סדר מועד
מסכת פסחים
פסחים ח
האומר סלע זו לצדקה – למי הוא אומר?
האומר סלע זו לצדקה בשביל וכו' הרי זה צדיק גמור
בספר חפץ חיים על התורה (פרשת צו) מספר הגאון ר' שמואל גריינמן זצ"ל שהדפיס את הספר והיה מקורב אליו, ששאל את החפץ חיים אם הנותן צדקה תוך כוונה להנאת עצמו נחשב לצדיק גמור, מה איפוא, מעמדו של אדם הנותן צדקה לשמה, ללא כל תנאים נילוים. החפץ חיים השיב על כך שיכול להיות שבשגגת המדפיס נדפסו שתי המלים 'צדיק גמור', ובברייתא היה כתוב בראשי תיבות צ"ג שמשמעותו צדקה גמורה, והמדפיס טעה והדפיס צדיק גמור.
ומביא לכך הרב גריינמן סמך שבבבא בתרא (י:) הגמרא אומרת בקושיא 'ודעביד הכי לאו צדקה גמורה, והתניא האומר סלע זו וכו' הרי זה צדיק גמור'. פתח בצדקה גמורה וסיים בצדיק גמור, אלא כדאמרן. ומוסיף שבראש השנה (ד.) אומר הרבנו חננאל 'ויש אומרים הרי זו צדקה גמורה'.
ובספר 'אך פרי תבואה' דן במימרא זו ושואל מהו תיבת "האומר", למי אומר זאת, ומה ענין יש באמירה זו, ועוד יש להבין אם הוא מכוון לטובת עצמו מדוע נחשב לצדיק גמור ולהבין הענין אפשר להסביר, שמדובר כאן בעשיר שרוצה לתת הרגשה טובה לעני, כדי שהעני לא יתבייש, ועל כן אומר לו קח ממני בבקשה הצדקה, כי בזה אתה עושה לי טובה, שבזכות זה יחיה בני, או סיבה אחרת, אבל באמת בנו אינו חולה, ואין לנותן שום בעיה שבשלה הוא נותן הצדקה, ולכן הוא נקרא 'צדיק גמור' כי עושה באופן מכובד שהעני לא יתבייש, ומדויק לפי זה גם הלשון 'האומר סלע זה' ולא כתוב 'הנותן סלע זה' כי העיקר הוא האמירה ולא הנתינה, ובזה מבארים את הפסוק (תהילים מא ב) "אשרי משכיל אל דל" אשרי זה שנותן צדקה בחכמה היינו משכיל, "ביום רעה" דאומר לעני שרוצה שה' יצלנו מיום רעה, ולכן נותן הצדקה.
פסחים ז
החידוש של שען זקן מקראקא ששח לטשעבינער רב בענין העשרה פתיתים של בדיקת חמץ
ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא
הגמרא במסכת בפסחים (ז:) דנה מהיכן יודעים שבדיקת חמץ נעשית לאור הנר? ובמשא ומתן של הדברים אומרת 'מציאה ממציאה – כתיב הכא 'שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם', וכתיב התם 'ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא'. ושואל המהרש"א (שם) מדוע לא הביאה הגמרא את הנאמר קודם לכן, בפרשת ויצא (בראשית לא לה): "ויחפש ולא מצא את התרפים", הלא גם שם מוזכרים חיפוש ומציאה!
הטשעבינער רב זצ"ל סיפר, שהיה פעם בעיר קראקא ופגש שם שען זקן, שאמר לו פשט יפה בגמרא הזו: הרמ"א בהלכות פסח (סי' תלב) כותב: "נוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק, כדי שלא יהא ברכתו לבטלה", ואת הפתיתים הללו יכול להניח אפילו הבודק בעצמו. שואלים האחרונים: מה מתאים לומר על זה בדיקת חמץ, אם הוא עצמו מניח את הפתיתים ומחפש, איזו בדיקת חמץ היא זו? כלום זה נקרא ש"מצא" חמץ? השיב השען הזקן: מהיכן לומדים בדיקת חמץ? מהפסוק שלנו "ויחפש … וימצא הגביע ". ומי מצא את הגביע? – מנשה, שהוא עצמו הטמינו שם… הרי שמתאים לומר "וימצא" על דבר שהמחפש עצמו הניחו שם. לפי זה מובן היטב מדוע לא הביאה הגמרא הוכחה מ"ויחפש ולא מצא את התרפים", כי שם לבן באמת חיפש, לא הוא עצמו הניח שם את התרפים…
(יחי ראובן)
פסחים ו
מדוע הוצרך משה רבנו לתקן שיהיו דורשים בענינו של יום?
שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום,
על הפסוק ויקהל משה… ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי… (לה, א) אומר הילקוט שמעוני "רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה 'ויקהל' אלא זאת בלבד, אמר הקב"ה: עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת [כשם שאותו היום שהקהיל משה היה שבת, שהרי לא תקעו בו בחצוצרות]. מכאן אמרו, משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג".
וכל הקורא מדרש זה תמה: מדוע משה תיקן שישאלו וידרשו הלכות פסח בפסח, עצרת בעצרת וחג בחג, הלא הקב"ה ציוהו שישאלו וידרשו רק הלכות שבת בשבת, ולא בשאר המועדים!
והנה הקשה הר"ן (מגילה ב: מהרי"ף) – מדוע היה למשה צורך לתקן שיהיו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח וכו', הלא מנהג ישראל הוא (פסחים ו.) ששואלין ודורשין ל' יום קודם החג בעניינו של חג, וא"כ כ"ש שבחג עצמו ילמדו את הלכות אותו החג!
אומר רבי יהונתן אייבשיץ שיש לחקור האם בשבת שחלה בתוך שלושים הימים שקודם החג צריכים לשאול ולדרוש בהלכות שבת, או בעניינו של החג הקרב ובא? ונראה להוכיח שבמקרה הנ"ל ידרשו בהלכות שבת. שהרי התאריך שמשה הקהיל את בני ישראל ודרש להם בהלכות שבת היה י"א בתשרי [כפירוש רש"י: "למחרת יום הכפורים"] והוא בתוך שלושים הימים שקודם חג הסוכות, ואעפ"כ משה דרש להם בהלכות שבת. על כרחך שבמקרה הנ"ל דורשין בהלכות שבת ולא בעניינו של חג.
ועתה מיושבת קושיית הר"ן, שכן ההכרח של משה לתקן שישאלו וידרשו הלכות פסח בפסח וכו' – הוא בשביל מצב שיחול החג בשבת, ואזי יטעו ויאמרו שכשם שבשבת החלה בשלושים הימים שקודם החג דורשים בהלכות שבת, כך בחג החל בשבת – ידרשו בהלכות שבת. לכן משה תיקן שבמקרה שהחג חל בשבת – ידרשו בהלכות החג.
נמצא, שרק מפני שהקב"ה ציוה את משה לדרוש הלכות שבת בשבת – הוצרך משה לתקן שידרשו הלכות פסח בפסח וכו', שכאשר יחול החג בשבת – לא יטעו לדרוש בהלכות שבת, אלא בעניינו של חג, והמדרש ניצב על תילו!
(תורת הקריה)
פסחים ה
אין ביעור חמץ אלא שריפה – לאיזה חמץ ושריפה הכוונה?
אין ביעור חמץ אלא שריפה
ביאר הגה״ק החיד״א זי״ע בספרו "שמחת הרגל" שרמז נתנה לנו התורה איך יכול אדם לנצח את יצרו במלחמה אשר מנהל נגדו: "כל דבר אשר יבא באש" – באש היצר הרע. "תעבירו באש" – באש התורה. כמו שנאמר הלא כל דברי כאש נאם ה', ואמרו חז"ל בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. וזה שאמרו (פסחים ה.) "אין ביעור חמץ אלא שריפה", לחמצו של יצר הרע אין תיקון אלא באש התורה. אין תרופה משובחת יותר מאשר אש קודש ללמוד בתורה הקדושה בהתלהבות ושמחה. ואש דקדושה, שורף את היצר הרע, כמאמרם ז"ל במדרש (ויק"ר כה, א) עבר אדם עבירה מה יעשה, למד דף אחד ילמד שני דפים וכו'..
(פנינים)
הרה"ג ר' הלל מן שאל את מרן הגר"ח קנייבסקי מהו 'משכהו לבית המדרש', הרי פעם אחרת נאמר בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, ולא אמרו שיילך לבית המדרש? והשיב לו שבית המדרש פירושו תורה, כי אם ישב בביתו לא ילמד, לכן ילך לבית המדרש, וודאי לישיבה, ואז תהיה לו תורה תבלין.
ובמסילת ישרים כתב שאי אפשר להינצל מהיצר הרע אלא רק ע"י תורה, ואף שבמסכת ברכות (ה.) אמרו לעולם ירגיז אדם יצרו הטוב על יצר הרע, נצחו מוטב לא נצחו יעסוק בתורה, ונראה שגם לפני תורה יש עצה שירגיז אדם – המסילת ישרים דיבר על 'רפואה', שאין רפואה זולת התורה, וזה כשהוא כבר חולה, אבל הדבר הראשון הוא שעל האדם להבין בשכל הפשוט שכל היצר הרע הוא הבל ושקר, ואם אינו מבין זאת אם כן הוא חולה, ואין רפואה למכתו זולת התורה.
פסחים ד
מה קודם? זריזין מקדימין או קירוב רחוקים?
כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות
וכן מובא בבעל הטורים: 'וביום השמיני ימול בשר'. בגימטריא – שכל היום יהיה כשר למול (בעל הטורים).
בעל תשובה יקר מצפון הארץ, העלה בפני הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א את השאלה הבאה:
נולד לי בשעה טובה בן זכר, והזמנתי את אחד מגדולי צדיקי הדור לשמש כסנדק בברית המילה של בני. ידועה ההלכה (שו"ע יו"ד סי' רס"ב): "כל היום כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצוות ומלין מיד בבוקר", ולכן חשבתי שבע"ה אקיים את הברית בשעת בוקר מוקדמת.
אלא, שנודע לי שקרובי משפחתי, ממרכז ודרום הארץ, שרובם ככולם עדיין אינם שומרים תורה ומצוות, לא יוכלו להגיע אל הברית אלא אם כן תתקיים אחר הצהריים.
בדרך כלל ההלכה במקרה כזה היא, לערוך את הברית מוקדם בבוקר, ורבים סוברים שמעלת "זריזין" דוחה את מעלת "ברוב עם", ועדיף לערוך את הברית מוקדם גם כשפחות אנשים ישתתפו בה, (יעויין בשדי חמד מע' ז' כלל ג'. ובערוך השולחן כתב: "ויש לנו לצווח על מנהג זמנינו שמאחרים המילה כמה שעות ביום מפני שטותים שלא באו כל הקרואים, ויש מקומות שמאחרים עד חצות היום והוא עוון פלילי". וע"ע בתשובות והנהגות ח"ב סי' תפ"ח), אולם, כאן קיימת סיבה חשובה לאחֵר את הברית, והיא משום שכל קרוביי שאינם שומרי תורה, משתוקקים מאוד לראות את פני הצדיק שישמש כסנדק ויאציל עליהם מברכותיו (והוא ידוע כאחד שאינו מחלק ברכות 'בחינם' אלא מבקש שגם יקבלו הרחוקים קבלה טובה על עצמם), ואם כן, שמא נאמר שלאור המציאות עדיף לאחֵר את הברית כדי להשתדל בקירוב הרחוקים?
השואל סיים בציון דברי ה'אור זרוע' (הל' ר"ה סי' ער"ה), שהמאחר את מצוות המילה עד אחר חצות, נראה שמצוות מילה בזויה עליו!
והשיב לו הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שבמקרה שכזה, יש לקיים את הברית בשעה המאוחרת, כדי להשתדל לעורר את הרבים לתשובה, כי דווקא באופן שיש זמן מוקדם ומאוחר, אומר דין ה'זריזין' לקיים את המצוה בזמן המוקדם, אבל בנידון שאלתנו, יש רק זמן אחד – בשעה שמסוגלת לקירוב הרחוקים! וממילא המאחר לא נראה כמבזה את המצוה, כי מאחרה לתועלת גדולה, ולכן במקרה דנן המצוה רצויה ומקובלת יותר בשעה זו.
ויש לשאול על דברינו – מה אשֵם התינוק, ומדוע שנאחר את הסרת ערלתו? התשובה היא – שזוהי זכות גם עבורו, ומצוות המילה שלו תהא יקרה יותר כאשר יהיה בה התעוררות לקרוביו הרחוקים!
(ופריו מתוק – ויקרא פרשת תזרע)
פסחים ג
מדוע נקרא החזיר 'דבר אחר'?
חד אמר: שויתינן האי שמעתא כדבר אחר מסנקן
"וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא" (דברים י"ד, ח')
בחולין (נט.) תני דבי ר' ישמעאל "ואת הגמל כי מעלה גרה הוא", שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל לפיכך פרט בו הכתוב הוא, "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא" שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר לפיכך פרט בו הכתוב הוא.
במהרי"ץ חיות שם כתב "הכוונה שהתורה נתנה בזה סימנים שהיא מן השמים אחרי אשר האנשים חוקרים בכל מטמונות הטבע ומוצאים בכל עת במדינות החדשות בריות גדולות וחיות נפרדות אשר לא נודעו לקדמונים, ובכל זאת לא מצאו עוד בהמה או חיה אשר תהיה מעלת גרה לבד, זולת הגמל, ומפרסת פרסה לבד, זולת החזיר, ולפיכך פרט הכתוב להודיע שרק הוא השליט בעולמו ויודע כל יצוריו שרק אלו המפורשים בתורה לבד, המה בעלי סימן אחד, ולא יותר".
בתשבי (ערך דבר) כתב שהטעם מדוע חז"ל קורין ל"חזיר" – "דבר אחר", (פסחים ג: עו: וברש"י שם, ועוד) "כדי שלא להזכיר שמו בפני התינוקות וידרשו וישאלו עליו ויבואו לידי אכילה כמו שאין זוכרין שם לחם בפסח מטעם זה".
ובהגהות לר' ישעיה פיק זצ"ל שם העיר דלפי"ז מדוע לא חששו בשאר מינים טמאים, וביאר שם טעם אחר, ע"פ מש"כ רש"י (בראשית כו,לד ממדרש תהלים מזמור פ) "שהחזיר כשהוא שוכב, פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור", הלכך נקרא "דבר אחר" כלומר שהוא דבר אחר ממה שהוא מתראה בעצמו. (ועיין נפש חיה מרגליות סי' קנ"ו סקט"ז).
(קב ונקי)
פסחים ב
איך נודע לרב בן ציון אבא שאול שתלמידו אינו מהול?
אור לארבעה עשר
מעשה שהיה עם הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל שהתחיל ללמד מסכת פסחים ואמר לכל התלמידים לקרוא בקול 'אור לארבעה עשר בודקין את החמץ'. כולם קראו המשנה ביחד בקול רם ואמר להם הרב לחזור שוב על הקטע הזה וחזרו שוב, וכך גם פעם שלישית. ואז שאל האם יש כאן בחור שלא עשה ברית מילה. קם אחד הבחורים ואמר כן כבוד הרב לא עשו לי ברית כיוון ששני האחים שלי מתו אחרי שעשו להם ברית מילה ולכן לפי ההלכה אני פטור אמר לו הרב אתה צודק אבל עכשיו תלך לרופא מומחה ותבדוק אם עכשיו כבר אפשר לעשות ברית אתם וכן היה שלבסוף עשה ברית שאלו את הרב איך ידעת אמר להם הרב אתם קוראים אור לארבע עשר ואני שומע עורלת בשר, חשבתי שאולי אני לא שומע טוב ולכן ביקשתי שתחזרו ושלוש פעמים זה חזקה.
(ובחרת בחיים)
סדר מועד
מסכת עירובין
עירובין קה
בעוד 2,338 יום מסיימים את הש"ס!!!
ברוך שעשה לנו נס
כה נכתב בספר תולדות יעקב, בשם הסטייפלער זצ"ל: "שח רבינו, שפעם שאל אחד את מרן החזון איש זצוקלל"ה, מפני מה בזמנינו אין מצוי לראות השגחה פרטית בניסים גלויים, והשיב החזון איש זצ"ל, מדוע לא? הנה, ביום שסיימתי לכתוב את חיבורי על מסכת עירובין, ישבתי בבית הכנסת במינסק, היה זה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ובזמן ההוא מי ששהה בלא ניירות ומסמכים מתאימים היה חשוד כמרגל. לפתע נכנס אחד לבית הכנסת והודיע, כי קבוצת חיילים עומדת לפשוט על העיר ולחפש אנשים שאין להם תעודות. החזון איש שלא היתה לו שום תעודה ומסמך מתאים, יצא מבית הכנסת לכיוון היער להחבא שם עד יעבור זעם, אך בהגיעו מחוץ לעיר הבחין כי כל החיילים עם מפקדיהם עומדים שם ומחכים להכנס לעיר. בלית ברירה עבר ביניהם – בין שתי שורות של חיילים, עד שהגיע ליער והם לא ראוהו ולא הבחינו בו כלל! ואמר החזון איש, כי הנס הגלוי קרה בזכות לימודו במסכת עירובין"
(מאורות)
עירובין קד
מדוע נדחקות הנשים בעת שירה וזמרה?
הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל
הגאון מטשיבין זצ״ל אמר בדברי הגמרא בפרק חמישי בסוכה שמספרת על הגזוזטרות שנעשו בבית המקדש בעת שמחת בית השואבה כדי לחצוץ בין הגברים והנשים. ושואלת הגמרא, כיצד היה מותר לבנות בניין נוסף בהר הבית, הרי מפורש בפסוק 'הכל בכתב מיד ה׳', ואין להוסיף מאומה לאחר מכן? והגמרא מתרצת שיש פסוק מיוחד המתיר זאת. ומקשה הטשיבינע׳ר רב, מדוע הגמרא לא מקשה שאלה דומה גם באשר לבימה שהקימו עבור המלך בהר הבית בזמן הקהל, הרי גם שם מדובר במיתקן נוסף שלא היה בבניית בית המקדש?
ומתרץ, שהגזוזטרה ניבנתה לשבעה ימים, לכל ימי חג הסוכות, ומכיוון שכך מדובר במיבנה של קבע, ולכן הגמרא התקשתה כיצד עשו זאת, אך בימת ׳הקהל׳ היא מיבנה ארעי רק ליומו, ולכן מותר. דעתו של מרן הגרי״ש אלישיב היא, שעל בימת ה׳הקהל׳ לא התעוררה כלל שאלה, מפני שלא מדובר בשינוי מהותי של צורת הבניין אלא בהנחת בימה על קרקע העזרה, והיא פעולה חיצונית, שאינה קשורה כלל למיבנה של בית המקדש, מה שאין כן בגזוזטרה שבנייתה גרמה לשינוי בצורת העזרה, בחלק הפנימי של הבניין, ולכן שאלה הגמרא מה ששאלה.
(טיביעו)
פעם, בעת שמחת חתונה בבעלז היתה מהומה רבה מרוב ההמון והנשים נדחקו לחדר בה התקיימה השמחה. פנה מרן מהרי״ד מבעלזא זי״ע בחיוך אל הנוכחים: מדוע מוצאים אנו תמיד נטיה אצל הנשים להידחק בעת שירה וזמרה? ענה חתנו הרה״ק ר׳ פנחס מאוסטילא ואמר בשם גדולים על פי דברי הגמרא בקדושין (לד:) שהטעם שגם נשים מחויבות במזוזה: ״משום שכתוב במזוזה (דברים יא, כא) [׳וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך], למען ירבו ימיכם׳ – ואומרת שם הגמרא '"גברא בעי חיי נשי לא בעי חיי״! בלשון תמיה. והנה אם לא ילמדו דברי גמרא אלו ״נשי לא בעי חיי״ בניגון של תמיה, היה משתמע כאילו חס ושלום נשי לא בעי חיי, נמצא שהחיוּת של הנשים תלויה בגינון שבדברי הגמרא, לכן בעת שירה וניגון באות הנשים כי מזה כל חיותם.
כ״ק מרן מהרי״ד זי״ע הפטיר על דבריו ואמר: אין זה עיקר הטעם, אלא הטעם הוא, על פי דברי הגמרא בסוכה (נא.) שבשמחת בית השואבה בבית המקדש תיקנו תיקון גדול שתהיינה הנשים למעלה והאנשים למטה, כדי שלא יתערבו. והנה הלויים עמדו בט״ו מעלות שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. במעלה עשירית, יוצא לפי זה שהנשים שעמדו בגזוזטרה היו קרובות ללויים המשוררים לשמוע השירה יותר מישראל, וא"כ הושפע עליהן יותר מקדושת שיר הלוויים. ולכן בכל מקום שיש שירה וזמרה נדחקות הן, כי אז שבה ומושפעת עליהן קדושת השיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש.
״עזר מקודש״ (ירושלים השנ״ג) ע' 16
עירובין קג
מה גרם לגאון מוילנא לפרוץ בשחוק שריפא את היבלת שהיתה בגרונו?
כהן שעלתה בו יבלת
בספר אוצרות התורה מסופר על הגר"א זיע"א (ויש גרסאות שהמעשה היה עם החתם סופר זיע"א), שפעם חש כאב בגרונו, ושלחו בניו לרופא שיבוא לבדוק את סיבת כאביו. הרופא בדקו ואמר שרואה שעלתה לו שם יבלת מלאה מוגלה, וחייבים לנתח אותו כדי להוציאה, ואם לאו ח"ו יכול להיחנק.
בעירו היתה אשה היודעת לחש, ועל כל מחלה היתה נקראת ללחוש על המכה והאדם היה נושע. ספרו להגר"א על אותה אשה, והסכים שיקראו לה לפניו. כשבאה אליו שאלה: "מהו הלחש שהינך לוחשת? כי יתכן שאין זה מכח הקדושה". הסכימה האשה לומר והחלה לספר את קורותיה, שבצעירותה נתאלמנה ונשארה עם ילדים רכים ועול הפרנסה נפל עליה, הכסף אזל ולא נותר בבית דבר מה לאכול. במר נפשה הלכה בחצות לילה לבית המדרש ופתחה את ארון הקודש והחלה לבכות על מצבה האומלל שנשארה לבדה ללא תומך ומשען. לאחר ששפכה את ליבה שמעה בת קול שאמרה כי תחל ללחוש לחשים ועל ידי כך תתפרנס. שאלה היא איזה לחש תלחש, ואמרו לה שלכל חולה וכדומה תבקש לשתות תחילה כוס מים, ותברך בלחש על החולה 'בורא נפשות' ובזה יוושע. חזרה לביתה ופרסמה בין מכריה שהנה יודעת ללחוש, ומאז פרנסתה מצויה לה ברווח.
כששמע הגאון את סיפורה עלתה בת שחוק על פניו עד שמחמת כן התפוצצה היבלת שעמדה בגרונו ונתרפא. לאחר זמן מה סיפר שהוא למד באותו לילה בבית המדרש מאחורי הבימה, והנה שמע באמצע הלילה את בכי האשה, ומרוב בכיותיה לא יכל ללמוד, ולא היתה לו ברירה אלא לומר לה משהו כדי שתצא ויוכל להמשיך בלימודו, ולכן אמר לה לעשות את הלחש הזה…
סיים הגר"א ואמר: "ואף שאמרתי זאת רק כדי שאוכל ללמוד, מכל מקום כיון שיצא הדבר מפי קיימו מן השמים את דברי".
(דרשו)
עירובין קב
מדוע התעקש הגרש"ז אויערבאך להישאר תחת מטריתו של נער בר מצוה?
אוהל עראי הוא
רבי שלמה זלמן אויערבך, על אף שהיה אדם גדול, ומכיון שהיה אדם גדול- הוא היה עניו מאד. פגשתי אותו מספר הגאון ר' ראובן קרלנשטיין, פעמים רבות באוטובוס, יושב בענוה גדולה, מוציא ספר תהילים קטן וקורא. הוא היה גדול הדור לא רק בתורה, אלא גם במידות. הוא היה "אדם" שלם.
מטעם הישיבה רצו לשלוח לו מונית או רכב עם נהג, להביאו לישיבה. היה עליו להגיע מ"שערי חסד", שם גר כל ימיו, עד ישיבת "קול תורה" בשכונת בית וגן, וזה קשה. בפרט היה הדבר קשה בשנות זקנותו. היה עליו ללכת ברגל מ"שערי חסד" עד "מחנה יהודה" לחכות לאוטובוס, בשרב או בקור ובגשם, ולאחר מכן לנסוע באוטובוס הצפוף עד "בית וגן". הוא לא הסכים לקבל רכב צמוד ולא הסכים למונית. כל חייו היה מגיע באוטובוסים לישיבה.
פעם אחת, כשהגיע לתחנה ברחוב הפסגה והיה צריך לרדת, ראו התלמידים שהיו אתו באוטובוס, שהוא לא יורד. הוא נסע עד התחנה האחרונה בבית וגן, וחזר ברגל לישיבה. הם לא הבינו, ושאלו אותו לאחר מכן: "כבוד הרב, תורה היא וללמוד אנו צריכים, מדוע לא ירד הרב אתנו בתחנה שליד הישיבה?" אמר להם הרב: "אני ישבתי ליד החלון, ולידי ישב יהודי עם סלים. לא רציתי להטריח אותו שיקום עם הסלים…"
איזו דרך ארץ! הוא היה מוכן להמשיך לנסוע, להתרחק ממחוז חפצו, ואחר כך ללכת ברגל, כדי לא להטריח אדם! כמה אנשים אנחנו מכירים שהיו מתנהגים כך? זהו "אדם כי יקריב"- קודם כל להיות אדם!
פעם אחת הלך רבי שלמה זלמן זצ"ל ברחוב הפסגה, וגשם חזק התחיל לרדת. רבי שלמה זלמן ראה בחור צעיר מישיבה קטנה, מתקרב אליו, עם מטריה קטנטונת של ילדים. הבחור ביקש מרבי שלמה זלמן להיכנס אתו תחת המטריה שלו. רבי שלמה נכנס מתחת למטריה, אבל המשיך להירטב כמקודם. המטריה הקטנה, מעל שני אנשים, לא הועילה כמעט כלום כנגד הגשמים העזים. פתאום עצר רכב, והנהג הזמין את רבי שלמה זלמן: "כבוד הרב, הכנס ואקח אותך לישיבה".
אמר לו הרב: "לא , לא, אני הולך עם הבחור הזה".
הבחורים ראו את ראש הישיבה מגיע כשהוא כולו רטוב. שאלו אותו: "כבוד הרב, למה לא רצה הרב לעלות לרכב?"
אמר להם: "ראיתי שלבחור הצעיר הייתה הנאה מכך שהוא לקח אותי תחת המטריה שלו. עדיף היה לי להירטב, ולא לפגום בהנאה שלו…"
זה גדול הדור – לחשוב על ילד, על כל אדם. לשמח כל אדם.
קודם תהיה "אדם", אחר כך תתפלל!
(יחי ראובן)
עירובין קא
להיכן נעלם האתרוג של הגאון מטעפליק?
מעשה ב[בית]כנסת שבטבריא
הרב מטפליק רבי שמשון פולנסקי זצ"ל, ראוהו כשהוא מחפש שעות אחר אתרוג מהודר, ולאחר יגיעה מרובה מצאו את אשר חפץ לבו. והנה ביום ראשון של סוכות הוא מגיע בא לבית הכנסת ובידו רק שלושה מינים, והאתרוג ההדור איננו. לפני קריאת ההלל פנה הרב לאחד המתפללים, וביקש ממנו את אתרוגו במתנה על מנת להחזיר. וכשקיבל, בירך הרב בשמחה על האתרוג לא שלו. התלחשו הבריות מה עם אתרוגו של הרב, שהרי ראוהו בוחר ובוחן ובודק וקונה?!
נתברר שמעשה שהיה כך היה: מבית שכנו של הרב עלו צעקות ובכיות, וביקש הרב מהרבנית שתלך לראות מה אירע, נתברר שבתו החורגת של השכן שהיתה ילדה קטנה שיחקה באתרוגו של אביה החורג ופסלה אותו, אשת השכן שידעה שבעלה השקיעה סכום רב בקנית האתרוג, פחדה מאוד מתגובתו עמדה והכתה לבתה הקטנה, והיא עצמה עמדה וגעתה בבכי, הרב מיהר עם אתרוגו לאשת השכן, ונתן לה את האתרוג שלו, והוא הורה לה לומר לבעלה, שכשהרב ראה את האתרוג שקנה השכן, החליט שאי אפשר לברך עליו, ולכן נותן הוא לו את אתרוגו במתנה גמורה שלא על מנת להחזיר.
סיפר הגאון ר' רפאל קוק זצ"ל רבה של טבריה, שפעם אחת בא אצלו בערב סוכות אחר הצהרים הרב מטפליק רבי שמשון פולנסקי זצ"ל, וזירז אותו לצאת איתו לעניני צדקה. מה החפזון? שאלו ר' רפאל, הרי צריך עוד לבחור ערבות ולהשלים נוי סוכה? סיפר לו הרב מטפליק כי נודע לו על תלמיד חכם צנוע שביתו ריק ממש ואין בו אף את מוצרי המזון ההכרחיים לחג, אנו נוכל להשלים את ארבעת המינים מאוחר יותר, ואם לא נספיק להשלימם נוכל גם לברך על אתרוג ולולב של אחרים, אבל אם אותו תלמיד חכם ישב בסוכה רעב ויוזיל דמעה, הלא הקדוש ברוך הוא יצטער עימו בצערו. ומיד נזדרזו שניהם הרב מטפליק ורבי רפאל, וכתתו רגליהם יחדיו להשיג כסף ומצרכי החג עבורו.
(קובץ דרישה וחקירה)
עירובין ק
מדוע הַשַׁלֶּכֶת היא בחורף?
בימות הגשמים
נאמר במסכת פסחים (צד:) "בימות החמה חמה מהלכת בגובה של רקיע לפיכך כל העולם כולו רותח ומעינות צוננין, בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולי רקיע לפיכך כל העולם כולו צונן ומעינות רותחין".
לפי"ז הסביר רבי שלמה שמחה מטרויש זצ"ל (תלמיד המהר"ם מרוטנבורג בספר המשכיל שחיבר בשנת ה"א נ"ד ועדיין הוא בכתב יד, מובא בהגהות ע"ס אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות עמ' צ"א הע' 506) את תופעת ה"שלכת" שבאילנות בימות החורף, וז"ל "ומן הטעם הזה אעשיר את עניי הדעת שאומרים, מה ראו האילנות שלובשין את עצמם בימות החמה ופושטין מלבושיהם בימות החורף, מה שאין כן באדם? וזהו הטעם, כי כל זמן שליבו של אדם חם כל איבריו חמים ועל כן יפשוט בגדיו.
ככה בימות החורף שהחמה מהלכת תחת הרקיע ומחממת המים אשר בתהומות, ואויר התהום מחמם שורשי האילנות ולכן האילנות פושטים את בגדיהם, ובימות הקיץ שאין החמה מחממת המים שבתהומות והמים קרים לכך האילנות מתלבשים ומוציאין לחות מתוך הקור שהוא למטה, והוא מתבשל על ידי החמה למעלה ונעשה פרי ועלים וענפים"
(קב ונקי)
עירובין צט
רצה לבנות סוכה מעצי אשפה וירדה לו סוכה מהשמים!
אשפה ברשות הרבים
איש יהודי צדיק ותמים (המכונה 'בעל תשובה') קנה דירה באחד המגדלים החדשים שבעיר תל אביב, ובהגיע 'צום גדליה' החל לחפש אחר מקום מתאים לבניית 'סוכה', כי אין באותם המגדלים מרפסות ראויות לכך. בעודו מחפש שאל את אחד משכניו על כך, אמר לו השכן: "לא ולא, כאן זה לא 'בני ברק', ולא תוכל לבנות סוכה בכל מקום אשר תאווה נפשך בחצר הבית, בחניה וכיו"ב. עצה אחת היא לך: לבנות סוכתך בגג הבנין, שם לא ייראה הדבר חוצה ואיש לא ימנע בעדך, זולתי אחד השכנים הדר כאן עמנו והוא ידוע כ'שונא דת' מומר להכעיס ובוודאי לא ייתן לך לבנות הסוכה".
וימהר האיש הגגה לבדוק את הנעשה שם… לא ארכו הרגעים ואותו שכן רשע בעקבותיו, ונפתח ביניהם 'דין ודברים' קשה. וזה הרשע שואל: "אה, מה מעשיך כאן…", וזה עונה, לבנות סוכה עלה ברצוני כציווי בוראנו",. נענה הרשע: "כאן בבנין לא תיבנה סוכה", וזה משיבו "כן תהיה, וכו' וכו'", עד שאמר אותו רשע: "כאן לא תהיה, רק אם האלוקים ישלח לך סוכה מן השמים אזי תיבנה כאן סוכה…".
מיודענו לא חשב לוותר! וכי עבור יצור נחות זה יפסיד את המצווה חביבה, והחליט לבנות על אפו ועל חמתו, שהרי זה הרשע 'שומר חוק' הוא ולא ישבור בכעסו את הסוכה שאבנה, רק יקרא לאנשי המשטרה והם יבקשו 'צו בית המשפט' להרוס, ובוודאי אדהכי והכי יעבור חג הסוכות או עכ"פ חלקו, וכל יום שתהיה לי סוכה 'כולו רווח'…
מה עשה? ירד לרחובה של עיר, שם הולך ונבנה עוד מגדל, מצא שם עצים ב'מכולה' המיועדת לפינוי אשפה, פגש בפועל ערבי העובד בבניית אותו הבנין, נתן לו מספר הטלפון שלו, וקבע עמו שבשעה חמש – עת גמרו את העבודה, יקרא לו ויחדיו יעלו את העצים לגג ביתו. ה'קבלן' שראה יהודי מדבר עם ה'ערבי' שלו חשש שמא הזיקו הערבי ומיד ניגש לברר מה הדין ודברים שביניהם. סיפר לו ה'בעל תשובה' את כל אשר היה ביניהם. אמר לו ה'קבלן' – שבלבו פועם רגש לדבר שבקדושה: "מה, וכי לקיום מצוות סוכה תיקח עצים מאשפתות, מהזבל? לא ולא, שמע נא, זה עתה גמרתי ליצוק רצפת בטון באחת הקומות שבבנין הנבנה. את הבטון שפכתי על עצים גדולים חדשים ונאים, עתה עלה לגג ביתך, וכשתראה לי סימן בידך אצווה על הפועל היושב במנוף הגדול המיועד לבניית בניינים גבוהים וגדולים שיוליך לגגך את העצים הללו ומהם תבנה סוכה נאה.
עשה האיש כמצוותו, אלא שבדרכו לגג נקש על דלתי בית הרשע הנ"ל ואמר לו: "ברצונך לראות דבר מעניין ביותר? ברי לי שמימיך לא ראית כזאת, בוא עמי". ויבוא עמיו, ולתדהמתו הוא רואה שהבעל תשובה מראה איזה סימן בידו וה'מנוף' הגדול מסתובב לעומת בניינם, מוליך ומביא על גביו קורות ועצים נאים ומשובחים, ואז "מלאך… בעל כרחו יענה אמן" – אמר לו: "אכן שמע אלוקים לקולך, והשליך לך מן השמים סוכה לתפארת, אכן, השנה תהיה סוכה בבניין זה".
ללמדך כוחה של השתוקקות, ומה אדיר 'רצון טוב' אשר מן השמים יענוהו בכל אשר יחפוץ וירצה.
(מתוך 'באר הפרשה' לך לך תשע"ט)
עירובין צח
כיצד הבריחו דפי גמרא לתוככי הכלא הרוסי לתלמידי ישיבת נובהרדוק?
איכא בזיון כתבי הקודש
כה גדולה היא חשיבותה של התורה לחיי האדם, עד שמכח הדבר פסקו הלכות רבות ומחודשות, שכולן נובעות מן האמת האחת והיחידה – שאי אפשר לו לאדם לחיות בלא תורה. וכמו שאמרו חז"ל (מכות י ע"א): "תלמיד שגלה – מגלין רבו עמו, שנאמר (דברים ד, מב): 'וחי', עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא [-עֲשֵׂה לו דבר שיחיה בו]", ופירש הרמב"ם (פ"ז מהל' רוצח ה"א): "תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר וחי, עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין".
מכח הלכה זו, התיר הגאון מרוגטש'וב לעצמו ללמוד תורה אף בימי אבלות, וכפי שידוע שהיה לומד בתשעה באב, ולא עוד אלא שכשמתה אשתו הראשונה בווארשא וגדולי העיר באו לנחמו, היה הוא מרצה לפניהם שעות רצופות בתורה. כך גם אירע בגאון רבי גרשון לפידות, שכשישב שבעה נכנס הגר"ח שמואלביץ' לנחמו וראהו עוסק בגמרא בבא קמא, ושאלו: "הרי אבל אסור בתורה?" הראה לו רבי גרשון את דברי הירושלמי שלמי שהתורה היא חייו ממש, מותר לו ללמוד בזמן אבילות, כי אסרו רק תענוג ולא אסרו חיים, "ואצלי" – אמר רבי גרשון – "אם לא אלמד עלול אני למות חלילה, ועל זה לא נצטויתי".
ועל כן, כאשר הושלכו בני ישיבות נובהרדוק לבתי הכלא הרוסיים בשנת תרפ"א, ולא היתה כל דרך להעביר להם ספרי גמרא וחומשים, פסק גאב"ד מינסק, הגאון רבי אליעזר רבינוביץ זצ"ל, כי מותר לקרוע גמרות ולעטוף בדפי הגמרא דברי מאכל כחמאה וגבינה (אספקת מצרכי אוכל לאסירים היתה אפשרית), וכך להבריח את הדפים הקדושים אל תוך הכלא, שכן למרות שיש בכך ביזוי כתבי הקודש, אולם זוהי שאלת פיקוח נפש. "כיצד" – אמר הרב "יכולים הנובהרדוקאים לחיות בלי לימוד התורה?!"
(עלון הישיבה)
עירובין צז
מה דינם של תפילין שנקנו בדוכן רחוב של גוי על מנת להצילם?
הלוקח תפילין
סוחר יהודי שומר תורה ומצוות, נסע לרגל מסחרו למדינת מקסיקו, וסיפר את ההתרחשות המענייננת הבאה:
באחד הימים, בעודי הולך בשוק, הבחנתי ברוכל המוכר מיני סידקית ו'מציאות'. העברתי מבטי על סחורתו של הרוכל, ולפתע, נתקפתי בחלחלה… עיני צדה, שבין כל הפריטים והמוצרים של הרוכל, מונחים על הריצפה גם זוג תפילין משומשות, אותם העמיד הרוכל הגוי למכירה. שאלתי את הגוי: "מהו מחירם של הקוביות הללו?". והלה נקב בסכום של מאתיים דולרים. "טוב – אמרתי לו – תן לי למדוד אותם בבקשה". לאחר שהנחתי את התפילין על יד שמאל ועל הראש, פניתי אל הגוי: "רק רגע, היכן הזוג הנוסף של יד ימין?". הרוכל הגוי התבלבל, התבונן שוב על מרכולתו, וניסה לחפש את התפילין של ימין. משלא מצאם התנצל: "אני מצטער זה מה שיש לי". אמרתי לו: "אתה בוודאי מבין שמחיר 'תלבושת' חסרה, הוא פחות בהרבה… אני מוכן לשלם עשרים דולר בלבד". לאחר דין ודברים, הסכים הגוי למחיר הנמוך, וקיבלתי לידַי את התפילין. בתי התפילין נפתחו, ונמצא שאכן יש בהם קלפים עם הפרשיות הכתובות באופן נאה כהלכתן.
כעת, שואל הסוחר ג' שאלות: א. האם היה מותר להונות ולשקר את הנכרי על מנת להוציא ממנו את התפילין? הלוא נאמר בשו"ע הרב (הלכות אונאה סי"א): "אסור להטעות את הנכרי בין בשיווי המקח בין בחשבון וכו'. ב. האם מותר להניח את התפילין הללו? ג. האם מוטל עלי לחפש אחר בעל התפילין מדין 'השבת אבידה'?
והשיב הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א שמסתבר שתפילין אלו גנובות, והמוציא אותן מידי הנכרי הרי הוא כ'מציל מידו', ואף שאסור להציע מחיר זול במיוחד שמא יתרגז הנכרי וינהג בהם מנהג בזיון כדברי המשנה ברורה (סי' לט ס"ק יח), מכל מקום כאן הצליח היהודי בפיקחותו לשכנע את הנכרי שמחירן נמוך. ולגבי השימוש בהם, נפסק בשו"ע (או"ח סי' לט ס"ו): "נמצאו תפילין ביד נכרי, ואין ידוע מי כתבם – כשרים", וניתן להניחם בברכה (כת"ס או"ח סי' ה'), לפי שאין דרך הנכרי לכתוב לעצמו תפילין, על כן וודאי שמישראל הם (ט"ז). וכל זאת לאחר שמומחים הבקיאים בענייני סת"ם, ישערו שהתפילין נעשו בכשרות (פסק"ת שם אות ה'). ולגבי השבתם מבואר ברמ"א (חו"מ סי' רנ"ט ס"ג), שהמוצא ספרים, אפילו במקום שרוב תושביו נכרים, צריך להכריז עליהם, משום שהבעלים אינם מתייאשים מהם, לפי שסוברים שסופם של הספרים להגיע לידי יהודי, ואפילו אם גוי ימצאם, לא ישאירם אצלו (כי מה יש לגוי לעשות עם ספרים אלו), אלא ימכרם ליהודי, והקונה היהודי יכריז עליהם, ובעליהם יתן סימנים ויקבלם.
בדומה לזאת, גם כאן יש להכריז על התפילין בבתי כנסיות באזור, כי יתכן שאין כאן יאוש מצד בעל התפילין, כי הוא מצפה שיפלו ליד יהודי (ומן הסתם שכך יהיה, כי איזה נכרי יקח לעצמו תפילין), ומאחר והן משומשות, אולי יוכל בעליהן להכירן בטביעות עין. ועל בעל התפילין ליתן למשיב האבידה את הסכום ששילם לרוכל הנכרי.
(ופריו מתוק שמות פרשת בא)
עירובין צו
מי מחויב להניח תפילין בשבת?
שבת לאו זמן תפילין
הגמרא מביאה דרשה ששבת היא לאו זמן תפילין מהפסוק (שמות יג ט) "והיה לך לאות על ידך" – "מי שצריכים אות, יצאו אלו שהן גופן אות. הראשונים מוסיפים ומבארים (סמ"ג עשין ג' ורבינו בחיי פ' לך לך), שביום חול יש לכל יהודי שני עדים לכך שהוא עבד ה', ברית המילה שהיא אות ברית שעשה עמנו הקב"ה, והנחת התפילין, שהן אות להיותנו עבדי הקב"ה. יום שבת קודש הוא בעצמו אות וסימן לקשר שבין הקב"ה לעם ישראל, כנאמר (שמות לא יג), "אות הוא ביני וביניכם", ולפיכך, אין צורך בהנחת תפילין בשבת.
לאור הדברים הללו דן בעל "תרומת הדשן" (שו"ת ח"ב סי' ק"ח, הובא ב"ברכי יוסף" סי' ל"א) מה דינו של יהודי ערל, שאינו רשאי למול את עצמו מפני שאחיו מתו מחמת מילה. האם הוא חייב להניח תפילין בשבת קודש, כדי שיהיו לו שני עדים. כלומר, ביתר ימות השבוע, בלית ברירה, ברשותו עד אחד בלבד, התפילין, אך בשבת קודש מצויה בידיו הזדמנות פז, לקיים שני עדים. בעל "תרומת הדשן" מסיים את דבריו, כי הסמ"ג אמר את טעמו "דרך אגדה", ומפני טעם זה אין לשנות את ההלכה, ולפיכך, אין ליהודי, יהא אשר יהא, מצווה ללבוש תפילין בשבת.
הרדב"ז (שו"ת סי' ב' אלפים של"ד) מחדש, שגם לפי טעמו של הסמ"ג, עדיין אפשר לומר שגם יהודי ערל נחשב כבעל אות ברית, מפני שמצוותו למול את עצמו לא סרה ממנו מעולם, אלא שהוא אנוס שלא לקיימה, ועצם הציווי למול את בשר ערלתו, מהווה סימן ועדות. כהוכחה לדבריו הוא מציין את הגמרא הקובעת שהנודר שלא להנות ערלים מנכסיו, רשאי להנות יהודים ערלים. הרי לנו, כי יהודי ערל לאנסו, נחשב כנושא אות הברית.
ה"שולחן ערוך" (או"ח סי' ל"א סעי' א') פוסק בלשון איסור: "בשבת ויום טוב אסור להניח תפילין", והוא גם מנמק: "מפני שהם בעצמם אות, ואם מניחים בהם אות אחר, היה זלזול לאות שלהם". הגר"א זצ"ל (שם) מציין, כי לשון זו אינה מצוייה בדברי הרמב"ם והטור, אלא ה"שולחן ערוך" כתב זאת על פי מדרש נעלם, הלא הוא הוא הזוהר הקדוש על שיר השירים (שהביאו הב"י שם באריכות). יצויין, כי זו אחת ההלכות שה"שולחן ערוך" פוסק על פי הזוהר. ואומר ה"מגן אברהם" (שם) [בשם תשובות הרשב"א], שהמניח תפילין בשבת כדי לקיים מצוות הנחת תפילין, עובר על איסור מן התורה – "בל תוסיף", שאסור להוסיף מאומה על מצוות התורה.
(מאורות)
מתי יש חיוב להניח תפילין בשבת? כתב השולחן ערוך (סי' שמד ס"א) 'ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה. ואם יש לו ממה להתפרנס, אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה מה שיש לו ואז יעשה מלאכה בכל יום, אפילו ביום שמקדש בו, כדי פרנסתו מצומצמת'. ואומר ביאור הלכה (ד"ה אפילו) שלענין תפלין חייב להניח בו דהא רוב הימים הם ימי חול וצריך ללכת אחרי הרוב.
מסופר על הגר"ח קנייבסקי שבחן ילד מנכדיו שאמר לי כי התכונן לבר מצוה בלימוד כל הלכות תפילין שאל אותו רבנו: מי צירך להניח תפילין בשבת? הילד לא ידע והסבא רבנו שליט׳א אמר לו: כתב בבית יוסף בשם האגור מי שמתו אחיו מחמת מילה יניח בשבת גם כן, כי בגמ׳ אמרו שהטעם שבשבת אין מניחים תפילין כי יש לו אות אחר של ברית, אבל מי שאין לו אות דברית צריך אות דתפילין, וכתב הב״י אבל לא כך המנהג.
(כל משאלותיך)
עירובין צה
מדוע הגאון רבי יחזקאל סרנא החל להניח תפילין של ר"ת בסוף ימיו?
המוצא תפילין
מובא בספר תוספות מעשה רב שהגר"ח מוואלזין שאל את רבו הגר"א למה אינו מניח תפילין של ר"ת והשיב לו, שאם נחוש לכל הספיקות שיש בתפילין היינו צריכים להניח ס"ד זוגות של תפילין.
והחשבון הוא כך: שהרי לבד ממחלוקת רש"י הסובר שהסדר הוא: "קדש", "והיה כי יביאך", "שמע", "והיה אם שמוע", כשבתפילין של ראש מתחילים מצד ימין של מי שמסתכל על ראשו של בעל התפילין, שזה לשמאל המניח. ור"ת הסובר: שפרשת "והיה אם שמוע" לפני "שמע". יש גם את שיטת השימושא רבא שהיא להיפך מדברי רש"י, שקדש מימינו של מניח ואח"כ והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע. וגם יש את שיטת הראב"ד בשיטת רב האי גאון שהיא להיפך מדעת ר"ת קדש מימינו של מניח ואח"כ והיה כי יביאך, והיה אם שמוע, שמע. הרי שכדי לחשוש לארבע שיטות אלו צריך ארבע זוגות של תפילין. ונוסף לזה המחלוקת אם מניחין את הפרשיות מעומד או מיושב הרי שמונה זוגות. נוסף לזה המחלוקת אם כותבים על הקלף לצד פנים או לצר חוץ, הרי שש עשרה זוגות. נוסף לזה המחלוקת אלו פרשיות סתומות ואלו פתוחות, הרי שלושים ושתים זוגות. נוסף לזה המחלוקת אם הדיו צריך להיות מעצים או ממי עפצים, הרי זה שישים וארבע זוגות של תפילין.
בספר 'הגיוני הלכה' הביא מהרה"ג רבי יחזקאל סרנא ראש ישיבת חברון זצ"ל שהיה מניח תפילין כל היום כולו ולא יה חושש להניח תפילין של ר"ת ואפילו לא לשעה אחת ביום, ופירש את מנהגו כדברי הגר"א. לסוף ימיו התחיל להניח תפילין של ר"ת והסביר שכשיגיע לעולם האמת ישאלו ר"ת למה לא הנחת את התפילין שלי, ויענה לו את קושיותיו על דבריו, אך רבינו תם לא יענה לו משום שהוא נוגע בדבר, משום שלא היניח את התפילין של ר"ת, ולכן החל להניח אותם.
אך לא היניח אותם אלא רק לאחר השקיעה, והסביר שמכיון שהוא מניח כל היום את של רש"י, אין זה כדאי להסיר את של רש"י, אך לאחר השקיעה שאינו עוד זמן תפילין – כפי שיטת הגר"א, היניח תפילין דר"ת שלשיטתו עדיין יום הוא וזהו זמן תפילין.
(אור ישראל גיליון לט)
עירובין צד
מה היתה תגובתו הראשונה של הגאון רבי בן ציון אבא שאול כשפרצו לביתו?
בית שנפרץ
סיפר אחיו של הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל לילה אחד פרצו גנבים לביתנו, ורוקנוהו מכל דבר ערך. נוראה ההרגשה, לשוב הביתה ולמצוא בו מהפכה, כל המגירות בחוץ ותכולתן על הרצפה. הספרים הוצאו מהמדפים וגובבו בערימות, המקפיא פתוח, הארונות פרוצים. זרים פלשו וחוללו שמות. הויטרינה ריקה, הפמוטים והגביעים הנר והבשמים אינם. התכשיטים נבזזו. אין לתאר את התחושה. זמן מה לפני כן ארעה פריצה לביתו של אחי, הגאון רבי בן ציון, ותכשיטי הרבנית נלקחו. מובן שהצטערנו בצערו, אבל כשהדבר קורה אצלך הצער, ותחושת הפגיעה חדים שבעתיים.
בצר להם, עלו לביתו של שאר בשרם הגאון רבי בן ציון, וסיפרו לרבנית על המהפכה, ושהזמינו משטרה ונטלו מיד טביעת אצבעות. שמעה הרבנית, השתתפה בצערם והגיבה: "כעת נזכרתי, שבביתי, ברגע הראשון שראה רבינו את הפריצה, אמר: "מחול להם, מחול להם! איני רוצה לחזור לעולם בגלגול בשביל כספים"…
שמעתי ותמהתי אמר האח, לאיזה דרגה הגיע! מה היה הדבר הראשון שעשה!
סיפור גניבה נוסף שאירע בביתו של הגאון רבי בן ציון, ואחד מבני המשפחה שהיה נוכח במקום לאחר הפריצה סיפר, שברגע הראשון שנכנס רבינו לחדרו וראה את השעון מעורר עומד במקומו. שמח. אמר "ברוך השם, נוכל לקום מחר לתפילה בזמן!"
כמובן, שביקש לחנך שלא להרגיש מסכן וחסר אונים אחר פירצת גנב, ויש לשמוח בכל מה שניתן. אבל על מה חשב…
(אור לציון)
עירובין צג
כיצד הכינו לחם הפנים במדבר והרי לא היה להם קמח?
כיון שהותרה הותרה
יש נידון בראשונים אם היה לחם הפנים במדבר וממה הכינו אותו, כי הרי במדבר לא היה קמח אלא רק מן. יש דעות שהכינו את לחם הפנים מן המן שירד מן השמים. האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור דן בזה בחלופת מכתבים (מכתבי תורה מכתב קיב) ומקשה על כך ב' קושיות: א. הרי מפורש בפסוק (ויקרא כד ה) ״ולקחת סולת״? ב. הרי לחם הפנים נותר על השולחן שבעה ימים ואילו במן נאמר ״לא תותיר וממנו עד בוקר״, ונאסר באכילה ולא יתכן א"כ שעשו את הלחם הפנים מן המן.
ואומר האמרי אמת, ידוע שאף שנאסר להותיר מן המן ליום המחרת, מכל מקום בערב שבת הותר לשמרו ולאכלו בשבת. והסתפק אביו, האדמו״ר בעל ״שפת אמת״ לגבי אותו מן שירד בערב שבת, האם נאמר בו הכלל ״כיוון שהותרה הותרה״, ושוב יהיה מותר לשמרו ולאכלו ימים רבים – ולא רק בשבת? אם נאמר שאכן כך הדין, יהיה ישוב נפלא לקושיא, שכן לחם הפנים שנאפה בערב שבת – היה כשר לכל השבוע ולא נאמר בו האיסור ״ולא תותירו ממנו עד בוקר״. אלא שה״שפת אמת״ הכריע ספק זה לאיסור. (וכך יש להוכיח מלשו ןהרמב״ן בפרשת בשלח, שכתב: ״התיר להם ׳אכלוהו היום׳ יום זה בלבד״).
אמנם בספר ״כתר היהודי״ (ליקוטים מהיהודי הקדוש מפשיסחא – בסופו), כתב שאולי ניתן להוכיח ממה שהסתפקו בני ישראל מהמן בסוף ארבעים שנה לאחר שפסק מלרדת, והרי היה זה מן הנותר? ורצה גם כן ליישב בדרך זו, שאולי היה זה מן המן שירד בערב שבת ועליו נאמר ״כיוון שהותרה הותרה״. אולם דחה זאת, שכן יתכן לומר שדוקא בזמן שעוד ירד המן היה איסור להותיר ממנו כדי שיחיו בבטחון ואמונה ולא ידאגו דאגת המחר, אולם לאחר שפסק מלרדת – לא נאמר בו האיסור כלל
(ע"פ 'שלל רב' – פרשת אמור)
עירובין צב
כשהסטייפלער שלח להכרעת הגראי"ל שטיינמן האם לבצע ניתוח מסוכן
אמר ליה: וכי רבי לא שנאה, רבי חייא מנין לו?
שח לנו רבי אלימלך חייקין: באחד הימים בשנת תשמ"ב התקשרו מעיר ליאון שבצרפת, וסיפרו שנפלה נערה מקומה שלישית, והרופאים אמרו שהיא לא תוכל ללכת על רגליה, והיא גם שברה את חוט השדרה, ויש חשש שזה ילחץ על החוט ויגרום ח"ו שיתוק מוחלט, ויתכן שזה יתאחה בהמשך, והציעו לעשות ניתוח שיש בו 99 אחוז הצלחה, אבל אם זה לא יצליח יש סכנה לשיתוק מידי, וביקשו שאשאל את בעל הקהלות יעקב.
הלכתי לקהלות יעקב ושאלתי אותו, וענה: אני לא עונה בניתוחים, זו שאלה בהלכה, יש תשובה של הג”ר חיים עוזר, וכאן זה לא דומה לגמרי. צריך לשאול רב, לכן תלך לגרא”מ שך. אבל אמר לו הקהלות יעקב, כעת לא תוכל ליכנס לגרא”מ שך, כיון שהוא לא מרגיש טוב, ואתה הרי לומד בכולל פוניבז', ואצלך בכולל יש ראש כולל ת"ח גדול, עליו אפשר לסמוך, תלך לגראי"ל שטיינמן, אבל אל תגיד לו שאני שלחתי אותך. וכך עשיתי, הלכתי להגרא”מ שך, ולא נתנו להיכנס. הלכתי לגראי"ל, וישב באמצע סדר מוסר, ושאלתי אותו את השאלה, מיד ענה זה לא בשבילי, זה צריך לשאול את הקהלות יעקב, אמרתי לו שהוא לא רוצה לענות.
אמר לי הגראי"ל מלשון הגמ' (עירובין צב.), וכי רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו.
ואז ספרתי לו שהקהלות יעקב שלח אותי אליו, ואמרתי את כל הענין שאמר. והרהר הגראי"ל וענה שמבואר מתשובתו של הקהלות יעקב שצריך לעשות את הניתוח [וכמדומה שהסביר שמה שאי"ז דומה ממש למקרה של הג”ר חיים עוזר, ששם זה נידון של חיים ומות, וכאן זה נידון של שיתוק רח"ל].
כשהתקשרתי להגיד להם את התשובה, הם באו בשאלה חדשה, שהרופאים מציעים ניתוח חדש, שיש סיכוי שתצליח לעמוד על רגליה, אבל יש סיכוי גדול של אי הצלחה, קרוב לחמישים אחוז.
נכנסתי שוב להקהלות יעקב, וספרתי לו שלפי עצתו שאלתי את הגראי"ל והורה לעשות את הניתוח, ועכשיו מציעים הצעה חדשה וכו', ענה הקהלות יעקב 'בשום פנים ואופן לא לעשות כן, הם רק רוצים לנסות'. ואמר לי: 'רפואה שלא הוחזקה אסור לעשות'.
ואז ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי שוב את השאלה הראשונה, ואמר לי הקהלות יעקב: 'אני הרי לא עונה, אמרתי לך לשאול אדם גדול, ושאלת, מה יש לך עוד לחשוש' [ואכן הם לא הסכימו לניתוח החדש, והרופא אמר 'חבל, רצינו לנסות את הניתוח הזה', וראו שדברי הקהלות יעקב היו מכוונים בתכלית].
(אילת השחר)
עירובין צא
שאל שאלה על ציונו של האור החיים הקדוש וקיבל תשובה בו ביום
אין שעת הסכנה ראיה
ידועה ומפורסמת השאלה מה הועיל ראובן בכך שהציל את יוסף מסכנה אחת והכניסו בסכנה אחרת והרי בבור היו נחשים ועקרבים? ומסביר האור החיים הקדוש, שחיות רעות אינן יכולות לפגוע באדם שלא התחייב מיתה לשמים, מה שאין כן אדם, שהוא בעל בחירה, יכול להרוג גם מי שלא התחייב מיתה. ובכך הציל ראובן את יוסף, שהצילו מאחיו שהם בעלי בחירה.
לכאורה קשה להבין את דברי ה'אור החיים' הללו. וכי בידו של אדם להרוג מכח בחירתו אפילו אדם חף מפשע, שאינו חייב מיתה משמים? בענין זה שמעתי מעשה מופלא שאירע להג"ר משולם שינקר שליט"א ר"מ ישיבת 'קהילות יעקב', אשר סיפר לי את הדברים דלהלן:
הייתי בי"ז בתמוז בירושלים, והתפללתי על קברו של בעל ה'אור החיים' הק'. כשסיימתי את תפילתי, הבעתי בפי משאלת לב שהייתה לי, ואמרתי שם ליד הציון: ילמדנו רבנו, הלא דבריך בענין הצלת ראובן מיד בני אדם שיש להם בחירה, והפקרת יוסף לשליטת בעלי חיים בתוך הבור, סתומים ואינם מובנים, אנא האר עיני שאזכה להבין את הדברים.
כשסיימתי את דבריי שבתי לבני ברק. עם הגיעי לשם נכנסתי לביהכ"נ 'דברי שיר', ושם בא לקראתי אברך חשוב ואמר לי (בלי שדברנו על כך לפני כן): רצונך לשמוע ביאור בדברי ה'אור החיים' בפרשת וישב? (יצויין שכאמור לעיל, היה זה בחודש תמוז!).
הפתעתי הייתה גדולה עד מאד, וכמובן השבתי בחיוב. ואז אמר לי: אני ביקשתי ממרן בעל הקהילות יעקב זצ"ל וכן ממרן הרב שך זצ"ל שיבארו לי את דבריו, ושניהם כיוונו לדבר אחד! הם אמרו לי שאמנם ברור שהכל בגזירת עליון ושאין אדם נוקף אצבעו למטה אא"כ הכריזו על כך מלמעלה. אולם עלינו לדעת שלכל אחד יש 'תיק' בשמים, הכולל זכויות וחובות. ולעתים גם כשנגזר עליו דין מיתה, אם אין עליו קיטרוג מיוחד, זכויות שונות שיש לו מבטלות את הגזירה. אבל כאשר הוא נמצא במצב של סיכון מיוחד, כגון כשעובר על יד קיר נטוי, נפתח עליו דיון מחודש, ואז כתוצאה מקיטרוג של שעת הסכנה יתכן שזכויותיו לא יעמדו לו ודינו ייגזר למיתה.
לאור זה יובן, שלהיות נתון בידי בעל בחירה, זוהי שעת סכנה גדולה יותר מאשר להימצא בקירבת נחשים ועקרבים. כיון שלבעלי בחירה יש סיבות ורצון לפגוע בקרבנם, ולפיכך יצליחו להרגו למרות זכויותיו, כי הקטרוג יגרום לכך שלא יתחשבו בזכויותיו. אבל כשנופל בידי בעלי חיים, עדיין יעמדו לו זכויות, כי הסכנה פחות גדולה. לזה התכוון בעל ה'אור החיים' הקדוש.
(משנתה של תורה)
עירובין צ
כשר' זלמן בריזל התלהב ממשפט של יהודי שנאמר בתמימות…
ספינה, רב אמר: מותר לטלטל בכולה
את שער הבטחון שבספר חובת הלבבות למדתי יותר מאלף פעמים!", העיד ר' זלמן על עצמו. "רק בהתחזקות ללא הרף ביסוד האמונה הפשוטה ניתן לצלוח את הכל", היה ר' זלמן מעודד את אלו אשר באו לקבל עצה ותושיה בהתמודדות עם נחשולי החיים הסוערים, ואכן, גדול היה לימודו ושינונו בקנייני האמונה שהביאו לידי מעשה.
בכל דרכיו והליכותיו גילם ר' זלמן את דמותו הזכה והברה של בעל ביטחון אמיתי, המשליך יהבו על ה' כליל, כי הלא אב רחום לו, ועליו לבו סמוך באמונה גמורה שאין לה עוררין, כי הוא ורק הוא יתברך מנהל את חייו, למן הפרט הפעוט ביותר ועד לדברים החשובים העומדים ברומו של עולם.
בבקשו להאיר את המחשבה באור בהיר של אמונה זכה, היה ר' זלמן רגיל לספר:
מעשה שהיה ביהודי אחד שביקש לעלות לארץ ישראל, אך ידו לא השיגה לשלם עבור דמי הנסיעה, אולם רצונו העז ותשוקתו הגדולה לא שקטו עד שהלך אל הנמל יחד עם בני ביתו. משאיתר ספינה הנוסעת לארץ ישראל, הלך וביקש ברחמים ובתחנונים מרב החובל, שיתיר לו להצטרף למסע באניה תמורת הפרוטות הבודדות שבידו, בלא לקבל תא, ובלא שיובטח לו מזון כלשהוא. נכמרו רחמיו של רב החובל, ונענה למבוקשם. הקצה להם באניה מקום לשבת וללון שם, במקום חשוך, צר ומחניק, בסמוך לתאי המטען.
הימים הראשונים למסע עברו עליהם בקושי רב, אך משעברו ימים מספר וטרם בא אוכל לפיהם, נשברה רוחה של האישה, והיא החלה לבכות מרות: "מה טעם יש בכל הנסיעה הלזו, אם נגיע לארץ ישראל כמתים?". ראה הקב"ה בצערם ושלח את עזרתו בדרך פלאים. סערה נוראה החלה להשתולל בלב ים, אימתה ופחד נפלו על כל הנוסעים. היהודים שהיו על האניה החלו לזעוק אל ה', ואף נדרו ליתן צדקה, כדי שזכות המצוה תעמוד להם להינצל ממות. הקשיב ה' לקול תפילתם והים נח מזעפו.
מיד עם שוך הסערה בקשו הנוסעים להשלים מיד את נדרם לד', והחלו לחפש במרץ על הספינה אחד עני כל שהוא, שיוכל לקבל את הצדקה אשר נדרו. ביקשו ולא מצאו, עד אשר נזכר אחד מהנוסעים, בזוג היהודים היושבים בבטן האניה בחוסר כל… מיד חשו הנוסעים אליהם, ומצאום כשהם שרויים במצב של עילפון מרעב ומצמא. מיהרו האנשים להחיותם במאכל ובמשקה והרעיפו עליהם מכל טוב, גם צידה לימים שיבואו נתנו להם. המשך הנסיעה עבר על כל הנוסעים בטוב ובנעימים ללא כל תקלה, עד שזכו כולם לחונן את הארץ הקדושה בשלום.
רק לאחר שהגיעו, שאלה האשה הכשרה את בעלה:
"הכיצד זה העזת להסתכן ולעלות על האניה ללא מזון וצידה?". השיב היהודי בתום לבו: "אלוקים שיכול לפרנסני רק ביבשה ולא בים, אלוקים כזה אין אני עובדו!"
"אט דאס איז א ריכטיגע אמונה!" (זוהי האמונה הנכונה!) התלהב ר' זלמן. וכמצטרף היה לקריאתו של אותו יהודי, היה חוזר על דבריו בהטעמה שוב ושוב: "אלוקים שיכול לפרנסני רק ביבשה ולא בים, אלוקים כזה אין אני עובדו!"
הוי אומר, לא די לו לאדם ב'ידיעה' גרידא, כי הקב"ה הוא זה שמסובב את העולם, והכל ממנו וברצונו, אלא אמונה אמיתית עניינה – רגש מחוור, והכרה ברורה שבפניו ית' אין מעצור מלספק לכל נברא את צרכו בעל עת ובכל זמן שיהיה.
(מתוך ר' זלמן)
עירובין פט
מה עושים כשהצ'ולנט התקלקל בשבת שבע ברכות, ובנוסף העירוב קרוע?
דשרי לטלטולי דרך כותל
מעשה בבעלת הבית, שעמלה קשה במהלך כמה שבועות כדי להכין על הצד היותר טוב שבת שבע ברכות עבור בתה היחידה, והנה על אף היגיעה הרבה, והטירחא הגדולה מעשה שטן הצליח, והצ'ולנט התקלקל. אחד מבני המשפחה שידע את כל הטירחה שטרחו עבור הכנת השבת, התעשת במהרה, ואמר כי הצ'ולנט השבת יהיה הטוב ביותר, ויטעמו בה מאה טעמים. האנשים מאד התפלאו איך יתכן, והסביר שילך אצל השכנים, ויבקש מכל אחד שיתן קצת מהצ'ולנט שלו, וכך יהיו צ'ולנט בשפע, מגוון בטעמים. אך בדיוק אז הודיעו בשם הרבנים שאסור לטלטל בשבת, כי העירוב נקרע, כעת עמדו אובדי עצות, ובאו לשאול איך בכל זאת אפשר להביא צ'ולנט לכל המסובים?
תשובה, אפשר להביא על ידי אינו יהודי, שיהודי יסתובב ביחד עמו בין בתי השכנים, ויביא את הצ'ולנט. וכמבואר ברמ"א (סי' שכה ס"י) נהגו היתר לומר אף לכתחילה לאינו יהודי להביא שוכר או שאר דברים דרך כרמלית או בלא עירוב. ואף על פי שיש להחמיר בדבר מכל מקום אין למחות ביד המקילין לצורך שבת. וכך סיפר מרן בעל אילת השחר שליט"א, שבעיירה בריסק היה אביו הרב נח צבי זצ"ל ממונה לבדוק את העירוב, והיה נוסע כל ערב שבת עם סוס ועגלה סביב העיר לבדוק אם העירוב תקין. והרבה פעמים הין צריכים לתקן את העירוב מפני נערים גויים שהיו מקלקלים את העירוב בכוונה, ואפילו בשבת עצמה היה קורה שהיו מקלקלים הגויים את העירוב, והיו צריכים לקרוא לגוי שהיה יודע לטפס על עמודי חשמל שיתקן את העירוב. והיות שהחמין של בני העיר היו מונחים בתנור האופה, כשהיה העירוב מקולקל היו מבקשים מגוי שיביא את החמין לבית, כי הוא שבות דשבות במקום צורך גדול.
אמנם יש להעיר, שכתב המשנ"ב (שם סק"ס) שאין להתיר שבות דשבות לכתחילה רק בצורך גדול או לדבר מצוה. כגון להביא התבשיל החם שהוכן לסעודת שבת. והנה אף שמותר להביאו לכתחילה, מכל מקום משמע מהמשנ"ב שהיתר זה אינו חלק לגמרי. ונראה שיתן לנכרי קצת מהצ'ולנט, ואז נחשב שהגוי הביא את הצ'ולנט לצורך עצמו וממילא נהנה מזה גם הישראל, ואם כן אולי אין להתיר שבות דשבות בלבד כשאפשר ליתן לו מעט.
ויש להוסיף שאם אין נכרי ישנה עצה נוספת, על פי דברי החזון איש (או"ח סי' קג ס"ק יט) שכתב שאם מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית, הרי זה שבות דשבות, ויש מקום להקל לצורך מצוה, כי גם העקירה וגם ההנחה היו ברשות היחיד, ואם הרחוב היה רשות הרבים היה אסור רק מדרבנן. וכשהרחוב הוא כרמלית הוי שבות דשבות, ובמקום הצורך לא החמירו. ואף שבעירובין (פט.) מבואר שגם הטלטול ברשויות דרבנן אסורה, עדיין לא שמענו במקום מצוה. ולכן מי שהחשיך לו ברכבת, כשהוא יוצא בשבת ילך עד לביתו בלא להנפש באמצע, אך יעו"ש ששבות של אמירה לנכרי קל יותר. לכן בעניננו אם אין נכרי, יעקור את הצ'ולנט מהבית שהוא רשות היחיד, וילך ברחובה של עיר שהוא כרמלית בלא לנוח עד שיגיע לבית ששם רוצים לאכול את הצ'ולנט, דבמקום הצורך לא החמירו. ויותר טוב שיעבירנו על ידי קטן, וזאת על פי מה שמה שכתבו האחרונים (צט.) שקטן המעביר ברשות הרבים פטור, כי החיוב על ההעברה כי רק על ידי המחשבה שהוא רוצה לעקרו מכאן ולהניחו שם, וקטן אין לו מחשבה.
(חשוקי חמד)
עירובין פח
איך פירש ה'שפע חיים' מצאנז לבריסקע'ר רב את מאמר חז"ל בענין ד' אמות בארץ ישראל?
ארבע אמות על ארבע אמות
העולם נוהג "לצטט" כביכול ש"כל המהלך ארבע אמות חדשות בארץ ישראל, הרי הוא בן עולם הבא", ולכן ישנם "המהדרים" בהליכה של עוד ועוד ארבע אמות חדשות ולא מוכרות בארצנו. אך לא, אומר הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, שמעתי ממו"ר מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א שאין מאמר חז"ל כזה.
בגמרא בכתובות (קיא.) נאמר ש"כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן עולם הבא", ולפיכך המצוה והעניין הוא ללכת כל ארבע אמות בארצנו, גם מבית הכנסת הביתה, אל בית המדרש, הכולל או המרכז המסחרי, וזה למרות שצעדנו באותם המקומות אין ספור פעמים. מלבד זאת, משמעות דברי הרמב"ם (מלכים ה, יא), כפי שביאר הפאת השולחן (פ"א ס"ב בב"י סק"ב, וכ"ה במהרי"ט יו"ד כח, ועי' מנוחת אמת פ"ז ושלהי דקייטא ס"כ), הוא שלא רק הדר בארץ ישראל נחשב לבן מעלה, אלא גם מי שלא גר בא"י ורק הולך בה ארבע אמות, כבר זוכה הוא להיות מבני העולם הבא, אך אין ראיה שהמתגורר בארץ ישראל צריך ללכת בה עוד ועוד ארבע אמות.
(דברי שיח בין הזמנים תשע"ו)
כשעלה לארץ הקודש בעל ה'שפע חיים' מצאנז – קלויזנבורג זצ"ל, נכנס לבקר בבית מרן הגרי"ז הלוי מבריסק זצ"ל. במהלך הביקור אמר הרבי כי הנה חז"ל אומרים במסכת כתובות (קיא.) "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו כי הוא בן עולם הבא". סיבת הדבר ניתן לפרש על דרך הדרוש, כי בארץ ישראל יכולים לפעול בכל ארבע אמות. כל פיסת אדמה טרושה ומגושמת שייך לקיים בה מצוות; פאה, שכחה ולקט. כל הליכה גשמית יכולה להיהפך לרוחנית כשמכוונים לקיים בה מצוה של ארבע אמות חדשות בארץ ישראל.
(לקראת שבת)
עירובין פז
מהי הסגולה המיוחדת של הכנרת?
ימא של טבריא
המדרש רבה (ויקרא כב ד) מספר על אדם שהיה מוכה שחין שירד לטבול בימה של טבריא, ומן השמים רצו לרפאותו מהשחין שלו, והגיעה לו בארה של מרים על פני המים עד מקום שבו טבל האיש ההוא, וממשיך ואומר המדרש 'בארה של מרים מסוגלת לרפאות השחין, ונתרפא המוכה שחין'.
לאור דברי מדרש כתב הכלבו (סי' מא) שנהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת, תיכף ששמעו 'ברכו', שמצינו באגדה שבארה של מרים בימה של טבריא, וכל מוצאי שבת מחזירין על כל מעינות ועל כל בארות, וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו מים וישתה אפילו כל גופו מוכה שחין, מיד נרפא. ומוסיף הכל בו מעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין, והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים, ונתעכבה יותר מדאי, ונזדמן לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותן המים, כיון שבאה אצל בעלה, כעס עליה, ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה, ונשבר הכד, ונפלו מטפי המים על בשרו, ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין, ועל זה אמרו חכמים (קידושין מ:) ׳לא עלתה בידו של רגזן אלא רגזנותו׳, ולכך נהגו לשאוב מים בכל מוצאי שבת, כך מצאתי״. דברי הכלבו מובאים בבית יוסף (או״ח סי' רצט) וברמ״א (שם ס"י), וזה לשון הרמ״א 'ויש אומרים לדלות מים בכל מוצאי שבת, כי בארה של מרים סובב כל מוצאי שבת כל הבארות, ומי שפוגע בו וישתה ממנו יתרפא מכל תחלואיו (כלבו)', ומסיים הרמ"א 'ולא ראיתי למנהג זה'.
(אוצר פלאות התורה ויקרא פרשת תזריע)
עירובין פו
מדוע רצה הישועות משה לבקר בבורסת היהלומים באנטוורפן?
רבי מכבד עשירים
דרש הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל ראש ישיבת חכמי לובלין, עד שבא רבי, רבנו הקדוש, היו הבריות סבורים שרק העניים בני תורה הם. שכן למדנו ״הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה״ (נדרים פא). כיון שבא רבי, שנמנה על עשירי העם, ומכל מקום היה גאון הדור, ומוסר המשנה, בזה כיבד את העשירים. ומאז אמרו: גם העשירים יודעים ללמוד..
(מרגליות הש"ס – רבי מאיר אומר)
מובא בהגדה של פסח "ישועות מלכו" שכאשר ביקר האדמו"ר מויז'ניץ בעל ה"ישועות משה" זצ"ל באנטווערפן, הגיעו רבים לשחר את פניו. כדרכו, התענין אצל כל אחד היכן בניו לומדים, וחלקם הודו ששלחו את בניהם להשתלם באוניברסיטאות, וזאת כדי שתהיה להם פרנסה, ויהיו עשירים. כעבור כמה שנים ביקר שוב באנטווערפן והתעניין מה עושים כל אותם בוגרי אוניברסיטאות. סיפרו שהם עובדים כעורכי דין ורואי חשבון אצל המיליונרים הכבדים, עשירי עיר היהלומים.
"ואותם גבירים", התענין האדמו"ר, "מה השכלתם?" התברר, שהם חסרי כל השכלה. לא היתה להם 'אלא' סיעתא דשמיא… ביקש האדמו"ר מהרב יצחק קסירר ז"ל לארגן לו ביקור בבורסה, כשראה את תגובתו, הבטיח שלא יעשה לו בושות…
התכנסו יהלומני אנטוורפן, והאדמו"ר שאל: "מי כאן מיליונר?" כמובן, לא היו בין השומעים מי שהרשה לעצמו שלא להרים את ידו… המשיך ושאל: "למי יש כאן השכלה גבוהה?" איש לא הרים ידו. "אם כן איך אתם מסתדרים?", הוסיף ושאל, וענה: "מעסיקים אתם רואי חשבון ועורכי דין כשכירים, אם כן, אִמרו אתם. מה מאחלים אתם לבניכם, שיהיו מיליונרים, או פקידים בשכר אצל העשירים?!"
עירובין פה
מדוע הטריחו עצמם התנאים לבוא מחוץ לעיר להסב אצל רבי עקיבא?
בני חבורה שהיו מסובין
הגמרא במכות (כד:) מספרת על רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא שהיו עולים לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א נא) 'והזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה. אמר להן לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיה ח ב) 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו', וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג יב) 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' [וגו']. בזכריה כתיב (זכריה ח ד) 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם', עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו
בהגדה של פסח, אנחנו מספרים בליל הסדר סיפור, מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה…
ראיתי בשם ערוך השולחן שאלה מאוד יפה, מה מחפשים פה כל התנאים האלה אצל רבי עקיבא, שהוא היחיד שהיה גר בבני ברק וכולם טרחו ובאו אליו. רבותיו של רבי עקיבא, רבי אליעזר היה גר בלוד, רבי יהושע היה גר בפקיעין, הם לא גרו בבני ברק. בדרך כלל התלמיד הולך אצל רבו בליל הסדר. פתאום אתה רואה, שהרבנים באים להיות אצל התלמיד, איך יכול להיות דבר כזה?
אומר הערוך השולחן, אותם רבנים של רבי עקיבא, באו לרבי עקיבא לאחר הסיפור שהוא ניחם אותם על החורבן. הם היו איתו ביחד על הר הבית, ורבי עקיבא ניחם אותם על החורבן, ולימד אותם ביאור על הפסוק, מה הקשר בין נבואתו של ירמיה לנבואתו של זכריה. יוצא שבענין הגילוי, מה מונח במהות של החורבן, הפך רבי עקיבא להיות הרב שלהם. הוא לימד אותם את הפשט בפסוק. הוא הפך להיות הרב שלהם לעניין החורבן והגאולה. אמרו לו, אם ככה, נבוא להתארח אצלך בפסח. ולמה דוקא בפסח ולא בסוכות ? אומר הערוך השולחן, תמיד ביום שבו יוצא פסח, יוצא תשעה באב.
יש בידינו סימן, והוא: אתב"ש, גרד"ק, הצו"פ – ביום שחל א' פסח – חל גם תשעה באב , וכן ב' פסח – שבועות, ג' פסח – ראש השנה, ד' פסח – קריאת התורה (שמחת תורה), ה' פסח – צום יו"כ, ו' פסח – פורים.
כמו"כ אוכלים ביצה בליל הסדר, אומר הרמ"א שזה סמל לאבלות. ויש אומרים, שלכן המצה בליל הסדר עגולה, כמו אבלים, שאוכלים מאכל עגול.
אם כן, התנאים באו אליו מכיון שהוא ניחם אותם, כשהם ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, מבחינתם אין חורבן גדול מזה, ורבי עקיבא ביאר, שאדרבא, זו תחילת הגאולה, לכן הם באו אליו בליל הסדר, כיון ש'כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת'. יסוד חג הפסח, הוא יסוד חג הגאולה.
(הרה"ג ר יצחק רוזנבלום שליט"א)
עירובין פד
מה היתה תגובת הגראי"ל שטיינמן זצ"ל כשרצו לבנות חדר אשפה סמוך למרפסת סוכתו
ומאי קרו לה מרפסת
שח הרה"ג ר' דוב ישראלזון: בבין הזמנים הוריו היו בירושלים ואצלו בבית עסקו בבניה, על כן הלך להתגורר בבית הוריו בדירה מעל דירת רבנו. הוא ראה באחד הבנינים הסמוכים שרוצים להוציא מרפסת לכיוון הבנין בחזו"א 5, התקשר לאביו וסיפר לו שנראה שהשכנים מהבנין הסמוך רוצים לבנות ולצאת ומתקרבים לבנין שלכם. אמר לו אביו: אני גר בשכנות לגראי"ל שטיינמן קרוב לשישים שנה, ועד היום לא עשיתי דבר ללא להתייעץ איתו וב"ה מעולם לא נכשלנו. גם במקרה זה אל תעשה מאומה מבלי לשאול אותו. עשה ר' דוב כמצות אביו ונכנס למרן הגראי"ל וסיפר לו דברים כהוויתם, כששמע זאת אמר: אדרבה אני שמח מאד לשמוע את זה, יהיה לשכן עוד חדר ב"ה, אני לא דואג רק שמח מכך. עד שלא תופסים אותי בבגדי ומוצאים אותי מביתי איני דואג מכלום. אלא מה אתה חושש, שיקחו לנו חתיכת קרקע, אתה הרי יודע מה יקרה בסוף לכולנו, כולנו הולכים לתוך חתיכת קרקע.
שח נכדו הרה"ג ר' שרגא ברלין: לפני שנים, לאחר שהורידו את הוילה של ר' משה שינפלד שהיתה מאחורי ביתו של רבנו, בנו שם בנין. ביום מן הימים ראינו כי מתחילים לבנות בצמוד למרפסת הסוכה חדר לפחי האשפה, והיה פשוט שלא יוכלו להשתמש יותר במרפסת זו ובודאי שלא לסוכה. אמרו לרב שטיינמן שרוצים לדבר עם הקבלן, שהיה שומר תורה ומצוות כנראה, שיזיז את החדר לזוית אחרת. הגראי"ל הגיב בכזה רוגע: תגיד לי, אם אתה היית שוכר חדר במלון לשבוע והיית רואה שליד החלון בונים כעת חדר אשפה, וכי היית מתערב בזה? אני כאן גם רק לשבוע, בשביל מה לדון על דבר שאינו נוגע. [בסוף בס"ד לא בנו את החדר מטעם אחר, וזכה שמלאכתו נעשית ע"י אחרים, אבל הוא מצדו לא העלה בדעתו לבקש על כך].
(כאיל תערוג)
עירובין פג
האם כמות המן היתה שווה לקטנים ולגדולים?
האוכל כמדה זו, הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן
החתם סופר מפלפל בכמות המן שירדה לכל אחד ואחד מישראל, מצד אחד כתוב 'איש לפי אוכלו עומר לגולגולת' (שמות טז טז), וכן נאמר 'אל יותר ממנו עד בוקר' (שם טז יט). ודרשו בגמרא (עירובין פג:) 'והעמר עשירית האיפה הוא' (שם טז לו) מכאן אמרו האוכל כמדה זו, הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן.
ויש לחקור אומר החתם סופר אם היה עומר לגלגולת גם לקטנים, והרי הם אינם יכולים לאכול כשיעור זה, וא"כ הרי נותר מהמן. והגדולים גם לא היו יכולים לאכול את מה שהשאירו הקטנים, כיון שכבר אכלו כשיעור, והאוכל יותר מהשיעור הגמרא קוראת לו רעבתן. ואם לא ירד מן לקטנים, א"כ על כרחך אכלו משל אבותיהם, לא יהיה לאבות די סיפוקם עומר לגלגלת.
ומחדש החתם סופר כי העומר עשירית האיפה. שהיא כלי המחזיק באורך ורוחב וגובה של ז' על ז' אצבעות, פחות שנתי תשיעיות והוא החייב בחלה. אמנם לענין שיעור חיוב חלה, משערים באדם בינוני, שרוחב אגדלו כאורך ב' שעורים. ושיעור זה שאמרו חז"ל הוא שיהיה בריא ומבורך כל אדם משוער באיפתו. וז' על ז' אצבעות פחות ב' תשיעיות מאצבעותיו של עצמו כפי מה שהוא אדם, הוא הוא שיעור אכילתו: שיהא בריא ומבורך. וככה ירד המן עומר לגלגלת, כפי מה שהוא. וירד לבן לוי, שהיה גובהו עשר אמות, עשירית איפתו. וירד לתינוק בן יומו שיעור איפתו, באיבריו הקטנים שתוסיף האם שיעור זה על מאכלותיה ותוכל להניק התינוק ההוא. וכן הי' בכל יום ויום, לפי גדול הבנים ניתוספו גרגרי המן לפי שיעור איפתם.
(חתם סופר על התורה, שו"ת חתם סופר ח"ה חו"מ סי' יב)
עירובין פב
מה עשו המצרים בליל שימורים כשהכלבים לא נבחו ומה אנו עושים זכר לכך?
דאמרי אינשי רווחא לבסימא שכיח
בספר 'כמוצא שלל רב' על ההגדה, מביא בשם המנחת אליהו, של ר' אליהו הכהן מאיזמיר, לבאר מדוע נוהגים לגנוב את האפיקומן בליל הסדר. [המקור לזה, הוא גמרא בפסחים (קט) בשביל שהילדים לא ישנו] בשעה שעשו בא מן השדה עם הצייד שלו, כתוב בתורה, שהוא בא לאבא שלו ואמר לו אבא ברכני, אמר לו יצחק – בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ. אומר התרגום יונתן בן עוזיאל – מה זה במרמה, וַאֲמַר עַל אָחוּךְ בְּחָכְמְתָא וְקַבֵּיל מִינִי בִּרְכָתָךְ, כלומר בחכמה. איזה חכמה עשה יעקב אבינו?
אומר ר' אליהו מאיזמיר, 'אפיקומן' ו'במרמה', זה אותה גימטריה. אמר יעקב אבינו ליצחק, תאכל עכשיו מצה, זה אפיקומן, הוא אכל אפיקומן בליל הסדר, ואחר כך, כבר אסור לאכל שום דבר. אמר יצחק לעשו, גם אם אני רוצה לאכל אני לא יכול, כי אכלתי אפיקומן, ועד מחר אחרי שחרית, אני לא יכול לאכל שום דבר, אסור לי. וזה החכמה של יעקב אבינו. בא אחיך ונתן לי לאכל אפיקומן, כדי שאני לא יוכל לאכול עכשיו, שום דבר מהאוכל שלך.
אז כמו שהוא עשה בחכמה, וע"י החכמה הזאת, כביכול הוא נעל את יצחק אבינו, כדי שלא יעביר את הברכות לעשו, לכן אנחנו לוקחים את האפיקומן ומחביאים אותו , כדי להזכיר את מה שהיה אז, הזכות הגדולה שיעקב אבינו לקח את הברכות. כך כותב ר' אליהו מאיזמיר.
ומביא בספר 'כמוצא שלל רב' רעיון נפלא נוסף, בשם הגאון רבי שמעון סופר. ר' שמעון סופר, התארח אצל סבו בליל הסדר, אהה, לשבת עם החתם סופר בליל הסדר, תענוג !
הוא יושב אצלו בליל הסדר, וכשהנכדים כשחטפו את האפיקומן, הוא שואל למה גונבים את האפיקומן? באמצע הסדר החתם סופר לא ענה לו. הגיעו לשולחן עורך, אמר לו החתם סופר שאלת שאלה למה גונבים את האפיקומן. יש גמרא במסכת פסחים (קיג) שאומרת שאסור לגור בעיר שאין בה כלבים, בגלל שבמקום שאין כלבים, אז יש גנבים, כי הגנבים לא מפחדים ובאים.
בלילה הזה, שבני ישראל יצאו ממצרים, {שמות יא, ז} לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ – שום כלב לא נבח. מה היה בלילה הזה, שהכלבים לא נבחו, כל הגנבים במצרים, עבדו שעות נוספות. כדי להכיר טובה לגנבים ולכלבים שלא נבחו, ואפשרו לגנבים של מצרים לגנוב, לכן גונבים אפיקומן, זכר לכלבים ששתקו.
שאלו אותו הנכדים, סבא, למה לא עניתם מיד אלא המתנתם עם ההסבר עד לשולחן עורך, ענה להם החתם סופר כדי שתדעו שאם יש שאלה לא עוצרים, ממשיכים הלאה. יהודי צריך לדעת שאם יש לו שאלות, הוא לא צריך לקבל את הפיתרון באותו רגע, גם בהמשך אם יבוא הפתרון זה גם טוב.
(הרה"ג ר' יצחק רוזנבלום שליט"א)
עירובין פא
מדוע כתב הגראי"ל שטיינמן על עצמו שאינו יודע כלום?
לא הוה בידיה
בספר מנחת תודה מובא שנשאל מרן הגר"ח קנייבסקי על דברי הגמרא בעבודה זרה (לט.) ששאלו את דבר את רב מתנה ולא ידע לענות עליו, לשם מה הוצרך לספר לנו זאת. דלא הוה בידיה. וכי רצהו להגיד לשון הרע. וענה מרן הגר"ח שאם אני שואל לדוגמא את החזון איש שאלה. כגון מה הדין אם שכחתי כך וכך בברכת המזון. כי איני יודע איך הדין. והוא משיב שאינו יודע, אינו דומה מה שאני לא ידעתי כי אצלי זה מחמת עם ארצות, למה שהחזון איש אומר שלא יודע, שאז פירוש הדבר שזה באמת שאלה, והדבר ספק. וזוהי כוונת הגמרא לומר דלא ידע, דזה גם שיטה בלימוד שהדבר אצלו בספק.
(מנחת תודה)
הג״ר אהרן רוטר שאל את החזון איש על מה שאמרו חז״ל בברכות (ד.) ״למד לשונך לומר איני יודע״, דממה נפשך, אם הוא יודע ואומר איני יודע – הרי זה שקר, ואם באמת אינו יודע – מה רבותא הוא שילמד את לשונו לומר איני יודע? והשיבו החזון איש: מטבעם של בני אדם, לומר ״השערות״ אף על דברים שאינם יודעים, היינו ״אני משער שהדברים הם כך וכך״, וע״ז אמרו חז״ל למד לשונך לומר איני יודע (קונטרס שערי איש שבראש ספר שערי אהרן על שו״ע או"ח ח"א).
סיפר הרה"ג ר' גדליה הוניגסברג ששאל את הגראי"ל שטיינמן על מה שכתב בהקדמה לספרו מנחת אריאל "אע"פ שאיני יודע כלום…"., יש פה 'אילת השחר', על הסידור, על רוב הש"ס, 'ימלא פי תהילתך', חמשה כרכים על כל האגדה והמוסר… מילא 'איני יודע מספיק'!". וענה הגראי"ל: "המילה האחרונה לגבי אמיתות גדלות התורה, נחשב כמישהו שאינו יודע כלום ביחס לתורה"…
עירובין פ
מדוע רק סעודה שלישית נקראת ע"פ מנין?
למזון שתי סעודות
התורה מעידה על נח 'ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלקים כן עשה' (ו, כב) ומפרש רש"י זה עשיית התיבה. וכתבו הספרים, יש מצוות שהאדם נהנה מ כתבו הספרים, דיש מצוות שהאדם נהנה ממנו בגופו ולא רק משום קיום המצוה, וכשעושה מצוה זו אין אנו יודעים אם עשהו לשם שמים או לשם הנאת גופו, אבל אם אדם מקיים גם מצוות שאין לו מזה שום הנאה אזי רואים במוכח שכוונתו בכל המצוות, אף במה שנהנה, כוונתו לשם שמים. וזהו ג"כ הסיבה שלסעודה שלישית בשבת קודש קוראים "שלש סעודות" הואיל ושתי הסעודות הראשונות בשבת אוכל כשהוא רעב ויתכן שהוא מתכוון להנאת עצמו, אבל הסעודה השלישית אוכל הוא בהיותו שבע, ומוכיח בזה שאוכלו שהוא לשם שמים, וכוונתו בכל שלש הסעודות לשם שמים לכבוד שבת ולכן זה נקרא שלש סעודות שכולל את כל הסעודות.
וזהו פירוש המדרש "כן עשה" זה עשיית התיבה, כלומר, שנח עשה את התיבה באותה כוונה אשר עשה "כל אשר צוה ה'", כמו שעשה את כל הדברים אשר צווהו ה' שאין בהם הנאה גופנית וכל כוונתו היתה אז לשם שמים, כך גם עשה נח את התיבה לא כדי להינצל מן המבול אלא בשביל לקיים את מצוות ה' יתברך.
(ליקוטים נפלאים)
עירובין עט
האם תפילה שלא נענית – זהו סימן טוב?
איפכא שמעינן
בשנים שהיה הרה"ק רבי שלומ'קה מזוויעהיל זי"ע התגורר בעיה"ק ירושלים, היה נוהג ללכת כל יום לכותל המערבי. פעם בדרך חזרתו פנה רבי שלומ'קה ללכת דרך 'שער שכם' – כי שם היה המקום ריק מראיות אסורות, אך משמשו ר' אליהו ראטה זצ"ל אמר שעדיף ללכת דרך 'שער האשפות', כי בשער שכם היה קצת סכנה להלך. למעשה עשו כדברי הרבי, בעברם ב'שער שכם' פגע בהם ערבי רשע, ובאגרופו הכה את הרבי מכה חזקה מאד. פנה הגבאי ואמר "ראה נא מה היה לנו", כמרמז שהיה מן הראוי לעשות כדבריו וללכת דרך 'שער יפו' מפני הסכנה, נענה רבי שלומ'קה והשיב: "מקובלנו מאבותיי, שכאשר יהודי מסיים תפילתו והוא מקבל איזו מכה, הרי זה סימן לדבר שעלתה תפילתו לרצון לפני אדון כל", סיים רבי שלומק'ע – "עדיף לקבל מכה בגוף (מהערבי) ולא מכה בנפש חלילה" (משמירת עיניים). ובזה פירש את הפסוק בפרשתן 'שמן זית זך – כתית', אם אחר התפילה מקבל המתפלל מכה, הרי זה סימן 'למאור' שתפילתו נתקבלה, ויאר ה' פניו אליו.
כיוצא בו אמר רבי שלומ'קה, שכאשר האדם מבקש ומתפלל מהקב"ה על ענין מסוים, וזמן קצר אחר תפילתו אירע לו איפכא ממה שביקש, כגון המבקש לרפואת החולה ובתום תפילתו נודע לו שהחמיר מצבו של החולה, יֵדָע נאמנה שתפילתו התקבלה, ואילו אם רואה תיכף את הישועה, אינו מוכרח שיהיה לזה קיום, ואף נרמז זאת באותו הפסוק "ויקחו אליך שמן זית זך", שאם האדם זכה והצליח להתפלל בכוונה כמרומז בשמן זית זך, ואח"כ מרגיש כתית – שאירע לו איפכא ממה שביקש, ידע נאמנה שכל זה אינו אלא למאור, סימן מובהק יש לו שתפילתו התקבלה והגיעה על לכסא הכבוד וישועתו קרובה לבוא.
כתב הגה"ק ה'חזון איש' זי"ע, מכתב בקשה מאדם שיפעל בעבורו איזו טובה, וכתב בסופו "ולא מצאתי להרבות עליו בבקשות, כי סמכתי על מה שהיה מרגלא בפומיה ד'החפץ חיים' זלה"ה דמן אדם אין מרבין לבקש – רק מה'. כי מה כח יש באדם, הלא 'לך ה' הגדולה והגבורה… ובידך לגדל ולחזק לכל', ורק בידו להיות לנו לעזר ואחיסמך" (ארחות איש פ"א כ')
(באר הפרשה)
עירובין עח
מדוע הגאון ר' אברהם גניחובסקי טיפס ולמד על סולם כשפניו בחלון של אחד הבתים?
והיניח עליו סולם כל שהוא
ישנה תמונה מפורסמת, שמאחוריה סיפור לא מספיק מוכר. זוהי תמונה משונה משהו, בה נראה גאון מפורסם 'יושב' על סולם, מחוץ לדירה בקומה הראשונה של בנין מגורים ברחוב אבטליון בבני ברק. אולי צריך לחזור שנית על התיאור כדי להבין: בנין מגורים פשוט למראה, שבחזיתו, בקומה הראשונה, על סולם, מחוץ לחלון, יושבת דמות נערצת…
הסיפור מאחורי התמונה המשונה, הוא סיפור מפעים ומדהים, המלמד על פסגות של פשטות וענווה, צניעות ושפלות רוח, שהגיע אליהם אותו גאון עולם. וזה דבר המעשה:
היה זה עוד ערב סתמי. הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל הוגה בתורה בסלון ביתו, כאשר החלון פתוח ורוח ערב נעימה נכנסת בעדו. לפתע, הבחין כי הוא שומע קול בכי הולך ומתחזק, עם הזמן טון היבבות הלך וגבר…
רבי אברהם לא מסובב את ראשו, גם לא סוגר את החלון… ההיפך, הוא סוגר את הגמרא, ויורד לרחוב, לבדוק מהיכן מגיע קול הבכי. הוא הולך בעקבות הקול, ומגיע לחלון של דירה בקומה הראשונה, כאשר מבעד לחלון הוא מבחין בכמה ילדים קטנים, המשוטטים בבית לבדם ובוכים בכי תמרורים…
רבי אברהם ממתין קמעא, בודק כה וכה, נוקש בדלת, עד שהוא מגלה כי אין איש בבית, מלבד הילדים. ההורים יצאו ונעלו את הדלת, לתומם היו בטוחים כי הילדים ישנים שנת ישרים, אך הם התעוררו ונבהלו לגלות את עצמם לבד ברחבי הבית הגדול…
רבי אברהם מבין את המצב, ואינו מתבלבל לרגע. הוא חוזר לרחוב, ובזריזות סוחב מביתו סולם גדול, ומטפס עליו כמו עלם צעיר, מקפץ במהירות בעזרת ניתורים על המזגנים והמעקות, ומגיע לחלון הסלון. הוא מטיב את ישיבתו במרומי הסולם – מול החלון, מגיש לילדים ממתק אותו שלחה עמו הרבנית, ופונה לילדים ברכות:
'בואו תשבו על הספה עד שאבא ואמא יחזרו,' אומר הרב בקול נוסך רוגע, 'ואל תפחדו, הנה אני כאן שומר עליכם… אתם רוצים סיפורים או שירים?'
'סיפורים, אבל מעניינים ולא מפחידים. בסדר?'
'בטח,' מחייך רבי אברהם, 'בואו, שבו ברוגע ואני אספר לכם סיפורים יפים על גדולי ישראל…' – – –
הטיבו הבנים את כיפת השינה הלבנה שלראשם, חלקם גם גררו את הכרית והשמיכה לספה שבסלון, והתיישבו עליה ברוגע. ורבי אברהם, כפי שהבטיח, יושב על הסולם מחוץ לחלון הסלון, ומספר להם מעשה בהלל הזקן…
כך, שעה ארוכה, עד שההורים הואילו לשוב הביתה, ונשימתם נעתקה למראה השמרטף הנערץ!
הצלם שתפס בעדשתו את התמונה, אולי הרויח תמונה נדירה, משונה משהו, שמרתקת את כל רואיה, ואם גם ברצונכם ליהנות ממנה – תוכלו למוצאה, יחד עם הסיפור המלא לפרטיו, בספר 'ויאמר הנני' בעמוד 29. אנו הרווחנו מסר לחיים:
רבי אברהם מעולם לא בזבז דקה מסדר יומו. בגילו המבוגר, גם טיפוס על סולמות לא היה תחום הצטיינותו… ובכל זאת – – –
רבבות שעות תורה, אלפי דפי גמרא, גאונות מופלגת ועמקות בלתי רגילה – עמדו על הסולם, נחו מחוץ לסלון באותו ערב. ראש ישיבה נערץ, מנהיג דגול לתלמידיו, גאון שכל התורה גלויה לפניו – ישב כמו גנב מחוץ לחלון, וסיפר סיפור ממש כמו בכיתה א'…
מתברר, כי כדי לגדול בתורה – יש לשלב גדלות במידות טובות, בענווה ושפלות רוח. גם אם זה לא הכי נוח לגרור סולם, ובוודאי לא מכובד כראוי למעמדו של גאון מפורסם, אבל אם זה מה שנדרש כדי להרגיע ילדים בוכים, אם זה מה שצריך לעשות כדי להיטיב עם הזולת ולעשות לו טוב על הלב – זה מה שעושים.
כך נוהג יהודי שרוצה להתקדם ברוחניות ולשדרג את מצבו הרוחני. הצעד הראשון והבסיסי הוא לאמץ הנהגות של ענווה, סבלנות, מידות טובות ונכונות לסייע לכל יהודי!
(פניני פרשת השבוע – ויאמר הנני)
עירובין עז
למה אמר הסטייפלער שיש כבר מספיק מצלמות בעולם?
לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בְּקָשֶׁה
סיפר הגאון רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א שפעם אחת התנהל ויכוח גדול בין רבי הירש פאלי לרבי חיים שאול קרליץ, זכר צדיקים לברכה. רבי הירש אמר כך: כל דבר שלא משקיעים בו, נאבד מהר. דוגמא לכך מצאנו באדם הראשון: הוא הוכנס לגן עדן, מלאכי השרת היו צולים לו בשר, ומסננים לו יין, ולא היה חסר לו כלום. אולם הוא נטרד משם מהר מאוד! ולא סתם נטרד, אלא עם קללות שהשפיעו על כל האנושות. כל כך למה? כי הוא קיבל את גן עדן בקלות, הוא לא היה צריך לעמול עליו.
דוגמא נוספת שהביא רבי הירש זצ"ל היתה מלוחות ראשונים, שאותם קיבלו ישראל בקלות, ומשום כך אף אבדו אותן בקלות. גם כאן אנו סובלים מכך עד עצם היום הזה, ועלינו ללמוד תורה מתוך טרוף ומתוך שיעבוד.
רבי חיים שאול חלק עליו ואמר: וכי סבור אתה שהיה קל לו, לאדם הראשון? והרי הכתוב אומר (בראשית ב', ט"ו) : 'ויקח ה' את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה', הקב"ה היה צריך לקחת אותו בדברים, ולשכנעו להיכנס לגן עדן, ומשום שאדם לא רצה בכך. וכי יש לנו מושגים על העמל של אדם הראשון? האם אתה רוצה שהוא יכין לעצמו את הבשר והיין וזה יקרא העמל? אדם הראשון חי כל כולו בעולם של עמל, שאין לנו מושגים עליו…
בכל מה שנוגע לאדם הראשון המשיך ואמר הרב מישקובסקי, אינני יודע. יש ויכוח בין שני גדולים. אבל במה שנוגע לנו – היסוד ברור ובודאי נכון: מה שבא לאדם בקלות- הוא מאבד מהר, שלא כמו מה שהגיע אליו על ידי טורח ויגיעה. זהו טבע הבריאה! מה שאדם קונה בעמל, ממשיך ללוות אותו, ונשאר איתו לנצח.
היה פעם בחור כישרוני מאוד, בעל זכרון מופלא, שיכול היה לעבור על דף גמרא שלם בחמש דקות. לאחר מכן היה ניתן לערוך לו "מבחן סיכה" על כל מה שלמד. בוקר אחד, לאחר שהתעורר משנת הלילה, גילה לתדהמתו שאיבד את כל זה…
הוא רץ לכל הגדולים שיברכוהו, ויתנו לו עצות מה לעשות. כל אחד מהם אמר לו משהו אחר, כל אחד לפי דרכו ולפי שיטתו.
אבל תגובת הסטייפלר זצ"ל היתה שונה. הוא אמר לו: "אני בשום פנים ואופן לא אקלל אותך… מצלמות בראש אינן ברכה! אדם לא בא לעולם כדי לצלם. יש בעולם מספיק מצלמות… באנו לכאן כדי לעבוד, כדי לעמול!" עם כל מה שהבחור הוסיף לבכות ולהתחנן- הסטייפלר נותר בשלו! בשום פנים לא אברך אותך שיחזור לך הכח כבתחילה… זו קללה ולא ברכה!
(דורש טוב חנוכה)
עירובין עו
הסגולה של הרה"ג ר' חיים קרויזבירט איך להיות מתמיד?
זו ואין צריך לומר זו
העוסק בתורה הקדושה ניצול מרשת הסטרא אחרא, שעליה נאמר בתהילים (לא ה) 'תוציאני מרשת זו טמנו לי', ועל התורה כתוב (שם קלב יב) 'ועדותי זו אלמדם'. וסימנך 'זו ואין צריך לומר זו', אם שומרים את עדות התורה נשמרים וניצולים 'מרשת זו טמנו לי'. וכמו שאמרו ביבמות (יג.) 'תברא, מי ששנה זו, לא שנה זו'. מי שלומד בשברון לב, לומד בשפלות לשם שמים, אינו חושש ל'רשת זו'.
(שארית מנחם, שלחן מלכים ויז'ניץ)
מסופר על הרה"ג ר' חיים קרויזוירט, רבה של אנטוורפן זצ"ל ומגדולי הדור, שהיגיע לשבות שבת בניו יורק, בני השכונה שזכו לכבוד הרב לארח את הגאון העצום שמחו שמחה רבה, ועוד בטרם הגיע, בקשו ממנו לדרוש דרשה בשבת אחר הצהריים, הגאון נענה לבקשתם. מודעות מאירות עינים הודפסו ונתלו ברחבי השכונה ומחוצה לה המבשרות על בואו ועל הדרשה הצפויה, ואכן יהודים רבים עשו את דרכם בשבת אחר הצהריים לעבר בית המדרש האמור, גם כאלו המתגוררים מרחק גדול לא חסכו כל מאמץ וטרחו ובאו לשמוע את הדרשה, מי יחמיץ הזדמנות שכזו לשמוע את הגאון המופלא שנודע בדרשותיו המופלאות וביכולתו לרתק את שומעיו.
הס הושלך בבית המדרש כשנכנס אליו הרה"ג ר' חיים קרוייזבירט זצ"ל, הוא נעמד על מקומו ופתח ואמר: אני הולך לגלות לכם סגולה, איך להיות למדנים, איך להיות מתמידים. הקהל כולו עשה אוזנו כאפרכסת, איש לא רצה לא לפספס שום מילה מהסגולה שתאמר ע"י מי שהסגולה הוכיחה את עצמה מעל ומעבר. ואז הוסיף ואמר שלוש מילים: פשוט לשבת וללמוד…
עירובין עה
מה קורה עם מצוות שלא נעשו בשלימות ועברו לאדם שדיברו עליו לשון הרע?
לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי
בגמרא בקידושין יש את המימרא הדומה והמפורסמת 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי'. על פי היסוד הזה ביאר בכבודה של תורה (בראשית מז, כ) את הפסוק 'ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו וגו' ותהי הארץ לפרעה', וצריך להבין לשם מה הוסיפה התורה 'כי מכרו מצרים איש שדהו' וכי היינו סבורים דאחד מכר את שדה חבירו. אלא שהיה מקום לומר שבמכירה הזו שהיתה במצרים היה אונאה, כי מכרו את הקרקעות בשביל לחם, ובודאי שלא קיבלו כפי השווי האמיתי, ואמנם הדין הוא דאין אונאה לקרקעות, אך במכירה על ידי שליח יש אונאה לקרקעות, כי המשלח יכול לומר לשליח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, לפיכך פירטה התורה בדוקא שכל אחד מכר את שדהו ולא היתה המכירה על ידי שליחות, ועל כן 'ותהי הארץ לפרעה' ולא חל בזה דין אונאה.
בערבי נחל (שופטים) ביאר לפי היסוד הזה דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי, מה שאמרו במדרש (תנחומא, כי תשא כז), 'באותה שעה הראה לו (הקדוש ברוך הוא למשה) כל אוצרות של מתן שכרן של צדיקים, של כל אחד ואחד לפי מעשיו, והוא שואל, האוצר הזה של מי הוא, והוא אומר של בעלי תורה, והאוצר הזה של מי הוא, של מכבדיהם. הוא מראה לו אוצר גדול מכולם, הוא אומר, רבונו של עולם, האוצר הגדול הזה של מי, אמר לו, מי שיש לו מעשים טובים אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו, חינם אני עושה, ונותן לו מזה'. ותמוה, וכי הקדוש ברוך הוא ותרן ונותן חינם.
אך הנה כתב בחובת הלבבות (שער הכניעה, ז), שיתכן שיראו לאדם בעולם הבא מצות שעשה ויאמר שמעולם לא עשאם, ויאמרו לו, עשאה מי שסיפר בגנותך. ויש לומר, שהמצוה שעשה זה המספר בגנות נחשב כאילו היה שליח של זה שדיבר עליו. ברם אילו זה שקיימם באמת אף אם לא קיימם בשלימות, מכל מקום כשהם עוברות לזה שדיברו עליו נחשבות לו כאילו נתקיימו בשלימות ויקבל לפי זה את שכרו, וזאת משום שיכול לומר לו 'לתקוני שדתיך ולא לעוותי', ושלחתיך רק לקיים מצוות כראוי.
לזה אמרו במדרש, 'מי שיש לו משלו אני נותן לו משכרו', דהיינו שאין לו רק מצות שעשה הוא בעצמו, אבל 'מי שאין לו משלו', דהיינו שהביא מצות מאחרים שדיברו עליו, – 'חנם אני עושה, ונותן לו מזה', הריני מחשיב לו כאילו עשה מצוה בשלימות.
(דף על דף קדושין מב:)
עירובין עד
כשרבה של ברנוביץ לא הוציא את פניו מתוך התנור…
חזנא הוא דהוה אכיל נהמא בביתיה, ואתי ביית בבי כנישתא
הגמרא מדברת על שמש בית הכנסת שאוכל בבית אחד, ומקום לינתו הוא בבית הכנסת. מסופר על רבי ישראל יעקב לובצ'ינסקי, שכיהן כרבה של ברנוביץ' וכמשגיח בישיבת "אוהל תורה": בבית הכנסת שבעיר שרתה מידי בוקר תחושת חום נעימה, למרות הקור העז ששרר בחוץ. המתפללים משכימי הקום שהיו מוצאים את התנור מוסק היטב, היו בטוחים כי השמש המסור והנאמן הסיק למענם את התנור מבעוד מועד ושב לביתו. איש מהם לא ידע כי מסיק התנור הינו לא אחר מרבה של העיר, שהיה חומק מידי בוקר בשעה מוקדמת אל בית הכנסת הקפוא, מעמיס את התנור בגזירי עצים, מדליק האש ומהפך בגחלים שוב ושוב, עד שהיה החום עולה ומתפשט בבית המדרש.
יום אחד, השכים קום אחד מתושבי העיר, יש האומרים שהיה זה השמש בכבודו ובעצמו שלבו נוקפו והגיע אל בית הכנסת זמן רב לפני תחילת התפילה, הזמן שהוא היה צריך להגיע מתוקף תפקידו. בדיוק באותה עת היה הרב רכון על התנור, ועוסק בהטבת הגזירים שזה עתה הודלקו, אולם מכיוון ששמע את הדלת נפתחת – לא מיהר להרים ראשו. הוא לא רצה שתושבי העיר יידעו כי הוא, בכבודו ובעצמו, מסיק את התנור מידי בוקר. הוא ידע שאם יתגלה הדבר, בני העיר ימנעו ממנו להמשיך, ואף ייאלצו את השמש לקום מידי בוקר בשעה מוקדמת כדי למלא את התפקיד. התמהמה הרב והמתין לשעת כושר כדי להתחמק בלא שיבחינו בו, אולם זו בוששה מלבוא. ברם, אותו מתפלל לא היסס. הוא היה בטוח שהשמש הוא הגוהר על התנור, וכיוון שכך ניגש אליו וטפח על גבו בזלזול. "מה אתך? מה הנך עושה זמן כה רב בתוך התנור?" הרים את קולו. עכשיו עמד הרב דברנוביץ' בפני בעיה; אם ייצא עתה מהתנור, לא די שמעשיו יתגלו ברבים, אלא גם תיגרם פגיעה בכבוד יהודי. היהודי שהיכהו לא יסלח לעצמו על שהיכה את רב העיר, ולעולם לא יוכל להביט בפניו. האש אחזה אט אט בעצים, ופני הרב הלכו והתלהטו. אולם הוא לא הוציא ראשו מהתנור. פניו המיוזעות נאבקו בלהבה המתרוממת. רק כעבור דקות מספר, כשהבין שהעומד מאחוריו עזב את המקום והתרחק, הגיח מהתנור, זקנו חרוך ופניו אדומות, ונמלט מבית הכנסת. כדאי היה כל זה עבור הרב דברנוביץ', ובלבד שלא לבייש. האם לא כך אמרו חז"ל (סוטה י, ב): "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים"?! (דרך עץ החיים)
עירובין עג
מדוע למד הסטייפלער כל הלילה באוצר הספרים?
מקום לינה גורם
סיפר הגה"צ רבי שלמה הופמן זצ"ל: "בצעירותי כשנסעתי לבני ברק לנישואי ידידי רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' [זצ"ל], בהסתיים השמחה מצאתי עצמי לבדי בב"ב ללא יכולת לצאת משם [האוטובוס היחיד עזב את המקום קודם לכן], ולפיכך נכנסתי לבית המדרש דישיבת 'בית יוסף' [נובהרדוק, כהיום שוכנת שם ישיבת 'בית מתתיהו'].
"ישבתי שם ולמדתי בדד, עד השעה 1:00. לפתע הופיע במקום יהודי צעיר למדי וארשת פניו רצינית. הוא אחזני בידי, וללא אומר ודברים נטלני עמו, ירד עמי במדרגות, ונכנס עמי לחדר עמוס ספרים בכל צדדיו. הוא סימן לי לשכב במיטה שעמדה שם, אחר כיסני בשמיכה, משגיח שאני מכין עצמי לשינה. והכל כאמור, בדממה מוחלטת.
"אני", סיפר רבי שלמה, "עשיתי עצמי כישן, ואולם כעבור רגעים מעטים עשיתי לי חרך מתחת השמיכה והתבוננתי אנא הובאתי ומה מתרחש סביב.
"ואז ראיתיו עומד ללא ניע אצל החלון ושני ספרים בידיו והוא מרוכז בהם בכל ישותו. השעות חלפו ואילו אני דבק ב'הצצותי', משתאה מחריש לדעת מי הוא זה ומה מעשיו. בכל אותו הזמן ראיתי מחזה אחד ויחיד, האיש עומד כמסומר למקומו, שקוע בספריו, כאילו אין עולם סביבו.
"לכשהאיר השחר יצא האיש מהחדר לרגע. ניצלתי את ההזדמנות", מצטדק ר' שלמה, "ונטשתי את החדר בחפזה. כעבור זמן נודע לי כי זה האיש הוא רבי יעקב ישראל קנייבסקי בעל מחבר הספר 'קהילות יעקב'".
(תלמידו הגאון רבי ישראל מנחם וינגרטן שליט"א ר"י משנת שלמה – ממקור ראשון)
עירובין עב
האם בן מחויב ורשאי לשמוע בקול אביו שמבקש דבר מחמת חתול שחור?
על שלחן אביהם
שאלה ראובן הינו סוחר, שלצורך מסחרו נצרך לטוס למקומות שונים בחו"ל. בכל פעם שעומד לפני טיסה, הוא מגיע אל בית אביו, כדי לקבל את ברכתו לנסיעה טובה והצלחה. והנה, פעם אחת הגיע ראובן לבית אביו להתברך לפני טיסה ממושכת למדינה רחוקה, ולאחר שבירך האב את בנו, ליווהו לעבר מכוניתו, ולפתע עבר חתול שחור ביניהם. האב נזעק ונתקף בבהלה. "אני מבקש ממך שלא לטוס כי חתול שחור מביא מזל שחור". הבן ניסה להסביר לאביו כי אלו חששות של הבל, 'כי לא נחש ביעקב', אך האב לא השתכנע ונותר בשלו: "חתול שחור מבשר רעות, אל תטוס".
וכאן הבן שואל: כיצד עליו לנהוג, האם מותר או רצוי לשמוע לדברי אביו, או שמא יטוס ולא אציית לדבריו? [יצויין, שלא מדובר באופן שהאב יחלה, אלא שמחמת פחדו מבקש מבנו שלא יטוס].
תשובה לכאורה האב מורה לבנו לעבור על האיסור של "לא תנחשו" (ויקרא יט, כו), ודומה הדבר למבואר במסכת סנהדרין (דף סה ע"ב, הובא ברש"י על החומש שם): "איזהו מנחש? זה הסומך על סימן שהוא שטות והבל, בלי טעם וסברא, שיועיל הדבר או יזיק. כגון מי שאומר, הואיל ונפלה פיתו מפיו [שמדמיין כי מורה הדבר על אבדן פרנסתו], או נפל מקלו מידו [שסובר כי כעת אין לו על מי להישען], צבי הפסיקו בדרך, נחש עבר מימינו [ומתיירא שמא יזדמן לו לסטים], או שועל עבר משמאלו [וחושב כי מורה הדבר שיפגע בו אדם רמאי] וכדומה, על כן לא ילך היום בדרך זו, או לא יתחיל היום במלאכה זו כי לא יצליח".
ושנינו בשו"ע (יו"ד סימן רמ סט"ו): "אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה של דבריהם, לא ישמע לו". וגם בנידון דידן האב אומר לבנו לעבור על דברי התורה שאסרה לעשות ניחושים אלא לבטוח בהשי"ת, וממילא היה נראה שלא ישמע לו ויטוס. ואף על פי שאם הבן יימנע מלטוס זה יהיה מחמת כבוד אביו ולא מחמת ניחוש, מכל מקום הוא פועל על פי ציווי האב שמנוגד לציווי התורה שאסרה ללכת אחר נחשים.
אולם כאשר הצעתי את השאלה לפני הגר"נ קרליץ שליט"א, אמר כי יוכל הבן לדחות את הטיסה, מכיון שמה שנמנע מלטוס, זה אינו מחמת הניחוש, אלא משום כבוד אביו, שבשל דמיונותיו הכוזבים נתקף בדאגות שוא, והבן דוחה את טיסתו מפני שרוצה שאביו לא יהא חרד לגורלו.
והבן אינו מכשיל את אביו בעבירת 'ניחוש', משום שלכאורה העבירה היא דוקא בעשיית מעשה על פי הניחוש, או בהימנעות ממעשה מחמתו, יעויין ברמב"ם (סה"מ ל"ת לג) ובחינוך (מצוה רמט) ועוד, ואם כן, האב אינו עובר על לא תנחשו, כי הוא עצמו אינו עושה שום מעשה מחמת הניחוש שלו. ואף אם נאמר שגם דיבורי ניחוש אסורים, הרי האב כבר עבר עליהם.
לסיכום: נראה שיוכל הבן לדחות את הטיסה למועד מאוחר יותר.
(חשוקי חמד)
עירובין עא
מדוע וכיצד הקנה רבי שמשון פינקוס זצ"ל את הפראק שלו בליל שבת?
ומיקנא רשותא בשבת אסור – דדמי למקח וממכר
אנשי המסחר אינם נמנעים מפעולות העשויות להניב רווחים, גם במקום חשש של לעג הבריות אודותיהם ו"מה יאמרו ברחוב". כאשר חשבון הבנק תופח – אין מתייחסים לזוטות מעין אלו, והכל מבינים כי עבור 'עסקה מוצלחת' שווה לשלם מחיר אישי. כזה הוא בדיוק מבט המאמין ודבוק ביוצרו על "עסק המצוות". העובדה שההמון אינו יודע להבחין בין עיקר וטפל, ובין יהלומים מבהיקים בדמות עשיית רצון השי"ת, לבין חולות הים הנוצצים לנגד השמש הזורחת – אינו מניא את המבינים בתחום מלעסוק ראש ורובם ב'בורסת היהלומים'…
רבי שמשון פינקוס זצ"ל, חשש מחיוב ציצית בפראק, העשוי להיחשב כבגד של ארבע כנפות (על אף שיש בו פינה מעוגלת, המבטלת ממנה, לכאורה, שם 'כנף'). מה עשה? בשו"ע נפסק, שבגד שאול עד פרק זמן של שלושים יום – פטור מציצית. ה'פטנט' שמצא, אפוא, היה פשוט בתכלית: מדי עשרים ותשעה יום, היה שב ומקנה את הפראק שלו לפלוני, ולאחר מכן חוזר ושואל אותו ממנו, ובכך פתר את בעיית חובת הטלת הציצית, כי לעולם היה במעמד של 'שואל' לזמן קצר הפוטר אותו מציצית.
והנה בליל שבת אחד, כאשר נזכר לפתע שבדיוק בלילה זה, הסתיימו שלושים הימים של ההשאלה האחרונה, מיהר לבקש מאחד מיושבי בית המדרש לזכות בו, שכן אף כי אין עושים מקח וממכר בשבת, ובכללם שואל ומשאיל, הרי לצורך מצוה מותר לעשות קנין בשבת.
לאחר תקופה – מצא דרך אחרת להימנע מחשש ביטול המצוה. הוא ביקש שיתפרו את השסע שבפראק באופן שרובו סגור ואין הוא נידון כארבע כנפות, ובכך נפטר מן הצורך לערוך חשבון מדוקדק של פחות משלושים יום מעת ההשאלה, שכן מכאן ואילך היה הפראק יכול להיות קניינו הפרטי, ועם זאת פטור מציצית. והנה, בעודו יושב פעם בבית המדרש של הקהילה באופקים, נתפס הבגד בזיז כלשהו שבלט מספסל בבית המדרש, וכתוצאה מכך נפרמה התפירה, והבגד שב להיות בחשש ארבע כנפות. תכף קם רבי שמשון ממקומו, קרא למאן-דהוא מיושבי בית המדרש ויצא עמו החוצה. "במטותא, זכה בפראק הזה בקניין גמור", ביקש.
"מתנה זו מתנה", השיב האברך לעומתו בזיק של שובבות, "יום הפורים קרב ובא, ואני מעוניין ללבוש בו פראק. אזכה בו באמת"… רבי שמשון חייך והסכים בלב שלם. החשש מפני ביטול מצוה, עולה הרבה יותר ממחירו של חלוקא דרבנן. "ועד היום" – מספר בעל המעשה – "עדיין מצוי ברשותי אותו פראק שזכיתי בו בהיסח הדעת".
(ואוהביו כצאת השמש בגבורתו)
עירובין ע
מדוע פגע שרו של עשו דוקא ברגלו של יעקב אבינו?
יורש כרעיה דאבוה
בעל הטורים מביא, שהסיבה ששרו של עשו נתן לו מכה על כף הירך היתה, ששרו של עשו מחה על לקיחת הברכות, והיות וכל מה שקנה יעקב את הבכורה, זה כדי שהוא יהיה כהן, שאמר יעקב אבינו איך יכול להיות שהבכורות הם הכהנים המשרתים, ועשו יהיה כהן המשרת ?!
א"כ איך פוסלים את יעקב מן הכהונה ? בא שרו של עשו וניסה לעשות בו מום…
עוד מביא בעל הטורים – הוא ניסה לראות אם זה שנאבק איתו, הוא מלאך או בן-אדם, כי איך יכול להיות שהוא נאבק עם יעקב והוא גובר עליו ?! התכופף לראות אם יש לו ברכיים.
וזה לשון בעל הטורים: ויגע בכף ירכו. לראות אם הוא מלאך כמותו אם היו לו קפיצים שהמלאכים אין להם קפיצים. א"נ לפוסלו מן העבודה לפי שקנה מעשו הבכורה שבהן העבודה: בכף ירכו. בגימטריא לפוסלו מכהונה.
סיבה נוספת מובאת ברבינו בחיי, בשל"ה הקדוש, בחיד"א ובעוד מפרשים, וז"ל השל"ה: עוד סוד בזה, כי נגע הס"מ, שרו של עשו, בכף ירך יעקב. כלומר, שהיה לו קטרוג בירך שלו, כי נשא יעקב שתי אחיות, והרי נאמר בתורה {ויקרא יח, יח} וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ, והאבות קיבלו על עצמם לקיים את כל התורה כולה, וכתב הרמב"ן שהאבות שמרו את כל התורה כולה אעפ"י שלא היו מצווים, ושמרו אותה בארץ ישראל בלבד, מכל מקום קטרג ס"מ על יעקב. איש כמוהו, אשר צורתו חקוקה בכיסא הכבוד, אדם חשוב כמוהו, לא היה לו לפגום אפילו בחו"ל. כי יעקב אבינו בכל מקום שהוא נמצא, הוא א"י כי קשור בכיסא הכבוד. ואעפ"י שלא עשה עבירה ממש, מכל מקום אבק עבירה הוא כמו שמצינו אבק ריבית, אבק גזל ואבק לשון הרע.
עוד אומרים המפרשים – משום שיעקב אבינו לא היה בארץ ישראל 20 שנה, הוא לא כיבד את אביו… מילא 14 שנה שעבד בשביל רחל ולאה והוא הלך במצוות אמו, שנאמר {כז, מד} וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים, ועל התביעה הזאת, שהוא לא כיבד את אבא שלו, נתן לו מכה בכף הירך. משום שכתוב "כי ברא כרעיה דאבוה" – הבן הוא הרגלים של האבא, לא היית הרגלים של אבא שלך כאן, כי היית בחרן, לכן נתן לו מכה בכף הירך.
פירוש נוסף אומרים המפרשים – שכל זמן שיעקב היה בחרן, היה עשו רץ בשביל אביו. הוא עשה מצוות כיבוד אב, כל הזמן ברגלים. יעקב כיבד את אביו ואמו בזה שהלך למצוא שידוך, עשו היה רץ כל הזמן בשליחות אבא שלו, היה לו את כוח המצוה ברגלים, לעומת יעקב שלא היה לו את הכוח ברגלים.
(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום שליט"א)
עירובין סט
מה ענה ר' אלה לופיאן כשנשאל בשבת איך נוסעים לרח' יפו?
והמחלל שבתות בפרהסיא
סיפר הרה"ג ר' יחיאל מיכל שטרן שליט"א בשם אביו שפעם אמר לו מו"ר רבי אל'ה לופיאן שברצונו ללכת להתפלל מנחה בשבת בישיבת חברון, וליוה אותו בדרך, וראו שם מכוניות נוסעות בשבת, אמר רבי אל'ה רחמנות עליהם, אין מי שילמד אותם חומרת האיסור, אולי נלך חזרה לישיבה, אני לא יכול לראות אחי בני ישראל נוסעים בשבת, אמר הרב שטרן למו"ר הרי עברנו כבר רוב הדרך, ועדיף למהר לילך לישיבת חברון ונראה פחות מחללי שבת, הסכים רבי אל'ה אך הוסיף אנחה שוברת לב ממש, באותו רגע עצרה מכונית ושאלה את ר' אל'ה היכן אני נוסע מכאן לרח' יפו, פרץ רבי אל'ה בבכי ואמר לו איך אומר לך דבר שאסור לך לעשות לנסוע בשבת, מצד שני איך אני יכול לא לומר ליהודי למלא בקשתו, ושוב פרץ בבכי, האיש עצר המכונית ויצאה ממנה, ואמר רבי – מעולם לא הרגשתי הרגשה של מוכיח באמת כמו ברגע זה, גם אמי שתחי' שומרת שבת וצועקת עלי למה אני מחלל שבת, אך לא ראיתיה בוכה, אני רואה שאתה מתכווין לטובתי, לכן אני מבטיח לרבי שמהיום והלאה לא אסע עוד בשבת, וקח את המפתחות של האוטו, ואבוא אליך במוצאי שבת לקחת המפתחות, אמר לו רבי אל'ה אני רואה שיש לך נשמה גדולה, ולכן אומר לך שגם המפתחות הם מוקצה, תניח אותם כאן בצד, ובמוצאי שבת תקח אותם. הנ"ל הסכים לדברים.
רבי אל'ה התרגש מקבלת הדברים של הנ"ל, ואמר לי אני כבר לא הולך להתפלל מנחה בחברון, אני רוצה להתעכב עמו ולשוחח עמו על ענינים שונים, אם אתה רוצה הישאר גם כאן עימנו יחד, והתחיל רבי אל'ה לשאול אותו על שלום אמו ושלום משפחתו, ומה עושה בחיי יום יום, השיחה התארכה כשעה שלמה, וזאת בצדדי רחוב חגי בגאולה – ממש קרוב לישיבת חברון, כל הבחורים ראו ותמהו מה לרבי אל'ה עם החילוני, בגמר השיחה בירכו רבי אל'ה לשלום, ואמר לבחורים לא בזריקת אבנים חלילה תמנעו חילול שבת, רק בקירוב אמיתי שבא מתוך אהבה אז תצליחו בקירוב רחוקים.
(מדות והנהגות טובות)
עירובין סח
האם מותר לטלטל צרור מפתחות עבור שימוש באחד מהם בלבד?
אי צריכא – נחים ליה נכרי אגב אימיה
טעם ההיתר ע"י זה הוא שלאחר שהותר לעשות מלאכה מסויימת, לא הוגבלה כמותה של מלאכה זו. מה שקרוי 'ריבוי בשיעורים'.
בטעמה של הלכה זו נחלקו ראשונים, הרשב"א וראשונים נוספים סוברים, כי היתר "ריבוי בשיעורים" מבוסס על כך, שמאחר שהתורה התירה לעשות מלאכה, כגון, בישול, אין כל מניעה לבשל מנות אחדות של בשר, מפני שכל אחת מהן ראוייה למלא את הצורך לשמו הותר האיסור. לפיכך הם מורים, כי גם המבשל בשבת עבור חולה שיש בו סכנה, מדין תורה רשאי הוא לבשל כמות גדולה מזו שזקוק לה החולה, אלא שחכמים אסרו את הדבר [ואף אסרו באכילה את האוכל המיותר]. ואילו ביום טוב, חכמים הותירו את דין התורה על כנו.
הר"ן חולק וסובר שהשבת נדחית מפני האיסור אך לא הותרה, כי שונה דינה של השבת, בה אסור מן התורה להרבות בשיעורים. את פסקו הוא מבסס על חילוק מהותי בין בישול ביום טוב לבין בישול בשבת עבור חולה; איסורי השבת "נדחים" מפני הצורך לבשל עבור חולה ואינם "מותרים". איסורי יום טוב אינם נדחים מפני צורך הבישול, אלא מלכתחילה לא נאסר לבשל ביום טוב לצורך היום.
מעתה, אין כל היתר להוסיף מאכלים לסיר בו מבשלים בשבת עבור חולה, מפני שהפעולה מוגדרת כמלאכה האסורה בשבת, אלא שבכל זאת ציוונו הבורא לעשות הכל להצלת חיי יהודי. אין, איפוא, כל היתר להוסיף מאומה למלאכה זו מעבר לנדרש לחולה. לעומת זאת, ביום טוב, בו פעולת הבישול לצורך יום טוב אינה מוגדרת כמלאכה אסורה כלל, אלא היא מותרת לחלוטין, ניתן לכלול בה מאכלים נוספים [ועיי"ש טעם נוסף].
שאול נשאל הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה" ח"ה סימן ל"ה), האם מאחר שביום טוב מותר להרבות בשיעורים, מותר ביום טוב לטלטל צרור מפתחות, למרות שזקוקים למפתח אחד בלבד, שהרי מלאכה אחת הוא עומד לבצע, ומה לנו אם פעולות מרובות בה? שאלה נוספת הוא נשאל, בתקופה בה היה נהוג להתיר לעשן ביום טוב, אם היוצא לרחוב עם קופסת סיגריות, צריך להוציא מן הקופסה את הסיגריות המיותרות, אלו שלהן לא יזדקק במשך הזמן שיוצא מחוץ לביתו, או שמא רשאי להותירן, שהרי ביום טוב מותר להרבות בשיעורים?
על השאלה הראשונה השיב בלאו ועל השנייה בהן. וכה טעמו. אף על פי שהותר להרבות בשיעורים, אין זה אלא לגבי פעולות שיתכן שנשתמש בהן ביום טוב. למשל, אשה המכבירה בשר לסיר, הן יכולה לאכול כל אחת ממנות הבשר. מעתה, היוצא עם קופסת סיגריות, יכול לעשן כל אחת מהן, ועל מקרה זה נאמר שמותר להרבות בשיעורים באותה מלאכה, אם בכל אחד מן השיעורים הוא יכול להשתמש. ברם, היוצא עם צרור מפתחות למקום מסויים, אינו יכול להשתמש אלא באחד מהם,השיעורים הנוספים, הלא הם המפתחות הנוספים, אינם יכולים לבוא לידי שימוש כלל, והדבר אסור (וראה גם ב"שמירת שבת כהלכתה" פרק ל"ב הערה צ"ב).
[אולם ראוי לציין, כי הגר"א וסרמן זצ"ל, קובץ שיעורים אות מ"ח סבור, כי דין זה תלוי במחלוקת הראשונים הנזכרת, ולדעת הר"ן שהותרה המלאכה בגלל קצתה, הותרה כולה בכל שיעור שהוא, ואין צורך שיהא כולו ראוי. אולם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל נקט, כי גם לדעת הר"ן צריך תנאי זה, וכפי שאכן משמע מסיום דברי הר"ן עיי"ש].
(מאורות הדף היומי)
עירובין סז
כיצד שמרו שבת האבות הקדושים הרי אסור לבן נח לשבות?
לא עברו על אמירה לנכרי
המנחת אשר (סנהדרין נח:) אומר שאף על פי שאמירה לעכו"ם שבות (שבת קנ.) והאבות שמרו גם על איסורים שהם מדרבנן (יומא כח:) מכל מקום כדי שלא להיות בכלל 'גוי ששבת', היה מותר להם לעשות כן. שהרי התירו שבות דשבות במקום מצוה (שו"ע או"ח סי' שז ס"ה) ובמקום מצוה רבה התירו אף אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא (מ"ב שם ס"ק כא). [אך כתב שיש לדחות את עצם התירוץ, משום שלא שייך גדר שליחות כלל בגוי העושה מלאכה על ידי שליח, שכן זהו מעשה בעלמא, שאין בו לא מצוה ולא עבירה ולא קנין, ובאופן זה לא שייך גדר שליחות כלל].
(קובץ דרישה וחקירה)
הרה"ח ר' ישעי' קרויס שליט"א שהיה מקורב רבות בשנים אצל האדמו"ר מסקולען זצ"ל, מספר מעשה הפלא ופלא, על זהירותו של רבנו בחשש חילול שבת על ידי אמירה לנכרי: "היה זה בפעם הראשונה שרבנו נסע ללונדון בשנה הראשונה להנהגתו, שנת תשמ"ג. בואו של רבנו ללונדון לראשונה כרבי חדש עורר הדים רבים והמונים נאספו בליל שבת קודש באולם בו נערך השולחן הטהור. רבנו החל לומר את הזמירות בהתלהבות עצומה כדרכו בקודש, אך לפני הקידוש כבה החשמל בכל האזור, חושך ואפילה עד שלא ראו זה את זה. רבנו דווקא נהנה מכך, כי לפני נסיעתו ללונדון אמר לנו, שהנסיעה הזו קשה לו מאוד משתי סיבות: הוא הרי מקפיד מאוד שלא לאכול אצל זרים ויכול להיות מכך שפיכות דמים שיבוא לבקר בבתים של אחרים ולא יאכל אצלם כלום, וגם שהרי כולם הכירו את אביו הק' זי"ע כצדיק אמת, ועתה יחשבו בתמימות שגם הוא צדיק כמו אביו, והרי אסור לרמות אנשים…
"ממילא, עתה שנהיה חושך סמיך ולא יכלו לראות את רבנו כלל, שמח רבנו כמוצא שלל רב והורה בתקיפות שלא להדליק את האור בשום פנים ואופן, בפרט שאצל אביו הק' הקפידו מאוד על אמירה לעכו"ם. הרב מטשאבא זצ"ל שהתגורר בלונדון באותם ימים, עמד לצידו של רבנו ולחש לו שהרי בלאו- הכי לא יצייתו לדבריו, אבל רבנו התעקש שלא ידליקו בשום אופן. חלפו כמה דקות והחשמל נדלק, ויהי אור. רבנו נבהל מאוד והתיישב על כסאו, ולא רצה לקדש על היין. בתחילה אמרו לרבנו שהיה כאן חשש פיקוח נפש, אבל רבנו סירב לקבל את התשובה והגיב בביטול: 'וייס איך וואס, פיקוח נפש'… והוסיף לומר בחשש ובמורא, כי חלילה יכול לצאת מ'הטיש' הזה מכשול גדול, שיבואו לטעות שמותר לומר לעכו"ם להדליק את החשמל עבור ישראל.
"משראו בכך, ניגשו לרבנו וסיפרו לו, שהגוי מתגורר כאן בבניין והיות שגם אצלו כבה החשמל, הדליק את החשמל לעצמו וכך גם נהיה אור גם כאן. רבנו נרגע לשמע הדברים, אבל הביע חששו שהקהל הגדול שנמצא כאן אינו יודע על כך, ויכול להיות מזה מכשול חמור. 'חייבים להכריז על כך', אמר רבנו וביקש מהרב מטשאבא להודיע לציבור.
"ואכן, הרב מטשאבא נעמד על רגליו והכריז בקול: 'מורי ורבותי! כולם יודעים שאסור לומר לגוי להדליק חשמל עבור ישראל, אבל כאן הגוי הדליק לעצמו ואין חשש אמירה לעכו"ם'. רבנו ישב והקשיב לדבריו בקורת רוח, וכשסיים אמר לו: 'טשאבא רב! יתכן שלא כולם שמעו את הדברים, אנא תחזרו עליהם פעם נוספת'… רק לאחר שההכרזה נאמרה פעמיים, התרומם רבנו מכסאו והמשיך בעבודת הקידוש באש להבה".
(המבשר)
עירובין סו
מהי המעלה באדם ששכח תלמודו?
את אמרת ניהלן – רב יוסף חלה ושכח תלמודו, וקא מדכר ליה אביי תלמידו (רש"י).
הגמרא העוסקת בגודל מעלת חג השבועות בפסחים (סח: וסימניך: פ'סחים ס'ח' י'ום מ'תן, שמעתי מהגה"צ ר' בנימין פינקל שליט"א) מביאה את דברי רב יוסף שאמר ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תילתא, אמר אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא, וברש"י שם וז"ל: אי לאו האי יומא שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם, עכ"ל.
שמעתי מידידי הרה"ג רמ"ד שליט"א שביאר, מהו שפירש רש"י בדברי רב יוסף 'שנתרוממתי'. אלא מכיון שר׳ יוסף שכח תלמודו, וא"כ מעלתו שנשארה בו היא שנתרומם מכח לימוד התורה, שאף מי ששכח תלמודו הגם שעתה איננו יודע וזוכר את התורה שלמד, אולם מציאות זו שנעשה אדם מרומם ע"י לימוד התורה שלמד, לא איבד מחמת מה ששכח תלמודו, כי התורה הופכת את האדם למציאות מרוממת. וכמו שברי הלוחות הנמצאים ביחד עם הלוחות מחמת חשיבותם. וכמאמר העולם, יש הלומד תורה ויש שהתורה מלמדת אותו.
שמעתי מידידי הרה"ג יא"ו שליט"א, שפסקו בזמנו הגר"ש וואזנר זצ"ל ויבלחט"א הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שצריך לברך כשרואים את הגרא"מ שך את הברכה "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו", ניגש אחד לשאול את הגר"ח קניבסקי, והיה זה בסוף ימיו של הגרא"מ, שך, האם גם אז צריך לברך ברכה זו. וענה על אתר בפסקנות שחייבים לברך ונימק דבריו, כי נתרוממתי ונתגדלתי איננו תלוי במצבו הבריאותי העכשוי.
(דביר קדשו)
עירובין סה
מדוע אומרים שיכור כלוט ולא שיכור כנח שהיה לפניו?
אמר רבי חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשיכרותו של לוט אבל הגיע לשיכרותו של לוט פטור מכולם.
יש להבין מפני מה מדמים את השיכור דוקא ללוט הרי אף נח שתה ונשתכר, כפי שנאמר 'ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר' (בראשית ט כ-כא), ולמה לא יאמרו שיכור כמו נח שקדם ללוט. בספר יחלק שלל כותב, ששיכור כלוט פירושו שאינו זכור כלום ממעשיו, וכדכתיב גבי לוט 'ולא ידע בשכבה ובקומה' (שם יט לג), אמנם אצל נח הרי כתיב 'וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן' (שם ט כד) ועל כן מוכח ששכרותו לא היתה שכרות גמורה, ועל כן פשוט שבשכרות כזו לא סגי לפוטרו מכל המצוות.
בספר באר בשדה (להרב שמואל דוד מובשוביץ שצ"ל פ' נח) מביא שהגאון רבי אברהם אבלי פאסוואלר זצ"ל הסביר זאת בשעת מעשה שהיה, שפעם בא אליו אחד והתחיל לספר לפניו את צרותיו שהוא עני ואביון ואין לו במה לפרנס את משפחתו, ומלבד זה יש לו שתי בנות שכבר הגיעו לפרקן ואין לו במה להשיאן, וביקש מאת הגר"א אבלי שיעשה עמו חסד ויתן לו מכתב המלצה לעשירי היהודים בוילנא שיעזרו לו במצוה זו של הכנסת כלה. נענה לו ר' אבלי ונתן לו את המלצתו.
לאחר שבועות אחדים מצאו את אותו אדם מוטל שיכור ברחוב ומכתב ההמלצה מתגולל על ידו, לקחו העוברים ושבים את המכתב והביאו אותו אל ר' אבלי ואמרו, יראה רבינו על מי הוא ממליץ לטובה ולמי הוא נותן המלצות. ענה ר' אבלי ואמר וכי מפני שוטה זה שקלקל אשנה אני את מעשי ואת דרכי ולא ארחם על הבריות.
לאחר שנתפקח אותו אדם משיכרותו בא שוב לרבינו וסח לפניו את צערו כי אבד ממנו מכתב ההמלצה והוא מבקש שיתן לו מכתב אחר. נענה ר' אבלי ואמר לו, תודה אני חייב לך, כי על ידך אני מבין את הפתגם השגור בפי ההמון 'פלוני שיכור כלוט', ומעודי הייתי תמה מדוע העולם מכנים את השיכור דוקא ללוט ולא לנח, והלא נח השתכר לפני לוט וא"כ צריכים לכנות כל שיכור שיכור כנח.
ואתה הנחת את דעתי ותרצת את תמיהתי, נח שתה מיינו לאחר שכבר השיא את כל בניו ובנותיו, לפיכך לא הצביעו עליו הבריות, אבל לוט שעדיין היו לו שתי בנות להשיא תמהו עליו העולם, נצרך אתה לבריות איך אתה מרשה לעצמך להתגולל שיכור בחוצות העיר, ומכאן נלקחה האימרה איך אתה מרשה לעצמך להיות שיכור כלוט.
(קב ונקי)
עירובין סד
מדוע הגרי"ש אלישיב הלך לישון לפני תקיעות?
אמר רב יהודה אמר שמואל: שתה רביעית יין אל יורה.
ידועה הנהגתו של הגאון ר' שמואל סלנט זצ"ל שהיה ממהר בעריכת ליל הסדר ומיד הלך לישון, על מנת לקום מבעוד לילה להיות ער ומוכן לענות על שאלות המתעוררות בליל הסדר. (תורת רבינו שמואל סלנט עמ' יח)
מעשה מופלא חוו מתפללי בית המדרש 'תפארת בחורים', בעיצומו של ראש השנה, המלמד עד היכן מגעת יראת חטאו של מרן הגרי"ש אלישיב ודקדוקו בקיום ההלכה.
היה זה בראש השנה, אחד הרבנים עשה צעדים מזורזים ברחובה של 'מאה שערים'. שאלה קשה ודחופה עד מאד התגלגלה אל פתחו, דבר הטעון הכרעה הלכה למעשה. כיוון שלא ידע להשית עצות בנפשו, הזדרז לבית רבינו שבאותו זמן עמדו בבית מדרשו של רבינו לפני התקיעות. נכנס הרב והציג את שאלתו הדחופה. אמר לו רבינו: "כדי לענות על שאלתך אני צריך לעלות לביתי". עלה רבינו לביתו, המתין הרב ועמו כל מתפללי בית המדרש, במשך עשרים וחמש דקות. לאחר עשרים וחמש דקות, ירד רבינו ממדרגות ביתו, הגיע לבית המדרש והכריע מה שהכריע. מיד לאחר מכן ניגשו לתקיעת שופר ולתפילת מוסף.
אותו רב סבור היה, מן הסתם, שרבינו הלך לעיין בספרים כדי לדעת מה להכריע, אך מתפללי בית המדרש, שהכירו את דרכו של רבינו, ידעו שכל התורה כולה חקוקה על לבו כקורא מן הספר, עד שאינו נצרך לעיון בספרים, ולכן התעניינו לפשר מעשיו באותן עשרים וחמש דקות. הרבנית ע"ה סיפרה, שרבינו עלה אל הבית, ישן במיטתו במשך עשרים וחמש דקות וחזר לבית המדרש. עתה נתגברה התמיהה. אחד המתפללים העז ושאל. אמר לו רבינו: "מכיוון שעשיתי קידוש על היין לפני התקיעות, ושתיתי רביעית יין, ומי ששתה רביעית יין אסור לו להורות, על כן עליתי לביתי וישנתי שיעור שיש בו להפיג את השפעת היין"…
(שימושה של תורה)
עירובין סג
דברי הגראי"ל שטיינמן מה באו לעורר משמים בשריפת ס"ת?
לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן
בחז"ל מובאים בין 11 לְ – 13 דעות, מה היה אותו העוון. אבל לפני שנכנס לדעות, הייתי רוצה להביא את דברי הספר מגיד משרים – מה שאמר המלאך למרן הבית יוסף; למרן הבית יוסף כידוע, היה מלאך שהיה מלמדו סתרי תורה, ושאל אותו הבית יוסף מדוע נפטרו נדב ואביהוא, והשיב (מגיד מישרים, פר' שמיני) שהסיבה שבגנה מתו נדבר ואביהוא, היתה מדבר קלוש ביותר, וההוכחה שלו היתה מכך שיש כ"כ הרבה דעות בחז"ל מדוע הם מתו, זה מוכיח שהחטא היה דבר 'דק מן הדק'. והוסיף ואמר שעל זה לבד לא היו צריכים למות, וגם על חובו של אהרן במעשה העגל, לא היה סיבה מספקת להרוג אותם בגין כך משום שהיו גדולים מבני עשרים ובגיל הזה הם לא מתחייבים בחובת האבא, וגם התפלל עליו משה ע"ה. וגם הביא קרבן לכפרה אלא שהתחברו כאן שני דברים יחד, גם חטאו של אהרן הכהן במעשה העגל וגם החובה הקלושה של נדב ואביהוא ולכן מתו.
(הרה"ג ר' יצחק רוזנבלום שליט"א)
איך מתו נדב ואביהוא?
אמרו חז"ל (סנהדרין נב:) "שני חוטין של אש יצאו מבית קודש הקדשים, ונחלקו לארבע, ונכנסו שניים בחוטמו של זה ושניים בחוטמו של זה, ושרפום". ונשאלת השאלה למה מתו דווקא במיתה הזו – שני חוטים של אש שהתחלקו לארבעה?
הרבי רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל אומר כאן א-גיוועלדיגער חאפ, ממש מתיקות התורה: הגמרא בעירובין (סג.) אומרת "כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש". גם כאן, נדב ואביהוא היו מורי הוראה בפני רבם, ומיתתם היתה צריכה להיות על ידי הכשת נחש, אלא שבמדבר, היכן שבני ישראל עברו, לא היו נחשים. הכיצד? לאן נעלמו הנחשים?
כתוב במדרש תנחומא (פר' ויקהל סי' ז): "'וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה' (במדבר י) והיה הורג נחשים ועקרבים ושורף את הקוצין והורג שונאיהן של ישראל. אמר רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זמרא: שני ניצוצין יוצאין מבין שני הכרובים והורגים נחשים ועקרבים ושורפין את הקוצין".
ממילא, אומר הרבי רבי יונתן, ממש גיוועלדיג: באמת נדב ואביהוא היו צריכים להיהרג על ידי נחשים, אבל אין נחשים. ומה גרם לכך עשה שלא יהיו נחשים? אותם "שני ניצוצין", שני חוטי אש, לכן הם צריכים כעת למלאות את מקומם של הנחשים ולהרוג את מורי ההוראה לפני רבם.
פלאי פלאים!
(יחי ראובן)
בחוברת 'מזקנים אתבונן', מובא מעשה נורא שאירע בבני ברק, שאותו הסביר מרן הרב הגאון ר' אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל כפגם כבוד התורה. היה זה לאחר כמה מקרי הצתה של ארונות קודש בבתי כנסיות, אשר גרמו לא פעם לשרפה של ספרי תורה. חרדה עצומה אחזה בליבם של היראים לדבר ה', והלוויותיהם של גווילי ספרי התורה שנחרכו זעזעו כל לב. המשטרה, שהוזעקה לחקירת מקרי ההצתה האלו, שיערה שמדובר במצית אחד, ושככל הנראה מדובר באדם מעורער בנפשו. אולם למרות כל המאמצים שנעשו בעניין, היא לא הצליחה לתפוס אותו. כששמע על כך ראש הישיבה הוא אמר: "אותו אדם אכן איננו שפוי. אבל מדוע נכנס לראשו דווקא שיגעון כה נורא, של שריפת ספרי תורה? אין זאת אלא שמשמיים מבקשים לרמוז ולהתריע לנו שיש פגיעות בתלמידי חכמים, שאין אנו מוחין עליהם כראוי, ומבקשים לעורר אותנו לכבוד התורה הקדושה"
(פניני עין חמד)
עירובין סב
חכמתו של הרב מייזל שגרמה להשבה מהירה של הגזילה
לא ניתן להישבון – דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזלה אבל בנכרי לא כתיב השבה (רש"י)
אכן בכל זאת צריך להשיב כדי לקדש שם שמים בגויים. וכמו שפסק הרמ"א (אה"ע סי' כח ס"א) 'קידשה בגזל או בגניבת גוי הוי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קידוש השם'.
וכן כתב רבי יהודה החסיד ז"ל (ספר חסידים סי' תתרע"ד): "אל יעשה אדם עוול לנכרי. ואלו דברים מורידין את האדם ואין הצלחה בנכסיו, ואם השעה עומדת לו, יהיו נפרעים מזרעו". עוד כתב רבי יהודה החסיד (שם ס' תתרפ): "כשם שאתה צריך להתנהג בנאמנות עם ישראל, כך עם נכרים. ואם יטעה הנכרי את עצמו, תזהר, שמא ידע אח"כ, ויתחלל שם שמים על ידך. ואין אין לאדם אלא מעט, טוב לו שיצטרך לבריות ממה שיקח ממון נכרים, ויברח עם הממון, ויתחלל שם שמים על ידו, שיאמרו הנכרים על היהודים "גנבים ורמאים".
המהרש"א (כתובות סז) התריע בדברים נוקבים על ענין גזל עכו"ם, וכה כתב: רבים בדור הזה שמקבצין עושר שלהם שלא באמונה ובחלול ה' בגזילת עכו"ם, ואח"כ מנדבים מאותו ממון להיות להם כבוד בכל שנה, ולתת להם ברכת "מי שברך" להיות להם לשם ולתפארת, ואין זה אלא מצוה הבאה בעבירה, ואין לעושר הזה קיום.
לקדש את ה׳ בגויים…
מעשה שאירע בעיר לאדז׳: יהודי חתר חתירה תחת כותלו של שכנו הגוי וגנב ממנו סכום כסף גדול. השכן הגוי הרגיש כי ידו של השכן היהודי במעל ובא לפני רב העיר הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ״ל וסיפר לו את שאירע וכי הוא חושד בשכנו היהודי..
נחלץ חרב להציל עשוק מיד עושקו ובכך לקדש שם שמים בגויים. ובמוחו הבזיק רעיון היאך להוציא הודאה מפורשת מפי הגנב. הוא שלח לקרוא ליהודי, וכשהגיע, סיפר לו כמסיח לפי תומו, שזה עתה נזדמן לו לשמוע כי יש ברשותו סכום גדול בכסף מזוייף, והרי ידוע כי לפי חוקי המדינה זוהי עבירה גדולה שעונשה חמור עד מאד, הוא מציע לו להזדרז ולהוציא את הכסף מרשותו כדי שלא יתפסוהו ויענש.
כאשר שמע היהודי את הדברים אחזוהו חיל ורעדה וגילח באזני הרב כי הכסף הזה אינו שלו כלל, אלא גנבם מבית שכנו הגוי, והתחיל לבכות ולהתחנן בפני הרב שיציל אותו מהסכנה המרחפת עליו.
אמר לו הרב: אם מקבל אתת על עצמך להביא מיד את כל הכסף לביתי, אני לוקח עלי את כל האחריות ולך לא יאונה כל רע.
שמח היהודי להתפטר מהכסף ה׳׳מזוייף" והביאו לבית הרב והשיב הרב את הכסף לבעליו ובכך התקדש שם שמים אצל כל גויי הסביבה כשהתפרסמה חכמתו ופיקחותו של רב היהדים במשפט הצדק והיושר.
לאחר מעשה, קרא שוב הרב לאותו יהודי שנכשל בגניבה, וגילה לו את האמת שהכסף היה כשר ולא מזוייף אך מעשהו היה פסול ומזויף, כי גזל עכו׳׳ם אסור ופסלם מלכו של עולם. והזהירו לבל ישוב לכסלה, ויתקן מעתה את דרכיו.
(איש לרעהו)
עירובין סא
האם אברהם אבינו היה חייב בעירובי חצירות?
הדר עם הנכרי בחצר וכו' רבי אליעזר בן יעקב אומר: לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה.
מהפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי' (בראשית כו ה),למדו חז"ל, שהכוונה לרבות עירובי תחומין שתלויים בעקביו ובפסיעותיו של האדם (ראה הגהות מהר"צ חיות כאן, קול אליהו להגר"א, דברי דוד לט"ז פרשת לך לך, ועוד רבים). אכן, נוסח זה ממש מועתק בתשובת הרשב"א (ח"א סי' צ"ב) ובספר האשכול (הל' תפילה ס"י).
ומדוע הדגישה התורה דווקא את זהירותו בעירובי תחומין? בספר מבשר שלום (מובא במאורה של תורה, עמוד פ"א) מצביע המחבר על מאמר חז"ל במדרש (בראשית רבה, מג ד), המפליג בגודל פסיעותיו של אברהם אבינו עד כדי אורך רב מאד! רבותא היא, שבכל זאת נזהר מלצאת מחוץ לתחום.
יש לציין כי במדרשים אחדים נאמר, שקיים אברהם אבינו עירובי חצרות (מדרש תהילים, פ"א, ועיין גם מדרש רבה בראשית פס"ד פיסקא ב').
בקשר לכך מובא ביאור מרתק ביותר. לדעת רבי אליעזר בן יעקב אין צורך בעירובי חצרות, אלא אם גרים שני ישראלים יחד, ואילו ישראל בודד הדר עם נכרים אינו זקוק לכך (עירובין סא:). הואיל ואברהם אבינו היה הישראלי היחיד, לא היה זקוק לעירובי חצרות לשיטה זו. החידוש הוא שאף על פי כן הקפיד בכך.
עירובין ס
מדוע הורה הגראי"ל שטיינמן לאברך להפסיק לימוד עם חברותא?
גמרא גמור זמירתא תהא
הבן איש חי בספרו 'בן יהוידע' מפרש שבעסק התורה יש שתי תועליות: א. שידע המעשה אשר יעשה. ב. שבזה הלימוד 'מזמר עריצים' (ישעיה כה ה) הם הקליפות. ואם לומד הלכתא למשיחא או פלפול שאין בזה נפקא מינה לדינא, אין בו תועלת הראשונה אלא רק תועלת האחרונה שהיא לזמר עריצים. ולכן כשאמר לו כאן למאי נפקא מינה, השיב 'גמרא גמור זמורתא תהא', אע"ג שאין נפקא מינה לדינא, יועיל לימוד זה לזמר עריצים.
(בן יהוידע)
היה אברך בכולל פוניבז' שהיה דחוק בפרנסה, והיה לו כוח להנעים דברי תורה על שומעיהם, ולכן למד בין הסדרים עם ילדים מכיתות גבוהות ובחורים מישב"ק. יום אחד הציעו לו שישנו עו"ד דתי שרוצה למסור שיעורים בבית כנסת, וכמובן אינו יודע ללמוד, לכן הוא מוכן לשלם למישהו שיכין איתו שיעורים. כמובן המושגים של העו"ד הללו בתשלום היו כמו שעה של עו"ד ולא של אברך. ידידי קבע עמו לימוד של שעתיים פעם בשבוע, והיה מכין לו כל פעם שיעור אחר, מתוך איזה מערכה של הגר"ש רוזבסקי או ר' אלחנן וכדומה, דברי תורה ערבים, ומאותה פעם בשבוע קיבל הרבה יותר ממה שקיבל מהאברכים שלמד עם בניהם כל השבוע, ושמח שיכול לנצל את בין הסדרים ללמוד תורה ולא צריך לבזבז זמן ללמוד עם צעירים.
בסיום החודש הראשון כשקיבל את הכסף, באותו לילה הניח את המשקפיים ליד המטה כרגיל, אך הם נפלו ונשברו. היו לו עדשות יקרות מאד, ועלות התיקון היתה בדיוק בסכום שקיבל מהעו"ד. למעשה היתה לו הרגשה קשה עם העו"ד, מהגישה שלו לתורה. כל פעם כשהיה אומר לו את ביאור דברי הרמב"ם למשל, היה העו"ד אומר: "בטוח שהרמב"ם לא חלם על זה, אך אין ספק שמדובר כאן ברעיון מבריק מה שאתם מכניסים ברמב"ם (עפ"ל), ואני יאמר זאת בשיעור". אך עם כל זה האברך הנ"ל המשיך להכין את השיעורים עם העו"ד, שהרי זה היה סכום גבוה מאד ובזכות זה יוכל ללמוד.
עבר חודש נוסף ושוב קיבל סכום גבוה במזומן. הגיע לביתו ונודע לו שאשתו ניקתה היום את התריסים, וכשהזיזה תריס אחד הוא נפל למטה ורק בנס לא הרג מישהו. עלות התיקון – בסכום שקיבל מהעו"ד!
ראה שהדברים עולים מדרגה, כבר סכנת נפשות, והחליט שצריך להיכנס לראש הכולל מרן הגראי"ל ולשאול מה ההסבר. מרן שמע את הסיפור בכובד ראש, את כל השיקולים, את השיח של העו"ד, ואמר לאברך:
"כשמלמדים מישהו תורה יכולה להיות לזה אחת משתי סיבות. לפעמים זו תועלת ללומד, אפילו שלכאורה אין כאן תועלת למלמד, כגון שלומדים עם ילד או בעל תשובה מתחיל, שלכאורה אין כל תועלת לימודית למלמד, אך ללומד זו תועלת. ואז צריך ללמד והקב"ה נותן שכר שמתעלים במקום אחר. ולפעמים זו תועלת למלמד, כגון כשאומרים שיעור בפני אנשים שלא כל כך מקשיבים, או לחילופין שיכולים גם ללמוד לבד לא פחות טוב, אך למלמד זו תועלת, הוא מכין ויוצא ברור. וזו גם סיבה ללמד.
אך אם אין תועלת לא ללומד ולא למלמד, והתועלת היחידה היא כסף – בשביל כסף לא לומדים תורה. במקרה שלך העו"ד שאינו מאמין שזו תורת אמת, לא יכולה להיות לו מזה שום תועלת, ולך גם אין תועלת. אם כך תפסיק".
(כאיל תערוג)
עירובין נט
כשהגאון ר' אהרן קוטלר אכל עוגיות שאינם ממאפיית וינברג…
שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל
"כל דכפין ייתי ויכול" אנו אומרים בתחילת ליל הסדר, ושאל המגיד מישרים הרה"ג ר' יעקב גלינסקי, לא מובן, יש לו שלוש מצות לליל הסדר, כל מצה ותפקידה: עליונה ותחתונה ל"לחם משנה", אמצעית לאפיקומן ול"על אכילת מצה", לחם עוני בפרוסה, והתחתונה ל"כורך", ונניח שהדלת תיפתח ועני ייכנס, מה יתן לו. הרי אין לו אלא שלוש מצות, צא מהן שני כזיתים להמוציא וכזית לכורך ושניים לאפיקומן, ומה נשאר. והתשובה: כשיש עני נצרך, הנח את כל החומרות, והסתפק בכזית מצה.
כולם שמעו על החומרות של החזון אי"ש זצ"ל, אבל במפורש שמעתי מפי החזון אי"ש: "אני לא מחמיר רק מקפיד על ההלכה!" שאלתי: "מה בין חומרות לבין הקפדה על ההלכה?" חייך וענה: "כשההלכה אומרת להחמיר, הרי זו ההלכה. כשההלכה אומרת שאפשר להקל ואדם רוצה להחמיר, זו זכותו. אבל שיידע שההלכה אינה תובעת זאת, וממילא ישקול ויבחן האם אין החומרה פוגעת באדם!"
(והגדת – פסח)
סיפר הרה"צ רבי שלמה הופמן זצ"ל: "כשהיה הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל מגיע מחו"ל היה מתאכסן בבית חמותו, אלמנת הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, והיו מקבלים את פניו גדולי ונקיי הדעת שבירושלים כדי להיוועץ עמו ולשוחח בדברי תורה". "באחת הפעמים בקבלת פנים, הבחין הרב קוטלר בדמותה של בעלת הבית – חמותו כשהיא שולחת מבטים חטופים לתוך החדר. ואז הבחין שטרם נגעה יד המשתפים בעוגיות ומיני המאפה שהגישה הרבנית אל השולחן. שאל מיד הרב את הנוכחים 'מדוע אינכם טועמים דבר מה?' נענו הרבנים במשיכת כתפיים, ואחד תהה בקול נמוך: 'דאס איז וינברג'ס?' -האם זו תוצרת של מאפיית וינברג, שהיא הכשרות היותר מהודרת בעת ההיא, הגיב הרב קוטלר: 'יא וינברג – נישט וינברג', 'כן וינברג, לא וינברג' ותיכף נטל לידו מן המזונות, בירך ואכל. וכמובן בירכו גם שאר האורחים". "כשנתפזרה האסיפה ורק אני נשארתי במקום" המשיך ר' שלמה, "פנה אלי הגאון זצ"ל בנימת תרעומת ותוכחת אהבה ואמר לי: 'הא לך סוגיית שיקול הדעת – על ספק ספיקא של מנהג, חומרא מדרבנן מקפידים ומחמירים, אבל על ודאי דאוריתא של הונאת וצער אלמנה אשת חבר ועוד איסורים, מדלגים בלא לשים לב…".
(אגישמקע ווארט, דעת תורה – לתתך עליו)
עירובין נח
האם יש מאה וחמישים טעמים לטהר את השרץ?
ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים
דבר מפליא פלאות מגלה לנו הגאון מוילנא בהקשר לפסוק זה, ופירש עמו גמרא במסכת עירובין. הגמרא בעירובין (יג:) מספרת ׳תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמישים טעמים. אמר רבינא אני אדון ואטהרנו. מה נחש שממית ומביא טומאה לעולם, טהור, שרץ שאינו ממית ומביא טומאה לעולם, אינו דין שלא יטמא. ע"כ לשון הגמרא.
והקשה הגאון שלוש קושיות על גמרא זו: א. מהי הרבותא של רבינא באומרו טעם אחד, הלא לתלמיד הותיק מיבנה היו מאה וחמישים טעמים לזה. ב. מדוע סתמה הגמרא מלהביא לכל הפחות מספר טעמים מתוך המאה וחמישים של אותו תלמיד, והביאה טעם אחד בלבד? ג. הן ׳ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא׳, והיכן דבר זה מרומז בתורה?
ואומר הגאון מוילנא, יש לפרש שהוא דרך חידה, ורבינא ביאר את החידה. שכן מציגו שהקדמונים דרשו את טעמי ונגינות המקרא, ואף דיברו חכמים בלשון חכמה מליצה וחידות (עירובין נא) ולזאת חד חידה, אותו תלמיד ותיק מיבנה, על הפסוק 'אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים׳, ועל טעמי המקרא שבו. שבפסוק זה מרומז הנחש שבאמצעות הקל וחומר ממנו אפשר לטהר את השרץ. והשתוממו החכמים על פשר הדבר ועל הקשר בין הפסוק לנחש. ובא רבינא ואמר ׳אני אדון ואטהרנו׳, כלומר, אני אפרש שיחתו של אותו תלמיד ותיק. וכך פירוש הדברים: טעמי ה'קדמא ואזלא׳ שבתחילת הפסוק 'מאה באמה׳ רומזים על הנחש שבתחילה היה, 'קדים ואזיל׳, ערום ומהיר יותר מכל החיות, ובסופו נעשה 'מונח רביעי׳, שהונח על גחון בהילוכו ['רביעי' מלשון 'ארחי ורבעי' (תהילים קלט ג), דהיינו 'דרכי'].
(שפה ברורה – קול אליהו פרשת שמיני)
עירובין נז
היכן נמצא לב האדם?
ולא ימדוד אלא כנגד לבו
הילקוט שמעוני (תחילת משלי) אומר היכן חכמה נתונה בלב, שנתונה באמצע האדם. וכן הוא בזוהר (פרשת שלח דף קסא ע"ב) ולבא שארי באמצעיתא דכל גופא. וכן הוא בפרשת פנחס (דף רכא ע"ב) שירושלים היא באמצע העולם, כמו הלב שהיא באמצע הגוף. וכן הוא בבעל הטורים (דברים ח ד) 'לבבו' עולה מ'. וכן ג"כ הלב באמצע הגוף כמו המ' שהיא באמצע האלפא ביתא.
מאידך מצינו שהלב אינו באמצע האדם, אלא הכרס, כמבואר במדרש (שיר השירים רבה פ"ז אות ב) 'בטנך ערמת חטים', זה תורת כהנים, מה כרס זה, הלב מכאן והכרעים מכאן, והוא באמצע, כך תורת כהנים שני ספרים מכאן ושני ספרים מכאן והוא באמצע.
ובמדרש 'קפאו תהומות בלב ים' כשם שלב האדם נתון משני חלקיו ולמעלה כלפי הראש, כך כפה עליהם הים משני חלקיו ולמעלה. ובדעת זקנים מבעלי התוספות (שמות טו ח) 'קפאו תהומות בלב ים'. השני שלישים שלמטה קפאו, והשליש של מעלה נבקע, שאלו נבקע למטה עד תהום, לא היו יכולין לצאת ממנו, והיינו דכתיב בלב ים, כמו שהלב נתון בגוף האדם, יש שני שלישים למטה ממנו ושליש למעלה ממנו.
ולכאורה מובן יותר, פירוש הזה שהלב בשני שלישים, והכרס הוא באמצע, כמו שאנו רואים במציאות, ואולי יש לתרץ שאין בזה סתירה, וכמו שכתב האבן עזרא (שם) 'בלב ים', באמצע הגוף, כנגד רוחב הגוף.
ולפי זה מיושב הכל, שלאורך הגוף הלב נמצא בשליש העליון, אבל לרוחב הגוף, הלב הוא באמצע.
יש לציין שרש"י פירש 'בלב ים' בחוזק הים, ודרך המקראות לדבר כן (דברים ד יא) 'עד לב השמים', לשון עיקרו ותקפו של דבר.
(חשוקי חמד)
עירובין נו
בזכות מי ניצל קולמבוס ממוות ברעב?
תקופת ניסן ותקופת תשרי
רבים מגדולי ישראל היו מפורסמים במומחיותם במהלכי צבא השמים, מה שקרוי תורת האסטרולוגיה, אחד מהם הוא רבי אברהם זכות, בעל 'ספר יוחסין' ו'מתוק לנפש' וכן ספרים נוספים בעניני התכונה והאסטרולוגיה שתורגמו לשפות נוספות. רבו המובהק היה רבי יצחק אבוהב המובא רבות בבית יוסף 'רבינו הגדול מהר"י אבוהב'. במאמר הראשון בספר יוחסין כותב ר' אברהם: כשיצאו הספרים שעשיתי בתכונה היו אומרים רבי אברהם זכות איש שלאמנקה. ואני יש לי רשות להתפאר בזה כמו שאמרו חז"ל: 'אי זו היא חכמה שנתחשבו בה החכמים לעיני העמים – הוי אומר זה חשבון תקופות ומזלות'. ואני מעיד לשמים שהיו משבחין את ישראל מאד בזה. וכל כוונתי לא הייתה כי אם להבין דברי חז"ל וההלכות שכתבו בזה'.
ר"א זכות החליף את לוחות העץ של הכלי מודד גובה הכוכבים שהיו בימיו, ללוחות מתכות, וערך את החישובים בדרך פשוטה דבר שעזר ליורדי הים למצוא את מקומם. אך גם מעשיו הטובים האלה לא הגנו עליו מגירוש יהודי פורטוגל. בקושי גדול ובסכנת נפשות נמלט רבי אברהם זכות ובנו שמואל מפורטוגל. בדרכם נפלו בשבי של שודדי דרכים אך הצליחו בסופו של דבר להגיע לצפון אפריקה, לטוניס
רבי אברהם שגדל בסלמנקה שבספרד היכיר את קולמבוס מגלה אמריקה שגם הוא התגורר שם, אך טבעי היה שכאשר קולומבוס החל בתכנון מסעו הגדול, יתייעץ עם רבי אברהם זכות, הלוחות של ר' אברהם זכות היו תמיד בידיו של קולומבוס. לפי רשימותיו הם אף הצילו את חייו. זה היה בעת מסעו, באחד מהמקומות שנעצרו כדי להצטייד במים ובמזון שאזלו להם, בני המקום לא הסכימו לתת ולמכור להם מזון לאנשיו של קולומבוס והם היו בסכנת רעב עד מות. לפי הלוחות של רבי אברהם זכות גילה קולמבוס שבאחד באחד הלילות הקרובים צפוי לקוי לבנה. הוא הודיע לאנשי המקום שאם לא יתנו לו מזון, הוא יקלל אותם ואור הירח יעלם מהם, כמובן שהקללה שלו גרמה לצחוק גדול, אך לאחר שאכן נעלם מהן אור הירח, הם באו במרוצה ובתחנונים שיסיר מהם את הקללה ויתנו לו כל מה שצריך, ומאז כיבדו אותם במזון בכל מקום שהיגיע אליו. הירח מחולק לבקעות שנתנו להם שמות, אחת מהבקעות נקראת 'זכות' ע"ש רבי אברהם זכות.
בסוף חייו זכה רבי אברהם זכות לעלות לארץ ישראל וללמוד בישיבת רבי יצחק שולאל בירושלים.
עירובין נה
באלו שלוש מידות אומר הגאון מוילנא שהתורה נקנית?
לא בשמים היא ולא מעבר לים היא
ידוע ומפורסם המעשה המובא בגמרא בבבא מציעא (נט:) : תנא, באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא.
והקשה הגאון מוילנא, לאחר שלא השגיחו באות הראשון שנעקר החרוב, מה טעם לאותות נוספים, ועוד הקשה, מהו שהדגישו אין מביאים ראיה מ'החרוב', 'מאמת המים' ולא אמרו סתם אין מביאים ראיה ממעשה ניסים, ובכלל, מדוע נעשו האותות דווקא בדברים אלו?
ומיישב הגאון מוילנא, שהתורה נקנית בשלוש מידות: הסתפקות, ענוה ושקידה רבה. הסתפקות – כמו שאמרו באבות (פ"ו מ"ד) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'. ועוד אמרו בברכות (יז:) כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. ענוה -כמו שאמרו בתענית (ז.) אמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב 'הוי כל צמא לכו למים' (ישעיה נה א) לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. שקידה – במי אתה מוצאן במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש (עירובין כא:)
וזה מה שבא רבי אליעזר לומר להם, ראיה מן החרוב שנעקר – שיש בו את מדת ההסתפקות. אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב, שזו עדיין לא הוכחה שלא יטעה בדין, אמר להם אמת המים תוכיח, שנמצאת בו גם מידת הענווה, וראוי לומר הלכה כמותו כבית הלל ששפסקו כמותם 'מפני שנוחין ועלובין היו' (עירובין יג:) ולא הסכימו איתו. אמר להם טענה שלישית, שיש בו מעלת השקידה, שמשכים ומעריב לבית המדרש, ועם כל זה לא סמכו עליו לומר כמותו, חזר ואמר מן השמים יוכיחו, אמר רבי יהושע לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול.
(פניני הגר"א פרשת נצבים – תולדות אדם על ר' זלמהל'ה)
עירובין נד
מדוע שכרו של רבי פרידה היה דווקא ארבע מאות שנה?
אמר להן הקדוש ברוך הוא: תנו לו [לרבי פרידא] זו [ארבע מאות שנות חיים] וזו [ועולם הבא לו ולדורו]
ההפלאה שואל מדוע דווקא שכר זה קיבל רבי פרידא. הוא מביא את הפסוק בתהילים (צב יג-יד) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו.' ושואל בעל ההפלאה (פרשת וארא, פרשת האזינו) צדיק הוא כתמר או כארז? אם הוא כתמר, אז הוא לא יכל להיות ארז, ואם הוא ארז הוא לא יכל להיות כתמר .
ואומר ההפלאה, לימד אותנו הקב"ה כלל, מה סדר העבודה של רב שמלמד. הגמרא במועד קטן (יז.) מביאה את הפסוק במלאכי (ב ז) 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', ודורשת אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו. שואל בעל ההפלאה – מה פירוש הדבר, שאם הרב דומה למלאך יבקשו תורה מפיו, ואם לא, אז לא יבקשו? ומבאר שהצדיק נקרא בשם 'הולך', שנאמר (זכריה ג ז) 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה' , אבל המלאך עוצר, אין לו שום עליה, כי המלאך נקרא בשם 'עומד'. הוא לא מתקדם לשום דבר .
אומר בעל ההפלאה – הצדיק נקרא בשם 'הולך'. אבל אם הצדיק משווה עצמו למלאך, ועוצר את העליה שלו כדי ללמד את התלמידים, אז תבקש תורה מפיו. מתי נבקש תורה מפיו, אומר לנו הנביא כי מלאך ה' צבאות הוא – אם הוא כמו מלאך , שעומד במקום ולא מתרומם , למה ? כדי ללמד לאחרים. אז הוא כבר לא הולך, כי הוא עוצר את העליה שלו, כדי שהתלמידים שלו ילמדו. אז יבקשו תורה מפיהו, זה המלמד האמיתי, שממנו אתה צריך ללמוד תורה. הוא עוצר את ההתפתחות הרוחנית שלו, בשביל אחרים, לצדיק כזה, קוראים בשם צדיק כתמר יפרח.
התמר לא מתרומם לפסגות גבוהות מידי . לעומתו הארז, מתרומם ומתרומם ללא הפסקה. אין מה שיעצור אותו. התמר לא יכל להתרומם יותר מידי … למה ? כי הוא נותן פירות לאחרים. מי שמוציא פירות, עוצר את העליה הרוחנית שלו, כי הוא נותן פירות, אם הוא נותן פירות, הוא כבר לא מסוגל לטפס כארז!
אומר לנו דוד המלך – צדיק כתמר יפרח – אם הצדיק הוא כמו תמר, שנותן לאחרים, ובעצם עוצר את העליה הרוחנית שלו, מבטיח לו הקב"ה – 'כארז בלבנון ישגה', אתה לא תפסיד שום דבר מכך שאתה עוצר את העליה הרוחנית שלך לאחרים. אדרבא, מזה שעצרת ונתת לאחרים, אתה תיפרח הלאה כמו ארז!
אומר בעל ההפלאה – ר' פרידא עצר את ההתעלות שלו. לא כתוב בחז"ל כמה שעות ביום, הוא לימד את הילד הזה. מה היה קורה לר' פרידא, אם הוא היה לומד את זה לעצמו ? כמה הוא היה מתעלה בתורה! לכאורה, הוא עצר את ההתעלות שלו כדי לתת לאחרים.
יצאה בת קול ואמרה לו – רבי פרידא, אתה חושב שהפסדת משהו?! שום דבר לא הפסדת … מה שנתת לאותו תלמיד, תקבל פי כמה וכמה – אתה תחיה עוד ארבע מאות שנה, כדי להשלים את ההתעלות של עצמך! אם היית כתמר – נתת לאותו תלמיד שלא הבין, אתה תהיה כמו ארז. אתה תעלה ותעלה, בעוד ארבע מאות שנות חיים, ובזכות זה תזכה לעולם הבא, לך ולבני דורך.
מסיים בעל ההפלאה – ועל זה נאמר {ישעיה מב, כא} 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'. אם אדם כזה, עוצר את ההתעלות של עצמו, ונותן מעצמו למען הכלל כי 'ה' חפץ למען צדקו', הוא רוצה שיפיצו את דבר ה' בקרב בני העם. שהעם ישמע את דברי התורה. אתה עוצר את עצמך? מבטיח לך הקב"ה – יגדיל תורה ויאדיר – אני אדאג להגדיל את התורה שלך, ולהחזיר לך את כל מה שנתת בתור תמר! תתן לאחרים, הקב"ה יראה לך צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה!
עירובין נג
בכמה דולרים קנה אברהם אבינו מעפרון את מערת המכפלה?
מערת המכפלה
ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר אומרת התורה ששילם אברהם אבינו על מערת המכפלה, וכתב רש"י על פי הגמרא (ב"מ פז., בכורות נ.), שנטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין שנאמר 'עובר לסוחר', שמתקבלים בשקל בכל מקום. ורש"י (ב"מ פז.) כתב שכל מטבע שנקראת "קנטר" משקלה מאה מנה.
ובספר מידות ושעורי תורה (להרב חיים בניש שליט"א עמ' תמו), כתב שמשקל של 'קנטר' בזמננו הוא 42.5 ק"ג.
והנה אברהם אבינו נתן לעפרון 400 קנטרין, שהם שבעה עשר טון, ובכל 1 ק"ג של כסף יש 32 אונקיות של כסף, נמצא שאברהם אבינו נתן לעפרון 544,000 אונקיות.
מחיר אונקיית כסף בתחילת שנת תשפ"א הוא כ-27 דולר, נמצא שכיום, המחיר של 400 קנטרין כסף שנתן אברהם לעפרון על מערת המכפלה, הוא לערך ארבע עשרה וחצי מיליון דולר.
(קב ונקי)
עירובין נב
מהו הסוד של שבת שובה?
אם תשיב משבת רגלך
שבת שובה, כוללת בתוכה כח גדול ועוצמתי, סגולה עצומה לשוב באמת בתשובה שלימה, ולזכות על ידי כך לגמר חתימה טובה ושנה טובה. וכך חושף הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זי"ע גילוי מדהים, אותו הוא מדייק מלשון הפסוק האמור בהפטרת יום הכיפורים, 'אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי'.
וכך הוא דורש: 'אם תשיב משבת', אם זוכה היהודי לשוב בתשובה שלימה ביום השבת שובה, 'רגלך' ותשנה את הרגליך הפחות טובים לטובת הרגלים טובים יותר, אזי 'עשות חפציך', יעשה ה' את אשר תחפוץ בו וימלא משאלותיך לטובה, 'ביום קדשי', ביום הקדוש והנשגב בפניו אנו עומדים, הוא יום הכיפורים. כי הזוכים לנצל את השבת העילאית הזו לחזרה בתשובה, זו סגולה עבורם שיזכו להיחתם לחיים טובים ביום הקדוש, ולמילוי משאלות ליבם לטובה.
(פניני פרשת השבוע)
עירובין נא
כיצד יעץ החתם סופר לתלמידו שביקש עצה להימלט מהגאוה?
שאינו בקי בהלכה
מסופר על החתם סופר שכשקיבל קהל, ניגש אליו בחור אחד וביקש שיעזור לו להנצל מן הגאווה שזה קשה לו ביותר, השיב לו שיֵשב קצת לידו עד שימצא לו עצה נכונה. בינתיים נכנס עוד יהודי וסיפר לרב בצער שבתו הגיעה לפרקה ואין לו כדי להשיאה ואינו מוצא עצות לנפשו איך להסתדר עם המצב, פנה החתם סופר לאותו בחור ושאלו אם יש בידו להלוות לו שלוש מאות זהובים להכנסת כלה. ענה הבחור: 'מחילה הרב, הלוואי והייתי יכול לעזור אך אני בעצמי זקוק להלוואה'.
אחריו נכנס אחד מחכמי העיר ששאלה קשה הייתה בפיו וביקש לשמוע את חוות דעתו של הרב בעניין. אמר החתם סופר לבחור: 'אולי יש לך תירוץ לקושיא?', התנצל שוב הבחור וענה: אלו שאלות לחכמים, אני אפילו את השאלה בקושי הבנתי, זוהי רמה גבוהה מדי בשבילי.
לאחר שתירץ הרב את הקושיא, נכנס יהודי סוחר להתייעץ בענייני השקעות ונדל"ן. פנה הרב אל הבחור אם יש לו עצה נכונה היכן להשקיע, אך הוא חזר על אותה תשובה: 'כבוד הרב, מה לי ולהשקעות?!'. אמר לו ה'חתם סופר': 'איזה דבר מוזר אני רואה כאן, בחור שאינו עשיר ואינו בקי בהלכה ולא מבין בענייני מסחר וזקוק לעצה נגד גאווה, במה יש לך להתגאות?!' .
(זה השער לה')
רגיל היה רבי חנוך העניך מאלכסנדר לומר: "בנעורי חשבתי, שאין יותר בקי בהלכה ממשמשו של הרב, שהרי רגיל הוא בהוראה ומצוי כל העת בביתו של הרב. וגם אין ירא שמים כמו הקברן המתעסק עם הנפטרים ונזכר תמיד ביום המוות, ואף אין טהור ונקי יותר מהבלן המצוי תמיד בבית המרחץ ויכול להיטהר כל אימת שירצה. אולם כשגדלתי ראיתי, שלא כל הנוצץ זהב, ואם אין האדם מכניס את הדברים בלבו, לא נכנס בו מאומה. שכן ראיתי אנשים המצויים בבית הרב, ואינם יודעים הלכה מה טיבה; אחרים היושבים כל ימיהם ליד קבר פתוח ושוכחים את יום המיתה, ואלו השוהים במקוה טהרה ודואגים לטהרתם של ישראל, אך הם עצמם אינם יודעים טהרה מהי".
(שבת טיש)
עירובין נ
קיבלו צ'ק מאוד גדול למתנת חתונה, האם לחשוש שיש כאן טעות?
דאיתיה בזה אחר זה בטעות
חתן וכלה ישבו ופתחו את המעטפות, וכשאחת המעטפות נפתחה, בני הזוג נדהמו לגלות שעל הצ'ק נקוב הסכום עשרת אלפים שקלים, ועל הצ'ק היה חתום 'שמעון', שהינו יהודי ישיש, מידידיו של אבי הכלה. החתן שאל את הכלה לפשר הסכום הגבוה, והיא השיבה: "אין לי מושג. אולי הוא שמע מאבי על זכייתו בחתן בן עלייה, והחליט ליתן בעין יפה, ולכן אל תעירו ואל תעוררו… ". ולמעשה הם הפקידו את הצ'ק בחשבון. כעבור מספר שבועות, מתקבל טלפון בביתם של בני הזוג, היה זה ראובן שהציג את עצמו כיורשו של שמעון [שנפטר לפני כשבועיים], וביקש לברר: "לאיזו חנות או עסק הגעתי? ", החתן השיב: "אין כאן שום עסק, איך הגעת אלינו? ". "עיינתי בחשבונות האחרונים של אבי המנוח, ומצאתי שהופקד אצלכם צ'ק שלו בסך עשרת אלפים שקלים… ". החתן התנצל, ואמר לראובן כי הוא מוכן להשיב לו את מלוא הסכום, אך רק אם ההלכה מחייבת לעשות זאת.
וכעת ניגשים החתן וראובן לשאול: כיצד יש לנהוג במקרה זה, האם ראובן היורש זכאי לגבות את הכסף מהחתן והכלה, אמנם האב לא היה חולה באלצהיימר וכדומה, ואין בידי הבן ראיה ברורה בכדי להוציא ממון מהחתן והכלה, אך בכל זאת נראה שהזיקנה גרמה לו לטעות, כי צ'ק כזה לכאורה אף אחד [שאינו קרוב וכדומה] אינו רושם [אפילו אם הוא עשיר גדול]?
ראשית כל אומר הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שלי"טא, אילו השאלה היתה בנוגע לצ'ק של מיליון שקל, היינו אומרים שללא ספק מדובר בטעות, שהגם שהאיש היה מוחזק כבריא בנפשו, מכל מקום אם כתב סכום כזה, אנו תולים שלא היה שפוי באותה עת אלא שוטה, ואחד מסימניו של השוטה הוא שמאבד מה שנותנים לו (חגיגה ד.), ולכן בודאי שבמקרה כזה היורש היה מוציא את הממון מבני הזוג. ובסכום נמוך יותר, יש לדון בכל מקרה לגופו, ועתה נבוא לדון בנוגע לשאלה שהובאה לפנינו אודות צ'ק של עשרת אלפים.
הנה אף על פי שקיימת אומדנא, שבני אדם אינם נותנים סכום כה רב לחתונה [ובפרט שמדובר באחד שאינו קרובם], מכל מקום, הדין הוא שאין מוציאים ממון על פי אומדנא, כמבואר במסכת בבא בתרא (צג.) וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' תח ס"ב) משום המוציא מחבירו עליו הראיה. כמו כן, הדין הוא ש'אין ספק מוציא מידי ודאי'.
עוד יש לציין למבואר במסכת בבא מציעא (סג:), שהמקבל מעות מחבירו (בהלוואה או במכר), ומצא בהם יותר ממה שאמר לו חבירו, אם היתרון הוא בכדי שהדעת טועה [שטעה הנותן בחשבון], אזי חייב המקבל להשיב לו, אך אם זה לא בכדי שהדעת טועה, אנו אומרים ש'מתנה בעלמא הוא שנתן לו'.
ואף בנידוננו נאמר, שמספק לא ניתן להוציא את הממון מבני הזוג שודאי מוחזקים בו, אלא יש לתלות שמתנה מכובדת נתן להם הזקן, ואולי התכוון ליתן מתנה בגודל משכורת חודשית לבן תורה לרגל חתונתו.
לסיכום: לא ניתן להוציא את העשרת אלפים שקלים מבני הזוג המוחזקים בו.
(ע"פ חשוקי חמד)
עירובין מט
איך התייחס הגר"ג אידלשטיין לילד שהיה הולך תדיר לצידו?
וכגון זה כופין על מדת סדום
רבים הם המחפשים סגולות שונות לפרנסה או לעשירות. הנה לפנינו סגולה נפלאה שנתנו לנו חכמינו ז"ל (שבת קיט.) "עשר תעשר – בשביל שתתעשר" – היינו המפריש מעשר מכספו סגולה היא לעשירות.
ואין זו סתם מליצה בעלמא, וכמו שמעיד הערוך השולחן בהלכות צדקה (סי' רמז ס"ו) יש מי שאומר שרק על מעשר תבואה מדובר ענין המעשרות בשביל להתעשר ככתוב (דברים יד כב) 'עשר תעשר' עשר בשביל שתתעשר, וגם זהו דווקא אם נותן בשביל עשירות דווקא, ולענ"ד אין שום סברא לחלק בכל אלו, וגם החוש מעיד מכמה עשירים שכל מה שנותנים יותר מתעשרים יותר. והגם שיש שעשירותם נאבדה זהו מהנסתרות לד' אלוקינו ובוודאי טובתם היא, ועל פי הרוב אינו כן ועוד שהצדקה דוחה את הגזירות הקשות" עכ"ל.
ואומרים בשם הגה"ק האמרי אמת זצ"ל, שמשום כך כופין על הצדקה מטעם מדת סדום, כלומר שמי שאינו רוצה לעשות צדקה הוא מדת סדום, שהרי לא יחסר לו כלום אם יתן צדקה, אדרבא הוא יתעשר.
ומעשה בילד מסויים שהיה נהנה ללכת לצידו של הגאון רבי גרשון אדלשטיין כל אימת שחזר מתפלת השבת מהישיבה לביתו, הדבר נמשך תקופה ארוכה. אחד מהתלמידים שחשש שמא זה מפריע לרבי גרשון, ובמיוחד לאור העובדה שאותו ילד נצמד אליו והפריע להליכתו, ביקש להסיט ממנו את הילד. אך רבי גרשון שהבחין בכך עצר מאותו תלמיד לעשות זאת ושאל אותו בפליאה: "מה זה מפריע לך. הוא נהנה מכך ולי הדבר אינו מפריע. "זה נהנה וזה לא חסר", ואם כן, זוהי סתם מדת סדום מצידי למנוע זאת ממנו"…
(איש לרעהו)
עירובין מח
על איזה למדן אמרו 'שנה ופירש קשה מכולם'?
אי דייקינן כולי האי לא הוי תנינן
בספר 'שארית נתן' להגה"ח ר' נתן לובארט זצ"ל מובא על סדר וצורת הלימוד, הפריע לו מאד כיצד יכול בחור שעדיין אינו יודע בבירור את ענין המסכתא שלפניו, להעלות סברות וחידושים.
ראשית, הוא היה אומר, יש ללמוד את כל משניותיה של המסכת הנלמדת, זאת כדי להבהיר וּלְפַשֵּׁט את המושגים שבה, אח״כ יש לשנן היטב את הגמרא עם פירש״י, ורק לאחר שליטה מושלמת ניתן לגשת ללימוד התוספות, בדרך זאת חלק גדול מהקושיות כבר נשאלו מאליהם בשעת הלימוד. אז ירגיש הלומד במתיקות ובנעימות דברי התוספות. ומי שכבר שינן הרבה מסכתות גמרא עם פירוש רש״י, יבין היטב קושיות של תוס׳ שמקשין ממקומות אחרים.
בדרך צחות אמר להם: ׳׳שנה ופירש קשה מכולם״ – ״שנה״ מי שמתחיל לשנות, ״ופירש״ ומתחיל מיד להביט במפרשים, ״קשה מכולם!״
בלובלין היו דורשים על דרך צחות את הפסוק ״לא ימצא בך חובר חבר ושואל אוב וידעוני״. חובר חבר – שעושה חבורות של פלפולים. ושואל אוב- ששואל את אביו קושיות. וידעוני – ועושה עצמו כיודע. ומרגלא בפומיה ״אז מען זאגט סברות אן לערנען גמרות, לעבט מען אויף צרות״ – אם אומרים סברות בלי ללמוד גמרות חיים בצרות.
שגורים היו על פיו דברי חז״ל במסכת עירובין (מח.) ״אי דייקינן כולי האי לא הוי תנינן" , אילו היינו מדקדקים כל כך, לא היינו לומדים כלל.
והוסיף מזקנו, שקיבל מרבו האדמו״ר מקאצק, זי״ע, שאמר כאשר לומדים סוגיא בגמרא, יש לעבור ראשית על כל הסוגיא, באופן זה יתורצו קושיות רבות ותסתלקנה רוב המניעות.
(מרגליות הש"ס)
עירובין מז
לאיזה ראש ישיבה שלח הגראי"ל שטיינמן לשמוע את שיעוריו?
לפי שאין מן הכל זוכה אדם ללמוד
הגמרא במסכת מכות (י.) דורשת מהפסוק 'ונס אל אחת הערים האלו וחי' (דברים ד מב) שתלמיד שגלה לעיר מקלט על שהרג בשוגג מגלין רבו עמו, וחי – שצריך לדאוג לכך שיחיה. וכתב שם הריטב"א ואף על פי שיש ישיבה בערי מקלט, בכל אופן מגלים אליו את רבו, לפי שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד. ותוספת ההבנה שתהיה לו מרבו, מפרש המגיד הרה"ג ר' יעקב גלינסקי זצ"ל היא דרגת חיים אחרת, כי וכל תוספת בתורה היא דרגה אחרת של חיים.
זהירות מלפגוע
סיפר הגרא"י צוקר [בן משפחה של מרן הגראי"ל שטיינמן שבהיותו בחור היה ישן בביתו] שכשהגיע ללמוד בפוניבז' לפני למעלה מארבעים שנה שאל את הגראי"ל ממי לשמוע שיעורים, היו אז שלשה ראשי ישיבות זכר צדיקים לברכה. וענה לו: אתה יכול להחליט אם לשמוע או לא לשמוע, אבל אם אתה שומע תשמע את כולם, אם אתה לא שומע אל תשמע אף אחד. אחרי זמן חזר לרבנו ואמר שיש אחד מהראשי ישיבה שמבין אותו ויש לו תועלת לשמוע, אבל יש אחד שאינו מבין אותו ואין לו תועלת ממנו. אמר רבנו: אין זה דרך, אי אפשר להיכנס לאחד ולא להיכנס לשני. הוא חזר וטען לרבנו, הרי זה לא אומר שום חיסרון ברב, שהרי לא מן הכל זוכה אדם ללמוד (עירובין מז:) ואני לא זכיתי ללמוד ממנו? אבל רבנו לא הסכים, וחזר ואמר או תשמע את כולם או אף אחד.
(כאיל תערוג)
עירובין מה
האם מותר לחלל שבת כדי להציל יולדת מבושה?
חכמה הבאה לילד
מעשה ביולדת שביום שבת קודש הרגישה צירים חזקים והזמינה אמבולנס. כאשר רכב האמבולנס הגיע, הוא עצר בחזית הבניין, וכשהיולדת ראתה זאת, היא ביקשה מנהג האמבולנס, שייכנס עם האמבולנס לתוך החנייה האחורית של הבניין, כדי שלא יראו אותה ולא תיגרם לה בושה. ושאל נהג האמבולנס – האם מותר לי לנסוע לתוך החנייה בשבת כדי להציל יולדת או חולה מסוכן אחר מבושה?
והשיב הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א שמצינו שמחללים שבת משום "ייתובי דעתה" של היולדת, דהיינו כדי להביא ליישוב דעתה והרגעתה בשעת הלידה. ולמשל: יולדת סומא המבקשת להדליק לה נר כי חוששת שבחושך המיילדת לא תעשה את הדרוש – עושים כבקשתה. כמו כן, כשדורשת היולדת מיילדת "חכמה", ולא מסתפקת במיילדת רגילה – עושים כבקשתה. [המגן אברהם הקשה (סי' ש"ל סק"ב): מדוע שלא נאמר לה (בשקר) 'הנה הדלקנו את הנר בשבילך', ובכך תתיישב דעתה? ותירץ שהיולדת תוכל לנסות את הסובבות אותה ולגלות שהן שיקרו לה והנר לא הודלק, כגון שתוציא שלוש או ארבע אצבעות ותשאל 'כמה אצבעות הוצאתי?', ולאחר שלא ידעו להשיב (מחמת החשיכה) היא תכיר בשקרן ותאבד את האמון בהן, וממילא לא יהיה לה ייתובי דעתא. ובחידושי הגאון רבי יהונתן אייבשיץ (על הל' שבת, הו"ד בשו"ת יד חנוך סי' ה', יעו"ש) מתרץ שאם היה הדין שמותר להטעות כך, א"כ היו יודעות כל הנשים דין זה כמו שאר דינים, וממילא לא היתה מתיישבת דעת היולדת, כיון שהיא יודעת שאסור להדליק וצריכים להטעותה, ולכן התירו חז"ל להדליק בשבילה הנר בכל אופן.]
אמנם, בשאלתנו אין כל היתר לנהג האמבולנס לחלל שבת ולקרב את האמבולנס ליולדת כדי למנוע אותה מבושה, ואין בזה משום "ייתובי דעתה", כי דווקא בדבר שיועיל ישירות לרפואתה של היולדת, באופן שתתיישב דעתה בשעת הטיפול הרפואי, את זה מצינו שמותר לעשות עבורה, שכן קיים שיקול רפואי שיש בכך תועלת ישירה להצלת היולדת מסכנה, ולכן הדבר מותר משום פיקוח נפש. אבל כאשר מדובר בדרישה לנסוע יותר על מנת למנוע בושה, הרי אין בכך תועלת ממשית לרפואת החולה (והדבר לא יביא לרגיעת היולדת בשעת הלידה), אלא תכלית הדרישה היא רק כדי למנוע בושה, ולצורך זה אין היתר לחלל שבת. ורק כשמדובר בחולה מסוכן שהבושה עלולה לגרום להחמרה במצבו, מותר לחלל שבת כדי להצילו מבושה.
(ופריו מתוק דברים פר' ואתחנן)
עירובין מד
מודע פקד רבה של קוממיות ללוות אחר כבוד אורח למושב חזון יחזקאל בעיצומה של השבת?
בדלא מלו גברי עסקינן
יהודי נכבד הדור פנים, נכנס לבית הכנסת המרכזי בישוב 'קוממיות', לתפילת שחרית של יום שבת.
"באת להשתתף בשמחה?" – שאל אותו אחד המתפללים.
– "אכן, אני ידיד קרוב של בעל השמחה!"
"והיכן אתה מתארח?" – הוסיף היהודי להתעניין.
– "במושב הסמוך 'חזון יחזקאל!'"
"עכשיו באת מחזון יחזקאל?" – שאל היהודי בתמיהה.
– "כן, מדוע אתה כה מתפלא? זה מרחק ממש לא גדול!"
"אכן, המרחק אינו גדול, אבל יצאת חוץ לתחום…!"
האורח, יהודי בר אוריין, בקי ומדקדק בהלכות, מתגורר בבני ברק, ובדרך כלל אינו יוצא מן העיר בשבת. כשהחליט לצאת מ'חזון יחזקאל' ל'קוממיות' הסמוכה לה מאוד, כלל לא העלה בדעתו שיש בזה איסור תחומין. עתה כששמע ע"כ מתושב היישוב, נחרד…
לאחר שבירר את הדברים אצל רב המושב הגאון רבי מנחם מנדל מנדלסון זצ"ל, שאישר כי אכן תחום שבת מ'חזון יחזקאל' ל'קוממיות' מסתיים בככר שלפני בית הכנסת, הבין כי עתה עליו להישאר בבית הכנסת כל השבת, ובמוחו החלו מתרוצצות מחשבות על דאגת בני משפחתו הממתינים לו ב'חזון יחזקאל'.
אלא שאז החליט היהודי השוגג ללמוד הלכות תחומין, "בכך" – הרהר – "אכפר מעט על שגגתי!"
בלימודו, מצא רעיון שעל פיו יוכל לחזור לדירתו ב'חזון יחזקאל', ע"י שיעשו לו מחיצה של בני אדם, והוא יילך ביניהם אל תוך התחום. האורח הציע את הרעיון להרב מנדלסון, ולאחר העיון פסק שאמנם בסי' שס"ב נפסק שהתירו לעשות כך רק בשעת הדחק, אך כיון שבני משפחתו ידאגו לשלומו, הרי זה שעת הדחק.
בסיום התפילה, פנה הרב למספר אנשים ואמר להם שמשום כבודו של האורח יש ללוותו לפחות עד הככר שלפני בית הכנסת. הרב לא גילה להם שהם משמשים כמחיצה עבור האורח, שהרי כך נפסק בשו"ע שמחיצה ע"י בני אדם הותרה, בתנאי שהם לא ידעו שהם משמשים כמחיצה, כדי שלא יבואו לזלזל באיסורי שבת. מאותה סיבה הרב עצמו לא היה אחד מאנשי המחיצה, ורק דאג שיילכו בצפיפות מבלי שיהיה הפסק ביניהם.
כשהגיעו לככר שלפני בית הכנסת, שכבר היה בתוך תחום שבת מ'חזון יחזקאל', נפרדו מהאורח בברכת 'שבת שלום', וכיון שיציאתו מהתחום היתה בשוגג, וכניסתו לתחום היתה באופן המותר, מותר היה לו לחזור לדירתו ב'חזון יחזקאל'.
(דרשו – הרה"ג ר' ישראל ליוש שליט"א)
עירובין מג
מה עיכב בישיבת ראדין מלהתפלל קבלת שבת?
'שמניחים צרכי שבת והולכים להקביל פניו' רש"י
בא יהודי ובירך את הרב מבריסק שיזכה לקבל פני משיח צדקנו. שאלו הרב מבריסק: "והיכן המקור שאכן נלך להקביל פני משיח?" לא ידע להשיבו.
הלך היהודי לרב מטשיבין ושאלו זאת. בגאונותו השיבו מיניה וביה: 'רש"י עירובין מג:'. הגמרא אומרת שם: 'כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מפני הטורח'. ומפרש רש"י: 'שמניחים צרכי שבת והולכים להקביל פניו'. (יש"כ להרה"ג רמ"ו)
פעם התאספו בישיבת ראדין בני הישיבה בערב שבת והתכוננו להתפלל קבלת שבת. הזמן הגיע, אולם ה"חפץ חיים" השתהה והיה ניכר עליו שעדיין אינו מוכן להתחיל להתפלל. הציבור לא הבין למה ה"חפץ חיים" מחכה, למי הוא ממתין?! עד שקם הגאון רבי משה לנדינסקי ואמר לבחורים: "תגידו ל"זקן" שהמשיח כבר לא יבוא היום, אפשר להתחיל להתפלל תפילת שבת…" ("יוסף דעת")
(נר לשולחן שבת)
עירובין מב
החשבון שעל פיו קיבל פרעה להשתעבד בבני ישראל ארבע מאות שנה
אמר רב נחמן אמר שמואל: היה מהלך ואינו יודע תחום שבת – מהלך אלפים פסיעות בינוניות, וזו היא תחום שבת. ומפרש רש"י: פסיעה בינונית – דרך הליכתו של אדם אמה. ומובא בגמרא בסוטה (מו:) "ואמר ר' יהושע בן לוי בשביל ארבעה פסיעות שליוה פרעה לאברהם שנאמר ויצו עליו פרעה אנשים וגו' נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". למה זכה לארבע מאות שנה עבור ארבע פסיעות?
מבאר באופן נפלא בספר אור תורה להגה"ק מאוסטרובצא זי"ע על פי הגמרא בסנהדרין (ק.) "תניא רבי מאיר אומר במדה שאדם מודד מודדין לו", ופירש רש"י "אם מדד ונתן לצדקה לעני מלא חפניו, הקדוש ברוך הוא מודד בחפניו ונותן לו". דהיינו שהאדם מקבל את שכרו לפי מידותיו של הקב"ה, ואם כן, מגיע לפרעה שכר כארבע פסיעות של הקב"ה כביכול. ובגמרא בעירובין (מב.) כתוב שפסיעה של אדם היא אמה, א"כ מגיע לו שכר ארבע אמות של הקב"ה כביכול.
והנה כתוב בנביא ישעיה (פ"מ פי"ב) 'וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן', ויש מפרשים שהכוונה על עובי הרקיע שהוא כ'זרת'. ובירושלמי בברכות (פ"א ה"א) מובא שמהלך הרקיע הוא חמישים שנה. יוצא שמידת זרת – דהיינו חצי אמה [כפי המרחק בין האגודל לזרת, וזהו שמה 'זרת', שבה מודדים את מידת זרת האמורה בתורה לגבי החושן, רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ', שמות כב] של הקב"ה הוא מהלך חמישים שנה, א"כ 'אמה' הוא מאה שנה, לכן קיבל ארבע מאות שנה כנגד ארבע פסיעות.
(אגעדאנק)
עירובין מא
הוורט של החתם סופר בחתונת בנו
שלושה אין רואין פני גיהנם, אלו הן: דקדוקי עניות, וחולי מעיין, והרשות. ויש אומרים: אף מי שיש לו אשה רעה
הגמרא בברכות (ח) מספרת שבארץ ישראל היו אומרים למי שנשא אישה ׳מצא או מוצא ב׳מצא' ־ . הכוונה לפסוק: ״מצא אשה מצא טוב״, וב׳מוצא', הכוונה לפסוק ״ומוצא אני מר ממות את האשה״. והקשה החתם סופר בדברים שאמר בחתונת בנו, לכאורה יש לבאר מדוע אמרו כן רק בארץ ישראל? אלא שאכן אין זה כל כך גרוע להתחתן עם אישה רעה שהרי לפחות אין רואה פני גיהנום. אבל ליושבי ארץ ישראל הדבר גרוע ביותר מכיון שבין כך אינם רואים פני גיהנום, שהרי מובא בגמרא (כתובות קיא) שכל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון, אם כן ממילא אינו רואה פני גיהנום, ואין לאישה רעה כל מעלה. אבל בני חוץ לארץ, לפחות מרוויחים שלא יראו פני גיהנום, ולכן לא אומרים ״מוצא אני מר ממות את האשה" כי גם באשה רעה יש להם רווח.
(טמונה בפרשה)
בתקופת הגאון מווילנא חי צדיק מופלג – רבי לייב סלונימר זצ"ל, שנודע בכינוי 'רבי לייב צדיק'.
כאשר התאלמן וחיפש זיווג שני. חשב לעצמו: 'הרי אמרו חז"ל: 'מי שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גיהינום', וכיון שבלאו הכי אני מחפש לעצמי זיווג, אחפש משהו 'טוב' – אשה רעה כזו שבזכותה לא אראה פני גיהינום'…
הלך לשדכן ואמר לו שהוא מחפש זיווג מיוחד: אשה רעה עם כל ה'הידורים': כעסנית ורגזנית, עקשנית, רעת לב וכל שאר מידות 'טובות'…
השדכן היה נבוך מאוד. הוא רגיל שאנשים באים אליו ומחפשים אשה בעלת מידות טובות. אם רק שמעו עליה איזשהו חיסרון, מיד פוסלים את השידוך. מעולם לא נתקל באדם שמחפש אשה רעה… אך חשב לעצמו: רצונו של אדם זהו כבודו. אם זה רצונו של הצדיק מי אני שאעמוד בדרכו?!
הציע לו השדכן כל מיני הצעות, כולן היו נשים רעות, כל אחת רעה יותר מרעותה. אבל הן לא סיפקו אותו. חשב הצדיק בלבו: 'מן הסתם אפשר להשיג שידוך 'טוב' יותר'…
הלך לשדכן אחר ואמר לו: "נאמר בגמרא: 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת'…אשה כזו אני מחפש!"…
אמר לו השדכן: "יש לי אחת כזו. שמה הרע הולך לפניה: אשה רעה ואכזרית שיודעת למרר את חיי בעלה. אין פלא שעד היום היא לא מצאה את זיווגה".
אמר הצדיק: "אוהו, זה נשמע משהו 'טוב', אברר עליה".
הלך לברר עליה אצל שכניה ומכריה, וכולם ענו: "שומר נפשו ירחק ממנה! אצלה תאכל מרור כל השנה"…
אמר הצדיק בשמחה: "מצוין! זה מה שאני מחפש. ברוך ה' מצאתי את זיווגי!".
למחרת החתונה המתין רבי לייב בסבלנות לשמוע צעקות, גערות… אולי איזה כסא מתעופף… שום דבר! שום צעקה, שום גערה… היא דיברה אתו בנימוס ובדרך ארץ, הכינה לו ארוחת בוקר טעימה. לאחר שסיים את הארוחה, ליוותה אותו לבית המדרש בכבוד רב.
חשב לעצמו: 'נו, ככה זה בימים הראשונים… הכל רושם… נמתין כמה ימים ונראה'… אולם שום דבר לא השתנה. היא התנהגה בדרך ארץ, כיבדה את הצדיק ושירתה אותו במסירות…
חשב בלבו: 'מה קורה כאן? הרי חקרתי וביררתי עליה היטב וכולם סיפרו על רוע לבה ועל מעלליה?!'.
חזר אל השדכן ואמר לו בטרוניה: "למה רימיתני? הבטחת לי אשה רעה וקשה, ומה הבאת לי? אשה כלילת המעלות!". השיב השדכן: "שדכן ותיק אני, ורגיל אני להסתיר את חסרונותיהם של המשודכים. זה חלק מתפקידי… אולם האמן לי, המקרה שלך הוא הראשון שבו הצגתי את האמת לאמיתה, לא הסתרתי דבר!".
תמה הצדיק: "אם כן, כיצד ייתכן שהמידע שמסרת לי על האשה שנשאתי אינו עומד במבחן המציאות?". השיב השדכן: "מי יודע, אולי בזכות זה שהיא נישאה לצדיק היא הושפעה לטובה ותיקנה את דרכיה"…
הסתקרן השדכן והחליט לברר אצל האשה בעצמה. בא אליה ושאל: "בעלך הצדיק היה בטוח שהוא לוקח אשה רעה, והתברר לו שטעה טעות מרה"…
אמרה האשה: "מה הוא חושב לעצמו, שהוא יתחתן אתי ויתפטר מגיהינום בעולם הבא? אני לא אתן לו את התענוג הזה"…
(יחי ראובן – הגדה של פסח)
עירובין מ
על איזה מפתח המליץ הבעל שם טוב?
ראש השנה שחל להיות בשבת
האמרי חיים זי"ע היה רגיל לפרש הענין שאין תוקעים בשופר בר״ה שחל להיות בשבת, בפנימיות הדברים, כי ראש השנה הוא "יום תרועה יהיה לכם" אשר כוונת "תרועה" הוא שבירה, ככתוב "תרועם בשבט ברזל"“ שצריך לשבור את ה״לכם״, אולם כאשר חל ביום שבת, הרי כתיב "ביום השביעי יהיה לכם קודש" שביום השבת גם ה״לכם" היינו קודש, וא״כ כעת לא שייך ענין ״תרועה״ שעכשיו הוא בחינה אחרת בעניין ה״לכם״
(פניני תורה וחסידות)
מסופר על הבעש"ט שהורה פעם לתלמידו רבי זאב קיציס ללמוד את הכוונות של תקיעת שופר, כי ברצונו שהוא יהיה התוקע בבית מדרשו. למד רבי זאב את הכוונות, מאחר שמדובר בהרבה כוונות, שיש בהן פרטים רבים, רשם אותן על דף נייר שהניחו בכיס בגדו, כדי שיוכל להביט ברשימות הללו בעת התקיעות. לא מצא הדבר חן בעיני הבעש"ט ומן השמים גרמו לכך שגליון הנייר יאבד.
כשהגיע רבי זאב לסידור התקיעות , החל לחפש את דף הנייר ונחרד לראות שהוא איננו עמו. הדבר גרם לו שברון לב, שכן מתוך כך שסמך על הרשימות לא שינן כראוי את הכוונות, ועתה לא ידע מה לכוון. מתוך כאב לב ומרירות עצומה פרץ בבכי מר ונאלץ לסדר את התקיעות בלי שום כוונות.
אחרי התפילה אמר לו הבעש"ט: בהיכל המלך יש הרבה חדרים והיכלות ויש מפתחות שונים לכל דלת. אך באמצעות הגרזן ניתן לפתוח את כל השערים. הכוונות הינן המפתחות לשערים של מעלה, ולכל שער והיכל דרושה לכן כוונה אחרת. אולם הלב הנשבר הוא הגרזן החזק הפותח את כל השערים כולם.
(יהלומים של שבת)
עירובין לט
מה הקשה השאגת אריה לחתם סופר בהיותו ילד בן שש?
רש"י דספיקא דרבנן בדבר שיש לו מתירין אסור
מספרים שהשאגת אריה לעת זקנותו עבר ליד העיר פרנקפורט, ופגש שם את החתם סופר שהיה אז ילד בן שש, והילד אמר לו את המשנה בתחילת ביצה: 'ביצה שנולדה ביו"ט, בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל', ופי' רש"י 'תאכל – בו ביום'. ושאל אותו השאגת אריה דמנא ליה לרש"י דבר זה, דילמא לבית שמאי תאכל אחר יום טוב ולבית הלל לא תאכל עולמית.
ענה הילד: הלא רבינו הקדוש שנה במשנתינו ריש ביצה ג' דברים שהם מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה גבי יו"ט, ואם מחלוקתם היא לאחר יו"ט, נמצאת חומרא לב"ש, דלדבריהם הוי דבר שיש לו מתירין, ואם נתערב אינו בטל, ולב"ה דאסורה עולמית בטל, אלא ע"כ לבו ביום פליגי.
ואמר בעל השאגת אריה להרב שמואל סופר אביו של בעל החתם סופר מובטחני שבנך זה יהיה גאון עולם ונשקו על ראשו.
(רשימות רי"ס)
עירובין לח
שלוש פעמים בפסוקים מופיע 'יום יום'
והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום
בספר עמוד העבודה לר' ברוך קאסובר, מתלמידי המגיד ממזריטש זצ"ל, מובא שיש ג' פעמים במסורה את כפילות המילים "יום יום": בפסוק הנ"ל – "אשר ילקטו יום יום", "יום לשנה יום לשנה" (במדבר שלח יד לד), "ואותי יום יום ידרשון" (ישעיה נח ב).
ואת שלשתם מפרש באופן נפלא, על פי מה שמובא בגמרא ביומא (עו.) שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה והיה זה מספיק לכל השנה? ענה להם אמשול לכם משל, למלך שקצב את מזונות בנו פעם אחת בשנה וקיבל את פניו רק פעם אחת בשנה, עמד וקצב את מזונותיו בכל יום וקיבל את פניו בכל יום… כך מי שהיה לו ד' וה' בנים מפחד שמא לא ירד המן למחר וימותו ברעב, ומכוונים ע"י כך את לבם לאביהם שבשמים. וזה באה המסורה לרמז: ""אשר ילקטון יום יום", ולכאורה קשה הרי יכול היה להיות המן מחולק "יום לשנה יום לשנה"? וע"ז באה המסורה הבאת ומתרצת: "ואותי יום יום ידרשון"..
(פנינים)
עירובין לז
שלושה פירושים למילה 'מיחל' ושותה מיד
ומיחל ושותה מיד
במילים אלו מסיים רבי מאיר לפרט את סדר הפרשת תרומות ומעשרות מיין שלא הורמה תרומתו: "ומיחל ושותה מיד".
בביאור מילה זו נחלקו גדולי עולם, ושלושה פירושים הוצעו למילה "מֵחֵל":
א. מתחיל לשתות (ר"ח, פיהמ"ש לרמב"ם, ועוד), על דרך לשון המקרא (בראשית ו א) "ויהי כי החל האדם".
ב. רש"י מפרש "מֵחֵל ושותה" מלשון חילול, פדייה והמרה. כלומר, בטרם ישתה "מחלל" את המעשר על כסף.
ג. מוהל ומערב מים ביין כדי שניתן יהיה לשתותו. פירוש זה למילה חידש רבינו תם (כמובא בתוס' ד"ה "מיחל"), על פי העיקרון ש"כל האותיות שמוצאיהן ממקום אחד, מתחלפות זו בזו" (לשון סבו, רש"י ויקרא יט טז), וכן העירו בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ב) "לא מתמנעין רבנן [להחליף] בין ה"י לחי"ת".
מעניין שרבינו תם כיון לגירסה עתיקה במשנה, שבמקום "מֵחֵל" בח' – גורסים בה': "מֵהֵל" או "מוֹהֵל". כך כותב רמב"ן (בחידושיו לחולין יד/א): "ובנוסחת משניות של ארץ ישראל ראיתי בשם רבינו האיי 'מהל', מלשון 'סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם' (ישעיה א כב)". שפירושו: "משקים שלכם מעורבים במים… 'מהול' – מעורב ואין לו דמיון במקרא; ומדרש אגדה פותר 'לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל' (קהלת ב/ב) כמו כן: מעורבב" (רש"י לישעיה).
(מאורות)
עירובין לו
עצת הזהב של ר' זלמן בריזל למלמד בתלמוד תורה
אם היה אחד מהן רבו – הולך אצל רבו
אהבה, חיבה ומסירות רבה הקרין לתלמידיו הרה"צ ר' זלמן בריזל זצ"ל, עד שכל אחד מהם היה מרגיש אצלו כבן יחיד. סיפר אחד מתלמידיו דאז: "כשהתקבלתי להיות מלמד נכנסתי להתייעץ עם ר' זלמן, שהיה מורי ורבי משכבר הימים, ודמותו נשארה חרוטה בליבי כמלמד מסור בכל נשמתו, לתלמידיו אשר אותם אהב כבנים. ביקשתי אפוא ללמוד ממנו את סוד כוחו המיוחד.
'אגיד לך כלל פשוט, שתמיד יעזור לך'- המתיק עמדי ר' זלמן – 'חשוב על כל תלמיד שהוא בנך יחידך! אז תרוויח שני דברים- א. לכל בעיה שתתעורר אי פעם עם אחד מהתלמידים, תמיד תוכל למצוא לה פתרון הגון, כי אבא בשביל בנו היחיד יכול להפוך את כל העולם כולו בכדי לעזור לו, הוא אינו פוטר עצמו אף פעם בתירוץ שניסה כבר ולא עזר… אלא, גם אם עצה אחת לא הועילה, יחפש אחר עצה אחרת עד שהדבר בא לידי פתרון טוב.
'הדבר השני שתרוויח', הוסיף ר' זלמן, 'אם התלמידים ירגישו שאתה אוהב אותם באמת, הם יחזירו לך אהבה. תלמידים שמחים לעשות הכל בשביל רבי שאוהב אותם, ויהיו מוכנים אפילו ללמוד.
(ר' זלמן)
עירובין לה
המעשה שגרם לסבא מקעלם להתעלף
נעל בפניו ואבד המפתח
הסבא מקעלם זצ"ל הקיף את בנין ה'תלמוד תורה', ישיבתו הנודעת, בגדר אבנים. היה שם שער, ומפתח תלוי על וו מבפנים. דרך השער ניתן לשלוח יד וליטול את המפתח, לפתוח מבחוץ. וחובה על כל הבא והיוצא, לנעול ולתלות את המפתח, חוק ולא יעבור! וממונה היה- ככל מינוי בקעלם, אף זה תפקיד של כבוד ויקר- לנעול עם סיום הלימוד וליטול את המפתח, ולשוב ולפתוח עם תחילת הלימוד. וכל אלו שהגיעו מוקדם יותר, והסבא הנערץ בכללם, היו ממתינים בסבלנות לבוא הממונה.
פעם התמהמה, והתלמידים נקהלו ועמדו לפני השער הנעול. "ביטול תורה", הפטיר אחד התלמידים, דילג מעל הגדר ונכנס לבית המדרש.
והסבא התעלף!
העירוהו מעלפונו, והתעלף בשנית!
העירוהו ושאלו: "מה קרה, מה ארע?!"
"הלא ראיתם", ענה מזועזע, "הוא עבר על הגדר- ומי יודע על אלו עוד גדרים עבר!"…
"למה שהרב יאמר כך, מה עשה בסך הכל?". הוא בחור טוב, יש לו חזקת כשרות…
לא עברו ימים מרובים, והתגלה קלונו ברבים. התגלה שרקוב היה עד היסוד, מושחת ומסואב, השם ירחם.
עבר הסבא מקעלם בסמוך, ומצאם משוחחים בהתרגשות. "במה דנים?", התענין. "ברוח קדשו הגלויה של הרב", נענה. "איך עמד על טיבו עוד בטרם עלה באשו ונתגלה צחנתו. כשנחשב לבחור טוב". "אין כאן דבר חידוש", ענה. "אבל כשכולם ממתינים בסבלנות שהשער יפתח, והוא קופץ ומדלג, והלא אינו כזה מתמיד, שאינו יכול לבטל רגע מהלימוד. לא אהבת התורה יקדה בו, אלא מה? פריצת גדר, מחסום אינו חוסם בעדו. בכך גילה מהותו. חשף סודו ונתגלה קלונו"….
(מקרבן לתורה)
עירובין לד
קנה מקום בבית הכנסת – קנה את מקום הקרקע או את חשיבות המקום?
הואיל ויכול לנטותו ולהביאו לתוך עשרה
מספרים שפעם אחת ישב רבי יעק׳לי, הגאון בעל ״כוכב מיעקב״ מהרימלוב זצ״ל) עם הגאון רבי שלמה דרימר זצ״ל מסקאלי ובעל ״בית שלמה״,״׳ישרש יעקב״ על מס' יבמות). הביאו שאלה לפניהם מעיר פלונית שהרסו בה את בית הכנסת העירוני ובנוהו מחדש גדול ורחב יותר מקודמו. השאלה: מה דינם של בעלי ״חזקה״ על מקום ישיבה אצל ארון הקודש, במזרח, היש להם עוד אותה ״חזקה״ מכובדת לישב אצל ארון הקודש גם בבית הכנסת המורחב, או שמא חזקתם תופסת רק לאותו מקום שהיה שייך להם בעבר, וזה המקום נמצא עכשיו באמצע היכל בית הכנסת, בעוד המקום המכובד שאצל ארון־הקודש הוא בשטח המורחב שלא היה קנינם, ויוכלו הגבאים למכור אותו כטוב בעיניהם. פתה הגאון מסקאלי ויאמר: ״הרבה שאלות מסוג זה נמצאים בספרי שו"ת, שאלה קדומה היא, כבר דשו בה רבים, אולם בודאי הרב דהרימלוב יגלה לנו מקור חדש לפתרון השאלה״.
השיב רבי יעק׳לי והעיר בענוה: ״כמדומה יש סימוכין לדבר מדברי התוספות בעירובין דף ל״ד ע״א, (ד״ה הכי) בענין האומר שביתתי בראש המגדל, האומרים, שאפילו אם יטה (יהפוך) ראש המגדל למטה בכל זאת שביתתו בראש התחתון שהוא עכשיו למעלה, מפני שאנו הולכים אחרי כוונתו לשבות למעלה בגובה. כן אדם הרוכש מקום אצל הארון קודש לא התכווין לפיסת קרקע זו, כי אם לישב אצל ארון הקודש היכן שהוא.
רבי שלמה התרגש עד עמקי נפשו מן ההשוואה המפתיעה (אבל עם כל החידוש שבהברקה זו לא מלאו לבו של רבי יעקילי להסמיך עליה את ההלכה, ובבואו לדון בשאלה זו בספרו ״כוכב מיעקב״ סי' ק״ח הסיק להלכה מסקנא אחרת!), ובאותו מעמד, אחרי שביררו עוד כמה וכמה הלכות למעשה, התבטא בהתפעלות: ״כל הרוצה לקבל מושג מי היה הרבי ר׳ יהונתן בעל ״אורים ותומים״ יבוא ויכיר את הרב דהרימלוב״.
(מרגליות הש"ס הרב אהרן סורסקי הי״ו ״מרביצי תורה מעולם החסידות״ ב״ב תשמ״ו)
עירובין לג
איך הלך יעקב אבינו בשבת מחוץ לתחום?
למעלה מעשרה טפחים – אין עירובו עירוב. למטה מעשרה טפחים – עירובו עירוב
"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם" (בראשית כ"ח, י"א)
מובא בחז"ל (ברכות כו:) ש'ויפגע' זה לשון תפילה, ומכאן שיעקב אבינו תיקן תפילת ערבית. וכותב החתם סופר שהיום שיעקב אבינו הגיע להר המוריה היה בערב שבת, וא"כ תפילת ערבית זו היתה תפילת ליל שבת.
וממשיך שם שלפי זה מה שנאמר בהמשך: (כט,א) "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם", היה זה ביום השבת, וכיצד הלך בשבת מחוץ לתחום? אלא שיעקב קפץ ע"י שם המפורש, וכיון שאין תחומין למעלה מעשרה טפחים, לכן לא היה לו איסור ללכת חוץ לתחום, ע"כ.
ויש להעיר שאף אם אין תחומין למעלה מעשרה, אולם לגבי העובר מרחק של יותר מי"ב מיל יש להחמיר אף אם עבר בקפיצת הדרך ע"י שם המפורש, כמבואר ברמ"א (או"ח סי' ת"ד סעי' א') וז"ל: מיהו אם היה הולך בדרך זה או ע"י קפיצת שם מתוך י"ב מיל חוץ לי"ב מיל אזלינן לחומרא למ"ד תחומין י"ב מיל הוי דאורייתא. וכאן אמנם יעקב קפץ ע"י שם המפורש, אולם מהר המוריה עד ארץ בני קדם, הוי בוודאי יותר מי"ב מיל, והו"ל להחמיר בזה, וצ"ע.
וראה בספר נתיבות שבת (להגר"י בלויא זצ"ל פמ"ה סעי' ט"ו) לגבי יציאה ממטוס שהגיע בשבת ממרחק של יותר מי"ב מיל, שזה דומה למקרה של קפיצה ע"י שם למעלה מעשרה ויותר מי"ב מיל, שיש להחמיר ולא לצאת מהמטוס כל השבת.
ע"פ דברי החת"ס כתב בספר בית ישראל (להגר"י טויסיג זצ"ל עמ' קנ"ז בשם בנו) שמכאן רמז וסמך למנהגם של ישראל לעשות מי שברך ולנדור לצרכי בית הכנסת בשעת קריאת התורה ביום השבת וכן לערוך מגביות ולדרוש דרשות לטובת הישיבות בש"ק קודם קריאת התורה. שכיון ש"ויפגע במקום" היה בליל שבת, ושם שכב לישון, א"כ מה שכתוב (בסמוך פסוק יח) "וישכם יעקב בבוקר" היה זה בבוקרו של יום השבת ואז נדר נדר, כמ"ש (פסוק כ') "וידר יעקב נדר" וכו'.
(קב ונקי)
עירובין לב
מה היתה נחמת ה'פני מנחם' לאדם שחתנו עם הארץ?
במה דברים אמורים – בעם הארץ
הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל היה צדיק גדול ובקי בכל הש"ס. הוא ידע את כל הש"ס בעל פה, ישר והפוך, כפי שיודע אדם את פרק "אשרי יושבי ביתך"… לא רק ידע בעלמא היה לו, אלא גם עמקות נפלאה עד מאוד. שמעתי ממנו רעיון מאלף:
ההלכה היא, שעל עם הארץ לא סומכים במעשרות. תאוות הממון עלולה להעבירו על דעתו, וכשהוא אומר שעישר יכול מאוד להיות שהוא משקר. אילו הייתה לו תורה, היתה התורה הופכת אותו לאדם אחר, אך אין לו תורה ולכן אי אפשר לסמוך עליו.
אבל אמרו חז"ל (ירושלמי דמאי פ"ד ה"א): "הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן, שואלו בשבת, ואוכל על פיו". אם קנה פירות מעם הארץ שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן, ונכנסה שבת שאינו יכול לעשר, הרי זה שואל את המוכר, ואם אומר שעישר מותר לסמוך עליו. וכל־כך למה? מפני ש"אימת שבת עליו, והוא אומר אמת" – השבת מפחידה אותו.
מה קורה לעם הארץ בשבת?
הסביר רבי חיים קרייזווירט בדרך הלצה: בעידן המחשבים של היום, אדם לא צריך לזכר הכל בעל־פה. הוא יכול לשבת עם מחשב, לעשות כמה חיפושים ולהפגין ידיעות גדולות. הוא בכלל לא תלמיד חכם, אבל יכול לצטט מימרות מכל מיני מקומות בש"ס, וכלם חושבים שהוא תלמיד חכם…
אבל כשבאה שבת אימת השבת עליו. מה יעשה כעת? בשבת הרי אין לו מחשב. כעת ניכר שהוא עם הארץ, הוא מפחד מה יקרה אם ישאלו אותו שאלה? השבת תודיע לכולם שהוא בעצם עם הארץ… לכן אימת השבת עליו
אדם אחד שלקח חתן לבתו, שפך את לבו והתאונן בפני הרה"ק בעל "פני מנחם" מגור זי"ע, שבעוד שקודם החתונה, הוא חשב שהוא לוקח חתן שהוא "רבי עקיבא איגר", ברם כעת, לאחר החתונה, הוא רואה שאין בו לא מיניה ולא מקצתיה, והחתן הוא עם הארץ גדול אשר אינו יודע בין ימינו לשמאלו, ויש לו מזה עגמת נפש גדולה מאוד.
אמר לו ה"פני מנחם", "עליך להודות לה'"… שאל האיש ברוב השתוממות "על מה אני צריך להודות? על זה שלקחתי חתן עם הארץ שאינו יודע ללמוד??" אמר לו ה"פני מנחם", "כשעשית את השידוך הזה, לקחו ממך את ה"שכל" כדי שאכן תקח את החתן הזה לבתך, מפני שזה היה השידוך הראוי לבתך מן השמים, ברם תודה להשי"ת שלפחות כעת החזירו לך את השכל"…
עירובין לא
האם יוצאים ידי חובה בנטילת ידים ע"י קוף?
נתנו לפיל והוליכו לקוף והוליכו. קוף ופיל – פעמים שהן מלומדים (רש"י).
הרמב"ם כותב (פ"ו הי"ג) שנטילת ידיים ע"י קוף מועילה. וכתב הראב"ד, שהלא לנטילת ידיים מבואר בגמרא בחולין (קז.) שצריך כח גברא, ומהיכי תיתי שהקוף יהיה עליו תורת אדם, והלא מעשהו מוגדר 'מעשה קוף' בעלמא, וגרע מחרש שוטה וקטן שהם כשרים. והמגדל עוז אומר שאדרבה איפכא מסתברא, כי אנו רואים במציאות שהוא מדמה את כל מה שהוא רואה ועושה כן, משא"כ בחש"ו שאין להם דעת לדמות וללמוד לעשות ברמיזה כמוהו. והסתפק הכסף משנה, האם הרמב"ם נקט קוף בדוקא, או דילמא שהוא הדין בשאר בעלי חיים.
וצריך ביאור, מה הצד שדוקא קוף הכשיר הרמב"ם ולא שאר בעלי חיים, וביאר רבי יעקב קמניצקי זצ"ל ראש ישיבת "תורה ודעת" בספרו "אמת ליעקב" (או"ח, סי' רכה), דהנה הגמרא בסנהדרין (קט.) מביאה, שעונשם של דור הפלגה שאמרו 'נעלה ונעשה מלחמה', היה שהפכו לקופים, רוחות ושדים ע"ש. וכן מובא בתוספות השלם (בראשית א, כה) על הפסוק "את חית הארץ למינה – לרבות בני אדם שנעשו קופין בדור הפלגה", וכן הוא במדרש אגדה (וין תרנ"ד, פר' נח) וא"כ, מפני זה שהיו בני אדם, נותר דינם דומה לדין האדם לגבי כח גברא, ולכן הרמב"ם הכשירם לנטילת ידיים. ומובא בראב"ד (תורת כהנים פר' שמיני, פרשתא ד, פרק ו) שנראה שסבר, שהקוף רק דומה לאדם "בצורתו באצבעות ידיו ורגליו כאדם… ציפורניים ואצבעות כאדם והם דורסים על פת ידיהם ורגליהם כאדם", ולא הזכיר כלל שמקורו מהאדם אלא רק שדומה בפעולותיו ובמראהו לאדם ותו לא. ומוסיף, שלכן צריך לרבות קוף מהפסוק "כל הולך על כפיו", לומר שהוא מין חיה, וכן אמרו במשנה בכלאים (פ"ח מ"ו) שהקוף הוא מין חיה. ויתכן לבאר עוד, שגם הראב"ד סבר שהקוף הגיע מהאדם, אך לאחר שנשתנה לבעל חי שוב אין להם דין אדם לגבי נט"י. ויל"ע.
וה'מלאכת שלמה' על המשניות (כלאים שם) הביא בשם החכם המקובל רבי משולם זצ"ל, להקשות על פי דברי הגמרא בברכות (נח:) ש'הרואה פיל קוף וקיפוף – אומר ברוך משנה הבריות'. ונפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' רכה ס"ח – אך שם הושמט 'קיפוף') ותירץ באופן נפלא, "שבזמן דור ההפלגה נפרע הקב"ה מן האנשים שהפכן לקופים ופילים, והיינו שהקוף דומה לאדם, ופיל נמי מבין לשון בני אדם" ולכן תיקנו לברך רק עליהם 'משנה הבריות', שהשתנו מאדם לבעל חי.
ומעניין לציין מכנה משותף נוסף בין הקוף והפיל, המופיע בגמרא בעירובין (לא:) 'נתנו לפיל והוליכו, לקוף והוליכו', ופירש רש"י: 'פעמים שהן מלומדים', ובמגן אבות לרשב"ץ (פ"ג דף סח) כתב, שהפיל הוא חכם מאד "ואין מי שיהיה קרוב להבנת בני אדם כמו הפיל שהוא מבין דיבור בני האדם ומקבל הציווי". ובזה מובן חכמת הפיל מכל בעלי החיים, כי בעבר היה אדם.
ונסיים יריעה מעניינת זו, במה שכתב הגאון רבי אליהו הכהן מאיזמיר זצ"ל, בספרו 'שבט מוסר' (פרק מז אות ב) ש"מאחר והיו הקופים מתחילה בני אדם… כל מה שרואים שעושים האדם הם עושים כמוהו, משום שמבקשים להידמות למה שהיו בתחילה ולחזור לקדמותם, ועולה חרס בידם" והביא מזה לקח מוסר נפלא לאדם, שינסה תמיד לחזור למעלותיו ולא יתייאש מנפילות.
ואולי, ע"פ דבריו יש לבאר את הפלא הגדול שכתב בספר הקדמון 'צל העולם', שנקבת הקוף מחבבת את בנה הבכור, ואת הנולד אחריו – תשנא, כי כשנולד בנה הראשון, סבורה שגם אם הוא אינו אדם – לפחות השני יהיה, וכשרואה שזה אינו – תשנאהו…
(עלון קבלת שבת)
עירובין ל
מדוע נקרא רב יוסף נקרא בשם 'סיני'?
מערבין בביצים חיות. וכמה אמר רב נחמן בר יצחק אחת סיני אמר שתים
המפרשים עומדים על כך מדוע דווקא במחלוקת זו קראו לרב יוסף בשם סיני, הבכור שור בסוגיא מפרש על פי הסוגיא בפסחים (קט:) שאין לאכול 'זוגות' משום סכנה וא"כ איך אמרו בסוגייתנו מערב בשתי ביצים, וביותר קשה שהלא אמרו שם בפסחים (קי:) שבביצים הסכנה היא הלכה למשה מסיני, ומפרש הבכור שור שרב יוסף לשיטתו (סב.) שמערבין רק לדבר מצוה, וסובר שלדבר מצוה לא חוששים לזוגות, ומשום כך רב אשי שסידר את הש"ס בא להשמיענו בזה שלא נתמה אם חוששים לזוגות בדבר מצוה או לא כיון שרב יוסף הוא 'סיני' ובקי בכל ההלכות שנאמרו למשה מסיני וראוי לסמוך עליו שודאי לא נאמר במקום מצוה.
עירובין כט
מה העסיק את רבי ישראל סלנטר ביום האחרון לפני מותו?
אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין וקב שעורין
רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל בסיפור ששמע מנכדו של רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, על היום האחרון בחייו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל ששמע מנכדו של רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, וכך היה גופא דעובדא:
פעם התארח רבי ישראל אצל משפחה בצרפת. בזמן שהותו שם נפל למשכב וחשש שמותו קרב. בערב שבת פנה לבני המשפחה המארחת ואמר להם שאם בשבת יחמיר חוליו ויצטרכו לעשות עבורו מלאכות הכרוכות בחלול שבת, שידעו שאסור לחלל שבת עבורו!
מדוע? תמהו המארחים.
"כי יש לי דין של רועי בהמה דקה ש'לא מעלין ולא מורידין", אמר רבי ישראל. רועי בהמה דקה היו גזלנים, ועל כן אם נפלו לבור בשבת לא עושים פעולות להעלות אותם משם ולהצילם.
היתכן?! רבי ישראל גזלן?!
והוא ממשיך: "תראו, אני חי מכספי צבור. הצבור מחזיק אותי. נותנים לי כי יודעים שאני רבי ישראל סלנטר, רבי ישראל הגדול… ואת האמת אני יודע, מי אני באמת. כך שלאמתו של דבר הנני גזלן!"
עלינו לדעת שרבי ישראל היה עני ואביון, לא היה לו כלום משלו, אפילו ספרים לא היו לו, השאיר אחריו תפילין וזהו, והוא אומר על עצמו שנהנה מכספי צבור שלא כדין!!…
בני המשפחה המארחת שלחו שליח לרבי יצחק אלחנן בקובנא, לשאול על כך. רבי יצחק אלחנן לא צחק. חשב וחשב, ואחר כך אמר: "תגידו לו שאני אמרתי שכן צריך לחלל עליו את השבת!"
הסוף היה שהוא נפטר לפני כניסת השבת.
והנה, כך ספרו מארחיו, בלילה לפני שהוא נפטר היה בחדרו בחור שהגיע לשהות עמו. רבי ישראל, שראה שמותו קרב, פנה אל הבחור והסביר לו באריכות שאנשים כל כך טיפשים, מפחדים מנפטר, אבל באמת מה יש לפחד ממנו? הוא לא עושה כלום, לא פוגע באף אחד… כך שכנע אותו שלא יפחד ולא יצטער יתר על המידה בהגיע העת. זה מה שהעסיק אותו לפני מותו, שההוא לא יפחד! זה מה שעשה בדקות האחרונות לחייו.
(יחי ראובן, משפטים)
עירובין כח
האם גר צריך להמתין שש שעות בין בשר שאכל לפני שהתגייר לחלב לאחר שהתגייר?
אכל פוטיתא – לוקה ארבע, נמלה – לוקה חמש, צירעה – לוקה שש
ענייני מאכלות אסורות
מעשה בגוי שחשקה נפשו לעזוב את עמו ולהסתפח לעם הקודש. הוא עבר תהליך גיור כדת וכהלכה, והנה, לאחר טבילת הגיור שלו, והפיכתו לגר צדק, הגיש לו הרב שעסק בגיורו מתנה מיוחדת – בקבוק ליקר חלבי מיוחד במינו, ששוויו רב מאוד, וגם פרי חדש, כדי שהגר יוכל לברך עליו "שהחיינו", ולפטור בברכה גם את גירותו [יעויין בספר גירות כהלכתה (פ"ד אות י"ד), שהביא שנחלקו הפוסקים אם יברך הגר לאחר טבילת הגירות ברכת 'שהחיינו', והרוצה לצאת ידי כולם יברך 'שהחיינו' על בגד או פרי חדש, ויכוון בברכתו אף על הגירות.]
הגֵר בירך בהתרגשות "שהחיינו" על הפרי, וטעם ממנו, ולאחר מכן נטל את כוסית הליקר, ועמד לברך עליה, אלא, שלפתע עצרה אותו אשתו (שגם היא התגיירה): "מה אתך – הרי אתה בשרי!…".
"בשרי?! – תמה למולה – מתי בדיוק אכלתי בשר?". והאשה הזכירה לו: "לפני שעתיים אכלנו יחד סעודה בשרית, והרי למדנו שבטרם חלוף שש שעות שלימות אסור לאכול חלב!".
טען הבעל: "אולי בכל זאת מותר לי לשתות חלב, שכן כשאכלתי הייתי גוי, וכעת אני יהודי…".
נשאלת אפוא השאלה – האם אכן צריך הגר להמתין שש שעות עד לאכילת חלב, או שמא מותר לו לשתות את המשקה החלבי, היות ואכל את הבשר בהיותו גוי, וכעת הוא אדם אחר, 'בריה חדשה', שכן 'גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי', ואין להתחשב במה שאכל לפני הגירות
והשיב הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א: שהלא יש שני טעמים בחיוב המתנת שש שעות בין אכילת בשר לחלב (כפי שכותב הטור ביו"ד ריש סי' פ"ט):
א) לשיטת רש"י הטעם הוא, כיון שהבשר מוציא שומן הנדבק בפיו ומושך טעם לזמן רב, ושיערו חכמים שרק אחר שש שעות כבר נתעכל לגמרי ואז מותר לאכול גבינה.
ב) לשיטת הרמב"ם הטעם הוא, משום החשש שמא נשאר בשר בין השיניים (ולאחר שש שעות גם אם נשאר בשר הוא נחשב כמעוכל).
לאור זאת, היה מקום לומר, שגם הגר שלפנינו יצטרך להמתין שש שעות כדי לאכול מאכלי חלב, כיון ששני טעמי ההמתנה שייכים גם בו; הבשר שאכל עדיין לא התעכל והוא מושך טעם, וגם יתכן שיש בשר בין שיניו, ולכן עליו להמתין שש שעות שלימות עד לאכילת מאכלי חלב!
אמנם, יש מקום גדול לטעון, שטעמים אלו אינם שייכים בגר שנתגייר; הטעם הראשון של טעם הבשר הנמשך, לא שייך בענייננו, שכן ידוע מרבינו החתם סופר, שגופו של גוי אינו דומה לגופו של ישראל (כי גוי 'חביל גופיה' מפני שאוכל נבילות וטריפות, ובשרו בשר חמורים), ולכן אכילתו בהיותו גוי, אינה מחייבת אותו בהנהגה זו של המתנה בין בשר וחלב, לאחר שהפך לגוף אחר ומהות חדשה של ישראל. וכדברי הרמב"ם (זבים פ"ב מ"ג) 'כלל הוא אצלינו: גר שנתגייר כקטן שנולד, ואין משגיחים במאומה על מצבו הקודם'
וגם הטעם של חשש הבשר בין השיניים לא שייך בגר, מפני שלפני שהגר טובל עליו להקפיד שלא יהיה עליו שום חציצה, וממילא הוא מנקה היטב את שיניו, וברור שלא נשאר שם בשר כלל. ואמנם בישראל אין זה מועיל כדי לאכול חלב, כי לא חילקו רבותינו בגזירתם, ובכל אופן תיקנו שאין לאכול חלב תוך שש שעות, אבל ביחס לאחד שאכל בהיותו גוי, נראה שהנהגה מיוחדת זו לא נאמרה
ולכן היה נראה שהגר רשאי לאכול לאחר גירותו מאכלי חלב, אף שהוא תוך שש שעות לאכילת הבשר שאכל בהיותו נכרי.
אולם, כאשר הצעתי את דבריי לפני גיסי מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, לא קיבלם, ואמר שלמעשה יש להורות לגר שלא לאכול חלב עד שיעברו שש שעות שלימות מאכילת הבשר, אף שאכלו בגיותו.
לסיכום: אסור לגֵר לאכול מאכלי חלב תוך שש שעות לאכילת הבשר, הגם שאכל את הבשר בהיותו נכרי.
(ופריו מתוק – פרשת ראה)
עירובין כז
מדוע צריך פסוק לפטור את הנשים מסוכה?
כל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות
הגמרא בסוכה (כח.) דורשת מהפסוק 'האזרח' (ויקרא כג מב) להוציא את הנשים, ויש מקשים הרי סוכה היא מצות עשה שהזמן גרמא וא"כ מדוע צריך פסוק מיוחד ללמוד מהאזרח להוציא את הנשים הרי הם ממילא פטורות ככל מצות עשה שהזמן גרמא. ועוד קשה מדוע באמת נשים פטורות הרי אף הם היו באותו הנס של ענני כבוד, ואכן קושיא אחת מתורצת בחברתה, שלולא הלימוד מהאזרח היינו אומרים שהנשים גם כן חייבות בסוכה כי אף הם היו באותו הנס, לכן צריך את הלימוד מהאזרח שהם פטורות.
ובאמת מדוע שנשים יהיו פטורות אם אף הם היו באותו הנס?
ויש ליישב לפי מה שכתב הפנים יפות זי"ע שלנשים לא היה חלק בעשיית המשכן כי הוא נעשה לכפר על העגל והרי הנשים לא חטאו בעגל, ולפי מה שכתב הגר"א שמצות סוכה היא לזכר ענני כבוד שחזרו ע"י עשיית המשכן א"כ מובן שנשים פטורות כי אין להם שייכות לבניית המשכן שהיה כפרה על העגל שבו לא השתתפו הנשים.
(עין אליהו – לרבי אליהו שיק זלה"ה אב"ד לידה)
עירובין כו
איך זכה בעל ה'קיצור שולחן ערוך' שספרו נתקבל בכל תפוצות ישראל?
חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו
בספר חיים של תורה מסופר, כי הגיעו לפני הרה"ק בעל האמרי אמת מגור זי"ע וספרו לו שהרופא ביקר אצל הרבי הקדוש מאוסטרובצה זי"ע ואמר שעליו לאכול, אחרת חייו בסכנה, אולם הוא מסרב לשמוע, ואולי הרבי מגור יוכל לשכנעו. שאל הרבי: האם יש כאן עגלה? כשנענה בחיוב, יצא מיד את הבית ונסע לאוסטרובצה נכנס אל הרבי ושאלו: מדוע לא יאכל מר, הרי זה טוב מאד לאכול! היכן מצינו שטוב לאכול, שאל הרבי מאוסטרובצה? ענה האמרי אמת: הרי כתוב בתורה לגבי אדם שנשבע "להרע או להיטיב", ודרשו חז"ל "להרע" שלא אוכל, "להיטיב" – שאוכל, רואים שלאכול דבר טוב הוא! מיד פתח הגאון הקדוש ואמר: "אשר קדשנו במצותיו וציונו לשמוע דברי חכמים" ואכל דבר מה…
אמר הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע שמן הכתוב כאן, שדרשו "להיטיב" – שאוכל, רואים שאפשר להתעלות גם על ידי אכילה לשם שמים, ואין צריך להתעלות על ידי סיגופים. אם התורה הק' קוראת ל'אוכל' להיטיב, סימן שאכן אפשר להיטיב בדרך זו.
בספר הקדוש אוהב ישראל להרה"ק מאפטא זי"ע פירש לפי דברי רש"י הנ"ל את הפסוק (ירמיה ד כב) "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו". "חכמים המה להרע" – רצונם לקנות שלימות עם מדת להרע, שלא יאכלו וע"י התעניות והסיגופים המה רוצים לקנות השלימות. "ולהיטיב לא ידעו" – פירוש, להיטיב שיאכלו ועל ידי זה יקנו שלימות, זה לא ידעו…
כעין זה כתב הט"ז (אהע"ז סי' כה סק"א) על מה שכתב הרמב"ם על הפסוק (משלי ג.ו) "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" – מי שאוכל ושותה ומעדן נפשו, כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת השי"ת, יש לו שכר כמו שמתענה, עד כאן דברי הרמב"ם. וכותב על כך הט"ז: לדברים אלו יש אסמכתא בכתוב (תהילים קכז. ב) "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שינה" – יש תלמידי חכמים המנדדים שינה מעיניהם, ועוסקים בתורה הרבה. ויש תלמידי חכמים שישנים הרבה, כדי שיהיה להם כח וזריזות לב לעסוק בתורה, ויוכלו ללמוד בשעה אחת, מה שזה מצטער ועוסק בשתי שעות, ובודאי שניהם יש להם שכר בשווה. על כן אמר: "שוא לכם" – בחינם לכם שאתם מצטערים. "משכימי קום" – ומשכימים בבוקר. "מאחרי שבת" – בלילה, וממעטים שנתכם, זה בחינם. והטעם כי "כן יתן לידידו שינה" – דהיינו מי שישן הרבה, כדי שיחזק מוחו בתורה, נותן לו הקב"ה חלקו בתורה כמו מי שממעט בשינה ומצער עצמו, כי הכל הולך אחר המחשבה…
ומביא הרה"ג ר' יוסף ברגר שליט"א בשם הגאון רבי שמחה רבינוביץ שליט"א בעל הפסקי תשובות ששאלו פעם לבעל ה'קצור שולחן ערוך' הגה"ק רבי שלמה גאנצפריד זי"ע – איך זכה לכך שספרו נתקבל בכל תפוצות ישראל בכל אתר ואתר? ענה ואמר תשובה מדהימה: היות ואני ישן מידי לילה שמונה שעות, לכן כשישבתי לכתוב את הספר, היה זה בצלילות המח והדעת, ויכולתי לכתוב דברים ברורים השווים לכל אחד!…
(פנינים – הרה"ג ר' יוסף ברגר שליט"א)
עירובין כה
איך יכול להוציא ידי חובה כשכבר קיים המצוה?
שאם עשה מחיצה על התל שהועיל
הגאון אב"ד קוז'יגלוב הרה"ג ר' צבי אריה פרומר (שיח השדה עמ' לג) דן לבאר לגבי ברכת המצוות שגם מי שיצא כבר ידי חובה, יכול להוציא את חבירו. והלא מצינו שכל מי שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את המחייב בברכה, ומדוע זה שיצא וקיים את המצוה נקרא מחוייב בדבר.
והסביר זאת על פי דברי המהר"ל מפראג (נתיבות עולם נתיב העבודה פי"ט) שלומדים מדבריו שבמצוות זמניות, חיוב המצוה ושורשה הוא לקיים את המצוה כל היום כתפילין ולולב, אלא שאם הניח תפילין ונטל לולב פעם אחת ביום יצא ידי חובת המצוה, אבל בודאי אם יניח תפילין עוד פעם או יטול לולב בודאי שבמעשה השני גם כן מקיים מצות תפילין ולולב, ויש על זה ממש שם מצוה, אף על פי שכבר נפטר ידי חובת המצוה בפעם הראשונה שהניח התפילין וכבר אין עליו חיוב, בכל זאת כשעשה את המעשה בשנית קיים מצוה, ולכן אף שיצא ידי חובה נחשב עדיין מחוייב בדבר, כיון שאם היה עושה עוד פעם את המצוה היה מקיים מצוה בזה, כי שם מחוייב בדבר נשאר עליו. משא"כ כשאינו מחויב בדבר, אפילו כשעושה את המעשה לא יקיים בזה שום מצוה, ובודאי שלא יכול להוציא אחרים כי הוא בהגדרת אינו מחויב בדבר כלל.
וסמך לסברא זו מצא הגאון הנ"ל בשיטת רש"י בחולין, שאף שקיי"ל שמספיק לשחוט רוב הסימנים, בכל זאת מי ששחט הכל ובמיעוט האחרון פסל השחיטה ע"י שהיה, חלדה, גרמה וכדו' השחיטה נפסלה. רואים מזה שלמרות שכלל לא היה צריך להמשיך לשחוט באותו מיעוט אחרון משום שרובו ככולו, בכל זאת אין הפירוש שהוא פטור לגמרי מלשחוט את אותו המיעוט, אלא יש עליו חוב לשחוט גם את המיעוט אלא שהחיוב הזה נפטר משום רובו ככולו, אבל כששוחט את המיעוט הוא מקיים מצוות שחיטה, ושפיר נפסל ע"י שהיה וכדו'.
והמקור לזה הוא בסוגייתנו, שהנה לכאורה קשה מדוע לא נחשבת עשיית המחיצה על התל מחיצה על גבי מחיצה, הרי קיי"ל שבתל גם כן יש מחיצות מכח גוד אסיק וא"כ יש כאן מחיצות, ואח"כ כשמוסיף עוד מחיצות מדוע זה לא נקרא מחיצות ע"ג מחיצות.
אך לפי הנתבאר מובן, שהרי בפועל אין מחיצות אלא רק דין גוד אסיק שפוטרו מלעשות מחיצות, והרי זה כאילו היו מחיצות, ועל כן כשעושה אח"כ מחיצות בפועל, שפיר נקרא המעשה עשיית מחיצה כדי להועיל שיהיה דין מוקף לדירה.
(דף על דף)
עירובין כד
הבחור חזר בתשובה והשדכן דרש את כספו
פנים חדשות באו לכאן
מעשה בנערה בעלת תשובה, בת להורים חילונים לגמרי, שאביה פנה אליה וביקש רשות למצוא עבורה חתן. האב עמד על כך, שמאחר ומשפחתם הינה נחשבת למכובדת ועשירה, כך גם צריכה להיות משפחת החתן, "כראוי וכנאה למשפחתנו החשובה".
אמרה הבת לאביה: "אין לי שום התנגדות לשידוך עם משפחה עשירה, רק דבר אחד חשוב לי – שיהיה בחור שיושב ולומד!".
האב, שהינו אדם תמים ואינו מכיר כלל את הציבור החרדי ומושגיו, התקשר לשדכן המתעסק עם 'כל המגזרים', וסיפר שמחפש עבור בתו בחור טוב שיושב ולומד, כמובן ממשפחה מכובדת. "יש לי בחור מצוין שעונה על כל הדרישות שלכם", אמר השדכן. ונקבעה פגישה.
הבחורה הגיעה למקום המיועד, ראתה את הבחור, ו…חשכו עיניה. לפניה עמד בחור בעל מראה של אדם רחוק מאוד מיהדות. מיהרה להתנצל, והסבירה שמדובר באי-הבנה, כי ביקשה בחור חרדי שיושב ולומד.
הבחור ביקש להבהיר: "גם אני יושב ולומד, באוניברסיטה, בעוד זמן קצר אני מסיים תואר בפיזיקה… ואני גם קצת דתי – סיפר בגאווה – משתדל לקרוא לפעמים פרשת שבוע, ולבקר בבית הכנסת בחגים…". הבחורה חזרה והתנצלה, הבהירה עם איזה בחור התכוונה להשתדך, וביקשה לסיים את הפגישה.
עדינות נפשה של הנערה, הרשימו מאוד את הבחור. הוא היה מלא התפעלות מאצילותיה ומידותיה.
ומה אירע כעת? – כעבור מספר ימים נכנס לישיבה מצויינת לבעלי תשובה, ובחלוף שנתיים של שקידה ושקיעה בלימוד התורה, הפך לבן עלייה אמיתי!
הבחור פנה אל אביה של אותה בחורה, וביקש לברר אם בתו התארסה. האב השיב בשלילה, והבחור ביקש להיפגש עמה שוב. הבחורה ביררה אודות הבחור, וכששמעה מרבותיו שמדובר בעילוי של ממש, שקדן מופלא ואציל המידות, הסכימה להיפגש עמו.
בפגישה נוכחה לגלות, שאכן מדובר בבחור שונה לחלוטין מזה שפגשה לפני שנתיים, ובסייעתא דשמיא, באו השניים בברית האירוסין.
ומי מופיע כעת? – – –
השדכן, שמבקש לבוא על שכרו ולקבל דמי שדכנות מלאים!
וכאן באים בני הזוג וטוענים, ששמא אין הם חייבים בדמי שדכנות, כי הבחור שהתארס, הוא אינו אותו בחור שהשדכן הציע כי 'פנים חדשות באו לכאן'…
ונשאלת השאלה – האם קיים במקרה זה חיוב לשלם לשדכן?
השיב הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א על פי המעשה המובא במסכת כתובות (ס"ב:), אודות רבי עקיבא, שחמיו הדיר אותו ואת אשתו מכל נכסיו משום שהיה בור ועם הארץ וביקש להתיר את נדרו, ורבי עקיבא התיר לו את הנדר בכך ששאל אותו אם היית יודע שאותו רועה עני, עתיד להיות תלמיד חכם מובהק, כלום גם אז היית נודר את נדרך?!"
ושואלים התוספות: הרי הלכה בידינו, שאי אפשר לפתוח בהתרת נדרים ולהתיר נדר ב'נולד', כלומר בדבר שנולד והתחדש אחר כך, ולא היה קיים בשעת הנדר, ואינו רגיל ומצוי שיקרה, וכאן, הלא בשעת הנדר היה רבי עקיבא עם הארץ, ורק אחר כך נהיה לגדול בתורה?!
מתרצים תוספות: במקרה של רבי עקיבא, עובדת הפיכתו לאדם גדול, אינה נחשבת ל'נולד', אלא לדבר שהיה שכיח ומסתבר כבר בשעת נדרו של כלבא שבוע, היות ורבי עקיבא "הלך לבית המדרש, ודרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול".
ולענייננו – הבחור דנן, בשעת ההצעה, לא התכוין כלל ללכת ללמוד בבית המדרש, ולכן עובדת הפיכתו לבעל תשובה תלמיד חכם, היא בגדר 'נולד', ולא כזו הצעה הציע השדכן; ובפרט, שדבר נדיר מאוד הוא, שבחור שלומד פיזיקה באוניברסיטה, ינטוש את לימודיו, ויהפוך לבן ישיבה מצויין. כך שעצם הצעתו של השדכן, אין לה שום סיכוי, ונועדה לכישלון מלכתחילה, ולכן אינה מחייבת בדמי שדכנות.
אולם, כשהצעתי את דבריי לפני גיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, אמר שיש לשלם לשדכן את מלוא דמי השדכנות, כי כל אדם עשוי לעשות תשובה, אפילו אחד שהיה 'רשע כל ימיו'; וכדברי הרמב"ם בהלכות תשובה 'אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה; והיום הוא מודבק בשכינה, אהוב ונחמד קרוב וידיד'. ומאחר וגם יהודי רחוק עשוי להפוך לבעל תשובה ואף לתלמיד חכם, ממילא הצעתו של השדכן אכן הועילה, והביאה לנישואי בני הזוג. ולכן – סיים מרן הגר"ח – יש לשלם לשדכן את שכרו!
(ופריו מתוק – ויקרא פרשת מצורע)
עירובין כג
מדוע פרץ מרן הגר"ח קניבסקי בבכי סוער?
וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי
עדותו של הבה"ח חיים מלין מישיבת 'בית מדרש עליון' שהיה באותו רגע בחדרו של מרן שליט"א
היה זה ביום ג' לפרשת בשלח תשע"ט, אחר הצהריים, כאשר זכיתי להיכנס עם שניים מידידיי אל הקודש פנימה, אל קודש הקדשים של דורנו, ביתו נאווה קודש של רבינו. והנה, כאשר עמדנו לפניו, בעוד מרן שליט"א יושב והוגה בתלמודו, ראינו שהוא מצביע עם הסימנייה על שורות- הגמרא שעסק בה באותה עת, ולפתע פרץ בבכי נורא, והתייפח כך כ- 10 שניות! ויהי לחרדת אלוקים!
כל מי שהיה נוכח באותו מעמד, הזדעזע. ראינו בבירור את מרן שליט"א איך שכל גופיה מירתת ומתייפח בבכי, ולאחר זמן קצר פסק, והמשיך ללמוד. בעת אשר אני הקטן התקרבתי למרן שליט"א, הצצתי בחיל וברעדה לראות באיזה מסכת ובאיזה דף הוא אוחז, וראיתי שהיה זה במסכת מנחות, דף י"ח ע"א והבחנתי שכאשר – בכה היה זה בדיוק באמצע העמוד. יצאנו נרגשים מגודל המחזה, ומיד פתחנו דברי הגמרא הנ"ל, ולא האמנו למראה עינינו.
הגמרא שם מספרת על רבי שהלך ללמוד אצל רבי אלעזר בן שמוע ומצא שם את התנא יוסף הבבלי ששאל אותו שאלה בהלכות קרבנות האם השוחט את הזבח להניח מדמו למחר זו מחשבת פסול, או שמא רק כשחושב לאכול, או להקטיר למחר, הרי זו מחשבה הפוסלת, ולא כשחושב רק להניח הדם וענה לו שכשר. וחזר יוסף הבבלי על שאלה זו כמה פעמים במשך היום, עד שהוסיף לו שרבי אליעזר פוסל.
וכששמע זאת יוסף הבבלי שמח ביותר ואמר ששמע מרבי יהודה שפסול וביקש לו חבר שגם שמע כך מרבי יהודה ולא מצא, וחשש ששכח את מה ששמע מרבי יהודה ועכשיו ששומע כך גם מרבי אלעזר בן שמוע, שפסול, חזרה לו אבידתו. זלגו עיניו דמעות של רבי אלעזר בן שמוע, ואמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר, וקרא עליו את הפסוק מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. ומוסיפה הגמרא בהמשך שזה בעצם אותו מקור, כי רבי יהודה היה בנו של רבי אילעי ורבי אילעי היה תלמידו של רבי אליעזר, ולכן היו דברי רבי אליעזר חביבים אצל רבי יהודה ושנה משנתו של רבי אליעזר אף שלא היו להלכה.
נמצא אם כן, שבהגיע מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א לגמרא זו, כל כך נתרגש,ו"זלגו עיניו דמעות" ופרץ בבכי בראותו גודל אהבת התורה ויגיעתה שהיו לאותם אמוראים קדושי עליון, שכל כך טרחו ובקשו אחר החיפוש אם כך אמר הרבי או לא, וגם כיצד צהבו פניהם בהשיבם להם אבידה!
וכיצד זלגו עיניו של מרן הגר"ח בראותו גודל אהבת התורה של תלמידו, עד שקרא עליו "אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר", וגם המקרא "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי"!!!
(קול ברמה)
עירובין כב
מה זה אוהל מועד?
היום לעשותם – ולא למחר לעשותם, היום לעשותם – למחר לקבל שכרם
בפסוק האחרון בפרשת ואתחנן נאמר 'ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם' , ופירש שם רש"י והובא בגמרא בעירובין (כב.) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, כלומר בזה העולם אין שכר על המצוות, וכמאמרם בקידושין (לט:) "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" ואילו בפסוק שלאחריו, הפסוק הראשון של פרשת עקב ובהמשך הפסוקים שם מתואר כל השכר הגדול בעולם הזה אם נשמע לקול מצוות, והיה עקב וגו' ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך, ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירשך וגו' וצריך ביאור כיצד פירוש רש"י עולה יפה עם השכר הטוב המתואר בפרשתינו?
יש ביאור נפלא מהרה"צ ר' נפתלי צבי לינדר שליט"א, "והיה עקב תשמעון" אם תלכו בעקב האבות הקדושים, כלומר בדרך הסלולה שסללו לנו אזי אתן לכם את אשר הבטחתי לאבותיכם, והוא שילך האדם בדרכי אבות ללא סטיה מדרכיהם הקדושות, וכל שכן שלא יאמר חס ושלום שהתורה או איזה מצוה נתנה רק לדורות הקודמים, אבל לדורות שלנו זה כבר לא מתאים, על זה בא הכתוב לומר: "והיה עקב תשמעון", והוא לשמוע מה היה עקבותיהם של האבות הקדושים, ואז "ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך"
(חוט של חסד)
בעיר קַשוֹי הקימו תלמוד תורה נוסף על ה"חיידר" הקיים. רבני ועסקני העיר ראו בכך צורך השעה, משום שרצו שהתלמידים שהוריהם מעוניינים בהשכלה יקבלו חינוך בדרך ישראל סבא. רב העיר, הגאון רבי שאול בראך, היה בוחן את התלמידים בשני תלמודי התורה, הישן והחדש, מדי ראש חודש.
הגיע רבי שאול לתלמוד תורה הישן. קרא התלמיד את הפסוק הראשון בספר ויקרא: "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". שאלו רבי שאול: "מה זה אהל מועד?" השיב הילד: "אהל מועד".
"אבל מה זה אהל מועד?" שאלו שוב. "הרֶבה אמר: אהל מועד זה אהל מועד!", השיב.
בתלמוד תורה "המתוקן" שאל רבי שאול את אחד התלמידים: "מה זה אהל מועד?" השיבו הילד: "הרֶבה אמר שזה בנין גדול ויפה כמו ה'סינמה' פה בעיר"…
הפטיר רבי שאול: "אהל מועד אני לא בטוח שהילד יודע מה זה, אבל מה הוא 'סינמה' הוא כבר יודע…"
(נר לשולחן שבת)
עירובין כא
מה החכמה שבתקנות שלמה?
בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים
בעת ששלמה המלך תיקן עירובין ונטילת ידיים, יצאה בת קול ואמרה, בני אם חכם לבך ישמח ליבי גם אני.
אמרו בקוצק: מה היא החכמה הגדולה בתקנות אלו? אכן, חכמה גדולה יש כאן. 'עירובין' מסמל את ההתערבות בין בני האדם, חיבור בין נפרדים לרשות אחת, חצר אחת, בית אחד, יחידה אחת. 'נטילת ידיים' מסמלת את ההבדלה בין האנשים, ההטהרות בפרישות. חכמה גדולה היא לדעת לנווט בין השתיים…
(מאורות)
באחת משיחותיו אמר המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל שבחור סיפר לו שאין הוא משוחח עם חבריו בשולחן כי הוא מרגיש שהוא יותר טוב מהם, שהרי הוא מתפלל בכוונה ומאריך בשמונה עשרה. ואמרתי לו שע"י שהוא מאריך בשמונה עשרה יתכן מאד שיצא שכרו בהפסדו, כי זה מביאו לידי גאוה. העצה לבחור כזה היא דוקא לשוחח עם חברי השולחן שלו, כי בזה הוא מוריד את הגאוה שלו, שהוא כבר לא מרגיש את עצמו טוב מהם אלא כאחד מהם. ואפילו בדברים בטלים שהוא מדבר בשולחן הוא מקיים מצוה, שהוא נהיה מעורב עם הבריות"
(יתד נאמן ראה תשס"ט)
עירובין כ
מצא במוצ"ש את מכוניתו מרוסקת עם פתק עדות שנכתב בשבת
מחיצה העשויה בשבת
מעשה שהיה באדם שהחנה את מכוניתו בערב שבת בעיר אחרת. במוצאי שבת כאשר בא ליטול את המכונית מצאה מרוסקת. כשפתח את דלתה מצא פתק בו נאמר: אני הח"מ הייתי נוכח כאן בשבת בשעה 11.00 וראיתי שמכונית התנגשה במכוניתך והסתלקה במהירות מהמקום, רדפתי אחריה ורשמתי את מספרה. שמי הוא כך וכך, וכתובתי היא במקום פלוני, ומוכן אני להעיד על כך בבית המשפט.
כפי שמתברר, ניתן לגבות כמעט את מלוא סכום הנזק מחברת הבטוח, פרט לסכום מסויים שמחוייב לשלם הנהג שעשה את התאונה. נשאלת השאלה, האם מותר להשתמש בפתק זה שנכתב בשבת כדי לגבות את המגיע, האם אין בזה משום "מעשה שבת"?
תשובת הגר"י זילברשטיין שליט"א: "מעשה שבת" מסתבר שאין כאן, משום שההנאה תבוא מעדותו של העד שתהיה בלי חילול שבת, והפתק שנכתב בשבת רק גרם לתובע שידע למצוא את העד. אלא שיש לדון בזה מצד חילול ה', שהרי העד נמצא עקב הפתק שנכתב בשבת, ואולי יש בזה משום חילול ה', אם משתמש בפתק זה.
יש לדון בשאלה זו גם מצד אחר, שהרי שנינו (ב"ק לד:) "הדליק את הגדיש בשבת פטור, מפני שהוא מתחייב בנפשו", כלומר העובר עבירה שיש בה מיתת בית דין, ובשעת מעשה הזיק ממון חבירו, פטור מלשלם, משום שבאותה שעה שהזיק התחייב בעונש הגדול יותר, והוא מיתת בית דין.
וכך נפסקה הלכה במשנה ברורה בסימן תרי"ב, שהמחלל שבת ובאותה שעה הזיק, פטור מלשלם מחמת "קים ליה בדרבה מיניה", ואם כן אי אפשר לתבוע מהמזיק שישלם חלקו בנזק, מאחר ובאותה שעה חילל שבת, (אלא אם כן לא הבעיר אש ברגע ההתנגשות ממש) ואפילו אם נחליט שהנהג הוא תינוק שנשבה ואינו מזיד על חילול שבת, הרי גם שוגג פטור מתנא דבי חזקיה (כמבואר בב"ק דף לה.) ואולי מותר לתבוע מה שהזיק מדין תפיסה שכיודע מועלת תפיסה בקים ליה בדרבא מיניה.
אלא שעדיין קיימת בעיה נוספת, שאין לתובע כי אם עד אחד הפסול לעדות כדין המחלל שבת בפרהסיא. (אלא אם כן נאמר שדינו כתינוק שנשבה וצ"ע).
יש לציין עוד, שאסור לתובע לפנות בתביעה לערכאות, כי אם לאחר שיתבענו בבית -דין, והתובע על ידי ערכאות, הרי הוא מרים יד בתורת משה, ואף שחברת הביטוח כותבת ברורות בפוליסת הביטוח שלה, שלא תציית כי אם לבית המשפט – אין זה פוטר את התובע מלפנות לבית הדין תחילה, כמבואר בשו"ע חושן משפט, אלא שבית דין רשאי לתת רשות לתובע לפנות לערכאות מבלי שיזמין את חברת הביטוח, אם ברור להם הדבר שחברת הביטוח לא תציית ולא תופיע לפניהם.
(עלינו לשבח)
עירובין יט
מדוע זעק הטובע 'אני לא חוזר בתשובה'?
רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה
רבי ירוחם ממיר זצ"ל אמר, שלשוא הוגיעו חכמים וחוקרים מוחותיהם ליישב סתירות בהנהגת האדם, כמה דיו נשפך וכמה קולמוסים נשתברו בנסיונות אלו, ולחנם. ומדוע, כי אין כאן כל תמיהה: במהותו, האדם הוא יצור מלא סתירות!
אחד מראשי ההסתדרות, פוקר ומעביר על דת, רחץ בימה של תל אביב ונקלע למערבולת. למזלו, הבחין בו המציל. מיהר לסירתו, אל החסקה, והיציל אותו. כשהגיע אליו שמעו זועק בחרדה: "אני לא חוזר בתשובה, אני לא חוזר בתשובה!"
נו, תאמרו, הלא גמרא מפורשת היא בערובין (יט.) רשעים, אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה. אבל לא, תשמעו עד הסוף. כששבה אליו רוחו שאלו על כך. סיפר לו: גדלתי בבית דתי, אבי היה חסיד סלונים. נמשכתי אחר רוח התקופה והתפקרתי, החלטתי לעלות עם גרעין חלוצי ולייסד קיבוץ בארץ ישראל. אמר לי אבי: יתכן שאנו נפרדים לנצח ולא אראה אותך עוד, כפי שאכן היה. יש לי אליך בקשה אחת. לפני שאתה עולה ארצה, לך להפרד מהרבי, לקבל ברכת הדרך. האמת, כבר לא הייתי שם, אבל איך אומרים, בקשה אחרונה ממלאים.
חבשתי כיפה ונכנסתי אל הרבי. הוא ידע בדיוק מי אני והיכן אני, ואמר לי: "גדלת כאן, אבל האדם הוא בעל בחירה, ונסחפת למחוזות אחרים. אבל כלום לא יעזור לך, שורשיך כאן. דע, שלא תמות בלי תשובה!" כשיצא, תלש את הכיפה ושוב לא כסתה את ראשו. וכעת, שנכנס לים ונגרף למערבולת, חשש שקיצו בא ונזכר בדברי הרבי. החל לזעוק שאינו חוזר בתשובה. אם אינו חוזר, הרי לא ימות. שהרי כך הבטיח הרבי. והראיה, שאכן ניצל!
ואני מתבונן ושואל: ייצור כזה, כופר או מאמין?! אם כופר הוא, מה לו ולהבטחת הרבי. ואם מאמין, למה לא הניח הבוקר תפילין? והתשובה: אדם רגיל הוא, גדוש בסתירות…
כמה שיננו בנובהרדוק את הסיפור מ"חובות הלבבות" (סוף הקדמה שער הבטחון) על החסיד שנסע לסחור ולהתעשר במדינת הים, ומצאם עובדים לפסלי עץ ואבן. ולעג בפני הכומר: "איזה עיוורון וסכלות, לסגוד לפסל מעשה ידי אדם!" התעניין הלה: "ואתה, למי עבודתך?" התלהב: "לאלקים היחיד שברא הכל, ומשגיח על הכל, ומפרנס לכל!" אמר לו: "מעשיך סותרים את דבריך!"
תמה: "הכיצד?" הסביר: "אילו האמנת במה שאמרת, היה אלוקיך ממציא לפניך פרנסתך בעירך ולא היית טורח לעבור אורחות ימים לחפשה!" נסתמו טענותיו, ושב לעירו, ולא יצא ממנה! ולעניננו, הבין שחי חיי סתירה!
(והגדת)
עירובין יח
כיצד התחיל רבי עקיבא אייגר את הספדו על הגאון מוילנא?
מקצת שבחו בפניו דכתיב כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה
ידועה קושית העולם על דברי חז"ל שבשעה שדיבר ה׳ אל נח אמר לו ׳כי אותך ראיתי צדיק' ואילו בתחילת הפרשה כשדיבר עליו שלא בפניו אמר ׳נח איש צדיק תמים׳ – מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. ולכאורה הרי אין זה 'מקצת' אלא חצי, כי שלא בפניו אמר שתי מעלות ובפניו אמר רק מעלה אחת. וביאר הרה"ק המקור ברוך זי׳׳ע. כי אף 'איש' הוא מעלה גדולה… נמצא שבפניו אמר רק מעלה אחת, צדיק. ושלא בפניו שבחו בשלשה שבחים – איש, צדיק, תמים. הרי שבפניו אמר רק מקצת.
(באר הפרשה)
בספר סערת אליהו (וורשא תר"ן עמ' יב בהגהות אמרי שמואל אות ב') כתב: מובא בשם הגאון מרן עקיבא אייגר ז"ל שאמר בהספידו את רבינו הגר"א, התחיל במאמרם ז"ל 'אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת', ר"ל מדותיו הטובות, ואמרו ז"ל אומרים לאדם מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו. ואמרו ז"ל אחים לי בהספדאי דהתם קאמינא, ופירשו המפרשים שנפש הנספד עומדת במקום ההספד, ואז הוא בפניו, וא"כ אין לומר רק מקצת שבחו, ורק בזה האופן נוכל להספידו, היינו במקצת שבחו, אחת מני אלף ורבוא רבבות.
(קב ונקי)
עירובין יז
מדוע האמרי אמת קם לקחת בעצמו מים האחרונים?
מים אחרונים חובה
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ (יח.ד)
תמוה, אברהם שהצטיין במידת הכנסת אורחים, לקח לאורחים ג' סאים קמח סולת ושחט להם ג' פרים וכו', מדוע קימץ דווקא במים וציווה לקחת רק "מעט מים"? אלא אפשר לומר לפי מה מה שכתוב בשו"ע (או"ח ס' קפא) שנטילת מים אחרונים אין צריך שיעור ומספיק רק פעם אחת. והטעם משום שבאים לטהר הזוהמא של הידיים, וכדברי הזוהר בפרשת תרומה (דף קנד:) שאחר שאדם אוכל ומתענג צריך לתת חלק קטן לסטרא אחרא, והוא חלק של מים אחרונים שנוטלים את זוהמת הידיים ועי"ז נותנים לו את חלקו וכך אינו מזיק ולכן קבעוהו לחובה, ולכן טוב שלא להוסיף כח אלא לתת לו חלק קטן, ולכן נאמר (שם סק"ב) "מים אחרונים אין נוטלין על גבי קרקע, אלא בכלי מפני רוח רעה ששורה עליהם". ורש"י מביא כאן על הפסוק ורחצו רגליכם – כסבור שהם ערבים שמשתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. לכן הקפיד אברהם שלא להרבות במים הללו…
(פנינים – דבש וחלב)
מסופר על הרה"ק האמרי אמת מגור זצ"ל שישב בסעודה עם נכדו, וכשהגיעו לברכת המזון קם האמרי אמת לקחת בעצמו מים האחרונים, ושאלה אותו הרבנית למה לא ביקש מהנכד שיביא מים אחרונים כדי לחנכו במצוות, וענה האמרי אמת שרציתי לחנכו במידה זו שמה שאפשר לעשות לבדו מבלי להטריח מישהו אחר יעשה לבדו. על פי זה דברים אלו ניתן ליישב את קושיית ה'זכר חיים' על הפסוק 'ואל הבקר רץ אברהם ויתן אל הנער' (בראשית יח ז) ומפרש רש"י 'אל הנער זה ישמעאל, כדי לחנכו במצוות' ומקשה ה'זכר חיים' אם כן למה רץ אברהם אבינו בעצמו אל הבקר ורק אח"כ נתן אל הנער. אלא שאברהם כאן רצה לחנך את בנו בשני הדברים, קודם רץ אברהם אבינו בעצמו ועל ידי זה חינכו שלא להטריח אחרים, ואח"כ נתן לנער לסיים המצווה כדי לחנכו במצוות עצמם, ונתן לו שתי דוגמאות של חינוך.
(במדבר יהודה, במשנת רש"י מהד 'בערקאוויטש)
עירובין טז
מה הועילו האבנים שיעקב היניח אם הם היו רק סביב ראשו?
פרוץ מרובה על העומד
אחד מחסידי הרה"ק רבי יחזקאל מקאז'מיר זי"ע נכנס אליו בשאלה, הוא נצרך לעזוב את שערי 'בית המדרש' לעסוק על המחיה ועל הכלכלה, ורב פחדו מהבלבול השורר בשווקים וברחובות.
אמר לו הרה"ק כתיב 'ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו', וברש"י, 'עשאן כמין מרזב סביב לראשו, 'שירא מפני חיות רעות'. והדבר תמוה, וכי איזו שמירה היא לשים גדר אבנים רק סביב הראש, הלא 'פרוץ מרובה על העומד' – באשר כל גופו אינו שמור מן החיות והמזיקים, אלא, משל לציפור שנפלה לתוך ביצה והחלה לשקוע בה יותר ויותר – אם כנפיה עדיין לא טבעו, בידה לצאת מהבוץ על ידי כנפיה, ואם גם כנפיה טבעו בתוככי הבוץ, כל זמן שראשה מחוץ לבוץ עדיין תוכל לזעוק 'הצלה' ויבואו להושיעה, אבל כשגם הראש נשקע בבוץ, אוי לה…
ולכן בצאת יעקב אבינו חרנה, לבית לבן הרמאי, נתיירא מפני חיות רעות, וחשש מאד, כי מי יודע מה מצפה לו שם, על כן עשה 'שמירה מעולה' סביב לראשו, כי כל זמן שהראש לא 'שקע', עדיין אפשר לו לאדם לזעוק לעזרה ולהצלה, אמר לו הרה"ק, כך גם אתה, בצאתך לעבודת הפרנסה, הזהר על 'ראשך' לבל ישקע בהבלי העולם הזה, ותשמור על ה'אמונה' שבמח, ובזה תנצל מכל הבלבול והרע, ובכל עת ובכל זמן עדיין תהיה מקושר כראוי אל ה' הוא האלוקים.
(באר הפרשה)
עירובין טו
איזו שאלה היתה לחזון איש על שדרות רבי טרפון בבני ברק?
שנטעו מתחילה לכך
ההולך במקום שיש בו פרחים הנותנים ריח טוב, האם כשנכנס לגן צריך לברך על הריח הטוב, או שמא אין מברכים על ריח כשהוא מחובר? לכאורה מברכים עליו, וכמבואר בשו"ע (או"ח סי' שלו ס"י) הדס מחובר, מותר להריח בו בשבת, ומסתמא הכוונה כדי לברך עליו.
והנה בשו"ת ארץ צבי (ח"ב סימן יג) להגאון מקוז'יגלוב נשאל על ההולך לטייל בגן של פרחים ושושנים ונהנה מריחם אם צריך לברך. והשיב, לכאורה פשוט שצריך לברך, שהרי נעשו להריח והוא מתכוין להנות מהריח, מכל מקום יש להסתפק על פי מה שכתבו המגן אברהם (סי' ריז סק"א) והפרי מגדים (שם משבצ"ז סק"א) שצריך שיונחו הבשמים במקום זה על מנת להריחם ואז צריך לברך, וא"כ הרי כשנוטעים הפרחים והשושנים בעת הנטיעה שהונחו שם עדיין אין להם ריח, ורק אח"כ כשצצים הפרחים יש ריח, א"כ הפרחים והשושנים לא הונחו שם לריח, וא"כ אין צריך אולי לברך. ומצד שני יש לומר דכיון שעיקר הצורך הוא שיונח לריח, והרי עיקר נטיעת הפרחים ושושנים הוא על מנת שיתנו אח"כ ריח, א"כ אפשר לומר שזה נקרא שהונחו שם לריח.
ותלמיד אחד הביא ראיה שיש לברך, מהגמרא בערובין בדף ט"ו ע"א שאע"ג שלחי העומד מאליו שלא נעשה לשם לחי לא מועיל, מכל מקום מועיל מה שניטעו מתחלה לשם כך שייחשב לשם לחי, כך גם מה שנטעו מתחילה לשם ריח נחשב שהונח כאן לריח ויפה העיר, עכ"ל.
ומסיק בסוף להלכה שאם נטעו מתחלה כדי לתלוש השושנים ולמוכרן, חשוב שלא הונחו כאן לשם ריח ופטור מלברך, וכן אם נטעו לאכילה כגון תפוחי זהב אף שריח האילנות טוב ומשיב את הנפש פטור מלברך, אבל אם נטעו מתחילה לכך, לטייל בגן וליהנות מריח השושנים בעודם באיבם מחוברים לקרקע, צריך לברך עליהם כשמטייל ונהנה מהריח.
ומהיות טוב, יניעם ממקומם ויקרבם לחוטם, ואז יברך, וזה נחשב כלקיחה חדשה, ולענין מעשה אין לברך רק באופן זה, שאם לא נטלן בידו לקרבן אליו, למיחש מיבעי שאולי לא נחשב כהונח שם לריח.
יש להוסיף שבהגהה לשו"ת שם מובא: ששאלה זו נשאל הגאון בעל הארץ צבי מתלמידו הרה"ח ר' יצחק איטשע ז"ל ארליך מבני ברק והתייחסה לשדרת הפרחים והשושנים שהיתה אז ברח' רבי טרפון בבני ברק. וכאשר ביקר אצל החזון איש שאל אותו החזון איש על אותה ערוגת פרחים והרב מקוז'יגלוב הבטיח להשיב לו בארוכה, וכשקיבל החזון איש את תשובתו הגיב בהתפעלות ואמר שמזה עשרות שנים לא נזדמן לי לפגוש משיב גאוני מטיפוס כזה.
(ע"פ חשוקי חמד, מרביצי תורה מעולם החסידות)
עירובין יד
כנגד מה היו המאה וחמשים מקוה טהרה בים שעשה שלמה?
תניא רבי חייא ים שעשה שלמה היה מחזיק מאה וחמשים מקוה טהרה
הרה"ק רבי דוד מטאלנא זי"ע היה מפרש ואומר: הנה בדיני "נגעים" מצינו במשנה (נגעים פ"ג מ"א) "הטומאה והטהרה בידי כהן, אומרים לו אמור טמא – והוא אומר טמא, אמור טהור – והוא אומר טהור", ופירש הרע"ב: "חכם ישראל רואה את הנגעים, ואומר לכהן, אף על פי שהוא שוטה, אמור: טמא, אמור: טהור". נמצא שהגם שאין הכהן המטמא והמטהר מבין דבר, מכל מקום כשאומר "טמא" חלה טומאה על המנוגע, וכשאומר "טהור" יצא המנוגע מטומאתו.
כזה ממש ביקש דוד המלך ע"ה על מזמורי התהלים שלו, שאפילו כשיאמרם אדם שאינו יודע ומבין בין ימינו לשמאלו, יתקבלו אותם בקשות לרצון ולרחמים לפני אבינו שבשמים, כאותו כהן עם הארץ שאינו מבין דבר ואומר "טמא" ו"טהור" ופועל בכך… ונמצא לפי זה שיש באמירת תהלים סגולה נפלאה… שכל האומרם אפילו שאינו מבין ועומד על סודם וכוונתם פועל בהם…
בספר "טהרת יום טוב" (חי"א אות כב) כותב רעיון נוסף בשם הרה"ק מטאלנא זי"ע, וזה לשונו: "סיפר לי הרה"צ מטאלנא שליט"א אדמו"ר בפילאדעלפיא, בשם זקינו הגה"ק רבי דוד מטאלנא זי"ע, כי תהלים יש לו רק מספר ק"נ מזמורים, ו"מקוה" עולה יותר מזה, כי "מקוה" הוא מספר קנ"א. עד כאן". ולהכי הוצרך דוד המלך ע"ה לבקש שתהא אמירת תהלים כנגעים ואהלות, היינו שיטהרו מזמורי התהלים את האדם כאילו טבל במקוה אחר נגעים ואהלות… כי לולא בקשתו היה "חסר אחד" לטהרת המקוה… ודפח"ח
בעיקר הדבר כתב כיוצא בזה בספר צדקת הצדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע (אות רח): "שמעתי דמאה וחמשים מקוה טהרה דים של שלמה (עי' עירובין יד.), הם נגד מאה וחמשים מזמורי תהלים", וכבר נודע ומפורסם שבכל מקום שכותב רבי צדוק זי"ע "שמעתי" – הוא קבלה שקיבל מרבו הגה"ק רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא זי"ע
(אור לישרים, ליקוטי אב – הגדש"פ)
עירובין יג
מדוע הובאה דווקא המחלוקת של ראשו ורובו בסוכה כדוגמא?
ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן
בית הלל מקדימים את בית שמאי גם בסיפור דברים. לא רק בהלכה תמיד הם מקדימים את בית שמאי. אבל הגמרא מביאה ראיה מאדם שאכל בסוכה כששולחנו בתוך הבית שבית שמאי פוסלים ובית הלל מכשירים. דווקא כאן ההלכה כבית שמאי, אז מה הראיה?
שאלה נוספת, של המלבי”ם, הגמרא בביצה אומרת (טז:) ששמאי הזקן היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת. מצא בהמה נאה, היה אומר זו לשבת, למחרת מצא נאה ממנה, היה אומר זו לשבת. בית הלל לא נוהג כך אלא מידה אחרת היתה לו. כל מעשיו לשם שמיים, שנאמר ברוך ה’ יום יום. מה המחלוקת כאן בין בית שמאי לבית הלל?
בגמרא בחגיגה (יב:) מובאת מחלוקת, בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה, והראייה: בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ, בית הלל אומרים הארץ נבראה תחילה, שנאמר ביום עשות אלוקים ארץ ושמים. מה זה משנה מי נברא תחילה?
המלבי”ם אומר יסוד נפלא – בית שמאי ובית הלל חלקו ביניהם מחלוקת אם אדם צריך להפריש עצמו מחיי העולם הזה לגמרי בעבודת ה’, או להשתמש בחיי העולם הזה לעבודת ה’. שמאי אומר שתפקידו של אדם להתנתק, להינזר מחיי העולם הזה. לכן שמאי היה אומר על כל מה שראה זו לשבת, הכוונה כשנגיע ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, לעולם הבא אחרי מאה ועשרים. שמאי היה רומז שהכל לשבת, לעולם הבא, ובעולם הזה אתה בא להינזר. הלל אומרים ברוך ה’ יום יום, שתפקידנו לאכול בעולם הזה ולקיים מה שאדם צריך לגופו. זו חובת אדם.
ממילא נוכל להבין מה המחלוקת של בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה, הכל לשמים כי שם התפקיד שלנו. שמאי זה מלשון שם, תפקידו להיות כל הזמן שם. כל התפקיד של האדם להיות שמים. בית הלל אומרים שהארץ נבראה תחילה, התפקיד של האדם להיות כאן ולקדש כאן את החומר. לעשות מהארץ שמים, לקחת את הארציות ולרומם אותה.
לכן לפי בית שמאי מי שראשו ורובו בסוכה ושולחנו בבית לא יוצא ידי חובה. כי האדם חייב להיות בדירת עראי, ולדעת שנמצא כאן רק בעראי. מי שאומר, נכון, אני בעראי, אבל משאיר את השולחן מחוץ לסוכה – הוא נוסע לחופשה, שוכח שנמצא בעולם עראי, משקיע השקעות לאלפיים שנה, לא קיים את תפקידו בעולם הזה, כי תפקידו הוא ששולחנו וראשו ורובו בדירת עראי. בית הלל אומרים לא, אם ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בבית, יצא ידי חובה. ראשו ורובו צריך להיות בדירת עראי, אבל שולחנו יכול להיות מחוץ לסוכה.
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום)
עירובין יב
האם מועיל צורת הפתח בוונציה
לשון ים הנכנס לחצר
בעיר וונציה יש מים בין הבתים, האם מועיל לעשות צורת הפתח בתוך המים, או שמא אין מועיל?
בפרי מגדים (סי' שסג משב"ז סק"א) מסתפק אם מועיל צורת הפתח במים, שיש לומר כמו שאין מועיל פתח במים, כן גם אין מועיל צורת הפתח. והמהר"ם א"ש שאל את החתם סופר (או"ח סי' פז) שאמת המים עוברת וחולקת העיר, אם יש לתקן ע"י צורת הפתח קנה אחד מעבר המים מזה, וקנה אחד מזה וקנה על גביהם ואז תידון העיר כחצר שאמת המים עוברת בתוכה או שנאמר שאנשים לא עושים פתח על גבי מים.
והשיב לו החתם סופר שהרי מצינו בגמרא (יב.) שמחלקים במים בין פרצתו יותר מעשר או פחות והיינו מטעם פתח, וא"כ רואים שעושים פתח על גבי המים. וכן מצינו במרחצאות שבכרכים שנבנה פתח על גבי מים ויורדים במדרגות הסולם העשויים לכך ופותחים פתח ונכנסים למים, גם בנהרות נבנו בתי מרחצאות והמים שוטפים מלמטה ובני אדם נכנסים לתוך המים ע"י פתחים הבנויים על גבי מים.
אמנם בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' קפו) כתב שאין לעשות צורת הפתח מעל למים, משום שבמקום שאין דרך לעשות פתח, זה לא נחשב פתח, וא"כ גם במים לא נחשב פתח כי במים אין הולכים כלל, והפמ"ג כתב בפירוש, שאנשים לא עושים פתח במים.
אך יתכן שבוונציה אומר הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שבאותם מקומות שהמים רדודים ואפשר להלך שם, או בימים גשומים במקומותינו, אף על פי שנתאספו שם הרבה מים, לכולי עלמא מועיל צורת הפתח, כיון שאפשר ללכת שם.
(ע"פ חשוקי חמד)
כשמרן הבריסקע'ר רב בא בפעם הראשונה לראות את ביתו ברחוב פרס היה זה בחודש אדר. כשעלה במעלה גרם המדרגות שהוביל לפתח הבית, שם היה שער כניסה, כשעבר מתחת לשער בעת כניסתו לבית, הרים מטרייתו ובדק את קורת השער ועמד על טיבה, והסביר כי הוא בודק אם יש לשער זה דין של 'צורת הפתח' או לא, וזאת כפי שיטתו שלהדלקת נר חנוכה על פתח ביתו צריך שתהיה צורת הפתח דווקא. זה מה שעניין אותו בעת שהוא בא לבדוק את ביתו שאמור לשמשו לכל השנה. לא מספר חדרים, לא גודלם, לא אם יש אוויר בבית ולא שום דבר אחר; הדבר הראשון היה: איפה יניחו את נרות חנוכה, שזה נוגע רק בעוד כמעט שנה.
עירובין יא
כמה גרוע זה לא לעשות כלום?
לא עשה ולא כלום
נשאל הרמ"ע מפאנו (בשו"ת סי' צ"ט) האם יש לדייק ולחלק בלשון חכמים דלפעמים נקטו בלשון "לא עשה כלום" ולפעמים נקטו בלשון "לא עשה ולא כלום", או דאין לדייק אלא כל אחד ואחד נקט בלשונו הרגיל בה.
והשיב דנראה לו דיש לדייק ולחלק ולומר, דכשהחכם רוצה לומר דהמעשה שעשה העושה לא השיג מטרתו נקט בלשון "לא עשה כלום", אבל כשהיה חשש שלא רק שלא השיג העושה המעשה מטרתו אלא הוא עוד גרם קלקול במעשיו אז החכם אומר בלשון "לא עשה ולא כלום", פי' לא עשה לא השיג מטרתו ולא כלום פי' אבל בכל זאת ע"י המעשה ג"כ לא גרם שום פגם וקלקול.
א"ה: וגם בכאן הפי' לא עשה, פי' לא הועיל במעשיו שזה יהי' צוה"פ שיועיל להתיר מטעם פתח. ולא כלום, פי' אבל גם לא גרם שום קלקול ולא הפסיד כלום שיכול לעשות אח"כ צוה"פ אחר.
(דף על דף)
מצינו בגמרא בשבת (כב:) ׳היה תפוש נר חנוכה ועומד, לא עשה ולא כלום' כי לא ניכר שהדליק לצורך המצוה. ואמר על כך הרה״ק רבי ״ישראל מטשורטקוב זי״ע (גנז״י תרפ"ד) שאין זו הדרך לתפוס את הנרות ולעמוד על עמדו.״ אלא צריך לקיים את הפסוק ׳לכו ונלכה באור ה״ (ישעיה ב ה) – שהאור יאיר לו להתחיל ׳ללכת׳ בעבודת ה'.
(באר הפרשה)
עירובין י
צורת הפתח שנעשתה כתיקונה ונמצאת בתוך שדה מוקשים
וליחוש דילמא שביק פתחא
שאלה באחד מהישובים הנמצא על גבול הצפון, מותקן עירוב למהדרין הסובב את כל שטח הישוב והשדות מסביב, ע"י צורת הפתח כדת וכדין, והנה מאחר שכמה וכמה פעמים אירע חדירות מחבלים באיזור זה, החליט הצבא להניח מוקשים באזור, ובין השדות בה הונחו המוקשים יש שדה של הישוב אשר מסביב לה יש צורת הפתח, והתעוררה שאלה על כשרות העירוב, מכיון שאין אפשרות לבוא ולהיכנס לאותה שדה מפני הסכנה, א"כ אולי בטל כוחה של צורת הפתח, מכיון שאין כאן 'פתח' הראוי לכניסה ויציאה, מה הדין?
תשובה שורש השאלה הוא האם מתנאי כשרות 'צורת הפתח' צריך שיוכלו להיכנס ולצאת דרך אותו פתח, ובאם דבר זה מתנאי כשרות צורת הפתח, יש לדון בנידון שלפנינו, שמצד הפתח הוא ראוי לכניסה ויציאה, אלא דאריא הוא דרביע עליה מצד דין 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', האם גם בכגון דא, הוי ריעותא בצורת הפתח או לאו.
ולכאורה ניתן להביא ראיה ברורה בנידון זה שאם לא עוברים בצורת פתח זה בטל ממנו שם פתח, מהגמרא בעירובין (י:) וליחוש דלמא שביק פיתחא רבה ועייל בפיתחא זוטא, ומפרש רש"י שמשום כך בטל תורת פתח ממנו, ואומרת הגמרא אמר רב אדא בר מתנה חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן. הרי לפנינו שאם היתה כזו מציאות שהיו מפסיקים להשתמש בפתח המתוקן בלחי, היה מתבטל שם 'פתח' ממנו.
וא"כ קל וחומר בענייננו, שלא עוברים בשדה מוקשים מפני הסכנה, שמתבטל שם 'פתח', ומה במקום שמניעת המעבר הוא מטעמי נוחות זה מבטל שם פתח, קל וחומר שהמניעה מצד מצוות המקום של ונשמרתם.
(ע"פ חשוקי חמד)
עירובין ט
כמה עלה לחפץ חיים הדפסת משנה ברורה חלק ד וממי ביקש סיוע לכך?
פחות פחות מארבעה במשך ארבע אמות
ארבעה כמובן הכוונה לטפחים וארבע כמו שאומרת הגמרא זה אמות וכן בכל מקום. ישנו מכתב מעניין של החפץ חיים ששלח אל הגאון והנדיב ר' אלעזר פרינץ והובא בספר 'פרנס לדורו' (עמ' 311), במענה לשאלתו על כך שבשולחן ערוך או"ח הנדפס בספר המשנה ברורה סימן נ"ה סעיף י"ד כתוב: מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה. והקשה הרב פרינץ שאין זה ארבע אמות אלא ארבעה טפחים.
והשיב לו החפץ חיים: אל כבוד הרב הגביר הנכבד בעמו וגדול בתורה, י"א (ירא אלוקים) באמת כק"ש (כבוד קדושת שמו) מו"ה אלעזר פרינז ני"ו יהי ד' אתו בכל מעשיו.
אחדש"ת על דבר אשר שאל כבוד תורתו במה שאמרו בשו"ע סימן נ"ה 'אפילו אינו רחב ארבע', ברור הדבר כדברי כבוד תורתו דהכוונה ארבעה טפחים, ורבותא הוא דאף דבעלמא קי"ל דפחות מארבעה טפחים לא חשיב, כדאיתא בריש חלון, וגם לענין מזוזה, כמו שכתב כבוד תורתו, אפילו הכי לענין צירוף מהני חלון כזה, וטעות סופר הוא מה שכתב בשו"ע ארבע, וצריך לומר ארבעה. ויש אצלי שו"ע מדפוס ראשון שהדפיסו הבית יוסף בעצמו, וכתוב שם: אפילו אינו רחב ד'. ועל כן ברור שהטעות בא מיד המדפיס.
ומידי בואי בדברים עם הוד מעלתו, אמרתי להודיע לו שאני עומד עתה להביא לבית הדפוס החלק משנה ברורה שעל הלכות רשויות ועירובין ושאר הלכות עד הלכות פסח, ומאוד משתוקקים כמה אנשים שיצא בקרוב לאור, כי בעבור שהיא הלכה חמורה מאוד, אי אפשר ללמוד אותה בלי ביאור מספיק, וגם גדולי זמנינו זרזוני על דבר הלכה זו לבארה, וב"ה בזכות רבים מבני ישראל נעזרתי בענין זה לפרשה ולבארה כיד ד' הטובה עלי. אכן מ"מ אני נבוך מאוד בענין הדפסתו, כי צריך להוציא עליו סך רב לערך שנים עשר מאות רובל כסף כמו שחשבתי כעת כשהייתי בווארשא (כדי להבין בערך מהו סכום זה, נציין שבמכתבים אחרים החפץ חיים כותב שהוא מוכר את הספר ברובל כסף אחד לערך).
ומלפנים לא היה קשה כ"כ להוציא המעות מהם (הכוונה לכיסוי העלויות ע"י מכירת הספרים) כי היו הימים טובים מאלה בפרנסה לישראל ולא כן עתה. וכידוע גם אז היה דרכי אחר הדפסה ליסע בעצמי באיזה עיירות, ועתה זקנתי וכוחותי חלושים וגם אחוס על הזמן שיקר לי מאוד. וע"י משולחים – בהדפסה הראשונה אי אפשר בשום אופן לפדות סך רב כזה, וע"כ הוסכם אצלי שאם ימצא איש אשר ירצה לקחת חלק במצוה זו של הוצאה לאור בחלק שו"ע זה, אני מתרצה לזה. ועל כן אדרוש הוד מעלתו אולי יודע מאיש כזה, ובודאי הדבר זכות גדולה כי הוא תלמוד תורה דרבים, ורבים וכן גדולי ישראל מצפים עליו. ואפשר שתגלגל זכות ע"י זכאי כמותו לדבר הזה. אך זאת אפרש לכ"ת שרצוני שלא יציע הדבר לפני הבאראן שליט"א (ע"פ מכתבים אחרים, הכוונה לברון ר' שמעון זאב רוטשילד) כי עליו מוטלים ענינים שונים מכל העולם, וע"כ אי אפשר להיות עזרתו רק מעט וזה אין שוה לי, כי פחות משליש או רביע על כל פנים מערך הוצאות הדפסה הנ"ל, אין כדאי לי הדבר לגמרי. ועל צדקת כבודו אבטח שלא ישים אשם עלי על שאני מטריח אותו לדרוש אחר זה.
וד' הטוב יברך את ידידי בכל מילי דמיטב ויצליחהו בכל מעשה ידיו ,כחפצו וכחפץ ידידו נצח.
ישראל מאיר הכהן מעיר ראדין
האדרעס שלי מיסטעצקי איישישקי ווילענסקי גובערנע גאספאדין יזרעל מאיר כהן
עירובין ח
האם מדינת איטליה היתה כבר בזמן עשו?
ויעלה הים שרטון
בברכת יצחק אבינו לעשו מברך, אותו יצחק 'משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל' (בראשית כז לט) וברש"י שם מפרש: משמני הארץ יהיה מושבך וגו' זו איטליא של יון. והקשה הרבי ר' העשי'ל בספרו חנוכת התורה מה רש"י רוצה לפרש בזה. ומבאר שהיה קשה לרש"י הלא כל הארץ ניתנה ליעקב ולא שייר כלום ואיה המקום משמני הארץ שנתן לעשו הלא כבר אמר ליעקב ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ. לכך פירש רש"י זו איטליא של יון. שהלא שנינו במסכת שבת (נו:) בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בה שרטון ונבנה עליה כרך רומי וזהו איטליא של יון. אם כן לא היתה איטליא ארץ בעת ההיא בשעה שבירך יצחק ולא היה בכלל ברכת יעקב.
(חנוכת התורה)
עירובין ז
מי זוכה לשמוע בת קול בכל יום?
ורבי יהושע היא דלא משגח בבת קול
המשנה באבות (פ"ו מ"ב) אומרת בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. וידועה הקושיא שלכאורה מה התועלת בזה אם אין מי שישמע, ואומר הגרא"א דסלר זצ"ל (במכתב מאליהו ח"א עמ' 234), וכן מובא כבר בכמה ספרים בשם הבעל שם טוב, שהרהורי התשובה העולים בלבו של אדם על ביטול תורה, הם משתלשלים מאותה בת קול, וכשאדם רוצה לשמוע, הוא שומע את הבת קול בתוך ליבו, וכל זה רק אם אכן באמת רוצה הוא לשמוע.
ודבר פלא מובא בתפארת ישראל (אבות שם יכין אות לה) שאמרו הטבעיים בספרי הגאוגרפיה שגם עכשיו סביב להר סיני באויר שמעל ההר, נשמע תמיד קול הברה כעין קול רעם דברים, ואין מבין, ע"כ.
(קב ונקי)
עירובין ו
הכסיל בחושך הולך – ומה החכם עושה בחושך?
והכסיל בחושך הולך
בהקדמת ספרו 'אור עינים' כותב הגאון הקדוש רבי אליעזר צבי מקומרנה זצ"ל כללים נחוצים לעבודת ה', וזה לשון הכלל האחרון: כשבא אצלו היצר הרע לפתותו לאיזו עבירה או מדה רעה, אזי משיב לו שצריך בזה ישוב הדעת, אזי תיכף ומיד בורח ממנו. כי טבעו ודרכו של היצר הרע לחטוף לאדם ברגע זה שמפתה אותו אבל ישוב הדעת אינו יכול לסבול. כנודע דרך של כל רשעים, שהיצר הרע שלהם חוטף אותם ברגע הפיתוי, בלי שום ישוב הדעת כלל, וזהו שנאמר בקהלת (ב יד) 'החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך', לאמר, החכם פועל בישוב הדעת שבראשו והכסיל נמהר בלא ישוב הדעת.
וכבר שאל הצדיק רבי משה לייב מסאסוב זצ"ל, הכסיל בחושך הולך, ומה עושה החכם בחושך, והשיב, הוא פשוט לא הולך, מחכה שהחושך יעלם!
(והגדת)
עירובין ה
מה תפקידו של השַמַש בגיהנום?
דשוו תרוייהו כי הדדי, הוה ליה ספק דבריהן, וספק דבריהן להקל
הרש"י על המקום מפרש 'שמא צמצם ואסור, ושמא לא צמצם ומותר, דטלטול מבוי מדרבנן הוא, וספק דבריהם להקל'. והקשו תוס' הרי קיי"ל שבידי אדם אפשר לצמצם. ומתרצים תוס' שמכיון שהצמצום הוא בטורח גדול, לא הטריחוהו בדרבנן.
הרה"ג רבי חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל דן בספרו שו"ת אחיעזר במוהל שצריך ללכת ביו"ט ראשון של פסח למול, ויש ספק על מקום המילה אם הוא מחוץ לתחום של העירוב או בתוכו, ומביא את דברי התוס' שלא החמרו עליו למדוד בצמצום, ודן האחיעזר מאי שנא מאיסור דרבנן שנפל להיתר ואי אפשר לשער אם יש שישים מההיתר כנגד האיסור, שפסק השולחן ערוך (יו"ד סי' צח ס"ג) שהמאכל אסור ומבאר שם הט"ז (סק"ג) בשם המרדכי והרשב"א שאי"ז ספק דרבנן כיון שספק הבא מחוסר הכרה אינו ספק, ודעת שוטים הוא והמאכל נאסר באכילה.
ומפרש האחיעזר שההבדל ביניהם הוא, שכאשר נפל איסור להיתר יש איתחזק איסורא ולכן צריך שישים לבטלו, ולא יועיל חוסר ידיעה להקל בזה. אך בדבר שלא הוברר לנו שיש איסור כלל וכמובא בגמרא לגבי המבוי וכך גם לגבי המוהל, שוודאי היה עירוב כשר אלא שיש ספק אם הכפר המדובר בתוך העיר או מחוצה לו, אמרו חז"ל כיון שתחומין זה דרבנן, וטורח וקושי גדול לבדוק זאת ובפרט בימי שלג שהמדידה קשה ביותר, זה ספק בדבריהם ואזלינן לקולא גם בספק של חסרון ידיעה.
(דף על דף)
כשמדברים מעניני דרבנן שהקלו בהם, בנותן טעם להזכיר את דברי האדמו"ר מקלויזנבורג בעל ה'שפע חיים' זצ"ל, שאמר באחת משיחותיו כאשר נשאל על דין מסוים שנקט בו לאיסור, אם הוא אסור מדאורייתא או מדרבנן, וענה על כך שהתשובה לשאלה זו היא נפקא מינה רק עבור השַמַש של הגהינום לכמה מעלות חום לחמם אותו, אך עבורנו, יהודים המקפידים על קלה כבחמורה, אין זה נפקא מינה כלל.
עירובין ד
האם צריך לחבב גם את האבנים והעפר שמחוץ לארץ ישראל?
ורחץ את כל בשרו, את הטפל לבשרו
כשנשתנה שמו של אברהם אבינו. נאמר ״ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם (בראשית יז ה) ומדוע אפוא אצל יעקב אבינו אומר הפסוק 'ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל' (שם לב כט) ולא נאמרה המילה ׳את ־ ‘לא יעקב יאמר עוד את שמך'?
ומפרש רבי שאול מווילנא שהלא ידוע שתיבת 'את' באה לרבות את הטפל. כמו שמצינו בעירובין (ד:) 'את בשרו ־ את הטפל לבשרו'. ומאחר ושמו העיקרי של יעקב הוא ׳ישראל׳ ושמו הטפל הוא ׳יעקב׳ כמבואר בגמרא בברכות (יג.) 'לא שיעקר יעקב ממקומו. אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו'. לכן לא נאמר בשינוי שמו של יעקב ׳את׳. שאם היה נאמר ׳את׳ היה במשמע שיש איסור לקרוא ליעקב בשמו הטפל. מה שאין כן אצל אברהם שנאסר לקרוא לו בשמו הטפל לכן נאמר בו 'את'.
וברוח פנינה זו נראה להמתיק את המסופר בגמרא בכתובות (קיב.) על רבי חייא שהיה משתבח בעפר העיר עכו שנאמר 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו' (תהלים פרק קב טו), ולכאורה צריך להבין כיצד למד מהפסוק את הנהגתו, ומפרש הליקוטי בשמים שמפני שעכו איננה חלק מארץ ישראל אלא נספחת ונטפלת לארץ ישראל וכדברי הגמרא בגיטין (ב.) לכן קרא עליה הכתוב 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו', גם את האבנים והעפר הנטפלים לאבניה ועפרה של ארץ ישראל, יש לרצות ולחונן.
(ע"פ עלון תורת הקריה)
סיפר אחד מחסידי האדמו"ר ה'נתיבות שלום' מסלונים, שכשבא לצאת לחו"ל כדי להשתתף בשמחת נישואי אחיו, ונכנס לחדרו של רבינו לשאול את דעת קדשו לגבי הנסיעה, אמר לו שצריך לקחת עמו לחו"ל 'אוויר ארץ ישראל'. והוסיף להסביר לו מה כוונתו, כל זמן שמרגיש שהאדמה 'בוערת' מתחת רגליו בעת שהותו שם, סימן ששורר בקרבתו 'אוויר ארץ ישראל', אך באם ירגיש שלא היה מצטער לשהות עוד שבוע בחוץ לארץ, סימן שנכשל ושוב איבד את האוויר הקדוש של ארץ ישראל הכל כך נצרך בעת נסיעתו לשם.
(הר"ר נחמן דרקסלר – המודיע)
עירובין ג
היכן רמוזים בתורה כ' אמה של סוכה עירובין וחנוכה?
במבוי, בסוכה
האבודרהם אומר בהלכות חנוכה ששלשה דברים אם נתנם אדם למעלה מעשרים אמה פסולים. ואלו הן: מבוי, סוכה ונר חנוכה. ושלשתן יש להם רמז מן הפסוק. מבוי שנאמר (בראשית יט ח) 'כי על כן באו בצל קורתי', הקורה תהיה עד 'צל' טפחים (צ"ל בגימטריא מאה ועשרים) ולא יותר, ו'צל' טפחים הם עשרים אמה באמה בת ששה טפחים. סוכה שנאמר (ישעיה ד ו) 'וסוכה תהיה ל'צל' יומם מחורב'. חנוכה שנאמר (במדבר ז פד) 'זאת חנוכת המזבח ביום', – 'המזבח ביום' עולה למנין ק"כ.
ובעטרת זקנים הביא את דבריו והוסיף סימן על פי אותיות הא' ב': מאות א' עד ח', וח' בכלל, כמנין נרות חנוכה. מן ח' עד ע': ח' חנוכה. ט', טפחים. י', פירוש עד י' מצוה מן המובחר. ומכאן ואילך הוא סימן על האמות. כ', פירוש כ' אמות. ל', לחי. מ', מבוי. נ', נר. ס', סוכה. ע', פירוש עד כ' אמות שלטא עינא, וק"ל.
עירובין ב
בכמה זמן למד החזון איש את הפרק ראשון של עירובין?
במהרי׳׳ל (בספר הל׳ סוכה) מובא שהוא שאל אחד מדוע האריכו רש״י ושאר פוסקים במסכתות סוכה ועירובין יותר מבשאר מסכתות, והשיב לו שדיניהם רחוקים מדעת הבריות, כגון גוד אסיק גוד אחית ודין לבוד ודופן עקומה ולחי וקורה שמתירין את המבוי, והרבה כהאי גוונא אשר קשה לדעת סברתם, ועל כן חזרו הפרשנים להבינם ולהשכילם לכל.
ובספר מעשה איש (ח"ה ע׳ לה) המביא מהגרש״פ שטיינברג ו׳׳ל, (נאמן ביתו של החזון איש זצ״ל) הכותב: אמר לי פעם, שלמד חורף אחד בשנה מעוברת. ארבע עשרה שעות ליום בלי הפסק פרק ראשון ממסכתא עירובין.
בקונטרס פרק זכרונות שכתב הרה"ח ר' שמאי גינזבורג ז"ל (ע' 41) מספר שבתקופה ששימש את כ"ק האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל היה לי עוזר מתנדב ה' אברהם טוביה רוזנוסר נ"י, בשעות הבוקר המוקדמות ישבנו בחדר הסמוך לחדר הרבי ולמדנו ביחד, הרה"ג ר' פנחס מנחם שליט"א (כ"ק אדמו"ר בעל הפני מנחם זצ"ל) שהיה אז בחור צעיר הצטרף ללימוד מסכת עירובין, פעם נכנס לחדרנו הרבי זצ"ל הביט ואמר עירובין א שווערע גמרא, כשפנה לשוב לחדרו לחשתי כי זה איתא בזוהר, הרבי אמר בלשון שאלה בזוהר? כלל היה נקוט בידי אם מגיב מוכיח שטעיתי, אעפ"י שידעתי שזה בזוהר ריש פרשת תצא, בשעת הסעודה נסיתי להוציא ספר זוהר מהארון, שהיה מאחורי הרבי, סיבב את ראשו אלי ואמר לא צריך, זוהר רעיא מהימנא, אז למדתי לדעת שיש לציין אם זה בזוהר או במדור רעיא מהימנא שבזוהר.
(דף על דף)
סדר מועד
מסכת שבת
שבת קנז
מדוע לא הזיז האריז"ל את ידו עד למוצאי שבת?
מתעסק בעלמא אנא
שאלה. תלמיד חכם שהוא מעמיק נפלא, כשהוא שקוע בתורה ומתעמק בסוגיא, שוכח הוא מעצמו ותולש שערות מזקנו. נסתפק חכם זה וחושש שאם יתעמק בשבת בלימודו יבא לידי חשש תלישה כי אין לו שום שליטה על עצמו כשהוא לן בעומק ההלכה, האם לא יתעמק בתורתו בשבת?
תשובה. בגדר מתעסק הוא, ואין לפעולת התלישה כל מטרה לא ליפות ולא לתלוש, ולכן ישתדל מאד לא לתלוש שער ראשו, גם בימות החול, אך אין לו להמנע מלהתעמק בתורה דהוי מתעסק, ודומה למבואר במסכת שבת דף קנז ע"ב מתעסק בעלמא הוא.
הן אמנם האר"י הקדוש הכניס פעם ידו לזקנו ולא הוציאה כל השבת כולו, כמו שכתב מהר"ח פלאג'י בספרו 'רוח חיים' וז"ל: וכבר העידו על האריז"ל כי פעם אחת שכח והניח ידו על זקנו ביום השבת, ולא הוציאו עד שחשכה, שמא יתלוש איזה שער ביציאת היד מעל זקנו. ופירש בזה… שומר שבת מחללו. ושומר ידו מעשות כל רע. ושומר ידו לשון המתנה שממתין ידו שלא לחלל את השבת. (והביאו גם קצות השלחן ח"ח בדי השלחן עמוד מ"א) עכ"ל. אבל זוהי צדקתו של האר"י ז"ל, אבל מן הדין מותר לשואל לעמול בתורה גם בשבת.
(חשוקי חמד)
בשעטו"מ תם ונשלם מסכת שבת
שבת קנו
מה היא הזכות הגדולה שמשנה את מזלו של האדם?
רבי יוחנן אמר אין מזל לישראל
התוס׳ (ד״ה אין) אומרים ש׳מכל מקום על ידי זכות גדול משתנה'. ומה היא הזכות, מובא באליה רבא (סי' מז סק״ג) שיגיעת התורה היא הזכות הגדולה ובכוחה לשנות את המזל מרע לטוב, וכמו שמובא בזוהר הקדוש (פר׳ פנהס, ה״ג רמז:) שכל המשתדל כראוי בעסק התורה מתבטלים ממנו כל מזלות וכוכבים רעים, וממילא אף אם לפי מזלו יש לו חסרון בבני בחיי או במזוני, יכול מעתה על ידי יגיעתו בתורה להפכם לטובה ולברכה.
על פי זה מבאר האליה רבא את דברי רש״י על הפסוק (ויקרא כו ג) ׳אם בחוקותי תלכו ־ שתהיו עמלים בתורה, ולכאורה צריך ביאור היכן יש רמז בפסוק לעמל התורה, אלא יש לפרש שהנה בהמשך כתוב 'ונתתי גשמיכם בעתם', והוקשה לרש"י שהרי מזונא לא תלוי בזכויות אלא במזלא ואיך הבטיחה התורה שירדו גשמים בעתם, אלא ש'אם בחוקותי תלכו' הכוונה שיהיו עמלים בתורה, וממילא בזכות גדולה זו ישתנה מזלם – ויוכל להיות 'ונתתי גשמיכם בעתם'.
(באר הפרשה)
שבת קנה
על אלו איסורים אמר הגאון שהאחד הוא איסור עשיר והשני איסור עני?
אמר רב פפא לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא – אין עני יותר מהכלב ואין עשיר יותר מן החזיר.
רבנו הגר"א מוילנא ביאר זאת באופן נפלא: ישנם שני איסורים שנאמרו בתורה, האחד הוא איסור דיבור לשון הרע והשני הוא איסור אכילת חזיר (ויתר המאכלים האסורים).
הכלב מרמז על עוון 'לשון הרע' וכמו שנאמר בגמרא בפסחים (קיח.) 'כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים' שנאמר (שמות כג א) 'לא תישא שמע שווא' וסמך לו 'לכלב תשליכון אותו'.
במציאות אנו רואים כי האיסור לדבר לשון הרע הוא 'עני' כיוון שמעטים הם האנשים שבאמת נשמרים לחלוטין ממנו. ומאידך האיסור לאכול חזיר הוא עשיר כיון שרבים שומרים אותו.
(עלון מתוק מדבש)
שבת קנד
איזו הלכה לומדים מהאתון של בלעם?
והאיכא צער בעלי חיים
שמעתי מהרב שליט"א: אם צער בעלי חיים אסור מן התורה (עיין בבא מציעא דף ל"ב) באיזה פסוק הוא נאמר? שאלתי למרן החזו"א ואמר מפרשת בלק דכתיב "מה עשיתי לך כי היכתני זה שלש רגלים", (ועי' ספר מורה נבוכים להרמב"ם ובספר חסידים סי' תרס"ו, וברש"י שבת קכ"ח, ב' כתב שנלמד מ"עזב תעזב עמו", ועי' מאירי ב"מ ל"ב ב').
(דרך שיחה)
לכאורה באיסור 'צער בעלי חיים׳ נאמר רק שלא לצער אותם, אך מנין רואים שיש צורך גם לרחם על הבהמה ולמנוע ממנה צער? מסביר מרן הגרי״ג אדלשטיין שליט״א שהענין הוא שהאדם צריך לסגל בעצמו טבע של רחמים, להדבק במידותיו של הקב״ה, כמו שנאמר ”ורחמיו על כל מעשיו״, ומי שהוא רחמני בטבע ממילא הוא מוכרח להתנהג כך!
(פנינים מאירים)
הסיפור המאלף שלפנינו מובא בספר הקדוש 'קב הישר' (פרק ז'), בשם בעל החרדים: מעשה שהיה באיש חשוב, תם וישר, שהתאכסן אצלו הקדוש האר"י ז"ל, ועשה לו בעל הבית כבוד גדול. טרם עזיבתו, פנה האר"י הקדוש לבעל הבית: "ברצוני לגמול לך טובה בעד החיבה הגדולה והטרחה הרבה שטרחת למעני; אנא אמור לי מה הגמול אשר אשלם לך?".
השיב לו בעל הבית: "לי ולאשתי נולדו ילדים לפני כמה שנים, ומאז, הפסיקה אשתי ללדת ונעשתה עקרה. אולי ימציא לנו כבודו תרופה כדי שנוכל להיפקד כבראשונה".
הסתכל האר"י הקדוש בפני האיש, ואמר לו: "אגלה לך את הסיבה שנעשתה רעייתך עקרה; הנה ידוע לך שבחצר ביתכם היה עומד סולם קטן, והיו התרנגולים הקטנים עולים ויורדים בו, בכדי לשתות מים בכלי אשר היה סמוך לסולם, ובכך היו מרווים את צימאונם.
באחד הימים, אמרה אשתך למשרתת שתסיר את הסולם מאותו מקום. ואמנם לא היתה כוונתה לצער את האפרוחים, כי אם על מנת שיהא הבית נקי, אולם מאז אשר הוסר הסולם, התרנגולים הגדולים פורחים ומגיעים לכלי השתייה, אבל לאפרוחים הקטנים שאינם יכולים לפרוח, נגרם צער גדול, והם סובלים מצימאון נורא. עלה צפצופם של האפרוחים לפני הקב"ה המרחם על כל מעשיו, ועל כן נגזר על רעייתך להיות עקרה!".
שמע זאת בעל הבית ומיהר להחזיר את הסולם למקום הראשון. לא חלף זמן רב, וה' יתברך נתן לבעלת הבית הריון, וחזרה ללדת כבראשונה. הרי לך – מסיים הקב הישר – כי ה' יתברך פוקד ומשגיח על כל הבריות ברוב רחמיו וחסדיו, ומעניש את המצערים אותם
(ופריו מתוק – שמות)
שבת קנג
הדרשה של האבני נזר בילדותו בסיום מסכת שבת
פרק כד – מי שהחשיך
כאשר סיימו בבית המדרש את מסכת שבת, אמרו הלומדים לבעל אבני נזר – כאשר היה עדיין ילד, שיאמר הדרן כי כבר בהיותו ילד הפליא ילד זה בגאונותו והבטיחו שיתנו לו משקאות ומגדים. ואמר הילד שביום השבת ישנן עשרים וארבע שעות שעות, וכנגדן ישנן במסכת שבת עשרים וארבע פרקים.
אבל יש כאן קושיא מה עם תוספת שבת, והיה צריך להיות גם פרק כנגד תוספת שבת. אלא שתוספת שבת אינה מדאורייתא, ולכן הפרק האחרון של מסכת שבת הוא 'מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי', ולמה מותר לתת עם חשיכה לנכרי, כי תוספת שבת אינה מדאורייתא ולכן הקלו לו שיתן לגוי את כיסו, ולכן 'הדרן עלך מי שהחשיך', שמוכח מכאן שתוספת שבת אינה מדאורייתא, וממילא סליקא לה מסכת שבת, כי אם תוספת שבת היא מדאורייתא היו צריכים להיות למסכת שבת עוד שני פרקים אחת מלפניה ואחת לאחריה.
(פרדס יוסף ויקרא כג ג – דף על דף)
שבת קנב
איזה מיתה עצובה יותר – מוקדמת או מאוחרת?
רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם
על הפסוק וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים" (בראשית לה כט) מבאר רש"י, שלפי סדר האירועים יצחק אבינו לא מת עתה, שהרי מכירתו של יוסף, שמסופרת בפרשה הבאה, קדמה למיתתו של יצחק י"ב שנה. אלא ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה'.
אך מכל מקום נראה כי אף ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', לא לחינם נכתבה מיתתו וקבורתו של יצחק בדיוק כאן במקום זה. הבה נבין, אם כן, מה טעם יש בזה?
תירוץ ע"כ מתבאר מדברי הזוהר הקדוש: הנה, לפני מיתת יצחק נכתבו תולדותיו של יעקב ולאחריה תולדותיו של עשו. ללמדך שתמצית חייו של יצחק הם תולדות יעקב הממשיכים את דרכו ובחייהם מגשימים את חייו, ואילו תולדות עשיו על כל אלופיהם אינם מייצגים את חיי יצחק, ואינם בחלקו ובגורלו, ולכן ראויים הם להיכתב רק לאחר שתיארו את מותו וסוף חייו של יצחק אבינו.
דרוש נאה דרש אב"ד ריסקעווא, הגה"צ רבי אברהם שלמה כץ זצ"ל, על דברי רש"י אלו, בהספידו את ראב"ד ירושלים הגאון רבי פנחס אפשטיין זצ"ל.
טבע העולם, שכאשר אדם נפטר בדמי ימיו האבל גדול והצער עמוק, ואילו כאשר נפטר אדם זקן ושבע ימים פחות עצובים ומודאגים. אך האמת שכך צריכים להיות פני הדברים רק אצל אנשים פשוטים, כי אצל הצדיקים וגדולי התורה החשבון הוא הפוך, שהרי תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת, וכל כמה שהם חיים הרי הם עולים ומתעלים יותר וזיו אורם הגדול זורח ומאיר לדורות הבאים, הלומדים מדרכם ונהנים מטעם הזקנים שלהם. אם כן, ככל שיזקינו גדולה האבדה עוד יותר…
ע"כ אמר הכתוב "ויגווע יצחק וימת וייאסף אל עמיו זקן ושבע ימים", ואומר רש"י: "אין מוקדם ומאוחר בתורה" – רק אצל פשוטי העם ישנה מיתה מוקדמת עצובה יותר ומיתה מאוחרת מעציבה פחות, אבל אצל גדולי התורה 'אין מוקדם ומאוחר', כי גם מיתה מאוחרת היא מוקדמת מדי, שהרי בזקנותם אורם מאיר עוד יותר ותועלתם לדורות עדיין נצרכת.
(הרה"ג ר' ישראל ליוש שליט"א)
שבת קנא
מדוע נתן הרה"ג ר' משה שפירא זצ"ל צדקה לאדם מפוקפק ביותר?
כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים
הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע, כמובא בספר 'דברי דוד', בבארו את דברי חז"ל 'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים'. כי כל המרחם על הבריות – אדם שלבו גואה ברחמים ובחמלה על חברו, ומתאמץ ומתמסר ומשתדל למען ידידו, להצלחתו, לפרנסתו, לרווחתו ולהסיר דאגותיו מעליו, אזי 'מרחמים עליו' – על החבר הזה מתעוררים רחמי שמים, העובדה שיהודי ריחם עליו מעוררת עליו רחמי שמים.
הוא מוסיף ומגלה כיצד, וחושף טפח מהנעשה בעולמות העליונים: כאשר יהודי מרחם על יהודי אחר, מליצי היושר בשמים אומרים לבורא עולם, 'אם אדם בשר ודם כה מרחם ומתאמץ ומתמסר למען יהודי אחר, קל וחומר שמלך מלכי המלכים שהוא כל יכול יתאמץ למען אותו יהודי, וישלח דברו להשפיע עליו חסד ורחמים עד בלי די!'
הרה"ג ר' אהרון גינוער שליט"א נסע פעם במונית עם מורו ורבו הגאון רבי משה שפירא זצ"ל. המונית עצרה לפני הרמזור ומאן-דהוא הקיש על חלון הרכב והושיט את ידו לנדבה. חזותו של ההלך העידה עליו שהוא אדם מפוקפק, שמשתמש ב"חומרים מסוכנים" ומזיק לגופו. הגר"מ שפירא זצ"ל שלף את ארנקו והעניק לו שטר של עשרים שקל. הרב גינוער לא התאפק ושאל "הרב הרי יודע שהכסף לא ילך לאוכל אלא לדברים גרועים. אם כן, מדוע הרב נתן לו נדבה הגונה?".
הביט בו רבי משה שפירא בעיניו החודרות ואמר: "אם יהודי מושיט לי יד ומבקש עזרה ואני לא עושה חשבונות, גם הקב"ה לא יעשה איתי חשבונות. כדרך שאדם נוהג באחרים, ינהג איתו הקב"ה!".
(הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א)
שבת קנ
מה טיבו של 'למנצח בנגינות' ליד 'הרהורים מותרים ולשדך הבנות'?
ממצוא חפצך ודבר דבר, חפציך אסורים חפצי שמים מותרין
בזמירות שבת אנו אומרים: חפציך בו אסורים, וגם לחשוב חשבונות, הרהורים מותרים, ולשדך הבנות, ותינוק ללמדו ספר, למנצח בנגינות, ולהגות באמרי שפר, בכל פינות ומחנות.
למנצח בנגינות מה ענינו לכאן, על כך אומר היה הרב קורנברג זצ"ל בשם הגאון רבי איסר זלמן מלצר הלכות שבת שנינו כאן, חפציך בו אסורים, בשבת אסורים העסקים, וזהו 'וגם לחשוב חשבונות', אבל 'הרהורים מותרים', ההרהור לבדו מותר, ומה מותר עוד, קיימת גם האפשרות כן לדבר בנושאי הכספים בשבת, אך רק כשמדובר בדבר מצווה, ואיזה הם, 'לשדך הבנות' וגם 'תינוק ללמדו ספר', כלומר לשכור לו מלמד.
ברם כאן בהגיעו אל התינוק ללמדו, היתה לפייטן תימה רבתי, הלא הגמרא בנדרים ל"ז אוסרת ליטול שכר עבור הרבצת תורה, מה אני בחנם אף אתם בחנם, אם כן 'ותינוק ללמדו ספר' היכי משכחת לה, תשובתה של שאלה בצדה, הסוגיא בנדרים שם אומרת שעל הוראת פיסוק טעמים מותר לקחת תשלום, וזאת משום שלימוד טעמי המקרא אינו נחשב לימוד התורה ממש.
ולאורה של גמרא זו היה האבן האזל מפרש את הזמירות, 'ותינוק ללמדו ספר – למנצח בנגינות', מותר לשכור מלמד, אם התשלום שינתן לו יהא עבור הוראת הטעמים בלבד שהם הנגינות לתורה, אבל אסור ליטול שכר על עצם לימוד התורה.
(חיים של תורה – ספר הזכרון לרבי חיים אלמלך קורנברג זצ"ל)
שבת קמט
מה יעץ הגראי"ל שטיינמן לבחור שרצה 'להפחית' מגילו המבוגר?
דובר שקרים לא יכון נגד עיני
בספר של מרן הגר"ח קנייבסקי, שנקרא אורחות יושר, הערך הראשון שלו נקרא "אמת". הוא מביא מדרש שנקרא מי השילוח (אוצר המדרשים, עמוד רצ"ו). מספר המדרש סיפור. את הסיפור הזה מביא המהרש"א , במסכת סנהדרין, בשם בעל העיקרים. כמעט אותו סיפור, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון.
מתחיל המדרש ואומר – וכל הדובר אמת, אינו ניכשל לעולם. ומעשה שאירע בימים ראשונים, היה בחור מבני איתנים, ומנערותו הלך מתוך שרירות ליבו והלך בתאוותו. ויהי היום, ותחל רוח ה' לפעמו, הלך ונשטח אצל ר' שמעון בן שטח .
אמר לו – רבי, ענוש כאבי, מעקב סביבי, אמרתי בליבי , אני אשוב – אני רוצה לשוב בתשובה, אבל מה לעשות, הכל רקוב ! רבי, אבל אני מבקש ממך, אל תשים עלי תשובה קשה. תן לי דבר קל, שיחלץ אותי בבת אחת. אמר לו – בני, אל תבכה. בדבר קל , אמציא לך תרופה ולמכתך תעלה ערוכה. השמר בני מן הכזב, בכל עניינך, שלא תיכשל, ונפשך מכל צרה תינצל! אמר תודה לר' שמעון בן שטח, ואמר לו – אני מבטיח לך, אקיימנו. ויאמר לו ר' שמעון בן שטח – השבע לי בני, שאתה לא עושה את זה. אמר לו – נשבע שלא אשקר, והלך לביתו.
ויהי היום, אומר המדרש, והלכה שכנתו מהבית, גברה עליו תאוותו, והלך לגנוב את כל אשר בביתה. נכנס לתוך הבית. ב"ה היו שם הרבה כלי כסף וכלי זהב, הכניס הכל לשק. לפני שהוא עומד לצאת מן הדלת, אמר לעצמו – והיה אם תשוב השכנה, ותצעק על נכסיה ועל מעונה, מה אעשה אם היא תשאל אותי, אם אני יודע מי הגנב?! מה אגיד לה?! "שאני לא יודע מי הגנב " … אבל הבטחתי לר' שמעון בן שטח, שאני לא משקר! החזיר את כל הדברים מהשק למקום , ויצא החוצה! אמר – עכשיו אני מבין את חכמתו של ר' שמעון בן שטח.
מוסיף על זה הגאון ר' חיים קנייבסקי – והוא שאמר הגאון החיד"א – כל שארית ישראל לא עשו עוולה, ממילא לא יצטרכו לדבר כזב. כלומר, אם בני ישראל לא יעשו עוולה, ממילא לא יצטרכו גם לשקר
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
ר' זושא מאניפולי היה מפרש פסוק זה על דרך הדרש: "מדבר שקר" – מדיבור אחד של שקר שאתה מדבר, "תרחק" – אתה מתרחק מהקב"ה, כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיני השם.
סיפר הגאון ר' רפאל שמואלבי'ץ ראש ישיבת מיר זצ"ל על אחד מהתלמידים שלמד בישיבה שלא זכה שנים רבות להתחתן. היציעו לו שידוך מצוין והנערה צעירה ממנו בכעשר שנים ושאל האם מותר לו לעגל את הגיל ולומר שהוא צעיר בכמה שנים פחות מגילו האמיתי על מנת שלא תירתע!?".
ואמר לו הגאון ר' רפאל שמואלבי'ץ שהוא מתעתד להיות היום אצל מרן הגראי"ל שטיינמן ויציע בפניו את השאלה, לכששמע הגראי"ל את השאלה השיב מיניה וביה, "חסרון אחד כבר יודעת הנערה על הבחור, והוא שהבחור הינו מבוגר. לא כדאי שהיא תגלה עליו עוד חסרון, שהבחור גם שקרן!".
(טוב לחסות בה')
שבת קמח
לַוַה משכנו בקבוק יין לקידוש ולאחר השבת נודע לו שהוא בקבוק יקר ביותר
שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני
מעשה שהיה כך היה: בערב שבת קודש ראובן טרח מאוד בהכנות לשבת, וקנה בשר ודגים וכל מטעמים. והנה, כשהגיע לביתו בליל שבת, גילה שדבר אחד שכח לקנות – יין לקידוש!
פנה בזריזות לדירת שכנו, שמעון, ושאל אם יוכל לקבל בקבוק יין לקידוש. ראובן הקפיד שלא להזכיר לשון 'הלוואה' אלא ביקש את היין 'בהשאלה', כמבואר בשו"ע (או"ח סי' ש"ז סי"א ומשנ"ב שם), שמותר ללוות מחבירו אוכלים ומשקים אם צריך להם בשבת, אבל אל יאמר לו לשון 'הלויני' אלא 'השאילני', או שיאמר 'תן לי', (כי הלוואה היא בדרך כלל לזמן מרובה, ועלול לבוא המלווה לידי כתיבת הלוואתו לזיכרון).
שמעון פתח את המזווה, ואמר "ברוך ה', נותר לי עוד בקבוק אחד". מסר אפוא לשכנו את בקבוק היין, כמובן, מבלי להזכיר את מחירו, (כנאמר בשו"ע סי' שכ"ג ס"ד: "ובלבד שלא יזכיר לו שֵם דמים").
ראובן שיער, שמחיר הבקבוק הוא 40 שקלים, ומיד לאחר צאת השבת, נטל את הסכום, ושב אל דירת שכנו. הגיש אפוא את הסכום לשכנו, תוך כדי ששאל "האם זה מספיק?…"
שמעון חייך חיוך רחב, והשיב לשכנו: "הערכת המחיר שלך כמעט מדוייקת… החסרת בסך-הכל אפס אחד קטן…", "למה כוונתך?", שאל ראובן בתמיהה, ושמעון השיב: "היין שקיבלת הינו יין צרפתי משובח ביותר… שווי כל בקבוק כזה הינו 400 שקלים!!"
"אבל מדוע שתקת אמש ולא אמרת לי מאומה?" התרעם ראובן. משיב שמעון: "הלוא ידוע לך שבשבת קודש אסור לדבר על כסף!…"
החליטו השניים לבוא ולשאול: מהו הסכום שישלם ראובן עבור בקבוק היין?
השיב הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שנראה שראובן אינו חייב לשלם אלא דמי יין רגיל, משום שביקש משמעון "יין לקידוש", ומשכך, יש כאן פשיעה מצד שמעון, ששמע שכל ששכנו מבקש הוא יין לצורך קידוש, ומסר לו את הבקבוק בשתיקה, מבלי לציין ואף לא לרמוז שמדובר ביין כל כך יקר.
והיה לשמעון לומר למשל "יש לי יין משובח ומעולה מאוד", מבלי להזכיר את שוויו הכספי, וכך היה מבין ראובן שאין זה סתם יין רגיל, ואז אכן היה עליו לשלם את מלוא דמיו, אך כעת ששמעון שתק, וגם הוא הבין היטב ששכנו משער לעצמו שלא מדובר ביין יקר כל כך, הרי שיש כאן פשיעה מצידו, ולכן ראובן אינו חייב לשלם יותר מדמי יין רגיל, שאנשים רגילים לקנותו לקידוש, (ואולי גם יוסיף עוד עשר או עשרים שקלים יותר מאשר בקבוק יין רגיל לקידוש).
ואף שלא יעלה הדעת שקונה שלקח דבר מאכל מהמכולת, יטען לאחר שאכל אותו 'לא עלה על דעתי שמחירו יקר כל כך', מכיון שראובן ציין שחפץ ביין "לקידוש", הרי שהדגיש בפני שכנו שאינו רוצה ביותר מזה, כגון ביין יוקרתי של חובבי יינות וכו', וכביכול "התנה", שלא ישלם אלא כפי הרגילות לשלם עבור יין לקידוש.
לסיכום: אין לחייב את ראובן לשלם לשמעון את מחירו האמיתי של היין היוקרתי, אלא ישלם דמי יין רגיל, שאנשים רגילים לקנותו לקידוש, (ואולי גם קצת מעבר לזה).
(ופריו מתוק – ויקרא)
שבת קמז
מה נרמז לנו בטעותו של רבי אליעזר בן ערך?
רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה
מסופר בגמרא (שבת קמז:) כי רבי אלעזר בן ערך שכח תלמודו ובמקום – "החודש הזה לכם", קרא "החרש היה לבם". וכבר עמדו המפרשים על סיפור זה. ואמר הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע, שניתן להסביר מעשה זה, שמן השמים סובבו ושמו בפיו של ר' אלעזר בן ערך טעות זו, כדי לרמז בכך על גודל קדושת חודש ניסן! שאפילו אלו שכבר "חרש היה לבם", יקבלו השפעה טובה מן החודש הזה, מן כוח התחדשות המיוחדת הטמונה בימי חודש זה…
הרה״ק מקאצק מפרש מדוע נתחלפו לו דווקא אותיות אלו, שאות ד׳ מ׳החודש׳ נהפכה לו לאות ר׳, ואות ז׳ מ׳הזה׳ נהפכה לי', ואות כ׳ ד׳לכם׳ נהפך לאות ב׳. כי ההפרש שבין אלו לאלו אינו כי אם בשינוי נקודה קטנה (מד׳ לר׳ בנקודה הימנית למעלה, בין ז׳ לי׳ בנקודה למטה, ובין ב׳ לכ׳ בקוץ הימני למטה). ובא ללמדנו שאפילו כשנמצא האדם במצב השפל ביותר, בבחינת החרש היה לבם שהוא דבר הקשה מכולם – על ידי נקודה קטנה יתהפך להתחדש כנשר נעוריו להיות החודש הזה לכם.
שבת קמו
מהו סוד החנטה שהיקפידו עליו המצרים?
ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן,
האור החיים הקדוש מפרש (בראשית נ ב) מדוע יוסף צוה על הרופאים במצרים לחנות את גופת אביו יעקב אבינו, וז"ל: או אפשר לומר, כי לצד שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו.), ולזה צדיקי ישראל מאז והלאה לא היו מסריחין אחר מותם, ואפילו עיפוש הנשאר בבטן יבש ויהיה לעפר, כי זוהמת הגוף היא המסרחת אוכל שבמעים מה שאין כן קודם לכן, והגם שנאמר שגופו של יעקב לא יסריח כי לא מת, אבל על כל פנים עיפוש המאכל אשר ישאר בגוף האדם כנוס, כי ירבו לו הימים יתעפש ויסריח ולזה חש יוסף וצוה לחנוט. או אפשר כי יוסף לא ידע מסוד זה וצוה לחנוט.
אולם הגר"י אייבשיץ זצ"ל ב'יערות דבש' (ח"א דרוש ז), כתב טעם אחר מדוע חנט יוסף את אביו: "כי מצרים שהיו חונטים מתים שלהם היה בשביל כך, כי ידעו שכל זמן שהגוף קיים, יש לנפש דביקות בגוף, וכל ענינם היה לדרוש למתים, וכל תכלית הכישוף ולהט שלהם היה על ידי נשמות שעל ידי המתים.
וזה הטעם שהניח יוסף הצדיק לחנוט את אביו כנהוג במצרים לקיים גופו, כדי שעל ידי כן תהיה נפש יעקב קשורה, ויהיה לזרעו אחריו קיום והגנה לכל העולם, כי עודנה נפש יעקב בזה העולם כרוכה אחר כל גוף וגוף הקיים, ובעבורו יטיב ה' לנו, כי יש שורש צדיק בעולם הזה.
ועי"ש שמביא ראיה לזה שע"י חניטה הנפש נשארת קשורה לגוף, "שכבר העידו כותבי זכרונות ספרד פונטי דניסי, על יאהן דע שלאדע, שהלך למצרים, ובהחבא הביא לספינה שלו אלפים פגרים החנוטים הנקראים מומיי"א להוליכן לספרד, ובבואו באמצע הים, הנה הרוחות הדבקים בגופים התחילו לעשות רעש בספינה, והפכו הספינה לתוך הים, וירדו כל העם אשר בקרבה כאבן במצולה, והוא יאהן בקושי שניצל באניה קטנה, ולאחר הרבה סכנות בא לספרד, ויספר אשר קרהו".
(קב ונקי)
שבת קמה
מדוע הגה"ק הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג זימר על עצמו יחי אדוננו
מפני מה תלמידי חכמים שבבל מצויינים
הגמרא בשבת (קיג.) מספרת שרבי יוחנן היה קורא לבגדים 'מאני מכבדותא', וכן אמרו עוד (שבת קמה:) מפני מה תלמידי חכמים שבבל מצויינים – דהיינו מיוחדים בבגדיהם הנאים והמשובחים, מפני שאינן בני תורה כבני ארץ ישראל, ורוצים שבני בבל יכבדו ויעריכו את התורה. הרי שהבגדים נותנין כבוד לאיש לפני העם, וכן גורמים שיתנהג אדם בקדושה אם יביט אל בגדיו שהוא מצויין בעם, ע"כ צריך להיות גם מצוין במעשיו.
ונוסיף לכאן העובדא הידועה, שכשנתקבל הגה"ק רבי ר' שמעלקא מניקלשבורג זצ"ל לאב"ד בעיר גדולה לאלוקים וקיבלו פניו ולנשק כפות ידיו הטהורות, ביקש שימתינו קצת עליו, שצריך להכין עצמו כדי שיוכל לקבל אותם, וכשסגר עצמו בחדר, הרהיבו איזה אנשים ועמדו מאחורי הדלת ורצו לשמוע ולדעת מה המה הכנותיו, ולתמיהתם שמעו איך שהגה"ק זצ"ל אומר לעצמו פעמים אין מספר "שלום עליכם מורינו ורבינו", "יחי אדונינו", "ברוכים הבאים צדיק דורינו" וכולם עמדו משתוממים, הרה"ק שהרגיש ברוח קדשו על המתרחש, ביקש להכניס אליו את האנשים, ואמר להם האם אתם יודעים מה פירוש המשנה באבות (פ"ב מ"י) 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך', הפירוש הוא, הכבוד שחברך מכבד אותך, יהיה ערכו בעיניך, כאילו אתה בעצמך היית מכבד עצמך, שאין דבר מגונה מזה, כן יהיה בעיניך למשא ולמותר הכבוד שחברך מכבד אותך.
(ליקוטים וסיפורים נפלאים בשם משיב דברים)
שבת קמד
מה גרם לר' איסר זלמן להיסתכן ולצאת באמצע הלילה בזמן העוצר?
המקיים קוצים בכרם רבי אליעזר אומר קדש וחכ"א אינו מקדש
בבבא בתרא (קנו:) אמרו בני רוכל תקברם אימם מפני שהיו מקיימים קוצים בכרם היו, וזלזלו בדברי רבי אליעזר.
רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל, היה דודם של שלשה מראשי ישיבת חברון – רבי אהרן כהן, רבי יחזקאל סרנא ורבי משה חברוני.
בהלווייתו של רבי איסר זלמן, עמד רבי משה חברוני ובקש לספר ספור מדהים, על אהבת התורה של דודו:
בארץ ישראל התנהל באותה תקופה, מאבק עקוב מדם בין האנגלים לבין המחתרת היהודית. בזמנים מסויימים הכריזו האנגלים על עצר – אסור לצאת מהבית בלילה, מי שנמצא מסתובב ברחוב, נלקח למעצר או – אם נראה חשוד ומסוכן – אפילו נורה על ידי החיילים.
בשעת לילה מאוחרת ישב רבי משה חברוני בישיבה ולמד. השעה הייתה שתים בלילה, כשנשמעו דפיקות על הדלת. הוא נבהל ונחרד, הבריטים באים! מה הם מחפשים בישיבת חברון? הם חושבים שמישהו החביא כאן 'סליק' של נשק?!
מה יהיה? הוא בכלל לא יודע אנגלית, ואין לו דרך לתקשר איתם. הוא התפלל מעומק לבו, ובקש מה' שיעזור לו. אחר כך ניגש אל הדלת, ושאל בקול קצת רועד: "מי שם?". ואז הוא שמע קול עונה לו באידיש: "דער פעטער" (- הדוד).
הדוד??
בתחושת רווחה גדולה הוא פתח את הדלת, ורבי איסר זלמן מלצר נכנס פנימה.
"למה הגיע הדוד פתאום לישיבה?", תהה רבי משה חברוני. "והרי יש עצר, ומסוכן להסתובב בחוץ!". אמר לו הדוד, רבי איסר זלמן: "ישבתי בבית עם רמב"ם קשה, והייתי זקוק בדחיפות לתרוץ על הקושיא. את מי יכולתי לשאול בשעה כל כך מאוחרת בלילה? אמרתי לאשתי: 'ר' משה חברוני, האחיין שלנו, וודאי אינו ישן עכשיו. הוא יושב בישיבה ולומד. אלך אליו, ונלבן יחד את הקושיא ברמב"ם'".
"עמדתי נדהם מגודל אהבת התורה של הדוד", אמר רבי משה חברוני בהספדו. "הוא טרח ובא בשעה שתים בלילה, בעיצומו של עצר, מאחר שלא היה יכול להישאר בלי תרוץ על הקושיא! לאחר מכן", המשיך רבי משה וספר בהספד, "רבי איסר זלמן הסביר לי את הקושיא האדירה שהציקה לו. התפללתי לה' שיאיר את עיני, ואמרתי תרוץ. רבי איסר זלמן מלצר היה מאושר.
"הוא פנה ללכת, אבל אני הפצרתי בו: 'דוד, בבקשה תישן כאן! מסוכן לצאת עכשיו לרחוב!'.
'אני צריך לכתוב את החידוש', הוא אמר.
'בסדר, אפשר לכתוב כאן!'.
'לא, אני צריך לכתוב במחברת שלי. אני לא יכול לכתוב כאן, רק בבית'.
"החלטתו הייתה נחושה, ומה יכולתי לעשות?!
"ראו מה זאת אהבת תורה! ראו עד היכן התמדתו המופלאה של רבי איסר זלמן מלצר!"
את כל זה סיפר רבי משה חברוני בשעת ההלוויה.
ב'שבעה', כשבא רבי משה לנחם את הדודה הרבנית, הזכירו בני הבית את הספור שספר בהספד.
אמרה לו הדודה: "לא כך היה המעשה".
"לא כך היה?", תמה רבי משה חברוני. "והרי בעיני ראיתי ובאזני שמעתי. הוא בא אלי בעיצומו של העוצר…".
"נכון", אמרה הדודה, "הוא בא אליך בעיצומו של העצר, אבל כל המעשה שונה לחלוטין. אתה ספרת את הספור, כדי ללמד על אהבת התורה של רבי איסר זלמן ועל התמדתו. את זה כולנו כבר יודעים, גם בלי הספור שלך. הספור מראה את שבחו בענין אחר".
וכך ספרה אשתו של רבי איסר זלמן מלצר, על פשר אותו מעשה:
"רבי איסר זלמן כתב את חידושי התורה שלו, ואני סייעתי לו לסדר את הכתבים. הוא רצה מאד שהספר יצא לדפוס, ואני רציתי בכך עוד יותר ממנו. הבעיה הייתה, שבגלל קצב ההדפסה האיטי ובגלל העומס, בעלי הדפוס אמרו שרק בעוד חמש שנים יוכלו להדפיס את הספרים! זה היה מצער מאד, שהרי עולם התורה זקוק לספרים של ר' איסר זלמן!
"יום אחד הודיעו לי מבית הדפוס, שמישהו ויתר על ההדפסה שלו. 'אם תביאו לי את הכתבים של ר' איסר זלמן עד מחר, בשמונה בבוקר, הכתבים יכנסו מיד לדפוס. אבל אם תבואו בשמונה וחמש דקות, התור ייתפס, ותחכו עוד חמש שנים', כך הודיע בעל בית הדפוס".
בלילה הגיע ר' איסר זלמן לביתו, והרבנית ספרה לו בשמחה גדולה, שהכתבים יכנסו לדפוס למחרת בבוקר. הכל כבר מוכן ומאורגן, אין שום מניעה להביא את הכתבים להדפסה.
פתאם החוויר רבי איסר זלמן. "מה קרה?", שאלה הרבנית בדאגה.
"את יודעת, שהכנסתי לספר קושיא ותרוץ של ר' אהרן כהן, וגם קושיא ותרוץ של ר' חצק'ל סרנא, ורק את ר' משה חברוני לא הכנסתי".
"נו, ולכן? מה הבעיה? ר' משה חברוני הרי לא יקפיד, הוא עניו גדול…"
"אני לא יכול לפגוע פגיעה כזו", אמר רבי איסר זלמן. "אני לא אדפיס את הספר בלי קושיא של ר' משה".
הרבנית בילה הינדא כמעט התחילה לבכות, אבל רעיון גאוני נצנץ ועלה במוחה.
"תיגש לר' משה חברוני, ותשאל אותו על תרוץ לקושיא ברמב"ם, על אף שאתה כבר יודע את התרוץ. תמחק את התרוץ שאתה כתבת, ותכניס את התרוץ שלו – שיהיה זהה לשלך – ל'אבן האזל'".
בשעה שתים בלילה הגיע ר' איסר זלמן מלצר אל ר' משה חברוני, כדי לשמוע ממנו תרוץ לקושיא, ולהכניס ל'אבן האזל', כדי שלא יהיה חשש של פגיעה בר' משה…
כזכור, היה באותו לילה עצר, אבל העצר לא הפחיד את ר' איסר זלמן מלצר. הוא בא אל ר' משה חברוני עם 'רמב"ם קשה'. הוא אמר, שלא היה יכול לישון בלילה, והייתה זו האמת לאמתה, וכי היה יכול לישון בעת כזאת?! הן הדפסת הספר תלויה ועומדת על חוט השערה, ובשום אופן אי אפשר להוציא את הספר, אם תהיה בכך פגיעה ח"ו בר' משה.
לאחר שהציג ר' איסר זלמן מלצר בפני ר' משה חברוני את הקושיא האדירה, וקבל ממנו את התשובה, שכבר חידש בעצמו לפני כן, הוא מהר אל ביתו. צריך היה לערוך את הדברים מיד, שבשעה שמונה בבוקר כבר יהיו הכתבים בדפוס…
"ר' איסר זלמן היה מתמיד גדול מאד", אמרה הרבנית בילה הינדא, "אבל הוא לא היה רק מתמיד, הוא גם היה 'מרחם על הבריות'. מאמצים גדולים מאד עשה ר' איסר זלמן כדי להיזהר מכל חשש של פגיעה ח"ו בזולת".
(מתוך הספר 'אדרבא')
שבת קמג
היכן נחלקו ב"ש וב"ה בסור מרע ועשה טוב
הגמרא בברכות (כח.) מספרת מה אירע לאחר שמינו את רבי אליעזר בן עזריה לנשיא. תנא, אותו היום סילקוהו לשומר הפתח וניתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו – לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. נשאלת השאלה – מה פירוש 'שאין תוכו כברו' ?
מובא באחד המפרשים, רעיון נפלא: כל המחלוקת הזאת, היתה בין 'סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב' או שקודם כל 'עֲשֵׂה טוֹב' ורק אח"כ 'סוּר מֵרָע'. רבן גמליאל אחז לשיטתו, שלבית המדרש מכניסים אך ורק תלמידים שהתנתקו לגמרי מהרע, ועושים רק טוב – זה 'תוכו כברו' !
מנגד, בא ר' אלעזר בן עזריה ואמר לו – לא כך, אלא ע"י ה- 'עֲשֵׂה טוֹב' אפשר ג"כ לדחות את ה'רע' ! אם אתה מציע לאדם לעשות טוב, ובזכות הדרך הזו הוא יתרחק מן הרע – כך תוכל להכניס לבית המדרש 2800 תלמידים ביום אחד.
רעיון נפלא נוסף, מובא בתפארת שלמה לגבי הגמרא במסכת שבת (קמג.) וכן בביצה (ב.) בית שמאי אומרים: מגביהין מעל השלחן אפילו בידיים עצמות וקליפין וזורקים בפח. ובית הלל אומרים: לא כשיטת ב"ש, אלא מסלק את הטבלא כולה לוקח את המפה או הכלי שבו מצויים הקליפות והעצמות ומנערה. אומר רש"י – מגביהין. בשבת מעל השלחן עצמות שאינן ראוין לאכילה וקליפי אגוזים ולא חיישינן למוקצה. ובית הלל אומרים. אין מטלטלין אותן בידים שמוקצה הן: אלא מסלק הטבלא. שיש תורת כלי עליה ומנערה.
אומר התפארת שלמה –ב"ש וב"ה, חלקו ביניהם מה עושים. ב"ש אמרו – דבר ראשון 'סוּר מֵרָע' – קח את הקליפות והעצמות ותזרוק אותם. בלי זה, אין לך מה להתקרב לעבודת ה' ! לעומתם, אמרו ב"ה – זה לא ילך. ללכת ולהגיד לאדם שיוציא את כל הקליפות מתוכו, וללכת לעבוד עבודת ה' – זה קשה מאוד ! אלא מה, קח את זה ביחד עם הכלי – שהכלי הוא בחינה של 'עֲשֵׂה טוֹב' – אם תעשה טוב, ממילא תוכל לזרוק את העצמות והקליפות.
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
שבת קמב
האם פיו של האדם יכול להיות בסיס לדבר האסור?
בסיס לדבר האסור
הרה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א מספר על אחד מהפעמים שנכנס להיכל קודשו של הרבי מביאלה, ה'חלקת יהושע' זצ"ל, בליל ערב ראש השנה כשהיה בחור ישיבה יחד עם חבריו. בקשנו לשמוע דברי חיזוק לקראת יום הדין. הרבי שמע את בקשתנו, ושתק. המתנו בדריכות.
לפתע פרץ בבכי מר, שזעזע אותנו עמוקות. אמר: "אתם קבוצה גדולה של בחורים, וכל אחד מכם עולם מלא בפני עצמו. לב יודע מרת נפשו, כל אחד יודע במה נכשל ומה עליו לתקן. ולשוחח עם כל אחד בפרטות על מצבו, ולהמליץ בפניו אלו קבלות יקבל, אין עתה פנאי. לכן אומר לכם דבר השווה לכולכם.
"דעו, מחר בפרוס הלילה נכנסת שנה חדשה ומתקדש יום הדין הגדול והנורא – יום בו נעמוד ונתחנן על נפשנו: 'זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים. וכתבנו בספר החיים, למענך אלוקים חיים'. יום בו נעתיר 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך והינשא על כל הארץ ביקרך', יום בו נאמר מלכויות זיכרונות ושופרות.
על כל אחד להתבונן, באיזה פה הוא עומד לומר תיבות קדושות אלו. האם אפשר לאמרן בפה מלוכלך מדיבורים אסורים, בפה שאינו טהור ואינו נקי?"…
ומובא באלשיך הקדוש זצ"ל (שהובאו גם ב'שמירת הלשון' שער הזכירה פרק י, בהגה) על הפסוק: "והיה על אהרון לשרת, ונשמע קולו בבואו אל הקודש" (שמות כ"ח, ל"ה): "והוא, כי המנבל פיו בחלאת טומאת נבלת פה, שקץ ישקץ פיו ולשונו ותעב יתעבם, כי עשאם בסיס לדבר האסור. ואיככה יוכל לעמוד לפני מלך מלכי המלכים בפה דובר נבלה, ולא יקצו, על קולו לאמר מי הוא זה נבזה ערב לבו, לעמוד לפניו לבקש רצון על עוונותיו בניבו נבזה, בכלי עכור מוקצה מחמת מיאוס.
ומסיים שם האלשיך: בוא וראה, אדם שמשתדל בעבודת קונו ועוסק בתורה, השכינה שורה עליו ומתחברת עמו. כיון שבא להיטמא השכינה מסתלקת ממנו, וכל סטרא דקדושה מתרחקת ממנו, ושורה עליו רוח טומאה וכל סטרא דמסאבא. בא להיטהר מסייעין אותו. ואחר שנטהר וחזר בתשובה, מי שנסתלק ממנו שב ושורה עליו.
(מתוך הספר 'מקרבן לתורה')
שבת קמא
במה דומה לימוד התורה לצנון וחזרת?
האי פוגלא – צנון
על הפסוק שני גויים בביטנך האמור אצל רבקה אמנו, מביא רש"י את דברי הגמרא בעבודה זרה (יא.) אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים" איזו מעלה יש בכך, שיש צנון וחזרת כל השנה?
ניתן ליחס לצנון ולחזרת משמעות שונה: צנון – הכוונה לחריפות, יש ללמוד את התורה בחריפות. חזרת- לאחר שלומדים, יש לחזור על הלמוד. אולם ליצר הרע יש תרוצים רבים: בימות החמה הוא טוען שקשה ללמד בגלל החום, ובימות הגשמים הוא אומר שאי אפשר ללמד מפאת הקור.
רש"י מציין ע"פ הגמרא את מעלותיהם של אנטונינוס ורבי, אשר לא פסק מעל שלחנם, לא צנון – חריפות, ולא חזרת – חזרה על לימוד התורה, וזאת אפלו בימות החמה ובימות הגשמים.
(נופת צופים – דרשות מהר"ם שי"ק)
מסופר על הרה״ק רבי צבי זאב וולף מזבאריז בנו של המגיד מזלוטשוב זיע״א, שישב עם חסידיו בסעודה שלישית של שבת ואמר דברי תורה, התיישב אורח בשולי השולחן, הוציא צנון מכיסו קילף אותו ואכל, התרעמו החסידים: עז פנים ומחוצף, כשהרגיש הרבי בדבר, הפסיק את שיחתו ושאל: למי יש כאן חתיכת צנון מאכל טוב לקינוח סעודה?
(עלון סיפורי צדיקים)
שבת קמ
מתי הפעם הראשונה שהגראי"ל שטיינמן אכל בננה?
קעבר משום בל תשחית
אברך הגיע אל הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, וביקש הסכמה לקונטרס הקורא להחזיר עטרה ליושנה, ולהקפיד על גילוי משקים. השולחן ערוך (יו"ד סי' קטז ס"א) מתיר, והגר"א אוסר. ואותו אברך השיג הסכמה מגדולי ישראל. הגראי"ל אך הודיעו שלא יצטרף להסכמתם. נשאל מדוע.
אמר: "בוא נראה מה יקרה למי שמקפיד על גילוי [ורבינו הקפיד בזה!]: התינוק בוכה, והאם מכינה לו דייסה. מחממת את החלב, בוחשת את האבקה, ושומעת קול חבטה ויללה. הילדה נפלה, אולי נפצעה. רצה לראות, הרגיעה וחזרה. הדייסה נשארה לרגע מגולה, יש לשפכה ולהכין מחדש".
אמר המחבר: "אבל זו חומרה ראויה!"
ענהו רבינו: "חומרות תחמיר על עצמך. אבל אתה הרי תלך ללמוד, ואת החומרה תשאיר לאישה. לא אתן לך הסכמה!"…
עוד מענין זה: הרבנית קנתה בננות. השאירה במטבח על השיש כדי שרבינו יעשרן, ופנתה לנוח. רבינו קטע ראש בננה, "יותר מאחד ממאה", ועשר. פנה לנכדו, ילד קטן שהיה בבית, ואמר: "תאכל את שארית הבננה". הילד סרב. נימק רבינו: "בננה שלא אוכלים, משחירה. סבתא תקום ותראה שהבננה השחירה, ידאב ליבה. איני רוצה שתצטער. לזרוק, זה 'בל תשחית'. תאכל, בבקשה". והילד בשלו, אינו רוצה. ברך רבינו, ואכל בעצמו.
מה שהנכד לא ידע, שעד אז לא אכל רבינו בננה. כידוע, שיח הבננות צומח מחדש בכל שנה, אבל שורשיו נשארים בארץ. אמנם בשולחן ערוך (אורח חיים רג, ג) נפסק שברכתו "בורא פרי האדמה", אך לדעת התוספות ברכתו "בורא פרי העץ", ואף בדעת השולחן ערוך יש שכתבו שברכתו "האדמה" מדין ספק (הגר"ז, ומאמר מרדכי), ויתכן שיש אף לחשוש לערלה. ומכל מקום, הכרעת ה'משנה ברורה' והחזון איש שברכתו "האדמה" בוודאות. ורבינו, כדרכו, חשש לעצמו אף לדעות יחידות, ונמנע מאכילת בננה.
אבל אם יש, ולו ספק, שמא הרבנית תצטער, ולא צער נורא חלילה, אלא יתכרכמו פניה, אם יש חשש לכך, עבר על גדרו, ואכל!
(הגדה של פסח 'אהלי תורה')
שבת קלט
איך אפשר לרקוד בחתונה במרחק מאות קילומטרים?
וראך ושמח בלבו
רבי אברהם גרודז'ינסקי ז"ל הי"ד, שימש כמשגיח בישיבת סלבודקה בחוץ לארץ. הוא גם נסע לפעמים מחוץ לגבולות העיר והישיבה כדי לאסוף כסף. באחד הלילות התקיימה חתונה של בחור מהישיבה, והוא כמובן היה במרחק רב – באכסניה באמצע הדרך. בשעה עשר וחצי בלילה, שקט ושלווה באכסניה. לפתע שומע בעל האכסניה רעשים בוקעים מחדרו של האיש (רבי אברהם גרודז'ינסקי). ניגש לראות מה קורה, והנה הוא מבחין במחזה פלאי: האורח רוקד ומנגן לעצמו – רוקד ושר… חלפו חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה, והשירה לא פוסקת…
בעל האכסניה שהיה רגיל לאורחים מכל הסוגים, חשב שהיהודי שתה משקה חריף וזחה עליו דעתו, אבל הוא הבחין כי האיש מפסיק, מעיין בספר, ואחר כך שוב: רוקד ורוקד, משהו לא ברור. למחרת בבוקר נכנס אליו בעל האכסניה ושאל: "רבי יהודי, מה קרה? לא פורים היום, לא שבת ולא ראש חודש. מה היה לך אתמול? אה, היה לך מצב רוח טוב? מה רקדת פתאום?".
ורבי אברהם הסביר לו: "תראה, בסלבודקה התקיימה חתונה של אחד הבחורים. לא יכולתי להיות שם, אבל מה הנפקא מינה? כל כך הרגשתי את השמחה של החתונה, של החתן של הכלה, ושל ההורים המאושרים… אז מה נפקא מינה איפה אני נמצא? רקדתי כאן מתוך שמחה!".
(יחי ראובן)
שבת קלח
מה מחזיק את התורה בישראל במשך שנות הגלות?
עתידה תורה שתשתכח מישראל וכו' רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל
האדמו"ר מטאלנא שליט"א מספר שזכה פעם להיות אצל הרבי מגור הבית ישראל זיע״א בפאר טאגס – לפנות בוקר, בל״ג בעומר באחת משנותיו האחרונות. ואמר לי שמסתמא ישבו הבחורים מקבוצתי בישיבת סוכטשוב שהיה מלמד שם סעודה לכבוד ל״ג בעומר, ושאלני מה בדעתי לומר להם? שתקתי, ברצותי לשמוע את דבריו. ואמר שיש זמר שחיברו הבן איש חי זצ״ל 'ואמרתם כה לחי' והוסיף שהבן איש חי היה מהאנשים הקדושים ביותר בעולם, ומסיים שם ״תורתו מגן לנו היא מאירת עינינו הוא ימליץ טוב בעדנו אדוננו בר יוחאי״ ויש להבין מהי תורתו מגן לנו.
אלא מובא בגמרא במסכת שבת (קלח:) ״תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם כיכנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל" ובהמשך מביאה הגמרא רבי שמעון בן יוחי אומר חם ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר 'כי לא תשכח מפי זרעו'. ואמר ה'בית ישראל' שבאמת היתה עתידה תורה להשתכח מישראל מקושי הגלות והשעבוד, ורק מכוח צעקתו של רשב״י 'חס ושלום שתשתכח תורה מישראל' – אותה צעקה היא שמחזיקה את התורה בישראל במשך כל שנות הגלות הקשות והאיומות, וזהו 'תורתו מגן לנו', שבזכות אותה צעקה זכינו לתורה הקדושה עמנו בכל עת, שאותה תורה שאמר אז בשעתו, היא מגינה ושומרת עלינו מכל רע.
(מרגליות הש"ס)
שבת קלז
מדוע נהג הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לכתת רגליו ל'שלום זכר'?
להכניסו בבריתו של אברהם אבינו
היה ילד בירושלים, שכבר היה בן שש שנים ולא הסכים לומר דבר שבקדושה, וגם לא ללמוד, ופנה אביו לאדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זי"ע לשאול בעצתו. שאלו הרבי האם עשה שלום זכר לבנו בעת שנולד. האב לא זכר בבירור, וענה שבוודאי עשה, כי סבר שמן הסתם לא שינה בבנו זה משאר בניו. ברם הרבי שאל שוב האם עשה שלום זכר, ושוב ענה שבוודאי עשה, וגם אז לא הרפה הרבי ושאל בשלישית. ואז נזכר שאכן, כיון שילד זה נולד בעש"ק בשעה מאוחרת לא הספיק להכין את השלום זכר, וביום שישי שאח"כ כבר נערכה הברית, ולכן לא עשה כלל שלום זכר לילד זה.
אמר לו הרבי כי העניין של 'שלום זכר' הוא, שכאשר נולד ילד אזי מיד בא עמו יצר הרע, כמובא בחז"ל (מדרש תהלים ט) על הפסוק (בראשית ח כא) 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' – משננער ממעי אמו. וע"י שב'שלום זכר' באים קרובים וידידים ומברכים את אבי הילד שיזכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה ולגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, מתבטל כוח הסטרא אחרא. וכיון שלילד זה חסרות הברכות הללו, לכן אינו רוצה ללמוד ולומר דברי קדושה. יעץ לו הרבי שבשבת הבאה יעשה שלום זכר, ויקרא לכל האנשים שרצה לקוראם אז, אילו היה עושה שלום זכר, ועל ידי שיבואו ויברכו אותו יתחיל ללמוד ולומר כל דבר שבקדושה.
(מתוך מאמריו של הרב יוסף ויכלדר ב'המבשר תורני' תזו"מ – אמור תשע"ה)
ויש להטעים על כך את דברי מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל כשהיה שומע על לידת בן לאחד ממשפחתו או ממקרוביו, היה אומר להם: 'היסוד ושורש העבודה (שער העבודה פ"ה) כותב שכששומע שנולד בן הי' אומר, ב"ה נולד עוד עובד ה' ללמוד תורה'.
וכשהחל לכהן כראש כולל פוניבז' היה מגיע הרבה לשמחת שלום זכר של האברכים, ובשאר השמחות היה מגיע פחות. פעם השיב לשאלת חתנו הגר"ז ברלין, מפני מה נראה שיותר אוהב ללכת לשלם זכר משאר שמחות: אני אוהב את האברכים ושמח להשתתף בשמחתם. בשאר השמחות יש מזרח ויש כיבודים ואני בורח מזה, בשלום זכר אין מזרח אין כיבודים רק באים לשמוח עם בעל השמחה, לכן לשם אני אוהב ללכת'.
(כאיל תערוג)
שבת קלו
ההסבר של הבריסקע'ר רב ב'וישכם אברהם בבוקר'
ברית מילה
הרב שמעון יוסף מלר שליט"א מביא שסיפר למרן הגרי"ז זצ"ל, כי כאשר היה האדמו"ר מסאטמר זצ"ל בארץ ישראל, הוזמן לשמחת ברית מילה אשר גם גאב"ד העדה החרדית הגרי"צ דושינסקי זצ"ל הוזמן לשם. והנה הרב דושינסקי זצ"ל היה כידוע דייקן גדול בזמנים והגיע בזמן לברית, אולם הרבי מסאטמר זצ"ל איחר להגיע. כאשר הגיע הרבי מסאטמר אמר לו הגרי"צ דושינסקי בצחות והרי כתיב 'וישכם אברהם בבוקר' ומדוע כבוד תורתו התאחר להגיע.
ענה לו הרבי מסאטמר גם הוא בבדיחותא אכן כן כתיב 'וישכם אברהם בבוקר', אולם מיד לאחר מכן כתיב 'ויחבוש את חמורו', ולא כתוב בתורה כמה זמן לקח לו לאברהם אבינו לחבוש את חמורו הפרטי ולהגיע אל המקום.
שמע זאת מרן הגרי"ז זצ"ל והגיב ואמר לי מתוך התלהבות בזה הלשון: כתיב 'וישכם אברהם בבוקר' לכאורה מה הרבותא בזה שהשכים אברהם אבינו בבוקר, והרי הקב"ה אמר לו 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו' והעלהו שם לעולה'. וא"כ מה הרבותא שהשכים אברהם אבינו בבוקר? והמשיך ואמר לי, וכי כאשר אדם צריך לנסוע במטוס לשווייץ בבוקר, הוא אינו משכים לקום? וכי כאשר נקבע לאדם תור אצל רופא מומחה, אינו משכים לקום בבוקר? והרי כאן נאמר ציווי לאברהם אבינו מפי הבורא עולם בכבודו ובעצמו: 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו' והעלהו שם לעולה', וא"כ וכי זהו חידוש שהשכים אברהם אבינו בבוקר?
אלא אמר מרן הגרי"ז זצ"ל יתכן שהפשט הוא – אף על פי שנאמר לאברהם אבינו מפי הבורא בכבודו ובעצמו קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו' והעלהו שם לעולה. הרי שיכולים לחשוב שאברהם אבינו לא היה יכול לישון מרוב התרגשות וציפיה לקיים ציווי השי"ת, על כן כתבה התורה הקדושה 'וישכם אברהם בבוקר', היינו שאברהם אבינו הלך לישון, וישן ללא פחד ומורא, והשכים לקום בבוקר משנתו כדי להזדרז ולקיים את ציווי ה'.
(עובדות והנהגות לבית בריסק ח"ג)
שבת קלה
מדוע לא די לגאולת ישראל זכות שמירת שבת אחת?
אמר רבי אסי: כל שאמו טמאה לידה – נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמונה ומפרש רש"י כל שאין אמו טמאה לידה – כגון יוצא דופן.
בגמרא לעיל (קיח:) אמרו: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד הן נגאלים.
והקשה בספר גנא דפלפלי (פרשת ואתחנן) אם בכוחה של השבת לגאול את ישראל מודע צריך בתי שבתות ולא די בשבת אחת, ומיישב על פי דברי הגמרא ביומא (פה:) מדוע פיקוח נפש דוחה שבת, רבי שמעון בן מנסיא אומר: ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.
וכתב הרמב"ן (נדה מד:) ששמה שמצינו בערכין (ז.) שאשה היושבת על המשבר מחללין את השבת עבור הוולד ומקרעין את כריסה בסכין למרות שאיננו נחשב לנפש ואין בהצלתו משום פיקוח נפש כיון ששייך בו את טעמו של רבי שמעון בן מנסיא כיון שעתיד הוא לשמור שבתות הרבה.
לפי"ז אומר בעל ה'גנא דפלפלי' אין לך שבת שאינה מרובה בלידות כן ירבו, וחיללו את השבת עבור עוברים שנולדו בה, וההיתר להצילם כדי שישמרו שבת אחר לידתם, וא"כ לאחר שעברה שבת נוספת ושמרוה, הוברר למפרע שגם השבת הראשונה נשמרה כראוי וע"כ צריך שיעברו שתי שבתות אך גם שמירת שבת אחת בכוחה לגאול את ישראל.
והקשה לו תלמידו, הלא אם נולד בשבת, גם את השבת שלאחריה יחללו, כי אם נולד בשבת זמן מילתו הוא גם כן בשבת, ואיך נאמר שהשבת השניה שתישמר תכפר על חילול השבת הראשונה, והשיב לו שתינוקות הללו שחיללו עליהם את השבת וכדברי הגמרא בערכין שמקרעין את כריסה של היולדת בסכין, הם תינוקות 'יוצא דופן', שאמרו עליהם בגמרא בשבת שלא מחללין עליהם את השבת וא"כ שפיר שומרים את השבת השניה וחוזר התירוץ למקומו שהטעם שצריך שתי שבתות הוא כדי שהשמירה של השבת השניה תכפר על חילול שבת הראשונה.
שבת קלד
החידוש של האדמו"ר מקלויזנבורג למה לא חששו לאסור מילה בשבת מטעם שמא יעבירנו
ברית מילה בשבת
האדמו"ר מקלויזנבורג בעל ה'שפע חיים' זצ"ל, הוזמן לברית בעיר עמנואל לבנו של הרב ר' יוסף מרגליות ונכדו של ר' זלמן מרגלית ממקימי העיר וממקורבי האדמו"ר. כשנשא דברים במהלך הברית הביא את קושיא המפורסמת מדוע בשופר לולב וקריאת מגילה ביטלו חז"ל את המצוה כאשר זה חל בשבת מחשש שמא יבואו לעבור על איסור טלטול ברשות הרבים ואילו בברית מילה לא גזרו, ולא חששו שמא יבואו לטלטל את אחד מהדברים הנצרכים למילה,
הר"ן במסכת ראש השנה מיישב על פי סברא שיש חילוק בין שופר, לולב ומגילה – שהכל טרודים בהם ביום קיום מצוותם, ואם ישכח אחד ויוציא, לא יהיה מי שיזכירנו שהיום שבת, ולכן גזרו חז״ל שלא לקיימם בשבת, לבין מילה שרק אבי הבן טרוד בה ביום השמיני ולא כל ישראל, ואם ישכח האב ויבוא להוציא את התינוק – יימצא מי שיזכירנו ששבת היום, ולכן במילה לא היה צורך בגזירה.
יישוב נוסף בדרך חידוד אמר האדמו״ר, שהנה עניינם של הגזירות והחומרות שעשו חכמים למצוות, אף שלפעמים סיבת החומרה או הגזירה רחוקה מן המציאות, התבאר על ידי הגאון בעל ״עצי חיים״ מסיגט, על פי דברי הגמרא (קידושין לט:) ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", והיינו שכל מצוה הכתובה בתורה – אין מתן שכרה בצידה בעולם הזה, אלא בעולם הבא. בהמשך סוגיית הגמרא מתבאר כי אילו היה שכר מצוה בעולם הזה, לא היה האדם נכשל בהרהור זר בעת עשיית המצוה, מפני שכחלק מהשכר מצוה, זה היה מגן עליו שיעשנה בשלימות וללא פגם. אולם מכיוון שאין שכר מצוה בעולם הזה, על כן יש חשש להרהור עבירה שיפגום בעשיית המצוה.
ומשום כך, כדי שבכל זאת ייעשו המצוות בשלימותן, הוסיפו חכמים לכל מצוה גזירות וחומרות. השכר על ההקפדה על הגזירות והחומרית, להבדיל משכר המצוה עצמה, כן ניתן בעולם הזה, שהרי לא נאמר ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא״ – אלא על שכר המצוות שנכתבו בתורה, ולא שכר החומרות והגזירות שהוסיפו חכמים.
אלא שמצינו המשיך בעל ה'שפע חיים' ואמר, עוד אפשרות לזכות בשכר מצוה כבר בעולם הזה – לגבי פנחס, שקינא את קנאתו והרג נשיא שבט מישראל, אמר הכתוב: ״הנני נותן לו את בריתי שלום״, ועל כך אמרו חז״ל שהקב״ה אמר על פנחס: ״בדין הוא שיטול שכרו״. וכל כך למה? כתבו המפרשים שמה שקיימא־לן ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא״ הוא רק בקי מצוה באופן טבעי, אבל על מסירות נפש למצוות, וכן כל תוספת בענין המצוה שמקבל האדם על עצמו, יש שכר מצוה! גם בעולם הזה. משום כך פנחס שמסר את נפשו, זכה לקבל את שכרו לאלתר.
ואף לגבי ברית מילה ישגה מסירות נפש, שהרי עליה אמרו חז"ל (שבת קל.) כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזירת המלכות. כגון עבודת כוכבים ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם", וכן נאמר שם שאת מצות המילה מקיימים ישראל בשמחה, ולכן במילה יש מתן שכר בצידה אף בעולם הזה, וכאמור בשכר זה כלולה השמירה על מקיים המצוה שיעשנה בשלימות, ללא הרהור זר וללא פגם.
ומכיוון שכך, אמר בעל ״שפע חיים״, לא הוצרכו חז"ל להוסיף משמרת ולגזור על המילה בשבת, כי הלא טעם הגזירות הוא שיקבל האדם שכר בעולם הזה שיגן עליו בעשיית המצוה, ישנו במילה גם ללא גזירות, ולכן לא גזרו לאסיר מילה בשבת משום ״שמא יעבירנו״!
(והוסיף בשולי הדברים: יש החוששים לבוא לכאן, מחמת סכנת הדרכים של הישמעאלים, אך הם אינם יודעים שכיוון בנסיעה זו משום מסירות נפש – זו כשלעצמה היא השמירה הגדולה והבטוחה ששום רע לא יאונה, חס ושלום!)
(ע"פ הספר כמוצא שלל רב – פר' תזריע, מפי עד שמיעה, הובא בספר ״ביום השמיני' בענייני ברית מילה – עמ' ערב)
שבת קלג
למה התכוון דוד המלך כשאמר ואנוכי תולעת ולא איש?
זה אלי, ואנוהו – התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה וכו' אבא שאול אומר: ואנוהו – הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום.
בספר "פרדס יוסף", הביא לבאר את המחלוקת הנ"ל בפסוק "זה אלי ואנווהו" אם לומדים "התנאה לפניו במצוות" או לאבא שאול לומדים ש'מה הוא רחום אף אתה רחום' וכו', שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כלומר: דרך אנשים שבמצוות שבין אדם למקום הרי הם מדקדקים בקלה כבחמורה, ומוסיפים להדר עד שליש ויותר ואילו ב'בין אדם לחבירו' אינם מקפידים לצער זולתם. זה מה שאבא שאול בא להוסיף, שגם אם הנך מהדר במצוות "התנאה לפניו במצוות" תזכור גם כן להדר ב'בין אדם לחבירו' שכן מה הוא רחום אף אתה רחום".
והוסיף לבאר בזה באופן נפלא את מה שאמר דוד המלך בתהילים, "ואנכי תולעת ולא איש", שדוד המלך התאונן על רודפיו שמקפידים על מצוות שבין אדם למקום ואינם מקפידים על בין אדם לחבירו, וטען כך: הרי בכל דבר מאכל הנכם בודקים את המאכל שלא יהיו בו תולעים, אז אם הנכם מקפידים שלא לאכול תולעים, הקפידו גם כן שלא 'לאכול' אנשים, וזה שאמר "ואנכי תולעת ולא איש" הַחשיבו אותי לפחות כתולעת ואל תאכלו אותי…
(אגעדאנק)
שבת קלב
השאלה הראשונה שנשאל רבה של טעפליק
וביום השמיני ימול בשר ערלתו – ואפילו בשבת
בספר שבוע וישוע הבן (להרה"ג רבי מרדכי גרוס שליט"א, עמ' קד) מובא בשם מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל, שסיפר לו הרב מטעפליק הגאון ר' שמעון אהרן פולונסקי זצ"ל מגדולי המורים בדור העבר בעיה"ק ירושלים, שמנהג היה בעיירתו בשבת ראשונה למינוי רב, שהקהל מלווה את הרב בליל שבת בניגון מבית הכנסת לביתו, ולאחר שהרב קידש על היין הקהל חוזרים לבתיהם, וזו היא הכתרת הרבנים.
בשבת ראשונה למנויו, לאחר שמזג את הכוס וכל הקהל מלאו את ביתו לשמוע הקידוש, נדחף תינוק אחד בבהלה ושאלה בפיו: אמי שלחה אותי לשאול את הרב, שברגע זו נולד לה בן זכר אימתי לעשות השלום זכר אם בשבת זו או לשבת הבאה? השיב הרב מטעפליק לאותו תינוק, לך אמור לאמך אם יש בביתה עוגה ויין שתעשה השלום זכר כבר הערב.
הרב מטעפליק כשסיפר הוראה זו לתלמידו מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל הוסיף ואמר, תא חזי הסייעתא השמיא שנתנו לי מן השמים לשאלה הראשונה לעיני כל הקהל. כי באמת אין שאלה זו בפוסקים בשו"ע יורה דעה בסימן רס"ה בהלכות מילה, במקום שמדברים על שלום זכר. אלא שבערב שבת זו של ההכתרה שלי החלטתי כיון שחג הפסח ממשמש ובא, אשנן את כל הפרי מגדים הלכות פסח ושם בסימן תמ"ד (משבצות זהב סק"ט) בדיני ערב פסח שחל בשבת כותב הפמ"ג בזה"ל:
"ויראה אם נולד בן זכר בליל שבת לאחר צאת הכוכבים, והקהל התפללו ערבית בלילה, י"ל דקורין הזכר בלילה זה, דמשמע התם הנושע מבטן אמו, וקרוב ללידה עושין, בשבת שהכל מצויין בבתיהם, ועושין בליל שבת סמוך ללידה, וא"כ משמע שבת שניה הסמוך ללידה לא הוה מצוה, עכ"ל הפמ"ג.
(קב ונקי)
שבת קלא
מה ענה הגראי"ל שטיינמן לשאלה מה ללמוד עם 'מתחזקים'?
ש. אברכים רבים מתמודדים עם השאלה האם ללמוד עם המתחזק גמרא, אשר היא זו שמעניקה לו חיות ו'געשמאק', או לעומת זאת יש ללמוד אתו הלכות מעשיות?
רבנו: מה חשוב יותר, 'מצוה' או 'מכשירי מצוה'? על ידי זה שילמדו אתו גמרא במשך חצי שנה או שנה אז יגיע זמן שירצה להתקרב, נמצא שהלימוד הזה הוא רק בגדר 'מכשירי מצוה' ואחר כך הוא יגיע לקיום המצוות – אבל בינתיים הוא הרי נצרך לדעת הלכות שבת. היערות דבש אומר שאי אפשר להינצל מחילול שבת אם לא ילמדו הלכות שבת, בלי זה אי אפשר להינצל! אפילו מדינים דאורייתא, וכל שכן דרבנן! כך אומר היערות דבש, נו, הרי זה בגדר מעשים שבכל יום שאנשים נכשלים בהלכות שבת. חילול שבת דאורייתא בשוגג מחייב קרבן חטאת. ובל יחשוב האדם שעבירה בשוגג היא מילתא זוטרתא. הרי חז"ל ביטלו נטילת לולב משום החשש שמא אדם ישכח ויטלטל ארבע אמות ברשות הרבים בשוגג. בגלל חשש זה קבעו חז"ל שבמשך אלפי שנים יהודים לא יתקעו בשופר בשבת, ולא ייטלו לולב בשבת. מדוע? שמא יקרה פעם אחת שאדם יעבור עבירה בשוגג. ובשביל זה כדאי לבטל במשך כל כך הרבה שנים – מזמן חז"ל ועד היום – את כל כלל ישראל מלתקוע בשופר בשבת וליטול לולב. מה יש? שמא יהודי אחד יחלל שבת בשוגג!
מובא בגמרא (שבת ה, ב) שבן עזאי סובר ש'מהלך כעומד דמי'. הירושלמי שואל, וזה מובא בתוס' שם (ד"ה בשלמא), שלפי שיטת בן עזאי מתי בכלל ייתכן שאדם יעבור איסור כשמעביר ארבע אמות ברשות הרבים, הרי תמיד הוא כעומד? ותירצו שעובר האיסור כשהוא קופץ. מסופר שהרעק"א שאל: לפי זה מה החשש שבגללו ביטלו חז"ל תקיעת שופר בשבת, האם החשש הוא שבן אדם ילך ללמוד תקיעות ויקפוץ? וכמה הוא יקפוץ – ארבע אמות! הרי לקפוץ ארבע אמות זה לא כל כך קל! לקפוץ ארבע אמות זה 'קונץ'. הנכד של רעק"א [האדמו"ר בעל תורת אמת] השיב שמכיוון שמדובר בהליכה לדבר מצווה, אז זה מתאים לקפוץ ארבע אמות… הדבר הזה מצא חן בעיני רעק"א… [א"ה ועי' חדושי רעק"א ר"ה כח, ב מש"כ בזה, ויש שציינו גם לדברי בן עזאי במסכת אבות הוי רץ למצוה קלה וכו']. עכ"פ מחשש כזה שהאדם יקפוץ ארבע אמות ויעבור בשוגג, משום זה ביטלו תקיעת שופר. רואים מזה עד כמה חמור איסור דאורייתא אפילו בשוגג! נו, אז האם לא כדאי בשביל זה ללמד אותם הלכות?
האם נמתין שהוא ילמד גמרא במשך שלוש או ארבע שנים, ואו אז הוא יקבל געשמאק?!… נכון, ישנם כאלה אשר באמת למדו כך, וכעבור כמה שנים הם התחילו לשמור – אבל הרי בינתיים הוא מחלל שבת.
שבת קל
מדוע התעכבו האבני נזר ותלמידו הרב מקוז'גלוב בציון הרשב"י?
במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים וכו' במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב
האדמו"ר בעל ה'חסדי דוד' מסוכטשוב ותלמידו הגאון הרב צבי אריה פרומר – הרב מקוז'יגלוב, שכיהן כראש ישיבת חכמי לובלין לאחר פטירת הגרמ"ש שפירא זצ"ל היו בארץ ישראל בשנת תרצ"ה במשך כמה חודשים, סיפורים רבים ישנם על מסע זה של צדיקים אלו. כשהגיעו למירון בל"ג בעומר, נכנסו יחד לציון הרשב"י להעתיר בתפילה ותחנונים לפני בורא עולם, האדמו"ר יצא לאחר זמן ואילו הרב מקוז'יגלוב עדיין נשאר בציון, ולכשיצא לבסוף ונשאל לסיבת עיכובו אמר שקיבל על עצמו שלא יעבור עליו יום ללא שיחדש חידוש תורה, כי חושש לשיטת הר"ן שמפרש את דברי הגמרא שיוצאים בברכת אהבה רבה מי שלא בירך ברכת התורה, ומקשה הר"ן א"כ ברכת התורה היא ברכה לבטלה ומתרץ שאחד זה ללימוד תורה ואחד לחידושי תורה. וכיון שהיו היום בדרכים טרם חידש חידוש בתורה, וכעת חידש את חידושו.
חידוש זה מופיע בספרו שו"ת ארץ צבי (ח"א סי' כז) וכך חידש: בפרשת ויחי (מט, כא) כתוב "נפתלי איילה שלוחה הנותן אמרי שפר" ומפרש רש"י זו בקעת גינוסר שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ. ותרגם אונקלוס- "נפתלי בארע טבא יתרמי עדביה ואחסנתיה תהי מעבדא פירין יהון מודן ומברכין עליהון". וקשה הלא ברכת הנהנין היא מדרבנן ומהתרגום משמע שנלמדת מן הפסוק והיא מדאורייתא, ועוד מה רבותא דנפתלי והרי כל הפירות מברכים עליהם.
ומיישב שקושיא אחת מתורצת בחברתה, שאכן בכל מקום ברכות הנהנין הם מדרבנן אך מירון מקומו של רשב"י בעל הזוהר הקדוש, והזוהר בפרשת עקב אומר שברכות הנהנין מן התורה, וידוע כי במקומו הלכה כיחיד במקום רבים, וכמו שמצינו בשבת (קל.) במקומו של ר"א היו כורתין עצים וכו' וכמ"ש הר"ן בפרק מקום שנהגו. ומירון הוא חלק נפתלי כידוע, וע"כ כתב התרגום על נפתלי שמקומו יעשה פירות ויהיו מברכים ומודים עליהם.
שבת קכט
מדוע בחג השבועות לא נאמר תאריך אלא רק שחל אחרי חמישים יום
דש ללמוד זאת ממה דאיתא בגם׳ (שבת קבטס שאסור להקת דם בכל ערב יום טוב, משום שגזרו אמו יומא טבא דעצרת, שכשהיו בני ישראל במדבר סיני יצא בערב שבועות רוח ושמו ׳טבוח/ ואם לא היו מקבלים ישראל את התורה ׳הוה טבה להו לבשרייהו ולדמייהר, [ומאחר שבערב ירט דשבועות יש סכנה להקיז דם על כן אסרו בכל ערב ירט, הובא ברמ״א ארח תס״ח י]. ולכאורה צריך ביאור, הרי רוח זו הייתה לפני אלפי שנים, ואתה סכנה יש בדבר לדידן, עד שאסרו מחמת זה להקיז דם בערב שבועות עד היום הזה. אלא, מבאר ב׳מחצית השקל׳ (שם סקט״ו) ונודע דבכל הזמנים שאירע לאבותינו ענין מה, כשיגיע זמן ההוא שוב מתעורר קצת מעץ אותו דבר וענין ההוא. וכבר אמרו מכאן להוכיח שאם עניני הסכנה שהיו אז מתחדשים בכל שנה ושנה, קל וחומר שכל עניני מתן תורה – נתינת ההורה, וקירבה בני ישראל אל ה׳ שבים להתחדש.
והנה, בכל המועדים אמרה תורה זמן מדויק באיזה יום יחול החג, ׳ובחמשה עשר׳ וכדומה, אבל בשבועות לא נאמר בתורה זמן ויום בשנה שבו יחול החג, ורק אמרו וספרתם לכם ממחרת השבת… תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה הדשה לה׳, ואף בגמ׳ מצינו(ר״ה ו:) שלדעת רב שמעיה עצרת פעמים ה׳ (בפיח) פעמים ו׳ פעמים ז׳יג, וביאור הדברים, שקבלת התורה אינה תלויה ביום מסרס בחודש, אלא בגמר הבנתו בכפירת המישים יום יקבלנה בשתי ידיים מהבורא יתב״ש.
(באר הפרשה)
שבת קכח
מתי חרג הדברי חיים ממנהגו ונתן הסכמה?
אין מילדין את הבהמה ביו"ט
בספר לקט אמרים (ח"ב עמ' ט"ז, להגרי"מ שכטר שליט"א) הביא מעשה, שפעם בא מחבר ספר אל הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זיע"א, וביקש הסכמה על ספרו. והרב מצאנז היה נמנע מלתת הסכמות. אבל אותו מחבר לא ויתר והפציר מאוד שיעיין לפחות מעט בספרו. פתח הדברי חיים את הספר ונפלו עיניו, שהמחבר עומד על השאלה, על הפסוק "כאיל תערוג על אפיקי מים" (תהילים מ"ב, ב'). ומביא קושיית המפרשים: שהיה לו לכתוב או כאיל יערוג – לשון זכר. או כאילה תערוג – לשון נקבה. ומדוע ערבב הפסוק לשון זכר ונקבה יחד?
והביא מחז"ל שאמרו (ב"ב ט"ז.) שאילה זו רחמה צר, ובשעה שכורעת ללדת צועקת שבעים קולות כמספר תיבות של מזמור יענך, ומזמין לה הקב"ה דרקון (מין נחש) שמכישה בבית הרחם, ונקרע המקום ומתרחב, כדי שהעובר יוכל לצאת בשלום. וזה מה שאמר הקב"ה לאיוב (איוב ל"ט, א') "הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור", שהקב"ה משגיח ושומר את האילה בעת לידתה. ועוד איתא בחז"ל (מדרש שוחר טוב תהילים מזמור מ"ב) על אילה זו שהיא חסידה שבחיות ורחמיה מרובים, ובעת שיש עצירת גשמים ויובש בעולם, באים כל החיות אל האילה ומבקשים ממנה שתתפלל עליהם, והיא זועקת להקב"ה וממציא להם מעין ושותות כולם.
והקשה אותו מחבר: ומה יקרה כאשר יזדמנו לאילה שני המצבים גם יחד, שבעת שהיא כורעת ללדת באות החיות ומבקשות ממנה להתפלל אל הקב"ה עבור הגשמים? ומתרץ: שבאותה שעה שוכחת האילה מעצמה ומכל יסוריה, ועושה את עצמה כ"איל" זכר שאינו מוליד וזועקת להשי"ת על חברותיה. וזה שאמר הכתוב "כאיל תערוג" שהאילה עושה עצמה זכר וזועקת להשי"ת על אפיקי מים. ע"כ. הרה"ק מצאנז התפעל מאוד מפירוש זה, ונענה ואמר שצריך לתת לאותו מחבר הסכמה, שאם לא היה לו מסירות נפש להשי"ת לא היה עולה בדעתו אימרה זו. עכ"ד.
שבת קכז
עבור מי החזון איש והסטייפלער הציעו יחד את המיטה?
אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב ויאמר וגו' אל נא תעבור מעל עבדך.
הרה"ק ר' מאיר מפרמישלאן זיע"א שואל אברהם אבינו גופיה מנין ידע שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה? ומתרץ שמגודל קדושתו היו גופו ואבריו של אברהם אבינו רצים ועושים מאליהם את רצון בוראם ומשהרגיש שגופו מבקש לרוץ לאורחים, הבין שזהו רצון השי"ת.
על גודל מסירותו של מרן החזו"א זצ"ל לקיים מצות הכנסת אורחים סיפר הגה"צ ר' חיים ברים זצ"ל שערב אחד התעכב בביתו של מרן החזו"א זצ"ל, עד שכבר לא היה אמצעי תחבורה לירושלים, לא היתה לו ברירה אלא להשאר ולישון ב-ב"ב, קם מרן החזו"א ובעזרת גיסו הגדול מרן הסטייפלער זצ"ל ואשתו שהיו בבית החל טורח ומתאמץ בהכנת מקום לינה בעבורו, ומרן החזו"א לא נח עד שמיטה תהיה מוכנה ומוצעת כראוי, תוך כדי שהכין לו קערה וספל לנטילת ידיים, ר' חיים ברים חש אי נעימות גדולה לנוכח הטירחה סביבו, אבל כשהציע למרן שהוא יכין בעצמו את המקום ללון, הישיר אליו החזו"א מבט ואמר לו: וכי מאימתי יכול האתרוג להביע דעות כלפי בעליו היאך וכיצד להשתמש בו? מצות הכנסת אורחים היא ובמצוה אין הנחות.
(דרשו – הרה"ג ר' אהרן כהן שליט"א)
שבת קכו
איך ניצל ר' חיים בריסקע'ר בעודו תינוק משערי מוות?
מְפַנִין אפילו ארבע וחמש קופות וכו' מפני האורחים
סיפר הגאון ר' משה שטרנבוך שליט"א על הצדיק רבי משה מקוברין זצ"ל שהגיע פעם לוואלוז'ין אל חמיו של מרן ה"בית הלוי"- רבי יצחק עפרון זצ"ל, ומצא שם את הבית הלוי זצ"ל כשהוא מודאג ממצב בנו התינוק רבי חיים זצ"ל שנתקף במחלה אנושה והגיע עד שערי מות עד שהרופאים כבר התייאשו מלרפואותו, והנה כאשר שמע הצדיק רבי משה על מצבו של רבי חיים, הביע את רצונו שיערכו את השולחן להסב לסעודה, ומיד מילאו את בקשתו וערכו סעודה, ובתוך הסעודה פתח רבי משה ואמר כדברים האלה:
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא (בראשית כ"ה, כ"א) "שנינו במסכת בבא בתרא (טז:) "אבן טובה תלויה על צווארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא", מהי אבן טובה זו – הוי אומר מידת הכנסת אורחים שהצטיין בה אברהם אבינו, "ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה" – זהו גלגל הזורח בכל מקום בעולם, שכל זמן שיהודי מתעסק בהכנסת אורחים מתעוררת זכותו של אברהם אבינו לסייעו לרפאות את החולה בזכות אבן טובה זו של מצוות הכנסת אורחים. וא"כ, כיון שבעל הבית מתעסק עכשיו בהכנסת אורחים, תתעורר זכותו של אברהם אבינו לרפאות את נכדו חיימ'ל במהרה", וכך הוה שמצבו הוטב מיד. והכנסת אורחים היא סגולה לרפאות חולה, וביותר, שאפילו יהודי המרבה להכניס אורחים, יש כח בברכותיו לרפאות חולים.
(מאמר שבועי מרן הגרא"מ שטרנבוך שליט"א)
שבת קכה
האם קורח ועדתו התגוררו בבית או באהל?
הכל מודים שאין עושים אהל עראי בתחילה ביו"ט
בפרשת קורח כתוב "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם" (טז. לב) לעומת זאת בפסוק שבו מוזכר מקום מגוריהם של קרח ועדתו נאמר בלשון אחרת, לא "בית" אלא "אהל": "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה". וכן "ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם". ומה פשר החילוק?
ביאור נחמד לכך כותב הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל, בספרו "אמרי שפר", "בית" – היינו דירת קבע ו"אהל" – היינו דירת עראי. ולפיכך במדבר שלא חנו ישראל בקביעות במקום אחד אלא כל חנייתם במדבר הייתה רק דרך עראי, מקום חנייתם מכונה הוא בשם "אהל". וכאמור: "ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם". ומפני כך כל זמן שהיו בחיים והיו נוסעים ממקום למקום עם בני ישראל, אזי היו נקראים "אהליהם" – דרך עראי.
ברם כעת, שנבלעו באדמה המה וכל אשר להם ונעשו בתיהם קבריהם, אם כן נעשו להם אהליהם לבית של קבע, כי המה קבועים שם בגיהנם עם אהליהם. ומכיון שנעשו להם לבתים קבועים, נקראו הם איפוא בשם "בתיהם" -"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם"…
שבת קכד
ההורים החילונים החביאו את הכסף בשבת בארון הספרים
זוג בעלי תשובה נישאו בשעה טובה ומוצלחת, תקופת-מה לאחר החתונה מגיעים ההורים של החתן לבקר את הזוג. היה זה בעיצומה של השבת, ובני הזוג ידעו שהוריהם עשו את הדרך בנסיעה, רח״ל, אבל לא על זה הם באו בשאלה.
ההורים הביאו עמהם עוגה טעימה, והיתה זו כמובן עוגה כשירה למהדרין. ״אנחנו מתחשבים בכם, וביקשנו מהמוכר שייתן לנו עוגה בהכשר הבד״ץ״, אמרו ההורים. האורחים ישבו כשעה וחצי, כשהילדים משתדלים לכבדם בכל מאודם, ולאחר מכן קמו ההורים ג״נסעו בחזרה לביתם.
במוצאי שבת מתקשר האבא לבנו, ומודה לו על האירוח הנפלא, ואומר לו כדלהלן: אני יודע שאתה אברך הלומד בכולל, והפרנסה לא ממש מצויה בביתך. תיגש לארון הספרים בסלון שלך, ושם תמצא במדף פלוני, מאחורי ספר פלוני, מעטפה. הכנתי לך שם הפתעה. הבן כבר הבין במה מדובר, והזדעזע. הוא ניגש למדף המדובר, ומוצא שם מעטפה ובה צ׳ק על סך 1,000 שקלים, מתנתם של ההורים. ואת כל זה הם הביאו בשבת-קודש.
לפתע אומרת האשה לבעלה ״תראה, מה כתוב כאן, חושבני שבכך נוכל לפתור את הבעיה; על הצ׳ק כתוב תאריך של יום חמישי, דהיינו שהוא לא נכתב בשבת״. ההורים הבינו שכשם שצריכים להביא עוגה כשירה למהדרין, כך הוא הדבר באשר לצ׳ק, ואם הם רוצים שהבן ואשתו ישתמשו בו, הם צריכים לכותבו לפני שבת… השאלה היתה האם להשתמש בצ׳ק. היה ברור שאם לא יפדו את הצ׳ק, תהיה לאב עוגמת נפש רבה, ואז הוא יתרחק עוד יותר מהדרך שבה בחר הבן שלו.
ופסק בזה הגרי"ש אלישיב זצ"ל כיון שהדברים נעשו בצנעה אפשר להקל; למרות שגם במקרה זה כדאי לכתחילה שלא לקבל את הכסף, כי זה דומה למקרה של אדם שזרק כביכול אבנים על אבא שלי – האם הייתי מסוגל לקבל ממנו את האבנים הללו כדי לשבצם בקיר הבית שלי?!
הגר״י זילברשטיין הציע שאפשר לומר לאבא שאדרבה בגלל החשיבות שהם מייחסים למתנה שלו, הם יקחו את הצ׳ק ויציבוהו בתוך מסגרת מפוארת, ויתלוהו בסלון הבית, לאות ולכבוד על המתנה היפה שהביא להם…
אם ההצעה הזו תסתדר, אמר מרן הגרי״ש אלישיב, בודאי כדאי לנהוג כך, ובאם לא ־ הרי שבדיעבד אפשר לפדות את הצ׳ק, כדי להציל את האב שלא יתרחק מהתורה.
(שבת בשמחה)
שבת קכג
מה גרם להכניס את הבגד ים לקופת הצדקה?
הרב אשר לבי שליט"א, מטובי מגידי שיעור הדף היומי של "מאורות הדף היומי", חזר יום אחד משיעורו הלום הפתעה, כשחיוך רחב נסוך על פניו. ידע ידעתי, סיפר, כי הדף היומי משפיע, חודר ומעצב את תודעתם ואישיותם של הלומדים, אך אני עצמי לא האמנתי כמה עמוק חודרים הדברים ומחלחלים, עד אשר אחד המשתתפים בשיעורי סיפר היום את המעשה הבא:
יהודי זה עדיין אינו שומר תורה ומצוות באופן מלא. ניתן לומר, כי אלמלא היה, הוא או הוריו, עולה מארץ מכורתו לארץ ישראל, היה היום יהודי נאמן לה' ולתורתו. אולם, כרבים אחרים, אשר נותקו מן המסורת המפוארת עליה חונכו דורות ישרים, הוא גדל כ"מסורתי"; ריחות של יהדות, גם של תבשילי חג, המשמשים בעירבוביה במתכונת עליזה המשבשת את המהות האמיתית. שמעו של שיעור הדף היומי הגיע גם לאוזניו, מאן דהוא שכנעו והוא החליט להצטרף. הרקע שלו בענייני יהדות ובענייני הלכה, יכול להיות רחב יותר מכפי שהוא היום, אם נתבטא בעדינות.
משכך, ככל שהעמקנו בסוגיות של מסכת עירובין, הייתי מביט לעברו פעמים רבות במהלך השיעור, ותוהה ביני לבין עצמי: "שכר עמל התורה יש לו, אך מה מן הלימוד נקלט אצלו, אלו חלקים הוא מבין ומפנים", שהרי מדובר בסוגיות לא פשוטות. והנה, היום, באמצע השיעור, קם היהודי, ביקש את רשות הדיבור, כחכח בגרונו בהתרגשות ושח מעשה שאירע לו בשבת קודש.
יהודי זה נוהג לרוץ ריצת בוקר בכל יום, "בשביל הבריאות". לעת עתה, הוא אינו מדלג על נוהגו זה, גם ביום שבת קודש. וכך, מצא עצמו מיודענו מניע נמרצות את כל אברי גופו בשוליו של כביש גהה – ז'בוטינסקי שבגוש דן. "תוך כדי מהלך הריצה הרגשתי, כי בכיסי שוכן דבר מה מקרקש ומצלצל. כבוד הרב יודע, אני לא יכול להפסיק לרוץ. תוך כדי הריצה בדקתי ומצאתי לחרדתי העצומה, שבתוך כיס המכנסיים שלי יש מטבעות שנתתי לצדקה, ושכחתי בכיסי… אמא שלי, נוחה עדן, אמרה לי, שכאשר יש לי מטבעות קטנים, אתן אותם לצדקה, ככה, להרוויח גן עדן, והנה, אני פה בכביש 'זבוטינסקי', יום שבת בבוקר עם צדקה בכיס. מה אומר לך כבוד הרב, נחרדתי. זכרתי שלמדנו בשיעור עם הרב, שבמקום שאין עירוב אסור לטלטל!
בגדים שלובשים – מותר אבל חפצים – אסור. מצד שני לא הייתי מסוגל להשליך ממני והלאה כסף של צדקה. אוי לי ואוי לנשמתי, צדקה?! לזרוק?! תוך כדי המחשבות שלי, כבוד הרב, אני עומד על המקום, אבל ממשיך לעשות ככה עם הרגליים, אתה יודע, אי אפשר להפסיק באמצע הריצה, וכך אני עומד על המקום בכביש ז'בוטינסקי, ורץ עם הרגליים לשום מקום. בכיס שלי כסף של צדקה. מצד אחד אין עירוב, מצד שני יש לי צדקה בכיס.
פתאום נזכרתי עוד דבר שלמדנו בשיעור. הרב אמר, שאיסור הטלטול הוא למרחק של ארבע אמות, אבל אם מטלטלים פחות מארבע אמות, זה בסדר. ואז, כבוד הרב, התחלתי לרוץ כמו תרנגולת. שתי פסיעות, עוצר. שתי פסיעות, עוצר. עד היום השכנים שלי לא מתאפקים ושואלים אותי, "דודו, מה קרה לך אז, נתפס לך השריר?", אבל אני לא עניתי להם, מה הם מבינים… ככה קיפצתי הביתה, החלפתי מכנסיים, ואת מכנסי הריצה עם הכסף של הצדקה, הכל יחד, הכנסתי לתוך קופת הצדקה… שלא תהיה בעיה…" מי כעמך ישראל.
(מאורות)
שבת קכב
הנאה מאוכל שהובא בשבת במעלית
ואם בשביל ישראל אסור
בספר הנפלא חשוקי חמד דן אם הביאו בבית חולים את עגלת המזון במעלית בשבת, האם הוא מעשה שבת ואסור לאכול מהמזון? ומפלפל בדבר שלכאורה בעניננו היינו צריכים להחמיר שלא להנות מהמזון שהובא באיסור ככל מעשה שבת שנעשה במזיד שפוסק המשנה ברורה שצריך להחמיר למרות שיטת החיי אדם שמעשה שבת נאסר רק כשיש שינוי בגוף התבשיל. אך נראה אומר הגר"י זילברשטיין שליט"א שכיון שהיה אפשר להביא את המזון גם בדרך היתר ומי שמקבל את האוכל לא נהנה כלל ממה שהביאו את האוכל באופן האסור, נראה שמותר להנות ממנו.
אלא שבכל זאת נראה דישנה הנהגה נכונה לא להשתמש באוכל, על פי הירושלמי שמספר על רבי חזקיה שהיסב פניו שלא לראות פריקת סחורה של שמיטה, וזהו מעשה תוכחה שלא לראות את מעשה העבירה, אז כל שכן מהראוי שלא להנות ממנו ולא להשתמש בו לשם תוכחה.
ובספר מאור השבת (ח"א עמ' שסד) שהביא מכתב מהגרש"ז אויערבך שיאמר לו בנימוס שעוד פעם לא יעשה דבר זה עבורו באיסור.
(חשוקי חמד)
שבת קכא
מי שאין לו קושיות מאריך ימים וחי בנעימים
אמר הרה״ק ׳האמרי חיים׳ זי״ע בשנת תש׳׳ו, כשנכנס פעם להיכל הישיבה (בגראסוורדיין) ומצא שם כמה תלמידים מדברים ביניהם על מאורעות המלחמה הנוראה… ניגש הרבי ושאלם על מה נסובו הדיבורים, הבחורים שתקו ממורא, נענה הרבי ואמר מצינו בתלמודא פעמים רבות ׳מאן נימא דמתרצתא היא, דלמא משבשתא היא׳. והנה, תיבת מא״ן נוטריקון א-ל מלך נאמן ומורה על האמונה בהשי״ת. והיינו כי מא״ן נימא – האומר בכל עת וזמן שהקב״ה קל נאמן הוא, הרי שמתרצתא היא, אדם זה מתורץ הוא, יש לו תירוצים וביאורים על כל הקורות עמו, בידעו שהכל משמים. אך דילמא, האדם שהוא מלא בספיקות בכל הקורות עמו, כי אולי פלוני עשה לו כך ואלמוני נהג עמו להיפך, ואולי אם היה נוהג אחרת לא היו יסורים באים עליו – אדם כזה הרי הוא משבשתא, כי כל ימי חייו מלאים בשיבושים ואינו מבין מדוע כל זה בא עליו.
וכבר היה הרה״ק מקוברין זי״ע אומר (הובא ב׳תורת אבות׳ שבת אות קמא) ש׳א-ל אדון על כל המעשים׳ הוא התירוץ לכל הקושיות… כי אף אם הוא מלא קושיות כרימון על מצבו. יתחזק, והילוכו יהא בנחת בסמיכתו שהכל מאת הבא לו ולטובה רבה כוונתו.
פעם התאונן יהודי בפני הרה״ק ה׳יסוד העבודה׳ זי״ע שיש לו קושיות שונות באמונת הבורא. ענהו רבו, אינך הראשון שמקשה כלפי מעלה – כבר קידמו פרעה ששאל (שמות ה ב) ׳מי ה׳ אשר אשמע בקולו׳ וכהנה עוד. וסופו מה היה, שעל כל קושיא קיבל מכה קשה מאת הבורא, וכבר ראה ׳מי ה״…
כיוצא בדבר מסופר על הרה״ק רבי שמעון מיערוסלאב זי״ע שהאריך ימים ושנים יותר על הרגיל באותם השנים (נלב״ע בהיותו בן צ״א), משנשאל במה הארכת ימים. ענה, הנה אדם שקשה לו ׳קושיות׳ על דרכי הנהגת ה׳, עונים לו מן השמים, א״כ, עלה הנה לבית דין של מעלה, ויתורצו כל קושיותיך אחת לאחת… אך אני שמעולם לא הוקשה לי מידי, ואת כל אשר אירע לי קיבלתי בשמחה, לכן זכיתי לאריכות ימים מופלגת (הובא באוהל שמעון עט׳ י״ז).
(באר הפרשה)
שבת קכ
כיצד לא חשש אברהם אבינו ל'לא תחנם' כשנמנע מלקחת שכר טרחה ממלך סדום?
חסידי אגרא דשבתא שקלי?
אברהם אבינו אומרת התורה לא נטל דבר ממלך סדום, "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך" (בראשית יד כג) ואפילו שכר טירחתו לא רצה לקבל. ולאור מה שאמרו חז"ל כי קיימו האבות את מצות התורה עד שלא ניתנה, יש לברר אפוא את סיבת סירובו של אברהם לקחת אפילו שכר טירחה, שהרי יש בכך משום מתנת חינם לגוי, דבר האסור מצד איסור "לא תחנם" – "לא תתן להם מתנת חינם".
ברם, מבאר הרב "חתם סופר" זצ"ל, רדיפה זו של אברהם אחרי המלכים היתה כידוע בליל פסח, וכמו שאומרים בהגדה של פסח, אז רוב ניסים הפלאת בלילה, גֵּר צֶדֶק נִצַּחְתּוֹ כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָה, ורומז לפסוק וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם (בראשית יד טו . ואם כך זהו זמן האסור בקבלת שכר עבודה שנעשתה בו, שכן זהו "שכר שבת" ו"שכר יום טוב". וגם אם יש אופנים המותרים ליטול שכר שבת ויום טוב, הלא כבר אמרו חז"ל בגמרא מסכת שבת (קכ.) כי חסידים אינם לוקחים שכר שבת. ומשום כך איפוא נמנע אברהם לקחת שכר שבת. "מחוט ועד שרוך נעל".
שבת קיט
מהו הפלא הגדול יותר – יוסף מוקיר שבת שמצא יהלום או הגוי שהפסיד את כל רכושו?
יוסף מוקיר שבת
בספר "ומתוק האור" מביא את קושיית ה"עץ יוסף" שהקשה: לשם מה הוצרכו חז"ל לספר את כל הסיפור על יוסף ועל שכנו הגוי. ניתן היה לקצר זאת ולומר: שיוסף היה מכבד את השבת בכל מאודו, יום אחד קנה דג, ובדג היה יהלום, והרי שהלווה לכבוד שבת – השבת משלמת. מדוע נוסף כל המעשה עם הגוי? אלא תירץ ה"עץ יוסף": "מילתא אגב ארחא קא משמע לן" – חז"ל השמיעו לנו דרך אגב מוסר השכל חשוב, והוא: "שהגזירה אמת והחריצות שקר"! כלומר, בשר ודם, כאשר הוא מתכנן לפעול נגד מישהו, הוא לא מגלה לאף אחד את תוכניתו, כדי שהלה לא ישמע ויחפש דרכים להתגונן ולהפר את עצתו. אבל הקב"ה, להבדיל, אינו כך. כביכול הוא מכריז קבל עם ועדה: זו התוכנית, מי שיש בידו להילחם שילחם, רק זאת עליך לדעת כי כל מה שתעשה – רק יסייע להוצאת התוכנית לפועל…
הנה אותו גוי, הוא שמע שכל רכושו יעבור ליוסף, והחליט שבשום אופן אינו מסכים לכך. הוא נלחם בגזרה! אמר הקב"ה: אתה רוצה להלחם? בבקשה, אני איתך כי המלחמה הזו רק תוביל למלאות את רצון ה'…
והוא, אכן, נלחם. מכר רכושו, קנה יהלום קטן וטמן אותו בכובעו. ואכן פעולתיו גרמו להוציא לפועל את רצון ה'. מדוע? בואו ונראה: הרי בודאי לגוי עשיר כזה כנראה היו נכסים והשקעות בהרבה מקומות, וכמה עלילות היה צריך הקב"ה לעולל בעולם כדי להעביר את הנכסים הללו לרשות יוסף. מה עשה הגוי? נלחם. המיר את כל הרכוש העצום לאבן יקרה אחת, ובעצמו עלה על הגשר. אז הביא הקב"ה רוח, דג ודייגים, ותוך זמן קצר הושלמה העברת נכסי הגוי ליוסף מוקיר שבת… ללמדך כי "הגזירה אמת והחריצות שקר"! ואדם צריך להבין זאת, כשישנה נגדך גזירה – שום דבר לא יעזור, חוץ מתפילה ותחנונים לבורא עולם, הרעיון המבריק ביותר לא ימלט אותך מאותה גזירה.
וכן אומר הבן איש חי בספרו 'בן יהוידע', שחז״ל רצו ללמדנו בזה שאם נגזר מן השמים, לא יועילו כל טצדקי שבעולם לעצור ולמנוע מהנגזר להתקיים, ולא זו בלבד, אלא שפעולותיו של הגוי הן הן הביאו שעשירותו נפלה לידי יוסף מוקיר שבת.
עוד יש לנו ללמוד ממעשה זה, אומר הרה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א שלא להיות כאותו הגוי, שהאמין ל 'חוזה בכוכבים', אך מצד שני עשה כל טצדקי שלא יגיע רכושו לידי שכינו יוסף, והרי הוא סותר את עצמו מיניה וביה, דאם החוזה צודק בראייתו מה יתנו לו כל אלו הפעולות, ולדידן, אכן, 'ישראל מאמינים בני מאמינים הם', אלא שיש לראות שגם הליכות חיינו יהיו על פי אמונתנו, ושלא יהיו המעשים סותרים את אמונתנו.
שבת קיח
החידוש שחידש קין לאדם הראשון
כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו
המדרש מספר שכאשר יצא קין מלפני ה', פגש אותו אדם הראשון ושאל אותו: "מה נעשה בדינך?" אמר לו קין: "עשיתי תשובה ונתפשרתי", התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר: "כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע ?!" מיד עמד אדם הראשון ואמר: "מזמור שיר ליום השבת".
מהו הקשר – שואל הבית הלוי – בין 'תשובה' ל'שבת'? מה גרם לאדם הראשון לזמר ליום השבת, כשנוכח לדעת את כוחה של התשובה?
והוא מפרש את המדרש עפ"י דברי המדרש בתחילת קהלת ששבעת ההבלים שאמר שלמה, הם כנגד שבעת ימי בראשית. כי כאשר התבונן במה שנברא בכל יום, וראה שהוא דבר שכלה ונפסד, אמר כנגדו: "הבל". וכאשר ראה את השבת, ואת הפסוק שנאמר עליה "מחלליה מות יומת" אמר אף עליה "הבל", שהרי מחומר קדושת השבת והאזהרות שבה, אם יכשל בה אדם, ימות. אבל כיון שראה את כוחה של התשובה שמועילה לכפר על העבר, שוב ראה את השבת כטוב מושלם בלא חיסרון, וזימר מזמור ליום השבת.
אם כן, מבאר הבית הלוי, תשובה ומצות שבת בחינה אחת להם, כי ענינה של השבת לדעת שהקב"ה מחדש את העולם בכל רגע, ואין מציאותו של רגע אחד, סיבה להימצאותו אף של הרגע שלאחריו, כי הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. ואף ענין התשובה כן, משום שאף השב בתשובה שלמה ומשנה את מנהגיו הקודמים, הרי הוא כבריה חדשה, ומעשיו הרעים כלל אינם נזכרים לפניו ית'.
התעוררות זו – חידוש העולם ע"י הבורא, וחידוש האדם ע"י התשובה. היא זו שפרטה על נימי נפשו של אדם הראשון וגרמה לו לזמר ליום השבת.
מסיים הבית הלוי שזהו גם מה שאמרו בגמרא (שבת קיח:) "כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו". ועפ"י דבריו אפשר לבאר שכיון ששומר שבת כהלכתו, הרי הוא מחזק בלבו את האמונה בחידוש העולם ע"י הבורא ית', א"כ במדה זו מודד לו הקב"ה ומקבל את תשובתו, ועי"ז הוא מחדש אף אותו והופך אותו לבריה חדשה, וכלל אינו זוכר לו את מעשיו הקודמים.
(דרשו – הרה"ג ר' ישראל ליוש שליט"א)
שבת קיז
ה'לחם משנה' שהיציל מאות יהודים ממיתה בשריפה
בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב לחם משנה
מן הספור הבא נשמע שיש בכוחה של מסירות נפש למצוות להשפיע על רוצחים:
מעשה נורא היה בעירה גוֹבּוֹרוֹבָה בתקופת השואה: בצהרי יום שישי הציתו הנאצים ימח שמם את העיירה מכל עבריה, הכניסו את כל התושבים, גברים נשים וטף, אל בית הכנסת שהיה עשוי מעץ, והבטיחו להעלות עוד מעט קט את כל המבנה באש. אי אפשר לתאר את הדרמה הנוראה שהתחוללה שם באותן שעות. יללותיהם של הילדים והנשים הרקיעו שחקים, הפעוטות שהיו עייפים ורעבים בנוסף לכל, בכו ללא הפוגה. הרשעים הקיפו את המבנה מכל צדדיו והכריזו כי יהודי שימצא מחוץ לארבעת הכתלים של בית הכנסת יהרג במקום.
בין המוני היהודים שנכלאו בבית הכנסת היה גם ר' יואל האופה שהיה ירא שמים ביותר. ר' יואל הצליח בבוקרו של אותו יום שישי לאפות כמה חלות לשבת, אבל הן נשארו כמובן בתוך המאפיה. עתה ברגעים הנוראים הללו עלה במחשבתו לנסות לצאת החוצה, לקחת את החלות מתוך המאפיה ולחזור לבית הכנסת כדי לזכות את אחיו האומללים במצות לחם משנה. האופה לא האריך במחשבותיו ולא התלבט יותר מדי, הוא ניתר ממקומו וקפץ החוצה. הכל ידעו שבריחתו עלולה לעלות לו בחייו, אך הוא ביקש דווקא ברגעיו האחרונים לזכות את כל קהל הקודש במצוה.
כעבור כמה דקות נכנס ר' יואל לבית הכנסת, על שכמו שק עם חלות טריות והוא מכריז בשמחה: "יהודים, טלו ידיכם קודש ובואו וביצעו על לחם משנה כי שבת היום לאדוננו". היהודים האומללים כמו שכחו לפתע איפה ובאיזה מצב הם נמצאים, שמחת המצוה העלתה אותם טפחיים מעל האדמה, והכל נטלו ידיהם וטעמו מן החלות.
ואז התרחש הנס. קצין שהגיע מאי שם הודיע לחיילים הגרמנים כי על הגדוד שלהם הוטלה זה עתה משימה חדשה בשדה הקרב ועליהם לעזוב את המקום מיד. הנאצים הארורים ששמרו על בית הכנסת ביקשו ממנו שיאפשר להם לבצע את זממם ולהצית את היהודים, אבל הוא הורה להם לבוא בזה הרגע, ובכך נצלו כל היהודים.
נס ההצלה הפתאומי שהתרחש ממש באותו הרגע שבו קיימו הכל את המצוה, הביא את קהל יהודי העירה להאמין באמונה שלמה שהיתה זו מסירות הנפש של ר' יואל האופה שהצילה את הכלל. מסירות נפש מופלאה שכזו, מזככת את האויר ומצליחה לסלק גם את מלאך המוות, ועל ידי כך גם את תאות הרציחה של הנאצים.
(עלינו לשבח)
שבת קטז
מה הקשר בין הנוני"ן ההפוכים שבפרשת 'ויהי בנסוע' לחזקה?
רבי אומר לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו
על פרשה זו 'ויהי בנסוע הארון' אומרת הגמרא עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה ["שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפרענות". רמב"ן כאן]. רבי אומר לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו". ומבואר בהמשך דברי הגמרא שהתנא שחולק על רבי הוא רבן שמעון בן גמליאל.
ובדרך נפלאה נראה לבאר את יסוד מחלוקתם, ע"פ ש