסוק יח) "וישכם יעקב בבוקר" היה זה בבוקרו של יום השבת ואז נדר נדר, כמ"ש (פסוק כ') "וידר יעקב נדר" וכו'.
(קב ונקי)
עירובין לב
מה היתה נחמת ה'פני מנחם' לאדם שחתנו עם הארץ?
במה דברים אמורים – בעם הארץ
הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל היה צדיק גדול ובקי בכל הש"ס. הוא ידע את כל הש"ס בעל פה, ישר והפוך, כפי שיודע אדם את פרק "אשרי יושבי ביתך"… לא רק ידע בעלמא היה לו, אלא גם עמקות נפלאה עד מאוד. שמעתי ממנו רעיון מאלף:
ההלכה היא, שעל עם הארץ לא סומכים במעשרות. תאוות הממון עלולה להעבירו על דעתו, וכשהוא אומר שעישר יכול מאוד להיות שהוא משקר. אילו הייתה לו תורה, היתה התורה הופכת אותו לאדם אחר, אך אין לו תורה ולכן אי אפשר לסמוך עליו.
אבל אמרו חז"ל (ירושלמי דמאי פ"ד ה"א): "הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן, שואלו בשבת, ואוכל על פיו". אם קנה פירות מעם הארץ שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן, ונכנסה שבת שאינו יכול לעשר, הרי זה שואל את המוכר, ואם אומר שעישר מותר לסמוך עליו. וכל־כך למה? מפני ש"אימת שבת עליו, והוא אומר אמת" – השבת מפחידה אותו.
מה קורה לעם הארץ בשבת?
הסביר רבי חיים קרייזווירט בדרך הלצה: בעידן המחשבים של היום, אדם לא צריך לזכר הכל בעל־פה. הוא יכול לשבת עם מחשב, לעשות כמה חיפושים ולהפגין ידיעות גדולות. הוא בכלל לא תלמיד חכם, אבל יכול לצטט מימרות מכל מיני מקומות בש"ס, וכלם חושבים שהוא תלמיד חכם…
אבל כשבאה שבת אימת השבת עליו. מה יעשה כעת? בשבת הרי אין לו מחשב. כעת ניכר שהוא עם הארץ, הוא מפחד מה יקרה אם ישאלו אותו שאלה? השבת תודיע לכולם שהוא בעצם עם הארץ… לכן אימת השבת עליו
אדם אחד שלקח חתן לבתו, שפך את לבו והתאונן בפני הרה"ק בעל "פני מנחם" מגור זי"ע, שבעוד שקודם החתונה, הוא חשב שהוא לוקח חתן שהוא "רבי עקיבא איגר", ברם כעת, לאחר החתונה, הוא רואה שאין בו לא מיניה ולא מקצתיה, והחתן הוא עם הארץ גדול אשר אינו יודע בין ימינו לשמאלו, ויש לו מזה עגמת נפש גדולה מאוד.
אמר לו ה"פני מנחם", "עליך להודות לה'"… שאל האיש ברוב השתוממות "על מה אני צריך להודות? על זה שלקחתי חתן עם הארץ שאינו יודע ללמוד??" אמר לו ה"פני מנחם", "כשעשית את השידוך הזה, לקחו ממך את ה"שכל" כדי שאכן תקח את החתן הזה לבתך, מפני שזה היה השידוך הראוי לבתך מן השמים, ברם תודה להשי"ת שלפחות כעת החזירו לך את השכל"…
עירובין לא
האם יוצאים ידי חובה בנטילת ידים ע"י קוף?
נתנו לפיל והוליכו לקוף והוליכו. קוף ופיל – פעמים שהן מלומדים (רש"י).
הרמב"ם כותב (פ"ו הי"ג) שנטילת ידיים ע"י קוף מועילה. וכתב הראב"ד, שהלא לנטילת ידיים מבואר בגמרא בחולין (קז.) שצריך כח גברא, ומהיכי תיתי שהקוף יהיה עליו תורת אדם, והלא מעשהו מוגדר 'מעשה קוף' בעלמא, וגרע מחרש שוטה וקטן שהם כשרים. והמגדל עוז אומר שאדרבה איפכא מסתברא, כי אנו רואים במציאות שהוא מדמה את כל מה שהוא רואה ועושה כן, משא"כ בחש"ו שאין להם דעת לדמות וללמוד לעשות ברמיזה כמוהו. והסתפק הכסף משנה, האם הרמב"ם נקט קוף בדוקא, או דילמא שהוא הדין בשאר בעלי חיים.
וצריך ביאור, מה הצד שדוקא קוף הכשיר הרמב"ם ולא שאר בעלי חיים, וביאר רבי יעקב קמניצקי זצ"ל ראש ישיבת "תורה ודעת" בספרו "אמת ליעקב" (או"ח, סי' רכה), דהנה הגמרא בסנהדרין (קט.) מביאה, שעונשם של דור הפלגה שאמרו 'נעלה ונעשה מלחמה', היה שהפכו לקופים, רוחות ושדים ע"ש. וכן מובא בתוספות השלם (בראשית א, כה) על הפסוק "את חית הארץ למינה – לרבות בני אדם שנעשו קופין בדור הפלגה", וכן הוא במדרש אגדה (וין תרנ"ד, פר' נח) וא"כ, מפני זה שהיו בני אדם, נותר דינם דומה לדין האדם לגבי כח גברא, ולכן הרמב"ם הכשירם לנטילת ידיים. ומובא בראב"ד (תורת כהנים פר' שמיני, פרשתא ד, פרק ו) שנראה שסבר, שהקוף רק דומה לאדם "בצורתו באצבעות ידיו ורגליו כאדם… ציפורניים ואצבעות כאדם והם דורסים על פת ידיהם ורגליהם כאדם", ולא הזכיר כלל שמקורו מהאדם אלא רק שדומה בפעולותיו ובמראהו לאדם ותו לא. ומוסיף, שלכן צריך לרבות קוף מהפסוק "כל הולך על כפיו", לומר שהוא מין חיה, וכן אמרו במשנה בכלאים (פ"ח מ"ו) שהקוף הוא מין חיה. ויתכן לבאר עוד, שגם הראב"ד סבר שהקוף הגיע מהאדם, אך לאחר שנשתנה לבעל חי שוב אין להם דין אדם לגבי נט"י. ויל"ע.
וה'מלאכת שלמה' על המשניות (כלאים שם) הביא בשם החכם המקובל רבי משולם זצ"ל, להקשות על פי דברי הגמרא בברכות (נח:) ש'הרואה פיל קוף וקיפוף – אומר ברוך משנה הבריות'. ונפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' רכה ס"ח – אך שם הושמט 'קיפוף') ותירץ באופן נפלא, "שבזמן דור ההפלגה נפרע הקב"ה מן האנשים שהפכן לקופים ופילים, והיינו שהקוף דומה לאדם, ופיל נמי מבין לשון בני אדם" ולכן תיקנו לברך רק עליהם 'משנה הבריות', שהשתנו מאדם לבעל חי.
ומעניין לציין מכנה משותף נוסף בין הקוף והפיל, המופיע בגמרא בעירובין (לא:) 'נתנו לפיל והוליכו, לקוף והוליכו', ופירש רש"י: 'פעמים שהן מלומדים', ובמגן אבות לרשב"ץ (פ"ג דף סח) כתב, שהפיל הוא חכם מאד "ואין מי שיהיה קרוב להבנת בני אדם כמו הפיל שהוא מבין דיבור בני האדם ומקבל הציווי". ובזה מובן חכמת הפיל מכל בעלי החיים, כי בעבר היה אדם.
ונסיים יריעה מעניינת זו, במה שכתב הגאון רבי אליהו הכהן מאיזמיר זצ"ל, בספרו 'שבט מוסר' (פרק מז אות ב) ש"מאחר והיו הקופים מתחילה בני אדם… כל מה שרואים שעושים האדם הם עושים כמוהו, משום שמבקשים להידמות למה שהיו בתחילה ולחזור לקדמותם, ועולה חרס בידם" והביא מזה לקח מוסר נפלא לאדם, שינסה תמיד לחזור למעלותיו ולא יתייאש מנפילות.
ואולי, ע"פ דבריו יש לבאר את הפלא הגדול שכתב בספר הקדמון 'צל העולם', שנקבת הקוף מחבבת את בנה הבכור, ואת הנולד אחריו – תשנא, כי כשנולד בנה הראשון, סבורה שגם אם הוא אינו אדם – לפחות השני יהיה, וכשרואה שזה אינו – תשנאהו…
(עלון קבלת שבת)
עירובין ל
מדוע נקרא רב יוסף נקרא בשם 'סיני'?
מערבין בביצים חיות. וכמה אמר רב נחמן בר יצחק אחת סיני אמר שתים
המפרשים עומדים על כך מדוע דווקא במחלוקת זו קראו לרב יוסף בשם סיני, הבכור שור בסוגיא מפרש על פי הסוגיא בפסחים (קט:) שאין לאכול 'זוגות' משום סכנה וא"כ איך אמרו בסוגייתנו מערב בשתי ביצים, וביותר קשה שהלא אמרו שם בפסחים (קי:) שבביצים הסכנה היא הלכה למשה מסיני, ומפרש הבכור שור שרב יוסף לשיטתו (סב.) שמערבין רק לדבר מצוה, וסובר שלדבר מצוה לא חוששים לזוגות, ומשום כך רב אשי שסידר את הש"ס בא להשמיענו בזה שלא נתמה אם חוששים לזוגות בדבר מצוה או לא כיון שרב יוסף הוא 'סיני' ובקי בכל ההלכות שנאמרו למשה מסיני וראוי לסמוך עליו שודאי לא נאמר במקום מצוה.
עירובין כט
מה העסיק את רבי ישראל סלנטר ביום האחרון לפני מותו?
אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין וקב שעורין
רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל בסיפור ששמע מנכדו של רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, על היום האחרון בחייו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל ששמע מנכדו של רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, וכך היה גופא דעובדא:
פעם התארח רבי ישראל אצל משפחה בצרפת. בזמן שהותו שם נפל למשכב וחשש שמותו קרב. בערב שבת פנה לבני המשפחה המארחת ואמר להם שאם בשבת יחמיר חוליו ויצטרכו לעשות עבורו מלאכות הכרוכות בחלול שבת, שידעו שאסור לחלל שבת עבורו!
מדוע? תמהו המארחים.
"כי יש לי דין של רועי בהמה דקה ש'לא מעלין ולא מורידין", אמר רבי ישראל. רועי בהמה דקה היו גזלנים, ועל כן אם נפלו לבור בשבת לא עושים פעולות להעלות אותם משם ולהצילם.
היתכן?! רבי ישראל גזלן?!
והוא ממשיך: "תראו, אני חי מכספי צבור. הצבור מחזיק אותי. נותנים לי כי יודעים שאני רבי ישראל סלנטר, רבי ישראל הגדול… ואת האמת אני יודע, מי אני באמת. כך שלאמתו של דבר הנני גזלן!"
עלינו לדעת שרבי ישראל היה עני ואביון, לא היה לו כלום משלו, אפילו ספרים לא היו לו, השאיר אחריו תפילין וזהו, והוא אומר על עצמו שנהנה מכספי צבור שלא כדין!!…
בני המשפחה המארחת שלחו שליח לרבי יצחק אלחנן בקובנא, לשאול על כך. רבי יצחק אלחנן לא צחק. חשב וחשב, ואחר כך אמר: "תגידו לו שאני אמרתי שכן צריך לחלל עליו את השבת!"
הסוף היה שהוא נפטר לפני כניסת השבת.
והנה, כך ספרו מארחיו, בלילה לפני שהוא נפטר היה בחדרו בחור שהגיע לשהות עמו. רבי ישראל, שראה שמותו קרב, פנה אל הבחור והסביר לו באריכות שאנשים כל כך טיפשים, מפחדים מנפטר, אבל באמת מה יש לפחד ממנו? הוא לא עושה כלום, לא פוגע באף אחד… כך שכנע אותו שלא יפחד ולא יצטער יתר על המידה בהגיע העת. זה מה שהעסיק אותו לפני מותו, שההוא לא יפחד! זה מה שעשה בדקות האחרונות לחייו.
(יחי ראובן, משפטים)
עירובין כח
האם גר צריך להמתין שש שעות בין בשר שאכל לפני שהתגייר לחלב לאחר שהתגייר?
אכל פוטיתא – לוקה ארבע, נמלה – לוקה חמש, צירעה – לוקה שש
ענייני מאכלות אסורות
מעשה בגוי שחשקה נפשו לעזוב את עמו ולהסתפח לעם הקודש. הוא עבר תהליך גיור כדת וכהלכה, והנה, לאחר טבילת הגיור שלו, והפיכתו לגר צדק, הגיש לו הרב שעסק בגיורו מתנה מיוחדת – בקבוק ליקר חלבי מיוחד במינו, ששוויו רב מאוד, וגם פרי חדש, כדי שהגר יוכל לברך עליו "שהחיינו", ולפטור בברכה גם את גירותו [יעויין בספר גירות כהלכתה (פ"ד אות י"ד), שהביא שנחלקו הפוסקים אם יברך הגר לאחר טבילת הגירות ברכת 'שהחיינו', והרוצה לצאת ידי כולם יברך 'שהחיינו' על בגד או פרי חדש, ויכוון בברכתו אף על הגירות.]
הגֵר בירך בהתרגשות "שהחיינו" על הפרי, וטעם ממנו, ולאחר מכן נטל את כוסית הליקר, ועמד לברך עליה, אלא, שלפתע עצרה אותו אשתו (שגם היא התגיירה): "מה אתך – הרי אתה בשרי!…".
"בשרי?! – תמה למולה – מתי בדיוק אכלתי בשר?". והאשה הזכירה לו: "לפני שעתיים אכלנו יחד סעודה בשרית, והרי למדנו שבטרם חלוף שש שעות שלימות אסור לאכול חלב!".
טען הבעל: "אולי בכל זאת מותר לי לשתות חלב, שכן כשאכלתי הייתי גוי, וכעת אני יהודי…".
נשאלת אפוא השאלה – האם אכן צריך הגר להמתין שש שעות עד לאכילת חלב, או שמא מותר לו לשתות את המשקה החלבי, היות ואכל את הבשר בהיותו גוי, וכעת הוא אדם אחר, 'בריה חדשה', שכן 'גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי', ואין להתחשב במה שאכל לפני הגירות
והשיב הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א: שהלא יש שני טעמים בחיוב המתנת שש שעות בין אכילת בשר לחלב (כפי שכותב הטור ביו"ד ריש סי' פ"ט):
א) לשיטת רש"י הטעם הוא, כיון שהבשר מוציא שומן הנדבק בפיו ומושך טעם לזמן רב, ושיערו חכמים שרק אחר שש שעות כבר נתעכל לגמרי ואז מותר לאכול גבינה.
ב) לשיטת הרמב"ם הטעם הוא, משום החשש שמא נשאר בשר בין השיניים (ולאחר שש שעות גם אם נשאר בשר הוא נחשב כמעוכל).
לאור זאת, היה מקום לומר, שגם הגר שלפנינו יצטרך להמתין שש שעות כדי לאכול מאכלי חלב, כיון ששני טעמי ההמתנה שייכים גם בו; הבשר שאכל עדיין לא התעכל והוא מושך טעם, וגם יתכן שיש בשר בין שיניו, ולכן עליו להמתין שש שעות שלימות עד לאכילת מאכלי חלב!
אמנם, יש מקום גדול לטעון, שטעמים אלו אינם שייכים בגר שנתגייר; הטעם הראשון של טעם הבשר הנמשך, לא שייך בענייננו, שכן ידוע מרבינו החתם סופר, שגופו של גוי אינו דומה לגופו של ישראל (כי גוי 'חביל גופיה' מפני שאוכל נבילות וטריפות, ובשרו בשר חמורים), ולכן אכילתו בהיותו גוי, אינה מחייבת אותו בהנהגה זו של המתנה בין בשר וחלב, לאחר שהפך לגוף אחר ומהות חדשה של ישראל. וכדברי הרמב"ם (זבים פ"ב מ"ג) 'כלל הוא אצלינו: גר שנתגייר כקטן שנולד, ואין משגיחים במאומה על מצבו הקודם'
וגם הטעם של חשש הבשר בין השיניים לא שייך בגר, מפני שלפני שהגר טובל עליו להקפיד שלא יהיה עליו שום חציצה, וממילא הוא מנקה היטב את שיניו, וברור שלא נשאר שם בשר כלל. ואמנם בישראל אין זה מועיל כדי לאכול חלב, כי לא חילקו רבותינו בגזירתם, ובכל אופן תיקנו שאין לאכול חלב תוך שש שעות, אבל ביחס לאחד שאכל בהיותו גוי, נראה שהנהגה מיוחדת זו לא נאמרה
ולכן היה נראה שהגר רשאי לאכול לאחר גירותו מאכלי חלב, אף שהוא תוך שש שעות לאכילת הבשר שאכל בהיותו נכרי.
אולם, כאשר הצעתי את דבריי לפני גיסי מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, לא קיבלם, ואמר שלמעשה יש להורות לגר שלא לאכול חלב עד שיעברו שש שעות שלימות מאכילת הבשר, אף שאכלו בגיותו.
לסיכום: אסור לגֵר לאכול מאכלי חלב תוך שש שעות לאכילת הבשר, הגם שאכל את הבשר בהיותו נכרי.
(ופריו מתוק – פרשת ראה)
עירובין כז
מדוע צריך פסוק לפטור את הנשים מסוכה?
כל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות
הגמרא בסוכה (כח.) דורשת מהפסוק 'האזרח' (ויקרא כג מב) להוציא את הנשים, ויש מקשים הרי סוכה היא מצות עשה שהזמן גרמא וא"כ מדוע צריך פסוק מיוחד ללמוד מהאזרח להוציא את הנשים הרי הם ממילא פטורות ככל מצות עשה שהזמן גרמא. ועוד קשה מדוע באמת נשים פטורות הרי אף הם היו באותו הנס של ענני כבוד, ואכן קושיא אחת מתורצת בחברתה, שלולא הלימוד מהאזרח היינו אומרים שהנשים גם כן חייבות בסוכה כי אף הם היו באותו הנס, לכן צריך את הלימוד מהאזרח שהם פטורות.
ובאמת מדוע שנשים יהיו פטורות אם אף הם היו באותו הנס?
ויש ליישב לפי מה שכתב הפנים יפות זי"ע שלנשים לא היה חלק בעשיית המשכן כי הוא נעשה לכפר על העגל והרי הנשים לא חטאו בעגל, ולפי מה שכתב הגר"א שמצות סוכה היא לזכר ענני כבוד שחזרו ע"י עשיית המשכן א"כ מובן שנשים פטורות כי אין להם שייכות לבניית המשכן שהיה כפרה על העגל שבו לא השתתפו הנשים.
(עין אליהו – לרבי אליהו שיק זלה"ה אב"ד לידה)
עירובין כו
איך זכה בעל ה'קיצור שולחן ערוך' שספרו נתקבל בכל תפוצות ישראל?
חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו
בספר חיים של תורה מסופר, כי הגיעו לפני הרה"ק בעל האמרי אמת מגור זי"ע וספרו לו שהרופא ביקר אצל הרבי הקדוש מאוסטרובצה זי"ע ואמר שעליו לאכול, אחרת חייו בסכנה, אולם הוא מסרב לשמוע, ואולי הרבי מגור יוכל לשכנעו. שאל הרבי: האם יש כאן עגלה? כשנענה בחיוב, יצא מיד את הבית ונסע לאוסטרובצה נכנס אל הרבי ושאלו: מדוע לא יאכל מר, הרי זה טוב מאד לאכול! היכן מצינו שטוב לאכול, שאל הרבי מאוסטרובצה? ענה האמרי אמת: הרי כתוב בתורה לגבי אדם שנשבע "להרע או להיטיב", ודרשו חז"ל "להרע" שלא אוכל, "להיטיב" – שאוכל, רואים שלאכול דבר טוב הוא! מיד פתח הגאון הקדוש ואמר: "אשר קדשנו במצותיו וציונו לשמוע דברי חכמים" ואכל דבר מה…
אמר הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע שמן הכתוב כאן, שדרשו "להיטיב" – שאוכל, רואים שאפשר להתעלות גם על ידי אכילה לשם שמים, ואין צריך להתעלות על ידי סיגופים. אם התורה הק' קוראת ל'אוכל' להיטיב, סימן שאכן אפשר להיטיב בדרך זו.
בספר הקדוש אוהב ישראל להרה"ק מאפטא זי"ע פירש לפי דברי רש"י הנ"ל את הפסוק (ירמיה ד כב) "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו". "חכמים המה להרע" – רצונם לקנות שלימות עם מדת להרע, שלא יאכלו וע"י התעניות והסיגופים המה רוצים לקנות השלימות. "ולהיטיב לא ידעו" – פירוש, להיטיב שיאכלו ועל ידי זה יקנו שלימות, זה לא ידעו…
כעין זה כתב הט"ז (אהע"ז סי' כה סק"א) על מה שכתב הרמב"ם על הפסוק (משלי ג.ו) "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" – מי שאוכל ושותה ומעדן נפשו, כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת השי"ת, יש לו שכר כמו שמתענה, עד כאן דברי הרמב"ם. וכותב על כך הט"ז: לדברים אלו יש אסמכתא בכתוב (תהילים קכז. ב) "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שינה" – יש תלמידי חכמים המנדדים שינה מעיניהם, ועוסקים בתורה הרבה. ויש תלמידי חכמים שישנים הרבה, כדי שיהיה להם כח וזריזות לב לעסוק בתורה, ויוכלו ללמוד בשעה אחת, מה שזה מצטער ועוסק בשתי שעות, ובודאי שניהם יש להם שכר בשווה. על כן אמר: "שוא לכם" – בחינם לכם שאתם מצטערים. "משכימי קום" – ומשכימים בבוקר. "מאחרי שבת" – בלילה, וממעטים שנתכם, זה בחינם. והטעם כי "כן יתן לידידו שינה" – דהיינו מי שישן הרבה, כדי שיחזק מוחו בתורה, נותן לו הקב"ה חלקו בתורה כמו מי שממעט בשינה ומצער עצמו, כי הכל הולך אחר המחשבה…
ומביא הרה"ג ר' יוסף ברגר שליט"א בשם הגאון רבי שמחה רבינוביץ שליט"א בעל הפסקי תשובות ששאלו פעם לבעל ה'קצור שולחן ערוך' הגה"ק רבי שלמה גאנצפריד זי"ע – איך זכה לכך שספרו נתקבל בכל תפוצות ישראל בכל אתר ואתר? ענה ואמר תשובה מדהימה: היות ואני ישן מידי לילה שמונה שעות, לכן כשישבתי לכתוב את הספר, היה זה בצלילות המח והדעת, ויכולתי לכתוב דברים ברורים השווים לכל אחד!…
(פנינים – הרה"ג ר' יוסף ברגר שליט"א)
עירובין כה
איך יכול להוציא ידי חובה כשכבר קיים המצוה?
שאם עשה מחיצה על התל שהועיל
הגאון אב"ד קוז'יגלוב הרה"ג ר' צבי אריה פרומר (שיח השדה עמ' לג) דן לבאר לגבי ברכת המצוות שגם מי שיצא כבר ידי חובה, יכול להוציא את חבירו. והלא מצינו שכל מי שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את המחייב בברכה, ומדוע זה שיצא וקיים את המצוה נקרא מחוייב בדבר.
והסביר זאת על פי דברי המהר"ל מפראג (נתיבות עולם נתיב העבודה פי"ט) שלומדים מדבריו שבמצוות זמניות, חיוב המצוה ושורשה הוא לקיים את המצוה כל היום כתפילין ולולב, אלא שאם הניח תפילין ונטל לולב פעם אחת ביום יצא ידי חובת המצוה, אבל בודאי אם יניח תפילין עוד פעם או יטול לולב בודאי שבמעשה השני גם כן מקיים מצות תפילין ולולב, ויש על זה ממש שם מצוה, אף על פי שכבר נפטר ידי חובת המצוה בפעם הראשונה שהניח התפילין וכבר אין עליו חיוב, בכל זאת כשעשה את המעשה בשנית קיים מצוה, ולכן אף שיצא ידי חובה נחשב עדיין מחוייב בדבר, כיון שאם היה עושה עוד פעם את המצוה היה מקיים מצוה בזה, כי שם מחוייב בדבר נשאר עליו. משא"כ כשאינו מחויב בדבר, אפילו כשעושה את המעשה לא יקיים בזה שום מצוה, ובודאי שלא יכול להוציא אחרים כי הוא בהגדרת אינו מחויב בדבר כלל.
וסמך לסברא זו מצא הגאון הנ"ל בשיטת רש"י בחולין, שאף שקיי"ל שמספיק לשחוט רוב הסימנים, בכל זאת מי ששחט הכל ובמיעוט האחרון פסל השחיטה ע"י שהיה, חלדה, גרמה וכדו' השחיטה נפסלה. רואים מזה שלמרות שכלל לא היה צריך להמשיך לשחוט באותו מיעוט אחרון משום שרובו ככולו, בכל זאת אין הפירוש שהוא פטור לגמרי מלשחוט את אותו המיעוט, אלא יש עליו חוב לשחוט גם את המיעוט אלא שהחיוב הזה נפטר משום רובו ככולו, אבל כששוחט את המיעוט הוא מקיים מצוות שחיטה, ושפיר נפסל ע"י שהיה וכדו'.
והמקור לזה הוא בסוגייתנו, שהנה לכאורה קשה מדוע לא נחשבת עשיית המחיצה על התל מחיצה על גבי מחיצה, הרי קיי"ל שבתל גם כן יש מחיצות מכח גוד אסיק וא"כ יש כאן מחיצות, ואח"כ כשמוסיף עוד מחיצות מדוע זה לא נקרא מחיצות ע"ג מחיצות.
אך לפי הנתבאר מובן, שהרי בפועל אין מחיצות אלא רק דין גוד אסיק שפוטרו מלעשות מחיצות, והרי זה כאילו היו מחיצות, ועל כן כשעושה אח"כ מחיצות בפועל, שפיר נקרא המעשה עשיית מחיצה כדי להועיל שיהיה דין מוקף לדירה.
(דף על דף)
עירובין כד
הבחור חזר בתשובה והשדכן דרש את כספו
פנים חדשות באו לכאן
מעשה בנערה בעלת תשובה, בת להורים חילונים לגמרי, שאביה פנה אליה וביקש רשות למצוא עבורה חתן. האב עמד על כך, שמאחר ומשפחתם הינה נחשבת למכובדת ועשירה, כך גם צריכה להיות משפחת החתן, "כראוי וכנאה למשפחתנו החשובה".
אמרה הבת לאביה: "אין לי שום התנגדות לשידוך עם משפחה עשירה, רק דבר אחד חשוב לי – שיהיה בחור שיושב ולומד!".
האב, שהינו אדם תמים ואינו מכיר כלל את הציבור החרדי ומושגיו, התקשר לשדכן המתעסק עם 'כל המגזרים', וסיפר שמחפש עבור בתו בחור טוב שיושב ולומד, כמובן ממשפחה מכובדת. "יש לי בחור מצוין שעונה על כל הדרישות שלכם", אמר השדכן. ונקבעה פגישה.
הבחורה הגיעה למקום המיועד, ראתה את הבחור, ו…חשכו עיניה. לפניה עמד בחור בעל מראה של אדם רחוק מאוד מיהדות. מיהרה להתנצל, והסבירה שמדובר באי-הבנה, כי ביקשה בחור חרדי שיושב ולומד.
הבחור ביקש להבהיר: "גם אני יושב ולומד, באוניברסיטה, בעוד זמן קצר אני מסיים תואר בפיזיקה… ואני גם קצת דתי – סיפר בגאווה – משתדל לקרוא לפעמים פרשת שבוע, ולבקר בבית הכנסת בחגים…". הבחורה חזרה והתנצלה, הבהירה עם איזה בחור התכוונה להשתדך, וביקשה לסיים את הפגישה.
עדינות נפשה של הנערה, הרשימו מאוד את הבחור. הוא היה מלא התפעלות מאצילותיה ומידותיה.
ומה אירע כעת? – כעבור מספר ימים נכנס לישיבה מצויינת לבעלי תשובה, ובחלוף שנתיים של שקידה ושקיעה בלימוד התורה, הפך לבן עלייה אמיתי!
הבחור פנה אל אביה של אותה בחורה, וביקש לברר אם בתו התארסה. האב השיב בשלילה, והבחור ביקש להיפגש עמה שוב. הבחורה ביררה אודות הבחור, וכששמעה מרבותיו שמדובר בעילוי של ממש, שקדן מופלא ואציל המידות, הסכימה להיפגש עמו.
בפגישה נוכחה לגלות, שאכן מדובר בבחור שונה לחלוטין מזה שפגשה לפני שנתיים, ובסייעתא דשמיא, באו השניים בברית האירוסין.
ומי מופיע כעת? – – –
השדכן, שמבקש לבוא על שכרו ולקבל דמי שדכנות מלאים!
וכאן באים בני הזוג וטוענים, ששמא אין הם חייבים בדמי שדכנות, כי הבחור שהתארס, הוא אינו אותו בחור שהשדכן הציע כי 'פנים חדשות באו לכאן'…
ונשאלת השאלה – האם קיים במקרה זה חיוב לשלם לשדכן?
השיב הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א על פי המעשה המובא במסכת כתובות (ס"ב:), אודות רבי עקיבא, שחמיו הדיר אותו ואת אשתו מכל נכסיו משום שהיה בור ועם הארץ וביקש להתיר את נדרו, ורבי עקיבא התיר לו את הנדר בכך ששאל אותו אם היית יודע שאותו רועה עני, עתיד להיות תלמיד חכם מובהק, כלום גם אז היית נודר את נדרך?!"
ושואלים התוספות: הרי הלכה בידינו, שאי אפשר לפתוח בהתרת נדרים ולהתיר נדר ב'נולד', כלומר בדבר שנולד והתחדש אחר כך, ולא היה קיים בשעת הנדר, ואינו רגיל ומצוי שיקרה, וכאן, הלא בשעת הנדר היה רבי עקיבא עם הארץ, ורק אחר כך נהיה לגדול בתורה?!
מתרצים תוספות: במקרה של רבי עקיבא, עובדת הפיכתו לאדם גדול, אינה נחשבת ל'נולד', אלא לדבר שהיה שכיח ומסתבר כבר בשעת נדרו של כלבא שבוע, היות ורבי עקיבא "הלך לבית המדרש, ודרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול".
ולענייננו – הבחור דנן, בשעת ההצעה, לא התכוין כלל ללכת ללמוד בבית המדרש, ולכן עובדת הפיכתו לבעל תשובה תלמיד חכם, היא בגדר 'נולד', ולא כזו הצעה הציע השדכן; ובפרט, שדבר נדיר מאוד הוא, שבחור שלומד פיזיקה באוניברסיטה, ינטוש את לימודיו, ויהפוך לבן ישיבה מצויין. כך שעצם הצעתו של השדכן, אין לה שום סיכוי, ונועדה לכישלון מלכתחילה, ולכן אינה מחייבת בדמי שדכנות.
אולם, כשהצעתי את דבריי לפני גיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, אמר שיש לשלם לשדכן את מלוא דמי השדכנות, כי כל אדם עשוי לעשות תשובה, אפילו אחד שהיה 'רשע כל ימיו'; וכדברי הרמב"ם בהלכות תשובה 'אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה; והיום הוא מודבק בשכינה, אהוב ונחמד קרוב וידיד'. ומאחר וגם יהודי רחוק עשוי להפוך לבעל תשובה ואף לתלמיד חכם, ממילא הצעתו של השדכן אכן הועילה, והביאה לנישואי בני הזוג. ולכן – סיים מרן הגר"ח – יש לשלם לשדכן את שכרו!
(ופריו מתוק – ויקרא פרשת מצורע)
עירובין כג
מדוע פרץ מרן הגר"ח קניבסקי בבכי סוער?
וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי
עדותו של הבה"ח חיים מלין מישיבת 'בית מדרש עליון' שהיה באותו רגע בחדרו של מרן שליט"א
היה זה ביום ג' לפרשת בשלח תשע"ט, אחר הצהריים, כאשר זכיתי להיכנס עם שניים מידידיי אל הקודש פנימה, אל קודש הקדשים של דורנו, ביתו נאווה קודש של רבינו. והנה, כאשר עמדנו לפניו, בעוד מרן שליט"א יושב והוגה בתלמודו, ראינו שהוא מצביע עם הסימנייה על שורות- הגמרא שעסק בה באותה עת, ולפתע פרץ בבכי נורא, והתייפח כך כ- 10 שניות! ויהי לחרדת אלוקים!
כל מי שהיה נוכח באותו מעמד, הזדעזע. ראינו בבירור את מרן שליט"א איך שכל גופיה מירתת ומתייפח בבכי, ולאחר זמן קצר פסק, והמשיך ללמוד. בעת אשר אני הקטן התקרבתי למרן שליט"א, הצצתי בחיל וברעדה לראות באיזה מסכת ובאיזה דף הוא אוחז, וראיתי שהיה זה במסכת מנחות, דף י"ח ע"א והבחנתי שכאשר – בכה היה זה בדיוק באמצע העמוד. יצאנו נרגשים מגודל המחזה, ומיד פתחנו דברי הגמרא הנ"ל, ולא האמנו למראה עינינו.
הגמרא שם מספרת על רבי שהלך ללמוד אצל רבי אלעזר בן שמוע ומצא שם את התנא יוסף הבבלי ששאל אותו שאלה בהלכות קרבנות האם השוחט את הזבח להניח מדמו למחר זו מחשבת פסול, או שמא רק כשחושב לאכול, או להקטיר למחר, הרי זו מחשבה הפוסלת, ולא כשחושב רק להניח הדם וענה לו שכשר. וחזר יוסף הבבלי על שאלה זו כמה פעמים במשך היום, עד שהוסיף לו שרבי אליעזר פוסל.
וכששמע זאת יוסף הבבלי שמח ביותר ואמר ששמע מרבי יהודה שפסול וביקש לו חבר שגם שמע כך מרבי יהודה ולא מצא, וחשש ששכח את מה ששמע מרבי יהודה ועכשיו ששומע כך גם מרבי אלעזר בן שמוע, שפסול, חזרה לו אבידתו. זלגו עיניו דמעות של רבי אלעזר בן שמוע, ואמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר, וקרא עליו את הפסוק מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. ומוסיפה הגמרא בהמשך שזה בעצם אותו מקור, כי רבי יהודה היה בנו של רבי אילעי ורבי אילעי היה תלמידו של רבי אליעזר, ולכן היו דברי רבי אליעזר חביבים אצל רבי יהודה ושנה משנתו של רבי אליעזר אף שלא היו להלכה.
נמצא אם כן, שבהגיע מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א לגמרא זו, כל כך נתרגש,ו"זלגו עיניו דמעות" ופרץ בבכי בראותו גודל אהבת התורה ויגיעתה שהיו לאותם אמוראים קדושי עליון, שכל כך טרחו ובקשו אחר החיפוש אם כך אמר הרבי או לא, וגם כיצד צהבו פניהם בהשיבם להם אבידה!
וכיצד זלגו עיניו של מרן הגר"ח בראותו גודל אהבת התורה של תלמידו, עד שקרא עליו "אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר", וגם המקרא "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי"!!!
(קול ברמה)
עירובין כב
מה זה אוהל מועד?
היום לעשותם – ולא למחר לעשותם, היום לעשותם – למחר לקבל שכרם
בפסוק האחרון בפרשת ואתחנן נאמר 'ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם' , ופירש שם רש"י והובא בגמרא בעירובין (כב.) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, כלומר בזה העולם אין שכר על המצוות, וכמאמרם בקידושין (לט:) "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" ואילו בפסוק שלאחריו, הפסוק הראשון של פרשת עקב ובהמשך הפסוקים שם מתואר כל השכר הגדול בעולם הזה אם נשמע לקול מצוות, והיה עקב וגו' ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך, ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירשך וגו' וצריך ביאור כיצד פירוש רש"י עולה יפה עם השכר הטוב המתואר בפרשתינו?
יש ביאור נפלא מהרה"צ ר' נפתלי צבי לינדר שליט"א, "והיה עקב תשמעון" אם תלכו בעקב האבות הקדושים, כלומר בדרך הסלולה שסללו לנו אזי אתן לכם את אשר הבטחתי לאבותיכם, והוא שילך האדם בדרכי אבות ללא סטיה מדרכיהם הקדושות, וכל שכן שלא יאמר חס ושלום שהתורה או איזה מצוה נתנה רק לדורות הקודמים, אבל לדורות שלנו זה כבר לא מתאים, על זה בא הכתוב לומר: "והיה עקב תשמעון", והוא לשמוע מה היה עקבותיהם של האבות הקדושים, ואז "ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך"
(חוט של חסד)
בעיר קַשוֹי הקימו תלמוד תורה נוסף על ה"חיידר" הקיים. רבני ועסקני העיר ראו בכך צורך השעה, משום שרצו שהתלמידים שהוריהם מעוניינים בהשכלה יקבלו חינוך בדרך ישראל סבא. רב העיר, הגאון רבי שאול בראך, היה בוחן את התלמידים בשני תלמודי התורה, הישן והחדש, מדי ראש חודש.
הגיע רבי שאול לתלמוד תורה הישן. קרא התלמיד את הפסוק הראשון בספר ויקרא: "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". שאלו רבי שאול: "מה זה אהל מועד?" השיב הילד: "אהל מועד".
"אבל מה זה אהל מועד?" שאלו שוב. "הרֶבה אמר: אהל מועד זה אהל מועד!", השיב.
בתלמוד תורה "המתוקן" שאל רבי שאול את אחד התלמידים: "מה זה אהל מועד?" השיבו הילד: "הרֶבה אמר שזה בנין גדול ויפה כמו ה'סינמה' פה בעיר"…
הפטיר רבי שאול: "אהל מועד אני לא בטוח שהילד יודע מה זה, אבל מה הוא 'סינמה' הוא כבר יודע…"
(נר לשולחן שבת)
עירובין כא
מה החכמה שבתקנות שלמה?
בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים
בעת ששלמה המלך תיקן עירובין ונטילת ידיים, יצאה בת קול ואמרה, בני אם חכם לבך ישמח ליבי גם אני.
אמרו בקוצק: מה היא החכמה הגדולה בתקנות אלו? אכן, חכמה גדולה יש כאן. 'עירובין' מסמל את ההתערבות בין בני האדם, חיבור בין נפרדים לרשות אחת, חצר אחת, בית אחד, יחידה אחת. 'נטילת ידיים' מסמלת את ההבדלה בין האנשים, ההטהרות בפרישות. חכמה גדולה היא לדעת לנווט בין השתיים…
(מאורות)
באחת משיחותיו אמר המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל שבחור סיפר לו שאין הוא משוחח עם חבריו בשולחן כי הוא מרגיש שהוא יותר טוב מהם, שהרי הוא מתפלל בכוונה ומאריך בשמונה עשרה. ואמרתי לו שע"י שהוא מאריך בשמונה עשרה יתכן מאד שיצא שכרו בהפסדו, כי זה מביאו לידי גאוה. העצה לבחור כזה היא דוקא לשוחח עם חברי השולחן שלו, כי בזה הוא מוריד את הגאוה שלו, שהוא כבר לא מרגיש את עצמו טוב מהם אלא כאחד מהם. ואפילו בדברים בטלים שהוא מדבר בשולחן הוא מקיים מצוה, שהוא נהיה מעורב עם הבריות"
(יתד נאמן ראה תשס"ט)
עירובין כ
מצא במוצ"ש את מכוניתו מרוסקת עם פתק עדות שנכתב בשבת
מחיצה העשויה בשבת
מעשה שהיה באדם שהחנה את מכוניתו בערב שבת בעיר אחרת. במוצאי שבת כאשר בא ליטול את המכונית מצאה מרוסקת. כשפתח את דלתה מצא פתק בו נאמר: אני הח"מ הייתי נוכח כאן בשבת בשעה 11.00 וראיתי שמכונית התנגשה במכוניתך והסתלקה במהירות מהמקום, רדפתי אחריה ורשמתי את מספרה. שמי הוא כך וכך, וכתובתי היא במקום פלוני, ומוכן אני להעיד על כך בבית המשפט.
כפי שמתברר, ניתן לגבות כמעט את מלוא סכום הנזק מחברת הבטוח, פרט לסכום מסויים שמחוייב לשלם הנהג שעשה את התאונה. נשאלת השאלה, האם מותר להשתמש בפתק זה שנכתב בשבת כדי לגבות את המגיע, האם אין בזה משום "מעשה שבת"?
תשובת הגר"י זילברשטיין שליט"א: "מעשה שבת" מסתבר שאין כאן, משום שההנאה תבוא מעדותו של העד שתהיה בלי חילול שבת, והפתק שנכתב בשבת רק גרם לתובע שידע למצוא את העד. אלא שיש לדון בזה מצד חילול ה', שהרי העד נמצא עקב הפתק שנכתב בשבת, ואולי יש בזה משום חילול ה', אם משתמש בפתק זה.
יש לדון בשאלה זו גם מצד אחר, שהרי שנינו (ב"ק לד:) "הדליק את הגדיש בשבת פטור, מפני שהוא מתחייב בנפשו", כלומר העובר עבירה שיש בה מיתת בית דין, ובשעת מעשה הזיק ממון חבירו, פטור מלשלם, משום שבאותה שעה שהזיק התחייב בעונש הגדול יותר, והוא מיתת בית דין.
וכך נפסקה הלכה במשנה ברורה בסימן תרי"ב, שהמחלל שבת ובאותה שעה הזיק, פטור מלשלם מחמת "קים ליה בדרבה מיניה", ואם כן אי אפשר לתבוע מהמזיק שישלם חלקו בנזק, מאחר ובאותה שעה חילל שבת, (אלא אם כן לא הבעיר אש ברגע ההתנגשות ממש) ואפילו אם נחליט שהנהג הוא תינוק שנשבה ואינו מזיד על חילול שבת, הרי גם שוגג פטור מתנא דבי חזקיה (כמבואר בב"ק דף לה.) ואולי מותר לתבוע מה שהזיק מדין תפיסה שכיודע מועלת תפיסה בקים ליה בדרבא מיניה.
אלא שעדיין קיימת בעיה נוספת, שאין לתובע כי אם עד אחד הפסול לעדות כדין המחלל שבת בפרהסיא. (אלא אם כן נאמר שדינו כתינוק שנשבה וצ"ע).
יש לציין עוד, שאסור לתובע לפנות בתביעה לערכאות, כי אם לאחר שיתבענו בבית -דין, והתובע על ידי ערכאות, הרי הוא מרים יד בתורת משה, ואף שחברת הביטוח כותבת ברורות בפוליסת הביטוח שלה, שלא תציית כי אם לבית המשפט – אין זה פוטר את התובע מלפנות לבית הדין תחילה, כמבואר בשו"ע חושן משפט, אלא שבית דין רשאי לתת רשות לתובע לפנות לערכאות מבלי שיזמין את חברת הביטוח, אם ברור להם הדבר שחברת הביטוח לא תציית ולא תופיע לפניהם.
(עלינו לשבח)
עירובין יט
מדוע זעק הטובע 'אני לא חוזר בתשובה'?
רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה
רבי ירוחם ממיר זצ"ל אמר, שלשוא הוגיעו חכמים וחוקרים מוחותיהם ליישב סתירות בהנהגת האדם, כמה דיו נשפך וכמה קולמוסים נשתברו בנסיונות אלו, ולחנם. ומדוע, כי אין כאן כל תמיהה: במהותו, האדם הוא יצור מלא סתירות!
אחד מראשי ההסתדרות, פוקר ומעביר על דת, רחץ בימה של תל אביב ונקלע למערבולת. למזלו, הבחין בו המציל. מיהר לסירתו, אל החסקה, והיציל אותו. כשהגיע אליו שמעו זועק בחרדה: "אני לא חוזר בתשובה, אני לא חוזר בתשובה!"
נו, תאמרו, הלא גמרא מפורשת היא בערובין (יט.) רשעים, אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה. אבל לא, תשמעו עד הסוף. כששבה אליו רוחו שאלו על כך. סיפר לו: גדלתי בבית דתי, אבי היה חסיד סלונים. נמשכתי אחר רוח התקופה והתפקרתי, החלטתי לעלות עם גרעין חלוצי ולייסד קיבוץ בארץ ישראל. אמר לי אבי: יתכן שאנו נפרדים לנצח ולא אראה אותך עוד, כפי שאכן היה. יש לי אליך בקשה אחת. לפני שאתה עולה ארצה, לך להפרד מהרבי, לקבל ברכת הדרך. האמת, כבר לא הייתי שם, אבל איך אומרים, בקשה אחרונה ממלאים.
חבשתי כיפה ונכנסתי אל הרבי. הוא ידע בדיוק מי אני והיכן אני, ואמר לי: "גדלת כאן, אבל האדם הוא בעל בחירה, ונסחפת למחוזות אחרים. אבל כלום לא יעזור לך, שורשיך כאן. דע, שלא תמות בלי תשובה!" כשיצא, תלש את הכיפה ושוב לא כסתה את ראשו. וכעת, שנכנס לים ונגרף למערבולת, חשש שקיצו בא ונזכר בדברי הרבי. החל לזעוק שאינו חוזר בתשובה. אם אינו חוזר, הרי לא ימות. שהרי כך הבטיח הרבי. והראיה, שאכן ניצל!
ואני מתבונן ושואל: ייצור כזה, כופר או מאמין?! אם כופר הוא, מה לו ולהבטחת הרבי. ואם מאמין, למה לא הניח הבוקר תפילין? והתשובה: אדם רגיל הוא, גדוש בסתירות…
כמה שיננו בנובהרדוק את הסיפור מ"חובות הלבבות" (סוף הקדמה שער הבטחון) על החסיד שנסע לסחור ולהתעשר במדינת הים, ומצאם עובדים לפסלי עץ ואבן. ולעג בפני הכומר: "איזה עיוורון וסכלות, לסגוד לפסל מעשה ידי אדם!" התעניין הלה: "ואתה, למי עבודתך?" התלהב: "לאלקים היחיד שברא הכל, ומשגיח על הכל, ומפרנס לכל!" אמר לו: "מעשיך סותרים את דבריך!"
תמה: "הכיצד?" הסביר: "אילו האמנת במה שאמרת, היה אלוקיך ממציא לפניך פרנסתך בעירך ולא היית טורח לעבור אורחות ימים לחפשה!" נסתמו טענותיו, ושב לעירו, ולא יצא ממנה! ולעניננו, הבין שחי חיי סתירה!
(והגדת)
עירובין יח
כיצד התחיל רבי עקיבא אייגר את הספדו על הגאון מוילנא?
מקצת שבחו בפניו דכתיב כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה
ידועה קושית העולם על דברי חז"ל שבשעה שדיבר ה׳ אל נח אמר לו ׳כי אותך ראיתי צדיק' ואילו בתחילת הפרשה כשדיבר עליו שלא בפניו אמר ׳נח איש צדיק תמים׳ – מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. ולכאורה הרי אין זה 'מקצת' אלא חצי, כי שלא בפניו אמר שתי מעלות ובפניו אמר רק מעלה אחת. וביאר הרה"ק המקור ברוך זי׳׳ע. כי אף 'איש' הוא מעלה גדולה… נמצא שבפניו אמר רק מעלה אחת, צדיק. ושלא בפניו שבחו בשלשה שבחים – איש, צדיק, תמים. הרי שבפניו אמר רק מקצת.
(באר הפרשה)
בספר סערת אליהו (וורשא תר"ן עמ' יב בהגהות אמרי שמואל אות ב') כתב: מובא בשם הגאון מרן עקיבא אייגר ז"ל שאמר בהספידו את רבינו הגר"א, התחיל במאמרם ז"ל 'אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת', ר"ל מדותיו הטובות, ואמרו ז"ל אומרים לאדם מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו. ואמרו ז"ל אחים לי בהספדאי דהתם קאמינא, ופירשו המפרשים שנפש הנספד עומדת במקום ההספד, ואז הוא בפניו, וא"כ אין לומר רק מקצת שבחו, ורק בזה האופן נוכל להספידו, היינו במקצת שבחו, אחת מני אלף ורבוא רבבות.
(קב ונקי)
עירובין יז
מדוע האמרי אמת קם לקחת בעצמו מים האחרונים?
מים אחרונים חובה
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ (יח.ד)
תמוה, אברהם שהצטיין במידת הכנסת אורחים, לקח לאורחים ג' סאים קמח סולת ושחט להם ג' פרים וכו', מדוע קימץ דווקא במים וציווה לקחת רק "מעט מים"? אלא אפשר לומר לפי מה מה שכתוב בשו"ע (או"ח ס' קפא) שנטילת מים אחרונים אין צריך שיעור ומספיק רק פעם אחת. והטעם משום שבאים לטהר הזוהמא של הידיים, וכדברי הזוהר בפרשת תרומה (דף קנד:) שאחר שאדם אוכל ומתענג צריך לתת חלק קטן לסטרא אחרא, והוא חלק של מים אחרונים שנוטלים את זוהמת הידיים ועי"ז נותנים לו את חלקו וכך אינו מזיק ולכן קבעוהו לחובה, ולכן טוב שלא להוסיף כח אלא לתת לו חלק קטן, ולכן נאמר (שם סק"ב) "מים אחרונים אין נוטלין על גבי קרקע, אלא בכלי מפני רוח רעה ששורה עליהם". ורש"י מביא כאן על הפסוק ורחצו רגליכם – כסבור שהם ערבים שמשתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. לכן הקפיד אברהם שלא להרבות במים הללו…
(פנינים – דבש וחלב)
מסופר על הרה"ק האמרי אמת מגור זצ"ל שישב בסעודה עם נכדו, וכשהגיעו לברכת המזון קם האמרי אמת לקחת בעצמו מים האחרונים, ושאלה אותו הרבנית למה לא ביקש מהנכד שיביא מים אחרונים כדי לחנכו במצוות, וענה האמרי אמת שרציתי לחנכו במידה זו שמה שאפשר לעשות לבדו מבלי להטריח מישהו אחר יעשה לבדו. על פי זה דברים אלו ניתן ליישב את קושיית ה'זכר חיים' על הפסוק 'ואל הבקר רץ אברהם ויתן אל הנער' (בראשית יח ז) ומפרש רש"י 'אל הנער זה ישמעאל, כדי לחנכו במצוות' ומקשה ה'זכר חיים' אם כן למה רץ אברהם אבינו בעצמו אל הבקר ורק אח"כ נתן אל הנער. אלא שאברהם כאן רצה לחנך את בנו בשני הדברים, קודם רץ אברהם אבינו בעצמו ועל ידי זה חינכו שלא להטריח אחרים, ואח"כ נתן לנער לסיים המצווה כדי לחנכו במצוות עצמם, ונתן לו שתי דוגמאות של חינוך.
(במדבר יהודה, במשנת רש"י מהד 'בערקאוויטש)
עירובין טז
מה הועילו האבנים שיעקב היניח אם הם היו רק סביב ראשו?
פרוץ מרובה על העומד
אחד מחסידי הרה"ק רבי יחזקאל מקאז'מיר זי"ע נכנס אליו בשאלה, הוא נצרך לעזוב את שערי 'בית המדרש' לעסוק על המחיה ועל הכלכלה, ורב פחדו מהבלבול השורר בשווקים וברחובות.
אמר לו הרה"ק כתיב 'ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו', וברש"י, 'עשאן כמין מרזב סביב לראשו, 'שירא מפני חיות רעות'. והדבר תמוה, וכי איזו שמירה היא לשים גדר אבנים רק סביב הראש, הלא 'פרוץ מרובה על העומד' – באשר כל גופו אינו שמור מן החיות והמזיקים, אלא, משל לציפור שנפלה לתוך ביצה והחלה לשקוע בה יותר ויותר – אם כנפיה עדיין לא טבעו, בידה לצאת מהבוץ על ידי כנפיה, ואם גם כנפיה טבעו בתוככי הבוץ, כל זמן שראשה מחוץ לבוץ עדיין תוכל לזעוק 'הצלה' ויבואו להושיעה, אבל כשגם הראש נשקע בבוץ, אוי לה…
ולכן בצאת יעקב אבינו חרנה, לבית לבן הרמאי, נתיירא מפני חיות רעות, וחשש מאד, כי מי יודע מה מצפה לו שם, על כן עשה 'שמירה מעולה' סביב לראשו, כי כל זמן שהראש לא 'שקע', עדיין אפשר לו לאדם לזעוק לעזרה ולהצלה, אמר לו הרה"ק, כך גם אתה, בצאתך לעבודת הפרנסה, הזהר על 'ראשך' לבל ישקע בהבלי העולם הזה, ותשמור על ה'אמונה' שבמח, ובזה תנצל מכל הבלבול והרע, ובכל עת ובכל זמן עדיין תהיה מקושר כראוי אל ה' הוא האלוקים.
(באר הפרשה)
עירובין טו
איזו שאלה היתה לחזון איש על שדרות רבי טרפון בבני ברק?
שנטעו מתחילה לכך
ההולך במקום שיש בו פרחים הנותנים ריח טוב, האם כשנכנס לגן צריך לברך על הריח הטוב, או שמא אין מברכים על ריח כשהוא מחובר? לכאורה מברכים עליו, וכמבואר בשו"ע (או"ח סי' שלו ס"י) הדס מחובר, מותר להריח בו בשבת, ומסתמא הכוונה כדי לברך עליו.
והנה בשו"ת ארץ צבי (ח"ב סימן יג) להגאון מקוז'יגלוב נשאל על ההולך לטייל בגן של פרחים ושושנים ונהנה מריחם אם צריך לברך. והשיב, לכאורה פשוט שצריך לברך, שהרי נעשו להריח והוא מתכוין להנות מהריח, מכל מקום יש להסתפק על פי מה שכתבו המגן אברהם (סי' ריז סק"א) והפרי מגדים (שם משבצ"ז סק"א) שצריך שיונחו הבשמים במקום זה על מנת להריחם ואז צריך לברך, וא"כ הרי כשנוטעים הפרחים והשושנים בעת הנטיעה שהונחו שם עדיין אין להם ריח, ורק אח"כ כשצצים הפרחים יש ריח, א"כ הפרחים והשושנים לא הונחו שם לריח, וא"כ אין צריך אולי לברך. ומצד שני יש לומר דכיון שעיקר הצורך הוא שיונח לריח, והרי עיקר נטיעת הפרחים ושושנים הוא על מנת שיתנו אח"כ ריח, א"כ אפשר לומר שזה נקרא שהונחו שם לריח.
ותלמיד אחד הביא ראיה שיש לברך, מהגמרא בערובין בדף ט"ו ע"א שאע"ג שלחי העומד מאליו שלא נעשה לשם לחי לא מועיל, מכל מקום מועיל מה שניטעו מתחלה לשם כך שייחשב לשם לחי, כך גם מה שנטעו מתחילה לשם ריח נחשב שהונח כאן לריח ויפה העיר, עכ"ל.
ומסיק בסוף להלכה שאם נטעו מתחלה כדי לתלוש השושנים ולמוכרן, חשוב שלא הונחו כאן לשם ריח ופטור מלברך, וכן אם נטעו לאכילה כגון תפוחי זהב אף שריח האילנות טוב ומשיב את הנפש פטור מלברך, אבל אם נטעו מתחילה לכך, לטייל בגן וליהנות מריח השושנים בעודם באיבם מחוברים לקרקע, צריך לברך עליהם כשמטייל ונהנה מהריח.
ומהיות טוב, יניעם ממקומם ויקרבם לחוטם, ואז יברך, וזה נחשב כלקיחה חדשה, ולענין מעשה אין לברך רק באופן זה, שאם לא נטלן בידו לקרבן אליו, למיחש מיבעי שאולי לא נחשב כהונח שם לריח.
יש להוסיף שבהגהה לשו"ת שם מובא: ששאלה זו נשאל הגאון בעל הארץ צבי מתלמידו הרה"ח ר' יצחק איטשע ז"ל ארליך מבני ברק והתייחסה לשדרת הפרחים והשושנים שהיתה אז ברח' רבי טרפון בבני ברק. וכאשר ביקר אצל החזון איש שאל אותו החזון איש על אותה ערוגת פרחים והרב מקוז'יגלוב הבטיח להשיב לו בארוכה, וכשקיבל החזון איש את תשובתו הגיב בהתפעלות ואמר שמזה עשרות שנים לא נזדמן לי לפגוש משיב גאוני מטיפוס כזה.
(ע"פ חשוקי חמד, מרביצי תורה מעולם החסידות)
עירובין יד
כנגד מה היו המאה וחמשים מקוה טהרה בים שעשה שלמה?
תניא רבי חייא ים שעשה שלמה היה מחזיק מאה וחמשים מקוה טהרה
הרה"ק רבי דוד מטאלנא זי"ע היה מפרש ואומר: הנה בדיני "נגעים" מצינו במשנה (נגעים פ"ג מ"א) "הטומאה והטהרה בידי כהן, אומרים לו אמור טמא – והוא אומר טמא, אמור טהור – והוא אומר טהור", ופירש הרע"ב: "חכם ישראל רואה את הנגעים, ואומר לכהן, אף על פי שהוא שוטה, אמור: טמא, אמור: טהור". נמצא שהגם שאין הכהן המטמא והמטהר מבין דבר, מכל מקום כשאומר "טמא" חלה טומאה על המנוגע, וכשאומר "טהור" יצא המנוגע מטומאתו.
כזה ממש ביקש דוד המלך ע"ה על מזמורי התהלים שלו, שאפילו כשיאמרם אדם שאינו יודע ומבין בין ימינו לשמאלו, יתקבלו אותם בקשות לרצון ולרחמים לפני אבינו שבשמים, כאותו כהן עם הארץ שאינו מבין דבר ואומר "טמא" ו"טהור" ופועל בכך… ונמצא לפי זה שיש באמירת תהלים סגולה נפלאה… שכל האומרם אפילו שאינו מבין ועומד על סודם וכוונתם פועל בהם…
בספר "טהרת יום טוב" (חי"א אות כב) כותב רעיון נוסף בשם הרה"ק מטאלנא זי"ע, וזה לשונו: "סיפר לי הרה"צ מטאלנא שליט"א אדמו"ר בפילאדעלפיא, בשם זקינו הגה"ק רבי דוד מטאלנא זי"ע, כי תהלים יש לו רק מספר ק"נ מזמורים, ו"מקוה" עולה יותר מזה, כי "מקוה" הוא מספר קנ"א. עד כאן". ולהכי הוצרך דוד המלך ע"ה לבקש שתהא אמירת תהלים כנגעים ואהלות, היינו שיטהרו מזמורי התהלים את האדם כאילו טבל במקוה אחר נגעים ואהלות… כי לולא בקשתו היה "חסר אחד" לטהרת המקוה… ודפח"ח
בעיקר הדבר כתב כיוצא בזה בספר צדקת הצדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע (אות רח): "שמעתי דמאה וחמשים מקוה טהרה דים של שלמה (עי' עירובין יד.), הם נגד מאה וחמשים מזמורי תהלים", וכבר נודע ומפורסם שבכל מקום שכותב רבי צדוק זי"ע "שמעתי" – הוא קבלה שקיבל מרבו הגה"ק רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא זי"ע
(אור לישרים, ליקוטי אב – הגדש"פ)
עירובין יג
מדוע הובאה דווקא המחלוקת של ראשו ורובו בסוכה כדוגמא?
ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן
בית הלל מקדימים את בית שמאי גם בסיפור דברים. לא רק בהלכה תמיד הם מקדימים את בית שמאי. אבל הגמרא מביאה ראיה מאדם שאכל בסוכה כששולחנו בתוך הבית שבית שמאי פוסלים ובית הלל מכשירים. דווקא כאן ההלכה כבית שמאי, אז מה הראיה?
שאלה נוספת, של המלבי”ם, הגמרא בביצה אומרת (טז:) ששמאי הזקן היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת. מצא בהמה נאה, היה אומר זו לשבת, למחרת מצא נאה ממנה, היה אומר זו לשבת. בית הלל לא נוהג כך אלא מידה אחרת היתה לו. כל מעשיו לשם שמיים, שנאמר ברוך ה’ יום יום. מה המחלוקת כאן בין בית שמאי לבית הלל?
בגמרא בחגיגה (יב:) מובאת מחלוקת, בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה, והראייה: בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ, בית הלל אומרים הארץ נבראה תחילה, שנאמר ביום עשות אלוקים ארץ ושמים. מה זה משנה מי נברא תחילה?
המלבי”ם אומר יסוד נפלא – בית שמאי ובית הלל חלקו ביניהם מחלוקת אם אדם צריך להפריש עצמו מחיי העולם הזה לגמרי בעבודת ה’, או להשתמש בחיי העולם הזה לעבודת ה’. שמאי אומר שתפקידו של אדם להתנתק, להינזר מחיי העולם הזה. לכן שמאי היה אומר על כל מה שראה זו לשבת, הכוונה כשנגיע ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, לעולם הבא אחרי מאה ועשרים. שמאי היה רומז שהכל לשבת, לעולם הבא, ובעולם הזה אתה בא להינזר. הלל אומרים ברוך ה’ יום יום, שתפקידנו לאכול בעולם הזה ולקיים מה שאדם צריך לגופו. זו חובת אדם.
ממילא נוכל להבין מה המחלוקת של בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה, הכל לשמים כי שם התפקיד שלנו. שמאי זה מלשון שם, תפקידו להיות כל הזמן שם. כל התפקיד של האדם להיות שמים. בית הלל אומרים שהארץ נבראה תחילה, התפקיד של האדם להיות כאן ולקדש כאן את החומר. לעשות מהארץ שמים, לקחת את הארציות ולרומם אותה.
לכן לפי בית שמאי מי שראשו ורובו בסוכה ושולחנו בבית לא יוצא ידי חובה. כי האדם חייב להיות בדירת עראי, ולדעת שנמצא כאן רק בעראי. מי שאומר, נכון, אני בעראי, אבל משאיר את השולחן מחוץ לסוכה – הוא נוסע לחופשה, שוכח שנמצא בעולם עראי, משקיע השקעות לאלפיים שנה, לא קיים את תפקידו בעולם הזה, כי תפקידו הוא ששולחנו וראשו ורובו בדירת עראי. בית הלל אומרים לא, אם ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בבית, יצא ידי חובה. ראשו ורובו צריך להיות בדירת עראי, אבל שולחנו יכול להיות מחוץ לסוכה.
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום)
עירובין יב
האם מועיל צורת הפתח בוונציה
לשון ים הנכנס לחצר
בעיר וונציה יש מים בין הבתים, האם מועיל לעשות צורת הפתח בתוך המים, או שמא אין מועיל?
בפרי מגדים (סי' שסג משב"ז סק"א) מסתפק אם מועיל צורת הפתח במים, שיש לומר כמו שאין מועיל פתח במים, כן גם אין מועיל צורת הפתח. והמהר"ם א"ש שאל את החתם סופר (או"ח סי' פז) שאמת המים עוברת וחולקת העיר, אם יש לתקן ע"י צורת הפתח קנה אחד מעבר המים מזה, וקנה אחד מזה וקנה על גביהם ואז תידון העיר כחצר שאמת המים עוברת בתוכה או שנאמר שאנשים לא עושים פתח על גבי מים.
והשיב לו החתם סופר שהרי מצינו בגמרא (יב.) שמחלקים במים בין פרצתו יותר מעשר או פחות והיינו מטעם פתח, וא"כ רואים שעושים פתח על גבי המים. וכן מצינו במרחצאות שבכרכים שנבנה פתח על גבי מים ויורדים במדרגות הסולם העשויים לכך ופותחים פתח ונכנסים למים, גם בנהרות נבנו בתי מרחצאות והמים שוטפים מלמטה ובני אדם נכנסים לתוך המים ע"י פתחים הבנויים על גבי מים.
אמנם בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' קפו) כתב שאין לעשות צורת הפתח מעל למים, משום שבמקום שאין דרך לעשות פתח, זה לא נחשב פתח, וא"כ גם במים לא נחשב פתח כי במים אין הולכים כלל, והפמ"ג כתב בפירוש, שאנשים לא עושים פתח במים.
אך יתכן שבוונציה אומר הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שבאותם מקומות שהמים רדודים ואפשר להלך שם, או בימים גשומים במקומותינו, אף על פי שנתאספו שם הרבה מים, לכולי עלמא מועיל צורת הפתח, כיון שאפשר ללכת שם.
(ע"פ חשוקי חמד)
כשמרן הבריסקע'ר רב בא בפעם הראשונה לראות את ביתו ברחוב פרס היה זה בחודש אדר. כשעלה במעלה גרם המדרגות שהוביל לפתח הבית, שם היה שער כניסה, כשעבר מתחת לשער בעת כניסתו לבית, הרים מטרייתו ובדק את קורת השער ועמד על טיבה, והסביר כי הוא בודק אם יש לשער זה דין של 'צורת הפתח' או לא, וזאת כפי שיטתו שלהדלקת נר חנוכה על פתח ביתו צריך שתהיה צורת הפתח דווקא. זה מה שעניין אותו בעת שהוא בא לבדוק את ביתו שאמור לשמשו לכל השנה. לא מספר חדרים, לא גודלם, לא אם יש אוויר בבית ולא שום דבר אחר; הדבר הראשון היה: איפה יניחו את נרות חנוכה, שזה נוגע רק בעוד כמעט שנה.
עירובין יא
כמה גרוע זה לא לעשות כלום?
לא עשה ולא כלום
נשאל הרמ"ע מפאנו (בשו"ת סי' צ"ט) האם יש לדייק ולחלק בלשון חכמים דלפעמים נקטו בלשון "לא עשה כלום" ולפעמים נקטו בלשון "לא עשה ולא כלום", או דאין לדייק אלא כל אחד ואחד נקט בלשונו הרגיל בה.
והשיב דנראה לו דיש לדייק ולחלק ולומר, דכשהחכם רוצה לומר דהמעשה שעשה העושה לא השיג מטרתו נקט בלשון "לא עשה כלום", אבל כשהיה חשש שלא רק שלא השיג העושה המעשה מטרתו אלא הוא עוד גרם קלקול במעשיו אז החכם אומר בלשון "לא עשה ולא כלום", פי' לא עשה לא השיג מטרתו ולא כלום פי' אבל בכל זאת ע"י המעשה ג"כ לא גרם שום פגם וקלקול.
א"ה: וגם בכאן הפי' לא עשה, פי' לא הועיל במעשיו שזה יהי' צוה"פ שיועיל להתיר מטעם פתח. ולא כלום, פי' אבל גם לא גרם שום קלקול ולא הפסיד כלום שיכול לעשות אח"כ צוה"פ אחר.
(דף על דף)
מצינו בגמרא בשבת (כב:) ׳היה תפוש נר חנוכה ועומד, לא עשה ולא כלום' כי לא ניכר שהדליק לצורך המצוה. ואמר על כך הרה״ק רבי ״ישראל מטשורטקוב זי״ע (גנז״י תרפ"ד) שאין זו הדרך לתפוס את הנרות ולעמוד על עמדו.״ אלא צריך לקיים את הפסוק ׳לכו ונלכה באור ה״ (ישעיה ב ה) – שהאור יאיר לו להתחיל ׳ללכת׳ בעבודת ה'.
(באר הפרשה)
עירובין י
צורת הפתח שנעשתה כתיקונה ונמצאת בתוך שדה מוקשים
וליחוש דילמא שביק פתחא
שאלה באחד מהישובים הנמצא על גבול הצפון, מותקן עירוב למהדרין הסובב את כל שטח הישוב והשדות מסביב, ע"י צורת הפתח כדת וכדין, והנה מאחר שכמה וכמה פעמים אירע חדירות מחבלים באיזור זה, החליט הצבא להניח מוקשים באזור, ובין השדות בה הונחו המוקשים יש שדה של הישוב אשר מסביב לה יש צורת הפתח, והתעוררה שאלה על כשרות העירוב, מכיון שאין אפשרות לבוא ולהיכנס לאותה שדה מפני הסכנה, א"כ אולי בטל כוחה של צורת הפתח, מכיון שאין כאן 'פתח' הראוי לכניסה ויציאה, מה הדין?
תשובה שורש השאלה הוא האם מתנאי כשרות 'צורת הפתח' צריך שיוכלו להיכנס ולצאת דרך אותו פתח, ובאם דבר זה מתנאי כשרות צורת הפתח, יש לדון בנידון שלפנינו, שמצד הפתח הוא ראוי לכניסה ויציאה, אלא דאריא הוא דרביע עליה מצד דין 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', האם גם בכגון דא, הוי ריעותא בצורת הפתח או לאו.
ולכאורה ניתן להביא ראיה ברורה בנידון זה שאם לא עוברים בצורת פתח זה בטל ממנו שם פתח, מהגמרא בעירובין (י:) וליחוש דלמא שביק פיתחא רבה ועייל בפיתחא זוטא, ומפרש רש"י שמשום כך בטל תורת פתח ממנו, ואומרת הגמרא אמר רב אדא בר מתנה חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן. הרי לפנינו שאם היתה כזו מציאות שהיו מפסיקים להשתמש בפתח המתוקן בלחי, היה מתבטל שם 'פתח' ממנו.
וא"כ קל וחומר בענייננו, שלא עוברים בשדה מוקשים מפני הסכנה, שמתבטל שם 'פתח', ומה במקום שמניעת המעבר הוא מטעמי נוחות זה מבטל שם פתח, קל וחומר שהמניעה מצד מצוות המקום של ונשמרתם.
(ע"פ חשוקי חמד)
עירובין ט
כמה עלה לחפץ חיים הדפסת משנה ברורה חלק ד וממי ביקש סיוע לכך?
פחות פחות מארבעה במשך ארבע אמות
ארבעה כמובן הכוונה לטפחים וארבע כמו שאומרת הגמרא זה אמות וכן בכל מקום. ישנו מכתב מעניין של החפץ חיים ששלח אל הגאון והנדיב ר' אלעזר פרינץ והובא בספר 'פרנס לדורו' (עמ' 311), במענה לשאלתו על כך שבשולחן ערוך או"ח הנדפס בספר המשנה ברורה סימן נ"ה סעיף י"ד כתוב: מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה. והקשה הרב פרינץ שאין זה ארבע אמות אלא ארבעה טפחים.
והשיב לו החפץ חיים: אל כבוד הרב הגביר הנכבד בעמו וגדול בתורה, י"א (ירא אלוקים) באמת כק"ש (כבוד קדושת שמו) מו"ה אלעזר פרינז ני"ו יהי ד' אתו בכל מעשיו.
אחדש"ת על דבר אשר שאל כבוד תורתו במה שאמרו בשו"ע סימן נ"ה 'אפילו אינו רחב ארבע', ברור הדבר כדברי כבוד תורתו דהכוונה ארבעה טפחים, ורבותא הוא דאף דבעלמא קי"ל דפחות מארבעה טפחים לא חשיב, כדאיתא בריש חלון, וגם לענין מזוזה, כמו שכתב כבוד תורתו, אפילו הכי לענין צירוף מהני חלון כזה, וטעות סופר הוא מה שכתב בשו"ע ארבע, וצריך לומר ארבעה. ויש אצלי שו"ע מדפוס ראשון שהדפיסו הבית יוסף בעצמו, וכתוב שם: אפילו אינו רחב ד'. ועל כן ברור שהטעות בא מיד המדפיס.
ומידי בואי בדברים עם הוד מעלתו, אמרתי להודיע לו שאני עומד עתה להביא לבית הדפוס החלק משנה ברורה שעל הלכות רשויות ועירובין ושאר הלכות עד הלכות פסח, ומאוד משתוקקים כמה אנשים שיצא בקרוב לאור, כי בעבור שהיא הלכה חמורה מאוד, אי אפשר ללמוד אותה בלי ביאור מספיק, וגם גדולי זמנינו זרזוני על דבר הלכה זו לבארה, וב"ה בזכות רבים מבני ישראל נעזרתי בענין זה לפרשה ולבארה כיד ד' הטובה עלי. אכן מ"מ אני נבוך מאוד בענין הדפסתו, כי צריך להוציא עליו סך רב לערך שנים עשר מאות רובל כסף כמו שחשבתי כעת כשהייתי בווארשא (כדי להבין בערך מהו סכום זה, נציין שבמכתבים אחרים החפץ חיים כותב שהוא מוכר את הספר ברובל כסף אחד לערך).
ומלפנים לא היה קשה כ"כ להוציא המעות מהם (הכוונה לכיסוי העלויות ע"י מכירת הספרים) כי היו הימים טובים מאלה בפרנסה לישראל ולא כן עתה. וכידוע גם אז היה דרכי אחר הדפסה ליסע בעצמי באיזה עיירות, ועתה זקנתי וכוחותי חלושים וגם אחוס על הזמן שיקר לי מאוד. וע"י משולחים – בהדפסה הראשונה אי אפשר בשום אופן לפדות סך רב כזה, וע"כ הוסכם אצלי שאם ימצא איש אשר ירצה לקחת חלק במצוה זו של הוצאה לאור בחלק שו"ע זה, אני מתרצה לזה. ועל כן אדרוש הוד מעלתו אולי יודע מאיש כזה, ובודאי הדבר זכות גדולה כי הוא תלמוד תורה דרבים, ורבים וכן גדולי ישראל מצפים עליו. ואפשר שתגלגל זכות ע"י זכאי כמותו לדבר הזה. אך זאת אפרש לכ"ת שרצוני שלא יציע הדבר לפני הבאראן שליט"א (ע"פ מכתבים אחרים, הכוונה לברון ר' שמעון זאב רוטשילד) כי עליו מוטלים ענינים שונים מכל העולם, וע"כ אי אפשר להיות עזרתו רק מעט וזה אין שוה לי, כי פחות משליש או רביע על כל פנים מערך הוצאות הדפסה הנ"ל, אין כדאי לי הדבר לגמרי. ועל צדקת כבודו אבטח שלא ישים אשם עלי על שאני מטריח אותו לדרוש אחר זה.
וד' הטוב יברך את ידידי בכל מילי דמיטב ויצליחהו בכל מעשה ידיו ,כחפצו וכחפץ ידידו נצח.
ישראל מאיר הכהן מעיר ראדין
האדרעס שלי מיסטעצקי איישישקי ווילענסקי גובערנע גאספאדין יזרעל מאיר כהן
עירובין ח
האם מדינת איטליה היתה כבר בזמן עשו?
ויעלה הים שרטון
בברכת יצחק אבינו לעשו מברך, אותו יצחק 'משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל' (בראשית כז לט) וברש"י שם מפרש: משמני הארץ יהיה מושבך וגו' זו איטליא של יון. והקשה הרבי ר' העשי'ל בספרו חנוכת התורה מה רש"י רוצה לפרש בזה. ומבאר שהיה קשה לרש"י הלא כל הארץ ניתנה ליעקב ולא שייר כלום ואיה המקום משמני הארץ שנתן לעשו הלא כבר אמר ליעקב ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ. לכך פירש רש"י זו איטליא של יון. שהלא שנינו במסכת שבת (נו:) בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בה שרטון ונבנה עליה כרך רומי וזהו איטליא של יון. אם כן לא היתה איטליא ארץ בעת ההיא בשעה שבירך יצחק ולא היה בכלל ברכת יעקב.
(חנוכת התורה)
עירובין ז
מי זוכה לשמוע בת קול בכל יום?
ורבי יהושע היא דלא משגח בבת קול
המשנה באבות (פ"ו מ"ב) אומרת בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. וידועה הקושיא שלכאורה מה התועלת בזה אם אין מי שישמע, ואומר הגרא"א דסלר זצ"ל (במכתב מאליהו ח"א עמ' 234), וכן מובא כבר בכמה ספרים בשם הבעל שם טוב, שהרהורי התשובה העולים בלבו של אדם על ביטול תורה, הם משתלשלים מאותה בת קול, וכשאדם רוצה לשמוע, הוא שומע את הבת קול בתוך ליבו, וכל זה רק אם אכן באמת רוצה הוא לשמוע.
ודבר פלא מובא בתפארת ישראל (אבות שם יכין אות לה) שאמרו הטבעיים בספרי הגאוגרפיה שגם עכשיו סביב להר סיני באויר שמעל ההר, נשמע תמיד קול הברה כעין קול רעם דברים, ואין מבין, ע"כ.
(קב ונקי)
עירובין ו
הכסיל בחושך הולך – ומה החכם עושה בחושך?
והכסיל בחושך הולך
בהקדמת ספרו 'אור עינים' כותב הגאון הקדוש רבי אליעזר צבי מקומרנה זצ"ל כללים נחוצים לעבודת ה', וזה לשון הכלל האחרון: כשבא אצלו היצר הרע לפתותו לאיזו עבירה או מדה רעה, אזי משיב לו שצריך בזה ישוב הדעת, אזי תיכף ומיד בורח ממנו. כי טבעו ודרכו של היצר הרע לחטוף לאדם ברגע זה שמפתה אותו אבל ישוב הדעת אינו יכול לסבול. כנודע דרך של כל רשעים, שהיצר הרע שלהם חוטף אותם ברגע הפיתוי, בלי שום ישוב הדעת כלל, וזהו שנאמר בקהלת (ב יד) 'החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך', לאמר, החכם פועל בישוב הדעת שבראשו והכסיל נמהר בלא ישוב הדעת.
וכבר שאל הצדיק רבי משה לייב מסאסוב זצ"ל, הכסיל בחושך הולך, ומה עושה החכם בחושך, והשיב, הוא פשוט לא הולך, מחכה שהחושך יעלם!
(והגדת)
עירובין ה
מה תפקידו של השַמַש בגיהנום?
דשוו תרוייהו כי הדדי, הוה ליה ספק דבריהן, וספק דבריהן להקל
הרש"י על המקום מפרש 'שמא צמצם ואסור, ושמא לא צמצם ומותר, דטלטול מבוי מדרבנן הוא, וספק דבריהם להקל'. והקשו תוס' הרי קיי"ל שבידי אדם אפשר לצמצם. ומתרצים תוס' שמכיון שהצמצום הוא בטורח גדול, לא הטריחוהו בדרבנן.
הרה"ג רבי חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל דן בספרו שו"ת אחיעזר במוהל שצריך ללכת ביו"ט ראשון של פסח למול, ויש ספק על מקום המילה אם הוא מחוץ לתחום של העירוב או בתוכו, ומביא את דברי התוס' שלא החמרו עליו למדוד בצמצום, ודן האחיעזר מאי שנא מאיסור דרבנן שנפל להיתר ואי אפשר לשער אם יש שישים מההיתר כנגד האיסור, שפסק השולחן ערוך (יו"ד סי' צח ס"ג) שהמאכל אסור ומבאר שם הט"ז (סק"ג) בשם המרדכי והרשב"א שאי"ז ספק דרבנן כיון שספק הבא מחוסר הכרה אינו ספק, ודעת שוטים הוא והמאכל נאסר באכילה.
ומפרש האחיעזר שההבדל ביניהם הוא, שכאשר נפל איסור להיתר יש איתחזק איסורא ולכן צריך שישים לבטלו, ולא יועיל חוסר ידיעה להקל בזה. אך בדבר שלא הוברר לנו שיש איסור כלל וכמובא בגמרא לגבי המבוי וכך גם לגבי המוהל, שוודאי היה עירוב כשר אלא שיש ספק אם הכפר המדובר בתוך העיר או מחוצה לו, אמרו חז"ל כיון שתחומין זה דרבנן, וטורח וקושי גדול לבדוק זאת ובפרט בימי שלג שהמדידה קשה ביותר, זה ספק בדבריהם ואזלינן לקולא גם בספק של חסרון ידיעה.
(דף על דף)
כשמדברים מעניני דרבנן שהקלו בהם, בנותן טעם להזכיר את דברי האדמו"ר מקלויזנבורג בעל ה'שפע חיים' זצ"ל, שאמר באחת משיחותיו כאשר נשאל על דין מסוים שנקט בו לאיסור, אם הוא אסור מדאורייתא או מדרבנן, וענה על כך שהתשובה לשאלה זו היא נפקא מינה רק עבור השַמַש של הגהינום לכמה מעלות חום לחמם אותו, אך עבורנו, יהודים המקפידים על קלה כבחמורה, אין זה נפקא מינה כלל.
עירובין ד
האם צריך לחבב גם את האבנים והעפר שמחוץ לארץ ישראל?
ורחץ את כל בשרו, את הטפל לבשרו
כשנשתנה שמו של אברהם אבינו. נאמר ״ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם (בראשית יז ה) ומדוע אפוא אצל יעקב אבינו אומר הפסוק 'ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל' (שם לב כט) ולא נאמרה המילה ׳את ־ ‘לא יעקב יאמר עוד את שמך'?
ומפרש רבי שאול מווילנא שהלא ידוע שתיבת 'את' באה לרבות את הטפל. כמו שמצינו בעירובין (ד:) 'את בשרו ־ את הטפל לבשרו'. ומאחר ושמו העיקרי של יעקב הוא ׳ישראל׳ ושמו הטפל הוא ׳יעקב׳ כמבואר בגמרא בברכות (יג.) 'לא שיעקר יעקב ממקומו. אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו'. לכן לא נאמר בשינוי שמו של יעקב ׳את׳. שאם היה נאמר ׳את׳ היה במשמע שיש איסור לקרוא ליעקב בשמו הטפל. מה שאין כן אצל אברהם שנאסר לקרוא לו בשמו הטפל לכן נאמר בו 'את'.
וברוח פנינה זו נראה להמתיק את המסופר בגמרא בכתובות (קיב.) על רבי חייא שהיה משתבח בעפר העיר עכו שנאמר 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו' (תהלים פרק קב טו), ולכאורה צריך להבין כיצד למד מהפסוק את הנהגתו, ומפרש הליקוטי בשמים שמפני שעכו איננה חלק מארץ ישראל אלא נספחת ונטפלת לארץ ישראל וכדברי הגמרא בגיטין (ב.) לכן קרא עליה הכתוב 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו', גם את האבנים והעפר הנטפלים לאבניה ועפרה של ארץ ישראל, יש לרצות ולחונן.
(ע"פ עלון תורת הקריה)
סיפר אחד מחסידי האדמו"ר ה'נתיבות שלום' מסלונים, שכשבא לצאת לחו"ל כדי להשתתף בשמחת נישואי אחיו, ונכנס לחדרו של רבינו לשאול את דעת קדשו לגבי הנסיעה, אמר לו שצריך לקחת עמו לחו"ל 'אוויר ארץ ישראל'. והוסיף להסביר לו מה כוונתו, כל זמן שמרגיש שהאדמה 'בוערת' מתחת רגליו בעת שהותו שם, סימן ששורר בקרבתו 'אוויר ארץ ישראל', אך באם ירגיש שלא היה מצטער לשהות עוד שבוע בחוץ לארץ, סימן שנכשל ושוב איבד את האוויר הקדוש של ארץ ישראל הכל כך נצרך בעת נסיעתו לשם.
(הר"ר נחמן דרקסלר – המודיע)
עירובין ג
היכן רמוזים בתורה כ' אמה של סוכה עירובין וחנוכה?
במבוי, בסוכה
האבודרהם אומר בהלכות חנוכה ששלשה דברים אם נתנם אדם למעלה מעשרים אמה פסולים. ואלו הן: מבוי, סוכה ונר חנוכה. ושלשתן יש להם רמז מן הפסוק. מבוי שנאמר (בראשית יט ח) 'כי על כן באו בצל קורתי', הקורה תהיה עד 'צל' טפחים (צ"ל בגימטריא מאה ועשרים) ולא יותר, ו'צל' טפחים הם עשרים אמה באמה בת ששה טפחים. סוכה שנאמר (ישעיה ד ו) 'וסוכה תהיה ל'צל' יומם מחורב'. חנוכה שנאמר (במדבר ז פד) 'זאת חנוכת המזבח ביום', – 'המזבח ביום' עולה למנין ק"כ.
ובעטרת זקנים הביא את דבריו והוסיף סימן על פי אותיות הא' ב': מאות א' עד ח', וח' בכלל, כמנין נרות חנוכה. מן ח' עד ע': ח' חנוכה. ט', טפחים. י', פירוש עד י' מצוה מן המובחר. ומכאן ואילך הוא סימן על האמות. כ', פירוש כ' אמות. ל', לחי. מ', מבוי. נ', נר. ס', סוכה. ע', פירוש עד כ' אמות שלטא עינא, וק"ל.
עירובין ב
בכמה זמן למד החזון איש את הפרק ראשון של עירובין?
במהרי׳׳ל (בספר הל׳ סוכה) מובא שהוא שאל אחד מדוע האריכו רש״י ושאר פוסקים במסכתות סוכה ועירובין יותר מבשאר מסכתות, והשיב לו שדיניהם רחוקים מדעת הבריות, כגון גוד אסיק גוד אחית ודין לבוד ודופן עקומה ולחי וקורה שמתירין את המבוי, והרבה כהאי גוונא אשר קשה לדעת סברתם, ועל כן חזרו הפרשנים להבינם ולהשכילם לכל.
ובספר מעשה איש (ח"ה ע׳ לה) המביא מהגרש״פ שטיינברג ו׳׳ל, (נאמן ביתו של החזון איש זצ״ל) הכותב: אמר לי פעם, שלמד חורף אחד בשנה מעוברת. ארבע עשרה שעות ליום בלי הפסק פרק ראשון ממסכתא עירובין.
בקונטרס פרק זכרונות שכתב הרה"ח ר' שמאי גינזבורג ז"ל (ע' 41) מספר שבתקופה ששימש את כ"ק האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל היה לי עוזר מתנדב ה' אברהם טוביה רוזנוסר נ"י, בשעות הבוקר המוקדמות ישבנו בחדר הסמוך לחדר הרבי ולמדנו ביחד, הרה"ג ר' פנחס מנחם שליט"א (כ"ק אדמו"ר בעל הפני מנחם זצ"ל) שהיה אז בחור צעיר הצטרף ללימוד מסכת עירובין, פעם נכנס לחדרנו הרבי זצ"ל הביט ואמר עירובין א שווערע גמרא, כשפנה לשוב לחדרו לחשתי כי זה איתא בזוהר, הרבי אמר בלשון שאלה בזוהר? כלל היה נקוט בידי אם מגיב מוכיח שטעיתי, אעפ"י שידעתי שזה בזוהר ריש פרשת תצא, בשעת הסעודה נסיתי להוציא ספר זוהר מהארון, שהיה מאחורי הרבי, סיבב את ראשו אלי ואמר לא צריך, זוהר רעיא מהימנא, אז למדתי לדעת שיש לציין אם זה בזוהר או במדור רעיא מהימנא שבזוהר.
(דף על דף)
סדר מועד
מסכת שבת
שבת קנז
מדוע לא הזיז האריז"ל את ידו עד למוצאי שבת?
מתעסק בעלמא אנא
שאלה. תלמיד חכם שהוא מעמיק נפלא, כשהוא שקוע בתורה ומתעמק בסוגיא, שוכח הוא מעצמו ותולש שערות מזקנו. נסתפק חכם זה וחושש שאם יתעמק בשבת בלימודו יבא לידי חשש תלישה כי אין לו שום שליטה על עצמו כשהוא לן בעומק ההלכה, האם לא יתעמק בתורתו בשבת?
תשובה. בגדר מתעסק הוא, ואין לפעולת התלישה כל מטרה לא ליפות ולא לתלוש, ולכן ישתדל מאד לא לתלוש שער ראשו, גם בימות החול, אך אין לו להמנע מלהתעמק בתורה דהוי מתעסק, ודומה למבואר במסכת שבת דף קנז ע"ב מתעסק בעלמא הוא.
הן אמנם האר"י הקדוש הכניס פעם ידו לזקנו ולא הוציאה כל השבת כולו, כמו שכתב מהר"ח פלאג'י בספרו 'רוח חיים' וז"ל: וכבר העידו על האריז"ל כי פעם אחת שכח והניח ידו על זקנו ביום השבת, ולא הוציאו עד שחשכה, שמא יתלוש איזה שער ביציאת היד מעל זקנו. ופירש בזה… שומר שבת מחללו. ושומר ידו מעשות כל רע. ושומר ידו לשון המתנה שממתין ידו שלא לחלל את השבת. (והביאו גם קצות השלחן ח"ח בדי השלחן עמוד מ"א) עכ"ל. אבל זוהי צדקתו של האר"י ז"ל, אבל מן הדין מותר לשואל לעמול בתורה גם בשבת.
(חשוקי חמד)
בשעטו"מ תם ונשלם מסכת שבת
שבת קנו
מה היא הזכות הגדולה שמשנה את מזלו של האדם?
רבי יוחנן אמר אין מזל לישראל
התוס׳ (ד״ה אין) אומרים ש׳מכל מקום על ידי זכות גדול משתנה'. ומה היא הזכות, מובא באליה רבא (סי' מז סק״ג) שיגיעת התורה היא הזכות הגדולה ובכוחה לשנות את המזל מרע לטוב, וכמו שמובא בזוהר הקדוש (פר׳ פנהס, ה״ג רמז:) שכל המשתדל כראוי בעסק התורה מתבטלים ממנו כל מזלות וכוכבים רעים, וממילא אף אם לפי מזלו יש לו חסרון בבני בחיי או במזוני, יכול מעתה על ידי יגיעתו בתורה להפכם לטובה ולברכה.
על פי זה מבאר האליה רבא את דברי רש״י על הפסוק (ויקרא כו ג) ׳אם בחוקותי תלכו ־ שתהיו עמלים בתורה, ולכאורה צריך ביאור היכן יש רמז בפסוק לעמל התורה, אלא יש לפרש שהנה בהמשך כתוב 'ונתתי גשמיכם בעתם', והוקשה לרש"י שהרי מזונא לא תלוי בזכויות אלא במזלא ואיך הבטיחה התורה שירדו גשמים בעתם, אלא ש'אם בחוקותי תלכו' הכוונה שיהיו עמלים בתורה, וממילא בזכות גדולה זו ישתנה מזלם – ויוכל להיות 'ונתתי גשמיכם בעתם'.
(באר הפרשה)
שבת קנה
על אלו איסורים אמר הגאון שהאחד הוא איסור עשיר והשני איסור עני?
אמר רב פפא לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא – אין עני יותר מהכלב ואין עשיר יותר מן החזיר.
רבנו הגר"א מוילנא ביאר זאת באופן נפלא: ישנם שני איסורים שנאמרו בתורה, האחד הוא איסור דיבור לשון הרע והשני הוא איסור אכילת חזיר (ויתר המאכלים האסורים).
הכלב מרמז על עוון 'לשון הרע' וכמו שנאמר בגמרא בפסחים (קיח.) 'כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים' שנאמר (שמות כג א) 'לא תישא שמע שווא' וסמך לו 'לכלב תשליכון אותו'.
במציאות אנו רואים כי האיסור לדבר לשון הרע הוא 'עני' כיוון שמעטים הם האנשים שבאמת נשמרים לחלוטין ממנו. ומאידך האיסור לאכול חזיר הוא עשיר כיון שרבים שומרים אותו.
(עלון מתוק מדבש)
שבת קנד
איזו הלכה לומדים מהאתון של בלעם?
והאיכא צער בעלי חיים
שמעתי מהרב שליט"א: אם צער בעלי חיים אסור מן התורה (עיין בבא מציעא דף ל"ב) באיזה פסוק הוא נאמר? שאלתי למרן החזו"א ואמר מפרשת בלק דכתיב "מה עשיתי לך כי היכתני זה שלש רגלים", (ועי' ספר מורה נבוכים להרמב"ם ובספר חסידים סי' תרס"ו, וברש"י שבת קכ"ח, ב' כתב שנלמד מ"עזב תעזב עמו", ועי' מאירי ב"מ ל"ב ב').
(דרך שיחה)
לכאורה באיסור 'צער בעלי חיים׳ נאמר רק שלא לצער אותם, אך מנין רואים שיש צורך גם לרחם על הבהמה ולמנוע ממנה צער? מסביר מרן הגרי״ג אדלשטיין שליט״א שהענין הוא שהאדם צריך לסגל בעצמו טבע של רחמים, להדבק במידותיו של הקב״ה, כמו שנאמר ”ורחמיו על כל מעשיו״, ומי שהוא רחמני בטבע ממילא הוא מוכרח להתנהג כך!
(פנינים מאירים)
הסיפור המאלף שלפנינו מובא בספר הקדוש 'קב הישר' (פרק ז'), בשם בעל החרדים: מעשה שהיה באיש חשוב, תם וישר, שהתאכסן אצלו הקדוש האר"י ז"ל, ועשה לו בעל הבית כבוד גדול. טרם עזיבתו, פנה האר"י הקדוש לבעל הבית: "ברצוני לגמול לך טובה בעד החיבה הגדולה והטרחה הרבה שטרחת למעני; אנא אמור לי מה הגמול אשר אשלם לך?".
השיב לו בעל הבית: "לי ולאשתי נולדו ילדים לפני כמה שנים, ומאז, הפסיקה אשתי ללדת ונעשתה עקרה. אולי ימציא לנו כבודו תרופה כדי שנוכל להיפקד כבראשונה".
הסתכל האר"י הקדוש בפני האיש, ואמר לו: "אגלה לך את הסיבה שנעשתה רעייתך עקרה; הנה ידוע לך שבחצר ביתכם היה עומד סולם קטן, והיו התרנגולים הקטנים עולים ויורדים בו, בכדי לשתות מים בכלי אשר היה סמוך לסולם, ובכך היו מרווים את צימאונם.
באחד הימים, אמרה אשתך למשרתת שתסיר את הסולם מאותו מקום. ואמנם לא היתה כוונתה לצער את האפרוחים, כי אם על מנת שיהא הבית נקי, אולם מאז אשר הוסר הסולם, התרנגולים הגדולים פורחים ומגיעים לכלי השתייה, אבל לאפרוחים הקטנים שאינם יכולים לפרוח, נגרם צער גדול, והם סובלים מצימאון נורא. עלה צפצופם של האפרוחים לפני הקב"ה המרחם על כל מעשיו, ועל כן נגזר על רעייתך להיות עקרה!".
שמע זאת בעל הבית ומיהר להחזיר את הסולם למקום הראשון. לא חלף זמן רב, וה' יתברך נתן לבעלת הבית הריון, וחזרה ללדת כבראשונה. הרי לך – מסיים הקב הישר – כי ה' יתברך פוקד ומשגיח על כל הבריות ברוב רחמיו וחסדיו, ומעניש את המצערים אותם
(ופריו מתוק – שמות)
שבת קנג
הדרשה של האבני נזר בילדותו בסיום מסכת שבת
פרק כד – מי שהחשיך
כאשר סיימו בבית המדרש את מסכת שבת, אמרו הלומדים לבעל אבני נזר – כאשר היה עדיין ילד, שיאמר הדרן כי כבר בהיותו ילד הפליא ילד זה בגאונותו והבטיחו שיתנו לו משקאות ומגדים. ואמר הילד שביום השבת ישנן עשרים וארבע שעות שעות, וכנגדן ישנן במסכת שבת עשרים וארבע פרקים.
אבל יש כאן קושיא מה עם תוספת שבת, והיה צריך להיות גם פרק כנגד תוספת שבת. אלא שתוספת שבת אינה מדאורייתא, ולכן הפרק האחרון של מסכת שבת הוא 'מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי', ולמה מותר לתת עם חשיכה לנכרי, כי תוספת שבת אינה מדאורייתא ולכן הקלו לו שיתן לגוי את כיסו, ולכן 'הדרן עלך מי שהחשיך', שמוכח מכאן שתוספת שבת אינה מדאורייתא, וממילא סליקא לה מסכת שבת, כי אם תוספת שבת היא מדאורייתא היו צריכים להיות למסכת שבת עוד שני פרקים אחת מלפניה ואחת לאחריה.
(פרדס יוסף ויקרא כג ג – דף על דף)
שבת קנב
איזה מיתה עצובה יותר – מוקדמת או מאוחרת?
רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם
על הפסוק וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים" (בראשית לה כט) מבאר רש"י, שלפי סדר האירועים יצחק אבינו לא מת עתה, שהרי מכירתו של יוסף, שמסופרת בפרשה הבאה, קדמה למיתתו של יצחק י"ב שנה. אלא ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה'.
אך מכל מקום נראה כי אף ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', לא לחינם נכתבה מיתתו וקבורתו של יצחק בדיוק כאן במקום זה. הבה נבין, אם כן, מה טעם יש בזה?
תירוץ ע"כ מתבאר מדברי הזוהר הקדוש: הנה, לפני מיתת יצחק נכתבו תולדותיו של יעקב ולאחריה תולדותיו של עשו. ללמדך שתמצית חייו של יצחק הם תולדות יעקב הממשיכים את דרכו ובחייהם מגשימים את חייו, ואילו תולדות עשיו על כל אלופיהם אינם מייצגים את חיי יצחק, ואינם בחלקו ובגורלו, ולכן ראויים הם להיכתב רק לאחר שתיארו את מותו וסוף חייו של יצחק אבינו.
דרוש נאה דרש אב"ד ריסקעווא, הגה"צ רבי אברהם שלמה כץ זצ"ל, על דברי רש"י אלו, בהספידו את ראב"ד ירושלים הגאון רבי פנחס אפשטיין זצ"ל.
טבע העולם, שכאשר אדם נפטר בדמי ימיו האבל גדול והצער עמוק, ואילו כאשר נפטר אדם זקן ושבע ימים פחות עצובים ומודאגים. אך האמת שכך צריכים להיות פני הדברים רק אצל אנשים פשוטים, כי אצל הצדיקים וגדולי התורה החשבון הוא הפוך, שהרי תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת, וכל כמה שהם חיים הרי הם עולים ומתעלים יותר וזיו אורם הגדול זורח ומאיר לדורות הבאים, הלומדים מדרכם ונהנים מטעם הזקנים שלהם. אם כן, ככל שיזקינו גדולה האבדה עוד יותר…
ע"כ אמר הכתוב "ויגווע יצחק וימת וייאסף אל עמיו זקן ושבע ימים", ואומר רש"י: "אין מוקדם ומאוחר בתורה" – רק אצל פשוטי העם ישנה מיתה מוקדמת עצובה יותר ומיתה מאוחרת מעציבה פחות, אבל אצל גדולי התורה 'אין מוקדם ומאוחר', כי גם מיתה מאוחרת היא מוקדמת מדי, שהרי בזקנותם אורם מאיר עוד יותר ותועלתם לדורות עדיין נצרכת.
(הרה"ג ר' ישראל ליוש שליט"א)
שבת קנא
מדוע נתן הרה"ג ר' משה שפירא זצ"ל צדקה לאדם מפוקפק ביותר?
כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים
הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע, כמובא בספר 'דברי דוד', בבארו את דברי חז"ל 'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים'. כי כל המרחם על הבריות – אדם שלבו גואה ברחמים ובחמלה על חברו, ומתאמץ ומתמסר ומשתדל למען ידידו, להצלחתו, לפרנסתו, לרווחתו ולהסיר דאגותיו מעליו, אזי 'מרחמים עליו' – על החבר הזה מתעוררים רחמי שמים, העובדה שיהודי ריחם עליו מעוררת עליו רחמי שמים.
הוא מוסיף ומגלה כיצד, וחושף טפח מהנעשה בעולמות העליונים: כאשר יהודי מרחם על יהודי אחר, מליצי היושר בשמים אומרים לבורא עולם, 'אם אדם בשר ודם כה מרחם ומתאמץ ומתמסר למען יהודי אחר, קל וחומר שמלך מלכי המלכים שהוא כל יכול יתאמץ למען אותו יהודי, וישלח דברו להשפיע עליו חסד ורחמים עד בלי די!'
הרה"ג ר' אהרון גינוער שליט"א נסע פעם במונית עם מורו ורבו הגאון רבי משה שפירא זצ"ל. המונית עצרה לפני הרמזור ומאן-דהוא הקיש על חלון הרכב והושיט את ידו לנדבה. חזותו של ההלך העידה עליו שהוא אדם מפוקפק, שמשתמש ב"חומרים מסוכנים" ומזיק לגופו. הגר"מ שפירא זצ"ל שלף את ארנקו והעניק לו שטר של עשרים שקל. הרב גינוער לא התאפק ושאל "הרב הרי יודע שהכסף לא ילך לאוכל אלא לדברים גרועים. אם כן, מדוע הרב נתן לו נדבה הגונה?".
הביט בו רבי משה שפירא בעיניו החודרות ואמר: "אם יהודי מושיט לי יד ומבקש עזרה ואני לא עושה חשבונות, גם הקב"ה לא יעשה איתי חשבונות. כדרך שאדם נוהג באחרים, ינהג איתו הקב"ה!".
(הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א)
שבת קנ
מה טיבו של 'למנצח בנגינות' ליד 'הרהורים מותרים ולשדך הבנות'?
ממצוא חפצך ודבר דבר, חפציך אסורים חפצי שמים מותרין
בזמירות שבת אנו אומרים: חפציך בו אסורים, וגם לחשוב חשבונות, הרהורים מותרים, ולשדך הבנות, ותינוק ללמדו ספר, למנצח בנגינות, ולהגות באמרי שפר, בכל פינות ומחנות.
למנצח בנגינות מה ענינו לכאן, על כך אומר היה הרב קורנברג זצ"ל בשם הגאון רבי איסר זלמן מלצר הלכות שבת שנינו כאן, חפציך בו אסורים, בשבת אסורים העסקים, וזהו 'וגם לחשוב חשבונות', אבל 'הרהורים מותרים', ההרהור לבדו מותר, ומה מותר עוד, קיימת גם האפשרות כן לדבר בנושאי הכספים בשבת, אך רק כשמדובר בדבר מצווה, ואיזה הם, 'לשדך הבנות' וגם 'תינוק ללמדו ספר', כלומר לשכור לו מלמד.
ברם כאן בהגיעו אל התינוק ללמדו, היתה לפייטן תימה רבתי, הלא הגמרא בנדרים ל"ז אוסרת ליטול שכר עבור הרבצת תורה, מה אני בחנם אף אתם בחנם, אם כן 'ותינוק ללמדו ספר' היכי משכחת לה, תשובתה של שאלה בצדה, הסוגיא בנדרים שם אומרת שעל הוראת פיסוק טעמים מותר לקחת תשלום, וזאת משום שלימוד טעמי המקרא אינו נחשב לימוד התורה ממש.
ולאורה של גמרא זו היה האבן האזל מפרש את הזמירות, 'ותינוק ללמדו ספר – למנצח בנגינות', מותר לשכור מלמד, אם התשלום שינתן לו יהא עבור הוראת הטעמים בלבד שהם הנגינות לתורה, אבל אסור ליטול שכר על עצם לימוד התורה.
(חיים של תורה – ספר הזכרון לרבי חיים אלמלך קורנברג זצ"ל)
שבת קמט
מה יעץ הגראי"ל שטיינמן לבחור שרצה 'להפחית' מגילו המבוגר?
דובר שקרים לא יכון נגד עיני
בספר של מרן הגר"ח קנייבסקי, שנקרא אורחות יושר, הערך הראשון שלו נקרא "אמת". הוא מביא מדרש שנקרא מי השילוח (אוצר המדרשים, עמוד רצ"ו). מספר המדרש סיפור. את הסיפור הזה מביא המהרש"א , במסכת סנהדרין, בשם בעל העיקרים. כמעט אותו סיפור, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון.
מתחיל המדרש ואומר – וכל הדובר אמת, אינו ניכשל לעולם. ומעשה שאירע בימים ראשונים, היה בחור מבני איתנים, ומנערותו הלך מתוך שרירות ליבו והלך בתאוותו. ויהי היום, ותחל רוח ה' לפעמו, הלך ונשטח אצל ר' שמעון בן שטח .
אמר לו – רבי, ענוש כאבי, מעקב סביבי, אמרתי בליבי , אני אשוב – אני רוצה לשוב בתשובה, אבל מה לעשות, הכל רקוב ! רבי, אבל אני מבקש ממך, אל תשים עלי תשובה קשה. תן לי דבר קל, שיחלץ אותי בבת אחת. אמר לו – בני, אל תבכה. בדבר קל , אמציא לך תרופה ולמכתך תעלה ערוכה. השמר בני מן הכזב, בכל עניינך, שלא תיכשל, ונפשך מכל צרה תינצל! אמר תודה לר' שמעון בן שטח, ואמר לו – אני מבטיח לך, אקיימנו. ויאמר לו ר' שמעון בן שטח – השבע לי בני, שאתה לא עושה את זה. אמר לו – נשבע שלא אשקר, והלך לביתו.
ויהי היום, אומר המדרש, והלכה שכנתו מהבית, גברה עליו תאוותו, והלך לגנוב את כל אשר בביתה. נכנס לתוך הבית. ב"ה היו שם הרבה כלי כסף וכלי זהב, הכניס הכל לשק. לפני שהוא עומד לצאת מן הדלת, אמר לעצמו – והיה אם תשוב השכנה, ותצעק על נכסיה ועל מעונה, מה אעשה אם היא תשאל אותי, אם אני יודע מי הגנב?! מה אגיד לה?! "שאני לא יודע מי הגנב " … אבל הבטחתי לר' שמעון בן שטח, שאני לא משקר! החזיר את כל הדברים מהשק למקום , ויצא החוצה! אמר – עכשיו אני מבין את חכמתו של ר' שמעון בן שטח.
מוסיף על זה הגאון ר' חיים קנייבסקי – והוא שאמר הגאון החיד"א – כל שארית ישראל לא עשו עוולה, ממילא לא יצטרכו לדבר כזב. כלומר, אם בני ישראל לא יעשו עוולה, ממילא לא יצטרכו גם לשקר
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
ר' זושא מאניפולי היה מפרש פסוק זה על דרך הדרש: "מדבר שקר" – מדיבור אחד של שקר שאתה מדבר, "תרחק" – אתה מתרחק מהקב"ה, כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיני השם.
סיפר הגאון ר' רפאל שמואלבי'ץ ראש ישיבת מיר זצ"ל על אחד מהתלמידים שלמד בישיבה שלא זכה שנים רבות להתחתן. היציעו לו שידוך מצוין והנערה צעירה ממנו בכעשר שנים ושאל האם מותר לו לעגל את הגיל ולומר שהוא צעיר בכמה שנים פחות מגילו האמיתי על מנת שלא תירתע!?".
ואמר לו הגאון ר' רפאל שמואלבי'ץ שהוא מתעתד להיות היום אצל מרן הגראי"ל שטיינמן ויציע בפניו את השאלה, לכששמע הגראי"ל את השאלה השיב מיניה וביה, "חסרון אחד כבר יודעת הנערה על הבחור, והוא שהבחור הינו מבוגר. לא כדאי שהיא תגלה עליו עוד חסרון, שהבחור גם שקרן!".
(טוב לחסות בה')
שבת קמח
לַוַה משכנו בקבוק יין לקידוש ולאחר השבת נודע לו שהוא בקבוק יקר ביותר
שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני
מעשה שהיה כך היה: בערב שבת קודש ראובן טרח מאוד בהכנות לשבת, וקנה בשר ודגים וכל מטעמים. והנה, כשהגיע לביתו בליל שבת, גילה שדבר אחד שכח לקנות – יין לקידוש!
פנה בזריזות לדירת שכנו, שמעון, ושאל אם יוכל לקבל בקבוק יין לקידוש. ראובן הקפיד שלא להזכיר לשון 'הלוואה' אלא ביקש את היין 'בהשאלה', כמבואר בשו"ע (או"ח סי' ש"ז סי"א ומשנ"ב שם), שמותר ללוות מחבירו אוכלים ומשקים אם צריך להם בשבת, אבל אל יאמר לו לשון 'הלויני' אלא 'השאילני', או שיאמר 'תן לי', (כי הלוואה היא בדרך כלל לזמן מרובה, ועלול לבוא המלווה לידי כתיבת הלוואתו לזיכרון).
שמעון פתח את המזווה, ואמר "ברוך ה', נותר לי עוד בקבוק אחד". מסר אפוא לשכנו את בקבוק היין, כמובן, מבלי להזכיר את מחירו, (כנאמר בשו"ע סי' שכ"ג ס"ד: "ובלבד שלא יזכיר לו שֵם דמים").
ראובן שיער, שמחיר הבקבוק הוא 40 שקלים, ומיד לאחר צאת השבת, נטל את הסכום, ושב אל דירת שכנו. הגיש אפוא את הסכום לשכנו, תוך כדי ששאל "האם זה מספיק?…"
שמעון חייך חיוך רחב, והשיב לשכנו: "הערכת המחיר שלך כמעט מדוייקת… החסרת בסך-הכל אפס אחד קטן…", "למה כוונתך?", שאל ראובן בתמיהה, ושמעון השיב: "היין שקיבלת הינו יין צרפתי משובח ביותר… שווי כל בקבוק כזה הינו 400 שקלים!!"
"אבל מדוע שתקת אמש ולא אמרת לי מאומה?" התרעם ראובן. משיב שמעון: "הלוא ידוע לך שבשבת קודש אסור לדבר על כסף!…"
החליטו השניים לבוא ולשאול: מהו הסכום שישלם ראובן עבור בקבוק היין?
השיב הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שנראה שראובן אינו חייב לשלם אלא דמי יין רגיל, משום שביקש משמעון "יין לקידוש", ומשכך, יש כאן פשיעה מצד שמעון, ששמע שכל ששכנו מבקש הוא יין לצורך קידוש, ומסר לו את הבקבוק בשתיקה, מבלי לציין ואף לא לרמוז שמדובר ביין כל כך יקר.
והיה לשמעון לומר למשל "יש לי יין משובח ומעולה מאוד", מבלי להזכיר את שוויו הכספי, וכך היה מבין ראובן שאין זה סתם יין רגיל, ואז אכן היה עליו לשלם את מלוא דמיו, אך כעת ששמעון שתק, וגם הוא הבין היטב ששכנו משער לעצמו שלא מדובר ביין יקר כל כך, הרי שיש כאן פשיעה מצידו, ולכן ראובן אינו חייב לשלם יותר מדמי יין רגיל, שאנשים רגילים לקנותו לקידוש, (ואולי גם יוסיף עוד עשר או עשרים שקלים יותר מאשר בקבוק יין רגיל לקידוש).
ואף שלא יעלה הדעת שקונה שלקח דבר מאכל מהמכולת, יטען לאחר שאכל אותו 'לא עלה על דעתי שמחירו יקר כל כך', מכיון שראובן ציין שחפץ ביין "לקידוש", הרי שהדגיש בפני שכנו שאינו רוצה ביותר מזה, כגון ביין יוקרתי של חובבי יינות וכו', וכביכול "התנה", שלא ישלם אלא כפי הרגילות לשלם עבור יין לקידוש.
לסיכום: אין לחייב את ראובן לשלם לשמעון את מחירו האמיתי של היין היוקרתי, אלא ישלם דמי יין רגיל, שאנשים רגילים לקנותו לקידוש, (ואולי גם קצת מעבר לזה).
(ופריו מתוק – ויקרא)
שבת קמז
מה נרמז לנו בטעותו של רבי אליעזר בן ערך?
רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה
מסופר בגמרא (שבת קמז:) כי רבי אלעזר בן ערך שכח תלמודו ובמקום – "החודש הזה לכם", קרא "החרש היה לבם". וכבר עמדו המפרשים על סיפור זה. ואמר הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע, שניתן להסביר מעשה זה, שמן השמים סובבו ושמו בפיו של ר' אלעזר בן ערך טעות זו, כדי לרמז בכך על גודל קדושת חודש ניסן! שאפילו אלו שכבר "חרש היה לבם", יקבלו השפעה טובה מן החודש הזה, מן כוח התחדשות המיוחדת הטמונה בימי חודש זה…
הרה״ק מקאצק מפרש מדוע נתחלפו לו דווקא אותיות אלו, שאות ד׳ מ׳החודש׳ נהפכה לו לאות ר׳, ואות ז׳ מ׳הזה׳ נהפכה לי', ואות כ׳ ד׳לכם׳ נהפך לאות ב׳. כי ההפרש שבין אלו לאלו אינו כי אם בשינוי נקודה קטנה (מד׳ לר׳ בנקודה הימנית למעלה, בין ז׳ לי׳ בנקודה למטה, ובין ב׳ לכ׳ בקוץ הימני למטה). ובא ללמדנו שאפילו כשנמצא האדם במצב השפל ביותר, בבחינת החרש היה לבם שהוא דבר הקשה מכולם – על ידי נקודה קטנה יתהפך להתחדש כנשר נעוריו להיות החודש הזה לכם.
שבת קמו
מהו סוד החנטה שהיקפידו עליו המצרים?
ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן,
האור החיים הקדוש מפרש (בראשית נ ב) מדוע יוסף צוה על הרופאים במצרים לחנות את גופת אביו יעקב אבינו, וז"ל: או אפשר לומר, כי לצד שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו.), ולזה צדיקי ישראל מאז והלאה לא היו מסריחין אחר מותם, ואפילו עיפוש הנשאר בבטן יבש ויהיה לעפר, כי זוהמת הגוף היא המסרחת אוכל שבמעים מה שאין כן קודם לכן, והגם שנאמר שגופו של יעקב לא יסריח כי לא מת, אבל על כל פנים עיפוש המאכל אשר ישאר בגוף האדם כנוס, כי ירבו לו הימים יתעפש ויסריח ולזה חש יוסף וצוה לחנוט. או אפשר כי יוסף לא ידע מסוד זה וצוה לחנוט.
אולם הגר"י אייבשיץ זצ"ל ב'יערות דבש' (ח"א דרוש ז), כתב טעם אחר מדוע חנט יוסף את אביו: "כי מצרים שהיו חונטים מתים שלהם היה בשביל כך, כי ידעו שכל זמן שהגוף קיים, יש לנפש דביקות בגוף, וכל ענינם היה לדרוש למתים, וכל תכלית הכישוף ולהט שלהם היה על ידי נשמות שעל ידי המתים.
וזה הטעם שהניח יוסף הצדיק לחנוט את אביו כנהוג במצרים לקיים גופו, כדי שעל ידי כן תהיה נפש יעקב קשורה, ויהיה לזרעו אחריו קיום והגנה לכל העולם, כי עודנה נפש יעקב בזה העולם כרוכה אחר כל גוף וגוף הקיים, ובעבורו יטיב ה' לנו, כי יש שורש צדיק בעולם הזה.
ועי"ש שמביא ראיה לזה שע"י חניטה הנפש נשארת קשורה לגוף, "שכבר העידו כותבי זכרונות ספרד פונטי דניסי, על יאהן דע שלאדע, שהלך למצרים, ובהחבא הביא לספינה שלו אלפים פגרים החנוטים הנקראים מומיי"א להוליכן לספרד, ובבואו באמצע הים, הנה הרוחות הדבקים בגופים התחילו לעשות רעש בספינה, והפכו הספינה לתוך הים, וירדו כל העם אשר בקרבה כאבן במצולה, והוא יאהן בקושי שניצל באניה קטנה, ולאחר הרבה סכנות בא לספרד, ויספר אשר קרהו".
(קב ונקי)
שבת קמה
מדוע הגה"ק הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג זימר על עצמו יחי אדוננו
מפני מה תלמידי חכמים שבבל מצויינים
הגמרא בשבת (קיג.) מספרת שרבי יוחנן היה קורא לבגדים 'מאני מכבדותא', וכן אמרו עוד (שבת קמה:) מפני מה תלמידי חכמים שבבל מצויינים – דהיינו מיוחדים בבגדיהם הנאים והמשובחים, מפני שאינן בני תורה כבני ארץ ישראל, ורוצים שבני בבל יכבדו ויעריכו את התורה. הרי שהבגדים נותנין כבוד לאיש לפני העם, וכן גורמים שיתנהג אדם בקדושה אם יביט אל בגדיו שהוא מצויין בעם, ע"כ צריך להיות גם מצוין במעשיו.
ונוסיף לכאן העובדא הידועה, שכשנתקבל הגה"ק רבי ר' שמעלקא מניקלשבורג זצ"ל לאב"ד בעיר גדולה לאלוקים וקיבלו פניו ולנשק כפות ידיו הטהורות, ביקש שימתינו קצת עליו, שצריך להכין עצמו כדי שיוכל לקבל אותם, וכשסגר עצמו בחדר, הרהיבו איזה אנשים ועמדו מאחורי הדלת ורצו לשמוע ולדעת מה המה הכנותיו, ולתמיהתם שמעו איך שהגה"ק זצ"ל אומר לעצמו פעמים אין מספר "שלום עליכם מורינו ורבינו", "יחי אדונינו", "ברוכים הבאים צדיק דורינו" וכולם עמדו משתוממים, הרה"ק שהרגיש ברוח קדשו על המתרחש, ביקש להכניס אליו את האנשים, ואמר להם האם אתם יודעים מה פירוש המשנה באבות (פ"ב מ"י) 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך', הפירוש הוא, הכבוד שחברך מכבד אותך, יהיה ערכו בעיניך, כאילו אתה בעצמך היית מכבד עצמך, שאין דבר מגונה מזה, כן יהיה בעיניך למשא ולמותר הכבוד שחברך מכבד אותך.
(ליקוטים וסיפורים נפלאים בשם משיב דברים)
שבת קמד
מה גרם לר' איסר זלמן להיסתכן ולצאת באמצע הלילה בזמן העוצר?
המקיים קוצים בכרם רבי אליעזר אומר קדש וחכ"א אינו מקדש
בבבא בתרא (קנו:) אמרו בני רוכל תקברם אימם מפני שהיו מקיימים קוצים בכרם היו, וזלזלו בדברי רבי אליעזר.
רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל, היה דודם של שלשה מראשי ישיבת חברון – רבי אהרן כהן, רבי יחזקאל סרנא ורבי משה חברוני.
בהלווייתו של רבי איסר זלמן, עמד רבי משה חברוני ובקש לספר ספור מדהים, על אהבת התורה של דודו:
בארץ ישראל התנהל באותה תקופה, מאבק עקוב מדם בין האנגלים לבין המחתרת היהודית. בזמנים מסויימים הכריזו האנגלים על עצר – אסור לצאת מהבית בלילה, מי שנמצא מסתובב ברחוב, נלקח למעצר או – אם נראה חשוד ומסוכן – אפילו נורה על ידי החיילים.
בשעת לילה מאוחרת ישב רבי משה חברוני בישיבה ולמד. השעה הייתה שתים בלילה, כשנשמעו דפיקות על הדלת. הוא נבהל ונחרד, הבריטים באים! מה הם מחפשים בישיבת חברון? הם חושבים שמישהו החביא כאן 'סליק' של נשק?!
מה יהיה? הוא בכלל לא יודע אנגלית, ואין לו דרך לתקשר איתם. הוא התפלל מעומק לבו, ובקש מה' שיעזור לו. אחר כך ניגש אל הדלת, ושאל בקול קצת רועד: "מי שם?". ואז הוא שמע קול עונה לו באידיש: "דער פעטער" (- הדוד).
הדוד??
בתחושת רווחה גדולה הוא פתח את הדלת, ורבי איסר זלמן מלצר נכנס פנימה.
"למה הגיע הדוד פתאום לישיבה?", תהה רבי משה חברוני. "והרי יש עצר, ומסוכן להסתובב בחוץ!". אמר לו הדוד, רבי איסר זלמן: "ישבתי בבית עם רמב"ם קשה, והייתי זקוק בדחיפות לתרוץ על הקושיא. את מי יכולתי לשאול בשעה כל כך מאוחרת בלילה? אמרתי לאשתי: 'ר' משה חברוני, האחיין שלנו, וודאי אינו ישן עכשיו. הוא יושב בישיבה ולומד. אלך אליו, ונלבן יחד את הקושיא ברמב"ם'".
"עמדתי נדהם מגודל אהבת התורה של הדוד", אמר רבי משה חברוני בהספדו. "הוא טרח ובא בשעה שתים בלילה, בעיצומו של עצר, מאחר שלא היה יכול להישאר בלי תרוץ על הקושיא! לאחר מכן", המשיך רבי משה וספר בהספד, "רבי איסר זלמן הסביר לי את הקושיא האדירה שהציקה לו. התפללתי לה' שיאיר את עיני, ואמרתי תרוץ. רבי איסר זלמן מלצר היה מאושר.
"הוא פנה ללכת, אבל אני הפצרתי בו: 'דוד, בבקשה תישן כאן! מסוכן לצאת עכשיו לרחוב!'.
'אני צריך לכתוב את החידוש', הוא אמר.
'בסדר, אפשר לכתוב כאן!'.
'לא, אני צריך לכתוב במחברת שלי. אני לא יכול לכתוב כאן, רק בבית'.
"החלטתו הייתה נחושה, ומה יכולתי לעשות?!
"ראו מה זאת אהבת תורה! ראו עד היכן התמדתו המופלאה של רבי איסר זלמן מלצר!"
את כל זה סיפר רבי משה חברוני בשעת ההלוויה.
ב'שבעה', כשבא רבי משה לנחם את הדודה הרבנית, הזכירו בני הבית את הספור שספר בהספד.
אמרה לו הדודה: "לא כך היה המעשה".
"לא כך היה?", תמה רבי משה חברוני. "והרי בעיני ראיתי ובאזני שמעתי. הוא בא אלי בעיצומו של העוצר…".
"נכון", אמרה הדודה, "הוא בא אליך בעיצומו של העצר, אבל כל המעשה שונה לחלוטין. אתה ספרת את הספור, כדי ללמד על אהבת התורה של רבי איסר זלמן ועל התמדתו. את זה כולנו כבר יודעים, גם בלי הספור שלך. הספור מראה את שבחו בענין אחר".
וכך ספרה אשתו של רבי איסר זלמן מלצר, על פשר אותו מעשה:
"רבי איסר זלמן כתב את חידושי התורה שלו, ואני סייעתי לו לסדר את הכתבים. הוא רצה מאד שהספר יצא לדפוס, ואני רציתי בכך עוד יותר ממנו. הבעיה הייתה, שבגלל קצב ההדפסה האיטי ובגלל העומס, בעלי הדפוס אמרו שרק בעוד חמש שנים יוכלו להדפיס את הספרים! זה היה מצער מאד, שהרי עולם התורה זקוק לספרים של ר' איסר זלמן!
"יום אחד הודיעו לי מבית הדפוס, שמישהו ויתר על ההדפסה שלו. 'אם תביאו לי את הכתבים של ר' איסר זלמן עד מחר, בשמונה בבוקר, הכתבים יכנסו מיד לדפוס. אבל אם תבואו בשמונה וחמש דקות, התור ייתפס, ותחכו עוד חמש שנים', כך הודיע בעל בית הדפוס".
בלילה הגיע ר' איסר זלמן לביתו, והרבנית ספרה לו בשמחה גדולה, שהכתבים יכנסו לדפוס למחרת בבוקר. הכל כבר מוכן ומאורגן, אין שום מניעה להביא את הכתבים להדפסה.
פתאם החוויר רבי איסר זלמן. "מה קרה?", שאלה הרבנית בדאגה.
"את יודעת, שהכנסתי לספר קושיא ותרוץ של ר' אהרן כהן, וגם קושיא ותרוץ של ר' חצק'ל סרנא, ורק את ר' משה חברוני לא הכנסתי".
"נו, ולכן? מה הבעיה? ר' משה חברוני הרי לא יקפיד, הוא עניו גדול…"
"אני לא יכול לפגוע פגיעה כזו", אמר רבי איסר זלמן. "אני לא אדפיס את הספר בלי קושיא של ר' משה".
הרבנית בילה הינדא כמעט התחילה לבכות, אבל רעיון גאוני נצנץ ועלה במוחה.
"תיגש לר' משה חברוני, ותשאל אותו על תרוץ לקושיא ברמב"ם, על אף שאתה כבר יודע את התרוץ. תמחק את התרוץ שאתה כתבת, ותכניס את התרוץ שלו – שיהיה זהה לשלך – ל'אבן האזל'".
בשעה שתים בלילה הגיע ר' איסר זלמן מלצר אל ר' משה חברוני, כדי לשמוע ממנו תרוץ לקושיא, ולהכניס ל'אבן האזל', כדי שלא יהיה חשש של פגיעה בר' משה…
כזכור, היה באותו לילה עצר, אבל העצר לא הפחיד את ר' איסר זלמן מלצר. הוא בא אל ר' משה חברוני עם 'רמב"ם קשה'. הוא אמר, שלא היה יכול לישון בלילה, והייתה זו האמת לאמתה, וכי היה יכול לישון בעת כזאת?! הן הדפסת הספר תלויה ועומדת על חוט השערה, ובשום אופן אי אפשר להוציא את הספר, אם תהיה בכך פגיעה ח"ו בר' משה.
לאחר שהציג ר' איסר זלמן מלצר בפני ר' משה חברוני את הקושיא האדירה, וקבל ממנו את התשובה, שכבר חידש בעצמו לפני כן, הוא מהר אל ביתו. צריך היה לערוך את הדברים מיד, שבשעה שמונה בבוקר כבר יהיו הכתבים בדפוס…
"ר' איסר זלמן היה מתמיד גדול מאד", אמרה הרבנית בילה הינדא, "אבל הוא לא היה רק מתמיד, הוא גם היה 'מרחם על הבריות'. מאמצים גדולים מאד עשה ר' איסר זלמן כדי להיזהר מכל חשש של פגיעה ח"ו בזולת".
(מתוך הספר 'אדרבא')
שבת קמג
היכן נחלקו ב"ש וב"ה בסור מרע ועשה טוב
הגמרא בברכות (כח.) מספרת מה אירע לאחר שמינו את רבי אליעזר בן עזריה לנשיא. תנא, אותו היום סילקוהו לשומר הפתח וניתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו – לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. נשאלת השאלה – מה פירוש 'שאין תוכו כברו' ?
מובא באחד המפרשים, רעיון נפלא: כל המחלוקת הזאת, היתה בין 'סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב' או שקודם כל 'עֲשֵׂה טוֹב' ורק אח"כ 'סוּר מֵרָע'. רבן גמליאל אחז לשיטתו, שלבית המדרש מכניסים אך ורק תלמידים שהתנתקו לגמרי מהרע, ועושים רק טוב – זה 'תוכו כברו' !
מנגד, בא ר' אלעזר בן עזריה ואמר לו – לא כך, אלא ע"י ה- 'עֲשֵׂה טוֹב' אפשר ג"כ לדחות את ה'רע' ! אם אתה מציע לאדם לעשות טוב, ובזכות הדרך הזו הוא יתרחק מן הרע – כך תוכל להכניס לבית המדרש 2800 תלמידים ביום אחד.
רעיון נפלא נוסף, מובא בתפארת שלמה לגבי הגמרא במסכת שבת (קמג.) וכן בביצה (ב.) בית שמאי אומרים: מגביהין מעל השלחן אפילו בידיים עצמות וקליפין וזורקים בפח. ובית הלל אומרים: לא כשיטת ב"ש, אלא מסלק את הטבלא כולה לוקח את המפה או הכלי שבו מצויים הקליפות והעצמות ומנערה. אומר רש"י – מגביהין. בשבת מעל השלחן עצמות שאינן ראוין לאכילה וקליפי אגוזים ולא חיישינן למוקצה. ובית הלל אומרים. אין מטלטלין אותן בידים שמוקצה הן: אלא מסלק הטבלא. שיש תורת כלי עליה ומנערה.
אומר התפארת שלמה –ב"ש וב"ה, חלקו ביניהם מה עושים. ב"ש אמרו – דבר ראשון 'סוּר מֵרָע' – קח את הקליפות והעצמות ותזרוק אותם. בלי זה, אין לך מה להתקרב לעבודת ה' ! לעומתם, אמרו ב"ה – זה לא ילך. ללכת ולהגיד לאדם שיוציא את כל הקליפות מתוכו, וללכת לעבוד עבודת ה' – זה קשה מאוד ! אלא מה, קח את זה ביחד עם הכלי – שהכלי הוא בחינה של 'עֲשֵׂה טוֹב' – אם תעשה טוב, ממילא תוכל לזרוק את העצמות והקליפות.
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
שבת קמב
האם פיו של האדם יכול להיות בסיס לדבר האסור?
בסיס לדבר האסור
הרה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א מספר על אחד מהפעמים שנכנס להיכל קודשו של הרבי מביאלה, ה'חלקת יהושע' זצ"ל, בליל ערב ראש השנה כשהיה בחור ישיבה יחד עם חבריו. בקשנו לשמוע דברי חיזוק לקראת יום הדין. הרבי שמע את בקשתנו, ושתק. המתנו בדריכות.
לפתע פרץ בבכי מר, שזעזע אותנו עמוקות. אמר: "אתם קבוצה גדולה של בחורים, וכל אחד מכם עולם מלא בפני עצמו. לב יודע מרת נפשו, כל אחד יודע במה נכשל ומה עליו לתקן. ולשוחח עם כל אחד בפרטות על מצבו, ולהמליץ בפניו אלו קבלות יקבל, אין עתה פנאי. לכן אומר לכם דבר השווה לכולכם.
"דעו, מחר בפרוס הלילה נכנסת שנה חדשה ומתקדש יום הדין הגדול והנורא – יום בו נעמוד ונתחנן על נפשנו: 'זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים. וכתבנו בספר החיים, למענך אלוקים חיים'. יום בו נעתיר 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך והינשא על כל הארץ ביקרך', יום בו נאמר מלכויות זיכרונות ושופרות.
על כל אחד להתבונן, באיזה פה הוא עומד לומר תיבות קדושות אלו. האם אפשר לאמרן בפה מלוכלך מדיבורים אסורים, בפה שאינו טהור ואינו נקי?"…
ומובא באלשיך הקדוש זצ"ל (שהובאו גם ב'שמירת הלשון' שער הזכירה פרק י, בהגה) על הפסוק: "והיה על אהרון לשרת, ונשמע קולו בבואו אל הקודש" (שמות כ"ח, ל"ה): "והוא, כי המנבל פיו בחלאת טומאת נבלת פה, שקץ ישקץ פיו ולשונו ותעב יתעבם, כי עשאם בסיס לדבר האסור. ואיככה יוכל לעמוד לפני מלך מלכי המלכים בפה דובר נבלה, ולא יקצו, על קולו לאמר מי הוא זה נבזה ערב לבו, לעמוד לפניו לבקש רצון על עוונותיו בניבו נבזה, בכלי עכור מוקצה מחמת מיאוס.
ומסיים שם האלשיך: בוא וראה, אדם שמשתדל בעבודת קונו ועוסק בתורה, השכינה שורה עליו ומתחברת עמו. כיון שבא להיטמא השכינה מסתלקת ממנו, וכל סטרא דקדושה מתרחקת ממנו, ושורה עליו רוח טומאה וכל סטרא דמסאבא. בא להיטהר מסייעין אותו. ואחר שנטהר וחזר בתשובה, מי שנסתלק ממנו שב ושורה עליו.
(מתוך הספר 'מקרבן לתורה')
שבת קמא
במה דומה לימוד התורה לצנון וחזרת?
האי פוגלא – צנון
על הפסוק שני גויים בביטנך האמור אצל רבקה אמנו, מביא רש"י את דברי הגמרא בעבודה זרה (יא.) אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים" איזו מעלה יש בכך, שיש צנון וחזרת כל השנה?
ניתן ליחס לצנון ולחזרת משמעות שונה: צנון – הכוונה לחריפות, יש ללמוד את התורה בחריפות. חזרת- לאחר שלומדים, יש לחזור על הלמוד. אולם ליצר הרע יש תרוצים רבים: בימות החמה הוא טוען שקשה ללמד בגלל החום, ובימות הגשמים הוא אומר שאי אפשר ללמד מפאת הקור.
רש"י מציין ע"פ הגמרא את מעלותיהם של אנטונינוס ורבי, אשר לא פסק מעל שלחנם, לא צנון – חריפות, ולא חזרת – חזרה על לימוד התורה, וזאת אפלו בימות החמה ובימות הגשמים.
(נופת צופים – דרשות מהר"ם שי"ק)
מסופר על הרה״ק רבי צבי זאב וולף מזבאריז בנו של המגיד מזלוטשוב זיע״א, שישב עם חסידיו בסעודה שלישית של שבת ואמר דברי תורה, התיישב אורח בשולי השולחן, הוציא צנון מכיסו קילף אותו ואכל, התרעמו החסידים: עז פנים ומחוצף, כשהרגיש הרבי בדבר, הפסיק את שיחתו ושאל: למי יש כאן חתיכת צנון מאכל טוב לקינוח סעודה?
(עלון סיפורי צדיקים)
שבת קמ
מתי הפעם הראשונה שהגראי"ל שטיינמן אכל בננה?
קעבר משום בל תשחית
אברך הגיע אל הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, וביקש הסכמה לקונטרס הקורא להחזיר עטרה ליושנה, ולהקפיד על גילוי משקים. השולחן ערוך (יו"ד סי' קטז ס"א) מתיר, והגר"א אוסר. ואותו אברך השיג הסכמה מגדולי ישראל. הגראי"ל אך הודיעו שלא יצטרף להסכמתם. נשאל מדוע.
אמר: "בוא נראה מה יקרה למי שמקפיד על גילוי [ורבינו הקפיד בזה!]: התינוק בוכה, והאם מכינה לו דייסה. מחממת את החלב, בוחשת את האבקה, ושומעת קול חבטה ויללה. הילדה נפלה, אולי נפצעה. רצה לראות, הרגיעה וחזרה. הדייסה נשארה לרגע מגולה, יש לשפכה ולהכין מחדש".
אמר המחבר: "אבל זו חומרה ראויה!"
ענהו רבינו: "חומרות תחמיר על עצמך. אבל אתה הרי תלך ללמוד, ואת החומרה תשאיר לאישה. לא אתן לך הסכמה!"…
עוד מענין זה: הרבנית קנתה בננות. השאירה במטבח על השיש כדי שרבינו יעשרן, ופנתה לנוח. רבינו קטע ראש בננה, "יותר מאחד ממאה", ועשר. פנה לנכדו, ילד קטן שהיה בבית, ואמר: "תאכל את שארית הבננה". הילד סרב. נימק רבינו: "בננה שלא אוכלים, משחירה. סבתא תקום ותראה שהבננה השחירה, ידאב ליבה. איני רוצה שתצטער. לזרוק, זה 'בל תשחית'. תאכל, בבקשה". והילד בשלו, אינו רוצה. ברך רבינו, ואכל בעצמו.
מה שהנכד לא ידע, שעד אז לא אכל רבינו בננה. כידוע, שיח הבננות צומח מחדש בכל שנה, אבל שורשיו נשארים בארץ. אמנם בשולחן ערוך (אורח חיים רג, ג) נפסק שברכתו "בורא פרי האדמה", אך לדעת התוספות ברכתו "בורא פרי העץ", ואף בדעת השולחן ערוך יש שכתבו שברכתו "האדמה" מדין ספק (הגר"ז, ומאמר מרדכי), ויתכן שיש אף לחשוש לערלה. ומכל מקום, הכרעת ה'משנה ברורה' והחזון איש שברכתו "האדמה" בוודאות. ורבינו, כדרכו, חשש לעצמו אף לדעות יחידות, ונמנע מאכילת בננה.
אבל אם יש, ולו ספק, שמא הרבנית תצטער, ולא צער נורא חלילה, אלא יתכרכמו פניה, אם יש חשש לכך, עבר על גדרו, ואכל!
(הגדה של פסח 'אהלי תורה')
שבת קלט
איך אפשר לרקוד בחתונה במרחק מאות קילומטרים?
וראך ושמח בלבו
רבי אברהם גרודז'ינסקי ז"ל הי"ד, שימש כמשגיח בישיבת סלבודקה בחוץ לארץ. הוא גם נסע לפעמים מחוץ לגבולות העיר והישיבה כדי לאסוף כסף. באחד הלילות התקיימה חתונה של בחור מהישיבה, והוא כמובן היה במרחק רב – באכסניה באמצע הדרך. בשעה עשר וחצי בלילה, שקט ושלווה באכסניה. לפתע שומע בעל האכסניה רעשים בוקעים מחדרו של האיש (רבי אברהם גרודז'ינסקי). ניגש לראות מה קורה, והנה הוא מבחין במחזה פלאי: האורח רוקד ומנגן לעצמו – רוקד ושר… חלפו חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה, והשירה לא פוסקת…
בעל האכסניה שהיה רגיל לאורחים מכל הסוגים, חשב שהיהודי שתה משקה חריף וזחה עליו דעתו, אבל הוא הבחין כי האיש מפסיק, מעיין בספר, ואחר כך שוב: רוקד ורוקד, משהו לא ברור. למחרת בבוקר נכנס אליו בעל האכסניה ושאל: "רבי יהודי, מה קרה? לא פורים היום, לא שבת ולא ראש חודש. מה היה לך אתמול? אה, היה לך מצב רוח טוב? מה רקדת פתאום?".
ורבי אברהם הסביר לו: "תראה, בסלבודקה התקיימה חתונה של אחד הבחורים. לא יכולתי להיות שם, אבל מה הנפקא מינה? כל כך הרגשתי את השמחה של החתונה, של החתן של הכלה, ושל ההורים המאושרים… אז מה נפקא מינה איפה אני נמצא? רקדתי כאן מתוך שמחה!".
(יחי ראובן)
שבת קלח
מה מחזיק את התורה בישראל במשך שנות הגלות?
עתידה תורה שתשתכח מישראל וכו' רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל
האדמו"ר מטאלנא שליט"א מספר שזכה פעם להיות אצל הרבי מגור הבית ישראל זיע״א בפאר טאגס – לפנות בוקר, בל״ג בעומר באחת משנותיו האחרונות. ואמר לי שמסתמא ישבו הבחורים מקבוצתי בישיבת סוכטשוב שהיה מלמד שם סעודה לכבוד ל״ג בעומר, ושאלני מה בדעתי לומר להם? שתקתי, ברצותי לשמוע את דבריו. ואמר שיש זמר שחיברו הבן איש חי זצ״ל 'ואמרתם כה לחי' והוסיף שהבן איש חי היה מהאנשים הקדושים ביותר בעולם, ומסיים שם ״תורתו מגן לנו היא מאירת עינינו הוא ימליץ טוב בעדנו אדוננו בר יוחאי״ ויש להבין מהי תורתו מגן לנו.
אלא מובא בגמרא במסכת שבת (קלח:) ״תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם כיכנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל" ובהמשך מביאה הגמרא רבי שמעון בן יוחי אומר חם ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר 'כי לא תשכח מפי זרעו'. ואמר ה'בית ישראל' שבאמת היתה עתידה תורה להשתכח מישראל מקושי הגלות והשעבוד, ורק מכוח צעקתו של רשב״י 'חס ושלום שתשתכח תורה מישראל' – אותה צעקה היא שמחזיקה את התורה בישראל במשך כל שנות הגלות הקשות והאיומות, וזהו 'תורתו מגן לנו', שבזכות אותה צעקה זכינו לתורה הקדושה עמנו בכל עת, שאותה תורה שאמר אז בשעתו, היא מגינה ושומרת עלינו מכל רע.
(מרגליות הש"ס)
שבת קלז
מדוע נהג הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לכתת רגליו ל'שלום זכר'?
להכניסו בבריתו של אברהם אבינו
היה ילד בירושלים, שכבר היה בן שש שנים ולא הסכים לומר דבר שבקדושה, וגם לא ללמוד, ופנה אביו לאדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זי"ע לשאול בעצתו. שאלו הרבי האם עשה שלום זכר לבנו בעת שנולד. האב לא זכר בבירור, וענה שבוודאי עשה, כי סבר שמן הסתם לא שינה בבנו זה משאר בניו. ברם הרבי שאל שוב האם עשה שלום זכר, ושוב ענה שבוודאי עשה, וגם אז לא הרפה הרבי ושאל בשלישית. ואז נזכר שאכן, כיון שילד זה נולד בעש"ק בשעה מאוחרת לא הספיק להכין את השלום זכר, וביום שישי שאח"כ כבר נערכה הברית, ולכן לא עשה כלל שלום זכר לילד זה.
אמר לו הרבי כי העניין של 'שלום זכר' הוא, שכאשר נולד ילד אזי מיד בא עמו יצר הרע, כמובא בחז"ל (מדרש תהלים ט) על הפסוק (בראשית ח כא) 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' – משננער ממעי אמו. וע"י שב'שלום זכר' באים קרובים וידידים ומברכים את אבי הילד שיזכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה ולגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, מתבטל כוח הסטרא אחרא. וכיון שלילד זה חסרות הברכות הללו, לכן אינו רוצה ללמוד ולומר דברי קדושה. יעץ לו הרבי שבשבת הבאה יעשה שלום זכר, ויקרא לכל האנשים שרצה לקוראם אז, אילו היה עושה שלום זכר, ועל ידי שיבואו ויברכו אותו יתחיל ללמוד ולומר כל דבר שבקדושה.
(מתוך מאמריו של הרב יוסף ויכלדר ב'המבשר תורני' תזו"מ – אמור תשע"ה)
ויש להטעים על כך את דברי מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל כשהיה שומע על לידת בן לאחד ממשפחתו או ממקרוביו, היה אומר להם: 'היסוד ושורש העבודה (שער העבודה פ"ה) כותב שכששומע שנולד בן הי' אומר, ב"ה נולד עוד עובד ה' ללמוד תורה'.
וכשהחל לכהן כראש כולל פוניבז' היה מגיע הרבה לשמחת שלום זכר של האברכים, ובשאר השמחות היה מגיע פחות. פעם השיב לשאלת חתנו הגר"ז ברלין, מפני מה נראה שיותר אוהב ללכת לשלם זכר משאר שמחות: אני אוהב את האברכים ושמח להשתתף בשמחתם. בשאר השמחות יש מזרח ויש כיבודים ואני בורח מזה, בשלום זכר אין מזרח אין כיבודים רק באים לשמוח עם בעל השמחה, לכן לשם אני אוהב ללכת'.
(כאיל תערוג)
שבת קלו
ההסבר של הבריסקע'ר רב ב'וישכם אברהם בבוקר'
ברית מילה
הרב שמעון יוסף מלר שליט"א מביא שסיפר למרן הגרי"ז זצ"ל, כי כאשר היה האדמו"ר מסאטמר זצ"ל בארץ ישראל, הוזמן לשמחת ברית מילה אשר גם גאב"ד העדה החרדית הגרי"צ דושינסקי זצ"ל הוזמן לשם. והנה הרב דושינסקי זצ"ל היה כידוע דייקן גדול בזמנים והגיע בזמן לברית, אולם הרבי מסאטמר זצ"ל איחר להגיע. כאשר הגיע הרבי מסאטמר אמר לו הגרי"צ דושינסקי בצחות והרי כתיב 'וישכם אברהם בבוקר' ומדוע כבוד תורתו התאחר להגיע.
ענה לו הרבי מסאטמר גם הוא בבדיחותא אכן כן כתיב 'וישכם אברהם בבוקר', אולם מיד לאחר מכן כתיב 'ויחבוש את חמורו', ולא כתוב בתורה כמה זמן לקח לו לאברהם אבינו לחבוש את חמורו הפרטי ולהגיע אל המקום.
שמע זאת מרן הגרי"ז זצ"ל והגיב ואמר לי מתוך התלהבות בזה הלשון: כתיב 'וישכם אברהם בבוקר' לכאורה מה הרבותא בזה שהשכים אברהם אבינו בבוקר, והרי הקב"ה אמר לו 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו' והעלהו שם לעולה'. וא"כ מה הרבותא שהשכים אברהם אבינו בבוקר? והמשיך ואמר לי, וכי כאשר אדם צריך לנסוע במטוס לשווייץ בבוקר, הוא אינו משכים לקום? וכי כאשר נקבע לאדם תור אצל רופא מומחה, אינו משכים לקום בבוקר? והרי כאן נאמר ציווי לאברהם אבינו מפי הבורא עולם בכבודו ובעצמו: 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו' והעלהו שם לעולה', וא"כ וכי זהו חידוש שהשכים אברהם אבינו בבוקר?
אלא אמר מרן הגרי"ז זצ"ל יתכן שהפשט הוא – אף על פי שנאמר לאברהם אבינו מפי הבורא בכבודו ובעצמו קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו' והעלהו שם לעולה. הרי שיכולים לחשוב שאברהם אבינו לא היה יכול לישון מרוב התרגשות וציפיה לקיים ציווי השי"ת, על כן כתבה התורה הקדושה 'וישכם אברהם בבוקר', היינו שאברהם אבינו הלך לישון, וישן ללא פחד ומורא, והשכים לקום בבוקר משנתו כדי להזדרז ולקיים את ציווי ה'.
(עובדות והנהגות לבית בריסק ח"ג)
שבת קלה
מדוע לא די לגאולת ישראל זכות שמירת שבת אחת?
אמר רבי אסי: כל שאמו טמאה לידה – נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמונה ומפרש רש"י כל שאין אמו טמאה לידה – כגון יוצא דופן.
בגמרא לעיל (קיח:) אמרו: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד הן נגאלים.
והקשה בספר גנא דפלפלי (פרשת ואתחנן) אם בכוחה של השבת לגאול את ישראל מודע צריך בתי שבתות ולא די בשבת אחת, ומיישב על פי דברי הגמרא ביומא (פה:) מדוע פיקוח נפש דוחה שבת, רבי שמעון בן מנסיא אומר: ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.
וכתב הרמב"ן (נדה מד:) ששמה שמצינו בערכין (ז.) שאשה היושבת על המשבר מחללין את השבת עבור הוולד ומקרעין את כריסה בסכין למרות שאיננו נחשב לנפש ואין בהצלתו משום פיקוח נפש כיון ששייך בו את טעמו של רבי שמעון בן מנסיא כיון שעתיד הוא לשמור שבתות הרבה.
לפי"ז אומר בעל ה'גנא דפלפלי' אין לך שבת שאינה מרובה בלידות כן ירבו, וחיללו את השבת עבור עוברים שנולדו בה, וההיתר להצילם כדי שישמרו שבת אחר לידתם, וא"כ לאחר שעברה שבת נוספת ושמרוה, הוברר למפרע שגם השבת הראשונה נשמרה כראוי וע"כ צריך שיעברו שתי שבתות אך גם שמירת שבת אחת בכוחה לגאול את ישראל.
והקשה לו תלמידו, הלא אם נולד בשבת, גם את השבת שלאחריה יחללו, כי אם נולד בשבת זמן מילתו הוא גם כן בשבת, ואיך נאמר שהשבת השניה שתישמר תכפר על חילול השבת הראשונה, והשיב לו שתינוקות הללו שחיללו עליהם את השבת וכדברי הגמרא בערכין שמקרעין את כריסה של היולדת בסכין, הם תינוקות 'יוצא דופן', שאמרו עליהם בגמרא בשבת שלא מחללין עליהם את השבת וא"כ שפיר שומרים את השבת השניה וחוזר התירוץ למקומו שהטעם שצריך שתי שבתות הוא כדי שהשמירה של השבת השניה תכפר על חילול שבת הראשונה.
שבת קלד
החידוש של האדמו"ר מקלויזנבורג למה לא חששו לאסור מילה בשבת מטעם שמא יעבירנו
ברית מילה בשבת
האדמו"ר מקלויזנבורג בעל ה'שפע חיים' זצ"ל, הוזמן לברית בעיר עמנואל לבנו של הרב ר' יוסף מרגליות ונכדו של ר' זלמן מרגלית ממקימי העיר וממקורבי האדמו"ר. כשנשא דברים במהלך הברית הביא את קושיא המפורסמת מדוע בשופר לולב וקריאת מגילה ביטלו חז"ל את המצוה כאשר זה חל בשבת מחשש שמא יבואו לעבור על איסור טלטול ברשות הרבים ואילו בברית מילה לא גזרו, ולא חששו שמא יבואו לטלטל את אחד מהדברים הנצרכים למילה,
הר"ן במסכת ראש השנה מיישב על פי סברא שיש חילוק בין שופר, לולב ומגילה – שהכל טרודים בהם ביום קיום מצוותם, ואם ישכח אחד ויוציא, לא יהיה מי שיזכירנו שהיום שבת, ולכן גזרו חז״ל שלא לקיימם בשבת, לבין מילה שרק אבי הבן טרוד בה ביום השמיני ולא כל ישראל, ואם ישכח האב ויבוא להוציא את התינוק – יימצא מי שיזכירנו ששבת היום, ולכן במילה לא היה צורך בגזירה.
יישוב נוסף בדרך חידוד אמר האדמו״ר, שהנה עניינם של הגזירות והחומרות שעשו חכמים למצוות, אף שלפעמים סיבת החומרה או הגזירה רחוקה מן המציאות, התבאר על ידי הגאון בעל ״עצי חיים״ מסיגט, על פי דברי הגמרא (קידושין לט:) ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", והיינו שכל מצוה הכתובה בתורה – אין מתן שכרה בצידה בעולם הזה, אלא בעולם הבא. בהמשך סוגיית הגמרא מתבאר כי אילו היה שכר מצוה בעולם הזה, לא היה האדם נכשל בהרהור זר בעת עשיית המצוה, מפני שכחלק מהשכר מצוה, זה היה מגן עליו שיעשנה בשלימות וללא פגם. אולם מכיוון שאין שכר מצוה בעולם הזה, על כן יש חשש להרהור עבירה שיפגום בעשיית המצוה.
ומשום כך, כדי שבכל זאת ייעשו המצוות בשלימותן, הוסיפו חכמים לכל מצוה גזירות וחומרות. השכר על ההקפדה על הגזירות והחומרית, להבדיל משכר המצוה עצמה, כן ניתן בעולם הזה, שהרי לא נאמר ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא״ – אלא על שכר המצוות שנכתבו בתורה, ולא שכר החומרות והגזירות שהוסיפו חכמים.
אלא שמצינו המשיך בעל ה'שפע חיים' ואמר, עוד אפשרות לזכות בשכר מצוה כבר בעולם הזה – לגבי פנחס, שקינא את קנאתו והרג נשיא שבט מישראל, אמר הכתוב: ״הנני נותן לו את בריתי שלום״, ועל כך אמרו חז״ל שהקב״ה אמר על פנחס: ״בדין הוא שיטול שכרו״. וכל כך למה? כתבו המפרשים שמה שקיימא־לן ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא״ הוא רק בקי מצוה באופן טבעי, אבל על מסירות נפש למצוות, וכן כל תוספת בענין המצוה שמקבל האדם על עצמו, יש שכר מצוה! גם בעולם הזה. משום כך פנחס שמסר את נפשו, זכה לקבל את שכרו לאלתר.
ואף לגבי ברית מילה ישגה מסירות נפש, שהרי עליה אמרו חז"ל (שבת קל.) כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזירת המלכות. כגון עבודת כוכבים ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם", וכן נאמר שם שאת מצות המילה מקיימים ישראל בשמחה, ולכן במילה יש מתן שכר בצידה אף בעולם הזה, וכאמור בשכר זה כלולה השמירה על מקיים המצוה שיעשנה בשלימות, ללא הרהור זר וללא פגם.
ומכיוון שכך, אמר בעל ״שפע חיים״, לא הוצרכו חז"ל להוסיף משמרת ולגזור על המילה בשבת, כי הלא טעם הגזירות הוא שיקבל האדם שכר בעולם הזה שיגן עליו בעשיית המצוה, ישנו במילה גם ללא גזירות, ולכן לא גזרו לאסיר מילה בשבת משום ״שמא יעבירנו״!
(והוסיף בשולי הדברים: יש החוששים לבוא לכאן, מחמת סכנת הדרכים של הישמעאלים, אך הם אינם יודעים שכיוון בנסיעה זו משום מסירות נפש – זו כשלעצמה היא השמירה הגדולה והבטוחה ששום רע לא יאונה, חס ושלום!)
(ע"פ הספר כמוצא שלל רב – פר' תזריע, מפי עד שמיעה, הובא בספר ״ביום השמיני' בענייני ברית מילה – עמ' ערב)
שבת קלג
למה התכוון דוד המלך כשאמר ואנוכי תולעת ולא איש?
זה אלי, ואנוהו – התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה וכו' אבא שאול אומר: ואנוהו – הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום.
בספר "פרדס יוסף", הביא לבאר את המחלוקת הנ"ל בפסוק "זה אלי ואנווהו" אם לומדים "התנאה לפניו במצוות" או לאבא שאול לומדים ש'מה הוא רחום אף אתה רחום' וכו', שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כלומר: דרך אנשים שבמצוות שבין אדם למקום הרי הם מדקדקים בקלה כבחמורה, ומוסיפים להדר עד שליש ויותר ואילו ב'בין אדם לחבירו' אינם מקפידים לצער זולתם. זה מה שאבא שאול בא להוסיף, שגם אם הנך מהדר במצוות "התנאה לפניו במצוות" תזכור גם כן להדר ב'בין אדם לחבירו' שכן מה הוא רחום אף אתה רחום".
והוסיף לבאר בזה באופן נפלא את מה שאמר דוד המלך בתהילים, "ואנכי תולעת ולא איש", שדוד המלך התאונן על רודפיו שמקפידים על מצוות שבין אדם למקום ואינם מקפידים על בין אדם לחבירו, וטען כך: הרי בכל דבר מאכל הנכם בודקים את המאכל שלא יהיו בו תולעים, אז אם הנכם מקפידים שלא לאכול תולעים, הקפידו גם כן שלא 'לאכול' אנשים, וזה שאמר "ואנכי תולעת ולא איש" הַחשיבו אותי לפחות כתולעת ואל תאכלו אותי…
(אגעדאנק)
שבת קלב
השאלה הראשונה שנשאל רבה של טעפליק
וביום השמיני ימול בשר ערלתו – ואפילו בשבת
בספר שבוע וישוע הבן (להרה"ג רבי מרדכי גרוס שליט"א, עמ' קד) מובא בשם מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל, שסיפר לו הרב מטעפליק הגאון ר' שמעון אהרן פולונסקי זצ"ל מגדולי המורים בדור העבר בעיה"ק ירושלים, שמנהג היה בעיירתו בשבת ראשונה למינוי רב, שהקהל מלווה את הרב בליל שבת בניגון מבית הכנסת לביתו, ולאחר שהרב קידש על היין הקהל חוזרים לבתיהם, וזו היא הכתרת הרבנים.
בשבת ראשונה למנויו, לאחר שמזג את הכוס וכל הקהל מלאו את ביתו לשמוע הקידוש, נדחף תינוק אחד בבהלה ושאלה בפיו: אמי שלחה אותי לשאול את הרב, שברגע זו נולד לה בן זכר אימתי לעשות השלום זכר אם בשבת זו או לשבת הבאה? השיב הרב מטעפליק לאותו תינוק, לך אמור לאמך אם יש בביתה עוגה ויין שתעשה השלום זכר כבר הערב.
הרב מטעפליק כשסיפר הוראה זו לתלמידו מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל הוסיף ואמר, תא חזי הסייעתא השמיא שנתנו לי מן השמים לשאלה הראשונה לעיני כל הקהל. כי באמת אין שאלה זו בפוסקים בשו"ע יורה דעה בסימן רס"ה בהלכות מילה, במקום שמדברים על שלום זכר. אלא שבערב שבת זו של ההכתרה שלי החלטתי כיון שחג הפסח ממשמש ובא, אשנן את כל הפרי מגדים הלכות פסח ושם בסימן תמ"ד (משבצות זהב סק"ט) בדיני ערב פסח שחל בשבת כותב הפמ"ג בזה"ל:
"ויראה אם נולד בן זכר בליל שבת לאחר צאת הכוכבים, והקהל התפללו ערבית בלילה, י"ל דקורין הזכר בלילה זה, דמשמע התם הנושע מבטן אמו, וקרוב ללידה עושין, בשבת שהכל מצויין בבתיהם, ועושין בליל שבת סמוך ללידה, וא"כ משמע שבת שניה הסמוך ללידה לא הוה מצוה, עכ"ל הפמ"ג.
(קב ונקי)
שבת קלא
מה ענה הגראי"ל שטיינמן לשאלה מה ללמוד עם 'מתחזקים'?
ש. אברכים רבים מתמודדים עם השאלה האם ללמוד עם המתחזק גמרא, אשר היא זו שמעניקה לו חיות ו'געשמאק', או לעומת זאת יש ללמוד אתו הלכות מעשיות?
רבנו: מה חשוב יותר, 'מצוה' או 'מכשירי מצוה'? על ידי זה שילמדו אתו גמרא במשך חצי שנה או שנה אז יגיע זמן שירצה להתקרב, נמצא שהלימוד הזה הוא רק בגדר 'מכשירי מצוה' ואחר כך הוא יגיע לקיום המצוות – אבל בינתיים הוא הרי נצרך לדעת הלכות שבת. היערות דבש אומר שאי אפשר להינצל מחילול שבת אם לא ילמדו הלכות שבת, בלי זה אי אפשר להינצל! אפילו מדינים דאורייתא, וכל שכן דרבנן! כך אומר היערות דבש, נו, הרי זה בגדר מעשים שבכל יום שאנשים נכשלים בהלכות שבת. חילול שבת דאורייתא בשוגג מחייב קרבן חטאת. ובל יחשוב האדם שעבירה בשוגג היא מילתא זוטרתא. הרי חז"ל ביטלו נטילת לולב משום החשש שמא אדם ישכח ויטלטל ארבע אמות ברשות הרבים בשוגג. בגלל חשש זה קבעו חז"ל שבמשך אלפי שנים יהודים לא יתקעו בשופר בשבת, ולא ייטלו לולב בשבת. מדוע? שמא יקרה פעם אחת שאדם יעבור עבירה בשוגג. ובשביל זה כדאי לבטל במשך כל כך הרבה שנים – מזמן חז"ל ועד היום – את כל כלל ישראל מלתקוע בשופר בשבת וליטול לולב. מה יש? שמא יהודי אחד יחלל שבת בשוגג!
מובא בגמרא (שבת ה, ב) שבן עזאי סובר ש'מהלך כעומד דמי'. הירושלמי שואל, וזה מובא בתוס' שם (ד"ה בשלמא), שלפי שיטת בן עזאי מתי בכלל ייתכן שאדם יעבור איסור כשמעביר ארבע אמות ברשות הרבים, הרי תמיד הוא כעומד? ותירצו שעובר האיסור כשהוא קופץ. מסופר שהרעק"א שאל: לפי זה מה החשש שבגללו ביטלו חז"ל תקיעת שופר בשבת, האם החשש הוא שבן אדם ילך ללמוד תקיעות ויקפוץ? וכמה הוא יקפוץ – ארבע אמות! הרי לקפוץ ארבע אמות זה לא כל כך קל! לקפוץ ארבע אמות זה 'קונץ'. הנכד של רעק"א [האדמו"ר בעל תורת אמת] השיב שמכיוון שמדובר בהליכה לדבר מצווה, אז זה מתאים לקפוץ ארבע אמות… הדבר הזה מצא חן בעיני רעק"א… [א"ה ועי' חדושי רעק"א ר"ה כח, ב מש"כ בזה, ויש שציינו גם לדברי בן עזאי במסכת אבות הוי רץ למצוה קלה וכו']. עכ"פ מחשש כזה שהאדם יקפוץ ארבע אמות ויעבור בשוגג, משום זה ביטלו תקיעת שופר. רואים מזה עד כמה חמור איסור דאורייתא אפילו בשוגג! נו, אז האם לא כדאי בשביל זה ללמד אותם הלכות?
האם נמתין שהוא ילמד גמרא במשך שלוש או ארבע שנים, ואו אז הוא יקבל געשמאק?!… נכון, ישנם כאלה אשר באמת למדו כך, וכעבור כמה שנים הם התחילו לשמור – אבל הרי בינתיים הוא מחלל שבת.
שבת קל
מדוע התעכבו האבני נזר ותלמידו הרב מקוז'גלוב בציון הרשב"י?
במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים וכו' במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב
האדמו"ר בעל ה'חסדי דוד' מסוכטשוב ותלמידו הגאון הרב צבי אריה פרומר – הרב מקוז'יגלוב, שכיהן כראש ישיבת חכמי לובלין לאחר פטירת הגרמ"ש שפירא זצ"ל היו בארץ ישראל בשנת תרצ"ה במשך כמה חודשים, סיפורים רבים ישנם על מסע זה של צדיקים אלו. כשהגיעו למירון בל"ג בעומר, נכנסו יחד לציון הרשב"י להעתיר בתפילה ותחנונים לפני בורא עולם, האדמו"ר יצא לאחר זמן ואילו הרב מקוז'יגלוב עדיין נשאר בציון, ולכשיצא לבסוף ונשאל לסיבת עיכובו אמר שקיבל על עצמו שלא יעבור עליו יום ללא שיחדש חידוש תורה, כי חושש לשיטת הר"ן שמפרש את דברי הגמרא שיוצאים בברכת אהבה רבה מי שלא בירך ברכת התורה, ומקשה הר"ן א"כ ברכת התורה היא ברכה לבטלה ומתרץ שאחד זה ללימוד תורה ואחד לחידושי תורה. וכיון שהיו היום בדרכים טרם חידש חידוש בתורה, וכעת חידש את חידושו.
חידוש זה מופיע בספרו שו"ת ארץ צבי (ח"א סי' כז) וכך חידש: בפרשת ויחי (מט, כא) כתוב "נפתלי איילה שלוחה הנותן אמרי שפר" ומפרש רש"י זו בקעת גינוסר שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ. ותרגם אונקלוס- "נפתלי בארע טבא יתרמי עדביה ואחסנתיה תהי מעבדא פירין יהון מודן ומברכין עליהון". וקשה הלא ברכת הנהנין היא מדרבנן ומהתרגום משמע שנלמדת מן הפסוק והיא מדאורייתא, ועוד מה רבותא דנפתלי והרי כל הפירות מברכים עליהם.
ומיישב שקושיא אחת מתורצת בחברתה, שאכן בכל מקום ברכות הנהנין הם מדרבנן אך מירון מקומו של רשב"י בעל הזוהר הקדוש, והזוהר בפרשת עקב אומר שברכות הנהנין מן התורה, וידוע כי במקומו הלכה כיחיד במקום רבים, וכמו שמצינו בשבת (קל.) במקומו של ר"א היו כורתין עצים וכו' וכמ"ש הר"ן בפרק מקום שנהגו. ומירון הוא חלק נפתלי כידוע, וע"כ כתב התרגום על נפתלי שמקומו יעשה פירות ויהיו מברכים ומודים עליהם.
שבת קכט
מדוע בחג השבועות לא נאמר תאריך אלא רק שחל אחרי חמישים יום
דש ללמוד זאת ממה דאיתא בגם׳ (שבת קבטס שאסור להקת דם בכל ערב יום טוב, משום שגזרו אמו יומא טבא דעצרת, שכשהיו בני ישראל במדבר סיני יצא בערב שבועות רוח ושמו ׳טבוח/ ואם לא היו מקבלים ישראל את התורה ׳הוה טבה להו לבשרייהו ולדמייהר, [ומאחר שבערב ירט דשבועות יש סכנה להקיז דם על כן אסרו בכל ערב ירט, הובא ברמ״א ארח תס״ח י]. ולכאורה צריך ביאור, הרי רוח זו הייתה לפני אלפי שנים, ואתה סכנה יש בדבר לדידן, עד שאסרו מחמת זה להקיז דם בערב שבועות עד היום הזה. אלא, מבאר ב׳מחצית השקל׳ (שם סקט״ו) ונודע דבכל הזמנים שאירע לאבותינו ענין מה, כשיגיע זמן ההוא שוב מתעורר קצת מעץ אותו דבר וענין ההוא. וכבר אמרו מכאן להוכיח שאם עניני הסכנה שהיו אז מתחדשים בכל שנה ושנה, קל וחומר שכל עניני מתן תורה – נתינת ההורה, וקירבה בני ישראל אל ה׳ שבים להתחדש.
והנה, בכל המועדים אמרה תורה זמן מדויק באיזה יום יחול החג, ׳ובחמשה עשר׳ וכדומה, אבל בשבועות לא נאמר בתורה זמן ויום בשנה שבו יחול החג, ורק אמרו וספרתם לכם ממחרת השבת… תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה הדשה לה׳, ואף בגמ׳ מצינו(ר״ה ו:) שלדעת רב שמעיה עצרת פעמים ה׳ (בפיח) פעמים ו׳ פעמים ז׳יג, וביאור הדברים, שקבלת התורה אינה תלויה ביום מסרס בחודש, אלא בגמר הבנתו בכפירת המישים יום יקבלנה בשתי ידיים מהבורא יתב״ש.
(באר הפרשה)
שבת קכח
מתי חרג הדברי חיים ממנהגו ונתן הסכמה?
אין מילדין את הבהמה ביו"ט
בספר לקט אמרים (ח"ב עמ' ט"ז, להגרי"מ שכטר שליט"א) הביא מעשה, שפעם בא מחבר ספר אל הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זיע"א, וביקש הסכמה על ספרו. והרב מצאנז היה נמנע מלתת הסכמות. אבל אותו מחבר לא ויתר והפציר מאוד שיעיין לפחות מעט בספרו. פתח הדברי חיים את הספר ונפלו עיניו, שהמחבר עומד על השאלה, על הפסוק "כאיל תערוג על אפיקי מים" (תהילים מ"ב, ב'). ומביא קושיית המפרשים: שהיה לו לכתוב או כאיל יערוג – לשון זכר. או כאילה תערוג – לשון נקבה. ומדוע ערבב הפסוק לשון זכר ונקבה יחד?
והביא מחז"ל שאמרו (ב"ב ט"ז.) שאילה זו רחמה צר, ובשעה שכורעת ללדת צועקת שבעים קולות כמספר תיבות של מזמור יענך, ומזמין לה הקב"ה דרקון (מין נחש) שמכישה בבית הרחם, ונקרע המקום ומתרחב, כדי שהעובר יוכל לצאת בשלום. וזה מה שאמר הקב"ה לאיוב (איוב ל"ט, א') "הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור", שהקב"ה משגיח ושומר את האילה בעת לידתה. ועוד איתא בחז"ל (מדרש שוחר טוב תהילים מזמור מ"ב) על אילה זו שהיא חסידה שבחיות ורחמיה מרובים, ובעת שיש עצירת גשמים ויובש בעולם, באים כל החיות אל האילה ומבקשים ממנה שתתפלל עליהם, והיא זועקת להקב"ה וממציא להם מעין ושותות כולם.
והקשה אותו מחבר: ומה יקרה כאשר יזדמנו לאילה שני המצבים גם יחד, שבעת שהיא כורעת ללדת באות החיות ומבקשות ממנה להתפלל אל הקב"ה עבור הגשמים? ומתרץ: שבאותה שעה שוכחת האילה מעצמה ומכל יסוריה, ועושה את עצמה כ"איל" זכר שאינו מוליד וזועקת להשי"ת על חברותיה. וזה שאמר הכתוב "כאיל תערוג" שהאילה עושה עצמה זכר וזועקת להשי"ת על אפיקי מים. ע"כ. הרה"ק מצאנז התפעל מאוד מפירוש זה, ונענה ואמר שצריך לתת לאותו מחבר הסכמה, שאם לא היה לו מסירות נפש להשי"ת לא היה עולה בדעתו אימרה זו. עכ"ד.
שבת קכז
עבור מי החזון איש והסטייפלער הציעו יחד את המיטה?
אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב ויאמר וגו' אל נא תעבור מעל עבדך.
הרה"ק ר' מאיר מפרמישלאן זיע"א שואל אברהם אבינו גופיה מנין ידע שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה? ומתרץ שמגודל קדושתו היו גופו ואבריו של אברהם אבינו רצים ועושים מאליהם את רצון בוראם ומשהרגיש שגופו מבקש לרוץ לאורחים, הבין שזהו רצון השי"ת.
על גודל מסירותו של מרן החזו"א זצ"ל לקיים מצות הכנסת אורחים סיפר הגה"צ ר' חיים ברים זצ"ל שערב אחד התעכב בביתו של מרן החזו"א זצ"ל, עד שכבר לא היה אמצעי תחבורה לירושלים, לא היתה לו ברירה אלא להשאר ולישון ב-ב"ב, קם מרן החזו"א ובעזרת גיסו הגדול מרן הסטייפלער זצ"ל ואשתו שהיו בבית החל טורח ומתאמץ בהכנת מקום לינה בעבורו, ומרן החזו"א לא נח עד שמיטה תהיה מוכנה ומוצעת כראוי, תוך כדי שהכין לו קערה וספל לנטילת ידיים, ר' חיים ברים חש אי נעימות גדולה לנוכח הטירחה סביבו, אבל כשהציע למרן שהוא יכין בעצמו את המקום ללון, הישיר אליו החזו"א מבט ואמר לו: וכי מאימתי יכול האתרוג להביע דעות כלפי בעליו היאך וכיצד להשתמש בו? מצות הכנסת אורחים היא ובמצוה אין הנחות.
(דרשו – הרה"ג ר' אהרן כהן שליט"א)
שבת קכו
איך ניצל ר' חיים בריסקע'ר בעודו תינוק משערי מוות?
מְפַנִין אפילו ארבע וחמש קופות וכו' מפני האורחים
סיפר הגאון ר' משה שטרנבוך שליט"א על הצדיק רבי משה מקוברין זצ"ל שהגיע פעם לוואלוז'ין אל חמיו של מרן ה"בית הלוי"- רבי יצחק עפרון זצ"ל, ומצא שם את הבית הלוי זצ"ל כשהוא מודאג ממצב בנו התינוק רבי חיים זצ"ל שנתקף במחלה אנושה והגיע עד שערי מות עד שהרופאים כבר התייאשו מלרפואותו, והנה כאשר שמע הצדיק רבי משה על מצבו של רבי חיים, הביע את רצונו שיערכו את השולחן להסב לסעודה, ומיד מילאו את בקשתו וערכו סעודה, ובתוך הסעודה פתח רבי משה ואמר כדברים האלה:
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא (בראשית כ"ה, כ"א) "שנינו במסכת בבא בתרא (טז:) "אבן טובה תלויה על צווארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא", מהי אבן טובה זו – הוי אומר מידת הכנסת אורחים שהצטיין בה אברהם אבינו, "ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה" – זהו גלגל הזורח בכל מקום בעולם, שכל זמן שיהודי מתעסק בהכנסת אורחים מתעוררת זכותו של אברהם אבינו לסייעו לרפאות את החולה בזכות אבן טובה זו של מצוות הכנסת אורחים. וא"כ, כיון שבעל הבית מתעסק עכשיו בהכנסת אורחים, תתעורר זכותו של אברהם אבינו לרפאות את נכדו חיימ'ל במהרה", וכך הוה שמצבו הוטב מיד. והכנסת אורחים היא סגולה לרפאות חולה, וביותר, שאפילו יהודי המרבה להכניס אורחים, יש כח בברכותיו לרפאות חולים.
(מאמר שבועי מרן הגרא"מ שטרנבוך שליט"א)
שבת קכה
האם קורח ועדתו התגוררו בבית או באהל?
הכל מודים שאין עושים אהל עראי בתחילה ביו"ט
בפרשת קורח כתוב "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם" (טז. לב) לעומת זאת בפסוק שבו מוזכר מקום מגוריהם של קרח ועדתו נאמר בלשון אחרת, לא "בית" אלא "אהל": "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה". וכן "ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם". ומה פשר החילוק?
ביאור נחמד לכך כותב הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל, בספרו "אמרי שפר", "בית" – היינו דירת קבע ו"אהל" – היינו דירת עראי. ולפיכך במדבר שלא חנו ישראל בקביעות במקום אחד אלא כל חנייתם במדבר הייתה רק דרך עראי, מקום חנייתם מכונה הוא בשם "אהל". וכאמור: "ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם". ומפני כך כל זמן שהיו בחיים והיו נוסעים ממקום למקום עם בני ישראל, אזי היו נקראים "אהליהם" – דרך עראי.
ברם כעת, שנבלעו באדמה המה וכל אשר להם ונעשו בתיהם קבריהם, אם כן נעשו להם אהליהם לבית של קבע, כי המה קבועים שם בגיהנם עם אהליהם. ומכיון שנעשו להם לבתים קבועים, נקראו הם איפוא בשם "בתיהם" -"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם"…
שבת קכד
ההורים החילונים החביאו את הכסף בשבת בארון הספרים
זוג בעלי תשובה נישאו בשעה טובה ומוצלחת, תקופת-מה לאחר החתונה מגיעים ההורים של החתן לבקר את הזוג. היה זה בעיצומה של השבת, ובני הזוג ידעו שהוריהם עשו את הדרך בנסיעה, רח״ל, אבל לא על זה הם באו בשאלה.
ההורים הביאו עמהם עוגה טעימה, והיתה זו כמובן עוגה כשירה למהדרין. ״אנחנו מתחשבים בכם, וביקשנו מהמוכר שייתן לנו עוגה בהכשר הבד״ץ״, אמרו ההורים. האורחים ישבו כשעה וחצי, כשהילדים משתדלים לכבדם בכל מאודם, ולאחר מכן קמו ההורים ג״נסעו בחזרה לביתם.
במוצאי שבת מתקשר האבא לבנו, ומודה לו על האירוח הנפלא, ואומר לו כדלהלן: אני יודע שאתה אברך הלומד בכולל, והפרנסה לא ממש מצויה בביתך. תיגש לארון הספרים בסלון שלך, ושם תמצא במדף פלוני, מאחורי ספר פלוני, מעטפה. הכנתי לך שם הפתעה. הבן כבר הבין במה מדובר, והזדעזע. הוא ניגש למדף המדובר, ומוצא שם מעטפה ובה צ׳ק על סך 1,000 שקלים, מתנתם של ההורים. ואת כל זה הם הביאו בשבת-קודש.
לפתע אומרת האשה לבעלה ״תראה, מה כתוב כאן, חושבני שבכך נוכל לפתור את הבעיה; על הצ׳ק כתוב תאריך של יום חמישי, דהיינו שהוא לא נכתב בשבת״. ההורים הבינו שכשם שצריכים להביא עוגה כשירה למהדרין, כך הוא הדבר באשר לצ׳ק, ואם הם רוצים שהבן ואשתו ישתמשו בו, הם צריכים לכותבו לפני שבת… השאלה היתה האם להשתמש בצ׳ק. היה ברור שאם לא יפדו את הצ׳ק, תהיה לאב עוגמת נפש רבה, ואז הוא יתרחק עוד יותר מהדרך שבה בחר הבן שלו.
ופסק בזה הגרי"ש אלישיב זצ"ל כיון שהדברים נעשו בצנעה אפשר להקל; למרות שגם במקרה זה כדאי לכתחילה שלא לקבל את הכסף, כי זה דומה למקרה של אדם שזרק כביכול אבנים על אבא שלי – האם הייתי מסוגל לקבל ממנו את האבנים הללו כדי לשבצם בקיר הבית שלי?!
הגר״י זילברשטיין הציע שאפשר לומר לאבא שאדרבה בגלל החשיבות שהם מייחסים למתנה שלו, הם יקחו את הצ׳ק ויציבוהו בתוך מסגרת מפוארת, ויתלוהו בסלון הבית, לאות ולכבוד על המתנה היפה שהביא להם…
אם ההצעה הזו תסתדר, אמר מרן הגרי״ש אלישיב, בודאי כדאי לנהוג כך, ובאם לא ־ הרי שבדיעבד אפשר לפדות את הצ׳ק, כדי להציל את האב שלא יתרחק מהתורה.
(שבת בשמחה)
שבת קכג
מה גרם להכניס את הבגד ים לקופת הצדקה?
הרב אשר לבי שליט"א, מטובי מגידי שיעור הדף היומי של "מאורות הדף היומי", חזר יום אחד משיעורו הלום הפתעה, כשחיוך רחב נסוך על פניו. ידע ידעתי, סיפר, כי הדף היומי משפיע, חודר ומעצב את תודעתם ואישיותם של הלומדים, אך אני עצמי לא האמנתי כמה עמוק חודרים הדברים ומחלחלים, עד אשר אחד המשתתפים בשיעורי סיפר היום את המעשה הבא:
יהודי זה עדיין אינו שומר תורה ומצוות באופן מלא. ניתן לומר, כי אלמלא היה, הוא או הוריו, עולה מארץ מכורתו לארץ ישראל, היה היום יהודי נאמן לה' ולתורתו. אולם, כרבים אחרים, אשר נותקו מן המסורת המפוארת עליה חונכו דורות ישרים, הוא גדל כ"מסורתי"; ריחות של יהדות, גם של תבשילי חג, המשמשים בעירבוביה במתכונת עליזה המשבשת את המהות האמיתית. שמעו של שיעור הדף היומי הגיע גם לאוזניו, מאן דהוא שכנעו והוא החליט להצטרף. הרקע שלו בענייני יהדות ובענייני הלכה, יכול להיות רחב יותר מכפי שהוא היום, אם נתבטא בעדינות.
משכך, ככל שהעמקנו בסוגיות של מסכת עירובין, הייתי מביט לעברו פעמים רבות במהלך השיעור, ותוהה ביני לבין עצמי: "שכר עמל התורה יש לו, אך מה מן הלימוד נקלט אצלו, אלו חלקים הוא מבין ומפנים", שהרי מדובר בסוגיות לא פשוטות. והנה, היום, באמצע השיעור, קם היהודי, ביקש את רשות הדיבור, כחכח בגרונו בהתרגשות ושח מעשה שאירע לו בשבת קודש.
יהודי זה נוהג לרוץ ריצת בוקר בכל יום, "בשביל הבריאות". לעת עתה, הוא אינו מדלג על נוהגו זה, גם ביום שבת קודש. וכך, מצא עצמו מיודענו מניע נמרצות את כל אברי גופו בשוליו של כביש גהה – ז'בוטינסקי שבגוש דן. "תוך כדי מהלך הריצה הרגשתי, כי בכיסי שוכן דבר מה מקרקש ומצלצל. כבוד הרב יודע, אני לא יכול להפסיק לרוץ. תוך כדי הריצה בדקתי ומצאתי לחרדתי העצומה, שבתוך כיס המכנסיים שלי יש מטבעות שנתתי לצדקה, ושכחתי בכיסי… אמא שלי, נוחה עדן, אמרה לי, שכאשר יש לי מטבעות קטנים, אתן אותם לצדקה, ככה, להרוויח גן עדן, והנה, אני פה בכביש 'זבוטינסקי', יום שבת בבוקר עם צדקה בכיס. מה אומר לך כבוד הרב, נחרדתי. זכרתי שלמדנו בשיעור עם הרב, שבמקום שאין עירוב אסור לטלטל!
בגדים שלובשים – מותר אבל חפצים – אסור. מצד שני לא הייתי מסוגל להשליך ממני והלאה כסף של צדקה. אוי לי ואוי לנשמתי, צדקה?! לזרוק?! תוך כדי המחשבות שלי, כבוד הרב, אני עומד על המקום, אבל ממשיך לעשות ככה עם הרגליים, אתה יודע, אי אפשר להפסיק באמצע הריצה, וכך אני עומד על המקום בכביש ז'בוטינסקי, ורץ עם הרגליים לשום מקום. בכיס שלי כסף של צדקה. מצד אחד אין עירוב, מצד שני יש לי צדקה בכיס.
פתאום נזכרתי עוד דבר שלמדנו בשיעור. הרב אמר, שאיסור הטלטול הוא למרחק של ארבע אמות, אבל אם מטלטלים פחות מארבע אמות, זה בסדר. ואז, כבוד הרב, התחלתי לרוץ כמו תרנגולת. שתי פסיעות, עוצר. שתי פסיעות, עוצר. עד היום השכנים שלי לא מתאפקים ושואלים אותי, "דודו, מה קרה לך אז, נתפס לך השריר?", אבל אני לא עניתי להם, מה הם מבינים… ככה קיפצתי הביתה, החלפתי מכנסיים, ואת מכנסי הריצה עם הכסף של הצדקה, הכל יחד, הכנסתי לתוך קופת הצדקה… שלא תהיה בעיה…" מי כעמך ישראל.
(מאורות)
שבת קכב
הנאה מאוכל שהובא בשבת במעלית
ואם בשביל ישראל אסור
בספר הנפלא חשוקי חמד דן אם הביאו בבית חולים את עגלת המזון במעלית בשבת, האם הוא מעשה שבת ואסור לאכול מהמזון? ומפלפל בדבר שלכאורה בעניננו היינו צריכים להחמיר שלא להנות מהמזון שהובא באיסור ככל מעשה שבת שנעשה במזיד שפוסק המשנה ברורה שצריך להחמיר למרות שיטת החיי אדם שמעשה שבת נאסר רק כשיש שינוי בגוף התבשיל. אך נראה אומר הגר"י זילברשטיין שליט"א שכיון שהיה אפשר להביא את המזון גם בדרך היתר ומי שמקבל את האוכל לא נהנה כלל ממה שהביאו את האוכל באופן האסור, נראה שמותר להנות ממנו.
אלא שבכל זאת נראה דישנה הנהגה נכונה לא להשתמש באוכל, על פי הירושלמי שמספר על רבי חזקיה שהיסב פניו שלא לראות פריקת סחורה של שמיטה, וזהו מעשה תוכחה שלא לראות את מעשה העבירה, אז כל שכן מהראוי שלא להנות ממנו ולא להשתמש בו לשם תוכחה.
ובספר מאור השבת (ח"א עמ' שסד) שהביא מכתב מהגרש"ז אויערבך שיאמר לו בנימוס שעוד פעם לא יעשה דבר זה עבורו באיסור.
(חשוקי חמד)
שבת קכא
מי שאין לו קושיות מאריך ימים וחי בנעימים
אמר הרה״ק ׳האמרי חיים׳ זי״ע בשנת תש׳׳ו, כשנכנס פעם להיכל הישיבה (בגראסוורדיין) ומצא שם כמה תלמידים מדברים ביניהם על מאורעות המלחמה הנוראה… ניגש הרבי ושאלם על מה נסובו הדיבורים, הבחורים שתקו ממורא, נענה הרבי ואמר מצינו בתלמודא פעמים רבות ׳מאן נימא דמתרצתא היא, דלמא משבשתא היא׳. והנה, תיבת מא״ן נוטריקון א-ל מלך נאמן ומורה על האמונה בהשי״ת. והיינו כי מא״ן נימא – האומר בכל עת וזמן שהקב״ה קל נאמן הוא, הרי שמתרצתא היא, אדם זה מתורץ הוא, יש לו תירוצים וביאורים על כל הקורות עמו, בידעו שהכל משמים. אך דילמא, האדם שהוא מלא בספיקות בכל הקורות עמו, כי אולי פלוני עשה לו כך ואלמוני נהג עמו להיפך, ואולי אם היה נוהג אחרת לא היו יסורים באים עליו – אדם כזה הרי הוא משבשתא, כי כל ימי חייו מלאים בשיבושים ואינו מבין מדוע כל זה בא עליו.
וכבר היה הרה״ק מקוברין זי״ע אומר (הובא ב׳תורת אבות׳ שבת אות קמא) ש׳א-ל אדון על כל המעשים׳ הוא התירוץ לכל הקושיות… כי אף אם הוא מלא קושיות כרימון על מצבו. יתחזק, והילוכו יהא בנחת בסמיכתו שהכל מאת הבא לו ולטובה רבה כוונתו.
פעם התאונן יהודי בפני הרה״ק ה׳יסוד העבודה׳ זי״ע שיש לו קושיות שונות באמונת הבורא. ענהו רבו, אינך הראשון שמקשה כלפי מעלה – כבר קידמו פרעה ששאל (שמות ה ב) ׳מי ה׳ אשר אשמע בקולו׳ וכהנה עוד. וסופו מה היה, שעל כל קושיא קיבל מכה קשה מאת הבורא, וכבר ראה ׳מי ה״…
כיוצא בדבר מסופר על הרה״ק רבי שמעון מיערוסלאב זי״ע שהאריך ימים ושנים יותר על הרגיל באותם השנים (נלב״ע בהיותו בן צ״א), משנשאל במה הארכת ימים. ענה, הנה אדם שקשה לו ׳קושיות׳ על דרכי הנהגת ה׳, עונים לו מן השמים, א״כ, עלה הנה לבית דין של מעלה, ויתורצו כל קושיותיך אחת לאחת… אך אני שמעולם לא הוקשה לי מידי, ואת כל אשר אירע לי קיבלתי בשמחה, לכן זכיתי לאריכות ימים מופלגת (הובא באוהל שמעון עט׳ י״ז).
(באר הפרשה)
שבת קכ
כיצד לא חשש אברהם אבינו ל'לא תחנם' כשנמנע מלקחת שכר טרחה ממלך סדום?
חסידי אגרא דשבתא שקלי?
אברהם אבינו אומרת התורה לא נטל דבר ממלך סדום, "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך" (בראשית יד כג) ואפילו שכר טירחתו לא רצה לקבל. ולאור מה שאמרו חז"ל כי קיימו האבות את מצות התורה עד שלא ניתנה, יש לברר אפוא את סיבת סירובו של אברהם לקחת אפילו שכר טירחה, שהרי יש בכך משום מתנת חינם לגוי, דבר האסור מצד איסור "לא תחנם" – "לא תתן להם מתנת חינם".
ברם, מבאר הרב "חתם סופר" זצ"ל, רדיפה זו של אברהם אחרי המלכים היתה כידוע בליל פסח, וכמו שאומרים בהגדה של פסח, אז רוב ניסים הפלאת בלילה, גֵּר צֶדֶק נִצַּחְתּוֹ כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָה, ורומז לפסוק וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם (בראשית יד טו . ואם כך זהו זמן האסור בקבלת שכר עבודה שנעשתה בו, שכן זהו "שכר שבת" ו"שכר יום טוב". וגם אם יש אופנים המותרים ליטול שכר שבת ויום טוב, הלא כבר אמרו חז"ל בגמרא מסכת שבת (קכ.) כי חסידים אינם לוקחים שכר שבת. ומשום כך איפוא נמנע אברהם לקחת שכר שבת. "מחוט ועד שרוך נעל".
שבת קיט
מהו הפלא הגדול יותר – יוסף מוקיר שבת שמצא יהלום או הגוי שהפסיד את כל רכושו?
יוסף מוקיר שבת
בספר "ומתוק האור" מביא את קושיית ה"עץ יוסף" שהקשה: לשם מה הוצרכו חז"ל לספר את כל הסיפור על יוסף ועל שכנו הגוי. ניתן היה לקצר זאת ולומר: שיוסף היה מכבד את השבת בכל מאודו, יום אחד קנה דג, ובדג היה יהלום, והרי שהלווה לכבוד שבת – השבת משלמת. מדוע נוסף כל המעשה עם הגוי? אלא תירץ ה"עץ יוסף": "מילתא אגב ארחא קא משמע לן" – חז"ל השמיעו לנו דרך אגב מוסר השכל חשוב, והוא: "שהגזירה אמת והחריצות שקר"! כלומר, בשר ודם, כאשר הוא מתכנן לפעול נגד מישהו, הוא לא מגלה לאף אחד את תוכניתו, כדי שהלה לא ישמע ויחפש דרכים להתגונן ולהפר את עצתו. אבל הקב"ה, להבדיל, אינו כך. כביכול הוא מכריז קבל עם ועדה: זו התוכנית, מי שיש בידו להילחם שילחם, רק זאת עליך לדעת כי כל מה שתעשה – רק יסייע להוצאת התוכנית לפועל…
הנה אותו גוי, הוא שמע שכל רכושו יעבור ליוסף, והחליט שבשום אופן אינו מסכים לכך. הוא נלחם בגזרה! אמר הקב"ה: אתה רוצה להלחם? בבקשה, אני איתך כי המלחמה הזו רק תוביל למלאות את רצון ה'…
והוא, אכן, נלחם. מכר רכושו, קנה יהלום קטן וטמן אותו בכובעו. ואכן פעולתיו גרמו להוציא לפועל את רצון ה'. מדוע? בואו ונראה: הרי בודאי לגוי עשיר כזה כנראה היו נכסים והשקעות בהרבה מקומות, וכמה עלילות היה צריך הקב"ה לעולל בעולם כדי להעביר את הנכסים הללו לרשות יוסף. מה עשה הגוי? נלחם. המיר את כל הרכוש העצום לאבן יקרה אחת, ובעצמו עלה על הגשר. אז הביא הקב"ה רוח, דג ודייגים, ותוך זמן קצר הושלמה העברת נכסי הגוי ליוסף מוקיר שבת… ללמדך כי "הגזירה אמת והחריצות שקר"! ואדם צריך להבין זאת, כשישנה נגדך גזירה – שום דבר לא יעזור, חוץ מתפילה ותחנונים לבורא עולם, הרעיון המבריק ביותר לא ימלט אותך מאותה גזירה.
וכן אומר הבן איש חי בספרו 'בן יהוידע', שחז״ל רצו ללמדנו בזה שאם נגזר מן השמים, לא יועילו כל טצדקי שבעולם לעצור ולמנוע מהנגזר להתקיים, ולא זו בלבד, אלא שפעולותיו של הגוי הן הן הביאו שעשירותו נפלה לידי יוסף מוקיר שבת.
עוד יש לנו ללמוד ממעשה זה, אומר הרה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א שלא להיות כאותו הגוי, שהאמין ל 'חוזה בכוכבים', אך מצד שני עשה כל טצדקי שלא יגיע רכושו לידי שכינו יוסף, והרי הוא סותר את עצמו מיניה וביה, דאם החוזה צודק בראייתו מה יתנו לו כל אלו הפעולות, ולדידן, אכן, 'ישראל מאמינים בני מאמינים הם', אלא שיש לראות שגם הליכות חיינו יהיו על פי אמונתנו, ושלא יהיו המעשים סותרים את אמונתנו.
שבת קיח
החידוש שחידש קין לאדם הראשון
כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו
המדרש מספר שכאשר יצא קין מלפני ה', פגש אותו אדם הראשון ושאל אותו: "מה נעשה בדינך?" אמר לו קין: "עשיתי תשובה ונתפשרתי", התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר: "כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע ?!" מיד עמד אדם הראשון ואמר: "מזמור שיר ליום השבת".
מהו הקשר – שואל הבית הלוי – בין 'תשובה' ל'שבת'? מה גרם לאדם הראשון לזמר ליום השבת, כשנוכח לדעת את כוחה של התשובה?
והוא מפרש את המדרש עפ"י דברי המדרש בתחילת קהלת ששבעת ההבלים שאמר שלמה, הם כנגד שבעת ימי בראשית. כי כאשר התבונן במה שנברא בכל יום, וראה שהוא דבר שכלה ונפסד, אמר כנגדו: "הבל". וכאשר ראה את השבת, ואת הפסוק שנאמר עליה "מחלליה מות יומת" אמר אף עליה "הבל", שהרי מחומר קדושת השבת והאזהרות שבה, אם יכשל בה אדם, ימות. אבל כיון שראה את כוחה של התשובה שמועילה לכפר על העבר, שוב ראה את השבת כטוב מושלם בלא חיסרון, וזימר מזמור ליום השבת.
אם כן, מבאר הבית הלוי, תשובה ומצות שבת בחינה אחת להם, כי ענינה של השבת לדעת שהקב"ה מחדש את העולם בכל רגע, ואין מציאותו של רגע אחד, סיבה להימצאותו אף של הרגע שלאחריו, כי הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. ואף ענין התשובה כן, משום שאף השב בתשובה שלמה ומשנה את מנהגיו הקודמים, הרי הוא כבריה חדשה, ומעשיו הרעים כלל אינם נזכרים לפניו ית'.
התעוררות זו – חידוש העולם ע"י הבורא, וחידוש האדם ע"י התשובה. היא זו שפרטה על נימי נפשו של אדם הראשון וגרמה לו לזמר ליום השבת.
מסיים הבית הלוי שזהו גם מה שאמרו בגמרא (שבת קיח:) "כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו". ועפ"י דבריו אפשר לבאר שכיון ששומר שבת כהלכתו, הרי הוא מחזק בלבו את האמונה בחידוש העולם ע"י הבורא ית', א"כ במדה זו מודד לו הקב"ה ומקבל את תשובתו, ועי"ז הוא מחדש אף אותו והופך אותו לבריה חדשה, וכלל אינו זוכר לו את מעשיו הקודמים.
(דרשו – הרה"ג ר' ישראל ליוש שליט"א)
שבת קיז
ה'לחם משנה' שהיציל מאות יהודים ממיתה בשריפה
בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב לחם משנה
מן הספור הבא נשמע שיש בכוחה של מסירות נפש למצוות להשפיע על רוצחים:
מעשה נורא היה בעירה גוֹבּוֹרוֹבָה בתקופת השואה: בצהרי יום שישי הציתו הנאצים ימח שמם את העיירה מכל עבריה, הכניסו את כל התושבים, גברים נשים וטף, אל בית הכנסת שהיה עשוי מעץ, והבטיחו להעלות עוד מעט קט את כל המבנה באש. אי אפשר לתאר את הדרמה הנוראה שהתחוללה שם באותן שעות. יללותיהם של הילדים והנשים הרקיעו שחקים, הפעוטות שהיו עייפים ורעבים בנוסף לכל, בכו ללא הפוגה. הרשעים הקיפו את המבנה מכל צדדיו והכריזו כי יהודי שימצא מחוץ לארבעת הכתלים של בית הכנסת יהרג במקום.
בין המוני היהודים שנכלאו בבית הכנסת היה גם ר' יואל האופה שהיה ירא שמים ביותר. ר' יואל הצליח בבוקרו של אותו יום שישי לאפות כמה חלות לשבת, אבל הן נשארו כמובן בתוך המאפיה. עתה ברגעים הנוראים הללו עלה במחשבתו לנסות לצאת החוצה, לקחת את החלות מתוך המאפיה ולחזור לבית הכנסת כדי לזכות את אחיו האומללים במצות לחם משנה. האופה לא האריך במחשבותיו ולא התלבט יותר מדי, הוא ניתר ממקומו וקפץ החוצה. הכל ידעו שבריחתו עלולה לעלות לו בחייו, אך הוא ביקש דווקא ברגעיו האחרונים לזכות את כל קהל הקודש במצוה.
כעבור כמה דקות נכנס ר' יואל לבית הכנסת, על שכמו שק עם חלות טריות והוא מכריז בשמחה: "יהודים, טלו ידיכם קודש ובואו וביצעו על לחם משנה כי שבת היום לאדוננו". היהודים האומללים כמו שכחו לפתע איפה ובאיזה מצב הם נמצאים, שמחת המצוה העלתה אותם טפחיים מעל האדמה, והכל נטלו ידיהם וטעמו מן החלות.
ואז התרחש הנס. קצין שהגיע מאי שם הודיע לחיילים הגרמנים כי על הגדוד שלהם הוטלה זה עתה משימה חדשה בשדה הקרב ועליהם לעזוב את המקום מיד. הנאצים הארורים ששמרו על בית הכנסת ביקשו ממנו שיאפשר להם לבצע את זממם ולהצית את היהודים, אבל הוא הורה להם לבוא בזה הרגע, ובכך נצלו כל היהודים.
נס ההצלה הפתאומי שהתרחש ממש באותו הרגע שבו קיימו הכל את המצוה, הביא את קהל יהודי העירה להאמין באמונה שלמה שהיתה זו מסירות הנפש של ר' יואל האופה שהצילה את הכלל. מסירות נפש מופלאה שכזו, מזככת את האויר ומצליחה לסלק גם את מלאך המוות, ועל ידי כך גם את תאות הרציחה של הנאצים.
(עלינו לשבח)
שבת קטז
מה הקשר בין הנוני"ן ההפוכים שבפרשת 'ויהי בנסוע' לחזקה?
רבי אומר לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו
על פרשה זו 'ויהי בנסוע הארון' אומרת הגמרא עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה ["שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפרענות". רמב"ן כאן]. רבי אומר לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו". ומבואר בהמשך דברי הגמרא שהתנא שחולק על רבי הוא רבן שמעון בן גמליאל.
ובדרך נפלאה נראה לבאר את יסוד מחלוקתם, ע"פ שיטתם המבוארת בבבא מציעא (קו:) שלדעת רבי בשתי פעמים הוי חזקה, ולרשב"ג בשלוש פעמים הוי חזקה. ונמצא, שמשום שרבי סובר שבשתי פעמים יש חזקה, לכן סובר כאן שהצבת פרשת הארון בין הפורענות הראשונה ["ויסעו מהר ה'" – כתינוק הבורח] ובין הפורענות השניה והשלישית [מתאוננים, ובשר תאוה] אינה מועילה, כי הואיל והפורענות השניה והשלישית סמוכות זו לזו, הרי שיש בכך "חזקה" לפורענות. ולכן הוצרך רבי להטעים את הסימניות בטעם אחר ["שספר חשוב הוא בפני עצמו"]. אך רשב"ג שסובר שרק בשלש פעמים יש חזקה, לכן לדעתו מספיק ששלושת הפורענויות לא ייסמכו זו לזו וכבר מתבטלת החזקה!…
(זכר יהוסף)
שבת קטו
מה מתיר ביצה קלופה שעבר עליה לילה לאכילה?
כל כתבי הקודש מצילין
בגמרא (נדה יז.) מבואר שאין לאכול שום, בצל או ביצה קלופים שעבר עליהם הלילה, מפני הסכנה. כיום, רבים נזהרים גם שלא לאכול צנון קלוף שחלף עליו לילה, אך רוב ספרי הפוסקים אינם מזכירים זאת, ויש שכתבו, כי אין לו כל מקור (שו"ת קב זהב סי' יד). על הפרטים השונים הנוגעים לאיסור זה, הפוסקים דנו בהרחבה, כגון, הביצה הלזו מבושלת היא או חיה; האם לא כהה תקפה של הסכנה גם בימינו? על כך ועוד במאמר הבא.
בהגהות המרדכי (פרק המוציא יין) נאמר בשם המהר"ם מרוטנבורג: בדבר מה ששאלת על ביצה קלופה, בימינו אין לחשוש מאכילת ביצה קלופה מפני שהסכנה אינה שכיחה, וכמו כן "כתבי הקודש שעליהן מצילין". ודבריו בסיום על כתבי הקודש – לא מובנים.
הגר"מ שפירא מלובלין זצ"ל (בהסכמתו לספר "שלחן חי") פיענח את הדברים בפשטות. הרוקח כותב (שבועות סי' רצו) כי "מנהג אבותינו" ללמוד ביום חג השבועות עם הילדים הקטנים, ובתוך הלימוד נוהגים להביא בפניהם ביצה קלופה ומבושלת, ועליה כתוב הפסוק "ויאמר אלי בן אדם וגו'", הרב קורא את הפסוק תיבה אחר תיבה והתינוק אומר אחריו, ולאחר מכן הוא אוכל את הביצה. כמובן, שכתיבת הפסוק על הביצה נעשתה לפני החג, וממילא גם בישול הביצה, שהרי אין אפשרות לכתוב על ביצה רכה ולבשלה. נמצא שהתינוק נגס בביצה קלופה שחלף עליה לילה שלם! לפיכך, שאל נשאל רבי אלעזר מגרמייזא, בעל "רוקח", מדוע אין חוששים לדברי הגמרא. על כך הוא השיב, כי יתכן שבימינו אין לחשוש לרוח רעה זו, וכמו כן, יתכן שכתבי הקודש, היינו: הפסוק אשר נכתב על הביצה, מגינים ומצילים מפני רוח רעה…
(מאורות)
שבת קיד
מתי זה קידוש ה' ללבוש בגדים מלוכלכים?
כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה
שאלה. אדם שיש לו שני בגדים בלבד אחד נקי ומהודר והשני עם כתמים של זפת, ואין לו שמן לנר חנוכה, והרי נאמר בשו"ע (סי' תרעא ס"א) "צריך ליזהר מאד בהדלקת נר חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו, ולוקח שמן להדליק", והוא יכול למכור את בגדו הנאה עבור שמן, ואז ישאר עם בגדו המוכתם בזפת, האם יעשה כך, או שמא מאחר ונאמר במסכת שבת (קיד.) ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנאמר כל משנאי אהבו מות, אם כן אסור לו למכור את בגדו הנקי, כי לא יכול ללכת בלי בגד בחנוכה בימות הגשמים, והו"ל אנוס ופטור ממצות הדלקת נר חנוכה?
ועונה על כך הגר"י זילברשטיין שליט"א שנראה שפטור מנר חנוכה, מאחר וכתוב 'כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה' ובלי בגד לא יכול להתקיים, אם כן הרי הוא אנוס כי אין לו מה למכור, ולמכור את היפה ולהשאר עם המוכתם אסור לו וכמו שכתב רש"י: רבב שומן וחלב, חייב מיתה, שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו, משניאי, שממאסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרים, אוי להם ללומדי התורה, שהם מאוסין ומגונים, נמצא זה משניא את התורה. והני מילי כשהאנשים לא ידעו שהיה לו לתלמיד חכם בגד נאה ומכרו בשביל שמן למצוה, אבל אם ידעו, אין זה חילול ה' אלא קידוש ה' שהבריות יאמרו לו אשרי לזה שמכר כסותו בשביל התורה.
ומעשה שהיה בירושלים בתלמיד חכם מופלג ושמו ר' בצלאל והיה חלבן המוכר חלב וטינף את כובעו והכניסו לחבית דג מלוח כדי שינדוף ריחו למרחקים… הוא עשה זאת כי היה עסקו עם נשים כי מכר להם חלב וכדי ליצור מחיצה, ביזה את בגדיו. אדם כזה אשרי לו כי כל בר דעת יבין שזה קידוש ה', אבל אם לא מוכר לציבור ולא ידוע שמכר בגדו לצורך שמן אסור לו ללכת בבגד מוכתם שהוא חילול ה'.
ושמעתי מהגאון ר' נסים קרליץ זצ"ל שאמר בשם החזון איש זצ"ל: להיות עני זה לא בושה, ולכן ללכת עם כובע מיושן אין בו כל פגם, אולם עצלות היא מדה מגונה, ויש להבריש את הכובע מאבק כי בקלות ניתן לנקותו והמזניח את עצמו הרי זו עצלות ובושה.
(קובץ דרישה וחקירה)
שבת קיג
הפטנט של הגר"ח מוולוז'ין להימנע מדיבור של חול בשבת
ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול
חז"ל דרשו מהפסוק ממצוא חפצך ודבר דבר, שהדיבור של שבת לא יהא כדבור של חול, וגם ידוע שחז"ל גזרו לאסור אמירה לעכו"ם, והיכן מרומז זאת בתורה. ומפרש הגר"ש ואזנר זצ"ל שהנה כתוב בפסוק 'אך את שבתותי תשמורו', ולא נאמר סתם לשמור שבת אלא את שבתותי, את השבת שלי, ומה היתה השביתה של הקב"ה ביום השבת, הדיבור. כי כל ימי השבוע בדבר ה' שמים נעשו, כל היצירה בששת ימי המעשה היתה ע"י דיבור, וא"כ כששבת הקב"ה, שבת מדיבור, ולכן אומר לנו ה' שבתותי תשמורו, איך שאני שמרתי את השבת,מדיבור שהיה בימי החול שקדמו לה, גם אתם תזהרו ותשמרו מדיבור של חול או אמירה לעכו"ם
(תהילתו בקהל חסידים)
לדבר בלשון הקודש
הגר"ח מוולוזין היה נוהג בשבת לדבר רק בלשון הקודש, מכיון שכך ידבר פחות שיחה בשבת, שהרי לא היו רגילים לדבר בשפה זו, ויזכר עי"ז. ואמר על כך הגראי"ל שטיינמן זצ"ל נתאר לעצמנו אדם גדול כמו הגר”ח מוולוז'ין, הוא דיבר בשבת רק לשון הקודש שעי"ז הרגיש שצריך להיזהר מדיבור בשבת, גדול כמו הגר”ח מוולוז'ין היה צריך לחדש עצות ולדבר בלשון הקודש.
(צדיק כתמר יפרח עמ' קעז)
שבת קיב
העצה של החפץ חיים להצלחת מגבית לתלמוד תורה
אם ראשונים בני מלאכים וכו' ואם ראשונים בני אנשים וכו'.
נשאל מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל מהו ואם ואם, וכי יש ספק במעלתם של הראשונים, וביאר שכל ההבדל זה רק ביחס שלנו, אם אנחנו מתייחסים לראשונים כמו למלאכים, אם אנו מבינים שאין לנו את הכלים לאמוד את דרגתם של קדושי עליון, אות היא שאנו בני אדם, אך אם אנו מתייחסים לראשונים כלבני אדם, משווים אותם אלינו, לדרגתינו, על כך ממשיכה הגמרא בתואר שלא כל כך מחמיא לנו.
ועל פי דברים אלה פירש גם את מה שאנו אומרים בהגדה של פסח ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה. מהי התוספת כולנו זקנים, והסביר מרן הגרי"ש, שהזקן שייך לדור הקודם – ובדור הקודם, גם החכמה וגם הבינה, וידיעת התורה, היו במובן אחר לגמרי!
(ישא ברכה)
אחד מתלמידי ה"חפץ חיים", רבי אשר רבינסקי, הקים תלמוד תורה בחיי רבו, אולם לאחר תקופת מה, נקלע המוסד למצוקה כספית גדולה. מחוסר ברירה, החליט המיסד ליטול לידו מקל נדודים ולהתדפק על דלתות נדיבים, כדי להתרימם לטובת בית לימודם של תשב"ר. טרם צאתו למגבית, נכנס אל רבו ושאל אותו מה יכול הוא לומר לנדיבים כדי לשכנעם לתרום לתלמוד תורה. התלהב ה"חפץ חיים" לשמע השאלה ואמר בלהט: "כה תאמר להם לאותם נדיבי עם.
כלנו עדים לירידת הדורות המחרידה שיש מדור לדור, מהתנאים לאמוראים, מהם לרבנן סבוראי, גאונים, ראשונים ואחרונים, והירידה עד דורנו אנו היא לאין שעור, וכבר אמרו חז"ל 'אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים'. אבל רק בדבר אחד אין ירידת הדורות והוא נותר בדיוק כמו שהיה בימים הקדמונים, והוא תינוקות של בית רבן! אותו הבל פיהם של תינוקות שלא טעמו טעם חטא, נשאר זך ונקי כמו של התשב"ר בימי קדם", ואז הגביה ה"חפץ חיים" את קולו ואמר לתלמידו: "אמור לאותם נדיבים, 'תארו לעצמכם שאתם מרימים תרומה לתלמוד תורה בו לומדים אביי ורבא בילדותם, ואתם זוכים לקחת חלק בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא'".
(שבת טיש)
שבת קיא
סגולה לכאבי שיניים
החושש בשיניו
על כאב שיניים, אומר מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, כי יש סגולה מקדמונים והובא בסידורו של ר' יעקב עמדין, לומר בקידוש לבנה "כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה ולא יהיה לי כאב שיניים". גם אביו הסטייפלער זצ"ל אמר כך, על עצמו ועל אחרים. כתוב במדרש על הפסוק שהקב"ה הבטיח שלא יהיה מבול, ואם יחטאו בני אדם אמר הקב"ה יש לי מבול אחר, וזה כאב שיניים….
(דרך שיחה)
ובטעמי המנהגים מובא בשם הרה"ק מרוז'ין וכן בספר בעש"ט על התורה בסופו מביאו מהמגיד מטשענאביל שאמר בשם הבעש"ט לומר: 'כך לא יוכלו לנגוע בי לרעה, וכך לא יהיה לי וכל בני ביתי כאב שיניים'. החתם סופר (שו"ת ח"א או"ח סי' קב) אומר שאולי יש באמת רפואה למחלה בקבלת פני הלבנה שזה כקבלת פני השכינה וכתיב במשלי 'באור פני מלך חיים' וכמו שכתב הרמב"ן בתחילת פרשת וירא על הביקור חולים שבא הקב"ה לבקר את אברהם אבינו, ושמא כיוונו עוד בזה לומר שהיה לו במראה השכינה ריפוי למחלת המילה, כי כן ראוי להיות, כדכתיב (משלי טז טו) באור פני מלך חיים.
ובכף החיים בהלכות ציצית כתב שלא יחתוך את חוטי הציצית אלא רק בשיניים, ומביא בשם השל"ה ששלושים ושתים השיניים הם כנגד שלושים ושתים חוטי הציצית. ומוסיף עוד מספר דרך ישרה שסגולת הציצית היא שלא יהא לו כאב שיניים.
פעם בחנוכה היה להראדזינער כאב שיניים והלך לרופא שיניים שיוציא לו את השן, כשרצה הרבי לשלם לו אמר לו הרופא שאינו רוצה לקבל תשלום, והטיפול יהיה במקום חנוכה געלט. אמר הרבי לרופא בבדיחותא שלא יספר זאת לאף אחד, כי אם ישמעו החסידים על כך יבואו כולם במקום להביא חנוכה געלט יוציא כל אחד שן, וכך אשאר בלי שיניים ובלי חנוכה געלט…
שבת קי
איך ידע יעקב אבינו שיוסף לא חטא?
ל[מחלה ששמה] ירקונא, תרין [שני מינים] בשיכרא [יחד עם שיכר] ומיעקר [אך גורם לעקרות]
הגמרא לעיל (לג.) אומרת שאדם העובר עבירה נחלה בחולי הדרוקן, אמר רב נחמן בר יצחק סימן לעבירה הדרוקן. ובסוגייתנו אמרו שהתרופה למחלה זו היא תערובת של כמה מינים, אך הנוטל תרופה זו לא יוכל להוליד. על פי דברים אלו אומר הרב'ה ר' העשיל בספרו 'חנוכת התורה' מובנים דברי יעקב אבינו ליוסף 'ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלוקים גם את זרעך', והקשר בין תחילת הפסוק לסופו. וכך הוא מפרש: לא האמנתי שאראה את פניך שלא השתנה מראיהן מחמת החטא, ומזה שמראה פניך לא השתנה סימן מובהק הוא שלא חטאת, ואם יאמרו האנשים שמא שתה את התרופה וע"י כך התרפא ולכן פניו אינן מוריקות, הוסיף יעקב ואמר: ״והנה הראה אתי אלוקים גם את זרעך״. מזה שנולדו ליוסף ילדים מוכח שהוא לא שתה מהמשקה המדובר, שהוא מעקר את האדם שלא יוכל להוליד, והרי יוסף הוליד את מנשה ואת אפרים.
שבת קט
מי מזיק למי? הקדחת לדגים או הדגים לקדחת?
כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת
הרמב"ם בפירוש המשניות וכן הרע"ב מפרשים שהותרה אכילת מאכלים אף שכוונת האוכל לרפואה, למרות שמעשי רפואה על פי רוב נאסרו בשבת. יש שדרשו את המשנה שכל מאכל של שבת הינו סגולה לרפואה, כי ענין גדול הוא אכילה של שבת, וכדברי האריז"ל שאכילה של שבת אינה ענין גשמי אלא ענין רוחני, וכתב הבן איש חי בספרו 'רב פעלים' (שו"ת ח"ג – או"ח סי' כב) צריך לכוון האדם בלבו בעונג שבת, שהוא מקיים מצות עשה מן התורה. וכן מובא בליקוטי מוהר"ן שאכילה של שבת כולה קודש, כולה אלוקות.
סיפר הרה"ח ר' לייב'קה גלויברמן זצ"ל על האדמו"ר מקרלין זיע"א, הרה"צ רבי אברהם אלימלך הי"ד שנהרג בשואה, שבאחד מביקוריו בארץ הקודש, כאשר ערך את שולחנו בליל שבת בירושלים, אחד מן האורחים היה יהודי שלקה במחלת הקדחת ובא לבקש ברכה לרפואה, כיבדו האדמו"ר בשיריים מהדג שהוגש לפניו. אמר לו החולה שהרופא אסר עליו דגים משום שלקדחת לא טוב דגים, ולכן אינו יכול לאוכלם. ענה לו האדמו"ר: "מי אמר שדגים לא טוב לקדחת אולי קדחת לא טוב לדגים? אכול ותתרפא!" בירכו האדמו"ר.
שבת קח
איזה בעל חי לא היה במתן תורה ומה הפסיד?
מאי אם יבא אליהו ויאמר
רש"י מפרש שהיתר ואיסור לא תלוי בו שהרי לא בשמים היא. ומפרשת הגמרא שאליהו הנביא יכריע האם פסקה הזוהמה מעור הדג או לא. אך בחידושים המיוחסים להר"ן תמה מה צורך יש באליהו הנביא לשם כך, הלא עינינו הרואות האם סר הסרחון מעור הדג או לא. וע"כ מחדש חידוש גדול, שהלא בגמרא לקמן (קמו.) נאמר שמאז שהסית הנחש את חוה לאכול מעץ הדעת, הוטלה זוהמא רוחנית בכל המין האנושי, ופסקה מישראל בשעה שעמדו על הר סיני. אותה זוהמא הוטלה גם בכל מיני בעלי החיים שכן כולם (חוץ מעוף אחד) שמעו לחוה ואכלו אף הם מעץ הדעת כפי שמובא במדרש רבה (בראשית יט, ה). אולם במעמד הר סיני פסקה הזוהמה אף מהבהמות, החיות והעופות, שאף הם באו לאותו מעמד. רק הדגים לא יכלו לצאת מהמים ולבוא להר סיני, ועל כן יתבקש אליהו לברר לנו אם אף מהם סרה זוהמא זו. ובשפת אמת הוסיף על דרך האפשר שבשאר בהמות וחיות פסקה זוהמתם ע"י שחיטה, וכן בנבלה וטרפה הואיל שיש במינם שחיטה, משא"כ דגים דאין בהם שחיטה לכן לא פסקה זוהמתם.
שבת קז
כיצד הנחש שהוא סמל הטומאה הרוחנית איננו מטמא?
שמונה שרצים
הנחש אינו משמונה שרצים, ועל כן גם אינו מטמא. הגמרא בעירובין (יג:) אומרת תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים. אמר רבינא: אני אדון ואטהרנו; ומה נחש שממית ומרבה טומאה – טהור, שרץ שאין ממית ומרבה טומאה לא כל שכן? הרבנו בחיי (ויקרא יא) מקשה שראוי היה בודאי שיהיה נחש טמא ומטמא, כי הוא שורש הטומאה והזוהמא כידוע מן הנחש הקדמוני, ומדוע אינו מטמא ואינו בכלל השמונה שרצים ומחדש הרבנו בחיי חדוש גדול ואומר: אבל הענין הוא מכללי דרכי התורה שכל נתיבותיה שלום שלא רצתה לטמא הנחש במגעו, שאם כן היה אדם נמנע מלהרגו כדי שלא יטמא.
שבת קו
מדוע דווקא רבי רצה לבטל את צום ט' באב שחל בשבת?
אחד מבני חבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה
הבני יששכר בסוף המאמרים על תשעה באב, מביא את הגמרא במגילה (ה:) ביקש רבי לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת, אמר: כיון שאידחי אידחי וחכמים לא הודו לו. נשאלת השאלה למה דוקא רבי היה זה שביקש לעקור את צום תשעה באב שחל בשבת? ונ"ל מה שרבינו הקדוש דוקא ביקש לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת, דהנה אמרו בגמרא (ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ז) אחד מבני המשפחה שמת תדאג כל המשפחה, נולד בן זכר באותה המשפחה נתרפאה כל המשפחה, והנה בתשעה באב לאחר חצות זמן לידת בן דוד, והנה בתשעה באב שחל להיות בשבת רבינו הקדוש שהיה מבית דוד כדברי הגמרא (שבת נו.), הרגיש בשבת שכבר נולד בן דוד ונתרפאה כל המשפחה, וביקש לעקור את התענית לגמרי, אמר: הואיל ואידחי אידחי, משא"כ שאר החכמים שאינם מאותה המשפחה לא הרגישו בזה.
שבת קה
מהו כלי הנשק החזק ביותר?
כך אומנותו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך ומחר עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה
על הפסוק 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגו'” (דברים יא, טז) מפרש רש"י: וסרתם, לפרוש מן התורה, ומתוך כך 'ועבדתם אלהים אחרים', שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק בעבדות אלילים״.
לכאורה זה גופא טעון הסבר. הלא בגמרא אנו רואים שדרכו של היצר בהסיתו את האדם לעבירה, שהיום אומר לו עשה כך ומחר עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה (שבת קה:) אם כן מדוע בדברי תורה נאמר כאן שכיון שפורש מהם, מיד הולך ותדבק בעבודה זרה.
אלא, הביא הגאון רבי אלחנן וסרמן מפי רבו החפץ חיים, אם שני אנשים או עמים לוחמים זה עם זה, ואחד גבר על רעהו, עדיין אינו מובטח בנצחון, כי עוד אפשר שיתאושש המובס ויגבר על המנצח של היום. לא כן כאשר גבר האחד על יריבו, וגם נטל הימנו את נשקו, שאז הנצחון הוא אכן אמיתי, כי מעתה לא יוכל עוד לקיום עליו ולנצחו.
כיוצא בזה במלחמת היצר, שאף אם הסית יצר הרע את האדם לדבר עבירה וגמר עליו, עדיין לא נצחו לחלוטין, כי אם יקום עליו בחזרה וישוב בתשובה שלימה, הנצחון יהיה שלו. לא כן אם הסיתו היצר שלא ללמוד תורה, הרי לקח ממנו את כלי מלחמתו, כמאמר חז״ל ״בראתי לו יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין״ [קידושין ל״] לכך ברור שבסוף יבא לידי עבודה זרה, מה שאין כן בשאר עבירות. (מפי החפץ חיים)
הוסיף הגאון רבי אלחנן וסרמן לבאר לפי זה, מדוע ביטול תורה כל כך חמור בעיני חז״ל, עד שאמרו, ויתר הקב״ה על גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, ולא ויתר על עון ביטול תורה [ירושלמי חגיגה א, ז] הלא שלש עבירות הללו דינן ״יהרג ואל יעבור״, ואילו תלמוד תורה לענין זה הוא מצוה ככל המצוות, שיעבור ואל יהרג. אלא שאף אם הכשיל היצר את האדם עבירות החמורות ביותר, עדיין יכול האדם לשוב ולנצחו על ידי כח התורה. מה שאין כן אם נטל הימנו את נשקו, את לימוד התורה, הרי אינו יודע אפילו מה מותר ומה אסור, ומגיע עד כדי עבודה זרה.
(הגאון רבי אלחנן וסרמן)
שבת קד
סחורה א' א', זה אות או מילה?
כתב אות אחת נוטריקון
הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א דן בבעל קונדיטוריה שכתב שלט שהעוגות בקונדיטוריה הם סוג 'א – א' ואת שתי אותיות א' כתב בשבת ר"ל האם חייב חטאת? ומביא את הביאור הלכה (סי' שמ ס"ד ד"ה במשקין) שציין למחלוקת הראשונים אם חייב על כתיבת סתם אותיות ללא משמעות של קריאה.
ולכאורה כיום בימינו דן הרב זילברשטיין ישנה משמעות ל – 'א – א' וכמו שמצוי שאומרים על סחורה משובחת שהיא 'א – א'. ואולי גם הרע"ק אייגר הסובר שפטור בסתם אותיות, כאן יודה שחייב בכתיבה זו. אולם נראה שגם בימנו אין 'א – א' מילה מורכבת שאינם מבטאים מילה מורכבת חדשה, כי אם פעמיים א' א' ואין זה ב' אותיות של משמעות מחודשת, וגם אין זה צירוף אותיות שקוראים אותם כמו מילה הכתובה אלא אומרים את האותיות – אלף אלף. וראיה לכך שהרוצה לומר שאדם זה הוא אב לבנו אינו אומר לו זהו אלף בית של בנו, אלא אומר אב, משא"כ אלף אלף שמבטאים אותו אלף אלף. אך למעשה נשאר בצ"ע.
(חשוקי חמד)
שבת קג
איך מחה ר' יונתן אייבשיץ בהיותו נער על כבוד אביו?
אינו חייב עד שיכתוב שם קטן משם גדול שם משמעון ושמואל נח מנחור
עוד בילדותו, נודע רבי יהונתן אייבשיץ בפקחותו הרבה ובתשובותיו הקולעות. בהגיעו לפרקו בגיל צעיר כנהוג בימים ההם, הגיעו לאביו הצעות רבות מגדולים וטובים, אשר בקשו לזכות בחתן כה חשוב שעתיד להיות מגודלי הדוד. בימים ההם, התגורר בוינה השר המפורסם רבי שמשון ורטהיימר. אשר זכה לשתי שלחנות, תורה וגדולה במקום אחד והתמנה על ידי המלכות לרבה של אוסטריה כולה. שמעו של הנער יונתן, בנו של ידיד נעוריו רבי נתן נטע, הגיע לאוזניו והוא ביקש לקחתו לחתן לבתו היחידה. מיהר רבי שמשון ושיגר מכתב אל רבי נתן נטע, וביקש ממנו לבוא עם בנו להתראות עמו פנים אל פנים, אולם כיון שהדרך קשה וארוכה, נדברו השנים להיפגש בגבול אוסטריה ושם יתהה רבי שמשון על קנקנו של הנער הנפלא. הסכים אבי הנער והשנים יצאו יחדיו, עד שהגיעו לאחד הכפרים הקטנים של גבול אוסטריה.
קשה לתאר את שמחת שני הרבנים שנפגשו לאחר זמן רב מאז הכירו בנערותם, והשנים שקעו עד מהרה בשיח מרתק. הנער יהונתן. שהיה עדיין צעיר לימים, הקשיב ברוב קשב לשיחת החכמים, והנה שם לבו, כי בעוד אביו מכנה את רעהו בתואר רבי שמשון כיאה לאדם רם מעלה כמותו, לא כן עם רבי שמשון, שמכנה את אביו ללא תואר, כידיד ותיק מנעוריו. בקש רבי יהונתן לקנא את קנאת אביו, פנה אל רבי שמשון ואמר: יסלח לי מר שאני מפסיקו באמצע דבריו. ומה גם שיודע אני את דברי חז"ל כי המדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ונכנס לתוך דברי אחרים. אינו בגדר חכם. אולם כבר אמר חז"ל שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, ומתוך שיחתו של מר, מצאתי תרוץ נאה לקושיה שמנקרת במוחי זה עידן ועידנים״. התפלא רבי שמשון ושאל את הנער: ״במה התקשית וכיצד תרצת את שאלתך. והנער השיב: על הפסוק בפרשת ויקרא ׳נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, ועשה מאחת מהנה', מפרש רש"י ׳מאחת מהנה, ממקצת אחת מהן, כגון הכותב בשבת שב משמעון, נח מנחור, דן מדניאל. והדברים מובאים במשנה במסכת שבת. ותמיד התקשיתי, מדוע נקטה המשנה דווקא לומר שם משמעון ולא שם משמשון, והרי גם שמשון מוזכר בתנ״ך. והתרוץ פשוט מאד, המשיך הנער בחיוך, ״הרי מסדר המשנה הוא רבנו הקדוש רבי יהודה הנשיא, המכונה בפי כל לרוב קדושתו בתאר רבי סתם, ומכיוון שרבי שמשון שוכח את רבי, אזי גם רבי שכח את רבי שמשון…
(שבת טיש)
שבת קב
איך לבנות ללא חובות?
הבונה כמה יבנה ויהא חייב? – הבונה כל שהוא.
פעם אחת, בא אברך אחד לפני האדמו״ר רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע ושטח דאגותיו לפניו. הוא מתגורר עם משפחתו בבית קטן מאד והמקום צר מהביל את כל בני ביתו. ועל כן, הוא רוצה להוסיף עליו ולבנות כמה חדרים, לצאת מן המיצר אל המרחב. אך דא עקא, כי הוצאות הבנין מרובות, ואין בידו די מעות. אך ללוות אינו רוצה, כי אינו רוצה להכניס את עצמו בעול חובות. ואמר לפני האדמו"ר כי שגור בפי העולם, הבונה כמה יבנה ויהא חייב, כל שהוא. שכדי להיות חייב ולהשאר בעל חוב, די לבנות כל שהוא, וכבר יהיה חייב.
ענה לו האדמו״ר ואמר, אני הבנתי את הגמרא באופן אחר, הבונה, כמה יבנה, מי שרוצה לבנות יבנה כמה שרוצה, והשי״ת יעזרהו שיהיה חייב רק כל שהוא.
שבת קא
בכל אחד ואחד יש ניצץ מנשמתו של משה רבנו
משה שפיר קאמרת.
רבינו האור החיים הקדוש מביא את דברי הזוהר הקדוש שכל תלמיד חכם יש לו בנשמתו ניצוץ מנשמת משה רבינו, כי משה רבינו מתלווה ומתחבר עם התלמידי חכמים שעוסקים בתורה. ולכן מוצאים בגמרא שהיו קוראים זה לזה משה, 'משה שפיר קאמרת', כי משה הוא בחינת נפש הלומדת תורה. וזה גם המשמעות בדברי הזוהר 'אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא' שבכל דור ודור משה רבינו מתלווה ללומדי התורה.
בשו״ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו״ד סי' קנג) ישנה תשובה להגאון רבי ישעיה פיק שהקשה מדוע שינה רש״י בפירושו בביצה (לח:) 'משה שפיר קאמרת' ביקרא דמשה קמשתבע, ובסוגייתנו וכן בסוכה (לט.) ובחולין (כג.) פירש, שבא לומר שהלא גדול הדור הינך ואיך תאמר דבר שכזה.
ומשיב לו הנודע ביהודה ומתרץ שבביצה מדובר על רב אושעיא השני שהיה בתקופת אביי ורבא ורב ספרא, ואומר שם רב אושעיא על רבי יוחנן ורב חנינא ורבי זירא שטוב עשו בכך שלא הסכימו עם דברי רבי אבא, ועל זה מקשה לו רב ספרא ואומר לו בין הדברים משה שפיר קאמרת, וכאן אם רש"י יפרש כדרכו שבא לומר גדול הדור הינך ואיך תאמר כך, וכי שאר האמוראים רבי יוחנן ורבי חנינא ורבי זירא אינם גדולי הדור, ולכן פירש כאן שנשבע ביקרא דמשה.
שבת ק
חידושו של האדמו"ר מטשורטקוב בחתונת נכדו מספינות הקשורות זו בזו
ספינות קשורות זו בזו – מטלטלין מזו לזו. אם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות – אין מטלטלין מזו לזו
בחתונת נכדו של האדמו"ר הרה"ק ר' דוד משה מטשורטקוב, בן לבנו האדמו"ר הרה"ק ר' ישראל מטשורטקוב, הביא את דברי גמרא אלו, ופירשם על פי דרכו, הנה ידוע מעלת אהבת חברים אשר הוא ענין נשגב עד מאד, שכך יראו זה אצל זה מדות טובות והנהגות טובות וילמדו זה מזה וקנאת סופרים תרבה חכמה. גם יתחזקו יחד בעבודת ה' ואיש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.
אמנם זה תלוי במדת אהבתם. כי אם אהבתם היא באמת ואחדותם היא בפנימיות לבבם, אז ודאי פועלת בהם פעולה רבה לטובה ומתחזקים זה על ידי זה כנ״ל. לא כן כשאהבתם היא מן השפה ולחוץ ובלבבם אינם אוהבים כל כך זה לזה, כי אז אין בזה תועלת כלל.
ומרומז זאת במשנה של ספינות קשורות. כי הספיגה תרמז לנשמת האיש הישראלי שממקור קדוש נחצבה ונשתלחה לעולם לפעול ולתקן מה שצריכה לתקן, ואחר שתשלים עבודתה ויושלם תיקונה תחזור למקורה להתענג מזיו השכינה, דוגמת הספיגה שנוסעת וחוזרת ממקום למקום.
והנה, אם הספינות קשורות זו בזו, היינו, שישראל קשורים ומדובקים זה בזה בקשר אמיץ בל ינתק, אזי מטלטליו מזו לזו. שהמעלות טובות ומדות טובות שישנם בזה מטלטלות להכירו ונדבקות גם בו, וכל אחד הרואה דבר טוב בחבירו מקיימה גם בעצמו, וזהו מטלטלין מזו לזו. אבל אם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות, כלומר, כי אף על פי שנמצאים יחדיו בהיקף אחד, אם אינם קשורים זה בזה בדיבוק חברים ואהבה אמיתית, אינם מטלטלין מזו לזו ואין פועלים זה בזה פעולה לטובה, ולא הועילו כלום בהתקשרותם. ועל כן צריך שתהיה אהבתם אמיתית ובפנימיות לבבם.
(מרגליות הש"ס)
שבת צט
מה היתה חכמת לב המיוחדת של אסתר המלכה בבחירת נערותיה?
הגמרא במסכת מגילה (יג.) מביאה את הפסוק ״הנערות הראויות לתת לה מבית המלך״ (ב, ט) ודורשת מלמד שהיתה מונה בהן שבעת ימי השבוע בכדי לדעת מתי שבת. ושואל הגה״ק רבי יהונתן אייבשיץ זי״ע בספרו יערות דבש – אסתר, שנביאה היתה – לא ידעה איזהו יום השבת עד שהוצרכה לסימניהן של הנערות?
אלא- אסתר היתה מסתרת עמה ומולדתה לבל ידעו שהיא יהודיה. ואמרו חז׳׳ל: בטלה מביאה לידי שעמום, אם כן, בודאי היתה אסתר גם עוסקת בכל ששת ימי המעשה במלאכה, כאשה חכמת לב. אם כן ישגיחו נערותיה כי בשבת אינה עושה במלאכה, וידעו מהו עמה. על כן הערימה אסתר בחכמתה וחלקה את הנערות כל אחת ליום אחר של השבוע, ממילא, הנערות ששרתוה בחול לא נמצאו עמה בשבת, והיו סבורות שהיא עוסקת תמיד במלאכה, ואילו הנערה הנמצאת עמה בשבת, סברה שאף פעם אינה עוסקת במלאכה…
(רבי יהונתן אייבשיץ)
שבת צח
מהיכן הגיע הבריח התיכון הפלאי אל המשכן?
והבריח התיכון בתוך הקרשים, תנא בנס היה עומד
רש"י מפרש שם שהבריח היה נכנס באדנים שעמדו ברוחות צפון מערב ודרום, "ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו". זאת אומרת שאותו בריח מעץ, הושחל בַּנקב שנעשה בעוביים של קרשי המשכן, שניצבו כמסגרת בצורת האות חי"ת. מוט ארוך זה, היה בעל גמישות פִּלאית להתקפל ו'לפנות הצִדה" בתשעים מעלות, כדי להמשיך ולהיכנס בכל שלושת הקירות ולחזק אותם מתוכם. והנה מגלה התנא יונתן בן עוזיאל, מניין הובא אותו קרש מיוחד:
"ונגרא מציעאה בגו לוחייָא … מן אילנא דִנְציב אברהם בבארה דשבע".
פירוש דבריו: והקרש האמצעי בתוך הלוחות (הם עצי השיטים, קרשי המשכן), מן האילן שנטע אברהם בבאר שבע; הוא האשל המפורסם שנטע לאחר כריתת הברית עם אבימלך. וכיצד הגיע אותו מוט מבאר שבע אל ישראל שהיו במדבר סיני? – מוסיף התרגום ומחדש: 'בשעה שעברו את ים סוף, כרתו מלאכים את האילן והשליכוהו לים, והיה צף על פני המים, והיה מלאך מכריז: "זהו האילן שנטע אברהם בבאר שבע, והתפלל שם בשם ה'". ולקחוהו בני ישראל ועשו ממנו בריח תיכון, אורכו שבעים אמות, וניסים נעשו בו: שכאשר היו מעמידים את המשכן היה מתקפל כנחש בין קרשי המשכן, וכשהיה המשכן מתפרק – היה חוזר ומתיישר כמקל'.
מהו בעצם עומק דברי חז"ל בעניין אותו 'עץ'? – שזכות אותו 'אשל' שנטע אברהם בבאר שבע, והעניק בו לכל עובר אורח אכילה שתיה וליווי, וכן כל אשר שאל (אותיות 'אשל' – בר"ר נד, ו; סוטה י: ורש"י) – זכות זו היתה 'הבריח התיכון', שהעמיד לאחר מאות שנים את משכן ה' בעולם! כי מהו הקשר בין שני חלקי הפסוק: "ויטע אשל בבאר שבע – ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם"? {בראשית כא, לג} – שבאמצעות אותו 'אשל', איחד אברהם את בני האדם להאמין 'בשם ה', והיה כבריח התיכון שאיחד את הבריאה עם בוראה.
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
שבת צז
מה הקשה הגראי"ל שטיינמן להגרי"ש אלישיב בענין מרובה מדה טובה?
מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות
כתוב בפרשת שמות (ד, ז) ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו. פרש"י מכאן שמדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות, שהרי בראשונה לא נאמר 'מחיקו' ונצטרע רק בהוצאת ידו. והנה רואים שאנשים בריאים נחלים רח"ל ברגע ורפואתם מתמשכת זמן רב. ואולי המדה טובה מרובה לענין זה שמאריכין להם זמן רב עד שהם נהיים חולים. ועוד יתכן שיש כאלו שלא ראויים למצב שיתנהגו עמהם במדה טובה. ובאמת במדרש רבה (שמות ג, יג) כתוב, מכאן שהפורעניות שוהה על הצדיקים לבוא ומדת הטוב ממהרת לבוא. אמנם בשבת (צז, א) לא כתוב צדיקים ומשמע שזה הנהגה כללית, ועי' במהרש"א בחידושי אגדות.
ושאל הגראי"ל שטיינמן דבר זה את הגרי"ש אלישיב ולא השיב על כך. ובאילת השחר (שבת צז.) כתב והיינו משום שהמהרש"א אומר בשם מדרש רבה שמו"ר שזה נאמר בצדיקים שהפורענות שוהה על הצדיקים לבא ומדת הטוב ממהרת לבוא ,וא"כ בדור שלנו אינם במדרגה כזאת.
(כאיל תערוג)
שבת צו
מה הקשתה אמו של האמרי אמת על בנות צלפחד?
מקושש זה צלפחד
רש"י על התורה על הפסוק (במדבר כז א) ותקבנה בנות צלפחד אומר שבנות צלפחד חיבבו את ארץ ישראל, ורבים מקשים על כך מנין שבקשתם היתה משום חיבוב. אם היו מציעים להם שתי אפשרויות, קרקע בארץ ישראל או קרקע בעלת שווי גדול יותר בחוץ לארץ והיו בוחרות בקרקע של ארץ ישראל, היתה זו הוכחה שמחבבות את ארץ ישראל, אבל כעת לא עמדה בפניהם שום אפשרות אחרת.
בעמק הנציב על הספרי אומר שעיקר הראיה ממה שאמרו 'בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ', היינו בארץ ישראל דוקא ולא בעבר הירדן שכבר נכבש, והם לא היו צריכות ללכת חלוץ, והיו יושבות במנוחה על נחלתם, אבל יפה כחם שחיבבו את ארץ ישראל למאוד, וגם היו נשים שאננות ובטוחות בכיבוש הארץ.
וכן כתב החתם סופר בפרשת פנחס שחששו שיותן להם נחלה עם חצי שבט מנשה בעבר הירדן, ע"כ אמרו 'בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ', היינו חפר, שנטלו חלק בארץ ישראל ולא בעבר הירדן משום שחבבו את הארץ דוקא, אף שחלק עבר הירדן גדול הרבה יותר.
בספר ליקוטי יהודה {פרשת פנחס} מובא בשם האמרי אמת שאמר, שאמו ע"ה היתה חולנית בעיר אוטבוצק בפרשת פנחס שנת תר"ס (שבועות אחדים קודם הסתלקותה), ושמעה שלמד פרשת בנות צלפחד, שהיו מחבבות את הארץ, והקשתה לו, מנין לחז"ל שבקשתן היתה בגלל שהיו מחבבות את הארץ, אולי בגלל שהיו רוצות ירושה, (והוסיף: בשלמא אם היו שואלין אותם מה הן רוצין, כסף או נחלה, והיו אומרות נחלה, היה ראיה שהם חיבבו את הארץ, אבל כעת, מנין זאת) והשיב לה שלפי כל המדרשים היה המעשה של מיתת צלפחד בשנה הראשונה או בשנה השניה, בין למ"ד מקושש ובין למ"ד מן המעפילים (עי' שבת צו), א"כ אם היו מבקשות רק מחמת ירושה, למה המתינו מ' שנה ולא תבעו מטלטלין, שבוודאי השאיר רכוש מביזת מצרים וביזת הים נפ"מ אצלם, רק מחמת שכעת נתחלקה הארץ, ומחמת חיבוב הארץ תבעו חלקן.
(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום שליט"א)
שבת צה
מה בירך הגר"ש ואזנר זצ"ל כשראה חור בריצפת ביתו?
התולש מעציץ נקוב חייב
'עציץ נקוב', דהיינו צמח המונח בכלי נקוב על גבי הקרקע, הריהו כמחובר לקרקע מדאורייתא, משום שיונק מהקרקע דרך הנקב. ולכן אסור להגביהו מהקרקע ולהניחו על גבי דבר המפסיק את יניקתו; וכן להיפך – אם מונח על גבי דבר המפסיק את יניקתו, אסור להניחו ישירות על גבי הקרקע. ועציץ שאינו נקוב, נחשב כמחובר לקרקע מדרבנן.
(ביאורים ומוספים – משנה ברורה מהדורת דרשו)
פעם דן הגר"ש ואזנר זצ"ל לפני החזון איש לגבי עציץ נקוב העומד על גבי מרצפות אבן, האם עדיין נחשב לכזה, או שהמרצפת חוצצת בעד הנקב. הגר"ש ואזנר סבר כי רצפת האבן דיה להיחשב כחציצה, אולם החזון איש טען כנגדו, כי דינה של המרצפת כמוה כקרקע והעציץ יונק דרכה מן הקרקע. לאחר זמן נזדמן לידי הגר"ש ואזנר להגביה עציץ נקוב בביתו עם מרצפת האבן עליה ניצב העציץ, לתדהמתו כשהרים את העציץ, גילה באבן שמתחתיו חלל כגודלו של הנקב, ונראה היה בעליל כי הוא נוצר בשל יניקת העציץ מן הקרקע, כסברת בעל החזון איש. "ואמרתי" – כותב הגר"ש ואזנר ברשימותיו – "ברוך שבחר בחכמים ובמשנתם"…
(אבי ההוראה)
האם מותר לטלטל קטן עבור אמירת קדיש?
אמר רבא: ומודה רבי שמעון ב[מוציא] מר [מעדר] לחפור בו, וספר תורה לקרות בו, דחייב.
כתב הגר"ש קלוגר ז"ל בחכמת שלמה (סימן ש"ח סעיף מ"א) וז"ל: נ"ב נשאלתי אם מותר לישא קטן שאינו יכול לילך ברגליו לומר קדיש בשבת במקום דליכא עירוב, הנה נראה לפענ"ד כדעת השואל שמותר אך לא מטעמו, כיון דנשיאת התינוק הוי מלאכה דאורייתא, (ועיין בגמרא לקמן דף קכח: וע"ע בתוס' לעיל ע"א ד"ה אבל, ובראשונים לקמן דף קמא: ובסימן שכ"ט במג"א סק"א ובמחצית השקל שם), מה בכך דהוי כרמלית, הא הוי רק שבות אחד ואסור אף במקום מצוה ולא הותרה רק בין השמשות ולא בשבת עצמו.
רק מטעם אחר נראה לי להתיר, כיון דהוצאה זו הוי רק לומר קדיש, א"כ הוי מלאכה שאין צריכה לגופה, ולרוב הפוסקים הוי רק מדרבנן [ועיין במג"א סימן רע"ח] ולכך שוב הוי בכרמלית שבות דשבות דמותר במקום מצוה, וזה ברור ופשוט ודו"ק היטב, (ועיין בשו"ת רעק"א מהדו"ק סימן כ"ח). ע"כ דברי הגר"ש קלוגר.
מבואר מדבריו שהוצאה לצורך מצוה נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור, ולכאורה קשה שהרי קריאת התורה היא מצוה, ועם כל זה מבואר בגמרא שהיא מלאכה הצריכה לגופה וחייב, ואין לומר שמדובר בקריאה שאינה לצורך מצוה, שהלא מבואר במגן אברהם (סי' ער"ה סק"ח) שסתם קריאה פי' לצורך מצוה, וד' יאיר עיני.
וראיתי בשם הגאון משאץ ז"ל שמקשה על החכמת שלמה מדוע לא התירו לבנות את בית המקדש בשבת, הלא מצוה היא, וא"כ זו מלאכה שאינה צריכה לגופה ואין גוזרין שבות במקדש, ועוד מקשה, מדוע לא התירו ביום טוב שחל להיות בשבת לתקוע בשופר מחשש שמא יעבירנו, הלא מצוה היא, וא"כ ההוצאה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה שאסור מדרבנן, ולא גוזרים גזירה לגזירה.
(דף על דף ע"פ קונטרס גנזי שבת ע' נד)
אדם ומלאך שעשו ביחד מלאכה בשבת, האם זה נקרא "שנים שעשאוה" – ופטורים?
שנים שעשואה פטורין
כתוב בפסוק 'ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת' (שמות לה ב). וברש"י כתב: הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת.
המהרי"ל דיסקין מביא ממדרש (זוהר ח"ב רכב:) שמלאכת המשכן היתה נעשית בנס, שכיון שהיה נותן ידו אל המלאכה מיד בא מלאך ה' ומסייעו לגומרו.
ולפי"ז מבאר מדוע הקדימה התורה לצוות על השבת, משום שהיה הוה אמינא שמותר לעשות את מלאכת המשכן אף בשבת שהרי שנינו שנים שעשאוה ופטורים, והאדם עושה את המלאכה ביחד עם המלאך.
על זה בא הכתוב לאמר "ששת ימים תֵּעָשה מלאכה", ר"ל "תֵּעָשה מעצמה" שנעשית ע"י סיוע המלאך, וא"כ תהיו סבורים שמותרים אתם לעשות בשבת, לזה אמר הכתוב "וביום השביעי יהיה לכם קודש" שאתם אסורים בעשיית מלאכה.
(קב ונקי)
האם היה לרש"י תלמוד ירושלמי?
רש"י (צב.) ד"ה ובכן, כתב: ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי, שאמר בשם רב האי, שמפורש בהתלמוד ירושלמי וכו'.
השדי חמד (ח"ט כללי הפוסקים סי' ח אות י) דן בארוכה בענין ואומר שלרש"י ולרבו לא היה לפניהם הירושלמי בתדירות, ומביא את הרש"י שלפנינו כאחת ההוכחות לכך, וכן באגרות החזון איש (ח"ג מכתב קעח) כתב: הרבה פעמים לא היה הירושלמי ביד רש"י ז"ל, כי כתב היד ירושלמי לא היה מצוי, ונמצא רק אצל יחידים.
ברש"י על הש"ס לפי פרוייקט השו"ת יש קרוב לשישים פעמים שרש"י מזכיר את הירושלמי, וכן בתנ"ך בכעשרה מקומות. ובמשנה הלכות (ח"ג סי' קפז) יוצא בחריפות רבה כנגד המקשה על דברי רש"י בברכות ורוצה להסיק מכך שרש"י לא ראה את הירושלמי, ומשיב לו: ופוק חזי מורנו הגאון רעק"א אשר הניח כמה קושיות בצע"ג ולא דייק כלום ח"ו להטות בשביל זה מדרך הראשונים, ואם לו קשה, אחרים אולי יבינו, וכל שכן אנן יתמי דיתמי. ומוסיף המשנה הלכות, ורק בכדי להראות טעותו אציג כאן מקומות בש"ס שרש"י הקדוש מביא דברי ירושלמי. ומציין שם לחמישים וארבע מקומות בש"ס, וכותב שבודאי ישנם מקומות נוספים.
(הרב א. אלבוים)
מדוע אומרים הלכה למשה מסיני ולא בסיני?
באמת אמרו האשה החוגרת בסינר, בין מלפניה ובין מלאחריה חייבת. תנא כל באמת הלכה היא.
הבני יששכר בספרו אגרא דפרקא (אות ריט) מביא בשם הצדיק רבי מנחם מנדל מרימינוב זצוק״ל, מדוע אמרו חז"ל הלכה למשה מסיני, ולא אמרו סתם שהוא תורה שבעל פה, ועוד הוסיף לתמוה, מהו 'מסיני' היה צריך לומר 'בסיני'. ותירץ, שאותן הדינים נאמרו לו למשה בעת הליכתו מסיני, היינו בסוף ארבעים יום שכבר פנה ללכת מסיני אמר לו השם יתברך את אותן ההלכות, והוא כדמיון האדם אשר העניקוהו רבו בכל טוב להיות לו לצורך בדרך אשר ילך, ובעת אשר כבר הכין עצמו ללכת אמר לו הרב, קח נא גם את זה, כי גם זה יהיה לך לצורך בעת המצטרך, וזהו 'הלכה' למשה 'מסיני', שכל זה מן הנאמרים למשה בעת הליכתו מסיני.
שתי הסגולות לזכור את הלימוד
מאי ציפורת כרמים וכו' וגמר כמה דבעי וחכים כמה דבעי
ידועים דברי חז״ל שעיקר סגולותיה של התורה לא נאמרו אלא על ה״עמל״ שבתורה, וכמו שאמרו ״אם בחקתי תלכו״ ומפרש רש״י שתהיו עמלים בתורה. ואחד הדברים שמצריכים עמל הוא החזרה והשינון, שחוזר על לימודו שוב ושוב כדי לזוכרו.
וכתב הגאון רבי אהרן שמואל קאיידנובר (בעל התפארת שמואל על הרא"ש והמהרש"א) בספרו ברכת שמואל, והביאו הרב חיד״א בפרק שירה, פירוש על מה שנאמר בפרק שירה ״צפורת כרמים אומרת אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי״. וביאר שהרי בגמרא מובאת הסגולה לזכרון שיאכל צפורת כרמים.
אמנם עם זאת אמרו חז״ל סגולה נוספת לזכרון והיא שישנה פרקו ק״א פעמים, וכיון שצפורת הכרמים יודעת שהתלמידי חכמים מחפשים אחריה, הרי שהיא בורחת מהם שלא יצודו אותה לאוכלה.
וזהו שאומרת ״אשא עיני אל ההרים״ – אלו התלמידי חכמים, ״מאין״ גימטריה ק״א, ״יבוא עזרי״ – שעל ידי שיחזרו על תלמודם ק״א פעמים לא יצטרכו לה.
האם רבי עקיבא ידע את המדרש מה עתיד סופו?
בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות
בגמרא במנחות (כט:) מובא עוד על מה שהיה עם משה רבנו כאשר עלה לשמים. ״בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב״ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבש״ע, מי מעכב על ידך? אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תיליץ של הלכות. אמר לפניו: רבש״ע, הראהו לי… אמר לפניו רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו רבש״ע, זו תורה וזו שכרה ? א״ל שתוק, כך עלה במחשבה לפני״.
ונשאל הגר"ח קנייבסקי האם ידע רבי עקיבא דברי חז״ל אלו בחייו, שהרי דוחק לומר שאנו יודעים מזה ואילו רבי עקיבא שהיה תנא לא ידע מזה? ואם ידע, למה בשעה שנגזר עליהם למות, שלחו את ר׳ ישמעאל לשאול אם נגזרה הגזירה עליהם [כמובא באוצר המדרשים עמ׳ תלט, וכן הוא בפיוט שאומרים ביו״כ] ?
וענה על כך הגר"ח קנייבסקי כדרכו במיעוט מילים: אם הקדוש ברוך הוא לא רצה שידע, אז רבי עקיבא לא ידע.
(מעשה רב)
מה למד הגאון ר' שמואל רוזובסקי מקבלת התורה בקולות וברקים?
מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם".
שואלים התוספות (ד"ה כפה), הרי עם ישראל אמרו "נעשה ונשמע", קיבלו עליהם במסירות נפש מיוחדת את כל דברי ה', מדוע, אם כן, יש צורך בכפיה?! אם הם מוכנים לקיים את המצוות מרצונם החופשי – למה מגיע האיום?
ומסביר, שאמנם קיבלו עליהם בתחילה מרצון, אך היה חשש שעם כל הקולות, הברקים, הענן הכבד וקול השופר – יבהלו עם ישראל ויסוגו אחור, עלולים הם להתחרט למול הרעש ויציאת נשמתם, לכן היה משה חייב לכפות עליהם הר כגיגית. אין נסיגה, אין דרך חזור.
ממשיך ושואל על כך הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצוק"ל, ראש ישיבת פוניבז': מדוע היה צורך לקבל את התורה ברעש ובאש, ולכפות עליהם הר כגיגית? שמא עדיף היה לתת אותה בנחת, ולהסתמך על קבלתם את התורה מרצון?
אלא, מוכח מכאן, עונה רבי שמואל, שתורה ומצוות בלי אש – זה לא תורה. אופן קיום התורה והמצוות, כמו שבת, תפילין ותפילה חייבים להיות רק מתוך התלהבות (וביידיש – ברען)! ללא החום היהודי הלוהט – זו לא אותה תורה.
החפץ חיים היה אומר על כך, שאת התורה צריך ללמוד עם כל האכפתיות, עם כל החום, עם כל הלב!! חלילה לא לקיים אותה כמצות אנשים מלומדה.
(דרשו – הרה"ר ר' ישראל ליוש שליט"א)
מה היה ההיתר של משה רבנו לשבור את הלוחות?
יישר כחך ששברת
הספר זרע ברך ושואל – מי התיר לו לשבור את הלוחות ומביא ראיה מפורשת מדברי מדרש רבה (כי תשא מ"ו א) רָאָה שֶׁאֵין לְיִשְׂרָאֵל עֲמִידָה, משה רבינו יורד ורואה את העגל, החטא הזה הוא לעד, אין יציאה ממנו, הלך משה וְחִבֵּר נפשו עמהם, אמר משה כולם עשו את העגל, או שלא מיחו, היחיד שלא היה פה שעשו את העגל, זה אני. יוצא שאני היחיד שלא חטאתי, אלך להצטרף עמהם, גם אני בחבילה. ושבר את הלוחות. ואמר להקדוש ברוך הוא הם חטאו שעשו את העגל ואני חטאתי ששברתי הלוחות. אם מוחל אתה להם אף לי מחל, שנאמר (שמות לב לב) 'ועתה אם תשא חטאתם', כן לחטאתי מחל, "ואם אין אתה מוחל להם אל תמחל לי, אלא 'מחני נא מספרך אשר כתבת' (שם).
אמר רבי אחא, לא זז משם עד שֶׁפִּנָה חַטָּיָה שלהם. משה רבינו לא זז מהמקום, עד שאמר לו הקב"ה שהוא מוחל לו על החטא שנאמר (שמות לב טו) ויפן וירד משה. כיון שֶׁפִּנָה חַטָּיָה שלהם – כיון שמשה רבינו הצליח להשיג כפרה על חטא העגל, אמר משה הרי היה לישראל מי שיבקש עליהם, אני מי יבקש עלי, התחיל מצטער על שִׁבּוּר הלוחות.
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך. שואל הזרע ברך – למה דווקא שמן צריכים להביא אליך? וגם מה זה 'ואתה' עם וא"ו החיבור? ומסביר, אמר משה לפני הקב"ה – ריבונו של עולם, לעם ישראל השגת מחילה לחטא העגל, איך השגת מחילה ? נאמר (כה ב-ג) ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת.
אומרים חז"ל במדרש (תנחומא פרשת תרומה, אות ח) – יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו את העגל. יוצא, שהקב"ה נתן לעם ישראל כפרה על חטא העגל, לעשות משכן. אומר משה – ריבונו של עולם, לעם ישראל נתת כפרה, יעשו את המשכן ויכפרו על חטא העגל… אני ששברתי את הלוחות, מה תהיה כפרתי? אמר לו הקב"ה – 'ואתה', אתה יודע מה תהיה כפרתך, על שבירת הלוחות ? תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד. אתה עושה את המנורה, את השמן מביאים אליך, רק אתה מתעסק במנורה, כי המנורה מכוונת כנגד התורה, אתה תבנה את המנורה כתיקנה, על זה ששברת את הלוחות.
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
מה הקשר בין משה רבנו ל'שבית היא מלזעוק'?
ודכולי עלמא – בשבת ניתנה תורה לישראל
הגמרא לומדת דבר זה מדרשה של הפסוקים, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו (זכור כ ח), וכתיב התם ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה (שמות יג ג), מה להלן – בעצומו של יום, אף כאן – בעצומו של יום.
מה נאמר בקבלת התורה? משה ידבר והאלוקים יעננו בקול (שמות יט יט) אומרים בעלי הרמז: ׳משה׳ – ראשי תבות ׳שבת היא מלזעיק׳. ׳בקול׳ ־ ראשי תבות ׳ורפואה קרובה לבוא׳.
בספר ״אוצר אפרים״ מביא בשם תלמידי הבעל שם טוב, שמישהו בא אליו בשבת פרשת ויקהל וביקש ממנו ברכה לחולה במשפחתו. אמר לו הבעל שם טוב נאמר בפסוק: ”ויקהל משה״. ׳משה׳ ־ ראשי תבות ׳שבת היא מלזעק׳, ואלו ׳ויקהל׳ הוא ראשי תבות ׳ורפואה קרובה לבוא׳, בתוספת שמו יתברך, י־ה.
שמעתי בשם רבי משה יעקב וייס שאמר, מה הפירוש ״ורפואה קרובה לבוא״? ־ {כל יום מתפללים: ״רפאנו ה׳ ונרפא״, וברכה זו היא הברכה השמינית בתפלת שמונה עשרה. אבל בשבת שיש רק שבע ברכות בתפלת העמידה, כאשר אומרים בברכת גבורות ״רופא חולים״ מתכונים על רפואת חולים. נמצא, כי בעוד בכל ימות השבוע התפלה לרפואת חולים היא בברכה השמינית, הרי בשבת הרפואה ״קרובה לבוא״, וכבר בברכה השניה מכוונים על כך…
(ומתוק האור – שבת ח"א)
בנין רב קומות שגנב 30 ס"מ…
לא תסיג גבול רעך
מעשה בבעלי מגרש גדול, שהקימו על מגרשם בניין רב קומות, שישמש למשרדים ובתי עסק. עבודת בניית הבניין העצום הושלמה בהצלחה, וכעת בעוד ההכנות לחנוכת-הבניין היו בעיצומן, מגלה ראובן, בעל חצר גדולה הסמוכה לבניין המשרדים החדש, שקיימת חריגה קטנה בבנייה… ניגש אפוא ראובן אל בעלי הבניין ומודיעם: 'ידוע לכם שחרגתם ופלשתם לגבולי?!…'
העניין נבדק, ואכן התברר שקיימת חריגה קטנה של כ-30 סנטימטרים לכל אורך חצרו של ראובן.
בעלי הבניין התנצלו: 'הדבר לא נעשה חלילה בזדון, אלא מחוסר שימת לב. נפצה אותך בע"ה בתשלום המגיע לך, על פי שמאי שיקבע כמה שווה חלקת האדמה שהבניין הוקם עליה'.
תגובת ראובן היתה מפתיעה: 'לא לא, איני מעוניין כלל בכסף! אני רוצה בחזרה את חלקת האדמה שלי. תיקחו אפוא סכין, וכשם שפורסים פרוסת עוגה, כך תפרסו את חתיכת הבניין שנכנסה לשטחי!… אם אינכם מוכנים להשיב לי את הקרקע, איני דורש הרבה, תתנו לי רק – – – קומה אחת בבניין!'
בעלי הבניין הרימו גבות עיניהם בתמיהה. 'זו סחיטה מאוד לא יפה', התרעמו, 'קח נא רק את הכסף ששווה הקרקע שלך…'. אך ראובן נותר בשלו – 'או שתפרסו פרוסה, או קומה שלימה!'
עם מי הדין?
תקנת השבים
ראשית כל נקדים: מדין תורה, חייב הגזלן להשיב את הגזילה שגזל, שנאמר (ויקרא ה', כ"ג) 'והשיב את הגזילה אשר גזל'. אולם, יש והגזילה נעשית חלק ממבנה מורכב, כגון: אדם שגזל קורה, ובנה אותה בתוך ביתו (באופן שהקורה נעשתה לחלק מבית), אזי מדין תורה חייב הגזלן להרוס את ביתו ולהשיב את הגזילה. אולם, חכמים, ברצותם להקל על בעלי תשובה, כדי שלא ימנעו מחזרה בתשובה מתוך קשיים בהשבת הגזילה, תיקנו, כי במקרים כגון אלו, לא יצטרך הגזלן להרוס את ביתו כדי להשיב את הגזילה לבעליה, אלא די שישיב לנגזל את דמי הגזילה. תקנה זו נקראת 'תקנת השבים'. (וקרויה גם 'תקנת מריש').
האם קיימת התקנה בקרקעות
אולם, כל תקנת השבים נאמרה דוקא בנוגע לגזילת מטלטלין, אך לא בנוגע לגזילת קרקעות, כמבואר בבית יוסף (חו"מ סי' שע"ו), שהביא כי נשאל הרשב"א, אודות מסיג גבול שבנה כאמה בחצר חבירו, ועכשיו בא בעל החצר להרוס כל בניינו – האם נדון בזה כדין מריש או לא? והשיב הרשב"א: לא עשו תקנת השבים רק במטלטלין, אבל בקרקע לא אמרו שימכור זה את שלו 'וישחית את נחלתו'! וכן נפסק ברמ"א (חו"מ סי' ש"ס ס"א): "גזל קרקע ובנה עליה בניינים גדולים – צריך לסתור הכל ולהשיב את הקרקע לבעלים, שלא עשו תקנת השבים בקרקע".
לאור זאת, היה מקום לומר, שבמקרה דנן נצטרך לקבל את תביעת ראובן, והוא יכול לומר לבעלי הבניין לסתור את בניינם כדי להשיב לו את קרקעו.
השגת גבול בשוגג
אולם, בתשובת המבי"ט (ח"ג סי' קמ"ג, הובא בפתחי תשובה שם סק"א) מבואר, שאם לא נעשתה ההשגת גבול מדעתו, רק שהבנאים הכניסו חצי אמה מקרקע חבירו שלא מדעתו, אפשר שקיימת בזה תקנת השבים, ובונה הבניין אינו צריך לסתור בניינו, אלא יפרע לבעל הקרקע מה ששווה החצי אמה, כי לא החמירו אלא מפני מה שעבר על 'לא תסיג גבול רעך' (דברים י"ט, י"ד), וכאן הרי לא עבר, כיון שלא ידע מהשגת הגבול.
אך במשנה למלך (בהל' גניבה ז'-י"א) הביא את דברי המבי"ט וכתב עליו: 'ואין נראים לי דבריו כלל!' (וע"ע בשער משפט סי' ש"ס סק"א, בערך ש"י סי' ש"ס, ובפתחי חושן גניבה פ"ב הערה ל"ה).
נמצאנו למידים, שלכאורה נידון דנן תלוי במחלוקת הפוסקים, שיש הסוברים שהבונה בקרקע חבירו מחוסר ידיעה חייב לסתור את בניינו, ויש הסוברים שאינו חייב. ויעויין בשו"ת 'מעשה בית דין' (סי' ה'), שהביא את השיטות הנ"ל וכתב שניתן לומר במקרה זה 'קים לי' כהשיטות שאין חייב לסתור את הבניין. ובפרט בשאלתנו שההיזק של בעל החצר כמעט אינו משמעותי (רוחב של 30 ס"מ בלבד, ואין כאן כל כך 'השחתת נחלה'), ולכן נראה לכאורה שיוכל להסתפק בפיצוי הוגן על פי הערכת שמאי.
לסיכום: נראה שבעלי הבניין אינם חייבים לקעקע את הבניין שלהם (כשאכן הסיגו את הגבול שלא בכוונה), וישלמו לראובן את דמי הקרקע שלו. וצריך עיון.
(ופריו מתוק – פרשת נח)
מהו הטעם שמובא בזוהר לאיסור כלאים
במשנה: ד׳ על ד׳ רוחות הערוגה ואחת באמצע וכר.
ברש״י כאן כתב שרק כלאי הכרם הם דאורייתא אך כלאי זרעים הם דרבנן. ובתוס׳ הקשו שהרי גם כלאי זרעים הם דאורייתא. ובמשנה למלך (כלאים פ"א ה״א) הוסיף שרש״י סותר לדבריו בקדושין (לט.) שכתב שם שכלאי זרעים הם גם כן דאורייתא. ויש להוסיף שהקושיא חזקה הרבה יותר, כיון שבקדושין מדגיש רש״י שהלשון 'שדך' שכתוב בפסוק לגבי כלאים משמע שמדובר על זרעים יותר מאשר על אילנות עיי״ש.
ובדברי מלכיאל (ח"ב יו״ד סי׳ מא ס״ק יח) כתב לחלק לשיטת רש״י ליישב את סתירת הדברים, שוודאי אם זורע במפולת יד זה דאורייתא, ובסוגייתנו מדובר בערוגה שאינה במפולת יד אלא רק שסמוכים זה לזה, וע״ז כתב שפיר רש״י שכלאי זרעים באופן שכזה הם דרבנן. ורק כלאי הכרם זה דאורייתא אף שלא במפולת יד ולומדים זאת מן הפסוק 'המלאה הזרע', ורק למלקות צריך מפולת יד.
ויש להביא את לשון הזוהר הקדוש (שמות ט״ו ע״ב): כל עשב הארץ נתמנה עליהם שרים חזקים בשמים, שאין לך עשב ועשב בארץ שאין לו כוכב ומזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו גדל, כל אחד ואחד מהעשבים יש לו סוד בפני עצמו, כעין של מעלה, כמו שיש להם למעלה ממונים מיוחדים, ומשום זה ״שדך לא תזרע כלאים״, כי כל אחד ואחד נכנס לבדו, ויוצא לבדו, שאין ממונה מתערב בחברו, והזורע כלאים, מערב שליטתם זה בזה ע״כ.
ולפי״ז לכאורה ברור, שגם בעשבים מעורבים עוברים על ״שדך לא תזרע כלאים״. וכשיטת הרמב״ם ותוס׳ הנ״ל ודו״ק.
(דף על דף)
התשובה הניצחת ששלח הגאון ר' מאיר שפירא מלובלין במשפט בייליס
זאת התורה אדם כי ימות באהל
מפורסם מאוד המשפט האנטישמי שהתנהל ברוסיה לפני כ-100 שנה, נגד היהודי מנחם מנדל בייליס. התביעה האשימה אותו שהוא כביכול הרג גוי. ולהצדקת תביעתם הם טענו שדעת היהודים שהעם היהודי הוא העם הנבחר, ואילו הגויים הם פחותים שבאומות, ולכן מותר להרוג אותם.
עורך הדין שעמד להגנתו של בייליס היה הרב ד"ר יעקב מזאה, הוא ניהל את המלחמה ברשויות המשפט הרוסי בכל כוחו ומאודו. חבר המושבעים היה מורכב מאנשים מגוונים, שברובם היו איכרים פשוטים, שקל היה לשכנע אותם ולהפריך את טענותיהם, אך ביניהם היה גם מושבע אחד שהיה ממולח יותר, והמלאכה נגדו לא היתה קלה כלל ועיקר.
רשעותו ושנאתו התהומית של המושבע הלז, יחד עם פקחותו וערמומיותו, העלתה בפיו טענות כבדות משקל, שלא היה קל להרב מזאה לעמוד מולם. אחת מטענותיו הקשות היתה מפסוק ומדרש מפרשתנו, 'הרי כתוב בתורתכם' טען הגוי 'אדם כי ימות באוהל, ודרשו החכמים אתם קרויים אדם ואין העכו"ם קרויים אדם, א"כ לפי דרשה זו הרי אתם מיחסים לגויים יחס של בהמות וחיות שאינם בני אדם, וזוהי ה'הוראת היתר' שלכם לרצוח אותנו ולהרוג בנו'.
טענה כבדה היתה זאת, ולא ידע הרב מזאה מה לענות עליה, עד שהגאון רבי מאיר שפירא מלובלין – אשר היה בתקופה זו אברך צעיר, ורק לאחר מכן התפרסם כהוגה הדף היומי וראש ישיבת חכמי לובלין – שלח מכתב להרב מזאה, ובתכנו תשובה ניצחת לטענת הגוי ע"כ שעפ"י תורת היהודים, אין הגויים קרויים אדם. וכה הסביר את דברי המדרש, המילה 'אדם' היא המילה היחידה שאין לה הגייה בלשון רבים, לא אומרים 'אדמים', ואין עוד שום מילה אחרת שיכולה לבטא 'אדם' בלשון רבים, וכדי לבטא מילה זו בלשון רבים אנו נאלצים לומר 'בני אדם', וכל זאת משום שאכן כל בני האדם הם 'אחד', ערבים זה לזה, ודואגים האחד לשני.
אבל מציאות זו היא רק אצל היהודים ולא אצל הגויים, משפט בייליס עצמו יוכיח שהרי כל היהודים כולם חרדים ודואגים לשלומו, ולא רק מי שמכיר את האיש, אלא היהודים כולם בכל רחבי תבל מתפללים ומתגייסים לשלומו.
אין זה אלא משום שאצל היהודים כולם קרויים 'אדם' בלשון יחיד, ואין אפילו מילה אחרת שמבטאת מילה זו בלשון רבים. ואילו אצלכם הגויים, כל אחד חי לעצמו, את חייו הפרטיים, ואת צרתו האישית, מבלי שהרבים יתעניינו בו או יזילו דמעה עבורו, וא"כ סיים הגר"מ שפירא את תשובתו, אין כוונת המדרש להתיר את דמם של אומות העולם, ע"י שחידש שאינם בני אדם אלא חיות, אלא זוהי כוונת המדרש: 'אתם' – עם ישראל 'קרויים אדם' בלשון יחיד, כי הרבים הם יחיד. 'ואין אומות העולם קרויים אדם' בלשון יחיד, אלא כל אחד ואחד הוא יחיד לעצמו.
תשובה נפלאה זו אמורה לחזק בתוכנו את תחושת הערבות המחויבת בין כל בני העם היהודי באשר הם, הן בגשמיות והן ברוחניות.
(דרשו – הרב ישראל ליוש שליט"א)
לְמה התכוונה רחל אמנו בתשובתה לאביה לבן הארמי כשחיפש את התרפים
אמר רבי עקיבא מניין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה
הרה"ג רבי יוסף שאול הלוי נתנזון בעל ה'שואל ומשיב', בספרו על התורה 'דברי שאול' מביא (בראשית לא לה) בשם הגאון מוילנא שהנה מצינו ברחל אמנו שישבה על הגמל והסתירה כך את התרפים שגנבה מאביה לבן הארמי וכשחיפשם אמרה לו 'אל יחר בעיני אדנִי, כי לא אוכל לקום מפניך, כי דרך נשים לי, ויחפש, ולא מצא את התרפים', ובזה התכוונה למה שלקחה את התרפים שהיו עבודה זרה, וזהו שאמרה דרך נשים הוא לי, שהרי לקחה את התרפים ושכבה עליהם וא״כ מטמא כמו נדה.
ואומר על כך בעל ה'שואל ומשיב' אף שעבודה זרה אינה מטמאת אלא רק מדרבנן, מכל מקום בני ביתו של יעקב אבינו היו בקיאין אף בדרבנן, שהרי קיימו את כל התורה כולה ואף מצוות דרבנן, ובפרט בעבודה זרה החמירו וכבר אמרו (ע"ז יד:) שבמסכת עבודה זרה של אברהם אבינו היו ארבע מאות פרקים. אך נשאר בקושיא שאמרו בסוגייתנו שאם הניח אבן של ע"ז על יתדות לדעת רבי אלעזר לכולי עלמא אינה מטמאה, וכשרחל ישבה על גבי המרדעת שמתחתם היו התרפים, הרי זה כמו באבן על יתדות כיון שהמרדעת היא דבר קשה ולא ניתן להרגיש בה את הכלים שתחתיה, וא"כ אינה מטמאה אותם.
ולדברי האבן עזרא שאומר 'ותשימם בכר הגמל' פירושו שהיניחה את התרפים באורוות הגמלים ו'כר הגמל' הוא שם של מין ממיני הגמל, ויש ליישב קצת. ומסיים את דבריו: ודו״ק כי באמת לא כתבתי רק לחיבת פה קודש הגאון מורנו הרב רבי אליהו ווילנא זצ״ל
האם המלקט מן בשבת עובר על מלאכת תולש ומעמר?
מיחייב משום תולש
נאמר בתורה לגבי לקיטת המן בשבת (שמות טז כז-כח) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו, ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי. ויש מקום לדון האם יש איסור בזה,
הספורנו (שם) כותב שהאיסור שעשו בלקיטת המן בשבת, שהיה זה חלול שבת בלי ספק אם היו מלקטים הדבר ממקום גידולו, כמאמרם ז"ל (שבת קז:) האי מאן דתלש "כשותא מהזמי והיני" (צמח שגדל על קוצים וגדל מריח הקרקע שהקוצים יונקים ממנו – רש"י) חייב משום תולש.
והנה באגלי טל (מלאכת האופה אות לה סק"א-ב) דן מנין שאסור מדאורייתא לבשל בשבת גם דבר שלא מגידולי קרקע, וכתב שלומדים זאת מהמן דכתיב (שם כג) "את אשר תאפו אפו" אף שלא היה גידולי קרקע. ובספרו שו"ת אבני נזר (או"ח סי' קל) מביא שהקשו לו ממה שכתב הספורנו הנ"ל שמבואר מדבריו שהמן הוא גידולי קרקע ועל כן המלקטו בשבת חייב משום תולש, וא"כ אין ללמוד ממנו לבישול בדבר שאינו מגידולי קרקע.
וכתב על זה "אין אחריות דברי ספורנו התמוהים עלי, בפרט שבגמרא (עירובין יז:) דרשו 'אל יצא איש ממקומו' לצאת בכלי ללקט המן, משמע שלקיטה עצמה אינה מלאכה".
ובמשך חכמה (שמות שם) כתב שהיה בלקיטת המן מלאכת עימור דהוי מלאכה גמורה, וכבר נצטוו על השבת במרה, רק תלי בפלוגתא אם יש עימור שלא בגידולי קרקע (שבת עג:). [ועי' כלי חמדה, ותורה שלמה בשלח מילואים יח]
(קב ונקי)
מה הקשר בין שמר המור לחזרה בתשובה?
מאי שמן המור
הגאון מוילנא לומד את פרשת 'אשת יפת תואר', לדרך תשובה לאדם, דרך פסוק במגילת אסתר (ב יב-יג) 'ובהגיע תר נערה ונערה לבוא אל המלך אחשורוש מקץ היות לה כדת הנשים שנים עשר חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים. ובזה הנערה באה אל המלך.
אומר הגאון מוילנא: והנה, בכל ראש השנה ויום הכיפורים, האדם חוזר בתשובה, וצועק "חטאתי רבונו של עולם, סלח לי" ! והקב"ה ברוב חסדיו ורחמיו מעביר על עוונותיו, פירוש, שהעוון עצמו אינו נמחק, אלא תלוי – אם יחזור בתשובה שלמה – ימחול לו, אבל אם לא – לא ימחול.
וזה מה שכתוב כי כן ימלאו ימי מרוקיהן – המירוק הזה של העוונות, לוקח שנים עשר חדש. אז מה הוא צריך לעשות? אומר הגאון מוילנא – פירוש שימרק את עצמו מהעבירות, אבל כדי למרק את עצמן מן העבירות, אומרת מגילת אסתר – צריך ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים.
מה זה שמן המר ובשמים ותמרוקי הנשים? אומר הגאון חידוש עצום, המקור הוא בזוהר הקדוש – והנה ידוע לכולם, שישנם שני דברים באדם שהם מותרות – השיער והציפורניים. אתה כל הזמן קוצץ אותם. ומרומז בפרשת כי-תצא למלחמה, כדאיתא בזוהר – וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה שהם המותרות. שואל הזוהר – למה הקב"ה מורה לה לגדל את הציפורניים ולגלח את השיער? כי הקב"ה נתן את זה באדם, ללמדנו שהעולם הזה הוא בר-חלוף, כמו הציפורניים והשערות שאנו רואים שהם בר חלוף.
[ראיתי פעם באחד הספרים – שלכן יש ענין לקצוץ את הציפורניים ולגלח את השיער לכבוד שבת, כי ששת ימי המעשה, זה הכנה לקראת יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. אז שישה ימים הם כנגד שישים שנה, אח"כ, לקראת היום השביעי – ימי שנותינו בהם שבעים שנה]
אומר לנו הקב"ה – אתה רוצה לדעת מה היא דרך התשובה ? ששה חדשים ראשונים תתנתק מהמותרות. ההתנתקות מן המותרות, זה הא"ב של בעל התשובה. כי ברגע שאדם רודף אחר המותרות, וישמן ישרון ויבעט (דברים לב טו). ואחרי זה וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים.
בבשמים זה מצוות 'עשה', ובתמרוקי הנשים זה מצוות 'לא תעשה', ואם זה מה שתעשה במהלך השנה, שתשיל מעצמך את המותרות ותלך שישה חודשים בבשמים ושישה חודשים בתמרוקי הנשים – ובזה הנערה באה אל המלך – ככה תוכל להתייצב בראש השנה לפני הקב"ה "רבונו של עולם, עשיתי את תהליך התשובה".
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
איזו סגולה יש בקניית תפילין?
קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין
בדברי הפתיחה לספר 'ופריו מתוק' (ויקרא) מספר הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שהגיע אליו אבא עם ילד שטוהר היה נסוך על פניו. האב הצביע על כמה צלקות בפני הילד ובידו הימנית, וגם הוציא מתיקו נרתיק של תפילין, וסיפר דבר-פלא:
בני זה, נפצע אנושות בראשו, על ידי רכב חולף. כשהגענו לבית החולים, הרופאים נתנו לו סיכויים קלושים להישאר בחיים, ורצתי מיד אל מעונו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
מרן בירך את הילד ויעץ: 'כדאי שתמהר לקנות לילד תפילין מהודרות, ולהניחם בסמוך לראשו של הילד, ובע"ה כשיגיע לגיל מצוות יניחם'. שאלוהו בני הבית לפשר ה'סגולה' הזו, ומרן זצ"ל ביאר: 'כיון שקנו תפילין, הרי צריך ראש להניחם…'.
יצאתי מביתו של מרן, ממשיך האב לספר, ומיהרתי לקנות את התפילין המהודרות ביותר, והנחתי את התפילין ליד ראשו של בני. לתדהמת כל הרופאים, הילד החל להחלים אט אט מהפגיעה הקשה, ובחסדי השי"ת ניצל בניסי ניסים, עד שכיום מתפקד בס"ד באופן רגיל לחלוטין, ורק שלזכר הנס הגדול נשארו לו כמה צלקות ביד ובפנים (על גבי הלחי, באופן שיכוסו כאשר יתבגר ויגדל זקן…).
וכשגיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א שמע את המעשה, ציין לדברי המדרש (אותיות דרבי עקיבא, אות פ'): "כל אבר ואבר שבראת באדם, לא בראת אותו לבטלה, לא בראת ראש אלא לכבוד שמך, לתפילין, וליקוד לך ולהשתחוות לך…".
דבק – לא רק להדביק אלא גם להיות דבוק…
דבק כדי ליתן בראש השפשף, ובמשנה שנינו 'בראש השבשבת'
מובא בשם הרה"ק ר' אהרן מקוידנוב זצ"ל בשם צדיק אחד שהיה ער כל יום השבת, שהיה חוזר כמה פעמים על דברי המשנה 'דבק, כדי שיתן בראש השבשבת', ופירש: 'דבק' – האיך אפשר להיות דבוק בהשי"ת, 'כדי שיתן בראש', שלא יסיח דעתו וראשו, 'השבשבת' – מרומז בזה יום השביעי שהוא שבת, שב שבת, שיזכור תמיד את יום השבת ואז יהיה דבוק בהשי"ת. ועל דרך זה מובא בתולדות יעקב יוסף (בשלח, עה"פ אל יצא איש ממקומו) שאסור להסיח דעתו כל היום מקדושת השבת, וקל חומר מתפילין שאסורים בהיסח הדעת וכדברי הגמרא במנחות (לו:) משום שנכתב בהם שמו של הקדוש ברוך הוא ושבת היא שמו של הקדוש ברוך הוא (זוהר), וקדושתו יותר מתפילין ולכן בשבת פטור מן התפילין, על אחת כמה וכמה שצריך שלא להסיח דעת כל היום מקדושת השבת. ומשום כך צריך לחזור ולשנן את הענין של זכור את יום השבת לקדשו עד שיהיה בבחינת 'יתן בראשו השבשבת', שלא יהיה מסוגל לשכוח מהשבת.
(מרגליות הש"ס – הגה"ח רבי שמואל אהרן לידער שליט"א)
מי היא אותה חיה מופלאה שנקראת מפגיע המטילה אימתה על האריה?
אימת מפגיע על ארי
מי היא אותה בריה מופלאה שהאריה ירא ממנה? כותב רבינו יצחק עראמה ('עקידת יצחק' פרשת בחוקותי) שמדובר בחיה קטנה שחופרת בור בקרקע, ובקרקעית החפירה חופרת מחילה צרה, מעין מנהרה, המשמשת פתח מילוט צר המוביל אל פני הקרקע. הולכת החיה הקטנה אצל האריה ומתגרה בו, עד שכועס ורודף אחריה, והיא נמלטת מפניו אל אותה חפירה. נכנס האריה אחריה לחפירה, ושם הוא נלכד, מחמת צרות החפירה, והיא נמלטת דרך חפירת המילוט הצרה שחפרה, וחוזרת אל האריה שאינו יכול לזוז כי נתקע בבור הצר, מטפסת עליו והורגתו.
ורבינו הבן איש חי כותב ב'בן יהוידע': העולם אומרים, שמפגיע זה הוא מין חיה קטנה כמו חתול, ויש לה בכפות ידיה בכל כף יותר משלושים ציפורניים קטנים וחדים מאוד יותר מסכין, וקופצת על האריה, יושבת על כתפיו, ומשם עולה על גולגלתו, חופרת בו בציפורניים החדים שלה, עד שנוקבת את עצם הגולגולת, ומוצאת את המוח ואוכלתו. ויש בני אדם שהעידו שראו בעיניהם איך שעשתה החיה הקטנה באריה את המחזה הנ"ל, אצל שר אחד שהביא שניהם לשחק בם!
מעניין לגלות, שאותה חיה קטנה, שהאריה הגיבור והחזק כל כך מפחד ממנה, היא עצמה מפחדת מאוד מהכלב, כי כשפוגש בה מיד טורף אותה.
מה יהיה אם יפגשו שלושתם יחד – המפגיע האריה והכלב?
ובכן, דבר פלא מובא במדרש (שוח"ט תהילים ק"ד, לפי גרסת העקידת יצחק): מעשה ברבי עקיבא שראה את שלושת החיות נפגשות – הכלב האריה והקנקנתא (כך קרויה המפגיע בלשון המדרש). האריה הרעב רצה מיד לתקוף את הכלב ולטורפו, אלא שחשב לעצמו – ומה יהיה אז? – הלוא אשאר לבדי עם הקנקנתא והיא תטרוף אותי… ולכן המתין האריה שהכלב יהרוג את הקנקנתא. אלא, שגם הכלב הרהר בליבו – הרי אם אטרוף את הקנקנתא, האריה מיד יטרוף אותי. הקנקנתא הקטנה גם היא אמרה בליבה – אם אתקוף את האריה ואהרוג אותו, הרי אחר כך יהרוג אותי הכלב…
אז מה אירע בסוף? – אף אחד לא הזיק לשני! כשראה זאת רבי עקיבא, אמר בהתרגשות: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ", ושמענו מהרה"ג רבי ניסים דיים שליט"א: כֻּלָּם – ר"ת: כלב, לביא, מפגיע!
(פריו מתוק שמות)
האם ממרא נתן לאברהם אבינו עֵצה או עָצה?
עָצה כמלא פי גמל
ברש"י ריש פרשת וירא כתב באלוני ממרא. הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה השי"ת בחלקו. וכבר תמהו המפרשים וכי אברהם אבינו עליו השלום ראש המאמינים היה צריך ליטול עצה מממרא על המילה, אחרי שנצטוה על כך מפי השי"ת. תירוצים רבים נאמרו על קושיא זו, השל"ה (וירא דרך חיים תוכחת מוסר) מתרץ שהלא אברהם אבינו קיים כל התורה כולה (יומא כח:), ובמצות מילה ידע שיצוה אותו הקדוש ברוך הוא על המילה, וקודם שנצטוה היה אברהם מהרהר מה יעשה אם ימול את עצמו או ימתין עד שיצוה אותו השם יתברך. והתייעץ בזה עם ממרא, ונתן לו עצה על המילה הזו, כלומר על מילה בזמנה שצוה לו המקום, כי כן המצוה יותר מהודר. עוד תירץ, שהלא אברהם אבינו נצטווה גם כן למול את ישמעאל בנו וכל מקנת כספו, ואולי לא יניחו את עצמם למול, והא ראיה שישמעאל התפאר שלא עיכב (סנהדרין פט:), והיה צריך אברהם אבינו להתייעץ איך יפתה אותם ומה ידבר על לבם. ללמוד מזה מוסר, אם בא מצוה לידו יתייעץ באיך ומה ובאיזה אופן היותר טוב והיותר שריר וקיים, ו'עצת ה' היא תקום'. החזקוני אומר שאין זה מלשון עֵצה, אלא מלשון עָצה, וכדתנן במתני' עצה כמלא פי גמל, שממרא נתן לאברהם עצה לרפאות, על המילה. לשים שם על המקום לתרופה למכאובו ע"כ.
(דף על דף)
מדוע הגרש"ז אויערבאך הידר לחבוש את השטריימל שהיה גדול בהרבה ממידת ראשו?
כי היא חכמתכם ובינתכם
לפני עשרות שנים היה בחור מבני הישוב הישן, שנתחבר ל'חברים רעים' והוריד את כל מלבושיו שלבש כמסורת אבותיו, ואף הוריד את ה'שטריימל' שהיה חובש לראשו בכל שבת, אך בעת עומדו בשערי ה'שידוכין', הבין הבחור בעצמו כי באופן כזה לא ייבחר כ'חתן' באף משפחה, ועל כן החל שב לאיטו לכור מחצבתו ולמלבושי אבותיו, אמנם, מכיון שעדיין היה מחובר לחברה הקלוקלת, לא הסכים לשנות לגמרי את אורחות חייו, וגם את השטריימל לא חזר לחבוש לראשו.
בחסדי שמים מרובים, הבחור השתדך עם נערה מצוינת, ועזב אט אט את חבריו הרעים, ושב אל 'משפחתו ואחוזת אבותיו', וגם למלבושי האבות, לבד מהשטריימל. חבריו הטובים דיברו על ליבו לשוב ולחבוש בימי שבת קודש את השטריימל, כמנהג אבותיו, ואכן ביום מן הימים קנה שטריימל ב-2,000 דולר! הוא החליט שלא יספר אודות קניית השטריימל לאשתו, כדי לעשות לה 'הפתעה'.
אלא, שברגע שאשתו ראתה את השטריימל, היא לא שמחה כלל וכלל, וטענה כלפיו: 'כבר הורגלתי לראותך בלי השטריימל, ואיני מוכנה בשום אופן שתנהיג מנהגים חדשים שלא הורגלנו בהם עד כה'. לעומתה ענה הבעל: 'הרי שילמתי על השטריימל הזה טבין ותקילין', וכאשר הבעל נקב במחיר הגבוה בו רכש את השטריימל, זעמה של האשה הלך וגבר. ה'שלום הבית' נתערער בביתו של האיש. בצר לו, החליט היהודי לפנות אל ביתו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, לשפוך את אשר בלבבו ולבקש עצה הגונה כדת מה לעשות.
האיש סח לגרש"ז את צרתו, ותגובת הרב היתה: 'וכי בעבור שטריימל אחד תשבור את שלום הבית שלך, ותשלח את השכינה השרויה במעונך?! הרי ידעת גם ידעת כי את כל מצבך הרוחני הינך חב לאשת חיל שהעמידה אותך על שתי רגליך!' היהודי שמע את דברי הרב, ונענה בנימת צער: 'ומה אעשה עם ההפסד הממוני הרב?'.
וכאן, רבנו הגרש"ז, חכימא דיהודאי, התחכם ופנה אל היהודי בהצעה: 'ראה נא, יש לי פיתרון מצוין, שבע"ה יועיל לך ולביתך, וגם אני אפיק ממנו תועלת; הנה השטריימל שלי כבר עבר עליו הכלח, ואני צריך לרכוש חדש… אולי תסכים למכור לי את השטריימל החדש שלך תמורת 2000 דולר? היהודי הסכים בשמחה רבה להצעה, והגרש"ז ניגש מיד לארונו, הוציא משם את מלוא הסכום, ומסרו לאברך תמורת השטריימל. ה'עסקה' נגמרה בכי טוב, והשלום והשלווה שבו לשרור בבית היהודי!
אך הסיפור עדיין לא נגמר. ויהי ביום השישי לפנות ערב, לבש הגרש"ז את ה'שטריימל' החדש ברוב שמחה וצהלה, ויצא לבית הכנסת לתפילת ליל שבת. אך דא עקא, שמידת השטריימל היתה גדולה ממידת ראשו של הגרש"ז, ובכל כמה רגעים הוכרח לתופסו מצד אחר, שלא יפול מעל ראשו. מששב הגרש"ז לביתו תמהו בפניו: 'הלוא מוכר השטריימל אינו גר בשכונתנו, ומילא הרב קנה את השטריימל בדמים כה רבים על מנת להשכין שלום בבית האיש – אך מדוע גם לבש את השטריימל הגדול ממידת ראשו?!'
נענה הגרש"ז ואמר (והדברים מעוררים השתאות): 'שטריימל כזה, שגרם והביא שלום בבית יהודי, הייתי לובש גם באמצע השבוע, ולא עוד אלא שהייתי רוצה להיקבר עמו יחדיו, כי גדול הבאת שלום בבית יהודי לאין ערוך עד בלי די!'
בשולי הדברים נציין, שהיוצא בשבת קודש לרשות הרבים עם כובע לראשו, צריך להקפיד שהכובע יהיה מהודק על ראשו (כמבואר בשו"ע או"ח סי' ש"א סעיף מ"א ובמשנ"ב ס"ק קנ"ג). אומנם, אין מקום כלל לשאול כיצד אם כן יצא רבינו הגרש"ז עם השטריימל הרחב ממידת ראשו – משתי סיבות: א) כל ההקפדה בחבישת כובע מהודק לראש, נובעת מחמת החשש שמא הרוח תעיף את הכובע מעל ראשו של האדם והוא יבוא לטלטלו ד' אמות ברשות הרבים. וממילא אם המדובר הוא בכובע כזה שראש החובש נכנס לתוכו (לעומק חלל הכובע), אין בזה חשש, בפרט כשהמדובר הוא בשטריימל כבד, שכן אין הרוח יכולה להפרידו מעל ראשו (כמבואר שם בשו"ע). ב) שמענו ממו"ר שליט"א, שגם אם היה חשש כלשהו שהשטריימל יפול, הרי היה בשכונת שערי חסד עירוב, וגם אם רבינו הגרש"ז החמיר ולא סמך עליו לגמרי, יתכן מאוד שכאן לא החמיר, כי העדיף להדר ולחבוש שטריימל כה מיוחד שהביא לשלום בית אצל יהודי…
(ופריו מתוק – דברים פרשת וזאת הברכה)
מנהל סניף הדואר שהלך בליל שבת להשמיד מכתבים מסיונריים
בורר ואוכל בורר ומניח
מנהל סוכנות דואר במדינה אחת בחו״ל, בה היה ריכוז גדול של יהודים, סיפר לנו שביום שישי אחד, לפני סגירת הדואר, נכנס לבנין מסיונר ידוע והניח שק מכתבים גדול, כדי שיביילוהו וישלחוהו. ׳כיון שידעתי שבין המכתבים יש גם כאלה המכילים חומר מסיונרי מסוכן, שיישלח ליהודים המתגוררים באיזור ההוא, גמרתי אומר לחסום את דרכם של המכתבים הללו ולגרום שלא יגיעו למענם', אמר המנהל.
בליל שבת, אחרי תפילת ערבית, נכנס המנהל לסוכנות הדואר, והחל לברור מהשק הגדול את כל המכתבים המסיונריים, ובצאת השבת שרף את כולם. שאלתו היתה האם עבר על איסורי בורר ומוקצה?
השבנו לו, שאיסור בורר אין כאן, כיון שהוא לא רצה בתיקון המכתבים הטובים, אלא ביקש להיפטר מהגרועים. וראיה לכך, שאם בשק הגדול היו רק מכתבים מסיונריים, היה משמיד את הכל. ובאשר למוקצה, אמרנו לו שגם בכך לא עבר על איסור, כיון שהדבר דומה לקוץ המונח ברשות הרבים, שמותר לסלקו בשבת, והרי אין הבדל בין נזק גופני העלול להיגרם לאדם, ובין נזק רוחני.
(שבת בשמחה עמ' צב)
שאלת ר' ישראל סלנטר לגאון רעק"א בדין מתעסק באוכלין
מסופר על הגר"י סלנטר זצ"ל, (מובא בתשובות והנהגות ח"ד סי' ק"צ) שבצעירותו שלח מכתב לרעק"א, בשאלה מדוע יש בעיה לאכול פירות מנוגעים בתולעים הרי האוכל דינו מתעסק שכן בדעתו לאכול פרי ואין דעתו לאכילת תולעים, ומאחר ומתעסק אינו אסור כלל ואינו נחשב אף כשוגג אין סיבה לאסור אכילת פירות אלו, המתין ר' ישראל ימים רבים ותשובה מרעק"א לא פקדה את ביתו, לימים פגש את ר' שלמה איגר והלה סיפר כי אביו לא השיב לו לגודל ענוותנותו, מאחר שבעיר סלנט מקום מגוריו של ר' ישראל מכהן רב בא בשנים ורע"א נמנע מלהשיב לשאלות הלכתיות לבני עירו שיכולים הם לשאול את רבם. אך למעשה דעתו ידועה כי גם מתעסק עובר על האיסור וממילא אין מקום לשאלתו.
וכן כתב בתשובות רעק"א (סי' ח) דמה שממעטים מ"אשר חטא בה" פרט למתעסק, אין זה מיעוט לזה דמתעסק לא מיקרי עבירה כלל, אלא כל מתעסק בעצם הוי עבירה בשוגג, רק שממעטינן מקרבן חטאת דלא הוי ככל שוגג שחייב חטאת, אבל על כל פנים מיקרי מעשה עבירה. וכתבו האחרונים כי גם לדעת החולקים על רעק"א וסוברים שמתעסק פטור לחלוטין, אין בכך כדי להתיר אכילת פירות מתולעים, (עי' אמרי בינה הל' בשר בחלב סוף סי' ד', דרכי תשובה סי' פ"ד אות כ"ח, שו"ת מנחת שלמה סי' ו').
האור זרוע (ח"א הל' שליח ציבור סי' קיב ד"ה אדם שהרג) מביא: "כתב רב שרירא גאון זצ"ל ההורג את הנפש בזמן הזה אין בידינו לעשות לו מאומה לא להורגו ולא לחובטו ולא להגלותו, אלא לימנע ממנו שלא להתערב עמו ואסור להתפלל עמו ולהסתכל בדמותו שכן אמרו חכמים אסור להסתכל בדמות אדם רשע ופסול לכל עדות שבעולם, עכ"ל.
ומוסיף האור זרוע: ולא שנא ההורג במזיד ולא שנא הורג בשוגג שיש לימנע ממנו אם אינו שב בתשובה, אבל אם שב בתשובה הרי הוא צדיק גמור מיד אע"פ שעדיין לא עשה שום דין אלא שצריך טבילה ליטהר מעבירה שטימאתו, שהעבירה מטמאה, וכן קבלתי ממורי הרב רבינו שמחה זצ"ל שכל בעלי תשובה צריכין טבילה. ואע"פ שכל בעלי תשובה צריכין טבילה אעפ"כ הטבילה אינה מעכבת התשובה, ע"כ.
(קב ונקי)
מדוע לא הועילה תשובה במקום קרבן בזמן בית המקדש?
הבית אלקים (שער התשובה פ"ב) הקשה: לכאורה הרי תשובה מכפרת ומתקבלת, וא"כ מדוע בזמן שבית המקדש קיים כל זמן שלא יביא החוטא את קרבנו הריהו מעוכב כפרה, ולפי"ז בזמן שאין ביהמ"ק קיים לא תהיה לו כפרה עד שיבנה ביהמ"ק, והרי דבר זה לא יתכן שהלא ידוע שהתשובה מכפרת בכל זמן.
וביאר שבאמת התשובה מקובלת לעולם, אלא שבזמן שבית המקדש היה קיים ושכינה שרויה למטה הרי היא מטהרת ומכשירה את לב האנשים, ועל כן החוטא אז עוונו חמור יותר, מב' סיבות:
א. שהיה לו סיוע לטהר את לבבו ולהתגבר על יצרו והוא הקשה את לבו לילך אחר פיתויי היצר.
ב. מצד היותו מעיז פנים כנגד השכינה שבהיותה גלויה ומופרסמת הרי הוא כחוטא בפני השכינה ועוונו כבד יותר.
ולכן מחומרת העוון חייבה התורה מלקות ומיתת בית דין על המזיד, וקרבן על השוגג.
אבל בזמן שביהמ"ק אינו קיים אין העוון נחשב כה חמור כמו בזמן המקדש ולכן על הזדונות מתכפר לו ע"י יסורים, ועל השגגות שבזמן המקדש היה מחוייב עליהן קרבן כעת מתכפר לו ע"י תשובה ומעט יסורים.
(קב ונקי)
מאיזו שאלה הזדעזע הרמב"ם וסירב להשיב עליה?
מפורסמים הם דברי הגמרא ביומא (לט.) על הפסוק שנאמר במאכלות אסורות, תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר 'ולא תטמאו בהם וְנִטְמֵתֶם בם' (ויקרא יא מג) – אל תקרי וְנִטְמֵאתֶם אלא וְנִטַמְטֶם. ומפרש שם רש"י: מטמטמת – אוטמת וסותמת מכל חכמה.
סיפור מענין בנושא זה נכתב בדגל מחנה אפרים ובצפנת פענח (לרבי יעקב יוסף הכהן כ"ץ) מגדולי תלמידי הבעל שם טוב – בשמו, על שאלה שנשאל הרמב"ם ע"י קהילה אחת מקהילות ישראל כאשר האיגרת היא בשמם של אלפים רבים מבני הקהילה שהצטרפו לשאלה זו, ונושא שאלתם היה, שכיון שענין תחיית המתים אינו מפורש בתורה אלא מדרשות חז"ל שהובאו בגמרא (סנהדרין צ:), א"כ זה ענין של סברא, אף אנו יש ביכולתנו לדרוש ולהוכיח איפכא. הרמב"ם הזדעזע משאלה זו, ומסיבות השמורות עמו לא רצה להשיב להם, אך שלח את תלמידו הגדול רבי שמואל אבן תבון שישיב להם, ותוכן דבריו הוא: שהנה נפש האדם היא דם הנעשה מהמאכל והמשקה שלו, ונעשה ע"י כמה בירורים, ומבחר הדם נכנס בלב, ומהלב יורד המובחר והדק אל המוח ושם שורה השכל וחיות של האדם.
ומי ששומר עצמו ממאכלות המוֹתרות והאסור והטמא, נעשו דמיו צלולין וטהורין ויש לו לב טהור, והמוח והחיוּת שלו נעשה חיות טהורות להשיג אמיתית החיות שהוא אלהות של כל העולמות המחיה את כולם, ומי ששומר עצמו יותר ומקדש את אכילתו על פי דרכי ה' ותורתו, נעשה מזה בנין אב והוא השכל לכל רמ"ח איבריו ומתקדשים ומיטהרים. וכן להיפוך חס ושלום, נעשה בנין אב שֶכֶל עכור ומעופש בדעות זרות וחיות שלו נעשה בחינת מת, והיא אבי אבות הטומאה לכולם ורמ"ח איבריו נטמאים, וטמא טמא יקרא לכל דבר, ונעלם ממנו אמיתת החיות שהוא אלוקות של כל העולמות, ונטמא ונופל לדעות זרות, לכן התנאים והאמוראים ובעלי המידות וחכמי המשנה שמרו נפשם, ולכן האירו אור שכלם, והיה שורה עליהם רוח הקודש לפרש כל מאמר סתום בדת התורה הקדושה.
ומדבריכם שאתם כופרים בדברי חז"ל, ברור הוא שלא נזהרתם ממאכלות אסורות, והשכל והדעת שלכם נטמטם ע"י מאכלות אלו ועל כן הוא נמשך אל הטומאה, ואיך תוכלו להכריע בשכליכם נגד רבותינו חכמי התלמוד אשר רוחב לבם היה רחבה מני ים.
ומוסיף להם רבי שמואל אבן תבון אזהרה, אחר שהעיזו פניהם וירדו לכפירה, קרובה פורענותם לבוא. ומסיים שאכן כך אירע עמהם, שבא עליהם מלך אחר והרגם, ורצו להמיר דתם, ולא קבלו אותם, ומעט מהם נמלטו להרמב"ם וחזרו בתשובה.
(דרשו)
מדוע הבעל תשובה רץ לקצור תבואה בשבת?
מעשה שהיה ביהודי בעל־תשובה שלמד הלכות כלאיים עם חברותא, ובמהלך הלימוד התגלה לו שאסור לזרוע חיטים ליד עצי הכרם. לפתע נבהל החברותא שלו כשהבחין שפניו של בעל-התשובה נעשו חיוורות כסיד. הוא שואל אותו מה קרה, והחברותא מספר שיש לו גינה פרטית גדולה ורחבת־ידיים, ובה נזרעה חיטה ליד גפן. הלימוד עם החברותא היה בשבת אחר-הצהרים, וכיון שאחד מפרטי ההלכה שלמדו היה שאדם שיש לו כלאיים בשדהו עובר בכל רגע על האיסור החמור, קם הלה ממקומו, ואץ־רץ לביתו. עוד בטרם הבין החברותא מה הוא מתכונן לעשות, הגיע בעל-התשובה לביתו, נכנס לגינה, והחל לקצור בשבת־קודש את כלאי הכרם כדי לא לעבור בכל רגע על איסור כלאיים.
נשאלה השאלה, האם עבר בעל-התשובה על איסור קוצר במלאכתו זו, או לא? שהרי לכאורה יש מקום גדול לומר שלא עבר, שכן מלאכת קצירה נאמרה רק כאשר קוצרים על-מנת להשתמש בפירות הנקצרים, אבל במקרה שלנו מדובר באיסורי־הנאה, ועבור הקוצר מדובר בסם־המוות ובארס שבודאי לא ישתמש בהם, והוא אינו זקוק להם, והסיבה שקצרם היתה כדי להשליכם לאשפה, או לשורפם!
ונראה, שכל הסיבות הללו אמורות להביא אותנו למסקנה שיתכן שמדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן יהיה פטור על הקצירה הזו.
ואפשר להציג שאלה מעניינת נוספת בענין זה. מה יקרה, אם לאחר שקצר בעל-התשובה את הגפן בשבת, הזדמן לו חולה הזקוק לענבים משום פיקוח נפש?
מצד מלאכת קוצר יתכן שפטור, וכנ״ל, כי לא היה צריך את הענבים, ועשה זאת רק כדי להיפטר מאיסור כלאיים, והם סם המוות בשבילו! אבל הנה עכשיו מתברר למפרע, שהוא כן צריך את הענבים, ובמקרה כזה יתכן שיתחייב במלאכת קוצר.
דוגמא זו מקבילה לנידון המסועף בפוסקים, באדם שבישל בשבת, ואחר-כך הזדמן לו חולה שצריך לאכול מטעם פיקוח נפש; השאלה היא, האם המצב הזה מכפר לו על חטא-הבישול?
למדנו מכאן את כוחה של מחשבה אחת בליבו של יהודי, עד היכן הוא מגיע! הרי אם נתבונן במה שאירע לבעל-התשובה, נראה שמצד המעשה עצמו, נחשבת הפעולה למעשה-קצירה. הוא הרי עמד וקצר את כלאי הכרם. לא היה כל שינוי באופן הקצירה.
אבל-
מחשבתו במעשה זה היתה נעוצה לא בצורך לאכול את הענבים, אלא ההיפך, הוא לא רצה אותם! מבחינתו, כפי שאמרנו, הם נחשבים כרעל נורא. אבל כל זה חלף רק במחשבתו!
ועם כל זה, ולמרות שכאמור המעשה הוא מעשה-קצירה, יתכן שהדבר נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה, וייפטר עליה! רק משום המחשבה! במחי-מחשבה אחת אפשר להינצל מאיסור-שבת!
(שבת בשמחה)
על מה סמך רבה של לודז' שבפולין להתיר קטניות בפסח בימי מלחמת העולם הראשונה?
עת מלחמת העולם הראשונה, היה כמובן מאליו, מחסור גדול במוצרי מזון, בקושי רב מצאו היהודים כדי להאכיל את ילדיהם הרעבים. הגיע חג הפסח, שלח הגאון המפורסם חכימא דיהודאי, הרה"ג ר' אליהו חיים מייזל זצ״ל רבה של לודז' שליחים שיודיעו בעיר לודז׳ וכן בערים נוספים בסביבתה, כי השנה, מותר לאכול קטניות בחג הפסח הבעל״ט.
מוגן מאליו שפרצה סערה גדולה בעיר, החסידים שהיו רגילים לאיסור החמור על קטניות טענו, איך אפשר לבטל תקנה ישנה זו, ואם כי היו משפחות שלא היה להם ממש כלום לאכול, מ״מ וכי לא יכולים שבעה ימים להסתפק בקצת פחות, רק שבעה ימים!
הראה להם רכי אליהו חיים זצ״ל את הגמרא במסכת שבת (סט:) האומרת: היה מהלך כדרך או במדבר, ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ומשמר יום אחד וכו'. אמר רבא, בכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו, ומקשה הגמרא: וההוא יומא לימות? מתרצת הגמרא: דעביד מאתמול שתי פרנסות ע״כ. ולכאורה תמוה מאוד, מה הביאור בקושית הגמרא: וההוא יומא לימות, וכי אם יום אחד יצום ולא יעשה לעצמו כדי פרנסתו, ימות? אלא השיב רבי אליהו חיים זצ"ל – בתקופה כזו, שאוכלים כל השבוע בצמצום, בדיוק כמה שצריכים – כדי פרנסתו, בתקופה כזו אם יום אחד צמים לגמרי, אפשר למות.
מרגליות הש"ס – הרה״ג ר׳ דוד אברהם מנדלבוים שליט״א
וגר שנתגייר
עבור מי פתח הגאון מוילנא את חלון ביתו וציוה עליו לרוץ?
מובא מהג"ר יעקב אדלשטיין זצ"ל ששמע מפי רבו הישיש הרב זלמן אסטולין, בעיירת הולדתו ברוסיה על רבי אברהם גר-צדק (בנו של הגרף פוטוצקי שהתגייר בתקופתו של הגר"א זצ"ל וגזרו עליו הגויים שימיר דתו או שימות – והחליט למות) ואת דרכו האחרונה אל המוקד שהוכן עבורו במרכז "הרחוב הרחב" – כפי שנקרא, עשה ר' אברהם בצעידה דרך רחובות העיר, כאשר מלויו מובילים אותו למשא ראוה "למען ישמעו ויראו".
כל היהודים הסתגרו בבתיהם מאחורי דלתות נעולות ותריסים מוגפים מחשש מעשי נקמה, אבל כשעבר מתחת חלון ביתו של הגאון, פתח הגר"א את החלון וקרא לעברו "ר' אברהם, גייט שנעל, גייט שנעל, לויפט – לך מהר, תרוץ"! ונתבארו הדברים באופן זה: ספק הלכתי עלה בלבו של ר' אברהם, האם על פי דין תורה הוא חייב להאט את צעדיו, כדי להציל עצמו "לחיי שעה", ולהרויח עוד כמה דקות של חיים, או שמא מחייבת מצות קידוש השם דווקא להזדרז ולמהר, משום "זריזים מקדימים למצוות", ובכך להגדיל גם את מעשה קידוש השם.
יצא הגר"א והכריע עבורו את ההלכה, כי מוטב שיאיץ את צעדיו כדי לקדש שם שמים ויפה שעה אחת קודם, ע"כ. ונראה לבאר את דבריו שגם במצוות קידוש השם יש את הכלל של "זריזין מקדימין למצוות". דהנה בפסחים (נג:) אמרו "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים", ובתוס' (ד"ה מה ראו) כתבו: ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח – אלא שנשאו ק"ו בעצמן וכו'.
ומה שחייב לברוח כדי לקיים "וחי בהם" אבל מ"מ אומר השבות יעקב (ח"ב סי' קו הו"ד בפתחי תשובה יו"ד סי' קנז,ח) אם רוצה להחמיר על עצמו ולמסור נפשו לקדש השם ברבים שממנו ילמדו אחרים לעשות זכור לטוב ולא מקרי מאבד עצמו לדעת, ע"כ.
ולכן הגר"א אמר לו "לך בזריזות" – כיון שהגר צדק רצה להחמיר על עצמו, לא חייב לברוח, וכעת שיש עליו מצוות קידוש השם – א"כ שפיר יש את הכלל של "זריזין מקדימין למצוות"
מובא שמרן ה"חפץ חיים" אשר היה רגיל לחזור על מעשה הגר צדק, סיפר שכאשר היה הגר צדק בבית האסורים שלח אליו הגר"א שליח והציע לו שיצילו מידי המענים אותו, על ידי שמות הקדושים, על פי חכמת הקבלה, אבל הגר צדק השיבו כי מאז שהכיר בבורא עולם הוא מוכן למסור את נשמתו על קידוש השם, ואיננו מסכים לוותר על המעמד הנשגב של "קידוש השם" ולהחליפו תמורת הגוף החומרי, ע"כ.
ביום שבו נעקד עקה"ש ז' סיון תק״ט יו"ט שני של גלויות נולד הגר״ח מוואלוז'ין. ואמר הגראי"ל שטיינמן שהיתה קדושה וטהרה בכל העולמות ממעשה זה, מפני שהיה אז בעולם עת רצון. שמסר עצמו להקב״ה. [ובהליכות שלמה (תפילה עמ' רמח) הביא ממרן הגרש״ז זצ״ל עדות איש מפי איש עד רבנו הגר״א שבשעה שנשרף הגר צדק בקעה אש ממערת המכפלה והסטר"א איבדה מכוחה] ולכן ביום זה יכולה היתה לרדת לעולם נשמה קדושה כזו של מרן הגר"ח.
(כאייל תערוג, קב ונקי)
היכן מצינו שהתפללו על אנשים הנמצאים בבידוד?
אילן שמשיר פירותיו סוקרו (וצובע אותו) בסיקרא וטוענו באבנים וכו', כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי.
דין זה נלמד מהפסוק "טמא טמא יקרא" הנאמר במצורע "כדי שיפרשו ממנו", כמו שמפרש רש"י, והוסיפו ללמוד דרשה מכפל המילים "טמא טמא", צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשין עליו רחמים.
בגמרא נלמד מפסוק זה דין נוסף: אילן שמשיר פירותיו – צובעו בצבע אדום כדי שעוברי אורח ישימו לב לאילן זה ויתפללו עליו שפירותיו יגדלו כראוי.
בתקופת גלותה של ישיבת מיר, כאשר העיר שנחאי היפנית היתה להם למפלט, ממלחמת העולם השניה וממאורעות השואה הנוראים, מסר המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל שיחה לתלמידי הישיבה.
המשגיח הקשה על גמרא זו: וכי מה יש להשוות את צער העץ לצערו של המצורע, שיש לו מין מחלה משונה, וגם צריך להיות מורחק מביתו וממשפחתו, ואף בעל לב אכזר יתמלא עליו רחמים ובודאי שיבקש ויתפלל עליו? הרי באילן מאי כולי האי בצערו שחסר לו פירות?
אלא, אמר המשגיח זצ"ל, רואים מכאן יסוד גדול בכוחות הנפש של האדם, שמי שמרגיש בצער גדול של חבירו ירגיש גם בצער קטן שלו, ומי שאינו מרגיש בצער קטן לא ירגיש גם בצער גדול, וכן בכל דבר.
מספרת הגמרא על אחד שניגב ידיו בבגדו של חבירו, וכך נודע שהוא הגנב של חפץ יקר שנעלם. רואים אנו עד היכן דורשים מהאדם שישתתף בצערו של חבירו, ובימים אלו, אמר המשגיח, שאנו שומעים בשורות איוב נוראות על מצב כלל ישראל, שרחמנא ליצלן נמצאים בידי תליין וחייהם אינם חיים, ומאות אלפים מובלים לגיא ההריגה, מי יוכל לשער את גודל החוב שעלינו, ומה שהיו דורשים מאיתנו חז"ל.
רואים אנו מכאן את חשיבות ענין התפילה על אחרים, עד כדי שהתורה מביאה דין זה יחד עם שאר פרטי דיני המצורע. דברים אלו מתאימים ביותר לתקופה בה אנו נמצאים כאשר ישנם אנשים רבים בבידוד משאר בני אדם, תפילה עבורם שיצאו מבידוד לאיחוד – ראויה ביותר.
(דרשו)
מה אירע ליוסף הצדיק מחמת שהיה איטר?
אמר אבין בר הונא אמר רבי חמא בר גוריא: בן שיש געגועין על אביו נוטל רצועה ממנעל של ימין וקושר לו בשמאלו. אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך – תפילין. וחילופא סכנתא.
רש"י (ד"ה געגועין) מפרש שהבן מתגעגע אביו ואינו יכול ליפרד ממנו. ובחידושים המיוחסים לר"ן (ד"ה נוטל) כתב, שכוונת רש"י שאם יהיו לו געגועים יותר מדאי יש לחשוש שמא ימות האב, ואז יהיה הבן עצוב עליו יותר מדאי ויש סכנה בדבר. ומביא בשם יש מפרשים שעושים כן כדי שלא תשלוט עין הרע בבן, ומה שאמרו 'וחלופא סכנתא', היינו שאם יחליפו את הקשר יאמרו כמה געגועים יש לנער הזה עם אביו ואז ישלוט בו עין הרע.
ותקנתו היא שהאב קושר רצועה ממנעל ימין שלו על יד שמאלו של הבן. והמאירי (ד"ה אמר המאירי) כתב שיותר מסתבר לפרש שהאב קושר על יד שמאלו רצועה ממנעל ימין של הבן, שאם נאמר להיפך יש לתמוה מה הצורך להשמיענו היתר הוצאה לתינוק, הרי ממילא אינו חייב במצוות. אך כתב שיתכן שמדובר בקטן שהגיע לחינוך.
על פי דברי גמרא אלו שכשמחליף יש בזה סכנה, אומר הרגאטשובר בצפנת פענח (דברים עמ' שמ"ב) שיוסף היה איטר וממילא היה צריך לקשור לו בימין, ואביו לא ידע מזה וקשר לו בשמאל, והיה זה סכנה, וזה שכתוב שנמכר בעבור נעלים משום שקשר לו את רצועת הנעל הפוך.
(קב ונקי)
האם מותר למכור פיצה חלבית עם נקניקיות פרווה למעוניין בבשריות?
'שוטחן בחמה – מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים. אבל לא כנגד העם – שלא יאמרו כבסן בשבת', גמרא ופרש"י
לפנינו שאלה מעניינת הקשורה ל'מראית עין' שהתעוררה אצל בעל חנות פיצה הכשרה למהדרין:
בערב אחד – סיפר בעל החנות – צלצל הטלפון בפיצרייה שלי. על הקו נשמע קולו של יהודי שביקש לבצע הזמנה מיוחדת של מגשי פיצה, הזמנה שאיננו רגילים לקבל בכל יום: "יש לנו הערב מסיבה גדולה בהשתתפות מאות אנשים, וברצוננו להזמין 32 מגשי פיצה!".
שאלתי את האיש: "איזו פיצה אתם רוצים, עם אילו תוספות?".
כאשר שמעתי את תשובתו, כמעט שהתעלפתי… "את כל המגשים אנו רוצים עם נקניק בשרי על גבי הגבינה!"…
לא מיהרתי להודיע למתקשר שפנה לחנות כשרה למהדרין, אלא חשבתי לרגע, איך קורה שמזמינים אצלנו כזו פיצה?…
ומיד נזכרתי; לאחרונה פרסמנו מודעה אודות הפיצרייה שלנו בלוח פרסום מקומי, וממש בצמוד למודעה שלנו, מופיעה מודעה של פיצרייה לא כשרה; כפי הנראה, מזמין הפיצה הלזה, ראה את הפרסומת של 'הפיצרייה הטרפה', אך כשעמד לחייג, עיניו נפלו על הטלפון שלנו…
ממשיך בעל הפיצרייה ופונה אל הרב בשאלה דחופה: לעת עתה, דחיתי את מזמין המגשים, אמרתי לו "אבדוק אם יש לנו אפשרות לארגן כזו הזמנה גדולה, ותוך כמה רגעים אחזור אליך"… וברצוני לשאול את כבוד הרב: האם נוכל לשלוח לאנשים את מגשי הפיצה עם נקניק פרווה, בעל טעם זהה לטעם הנקניק הבשרי?…
ומה הצד שלא לעשות זאת? – ממשיך השואל (שכפי הנראה הינו בן תורה): שמא אין להגיש לפניהם כאלו פיצות, שכן כשיאכלו האנשים את הפיצות עם הנקניק, יחשבו שאוכלים בשר בחלב, ואף שלמעשה הם אוכלים כשר, יש בכך חטא המצריך כפרה, כפי שאומרת הגמרא בקידושין (פ"א:), שהמתכוון לאכול בשר חזיר, ומבלי לשים לב עלה בידו בשר טלה – זקוק לכפרה! ואסור לנו להכשיל אדם באכילה עם 'כוונה לחטא' (כמבואר בתוספות שם ל"ב.), כי יש בכך משום 'ולפני עיור לא תתן מכשול'.
וכמו כן – סיים השואל – אולי יש כאן חשש 'מראית עין', כי למראית עין נראה שאנו מגישים להם לאכול פיצות עם גבינה ובשר?…
השיב מו"ר שליט"א:
מותר ואף מצוה גדולה לספק לאנשים את הפיצות עם נקניק הפרווה, שהרי יש לפנינו מאות אנשים שעומדים להיכשל באיסורי תורה חמורים: אכילת בשר בחלב, (וכן בישול בשר בחלב של עובד הפיצרייה הלא כשרה), ואכילת נקניקים שככל הנראה הם נבילות וטריפות. ממילא, אין כאן כלל חשש איסור 'לפני עיור', כי אנו לא 'מכשילים' אותם, אלא אדרבה, 'מצילים' אותם מאיסורים נוראים.
והגם שעכשיו יכשלו ב'מחשבה לחטא', מכל מקום, הרי הפחתנו רבות בחומרת עוונם, שכן ברור כשמש, שמחשבה לעוון, קלה בהרבה מעשיית העוון עצמו. (וראיה לכך מדברי הגאון רבי עקיבא איגר בהגהותיו לשו"ע יו"ד סי' קפ"א, שכתב כי המעטה מאיסורי החוטא, אינה נחשבת ל'הכשלה', אלא ל'הצלה', יעויין שם).
באשר לחשש 'מראית עין' – כבר דן בכך בשו"ת 'שבט הלוי' (ח"ט סי' קנ"ז), וכתב שבימינו נפוצה מאוד אכילת נקניק ושניצל שאינם בשריים, כך שהרואים לא יחשדו את האוכל באכילת איסור, אלא יוכלו לתלות שמדובר בנקניקי פרווה, ולכן אין כאן חשש מראית עין.
יודגש, שבמידה ומחיר פיצה עם נקניק בשרי גבוה יותר מאשר נקניק פרווה, בוודאי שאין לדרוש מהמזמין את המחיר הגבוה, כי יש בכך איסור אונאה, ולכן יש לגבות רק את המחיר האמיתי של פיצה עם נקניק פרווה.
לסיכום: מצוה ליתן לאנשים מגשי פיצה עם נקניק פרווה כדי להצילם מחטאים חמורים. (מתוך קובץ 'ווי העמודים')
(ופריו מתוק – שמות פרשת כי תשא)
עד שבא רבי עקיבא, מהיכן בא?
זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה.
הבן איש חי בספרו 'בן יהוידע' בסוגייתנו עומד על הלשון 'עד שבא רבי עקיבא', מהיכן בא ומה פשר לשון זו, ומביא את הגמרא בפסחים (כב:) שגה בה אמרו 'עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים. ואומר בשם רבני אשכנז ששם הכוונה עד שבא מן השמים אחר שעלה בעליית הפרדס עם בן עזאי ובן זומא ואלישע, אותם ארבעה שנכנסו לפרדס (חגיגה יד:), ומובא שם (טו.) שאלישע בן אבויה ראה את המלאך מט"ט כשהוא יושב וכותב את זכויותיהן של ישראל, אמר אלישע בן אבויה הרי קבלה בידינו שהמלאכים בשמים אינם יושבים, ואותו מלאך מספרת הגמרא נענש מיד והלקוהו שישים מכות של אש על כך שלא עמד בפני אלישע בן אבויה. וע"י מעשה זה אומר ה'בן יהוידע' התעורר רבי עקיבא לדרוש 'את' – לרבות תלמידי חכמים, ובכך שהם מכובדים זה כבוד ה' ויהיו דבריהם נשמעים אצל ההמון, ומדבר זה גם למידים על דברי רבי עקיבא בסוגייתנו להתיר לנדה להתקשט כדי שלא תתגנה בעיני בעלה, וכמו שהותר להשוות את כבוד החכמים לכבוד שמים כדי שלא יתגנה בעיני ההמון ויהיו דבריו נשמעים.
(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום שליט"א)
איך נזהרו האבות הקדושים מהאיסור 'וכל ערל לא יאכל בו' כשקיימו את כל התורה?
אמר רבי אמי אפילו חישב לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה
חז׳׳ל אמרו ביומא (כח:) שאברהם אבינו קיים את כל התורה עד שלא ניתנה, ויש שהקשו לכאורה איך יכול היה להקריב קרבן פסח קודם שנימול – והלא נאמר (שמות יב מח) ״וכל ערל לא יאכל בו״?
החתם סופר (שו"ת יו"ד סי' ריט) כותב שודאי שחסידים הראשונים, אף שהיו מתאוים לקיים כל מצוות עשה שבתורה, לא היו דואגים על קיום מצות עשה כגון של ״והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו״ וכן על ״והשיב את הגזילה״, אף שהיה בידם לאכול מן הקדשים ולהותיר במזיד ולקיים מצות עשה של שריפת נותר, וכן לגזול ולהשיב אחר־כך, כי מפני אהבת ה׳ לא רצו להותיר ולגזול. וכן קרבן עולה ויורד הבא על שבועת ביטוי ואפילו במזיד, היה בידם להשבע לשקר ולהביא קרבן ונמנעו מפני רצון ה', נמצא שהמצות עשה בידם לקיימה כל שעה, אלא שהם אנוסים מלקיימה, שלא יעברו חס ושלום על רצון ה׳, ואם כן הוא כאילו עשאום וקיימו מצוות עשה אלו.
תירוצים נוספים ליישב קושיא זאת, הובאו על ידי הגאון והמלקט רבי יוסף הכהן שוורץ מגרוסוורדין (שו״ת ״גנזי יוסף" סי' מה):
בתחילה הוא מיישב בפשיטות, שהרי לכאורה את אותה קושיא ניתן להקשות גם על מצוות יבום, חליצה, יובל וכו', הרבה מצוות שאינן נוהגות אצל כל איש ואיש? אלא, צריך לומר שאברהם שמר רק על מצוות שיכול היה לקיים, ואילו מצוות שלא יכול היה לקיים, מכל טעם שהוא, באמת לא קיים. ומכל מקום נחשב כאילו קיים את כל התורה, שהרי אינו גרוע ממה שאמרו חז״ל (שבת סג.): ״חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה — מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה״.
ועוד יש לומר, שבאמת לא קיים מצות פסח אלא לאחר שמל את עצמו, שהרי חי עוד ע״׳ה שנים לאחר המילה. ומה שאמרו שקיים את כל התורה — היינו שבמשך כל ימי חייו קיים הכל (כך מבואר גם בפירוש רע"ב ובריב"א על התורה).
(כמוצא שלל רב פרשת בא)
מדוע רק במצות נטילת ידים מצינו ענין בשפע של מים?
דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא – אני נטלתי ידי בִּמְלֹא חָפְנַיִם מים, ונתנו לי טובה משמים מלא חפנים. השולחן ערוך בהלכות נטילת ידים (או"ח סי' קנח ס"י), באופן שאינו כ"כ מצוי, מצטט את דברי רב חסדא בגמרא בארמית ופוסק כך להלכה, שאף ששיעור מים לנטילת ידים ברביעית יוסיף ליטול בשפע.
באילת השחר (זבחים קי:) מסתפק בדין זה אם זה רק כשמערה הרבה מים בבת אחת, או גם כשמערה כמה פעמים רביעית אחר רביעית יש לו גם כן ברכה, ואין לומר שאחרי שכבר נטל רביעית שוב אין הנטילה הנוספת חשובה נטילה כלל, כי א"כ גם כשמערה בבת אחת מה שמוסיף לשפוך אחרי שכבר נטל רביעית, נאמר שאין זה נחשב נטילה. ומסתבר שגם כשנוטל בכמה פעמים יש ריבוי ברכה כל זמן שלא ניגב ידיו.
ובעצם הדבר שנטילת ידים בשפע יש בו ברכה, שואל מרן הגראי"ל שטיינמן, למה יש ענין לשפוך עם הרבה מים, הרי במקוה למשל לא מצינו שיש ענין לטבול במקוה שיש בו ריבוי מים אלא כל שיש בו ארבעים סאה, אין שום הבדל כמה תוספת מים יש וזה לא מעלה ולא מוריד, ומדוע בנטילת ידים השתנה דבר זה, ומבאר בעל האיילת השחר משום שעיקר ברכה היא על הידים, וכן כהנים נושאים כפיהם לברכה כי עיקר השפע והברכה הוא דרך הידים, ולכן רק בזה אמרו שמוסיף לו ברכה ע"י ריבוי מים.
מדוע רק בשחרית לבושים בטלית ותפילין?
כתפילין כך מנעלין. מה תפילין בשמאל אף מנעלין בשמאל
אברהם אבינו יוצא למלחמה כנגד ארבעת המלכים. הוא מציל את כל האנשים שנלקחו בשבי, מציל את כל הרכוש של סדום, וחוזר לביתו.
מגיע אליו מלך סדום, ויש לו בקשה: {יד, כא} וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ.
אומר לו אברהם אבינו:{שם, כב} הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: {כג} אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם.
אומרים חז"ל בגמרא {מסכת סוטה יז, א. חולין פט, א}- דרש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו{בראשית יד-כג} אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לב' מצות: חוט של תכלת ורצועה של תפלין.
נשאלת השאלה – מה הקשר בין הדברים שאמר אברהם אבינו, לבין המצוות שבהם זכו בניו?
ישנו רעיון שמובא בדברי ר' עקיבא איגר, בביאורו לשולחן ערוך {או"ח סי' ב ס"ד, ט"ז סק"ג}:
אומרת הגמרא {מסכת שבת סא, א} – דאמר ר' יוחנן: כתפילין כך מנעלין. מה תפילין בשמאל אף מנעלין בשמאל.
אומר ר' עקיבא איגר – דחשיבות תפילין הוא בקשירה – בשם בספר עמק המלך פ' לך לך טעם לשבח עפ"י מ"ד דחז"ל חולין פ"ט: בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לב' מצות , חוט של תכלת ורצועות של תפילין, מש"ה כיון דזכו לתפילין נגד שאמר עד שרוך נעל, ניתן חשיבות לשרוך נעל לקשור תחלה בשמאל שקושרים בו תפילין.
בא המשך חכמה {פרשת לך לך}, ואומר דבר נהדר – ובחולין {פח, ב} בשכר שאמר אברהם אבינו 'אם מחוט ועד שרוך נעל', זכו בניו לשתי מצוות, לחוט של תכלת ורצועה של תפילין. ויתכן, שבתפילת שחרית שאברהם תיקנה {ברכות כו, ב}, כל ישראל מלובשים בתפילין וטלית גדול משום זה.[21]
כדי להיכנס לעומק הדברים, נקרא תחילה קטע מפס' בספר תהילים:
אומר דוד המלך: {תהלים א, ב} כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה.
אומר המדרש {שוחר טוב בתהלים, מזמור א} – כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ. שכל מי שעוסק בתורה, הקב"ה עושה לו חפציו, שנאמר כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ. ר' אליעזר אומר: אמרו ישראל לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, אנו רוצים להיות יגיעים בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי. אמר להם הקב"ה: קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגיעים לילה ויום[22].
ראיתי פעם באחד המפרשים, שרוב העבודות של התָנָאִים לא היו עבודות שהצריכו חשיבה מיוחדת – אחד היה סנדלר … אחד היה נפח … אחד חקלאי … אחד רועה צאן וכו' – למה אף אחד לא היה רואה חשבון ?
פשוט מאוד, כי לצורך ראיית חשבון נדרש 'להפעיל' את הראש – הראש צריך להיות עסוק. אבל הם לא חיפשו עבודה כזאת, משום שהראש שלהם היה עסוק כל היום בדברי תורה ! ואם ככה, הם חיפשו עבודה שתעסיק רק את הידיים, והשכל יהיה דבוק בקב"ה!
לכן אם אתה סנדלר – זו עבודה מעולה, כי אתה גם לא יכל לדבר, כי הפה שלך מלא מסמרים וממילא, הראש שלך יכל לעסוק רק בתורה ! לכן גם לא תמצאו תנאים, שהיו עובדים בהייטק
ממשיך המדרש – ר' יוחנן אמר: מקרא מלא הוא, והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך.[23] ר' יהושע אומר מה שאמר ר' אליעזר פרט הוא ללילות, שאין מצות תפילין מתקיימת אלא ביום, שנאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה לכן בלילה שהוא לאו זמן תפילין, חייב האדם לשבת ולעסוק בתורה !
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
האם כותבים קמיע לגוי?
ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה
באיזה סוג כתב ובאיזה נוסח מותר לכתוב קמיע לגוי שחולה?
בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה" וכו', כתב שהסיבה שיוסף לא קנה את אדמתם, היתה בגלל שהכהנים היפכו בזכותו בשעה שאדונו פוטיפר רצה להורגו והם הצליחו להצילו ממיתה.
עובדה זו מופיעה בפירוש בעלי התוספות וכן בפירוש הרא"ש (וכן מופיע במדרשים ישנים ראה תורה שלמה) שמעשה יוסף עם אשת פוטיפר הגיע לדיון אצל "כהני מצרים", והם אמרו: נראה לפי הקריעה בבגדו של יוסף עם מי הצדק, שאם הקריעה לפניו הדין עמה, אולם אם הקריעה לאחוריו הדין עמו שהוא ברח מפניה והיא שהחזיקה בבגדו וקרעה אותו, בדקו ומצאו שהקריעה היתה לאחוריו, וכך יוסף ניצל, בשביל אותו "משפט צדק" זכו הכהנים שלא מכרו את אדמתם. (וראה הוספה לזה בחזקוני לעיל לט,כ)
השל"ה הקדוש (ספר בראשית דרך חיים פרשת ויגש) לומד מכאן, שצריך האדם לא להיות כפוי טובה, אלא ישלם טובה תחת טובה אפילו לגוי. שהרי הכומרים של מצרים עשו טובה ליוסף כשהיה דינו בפניהם בענין מעשה דאשת פוטיפרע, שכשהבחינו שהאמת אתו הצילו אותו ממות, ועל כן עתה גם כן הטיב עמהם. הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם, ע"כ.
בשו"ת חיים ביד (לגרי"ח פלאג'י זצ"ל סי' לג) מביא שנשאל מיהודי סוחר שמתעסק עם סוחר גוי, ועסקים אלו גורמים רווחים גדולים ליהודי ומשפיעים לו טובה, והגוי נהיה חולה, ושואל האם מותר להתפלל עליו שיחיה וגם לתת צדקה בעדו לתלמידי חכמים שילמדו לרפואתו. וכתב שם להתיר ע"פ הספר חסידים הנ"ל, ומביא שם כמה ראויות לדבר, כגון מאלישע שריפא את נעמן מצרעתו, ועוד.
ומביא שם שרבי יהודה קצין זלה"ה היה יודע ללחוש, ובא אליו גוי אחד עם תינוק בידיו שמוטל על ערש דוי כמו פגר מת ועשה לו לחישה וברכה ומיד נתרפא, ויצא ממות לחיים, ונעשה קידוש ה'.
ומביא שם ששאל אותו תלמידו, שגוי אחד יש לו כאבים עזים בלבו, ורוצה ומבקש מאוד שיכתבו לו קמיע, האם מותר הדבר, וכתב שם שיכתבו לו קמיע בלי שם ה' ורק בכתב רש"י ולא בכתב אשורי, ובנוסח זה: "הנני כותב קמיע זאת לשם הנושא אותה לשמירת גופו מן המזיקין ומכל חולי ומחלה ומכאב הלב".
(קב ונקי)
תוך כמה ימים הדיח החפץ חיים את הצאר ניקולאי?
ותגזר אומר ויקם לך
בספר חסידים (סי' מז) הובא, שכל הדובר אמת ואינו רוצה לחשוב שקר ולא לדבר שקר, אפילו דברים שיחשוב ושידבר, אע"פ שלא יתכוון להם, כל מחשבותיו ודבריו יתקיימו, שנא' "ותגזר אומר ויקם לך" וכתיב "קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו, קוראים אל ה' והוא יענם". "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי", ולא מצאנו שצעק, אלא שהכין עצמו לצעוק.
החפץ חיים שלח רבים לילך לרבי יוסף זונדל הוטנר מאיישישוק, לקבל ממנו ברכה. לימים פגש את הח"ח ושאלו: "וכי צדיק אני?" וענה לו, כי הנה במסכת סנהדרין (דף כ"ג ע"א) מובא ששאלו "פה קדוש יאמר דבר זה?" וכן יעויין בר"ן ראש מסכת נדרים (דף ב' ע"א) ששואל על אחד מן הראשונים ז"ל בלשון: "פה קדוש איך יאמר דבר זה?", ולכאורה אינו מובן מה ענין "פה קדוש" לענין סברא של תורה – שעניינה ב"דעת" ולא ב"פה"? אלא, אדם ששומר את פיו מכל דיבור אסור, אזי הקב"ה שומרו שלא ייכשל אף בשוגג, ואם הדין שאמר אינו אמת – יוצא שאמר שקר, ועל זה אמרו שהוא פלא כיצד פה קדוש ייכשל באיסור שקר?! הוסיף ה'חפץ חיים' ואמר: "אתה הרי צדיק ושומר את פיך, ממילא הקב"ה לא יכשילך בשקר, ומשום כך יכול הנך לתת ברכה לנזקקים, מאחר שהנך שומר פיך מכל דיבור אסור!". (מידות והנהגות טובות)
בסערת מלחמת העולם הראשונה, אסרו שלטונות רוסיה בחור מישיבת ראדין ממוצא גרמני, אפרים מממל, והאשימוהו בריגול לטובת הגרמנים. למשפטו, שנערך בפני בית דין צבאי בויטבסק, הטריח עצמו ה"חפץ חיים" ממקום גלותו בשומיאץ והעיד לטובתו.
השופטים לא התרשמו, ודנו את הצעיר למות בעוון ריגול בעת מלחמה. עם זאת, בהתחשב בגילו הצעיר, המירו את גזר הדין בעשר שנות מאסר עם עבודת פרך.
שמע ה"חפץ חיים", והפטיר: "שוטים שבעולם! לעשר שנות מאסר דנוהו, האם שלטונם בטוח לעשרה חודשים?! הרי אפילו בעשרה שבועות אינם בטוחים!"
היה זה בכ"ב בטבת תרע"ז.
סיפר הגאון רבי ברוך בער מקמניץ זצ"ל, שהיה נוכח כשסיפרו לרבו, הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל על גזר הדין ותגובת ה"חפץ חיים", על אתר נענה ואמר: "החפץ חיים" הדיח את הצאר ניקולאי – אבל מי יודע מי יתפוס את מקומו?!"
כעבור חודשיים, שמונה וחצי שבועות, בכ"ב אדר תרע"ז, הודח הצאר ניקולאי וכל האסירים המדיניים שוחררו, כולל אפרים מממל!
הנה כי כן, כשהאדם מקיים מאמר הבורא, מקיים הבורא מאמר אותו אדם!
(והגדת, סוכות)
מתי הזמן שצריך לקפל את הטלית של שבת?
היוצא בטלית מקופלת
המשנה ברורה אומר שהמהרי"ל במוצאי שבת, מיד היה מקפל. השל"ה אומר, שהוא היה עושה את זה, באמצע "ויהי נועם.."
במדרש תלפיות (ענף הבדלה), כותב ר' אליהו הכהן מאיזמיר – ויש שכתבו לקפל קודם ההבדלה. ואם אינו מקפלה קודם מוצאי שבת, כלומר אדם, שפשט את טליתו במוצאי שבת, ולא טלטל אותה הביתה. הוא חשב להתפלל שם ערבית במוצ"ש, ולמעשה, הוא הלך בסוף להתפלל בבית כנסת אחר במוצ"ש. למחרת בא להתפלל שחרית באותה בית כנסת. עכשיו בתא, יש לו את הטלית הלא מקופלת משבת. מה קורה איתה?
כותב המדרש תלפיות – ואם אינו מקפלה מיד במוצאי שבת, אחר יציאה מבית הכנסת, הקליפות נדבקות בטלית, ולכן, אם שכח בדיעבד, ולא קיפל במוצאי שבת , כשהוא מגיע בשחרית לבית הכנסת, לא יתעטף בזה מיד, מה יעשה? ינער את הטלית מכל הכיוונים, כדי להשיל מהטלית הזאת את כל הקליפות. כך גם מובא בספרים – וכשיסיר הטלית, אם היא שלו, יזהר שלא יקפלה ע"י אחר, כי הוא קשה למזל. בספר יפה ללב כותב שמשום חיבוב מצוה יקפל האדם בעצמו את הטלית וגם את התפילין.
בטעמי המנהגים (עמוד תתקמ"ז) מביא ספר תולדות מנחם שכתב, שמי שרוצה שאשתו תאריך ימים, יקפל הטלית במוצאי שבת. יען כי האישה מביאה טלית לחתן, ומזה באה ההקפדה, שישמור את הטלית ויקפל אותה תכף מוצאי שבת, להראות לאישה, שאינו מצפה לטלית אחרת, שתביא לו אישה אחרת.
כתוב בכמה וכמה ספרים, שבכל מקום שיש נקודת חיבור לחטא אדם הראשון, מתעטפים בטלית.
בחתונה. שאשה נטהרת בחתונה, החתן מתעטף בטלית. בברית מילה, כולם מתעטפים בטלית – הסנדק, המוהל ואבי הבן. וכשאדם מסתלק מן העולם, מכסים אותו בטלית.
כותב הזוהר הקדוש, מביא את זה האור-החיים (פרשת שמיני) – כתוצאה מחטא אדם הראשון, באו שלושה דברים לעולם – נידה, מילה ומוות.
אלמלא חטא אדם הראשון, לא היה נידה. אלמלא חטא אדם הראשון, גם לא היתה ברית מילה, כי אדם הראשון נברא מהול ולא ערל! וכן מיתה לא היתה באה לעולם. אומרים רבותינו – כדי שתזכור את חטא אדם הראשון! ולמה טלית, כי טלית אומרים חז"ל בגמרא (שבת נז: מנחות מג:) – כבלה דעבדא – זה חבל של עבדות, סמל של עבדות ולזכור שכל זה קרה בגלל חטא אדם הראשון.
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
מדוע צבע הציצית מלבד התכלת הוא לבן?
כבלא דעבדא
הגמרא במנחות (מג:) מביאה ברייתא, היה ר' מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד.
ולמה הולכים עם לבן בציצית, הגמרא במנחות מביאה עוד ברייתא, היה רבי מאיר אומר: גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת, משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו, לאחד אמר: הבא לי חותם של טיט, ולאחד אמר: הבא לי חותם של זהב, ופשעו שניהם ולא הביאו, איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר: זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא. ואומר התוספות (שם ד"ה חותם) מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים, כדאיתא פרק במה אשה (שבת נז:) כבלא דעבדא, והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה.
הציצית זה חותם של עבדות. אני מכריז בזה, שאני עבד של הקב"ה!
ומה קורה, בשעה שלבן-אדם אין ציצית ?! אישה לא הולכת עם ציצית, בן-אדם בלילה פטור מציצית, נמצא בחוף הים ואין לו ציצית,הוא רוצה לאכל משהו, מה הוא עושה?
מביאה הגמרא במנחות ברייתא נוספת של רבי מאיר, היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך.
בא ר' מאיר ואומר לך, גם כשאין לך ציצית, נתן לך הקב"ה יש לך מאה ברכות, מאה ברכות בכל יום, עושות את אותה פעולה של ציצית. מביא אותך לקבל עול מלכות שמים.
יש לך כוס ביד, אתה רוצה לשתות, "זה של הקב"ה. כל מה שעשה הקב"ה בעולמו, לא עשה אלא בשבילי. ריבונו של עולם כמה אני אוהב אותך – ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו" זה קבלת עול מלכות שמים!
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
מה הקטין את הסיכון של טיסה במטוס?
ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו
במסכת סנהדרין (כא:) הרחיבו חז"ל בענין זה ואמרו: ששלמה אמר אני ארבה לי נשים ולא אסור מן הדרך, וכתיב (מלכים א' יא ד) 'ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו'. וכן אני ארבה סוסים ולא אשיב את העם מצרימה, וכתיב (מלכים א' י כט) 'ותצא מרכבה ממצרים'. נשאלת השאלה איך שלמה המלך היה כ"כ בטוח בעצמו, שלמרות שהוא יעבור על איסורים אלו הוא לא יכשל בהם?
ר' אהרן קוטלר בספרו משנת רבי אהרן (ח"א מאמר א) מפרש ששלמה המלך שיער, שגם אם הוא ירבה לו נשים וגם אם הוא ירבה לו סוסים – הם לא יסירו את לבבו, ואמת ויציב ששלמה בקדושתו ידע שזה אכן יהיה כך, והוא לא יחטא! – אז איך קרה שהוא נכשל לבסוף?
אומר ר' אהרן קוטלר, הקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא; כתוב בחז"ל, יש מצוה שהתפילין צריכים להיות מונחים בין עיני האדם, ה' ברא את האדם כך שהתפילין יוכלו להיות מונחים בצורה הזאת! ואם כותבת התורה שצריכים לקחת אתרוגים בתשרי – אז יהיו אתרוגים בתשרי! ואם כתוב בתורה, שלא להרבות בנשים ובסוסים – לא תעזור החכמה של אף אחד!!! כי היות וכך חקק הקב"ה בבריאה, ממילא א"א לאדם להתגונן מפני זה – ולמה? כי כך כתב הקב"ה בתורה!
הגמרא ביבמות (קכא.) מביאה ברייתות שמסופר בהם על רבן גמליאל ורבי עקיבא שראו כל אחד בנפרד ספינה טובעת והיצטערו על תלמידי חכמים שהיו בה וטבעו, ולכשנודע להם שניצלו ולא טבעו אמרו כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאין להם סוף אשתו אסורה.
ואומר ר' אלימלך מליז'נסק שרבי עקיבא ורבן גמליאל אמרו לנו, באותו רגע שאמרו חכמים "נפל למים שאין להם סוף – אשתו אסורה", למרות שההיגיון אומר שאדם שנפל 500 ק"מ מהחוף אין לו שום סיכוי לשרוד. אבל היות ורצו חכמים שאנשים שנופלים 500 ק"מ מהחוף – יוכלו להגיע לחוף, הם אמרו: "מים שאין להם סוף – אשתו אסורה!" – הוא עוד יכול להגיע לחוף! ובאותו רגע שהם קבעו את הפסק הנ"ל, הם חוקקו בבריאה חוק, שאדם שנופל לאוקיינוס עוד יוכל להגיע לחוף, ואלמלי לא פסקו זאת חכמים, לא היה אדם בבריאה שהיה נופל לאוקיינוס ויוצא ממנו בשלום!
האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג זצוק"ל הגיע לבקר את האדמו"ר רבי אהרן מבעלז זצוק"ל, ובין השנים התפתחה שיחה בלימוד האם אדם שטס במטוס צריך לברך 'הגומל' עם שם ומלכות, האדמו"ר מבעלז טען שלא היות ובמשנה לא נאמר מטוס אלא ספינה. אך האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג הביא ראיות שכן צריך; אמר לו רבי אהרן מבעלז: "אני קבעתי, שאין לומר 'הגומל' בשם ומלכות על טיסה במטוס!" – שמע האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג את הדברים, ומיד השיב לו: "אני מקבל את הדברים!" – ויצא החוצה! בדרך לרכב, שאל אחד המשמשים את האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג: "רב'ה! גם לך יש ראיות מספיק טובות שסוברות בדיוק ההיפך, אז למה קיבלת את דבריו?!" אמר לו האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג: "אתה לא מבין! באותו רגע שהוא פסק כך, הוא הקטין את הסיכון לטוס במטוס! באותו רגע שהוא קבע את הדברים, אדם שנופל ממטוס – יש לו סיכוי להינצל!
(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום שליט"א)
החשבון של הגאון מוילנא למספר שנות חיי משה רבנו
יען לא האמנתם בי הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם
אמרו חז"ל אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר 'יען לא האמנתם בי', הא האמנתם בי, עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם (שבת נה:). ואומר הגאון, לפי שהיה משה תרומתו של עולם, ותרומה בינונית היא אחד מחמישים, והעולם קיים ששת אלפים שנה, הרי אחד מחמישים עולה למאה ועשרים שנות חייו של משה. ואלמלא מי מריבה היו נותנים לו בעין יפה, שזה אחד מארבעים, ואז היו שנותיו מאה וחמשים שנה. ושפיר אמרו לא הגיע זמנם להפטר מן העולם, ובשביל מי מריבה ניטלו ממנו שלשים שנה. לכן 'ויבכו בני ישראל שלשים יום', יום לשנה. (אדרת אליהו)
מצינו בגמרא (ב"מ פו:) אמר רב יהודה אמר רב כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הקב"ה לבניו בעצמו. וכל מה שעשה אברהם ע"י שליח עשה הקב"ה לבניו ע"י שליח; ואל הבקר רץ אברהם – ורוח נסע מאת ה' ויגז שַׂלְוִים (עוף שמן) מן הים. ויקח חמאה וחלב – הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. יוקח (ע"י שליח) נא מעט מים – והכית בצור ויצא ממנו מים".
ואמר הגה"צ ר' אליהו לאפיאן זצ"ל: "ושמעתי מהסבא מקלם זצ"ל שלמד מדברי הגמרא נוראות בדקדוק הדין. כי אילו היה אברהם אבינו מתאמץ ומביא למלאכים מים בעצמו, היה הקב"ה משלם לבניו גם-כן בעצמו, ואז הרי לא היו מי-מריבה, כי לא היתה נוצרת שום בעיה של מחסור במים, ומשה ואהרן היו נכנסים לארץ ישראל… והיה סדר אחר לגמרי בעולם…"!!!
כמה פרות היו לרבי אלעזר?
לא פרתו של ר' אלעזר היתה, אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה – נקראת על שמו.
באחד משיעוריו של הרה"צ ר' יעקב מאיר שכטר (הו"ד בלקט אמרים ח"ב עמ' כ) הביא דברים ששמע מהרה"צ ר' מרדכי מזוועהיל זצ"ל, על דברי הגמרא שמסופר על פרתו של ר' אלעזר בן עזריה שהיתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. והקשו בגמרא וכי פרה אחת היתה לו, והרי תריסר אלפי עגלי היה רבי אלעזר בן עזריה נותן מעדרו מידי שנה בשנה למעשר בהמה, אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו. והקשה שגם לאחר תירוצם עדיין טעון ביאור, והרי סוף כל סוף פרה זו לא היתה שלו, ואיך שייך כלל לכנותה על שמו רק עבור זה שלא מיחה. ותירץ על פי דברי הירושלמי (פ"ה ה"ד) שרבי אלעזר שב על עון זה שלא מיחה, והתענה כל כך עד שהשחירו שיניו מן הצומות. נמצא שעל עוון זה שלא שם לב למחות בשכנתו עשה תשובה באופן נורא כזה, זכה בודאי לעליה נפלאה גדולה עד למאד על ידי תשובה גדולה זו על פגם זה. וגם ידוע שהצדיק בתשובתו הוא עוסק בתיקון הכלל, כמובא אצל משה רעיא מהימניא שאמר 'מחיני נא', כי תלה כל עוונות בית ישראל בפגם דק שמצא בעצמו מכיון שהוא שורשם א"כ הבין שבו תלויה האשמה.
נמצא שבסופו של דבר זכה רבי אלעזר בן עזריה בעקיפין על ידי תוצאות של פגם זה שלא מיחה בשכנתו, יותר מאשר זכה מכל אלפים ורבבות פרים שהיו לו, כי כשבא לעולם העליון וראה גודל מדריגתו שזכה על ידי פרת שכנתו שבעטיה הוזקק לשוב ולהגיע למדריגות רמות ונשגבות, אז נראה ונתגלה שאין לו אלא פרה אחת בלבד, והיא אותה פרה של שכנתו שהיא גרמה לו לכל הזכיה הזאת, ולכן כינו אותה חז"ל פרתו של ר' אלעזר בן עזריה.
מי זוכה שהמלאך המלווהו ישמור עליו?
אדם דאית ליה מזלא מסייע ליה. ומפרש רש"י: מלאך שלו, ומליץ עליו.
סיפרו לרבינו הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א: שמרן בעל איילת השחר אמר שהיה זמן שהיה כמה שעות בתחנת הרכבת בברלין במקום סכנת נפשות בימי מלחמת העולם השניה, והרגיש בחוש שהיה עמו מלאך ששמר עליו.
הגיב רבינו הגר"ח, לכל אחד יש מלאך. ומי שמקלקל את מעשיו הם בורחים ממנו, ורבינו לא קלקל לכך נשאר עמו המלאך והרגיש בחוש את המלאך (מנחת תודה)
רגיל מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל לספר מעשה נורא שמסופר על בעל מגלה עמוקות זי"ע, שבלילה היו באים אצלו מלאכים וְשָׁרִים עמו, והזהיר שאף אחד לא יכנס לחדרו מפני שזה סכנה, ולילה אחד נכנסו ג' אנשים והתחבאו תחת המטה והתחיל ללמוד ובאו מלאכי ה' ושרו עמו, וג' האנשים מתו מיד, וגזר עליו מהשמים שילך בגלות על דבר זה, ואע"פ שהזהיר שלא יכנסו, מ"מ כיון שנתגלגל מיתתם על ידו הוצרך כפרה, ופעם כשהיה באיזה סוכה נגנב שם גביע כסף וחשדוהו שהוא הגנב ורצו להענישו, וברגע האחרון נמצא הגנב ועזבו אותו, ולאחר מעשה זה נשלם כפרתו ונגמר גלותו.
האם מותר לתלמיד לעקוף במכוניתו את רבו?
חמור שעסקיו רעים כגון זה, מהו לצאת בפרומביא בשבת
מספר משפחות יצאו פעם בצוותא, בכמה מכוניות, לחתונה של אחד מבני המשפחה שנערכה בעיר אחרת. בדרכם נקלעו לפקקי תנועה כבדים, עד שאחד הנהגים איבד את סבלנותו והחל לעקוף את המכוניות האחרות.
לאחר הנסיעה אמר לו הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א שצריך הוא לידע שלבד מכך שלעולם אסור לאבד את הסבלנות, במיוחד כשנמצאים בדרך. עוד יש עליו להזהר, שבמקרה שרבו נוסע במכונית לפניו, אסור לו לעוקפו.
דבר זה למדנו מהסוגיה במסכת שבת המספרת על לוי (בנו של רב הונא בר חייא) ורבה בר רב הונא שהיו הולכים בדרך, והקדים חמורו של לוי את חמורו של רבה בר רב הונא, וחלשה דעתו של האחרון מכך.
ומסביר רש״י שהיה סבור שעשה מדעת. דהיינו, שרבה בר רב הונא חשב שלוי עקף אותו בכוונה תחילה. ביקש לוי לפייס את רבה בר רב הונא, ולומר לו שלא התכוון לכך. מספרת הגמרא שלוי שאל את רבה בר רב הונא, ׳חמור שעסקיו רעים כגון זה, מהו לצאת בפרומביא בשבת׳, כלומר, האם נחשב הדבר לשמירה, או לא; ובכך התכוון לומר שחמור זה, שעסקיו רעים, הוא זה ש׳אחראי׳ לעקיפה.
ורואים מכאן שלושה דברים לדינא.
האחד, שכשפוגעים חלילה בזולת, צריך להתנצל בפניו, וכל שכן ברבו.
השני, לפעמים ההתנצלות בעצמה עלולה לפגוע, כיון שבכך מראה המתנצל שרבו הוא פגיע, ולכן צריך להתנצל בחוכמה, וכגון על ידי ששאלו בהלכות שבת, ובתוך השאלה הוא אומר שחמור זה הוא פרא…
דבר זה שכיח מאוד, כמו שקורה לפעמים שאדם מכובד היה בחופה, ולא נתנו לו ברכה, ומיד בתום הברכות ניגשים אליו ואומרים לו ׳סליחה שלא כיבדנו אותך בברכה׳… הלא אין לך פגיעה גדולה מזו, שסבורים שהאדם המכובד הזה נפגע.
הדבר השלישי שלומדים מהגמרא הוא, שאסור להקדים את רבו בדרך. שהתוספות (שם, ובברכות מו:) הקשו הרי אין מכבדין בדרכים, אלא רק בפתח הראוי למזוזה? ותירצו, שהאיסור להקדים את רבו הוא רק אם יצאו לדרך כאחד, והולכים בחבורה אחת, אבל באמת כאשר כל אחד הלך לבדו, לצורך עצמו, ואירע שנפגשו בדרך, במקרה זה אין מכבדין בדרכים.
וכיון שבמקרה שבו פתחנו, יצאו המשפחות יחדיו לחתונה, אמרתי לנהג שאולי היה אסור לו לעקוף את רבו.
(עלינו לשבח – וזאת הברכה)
אין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו. אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש.
הלכות קֶרַח למעשה…
אסור לרסק קרח ושלג ולהופכם למים, אך מותר לתת קוביות קרח למשקה משום שהקרח נמס מאליו, ונחלקו הפוסקים באופן שהקרח בתוך משקה אם יהיה מותר לרסקו, רבים התירו ויש שאסרו, וטוב להחמיר לכתחילה. אם רוצה לזרז הפשרת משקה,יש להחמיר שלא להניחו כנגד האש אף אם אינו יכול להגיע לידי בישול, אך במקום הצורך אפשר להקל בזה, ובלבד שלא יהיה זה במקום שיכול להגיע לידי בישול אם ישאר שם למשך השבת, גם אם מתכוין לקחתו קודם לכן. בדיעבד אם עשה כך, ניתן לשתות את המשקה. קוביות קרח שהופשרו מאליהם, מותר לשתות מים אלו, ובשם הגרש"ז אויערבאך אמרו שאם יש לו מים אחרים טוב להימנע מלשתותם. גלידה שנמסה וכן 'קרטיב' שנמס, מותרים. איגלו שהופשר, לרוב הפוסקים יכול לשתותו, לצורך קטנים מסתבר שאין להחמיר.
במקום הצורך, כגון שלא היה לו די מקום במקרר, או שנתחדש לו צורך להשתמש במשקה קפוא, מותר להניחו באויר החדר עד שיפשיר ויהפוך לנוזל. ואם זמנו דחוק, מותר לזרז את ההפשרה, למשל של השקית חלב, ע"י שיניחינה בסמוך לאש, במקום שאינה יכולה לבוא לידי חום שהיד סולדת בו, או בתוך כלי שני עם מים חמים, ובלבד שיקפיד שהמים לא יכסו את הכלי שבו השקית חלב. ובענין הכנת קוביות קרח, יש המתירים להקפיא מים ושאר משקין בשבת וביום טוב אם נצרך להם באותו יום.
(ארחות שבת ח"א פ"ד סל"ט-מט)
השותה משקה בשיעור רביעית בזמן רב מ'כדי שתיית רביעית' (או כדרך שיעור השתיה של רוב בני אדם, או זמן שתיית רביעית בשתי פעמים וכדרך שתיה ע"פ הלכות דרך ארץ), וכגון השותה משקה עם קוביות קרח, אפילו אם לא הפסיק בשתייתו, אינו מברך ברכה אחרונה (שערי הברכה פי"ד הכ"ב, נד).
מצוה שימלא כוס של קידוש על כל גדותיו, שתהיה מלאה לגמרי, ואם אין לו מספיק יין למלאות את הכוס, יכול ליתן לתוכו קוביות קרח למלאותו כדי להגביהו. (הרה"ג ר' משה מרדכי קארפ – הלכות יום ביום פ"ג הט"ו)
הנותן קוביות קרח בכוס מים כדי לצננן, אע"פ שלא היה דעתו עליהם בשעת הברכה אינו צריך לברך עליהם (חוט שני שבת ח"א עמ' ש)
בספר אוצר המאמרים (מאמר כג עמ' רסט) מובא שבבעלזא הזה אחד שסר קצת מדרך התורה, ואירע פעם שביו"ט בלילה קנה בשוק קוביות קרח לעיני כל העדה, וכשסיפרו זאת למרן מהר"א זיע"א, ציוה במוצאי יו"ט לקרוא לו, ואותו אחד נתמלא פחד ורעדה ונכנס בפיק ברכים אל הקודש פנימה, והנה מהר"א פונה אליו בנימה של חיבה ושאלו האם אין לך מקרר בבית עד שתצטרך לקנות קרח, א"כ גש אל חנות פלוני וקנה מקרר על חשבוני…
איזו תספורת הותרה בתשעה באב?
אם בשביל ליפות אסור (משום לא ילבש גבר שמלת אשה, רש"י)
מעשה אירע במדרשייה לנערים מתקרבים, שהתקיימה בה שיחת התעוררות בליל תשעה באב, על ידי תלמיד חכם העוסק בקירוב. לאחר השיחה המרגשת, שאל הרב: האם יש כאן מישהו שרוצה לקבל על עצמו, לעיני כל הקהל, קבלה טובה שתקרב את בואו של משיח צדקנו? קם בחור, שלראשו צמה ארוכה, והכריז: אני מוכן שכבוד הרב יחתוך לי את כל הקוקו הארוך… נטל אפוא הרב מספריים, וכשעמד לגזוז את שערו של הבחור, לפתע קפץ אחד ותמה: כיצד מותר להסתפר בתשעה באב, הרי אפילו בשלושת השבועות (או בשבוע שחל בו ט"ב, לדעת המחבר בסי' תקנא ס"ג) אסור להסתפר, כל שכן ביום התענית עצמו!
ובא פעיל הקירוב אל הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א, ושאל כיצד לנהוג?
ונענה, שפשוט וברור שיש לספרו מיד, כי עובר בגידול שערו באיסור "לא ילבש", כפי שכותב רבינו הראגוצ'ובי (צפנת פענח על הרמב"ם הל' ע"ז פי"א ה"א) שיש בגידול שיער ארוך משום לא ילבש גבר שמלת אשה, וכן מצינו לרבינו החפץ חיים (תפארת אדם פ"ו) שכתב שהמסלסל בשערו נכלל בלאו דלא ילבש, כי הקישוט לא הותר אלא רק לנשים שהן צריכות לכך. וממילא, עלינו להפריש את הנער מהאיסור שעובר עליו כל שעה, ותספורת שכזו לא נאסרה כלל בתשעה באב. ויגזוז את שערו הארוך בפני הרבים, ובזה יקדש שם שמים ויתקן את חטאו שהיה ברבים.
(ופריו מתוק ויקרא פ' בהר)
מה יונה כנפיה מגינות עליה – אף ישראל מצוות מגינות עליהן
איך היונה נחה באמצע מעופה?
רש"י (ד"ה כנפיה) מפרש שכנפי היונה מגינים על היונה מן הצנה, ומכל עוף ואדם הבא עליה היא נלחמת ומכה בראש גפיה, מה שאין כן בשאר עופות. ובתוס' (ד"ה כנפיה) פירשו בשם המדרש (רבה לך לך פל"ט) 'שפורחת בכנף אחד ונחה בשני ושוב פורחת בזה ונחה בזה ולעולם אינה יגיעה ועייפה'.
כאשר היה מבול בעולם, נח שלח בתחילה את העורב ורק לאחר מכן את היונה, וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב… וישלח את היונה" (בראשית ח', ז-ח), ומקשה החתם סופר מדוע לא שלח את היונה כבר בראשונה, ומתרץ שמתחילה ידע נח שעדיין אי אפשר לפרוח בכל העולם אלא רק סמוך לתיבה, ולזה היה די בעורב, אך אחר שעברו שבעה ימים, רצה נח לשלוח עוף שיפרח וישוט בכל העולם לבחון שמא ימצא איזה אילן וכדומה לנוח עליו, וזאת לא היה יכול לנסות עם כל עוף, שהרי אם ירחיק ויתעייף, יפול למים וימות, לכן שלח דווקא את היונה, שהרי על היונה העידו חז"ל כנפיה מגינות עליה, וכדברי המדרש המובאים בתוס' שפורחת בכנף אחד ונחה בשני, ושוב פורחת בזה ונחה בזה ולעולם אינה יגיעה ועייפה. והוא אשר דקדק הפסוק באומרו "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה", לרגלה לא מצאה מנוח כי רגליה צריכות מנוחה, אבל לכנפיה מצאה מנוח כי לעולם כנפיה אינם מתעייפות, עכ"ד.
ובזה אפשר לומר שלכן נמשלה כנסת ישראל ליונה כדברי הפסוק בשיר השירים (ב יד) "יונתי בחגוי הסלע", מה היונה לעולם אינה מתעייפת לעוף בכנפיה שבהן היא מעופפת ומתרוממת למעלה, כך ישראל "לא ייעפו ולא ייגעו" בעבודתם ובעלייתם בתורה ובמצוות כלל ועיקר, ורק ברגלים שהן הסמל לגשמיות של העולם הזה, שייך עייפות ומנוחה.
דרשו – הרה"ג בנימין בירנצוויג שליט"א
חור נוסף בציצית כדי לא לכעוס…
הפותח בית הצואר בשבת חייב
מסופר על ר' ברוך ממז'יבוז' שחמד לקנות טלית קטן מארץ ישראל, בקושי רב עלה בידו להשיג זאת, והנה כאשר הגיע בד הצמר לידו, מסרו לתלמיד שיחתוך בו "בית הצואר" כנהוג, התלמיד קיפל את הבד על גבי השולחן ובהיותו מקופל חתך במספרים את הבד הכפול נמצא שנהיו בו שני חורים במקום חור אחד, התלמיד חשש מאד להראות את הטלית קטן לרבו, ובאימה וביראה ניגש בלב דופק להראות לו מה שקרה, ר' ברוך ראה את הבד עם ב' החורים, והפטיר ואמר הרי באמת צריך כאן שני חורים, אחד להכניס בו את הראש, והשני לראות אם ברוך לא יכעס.
והנה יש להסתפק אם הקורע באופן זה בשבת חייב או לא? יש מקום לומר שנעשה כאן בית צוואר למרות הקלקול שנתלוה לבית הצואר, או שמא נאמר שמכיון שהמעשה הזה של החיתוך קלקל את הבד ושוויו ירד ולא זאת היא דרך מלאכת מחשבת, לכן פטור, יש גם להסתפק באופן שקלקל לגמרי דהיינו שעשה את ב' החורים שלא במקומם, דאפשר שמכל מקום קודם לא היו יכולים להלבישו ועתה תיקן במקצת, או שנאמר שכעת קילקל את הבד לגמרי, דאין לו כלל שווי?
תשובה. התוס' (קו. ד"ה חוץ) מביאים את שיטת רבנו תם שהמקלקל ומתקן תוך כדי אותה פעולה חייב, משום שלרבי יהודה המקלקל וקצת תיקן בזה חייב, כי בשעת הקילקול בא התיקון. ולרבי שמעון פטור משום שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואינו דומה לקורע על מנת לתפור, ומוחק על מנת לכתוב שחייב לכולי עלמא, למרות שבשעת הקלקול לא בא התיקון, משום שהקלקול גורם תיקון יותר טוב לבסוף ותיקון גמור הוא, שהרי אינו יכול לעשות את התיקון אלא על ידי הקלקול, עכ"ד. משמע לכאורה שהפותח בית הצוואר, אפילו שהוא מקלקל חייב כי התיקון חשוב יותר מהקלקול, ולפי"ז בנידוננו שהקלקול גדול מן התקון יתכן שפטור, אכן כל זה לדעת הרמב"ם (הובא דבריו בביאור הלכה סי' שמ ד"ה אין שוברין) שהפותח בית הצוואר חייב גם משום קורע, אולם לרש"י (מח. ד"ה חייב) שחיובו משום מכה בפטיש, כי עכשיו הוא נעשה כלי (ועיי"ש שכן פסק המגן אברהם), ויתכן שאפילו שקלקל, כיון שעשאו כלי חייב.
שאלתי שאלה זו את מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצ"ל, והשיב, אם חור אחד נעשה במקומו אלא שהמספרים גזזו יחד עמו מקום נוסף ונעשה עוד חור, חייב על החור שנעשה במקום הנכון, והרי את החור השני אפשר לתפור, ואם עשה את שני החורים שלא במקומם פטור, כי הוא מקלקל בכך שעשה כל חור שלא במקומו.
(חשוקי חמד)
מה ההיתר להבריג את מכסה המלחיה בשבת?
המחזיר קנה מנורה בשבת – חייב חטאת
המשנה ברורה (סי' שיג ס"ק מה) מביא את דברי המגן אברהם (שם ס"ק יב) והט"ז (שם סק"ז) שמותר לכסות כלים במכסה שמתברג עליהם ואפילו בחוזקה. ובגדרו של היתר זה, כתב החזון איש (או"ח סי' נ סק"ט, ובתשובה להגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' יא) שכיון שאי אפשר להשתמש בכלי אם המכסה יהיה סגור לעולם, נמצא שאופן השימוש בכלי הוא ע"י פתיחתו וסגירתו. ולפיכך סגירת המכסה אינה חשובה כגמר מלאכת הכלי, אלא כשימוש בו. אבל כלי שמרכיבים אותו כדי להשתמש בו. אע"פ שמפרקים ומרכיבים אותו מחדש בכל שימוש ושימוש. אסור להרכיבו, שכן הרכבתו היא גמר מלאכתו.
והגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה שם. ובסי' ט) כתב ביאור אחר בטעם ההיתר, שכיון שאף כשהכיסוי אינו על הכלי, עדיין נחשב הכלי בעיני בני אדם ככלי שלם. לפיכך חיבור המכסה לכלי אינו נחשב לגמר מלאכת הכלי. שכן הכלי נחשב כגמור אף קודם החיבור. והוסיף. שלפיכך כלי שמרכיבים אותו מחדש בכל שימוש ושימוש. מותר להרכיבו. שכן אף קודם ההרכבה נחשב הוא ככלי שלם.
וכתב עוד החזון איש (שם) שיש בחיבור זרם חשמל במכשיר חשמלי משום איסור בונה, שאף שהדרך להדליק ולכבות את החשמל בכל שימוש ושימוש. מ"מ כיון שהשימוש במכשיר הוא רק כשהחשמל זורם בו. חיבור הזרם חשוב כגמר מלאכת המכשיר, ולא כשימוש בו. והגרש"ז אויערבך (שם) דן לומר, שכיון שהדרך להדליק ולכבות אח הזרם בכל שימוש ושימוש, לפיכך אף כשאין הזרם זורם במכשיר הרי הוא חשוב ככלי שלם. ומשום כך חיבור זרם החשמל אינו גמר מלאכה המכשיר. ומוסיף הגרש׳ז אויערבך (שם). שלפי דברי החזו"א צ"ב איך מותר להבריג ראש של מלחיה או לחבר מחט למזרק, והלא אין הם ראויים לשימוש אלא לאחר שיחברו אותם. ונמצא שכשמבריג את ראש המלחיה, או כשמחבר את המחט למזרק, הוא יוצר כלי, אלא ע"ב שכיון שאף כאשר הם מופרדים חשובים הם בעיני בני אדם ככלי מוגמר, ולפיכך מותר לחברם.
ואף כלי שרגילים לפתחו ולסגרו ע"י הברגה וכדו' לעיתים רחוקות בלבד, כגון סטנדר עם הברגה שאין הדרך להגביהו ולהנמיכו אלא לעיתים רחוקות. דעת הגרש״ז אויערבך (מאור השבת ח־ב מכתב לב אות ג) שמותר לפותחו ולחזור ולהדקו לפי הצורך. הואיל ונחשב הוא ככלי שלם, בין כשהוא פתוח ובין כשהוא סגור. וכן דעת הגרי"ש אלישיב (ארחות שבת ח"א פ"ח הע' פז), והגר"ש וואזנר (שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' לב). ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' לח) כתב. לאסור לפתוח ולסגור כלי ע"י הברגה אם הדרך לעשות כן לעיתים רחוקות, ולפיכך אסור לפתוח ולסגור הברגה של סטנדר. לפי שאינו דומה לכיסוי הכלים שהדרך לפתחו ולסוגרו בתדירות רבה. וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פכ"ז תשובה ג). וכן דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני ח"ב פל"ו ס"ק יד) אולם מטעם אחר, שכן בכיסוי הכלים פתיחת ההברגה וסגירתה חשובים כשימוש בכלי. שהרי אין אפשרות להשתמש בכלי אם ישאר סגור או פתוח. אבל בסטנדר אפשר להשתמש בגובה מסוים בלי לפתוח את ההברגה כלל. ומשום כך אין פתיחת ההברגה וסגירתה במקום אחר חשובים כשימוש בכלי אלא כיצירת כלי חדש.
ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות
האם תתכן שבת 'שבע ברכות' ללא כסאות?
בחישוקי חמד מובאת שאלה מאחות בבית חולים שמתפקידה להחליף סדינים יום יום, וגם בשבת. והנה היא מוצאת על אחת המטות ארנק עם כסף. האם המטה והסדין נהפכו להיות בסיס לדבר האסור, ואסור להחליף את הסדין גם כשהחולה הוריד את הארנק וכמבואר בגמרא שאם היו מעות על המטה בין השמשות נהפכה להיות בסיס לדבר האסור?
וכעין זה נסתפקו פעם באולם שנערכה בו סעודת חתן וכלה, ואחת המוזמנות הדליקה נרות שבת על כסא, ולאחר גמר הסעודה כשכבו כבר הנרות סילקו המלצרים הנכרים את הפמוטים מעל גבי הכסא ונתערבב בין שאר הכסאות ולא ידוע איזהו, ולאחר השבת הכסא יהיה מותר כמובן. והרי דבר שיש לו מתירים לא בטל, ולא ידעו אם מותר לטלטל את הכסאות ולשבת עליהם.
והשיב הגר"י זילברשטיין שכתב הרמ״א (סי' שט ס"ד) ׳אם אדם הניח דבר מוקצה על של חברו, לא אמרינן שנעשה בסיס לדבר האסור, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו׳, ומאחר והבית חולים ממשלתי ושייך לציבור כולו, אין החולה אוסר את המטה והסדין. וכן נראה בענן הכסא באולם שהונחו עליו נרות שבת, דיש להקל מאחר ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואין רשות לאורחת לאסור את הכסא השייך לכלל האורחים ולבעלי האולם.
והאמר מר – מיהו 'מר'?
והאמר – והא אמר
כשהמקשן מקשה על דברי אמורא, מכח דברי אמורא אחר (סך הכל 661 פעמים במרחבי הש"ס), הוא פותח את קושייתו בלשון: "והא אמר פלוני". פעמים, אין המקשן מזכיר את שמו של האמורא ממנו מקשה, ומתבטא בלשון: "והאמר מר" (39 פעמים). השל"ה, בחלק תורה שבעל פה, כותב, כי קבלה בידו, שכשמקשה בלשון זו, הרי ש'מר' הכוונה לרב שהיה גדול האומראים. ואם יתמה הלומד, מה המקום להקשות מדברי אמורא על דברי חברו, וכי אמוראים אינם יכולים לחלוק זה על זה, אין זאת אלא שידע בעל הגמרא, כי ההלכה במקרה הזה, היא כדברי האמורא השני, ועל כן מקשה מדבריו על דברי האומר. (הכריתות לשון לימודים שער ג' ש"ג ס"ט-י. והובא בהליכות עולם שער ב פ"ב ס"ז).
כמו כן, שייך להקשות מדברי אמורא ותיק, כגון, רב, שמואל, רב יוחנן ורבה (הליכות עולם שם). ראוי להדגיש כי "אמר מר" אינו לשון קושיה אלא פתיחת דיון בדברי חכם שדבריו הובאו בסמוך, עיין "שדי חמד" מערכת א' כלל ס"ב (מעובד מתוך ספר כללים וביאורים בלשונות התלמוד)
(מאורות)
איך אדם מבוזה – בכך שמחלל שבת, יכול לפגוע בקדושתה?
רבי אליעזר ברבי שמעון אומר: מסתפק מן הנר הכבה, ומן השמן המטפטף, ואפילו בשעה שהנר דולק
יהודי שעושה מלאכה בשבת ר"ל, הריהו מחלל את השבת, וחילול פירושו פגיעה בקדושתה. ולכאורה איך זה יתכן? וכי מבוזה זה יכול לחלל את השבת? התשובה היא: כן. – לכל יהודי יש נשמה חלק אלוק ממעל, והוא ממעיט קדושת השבת בזה שעושה מלאכה. ומאידך כתוב זכור את יום השבת לקדשו. ואומר השפת אמת שדבר זה רבותא גדולה שבכח בני ישראל להוסיף קדושה לשבת. [עיין שפת אמת לשבה״ג ריש תר״מ].
השיטות בהלכות מוקצה בטלטול של נר שרבי יהודה מחמיר רבי מאיר מקיל, רבי שמעון מקיל עוד, ורבי אלעזר ברבי שמעון מקיל עוד יותר. ובגמרא בסנהדרין (עג:) אומר רבי אלעזר ברבי שמעון שהמחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו. ומכ