סדר מועד
מסכת שבת
שבת קלא
מה ענה הגראי"ל שטיינמן לשאלה מה ללמוד עם 'מתחזקים'?
ש. אברכים רבים מתמודדים עם השאלה האם ללמוד עם המתחזק גמרא, אשר היא זו שמעניקה לו חיות ו'געשמאק', או לעומת זאת יש ללמוד אתו הלכות מעשיות?
רבנו: מה חשוב יותר, 'מצוה' או 'מכשירי מצוה'? על ידי זה שילמדו אתו גמרא במשך חצי שנה או שנה אז יגיע זמן שירצה להתקרב, נמצא שהלימוד הזה הוא רק בגדר 'מכשירי מצוה' ואחר כך הוא יגיע לקיום המצוות – אבל בינתיים הוא הרי נצרך לדעת הלכות שבת. היערות דבש אומר שאי אפשר להינצל מחילול שבת אם לא ילמדו הלכות שבת, בלי זה אי אפשר להינצל! אפילו מדינים דאורייתא, וכל שכן דרבנן! כך אומר היערות דבש, נו, הרי זה בגדר מעשים שבכל יום שאנשים נכשלים בהלכות שבת. חילול שבת דאורייתא בשוגג מחייב קרבן חטאת. ובל יחשוב האדם שעבירה בשוגג היא מילתא זוטרתא. הרי חז"ל ביטלו נטילת לולב משום החשש שמא אדם ישכח ויטלטל ארבע אמות ברשות הרבים בשוגג. בגלל חשש זה קבעו חז"ל שבמשך אלפי שנים יהודים לא יתקעו בשופר בשבת, ולא ייטלו לולב בשבת. מדוע? שמא יקרה פעם אחת שאדם יעבור עבירה בשוגג. ובשביל זה כדאי לבטל במשך כל כך הרבה שנים – מזמן חז"ל ועד היום – את כל כלל ישראל מלתקוע בשופר בשבת וליטול לולב. מה יש? שמא יהודי אחד יחלל שבת בשוגג!
מובא בגמרא (שבת ה, ב) שבן עזאי סובר ש'מהלך כעומד דמי'. הירושלמי שואל, וזה מובא בתוס' שם (ד"ה בשלמא), שלפי שיטת בן עזאי מתי בכלל ייתכן שאדם יעבור איסור כשמעביר ארבע אמות ברשות הרבים, הרי תמיד הוא כעומד? ותירצו שעובר האיסור כשהוא קופץ. מסופר שהרעק"א שאל: לפי זה מה החשש שבגללו ביטלו חז"ל תקיעת שופר בשבת, האם החשש הוא שבן אדם ילך ללמוד תקיעות ויקפוץ? וכמה הוא יקפוץ – ארבע אמות! הרי לקפוץ ארבע אמות זה לא כל כך קל! לקפוץ ארבע אמות זה 'קונץ'. הנכד של רעק"א [האדמו"ר בעל תורת אמת] השיב שמכיוון שמדובר בהליכה לדבר מצווה, אז זה מתאים לקפוץ ארבע אמות… הדבר הזה מצא חן בעיני רעק"א… [א"ה ועי' חדושי רעק"א ר"ה כח, ב מש"כ בזה, ויש שציינו גם לדברי בן עזאי במסכת אבות הוי רץ למצוה קלה וכו']. עכ"פ מחשש כזה שהאדם יקפוץ ארבע אמות ויעבור בשוגג, משום זה ביטלו תקיעת שופר. רואים מזה עד כמה חמור איסור דאורייתא אפילו בשוגג! נו, אז האם לא כדאי בשביל זה ללמד אותם הלכות?
האם נמתין שהוא ילמד גמרא במשך שלוש או ארבע שנים, ואו אז הוא יקבל געשמאק?!… נכון, ישנם כאלה אשר באמת למדו כך, וכעבור כמה שנים הם התחילו לשמור – אבל הרי בינתיים הוא מחלל שבת.
שבת קל
מדוע התעכבו האבני נזר ותלמידו הרב מקוז'גלוב בציון הרשב"י?
במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים וכו' במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב
האדמו"ר מסוכטשוב בעל האבני נזר ותלמידו הגאון הרב צבי אריה פרומר – הרב מקוז'יגלוב, שכיהן כראש ישיבת חכמי לובלין לאחר פטירת הגרמ"ש שפירא זצ"ל היו בארץ ישראל בשנת תרצ"ה במשך כארבעה חודשים, סיפורים רבים ישנם על מסע זה של צדיקים אלו. כשהגיעו למירון בל"ג בעומר, נכנסו יחד לציון הרשב"י להעתיר בתפילה ותחנונים לפני בורא עולם, האבני נזר יצא לאחר זמן ואילו הרב מקוז'יגלוב עדיין נשאר בציון, ולכשיצא לבסוף ונשאל לסיבת עיכובו אמר שקיבל על עצמו שלא יעבור עליו יום ללא שיחדש חידוש תורה, כי חושש לשיטת הר"ן שמפרש את דברי הגמרא שיוצאים בברכת אהבה רבה מי שלא בירך ברכת התורה, ומקשה הר"ן א"כ ברכת התורה היא ברכה לבטלה ומתרץ שאחד זה ללימוד תורה ואחד לחידושי תורה. וכיון שהיו היום בדרכים טרם חידש חידוש בתורה, וכעת חידש את חידושו.
חידוש זה מופיע בספרו שו"ת ארץ צבי (ח"א סי' כז) וכך חידש: בפרשת ויחי (מט, כא) כתוב "נפתלי איילה שלוחה הנותן אמרי שפר" ומפרש רש"י זו בקעת גינוסר שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ. ותרגם אונקלוס- "נפתלי בארע טבא יתרמי עדביה ואחסנתיה תהי מעבדא פירין יהון מודן ומברכין עליהון". וקשה הלא ברכת הנהנין היא מדרבנן ומהתרגום משמע שנלמדת מן הפסוק והיא מדאורייתא, ועוד מה רבותא דנפתלי והרי כל הפירות מברכים עליהם.
ומיישב שקושיא אחת מתורצת בחברתה, שאכן בכל מקום ברכות הנהנין הם מדרבנן אך מירון מקומו של רשב"י בעל הזוהר הקדוש, והזוהר בפרשת עקב אומר שברכות הנהנין מן התורה, וידוע כי במקומו הלכה כיחיד במקום רבים, וכמו שמצינו בשבת (קל.) במקומו של ר"א היו כורתין עצים וכו' וכמ"ש הר"ן בפרק מקום שנהגו. ומירון הוא חלק נפתלי כידוע, וע"כ כתב התרגום על נפתלי שמקומו יעשה פירות ויהיו מברכים ומודים עליהם.
שבת קכט
מדוע בחג השבועות לא נאמר תאריך אלא רק שחל אחרי חמישים יום
דש ללמוד זאת ממה דאיתא בגם׳ (שבת קבטס שאסור להקת דם בכל ערב יום טוב, משום שגזרו אמו יומא טבא דעצרת, שכשהיו בני ישראל במדבר סיני יצא בערב שבועות רוח ושמו ׳טבוח/ ואם לא היו מקבלים ישראל את התורה ׳הוה טבה להו לבשרייהו ולדמייהר, [ומאחר שבערב ירט דשבועות יש סכנה להקיז דם על כן אסרו בכל ערב ירט, הובא ברמ״א ארח תס״ח י]. ולכאורה צריך ביאור, הרי רוח זו הייתה לפני אלפי שנים, ואתה סכנה יש בדבר לדידן, עד שאסרו מחמת זה להקיז דם בערב שבועות עד היום הזה. אלא, מבאר ב׳מחצית השקל׳ (שם סקט״ו) ונודע דבכל הזמנים שאירע לאבותינו ענין מה, כשיגיע זמן ההוא שוב מתעורר קצת מעץ אותו דבר וענין ההוא. וכבר אמרו מכאן להוכיח שאם עניני הסכנה שהיו אז מתחדשים בכל שנה ושנה, קל וחומר שכל עניני מתן תורה – נתינת ההורה, וקירבה בני ישראל אל ה׳ שבים להתחדש.
והנה, בכל המועדים אמרה תורה זמן מדויק באיזה יום יחול החג, ׳ובחמשה עשר׳ וכדומה, אבל בשבועות לא נאמר בתורה זמן ויום בשנה שבו יחול החג, ורק אמרו וספרתם לכם ממחרת השבת… תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה הדשה לה׳, ואף בגמ׳ מצינו(ר״ה ו:) שלדעת רב שמעיה עצרת פעמים ה׳ (בפיח) פעמים ו׳ פעמים ז׳יג, וביאור הדברים, שקבלת התורה אינה תלויה ביום מסרס בחודש, אלא בגמר הבנתו בכפירת המישים יום יקבלנה בשתי ידיים מהבורא יתב״ש.
(באר הפרשה)
שבת קכח
מתי חרג הדברי חיים ממנהגו ונתן הסכמה?
אין מילדין את הבהמה ביו"ט
בספר לקט אמרים (ח"ב עמ' ט"ז, להגרי"מ שכטר שליט"א) הביא מעשה, שפעם בא מחבר ספר אל הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זיע"א, וביקש הסכמה על ספרו. והרב מצאנז היה נמנע מלתת הסכמות. אבל אותו מחבר לא ויתר והפציר מאוד שיעיין לפחות מעט בספרו. פתח הדברי חיים את הספר ונפלו עיניו, שהמחבר עומד על השאלה, על הפסוק "כאיל תערוג על אפיקי מים" (תהילים מ"ב, ב'). ומביא קושיית המפרשים: שהיה לו לכתוב או כאיל יערוג – לשון זכר. או כאילה תערוג – לשון נקבה. ומדוע ערבב הפסוק לשון זכר ונקבה יחד?
והביא מחז"ל שאמרו (ב"ב ט"ז.) שאילה זו רחמה צר, ובשעה שכורעת ללדת צועקת שבעים קולות כמספר תיבות של מזמור יענך, ומזמין לה הקב"ה דרקון (מין נחש) שמכישה בבית הרחם, ונקרע המקום ומתרחב, כדי שהעובר יוכל לצאת בשלום. וזה מה שאמר הקב"ה לאיוב (איוב ל"ט, א') "הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור", שהקב"ה משגיח ושומר את האילה בעת לידתה. ועוד איתא בחז"ל (מדרש שוחר טוב תהילים מזמור מ"ב) על אילה זו שהיא חסידה שבחיות ורחמיה מרובים, ובעת שיש עצירת גשמים ויובש בעולם, באים כל החיות אל האילה ומבקשים ממנה שתתפלל עליהם, והיא זועקת להקב"ה וממציא להם מעין ושותות כולם.
והקשה אותו מחבר: ומה יקרה כאשר יזדמנו לאילה שני המצבים גם יחד, שבעת שהיא כורעת ללדת באות החיות ומבקשות ממנה להתפלל אל הקב"ה עבור הגשמים? ומתרץ: שבאותה שעה שוכחת האילה מעצמה ומכל יסוריה, ועושה את עצמה כ"איל" זכר שאינו מוליד וזועקת להשי"ת על חברותיה. וזה שאמר הכתוב "כאיל תערוג" שהאילה עושה עצמה זכר וזועקת להשי"ת על אפיקי מים. ע"כ. הרה"ק מצאנז התפעל מאוד מפירוש זה, ונענה ואמר שצריך לתת לאותו מחבר הסכמה, שאם לא היה לו מסירות נפש להשי"ת לא היה עולה בדעתו אימרה זו. עכ"ד.
שבת קכז
עבור מי החזון איש והסטייפלער הציעו יחד את המיטה?
אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב ויאמר וגו' אל נא תעבור מעל עבדך.
הרה"ק ר' מאיר מפרמישלאן זיע"א שואל אברהם אבינו גופיה מנין ידע שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה? ומתרץ שמגודל קדושתו היו גופו ואבריו של אברהם אבינו רצים ועושים מאליהם את רצון בוראם ומשהרגיש שגופו מבקש לרוץ לאורחים, הבין שזהו רצון השי"ת.
על גודל מסירותו של מרן החזו"א זצ"ל לקיים מצות הכנסת אורחים סיפר הגה"צ ר' חיים ברים זצ"ל שערב אחד התעכב בביתו של מרן החזו"א זצ"ל, עד שכבר לא היה אמצעי תחבורה לירושלים, לא היתה לו ברירה אלא להשאר ולישון ב-ב"ב, קם מרן החזו"א ובעזרת גיסו הגדול מרן הסטייפלער זצ"ל ואשתו שהיו בבית החל טורח ומתאמץ בהכנת מקום לינה בעבורו, ומרן החזו"א לא נח עד שמיטה תהיה מוכנה ומוצעת כראוי, תוך כדי שהכין לו קערה וספל לנטילת ידיים, ר' חיים ברים חש אי נעימות גדולה לנוכח הטירחה סביבו, אבל כשהציע למרן שהוא יכין בעצמו את המקום ללון, הישיר אליו החזו"א מבט ואמר לו: וכי מאימתי יכול האתרוג להביע דעות כלפי בעליו היאך וכיצד להשתמש בו? מצות הכנסת אורחים היא ובמצוה אין הנחות.
(דרשו – הרה"ג ר' אהרן כהן שליט"א)
שבת קכו
איך ניצל ר' חיים בריסקע'ר בעודו תינוק משערי מוות?
מְפַנִין אפילו ארבע וחמש קופות וכו' מפני האורחים
סיפר הגאון ר' משה שטרנבוך שליט"א על הצדיק רבי משה מקוברין זצ"ל שהגיע פעם לוואלוז'ין אל חמיו של מרן ה"בית הלוי"- רבי יצחק עפרון זצ"ל, ומצא שם את הבית הלוי זצ"ל כשהוא מודאג ממצב בנו התינוק רבי חיים זצ"ל שנתקף במחלה אנושה והגיע עד שערי מות עד שהרופאים כבר התייאשו מלרפואותו, והנה כאשר שמע הצדיק רבי משה על מצבו של רבי חיים, הביע את רצונו שיערכו את השולחן להסב לסעודה, ומיד מילאו את בקשתו וערכו סעודה, ובתוך הסעודה פתח רבי משה ואמר כדברים האלה:
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא (בראשית כ"ה, כ"א) "שנינו במסכת בבא בתרא (טז:) "אבן טובה תלויה על צווארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא", מהי אבן טובה זו – הוי אומר מידת הכנסת אורחים שהצטיין בה אברהם אבינו, "ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה" – זהו גלגל הזורח בכל מקום בעולם, שכל זמן שיהודי מתעסק בהכנסת אורחים מתעוררת זכותו של אברהם אבינו לסייעו לרפאות את החולה בזכות אבן טובה זו של מצוות הכנסת אורחים. וא"כ, כיון שבעל הבית מתעסק עכשיו בהכנסת אורחים, תתעורר זכותו של אברהם אבינו לרפאות את נכדו חיימ'ל במהרה", וכך הוה שמצבו הוטב מיד. והכנסת אורחים היא סגולה לרפאות חולה, וביותר, שאפילו יהודי המרבה להכניס אורחים, יש כח בברכותיו לרפאות חולים.
(מאמר שבועי מרן הגרא"מ שטרנבוך שליט"א)
שבת קכה
האם קורח ועדתו התגוררו בבית או באהל?
הכל מודים שאין עושים אהל עראי בתחילה ביו"ט
בפרשת קורח כתוב "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם" (טז. לב) לעומת זאת בפסוק שבו מוזכר מקום מגוריהם של קרח ועדתו נאמר בלשון אחרת, לא "בית" אלא "אהל": "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה". וכן "ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם". ומה פשר החילוק?
ביאור נחמד לכך כותב הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל, בספרו "אמרי שפר", "בית" – היינו דירת קבע ו"אהל" – היינו דירת עראי. ולפיכך במדבר שלא חנו ישראל בקביעות במקום אחד אלא כל חנייתם במדבר הייתה רק דרך עראי, מקום חנייתם מכונה הוא בשם "אהל". וכאמור: "ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם". ומפני כך כל זמן שהיו בחיים והיו נוסעים ממקום למקום עם בני ישראל, אזי היו נקראים "אהליהם" – דרך עראי.
ברם כעת, שנבלעו באדמה המה וכל אשר להם ונעשו בתיהם קבריהם, אם כן נעשו להם אהליהם לבית של קבע, כי המה קבועים שם בגיהנם עם אהליהם. ומכיון שנעשו להם לבתים קבועים, נקראו הם איפוא בשם "בתיהם" -"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם"…
שבת קכד
ההורים החילונים החביאו את הכסף בשבת בארון הספרים
זוג בעלי תשובה נישאו בשעה טובה ומוצלחת, תקופת-מה לאחר החתונה מגיעים ההורים של החתן לבקר את הזוג. היה זה בעיצומה של השבת, ובני הזוג ידעו שהוריהם עשו את הדרך בנסיעה, רח״ל, אבל לא על זה הם באו בשאלה.
ההורים הביאו עמהם עוגה טעימה, והיתה זו כמובן עוגה כשירה למהדרין. ״אנחנו מתחשבים בכם, וביקשנו מהמוכר שייתן לנו עוגה בהכשר הבד״ץ״, אמרו ההורים. האורחים ישבו כשעה וחצי, כשהילדים משתדלים לכבדם בכל מאודם, ולאחר מכן קמו ההורים ג״נסעו בחזרה לביתם.
במוצאי שבת מתקשר האבא לבנו, ומודה לו על האירוח הנפלא, ואומר לו כדלהלן: אני יודע שאתה אברך הלומד בכולל, והפרנסה לא ממש מצויה בביתך. תיגש לארון הספרים בסלון שלך, ושם תמצא במדף פלוני, מאחורי ספר פלוני, מעטפה. הכנתי לך שם הפתעה. הבן כבר הבין במה מדובר, והזדעזע. הוא ניגש למדף המדובר, ומוצא שם מעטפה ובה צ׳ק על סך 1,000 שקלים, מתנתם של ההורים. ואת כל זה הם הביאו בשבת-קודש.
לפתע אומרת האשה לבעלה ״תראה, מה כתוב כאן, חושבני שבכך נוכל לפתור את הבעיה; על הצ׳ק כתוב תאריך של יום חמישי, דהיינו שהוא לא נכתב בשבת״. ההורים הבינו שכשם שצריכים להביא עוגה כשירה למהדרין, כך הוא הדבר באשר לצ׳ק, ואם הם רוצים שהבן ואשתו ישתמשו בו, הם צריכים לכותבו לפני שבת… השאלה היתה האם להשתמש בצ׳ק. היה ברור שאם לא יפדו את הצ׳ק, תהיה לאב עוגמת נפש רבה, ואז הוא יתרחק עוד יותר מהדרך שבה בחר הבן שלו.
ופסק בזה הגרי"ש אלישיב זצ"ל כיון שהדברים נעשו בצנעה אפשר להקל; למרות שגם במקרה זה כדאי לכתחילה שלא לקבל את הכסף, כי זה דומה למקרה של אדם שזרק כביכול אבנים על אבא שלי – האם הייתי מסוגל לקבל ממנו את האבנים הללו כדי לשבצם בקיר הבית שלי?!
הגר״י זילברשטיין הציע שאפשר לומר לאבא שאדרבה בגלל החשיבות שהם מייחסים למתנה שלו, הם יקחו את הצ׳ק ויציבוהו בתוך מסגרת מפוארת, ויתלוהו בסלון הבית, לאות ולכבוד על המתנה היפה שהביא להם…
אם ההצעה הזו תסתדר, אמר מרן הגרי״ש אלישיב, בודאי כדאי לנהוג כך, ובאם לא ־ הרי שבדיעבד אפשר לפדות את הצ׳ק, כדי להציל את האב שלא יתרחק מהתורה.
(שבת בשמחה)
שבת קכג
מה גרם להכניס את הבגד ים לקופת הצדקה?
הרב אשר לבי שליט"א, מטובי מגידי שיעור הדף היומי של "מאורות הדף היומי", חזר יום אחד משיעורו הלום הפתעה, כשחיוך רחב נסוך על פניו. ידע ידעתי, סיפר, כי הדף היומי משפיע, חודר ומעצב את תודעתם ואישיותם של הלומדים, אך אני עצמי לא האמנתי כמה עמוק חודרים הדברים ומחלחלים, עד אשר אחד המשתתפים בשיעורי סיפר היום את המעשה הבא:
יהודי זה עדיין אינו שומר תורה ומצוות באופן מלא. ניתן לומר, כי אלמלא היה, הוא או הוריו, עולה מארץ מכורתו לארץ ישראל, היה היום יהודי נאמן לה' ולתורתו. אולם, כרבים אחרים, אשר נותקו מן המסורת המפוארת עליה חונכו דורות ישרים, הוא גדל כ"מסורתי"; ריחות של יהדות, גם של תבשילי חג, המשמשים בעירבוביה במתכונת עליזה המשבשת את המהות האמיתית. שמעו של שיעור הדף היומי הגיע גם לאוזניו, מאן דהוא שכנעו והוא החליט להצטרף. הרקע שלו בענייני יהדות ובענייני הלכה, יכול להיות רחב יותר מכפי שהוא היום, אם נתבטא בעדינות.
משכך, ככל שהעמקנו בסוגיות של מסכת עירובין, הייתי מביט לעברו פעמים רבות במהלך השיעור, ותוהה ביני לבין עצמי: "שכר עמל התורה יש לו, אך מה מן הלימוד נקלט אצלו, אלו חלקים הוא מבין ומפנים", שהרי מדובר בסוגיות לא פשוטות. והנה, היום, באמצע השיעור, קם היהודי, ביקש את רשות הדיבור, כחכח בגרונו בהתרגשות ושח מעשה שאירע לו בשבת קודש.
יהודי זה נוהג לרוץ ריצת בוקר בכל יום, "בשביל הבריאות". לעת עתה, הוא אינו מדלג על נוהגו זה, גם ביום שבת קודש. וכך, מצא עצמו מיודענו מניע נמרצות את כל אברי גופו בשוליו של כביש גהה – ז'בוטינסקי שבגוש דן. "תוך כדי מהלך הריצה הרגשתי, כי בכיסי שוכן דבר מה מקרקש ומצלצל. כבוד הרב יודע, אני לא יכול להפסיק לרוץ. תוך כדי הריצה בדקתי ומצאתי לחרדתי העצומה, שבתוך כיס המכנסיים שלי יש מטבעות שנתתי לצדקה, ושכחתי בכיסי… אמא שלי, נוחה עדן, אמרה לי, שכאשר יש לי מטבעות קטנים, אתן אותם לצדקה, ככה, להרוויח גן עדן, והנה, אני פה בכביש 'זבוטינסקי', יום שבת בבוקר עם צדקה בכיס. מה אומר לך כבוד הרב, נחרדתי. זכרתי שלמדנו בשיעור עם הרב, שבמקום שאין עירוב אסור לטלטל!
בגדים שלובשים – מותר אבל חפצים – אסור. מצד שני לא הייתי מסוגל להשליך ממני והלאה כסף של צדקה. אוי לי ואוי לנשמתי, צדקה?! לזרוק?! תוך כדי המחשבות שלי, כבוד הרב, אני עומד על המקום, אבל ממשיך לעשות ככה עם הרגליים, אתה יודע, אי אפשר להפסיק באמצע הריצה, וכך אני עומד על המקום בכביש ז'בוטינסקי, ורץ עם הרגליים לשום מקום. בכיס שלי כסף של צדקה. מצד אחד אין עירוב, מצד שני יש לי צדקה בכיס.
פתאום נזכרתי עוד דבר שלמדנו בשיעור. הרב אמר, שאיסור הטלטול הוא למרחק של ארבע אמות, אבל אם מטלטלים פחות מארבע אמות, זה בסדר. ואז, כבוד הרב, התחלתי לרוץ כמו תרנגולת. שתי פסיעות, עוצר. שתי פסיעות, עוצר. עד היום השכנים שלי לא מתאפקים ושואלים אותי, "דודו, מה קרה לך אז, נתפס לך השריר?", אבל אני לא עניתי להם, מה הם מבינים… ככה קיפצתי הביתה, החלפתי מכנסיים, ואת מכנסי הריצה עם הכסף של הצדקה, הכל יחד, הכנסתי לתוך קופת הצדקה… שלא תהיה בעיה…" מי כעמך ישראל.
(מאורות)
שבת קכב
הנאה מאוכל שהובא בשבת במעלית
ואם בשביל ישראל אסור
בספר הנפלא חשוקי חמד דן אם הביאו בבית חולים את עגלת המזון במעלית בשבת, האם הוא מעשה שבת ואסור לאכול מהמזון? ומפלפל בדבר שלכאורה בעניננו היינו צריכים להחמיר שלא להנות מהמזון שהובא באיסור ככל מעשה שבת שנעשה במזיד שפוסק המשנה ברורה שצריך להחמיר למרות שיטת החיי אדם שמעשה שבת נאסר רק כשיש שינוי בגוף התבשיל. אך נראה אומר הגר"י זילברשטיין שליט"א שכיון שהיה אפשר להביא את המזון גם בדרך היתר ומי שמקבל את האוכל לא נהנה כלל ממה שהביאו את האוכל באופן האסור, נראה שמותר להנות ממנו.
אלא שבכל זאת נראה דישנה הנהגה נכונה לא להשתמש באוכל, על פי הירושלמי שמספר על רבי חזקיה שהיסב פניו שלא לראות פריקת סחורה של שמיטה, וזהו מעשה תוכחה שלא לראות את מעשה העבירה, אז כל שכן מהראוי שלא להנות ממנו ולא להשתמש בו לשם תוכחה.
ובספר מאור השבת (ח"א עמ' שסד) שהביא מכתב מהגרש"ז אויערבך שיאמר לו בנימוס שעוד פעם לא יעשה דבר זה עבורו באיסור.
(חשוקי חמד)
שבת קכא
מי שאין לו קושיות מאריך ימים וחי בנעימים
אמר הרה״ק ׳האמרי חיים׳ זי״ע בשנת תש׳׳ו, כשנכנס פעם להיכל הישיבה (בגראסוורדיין) ומצא שם כמה תלמידים מדברים ביניהם על מאורעות המלחמה הנוראה… ניגש הרבי ושאלם על מה נסובו הדיבורים, הבחורים שתקו ממורא, נענה הרבי ואמר מצינו בתלמודא פעמים רבות ׳מאן נימא דמתרצתא היא, דלמא משבשתא היא׳. והנה, תיבת מא״ן נוטריקון א-ל מלך נאמן ומורה על האמונה בהשי״ת. והיינו כי מא״ן נימא – האומר בכל עת וזמן שהקב״ה קל נאמן הוא, הרי שמתרצתא היא, אדם זה מתורץ הוא, יש לו תירוצים וביאורים על כל הקורות עמו, בידעו שהכל משמים. אך דילמא, האדם שהוא מלא בספיקות בכל הקורות עמו, כי אולי פלוני עשה לו כך ואלמוני נהג עמו להיפך, ואולי אם היה נוהג אחרת לא היו יסורים באים עליו – אדם כזה הרי הוא משבשתא, כי כל ימי חייו מלאים בשיבושים ואינו מבין מדוע כל זה בא עליו.
וכבר היה הרה״ק מקוברין זי״ע אומר (הובא ב׳תורת אבות׳ שבת אות קמא) ש׳א-ל אדון על כל המעשים׳ הוא התירוץ לכל הקושיות… כי אף אם הוא מלא קושיות כרימון על מצבו. יתחזק, והילוכו יהא בנחת בסמיכתו שהכל מאת הבא לו ולטובה רבה כוונתו.
פעם התאונן יהודי בפני הרה״ק ה׳יסוד העבודה׳ זי״ע שיש לו קושיות שונות באמונת הבורא. ענהו רבו, אינך הראשון שמקשה כלפי מעלה – כבר קידמו פרעה ששאל (שמות ה ב) ׳מי ה׳ אשר אשמע בקולו׳ וכהנה עוד. וסופו מה היה, שעל כל קושיא קיבל מכה קשה מאת הבורא, וכבר ראה ׳מי ה״…
כיוצא בדבר מסופר על הרה״ק רבי שמעון מיערוסלאב זי״ע שהאריך ימים ושנים יותר על הרגיל באותם השנים (נלב״ע בהיותו בן צ״א), משנשאל במה הארכת ימים. ענה, הנה אדם שקשה לו ׳קושיות׳ על דרכי הנהגת ה׳, עונים לו מן השמים, א״כ, עלה הנה לבית דין של מעלה, ויתורצו כל קושיותיך אחת לאחת… אך אני שמעולם לא הוקשה לי מידי, ואת כל אשר אירע לי קיבלתי בשמחה, לכן זכיתי לאריכות ימים מופלגת (הובא באוהל שמעון עט׳ י״ז).
(באר הפרשה)
שבת קכ
כיצד לא חשש אברהם אבינו ל'לא תחנם' כשנמנע מלקחת שכר טרחה ממלך סדום?
חסידי אגרא דשבתא שקלי?
אברהם אבינו אומרת התורה לא נטל דבר ממלך סדום, "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך" (בראשית יד כג) ואפילו שכר טירחתו לא רצה לקבל. ולאור מה שאמרו חז"ל כי קיימו האבות את מצות התורה עד שלא ניתנה, יש לברר אפוא את סיבת סירובו של אברהם לקחת אפילו שכר טירחה, שהרי יש בכך משום מתנת חינם לגוי, דבר האסור מצד איסור "לא תחנם" – "לא תתן להם מתנת חינם".
ברם, מבאר הרב "חתם סופר" זצ"ל, רדיפה זו של אברהם אחרי המלכים היתה כידוע בליל פסח, וכמו שאומרים בהגדה של פסח, אז רוב ניסים הפלאת בלילה, גֵּר צֶדֶק נִצַּחְתּוֹ כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָה, ורומז לפסוק וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם (בראשית יד טו . ואם כך זהו זמן האסור בקבלת שכר עבודה שנעשתה בו, שכן זהו "שכר שבת" ו"שכר יום טוב". וגם אם יש אופנים המותרים ליטול שכר שבת ויום טוב, הלא כבר אמרו חז"ל בגמרא מסכת שבת (קכ.) כי חסידים אינם לוקחים שכר שבת. ומשום כך איפוא נמנע אברהם לקחת שכר שבת. "מחוט ועד שרוך נעל".
שבת קיט
מהו הפלא הגדול יותר – יוסף מוקיר שבת שמצא יהלום או הגוי שהפסיד את כל רכושו?
יוסף מוקיר שבת
בספר "ומתוק האור" מביא את קושיית ה"עץ יוסף" שהקשה: לשם מה הוצרכו חז"ל לספר את כל הסיפור על יוסף ועל שכנו הגוי. ניתן היה לקצר זאת ולומר: שיוסף היה מכבד את השבת בכל מאודו, יום אחד קנה דג, ובדג היה יהלום, והרי שהלווה לכבוד שבת – השבת משלמת. מדוע נוסף כל המעשה עם הגוי? אלא תירץ ה"עץ יוסף": "מילתא אגב ארחא קא משמע לן" – חז"ל השמיעו לנו דרך אגב מוסר השכל חשוב, והוא: "שהגזירה אמת והחריצות שקר"! כלומר, בשר ודם, כאשר הוא מתכנן לפעול נגד מישהו, הוא לא מגלה לאף אחד את תוכניתו, כדי שהלה לא ישמע ויחפש דרכים להתגונן ולהפר את עצתו. אבל הקב"ה, להבדיל, אינו כך. כביכול הוא מכריז קבל עם ועדה: זו התוכנית, מי שיש בידו להילחם שילחם, רק זאת עליך לדעת כי כל מה שתעשה – רק יסייע להוצאת התוכנית לפועל…
הנה אותו גוי, הוא שמע שכל רכושו יעבור ליוסף, והחליט שבשום אופן אינו מסכים לכך. הוא נלחם בגזרה! אמר הקב"ה: אתה רוצה להלחם? בבקשה, אני איתך כי המלחמה הזו רק תוביל למלאות את רצון ה'…
והוא, אכן, נלחם. מכר רכושו, קנה יהלום קטן וטמן אותו בכובעו. ואכן פעולתיו גרמו להוציא לפועל את רצון ה'. מדוע? בואו ונראה: הרי בודאי לגוי עשיר כזה כנראה היו נכסים והשקעות בהרבה מקומות, וכמה עלילות היה צריך הקב"ה לעולל בעולם כדי להעביר את הנכסים הללו לרשות יוסף. מה עשה הגוי? נלחם. המיר את כל הרכוש העצום לאבן יקרה אחת, ובעצמו עלה על הגשר. אז הביא הקב"ה רוח, דג ודייגים, ותוך זמן קצר הושלמה העברת נכסי הגוי ליוסף מוקיר שבת… ללמדך כי "הגזירה אמת והחריצות שקר"! ואדם צריך להבין זאת, כשישנה נגדך גזירה – שום דבר לא יעזור, חוץ מתפילה ותחנונים לבורא עולם, הרעיון המבריק ביותר לא ימלט אותך מאותה גזירה.
וכן אומר הבן איש חי בספרו 'בן יהוידע', שחז״ל רצו ללמדנו בזה שאם נגזר מן השמים, לא יועילו כל טצדקי שבעולם לעצור ולמנוע מהנגזר להתקיים, ולא זו בלבד, אלא שפעולותיו של הגוי הן הן הביאו שעשירותו נפלה לידי יוסף מוקיר שבת.
עוד יש לנו ללמוד ממעשה זה, אומר הרה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א שלא להיות כאותו הגוי, שהאמין ל 'חוזה בכוכבים', אך מצד שני עשה כל טצדקי שלא יגיע רכושו לידי שכינו יוסף, והרי הוא סותר את עצמו מיניה וביה, דאם החוזה צודק בראייתו מה יתנו לו כל אלו הפעולות, ולדידן, אכן, 'ישראל מאמינים בני מאמינים הם', אלא שיש לראות שגם הליכות חיינו יהיו על פי אמונתנו, ושלא יהיו המעשים סותרים את אמונתנו.
שבת קיח
החידוש שחידש קין לאדם הראשון
כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו
המדרש מספר שכאשר יצא קין מלפני ה', פגש אותו אדם הראשון ושאל אותו: "מה נעשה בדינך?" אמר לו קין: "עשיתי תשובה ונתפשרתי", התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר: "כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע ?!" מיד עמד אדם הראשון ואמר: "מזמור שיר ליום השבת".
מהו הקשר – שואל הבית הלוי – בין 'תשובה' ל'שבת'? מה גרם לאדם הראשון לזמר ליום השבת, כשנוכח לדעת את כוחה של התשובה?
והוא מפרש את המדרש עפ"י דברי המדרש בתחילת קהלת ששבעת ההבלים שאמר שלמה, הם כנגד שבעת ימי בראשית. כי כאשר התבונן במה שנברא בכל יום, וראה שהוא דבר שכלה ונפסד, אמר כנגדו: "הבל". וכאשר ראה את השבת, ואת הפסוק שנאמר עליה "מחלליה מות יומת" אמר אף עליה "הבל", שהרי מחומר קדושת השבת והאזהרות שבה, אם יכשל בה אדם, ימות. אבל כיון שראה את כוחה של התשובה שמועילה לכפר על העבר, שוב ראה את השבת כטוב מושלם בלא חיסרון, וזימר מזמור ליום השבת.
אם כן, מבאר הבית הלוי, תשובה ומצות שבת בחינה אחת להם, כי ענינה של השבת לדעת שהקב"ה מחדש את העולם בכל רגע, ואין מציאותו של רגע אחד, סיבה להימצאותו אף של הרגע שלאחריו, כי הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. ואף ענין התשובה כן, משום שאף השב בתשובה שלמה ומשנה את מנהגיו הקודמים, הרי הוא כבריה חדשה, ומעשיו הרעים כלל אינם נזכרים לפניו ית'.
התעוררות זו – חידוש העולם ע"י הבורא, וחידוש האדם ע"י התשובה. היא זו שפרטה על נימי נפשו של אדם הראשון וגרמה לו לזמר ליום השבת.
מסיים הבית הלוי שזהו גם מה שאמרו בגמרא (שבת קיח:) "כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו". ועפ"י דבריו אפשר לבאר שכיון ששומר שבת כהלכתו, הרי הוא מחזק בלבו את האמונה בחידוש העולם ע"י הבורא ית', א"כ במדה זו מודד לו הקב"ה ומקבל את תשובתו, ועי"ז הוא מחדש אף אותו והופך אותו לבריה חדשה, וכלל אינו זוכר לו את מעשיו הקודמים.
(דרשו – הרה"ג ר' ישראל ליוש שליט"א)
שבת קיז
ה'לחם משנה' שהיציל מאות יהודים ממיתה בשריפה
בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב לחם משנה
מן הספור הבא נשמע שיש בכוחה של מסירות נפש למצוות להשפיע על רוצחים:
מעשה נורא היה בעירה גוֹבּוֹרוֹבָה בתקופת השואה: בצהרי יום שישי הציתו הנאצים ימח שמם את העיירה מכל עבריה, הכניסו את כל התושבים, גברים נשים וטף, אל בית הכנסת שהיה עשוי מעץ, והבטיחו להעלות עוד מעט קט את כל המבנה באש. אי אפשר לתאר את הדרמה הנוראה שהתחוללה שם באותן שעות. יללותיהם של הילדים והנשים הרקיעו שחקים, הפעוטות שהיו עייפים ורעבים בנוסף לכל, בכו ללא הפוגה. הרשעים הקיפו את המבנה מכל צדדיו והכריזו כי יהודי שימצא מחוץ לארבעת הכתלים של בית הכנסת יהרג במקום.
בין המוני היהודים שנכלאו בבית הכנסת היה גם ר' יואל האופה שהיה ירא שמים ביותר. ר' יואל הצליח בבוקרו של אותו יום שישי לאפות כמה חלות לשבת, אבל הן נשארו כמובן בתוך המאפיה. עתה ברגעים הנוראים הללו עלה במחשבתו לנסות לצאת החוצה, לקחת את החלות מתוך המאפיה ולחזור לבית הכנסת כדי לזכות את אחיו האומללים במצות לחם משנה. האופה לא האריך במחשבותיו ולא התלבט יותר מדי, הוא ניתר ממקומו וקפץ החוצה. הכל ידעו שבריחתו עלולה לעלות לו בחייו, אך הוא ביקש דווקא ברגעיו האחרונים לזכות את כל קהל הקודש במצוה.
כעבור כמה דקות נכנס ר' יואל לבית הכנסת, על שכמו שק עם חלות טריות והוא מכריז בשמחה: "יהודים, טלו ידיכם קודש ובואו וביצעו על לחם משנה כי שבת היום לאדוננו". היהודים האומללים כמו שכחו לפתע איפה ובאיזה מצב הם נמצאים, שמחת המצוה העלתה אותם טפחיים מעל האדמה, והכל נטלו ידיהם וטעמו מן החלות.
ואז התרחש הנס. קצין שהגיע מאי שם הודיע לחיילים הגרמנים כי על הגדוד שלהם הוטלה זה עתה משימה חדשה בשדה הקרב ועליהם לעזוב את המקום מיד. הנאצים הארורים ששמרו על בית הכנסת ביקשו ממנו שיאפשר להם לבצע את זממם ולהצית את היהודים, אבל הוא הורה להם לבוא בזה הרגע, ובכך נצלו כל היהודים.
נס ההצלה הפתאומי שהתרחש ממש באותו הרגע שבו קיימו הכל את המצוה, הביא את קהל יהודי העירה להאמין באמונה שלמה שהיתה זו מסירות הנפש של ר' יואל האופה שהצילה את הכלל. מסירות נפש מופלאה שכזו, מזככת את האויר ומצליחה לסלק גם את מלאך המוות, ועל ידי כך גם את תאות הרציחה של הנאצים.
(עלינו לשבח)
שבת קטז
מה הקשר בין הנוני"ן ההפוכים שבפרשת 'ויהי בנסוע' לחזקה?
רבי אומר לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו
על פרשה זו 'ויהי בנסוע הארון' אומרת הגמרא עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה ["שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפרענות". רמב"ן כאן]. רבי אומר לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו". ומבואר בהמשך דברי הגמרא שהתנא שחולק על רבי הוא רבן שמעון בן גמליאל.
ובדרך נפלאה נראה לבאר את יסוד מחלוקתם, ע"פ שיטתם המבוארת בבבא מציעא (קו:) שלדעת רבי בשתי פעמים הוי חזקה, ולרשב"ג בשלוש פעמים הוי חזקה. ונמצא, שמשום שרבי סובר שבשתי פעמים יש חזקה, לכן סובר כאן שהצבת פרשת הארון בין הפורענות הראשונה ["ויסעו מהר ה'" – כתינוק הבורח] ובין הפורענות השניה והשלישית [מתאוננים, ובשר תאוה] אינה מועילה, כי הואיל והפורענות השניה והשלישית סמוכות זו לזו, הרי שיש בכך "חזקה" לפורענות. ולכן הוצרך רבי להטעים את הסימניות בטעם אחר ["שספר חשוב הוא בפני עצמו"]. אך רשב"ג שסובר שרק בשלש פעמים יש חזקה, לכן לדעתו מספיק ששלושת הפורענויות לא ייסמכו זו לזו וכבר מתבטלת החזקה!…
(זכר יהוסף)
שבת קטו
מה מתיר ביצה קלופה שעבר עליה לילה לאכילה?
כל כתבי הקודש מצילין
בגמרא (נדה יז.) מבואר שאין לאכול שום, בצל או ביצה קלופים שעבר עליהם הלילה, מפני הסכנה. כיום, רבים נזהרים גם שלא לאכול צנון קלוף שחלף עליו לילה, אך רוב ספרי הפוסקים אינם מזכירים זאת, ויש שכתבו, כי אין לו כל מקור (שו"ת קב זהב סי' יד). על הפרטים השונים הנוגעים לאיסור זה, הפוסקים דנו בהרחבה, כגון, הביצה הלזו מבושלת היא או חיה; האם לא כהה תקפה של הסכנה גם בימינו? על כך ועוד במאמר הבא.
בהגהות המרדכי (פרק המוציא יין) נאמר בשם המהר"ם מרוטנבורג: בדבר מה ששאלת על ביצה קלופה, בימינו אין לחשוש מאכילת ביצה קלופה מפני שהסכנה אינה שכיחה, וכמו כן "כתבי הקודש שעליהן מצילין". ודבריו בסיום על כתבי הקודש – לא מובנים.
הגר"מ שפירא מלובלין זצ"ל (בהסכמתו לספר "שלחן חי") פיענח את הדברים בפשטות. הרוקח כותב (שבועות סי' רצו) כי "מנהג אבותינו" ללמוד ביום חג השבועות עם הילדים הקטנים, ובתוך הלימוד נוהגים להביא בפניהם ביצה קלופה ומבושלת, ועליה כתוב הפסוק "ויאמר אלי בן אדם וגו'", הרב קורא את הפסוק תיבה אחר תיבה והתינוק אומר אחריו, ולאחר מכן הוא אוכל את הביצה. כמובן, שכתיבת הפסוק על הביצה נעשתה לפני החג, וממילא גם בישול הביצה, שהרי אין אפשרות לכתוב על ביצה רכה ולבשלה. נמצא שהתינוק נגס בביצה קלופה שחלף עליה לילה שלם! לפיכך, שאל נשאל רבי אלעזר מגרמייזא, בעל "רוקח", מדוע אין חוששים לדברי הגמרא. על כך הוא השיב, כי יתכן שבימינו אין לחשוש לרוח רעה זו, וכמו כן, יתכן שכתבי הקודש, היינו: הפסוק אשר נכתב על הביצה, מגינים ומצילים מפני רוח רעה…
(מאורות)
שבת קיד
מתי זה קידוש ה' ללבוש בגדים מלוכלכים?
כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה
שאלה. אדם שיש לו שני בגדים בלבד אחד נקי ומהודר והשני עם כתמים של זפת, ואין לו שמן לנר חנוכה, והרי נאמר בשו"ע (סי' תרעא ס"א) "צריך ליזהר מאד בהדלקת נר חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו, ולוקח שמן להדליק", והוא יכול למכור את בגדו הנאה עבור שמן, ואז ישאר עם בגדו המוכתם בזפת, האם יעשה כך, או שמא מאחר ונאמר במסכת שבת (קיד.) ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנאמר כל משנאי אהבו מות, אם כן אסור לו למכור את בגדו הנקי, כי לא יכול ללכת בלי בגד בחנוכה בימות הגשמים, והו"ל אנוס ופטור ממצות הדלקת נר חנוכה?
ועונה על כך הגר"י זילברשטיין שליט"א שנראה שפטור מנר חנוכה, מאחר וכתוב 'כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה' ובלי בגד לא יכול להתקיים, אם כן הרי הוא אנוס כי אין לו מה למכור, ולמכור את היפה ולהשאר עם המוכתם אסור לו וכמו שכתב רש"י: רבב שומן וחלב, חייב מיתה, שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו, משניאי, שממאסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרים, אוי להם ללומדי התורה, שהם מאוסין ומגונים, נמצא זה משניא את התורה. והני מילי כשהאנשים לא ידעו שהיה לו לתלמיד חכם בגד נאה ומכרו בשביל שמן למצוה, אבל אם ידעו, אין זה חילול ה' אלא קידוש ה' שהבריות יאמרו לו אשרי לזה שמכר כסותו בשביל התורה.
ומעשה שהיה בירושלים בתלמיד חכם מופלג ושמו ר' בצלאל והיה חלבן המוכר חלב וטינף את כובעו והכניסו לחבית דג מלוח כדי שינדוף ריחו למרחקים… הוא עשה זאת כי היה עסקו עם נשים כי מכר להם חלב וכדי ליצור מחיצה, ביזה את בגדיו. אדם כזה אשרי לו כי כל בר דעת יבין שזה קידוש ה', אבל אם לא מוכר לציבור ולא ידוע שמכר בגדו לצורך שמן אסור לו ללכת בבגד מוכתם שהוא חילול ה'.
ושמעתי מהגאון ר' נסים קרליץ זצ"ל שאמר בשם החזון איש זצ"ל: להיות עני זה לא בושה, ולכן ללכת עם כובע מיושן אין בו כל פגם, אולם עצלות היא מדה מגונה, ויש להבריש את הכובע מאבק כי בקלות ניתן לנקותו והמזניח את עצמו הרי זו עצלות ובושה.
(קובץ דרישה וחקירה)
שבת קיג
הפטנט של הגר"ח מוולוז'ין להימנע מדיבור של חול בשבת
ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול
חז"ל דרשו מהפסוק ממצוא חפצך ודבר דבר, שהדיבור של שבת לא יהא כדבור של חול, וגם ידוע שחז"ל גזרו לאסור אמירה לעכו"ם, והיכן מרומז זאת בתורה. ומפרש הגר"ש ואזנר זצ"ל שהנה כתוב בפסוק 'אך את שבתותי תשמורו', ולא נאמר סתם לשמור שבת אלא את שבתותי, את השבת שלי, ומה היתה השביתה של הקב"ה ביום השבת, הדיבור. כי כל ימי השבוע בדבר ה' שמים נעשו, כל היצירה בששת ימי המעשה היתה ע"י דיבור, וא"כ כששבת הקב"ה, שבת מדיבור, ולכן אומר לנו ה' שבתותי תשמורו, איך שאני שמרתי את השבת,מדיבור שהיה בימי החול שקדמו לה, גם אתם תזהרו ותשמרו מדיבור של חול או אמירה לעכו"ם
(תהילתו בקהל חסידים)
לדבר בלשון הקודש
הגר"ח מוולוזין היה נוהג בשבת לדבר רק בלשון הקודש, מכיון שכך ידבר פחות שיחה בשבת, שהרי לא היו רגילים לדבר בשפה זו, ויזכר עי"ז. ואמר על כך הגראי"ל שטיינמן זצ"ל נתאר לעצמנו אדם גדול כמו הגר”ח מוולוז'ין, הוא דיבר בשבת רק לשון הקודש שעי"ז הרגיש שצריך להיזהר מדיבור בשבת, גדול כמו הגר”ח מוולוז'ין היה צריך לחדש עצות ולדבר בלשון הקודש.
(צדיק כתמר יפרח עמ' קעז)
שבת קיב
העצה של החפץ חיים להצלחת מגבית לתלמוד תורה
אם ראשונים בני מלאכים וכו' ואם ראשונים בני אנשים וכו'.
נשאל מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל מהו ואם ואם, וכי יש ספק במעלתם של הראשונים, וביאר שכל ההבדל זה רק ביחס שלנו, אם אנחנו מתייחסים לראשונים כמו למלאכים, אם אנו מבינים שאין לנו את הכלים לאמוד את דרגתם של קדושי עליון, אות היא שאנו בני אדם, אך אם אנו מתייחסים לראשונים כלבני אדם, משווים אותם אלינו, לדרגתינו, על כך ממשיכה הגמרא בתואר שלא כל כך מחמיא לנו.
ועל פי דברים אלה פירש גם את מה שאנו אומרים בהגדה של פסח ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה. מהי התוספת כולנו זקנים, והסביר מרן הגרי"ש, שהזקן שייך לדור הקודם – ובדור הקודם, גם החכמה וגם הבינה, וידיעת התורה, היו במובן אחר לגמרי!
(ישא ברכה)
אחד מתלמידי ה"חפץ חיים", רבי אשר רבינסקי, הקים תלמוד תורה בחיי רבו, אולם לאחר תקופת מה, נקלע המוסד למצוקה כספית גדולה. מחוסר ברירה, החליט המיסד ליטול לידו מקל נדודים ולהתדפק על דלתות נדיבים, כדי להתרימם לטובת בית לימודם של תשב"ר. טרם צאתו למגבית, נכנס אל רבו ושאל אותו מה יכול הוא לומר לנדיבים כדי לשכנעם לתרום לתלמוד תורה. התלהב ה"חפץ חיים" לשמע השאלה ואמר בלהט: "כה תאמר להם לאותם נדיבי עם.
כלנו עדים לירידת הדורות המחרידה שיש מדור לדור, מהתנאים לאמוראים, מהם לרבנן סבוראי, גאונים, ראשונים ואחרונים, והירידה עד דורנו אנו היא לאין שעור, וכבר אמרו חז"ל 'אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים'. אבל רק בדבר אחד אין ירידת הדורות והוא נותר בדיוק כמו שהיה בימים הקדמונים, והוא תינוקות של בית רבן! אותו הבל פיהם של תינוקות שלא טעמו טעם חטא, נשאר זך ונקי כמו של התשב"ר בימי קדם", ואז הגביה ה"חפץ חיים" את קולו ואמר לתלמידו: "אמור לאותם נדיבים, 'תארו לעצמכם שאתם מרימים תרומה לתלמוד תורה בו לומדים אביי ורבא בילדותם, ואתם זוכים לקחת חלק בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא'".
(שבת טיש)
שבת קיא
סגולה לכאבי שיניים
החושש בשיניו
על כאב שיניים, אומר מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, כי יש סגולה מקדמונים והובא בסידורו של ר' יעקב עמדין, לומר בקידוש לבנה "כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה ולא יהיה לי כאב שיניים". גם אביו הסטייפלער זצ"ל אמר כך, על עצמו ועל אחרים. כתוב במדרש על הפסוק שהקב"ה הבטיח שלא יהיה מבול, ואם יחטאו בני אדם אמר הקב"ה יש לי מבול אחר, וזה כאב שיניים….
(דרך שיחה)
ובטעמי המנהגים מובא בשם הרה"ק מרוז'ין וכן בספר בעש"ט על התורה בסופו מביאו מהמגיד מטשענאביל שאמר בשם הבעש"ט לומר: 'כך לא יוכלו לנגוע בי לרעה, וכך לא יהיה לי וכל בני ביתי כאב שיניים'. החתם סופר (שו"ת ח"א או"ח סי' קב) אומר שאולי יש באמת רפואה למחלה בקבלת פני הלבנה שזה כקבלת פני השכינה וכתיב במשלי 'באור פני מלך חיים' וכמו שכתב הרמב"ן בתחילת פרשת וירא על הביקור חולים שבא הקב"ה לבקר את אברהם אבינו, ושמא כיוונו עוד בזה לומר שהיה לו במראה השכינה ריפוי למחלת המילה, כי כן ראוי להיות, כדכתיב (משלי טז טו) באור פני מלך חיים.
ובכף החיים בהלכות ציצית כתב שלא יחתוך את חוטי הציצית אלא רק בשיניים, ומביא בשם השל"ה ששלושים ושתים השיניים הם כנגד שלושים ושתים חוטי הציצית. ומוסיף עוד מספר דרך ישרה שסגולת הציצית היא שלא יהא לו כאב שיניים.
פעם בחנוכה היה להראדזינער כאב שיניים והלך לרופא שיניים שיוציא לו את השן, כשרצה הרבי לשלם לו אמר לו הרופא שאינו רוצה לקבל תשלום, והטיפול יהיה במקום חנוכה געלט. אמר הרבי לרופא בבדיחותא שלא יספר זאת לאף אחד, כי אם ישמעו החסידים על כך יבואו כולם במקום להביא חנוכה געלט יוציא כל אחד שן, וכך אשאר בלי שיניים ובלי חנוכה געלט…
שבת קי
איך ידע יעקב אבינו שיוסף לא חטא?
ל[מחלה ששמה] ירקונא, תרין [שני מינים] בשיכרא [יחד עם שיכר] ומיעקר [אך גורם לעקרות]
הגמרא לעיל (לג.) אומרת שאדם העובר עבירה נחלה בחולי הדרוקן, אמר רב נחמן בר יצחק סימן לעבירה הדרוקן. ובסוגייתנו אמרו שהתרופה למחלה זו היא תערובת של כמה מינים, אך הנוטל תרופה זו לא יוכל להוליד. על פי דברים אלו אומר הרב'ה ר' העשיל בספרו 'חנוכת התורה' מובנים דברי יעקב אבינו ליוסף 'ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלוקים גם את זרעך', והקשר בין תחילת הפסוק לסופו. וכך הוא מפרש: לא האמנתי שאראה את פניך שלא השתנה מראיהן מחמת החטא, ומזה שמראה פניך לא השתנה סימן מובהק הוא שלא חטאת, ואם יאמרו האנשים שמא שתה את התרופה וע"י כך התרפא ולכן פניו אינן מוריקות, הוסיף יעקב ואמר: ״והנה הראה אתי אלוקים גם את זרעך״. מזה שנולדו ליוסף ילדים מוכח שהוא לא שתה מהמשקה המדובר, שהוא מעקר את האדם שלא יוכל להוליד, והרי יוסף הוליד את מנשה ואת אפרים.
שבת קט
מי מזיק למי? הקדחת לדגים או הדגים לקדחת?
כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת
הרמב"ם בפירוש המשניות וכן הרע"ב מפרשים שהותרה אכילת מאכלים אף שכוונת האוכל לרפואה, למרות שמעשי רפואה על פי רוב נאסרו בשבת. יש שדרשו את המשנה שכל מאכל של שבת הינו סגולה לרפואה, כי ענין גדול הוא אכילה של שבת, וכדברי האריז"ל שאכילה של שבת אינה ענין גשמי אלא ענין רוחני, וכתב הבן איש חי בספרו 'רב פעלים' (שו"ת ח"ג – או"ח סי' כב) צריך לכוון האדם בלבו בעונג שבת, שהוא מקיים מצות עשה מן התורה. וכן מובא בליקוטי מוהר"ן שאכילה של שבת כולה קודש, כולה אלוקות.
סיפר הרה"ח ר' לייב'קה גלויברמן זצ"ל על האדמו"ר מקרלין זיע"א, הרה"צ רבי אברהם אלימלך הי"ד שנהרג בשואה, שבאחד מביקוריו בארץ הקודש, כאשר ערך את שולחנו בליל שבת בירושלים, אחד מן האורחים היה יהודי שלקה במחלת הקדחת ובא לבקש ברכה לרפואה, כיבדו האדמו"ר בשיריים מהדג שהוגש לפניו. אמר לו החולה שהרופא אסר עליו דגים משום שלקדחת לא טוב דגים, ולכן אינו יכול לאוכלם. ענה לו האדמו"ר: "מי אמר שדגים לא טוב לקדחת אולי קדחת לא טוב לדגים? אכול ותתרפא!" בירכו האדמו"ר.
שבת קח
איזה בעל חי לא היה במתן תורה ומה הפסיד?
מאי אם יבא אליהו ויאמר
רש"י מפרש שהיתר ואיסור לא תלוי בו שהרי לא בשמים היא. ומפרשת הגמרא שאליהו הנביא יכריע האם פסקה הזוהמה מעור הדג או לא. אך בחידושים המיוחסים להר"ן תמה מה צורך יש באליהו הנביא לשם כך, הלא עינינו הרואות האם סר הסרחון מעור הדג או לא. וע"כ מחדש חידוש גדול, שהלא בגמרא לקמן (קמו.) נאמר שמאז שהסית הנחש את חוה לאכול מעץ הדעת, הוטלה זוהמא רוחנית בכל המין האנושי, ופסקה מישראל בשעה שעמדו על הר סיני. אותה זוהמא הוטלה גם בכל מיני בעלי החיים שכן כולם (חוץ מעוף אחד) שמעו לחוה ואכלו אף הם מעץ הדעת כפי שמובא במדרש רבה (בראשית יט, ה). אולם במעמד הר סיני פסקה הזוהמה אף מהבהמות, החיות והעופות, שאף הם באו לאותו מעמד. רק הדגים לא יכלו לצאת מהמים ולבוא להר סיני, ועל כן יתבקש אליהו לברר לנו אם אף מהם סרה זוהמא זו. ובשפת אמת הוסיף על דרך האפשר שבשאר בהמות וחיות פסקה זוהמתם ע"י שחיטה, וכן בנבלה וטרפה הואיל שיש במינם שחיטה, משא"כ דגים דאין בהם שחיטה לכן לא פסקה זוהמתם.
שבת קז
כיצד הנחש שהוא סמל הטומאה הרוחנית איננו מטמא?
שמונה שרצים
הנחש אינו משמונה שרצים, ועל כן גם אינו מטמא. הגמרא בעירובין (יג:) אומרת תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים. אמר רבינא: אני אדון ואטהרנו; ומה נחש שממית ומרבה טומאה – טהור, שרץ שאין ממית ומרבה טומאה לא כל שכן? הרבנו בחיי (ויקרא יא) מקשה שראוי היה בודאי שיהיה נחש טמא ומטמא, כי הוא שורש הטומאה והזוהמא כידוע מן הנחש הקדמוני, ומדוע אינו מטמא ואינו בכלל השמונה שרצים ומחדש הרבנו בחיי חדוש גדול ואומר: אבל הענין הוא מכללי דרכי התורה שכל נתיבותיה שלום שלא רצתה לטמא הנחש במגעו, שאם כן היה אדם נמנע מלהרגו כדי שלא יטמא.
שבת קו
מדוע דווקא רבי רצה לבטל את צום ט' באב שחל בשבת?
אחד מבני חבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה
הבני יששכר בסוף המאמרים על תשעה באב, מביא את הגמרא במגילה (ה:) ביקש רבי לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת, אמר: כיון שאידחי אידחי וחכמים לא הודו לו. נשאלת השאלה למה דוקא רבי היה זה שביקש לעקור את צום תשעה באב שחל בשבת? ונ"ל מה שרבינו הקדוש דוקא ביקש לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת, דהנה אמרו בגמרא (ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ז) אחד מבני המשפחה שמת תדאג כל המשפחה, נולד בן זכר באותה המשפחה נתרפאה כל המשפחה, והנה בתשעה באב לאחר חצות זמן לידת בן דוד, והנה בתשעה באב שחל להיות בשבת רבינו הקדוש שהיה מבית דוד כדברי הגמרא (שבת נו.), הרגיש בשבת שכבר נולד בן דוד ונתרפאה כל המשפחה, וביקש לעקור את התענית לגמרי, אמר: הואיל ואידחי אידחי, משא"כ שאר החכמים שאינם מאותה המשפחה לא הרגישו בזה.
שבת קה
מהו כלי הנשק החזק ביותר?
כך אומנותו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך ומחר עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה
על הפסוק 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגו'” (דברים יא, טז) מפרש רש"י: וסרתם, לפרוש מן התורה, ומתוך כך 'ועבדתם אלהים אחרים', שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק בעבדות אלילים״.
לכאורה זה גופא טעון הסבר. הלא בגמרא אנו רואים שדרכו של היצר בהסיתו את האדם לעבירה, שהיום אומר לו עשה כך ומחר עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה (שבת קה:) אם כן מדוע בדברי תורה נאמר כאן שכיון שפורש מהם, מיד הולך ותדבק בעבודה זרה.
אלא, הביא הגאון רבי אלחנן וסרמן מפי רבו החפץ חיים, אם שני אנשים או עמים לוחמים זה עם זה, ואחד גבר על רעהו, עדיין אינו מובטח בנצחון, כי עוד אפשר שיתאושש המובס ויגבר על המנצח של היום. לא כן כאשר גבר האחד על יריבו, וגם נטל הימנו את נשקו, שאז הנצחון הוא אכן אמיתי, כי מעתה לא יוכל עוד לקיום עליו ולנצחו.
כיוצא בזה במלחמת היצר, שאף אם הסית יצר הרע את האדם לדבר עבירה וגמר עליו, עדיין לא נצחו לחלוטין, כי אם יקום עליו בחזרה וישוב בתשובה שלימה, הנצחון יהיה שלו. לא כן אם הסיתו היצר שלא ללמוד תורה, הרי לקח ממנו את כלי מלחמתו, כמאמר חז״ל ״בראתי לו יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין״ [קידושין ל״] לכך ברור שבסוף יבא לידי עבודה זרה, מה שאין כן בשאר עבירות. (מפי החפץ חיים)
הוסיף הגאון רבי אלחנן וסרמן לבאר לפי זה, מדוע ביטול תורה כל כך חמור בעיני חז״ל, עד שאמרו, ויתר הקב״ה על גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, ולא ויתר על עון ביטול תורה [ירושלמי חגיגה א, ז] הלא שלש עבירות הללו דינן ״יהרג ואל יעבור״, ואילו תלמוד תורה לענין זה הוא מצוה ככל המצוות, שיעבור ואל יהרג. אלא שאף אם הכשיל היצר את האדם עבירות החמורות ביותר, עדיין יכול האדם לשוב ולנצחו על ידי כח התורה. מה שאין כן אם נטל הימנו את נשקו, את לימוד התורה, הרי אינו יודע אפילו מה מותר ומה אסור, ומגיע עד כדי עבודה זרה.
(הגאון רבי אלחנן וסרמן)
שבת קד
סחורה א' א', זה אות או מילה?
כתב אות אחת נוטריקון
הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א דן בבעל קונדיטוריה שכתב שלט שהעוגות בקונדיטוריה הם סוג 'א – א' ואת שתי אותיות א' כתב בשבת ר"ל האם חייב חטאת? ומביא את הביאור הלכה (סי' שמ ס"ד ד"ה במשקין) שציין למחלוקת הראשונים אם חייב על כתיבת סתם אותיות ללא משמעות של קריאה.
ולכאורה כיום בימינו דן הרב זילברשטיין ישנה משמעות ל – 'א – א' וכמו שמצוי שאומרים על סחורה משובחת שהיא 'א – א'. ואולי גם הרע"ק אייגר הסובר שפטור בסתם אותיות, כאן יודה שחייב בכתיבה זו. אולם נראה שגם בימנו אין 'א – א' מילה מורכבת שאינם מבטאים מילה מורכבת חדשה, כי אם פעמיים א' א' ואין זה ב' אותיות של משמעות מחודשת, וגם אין זה צירוף אותיות שקוראים אותם כמו מילה הכתובה אלא אומרים את האותיות – אלף אלף. וראיה לכך שהרוצה לומר שאדם זה הוא אב לבנו אינו אומר לו זהו אלף בית של בנו, אלא אומר אב, משא"כ אלף אלף שמבטאים אותו אלף אלף. אך למעשה נשאר בצ"ע.
(חשוקי חמד)
שבת קג
איך מחה ר' יונתן אייבשיץ בהיותו נער על כבוד אביו?
אינו חייב עד שיכתוב שם קטן משם גדול שם משמעון ושמואל נח מנחור
עוד בילדותו, נודע רבי יהונתן אייבשיץ בפקחותו הרבה ובתשובותיו הקולעות. בהגיעו לפרקו בגיל צעיר כנהוג בימים ההם, הגיעו לאביו הצעות רבות מגדולים וטובים, אשר בקשו לזכות בחתן כה חשוב שעתיד להיות מגודלי הדוד. בימים ההם, התגורר בוינה השר המפורסם רבי שמשון ורטהיימר. אשר זכה לשתי שלחנות, תורה וגדולה במקום אחד והתמנה על ידי המלכות לרבה של אוסטריה כולה. שמעו של הנער יונתן, בנו של ידיד נעוריו רבי נתן נטע, הגיע לאוזניו והוא ביקש לקחתו לחתן לבתו היחידה. מיהר רבי שמשון ושיגר מכתב אל רבי נתן נטע, וביקש ממנו לבוא עם בנו להתראות עמו פנים אל פנים, אולם כיון שהדרך קשה וארוכה, נדברו השנים להיפגש בגבול אוסטריה ושם יתהה רבי שמשון על קנקנו של הנער הנפלא. הסכים אבי הנער והשנים יצאו יחדיו, עד שהגיעו לאחד הכפרים הקטנים של גבול אוסטריה.
קשה לתאר את שמחת שני הרבנים שנפגשו לאחר זמן רב מאז הכירו בנערותם, והשנים שקעו עד מהרה בשיח מרתק. הנער יהונתן. שהיה עדיין צעיר לימים, הקשיב ברוב קשב לשיחת החכמים, והנה שם לבו, כי בעוד אביו מכנה את רעהו בתואר רבי שמשון כיאה לאדם רם מעלה כמותו, לא כן עם רבי שמשון, שמכנה את אביו ללא תואר, כידיד ותיק מנעוריו. בקש רבי יהונתן לקנא את קנאת אביו, פנה אל רבי שמשון ואמר: יסלח לי מר שאני מפסיקו באמצע דבריו. ומה גם שיודע אני את דברי חז"ל כי המדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ונכנס לתוך דברי אחרים. אינו בגדר חכם. אולם כבר אמר חז"ל שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, ומתוך שיחתו של מר, מצאתי תרוץ נאה לקושיה שמנקרת במוחי זה עידן ועידנים״. התפלא רבי שמשון ושאל את הנער: ״במה התקשית וכיצד תרצת את שאלתך. והנער השיב: על הפסוק בפרשת ויקרא ׳נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, ועשה מאחת מהנה', מפרש רש"י ׳מאחת מהנה, ממקצת אחת מהן, כגון הכותב בשבת שב משמעון, נח מנחור, דן מדניאל. והדברים מובאים במשנה במסכת שבת. ותמיד התקשיתי, מדוע נקטה המשנה דווקא לומר שם משמעון ולא שם משמשון, והרי גם שמשון מוזכר בתנ״ך. והתרוץ פשוט מאד, המשיך הנער בחיוך, ״הרי מסדר המשנה הוא רבנו הקדוש רבי יהודה הנשיא, המכונה בפי כל לרוב קדושתו בתאר רבי סתם, ומכיוון שרבי שמשון שוכח את רבי, אזי גם רבי שכח את רבי שמשון…
(שבת טיש)
שבת קב
איך לבנות ללא חובות?
הבונה כמה יבנה ויהא חייב? – הבונה כל שהוא.
פעם אחת, בא אברך אחד לפני האדמו״ר רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע ושטח דאגותיו לפניו. הוא מתגורר עם משפחתו בבית קטן מאד והמקום צר מהביל את כל בני ביתו. ועל כן, הוא רוצה להוסיף עליו ולבנות כמה חדרים, לצאת מן המיצר אל המרחב. אך דא עקא, כי הוצאות הבנין מרובות, ואין בידו די מעות. אך ללוות אינו רוצה, כי אינו רוצה להכניס את עצמו בעול חובות. ואמר לפני האדמו"ר כי שגור בפי העולם, הבונה כמה יבנה ויהא חייב, כל שהוא. שכדי להיות חייב ולהשאר בעל חוב, די לבנות כל שהוא, וכבר יהיה חייב.
ענה לו האדמו״ר ואמר, אני הבנתי את הגמרא באופן אחר, הבונה, כמה יבנה, מי שרוצה לבנות יבנה כמה שרוצה, והשי״ת יעזרהו שיהיה חייב רק כל שהוא.
שבת קא
בכל אחד ואחד יש ניצץ מנשמתו של משה רבנו
משה שפיר קאמרת.
רבינו האור החיים הקדוש מביא את דברי הזוהר הקדוש שכל תלמיד חכם יש לו בנשמתו ניצוץ מנשמת משה רבינו, כי משה רבינו מתלווה ומתחבר עם התלמידי חכמים שעוסקים בתורה. ולכן מוצאים בגמרא שהיו קוראים זה לזה משה, 'משה שפיר קאמרת', כי משה הוא בחינת נפש הלומדת תורה. וזה גם המשמעות בדברי הזוהר 'אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא' שבכל דור ודור משה רבינו מתלווה ללומדי התורה.
בשו״ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו״ד סי' קנג) ישנה תשובה להגאון רבי ישעיה פיק שהקשה מדוע שינה רש״י בפירושו בביצה (לח:) 'משה שפיר קאמרת' ביקרא דמשה קמשתבע, ובסוגייתנו וכן בסוכה (לט.) ובחולין (כג.) פירש, שבא לומר שהלא גדול הדור הינך ואיך תאמר דבר שכזה.
ומשיב לו הנודע ביהודה ומתרץ שבביצה מדובר על רב אושעיא השני שהיה בתקופת אביי ורבא ורב ספרא, ואומר שם רב אושעיא על רבי יוחנן ורב חנינא ורבי זירא שטוב עשו בכך שלא הסכימו עם דברי רבי אבא, ועל זה מקשה לו רב ספרא ואומר לו בין הדברים משה שפיר קאמרת, וכאן אם רש"י יפרש כדרכו שבא לומר גדול הדור הינך ואיך תאמר כך, וכי שאר האמוראים רבי יוחנן ורבי חנינא ורבי זירא אינם גדולי הדור, ולכן פירש כאן שנשבע ביקרא דמשה.
שבת ק
חידושו של האדמו"ר מטשורטקוב בחתונת נכדו מספינות הקשורות זו בזו
ספינות קשורות זו בזו – מטלטלין מזו לזו. אם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות – אין מטלטלין מזו לזו
בחתונת נכדו של האדמו"ר הרה"ק ר' דוד משה מטשורטקוב, בן לבנו האדמו"ר הרה"ק ר' ישראל מטשורטקוב, הביא את דברי גמרא אלו, ופירשם על פי דרכו, הנה ידוע מעלת אהבת חברים אשר הוא ענין נשגב עד מאד, שכך יראו זה אצל זה מדות טובות והנהגות טובות וילמדו זה מזה וקנאת סופרים תרבה חכמה. גם יתחזקו יחד בעבודת ה' ואיש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.
אמנם זה תלוי במדת אהבתם. כי אם אהבתם היא באמת ואחדותם היא בפנימיות לבבם, אז ודאי פועלת בהם פעולה רבה לטובה ומתחזקים זה על ידי זה כנ״ל. לא כן כשאהבתם היא מן השפה ולחוץ ובלבבם אינם אוהבים כל כך זה לזה, כי אז אין בזה תועלת כלל.
ומרומז זאת במשנה של ספינות קשורות. כי הספיגה תרמז לנשמת האיש הישראלי שממקור קדוש נחצבה ונשתלחה לעולם לפעול ולתקן מה שצריכה לתקן, ואחר שתשלים עבודתה ויושלם תיקונה תחזור למקורה להתענג מזיו השכינה, דוגמת הספיגה שנוסעת וחוזרת ממקום למקום.
והנה, אם הספינות קשורות זו בזו, היינו, שישראל קשורים ומדובקים זה בזה בקשר אמיץ בל ינתק, אזי מטלטליו מזו לזו. שהמעלות טובות ומדות טובות שישנם בזה מטלטלות להכירו ונדבקות גם בו, וכל אחד הרואה דבר טוב בחבירו מקיימה גם בעצמו, וזהו מטלטלין מזו לזו. אבל אם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות, כלומר, כי אף על פי שנמצאים יחדיו בהיקף אחד, אם אינם קשורים זה בזה בדיבוק חברים ואהבה אמיתית, אינם מטלטלין מזו לזו ואין פועלים זה בזה פעולה לטובה, ולא הועילו כלום בהתקשרותם. ועל כן צריך שתהיה אהבתם אמיתית ובפנימיות לבבם.
(מרגליות הש"ס)
שבת צט
מה היתה חכמת לב המיוחדת של אסתר המלכה בבחירת נערותיה?
הגמרא במסכת מגילה (יג.) מביאה את הפסוק ״הנערות הראויות לתת לה מבית המלך״ (ב, ט) ודורשת מלמד שהיתה מונה בהן שבעת ימי השבוע בכדי לדעת מתי שבת. ושואל הגה״ק רבי יהונתן אייבשיץ זי״ע בספרו יערות דבש – אסתר, שנביאה היתה – לא ידעה איזהו יום השבת עד שהוצרכה לסימניהן של הנערות?
אלא- אסתר היתה מסתרת עמה ומולדתה לבל ידעו שהיא יהודיה. ואמרו חז׳׳ל: בטלה מביאה לידי שעמום, אם כן, בודאי היתה אסתר גם עוסקת בכל ששת ימי המעשה במלאכה, כאשה חכמת לב. אם כן ישגיחו נערותיה כי בשבת אינה עושה במלאכה, וידעו מהו עמה. על כן הערימה אסתר בחכמתה וחלקה את הנערות כל אחת ליום אחר של השבוע, ממילא, הנערות ששרתוה בחול לא נמצאו עמה בשבת, והיו סבורות שהיא עוסקת תמיד במלאכה, ואילו הנערה הנמצאת עמה בשבת, סברה שאף פעם אינה עוסקת במלאכה…
(רבי יהונתן אייבשיץ)
שבת צח
מהיכן הגיע הבריח התיכון הפלאי אל המשכן?
והבריח התיכון בתוך הקרשים, תנא בנס היה עומד
רש"י מפרש שם שהבריח היה נכנס באדנים שעמדו ברוחות צפון מערב ודרום, "ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו". זאת אומרת שאותו בריח מעץ, הושחל בַּנקב שנעשה בעוביים של קרשי המשכן, שניצבו כמסגרת בצורת האות חי"ת. מוט ארוך זה, היה בעל גמישות פִּלאית להתקפל ו'לפנות הצִדה" בתשעים מעלות, כדי להמשיך ולהיכנס בכל שלושת הקירות ולחזק אותם מתוכם. והנה מגלה התנא יונתן בן עוזיאל, מניין הובא אותו קרש מיוחד:
"ונגרא מציעאה בגו לוחייָא … מן אילנא דִנְציב אברהם בבארה דשבע".
פירוש דבריו: והקרש האמצעי בתוך הלוחות (הם עצי השיטים, קרשי המשכן), מן האילן שנטע אברהם בבאר שבע; הוא האשל המפורסם שנטע לאחר כריתת הברית עם אבימלך. וכיצד הגיע אותו מוט מבאר שבע אל ישראל שהיו במדבר סיני? – מוסיף התרגום ומחדש: 'בשעה שעברו את ים סוף, כרתו מלאכים את האילן והשליכוהו לים, והיה צף על פני המים, והיה מלאך מכריז: "זהו האילן שנטע אברהם בבאר שבע, והתפלל שם בשם ה'". ולקחוהו בני ישראל ועשו ממנו בריח תיכון, אורכו שבעים אמות, וניסים נעשו בו: שכאשר היו מעמידים את המשכן היה מתקפל כנחש בין קרשי המשכן, וכשהיה המשכן מתפרק – היה חוזר ומתיישר כמקל'.
מהו בעצם עומק דברי חז"ל בעניין אותו 'עץ'? – שזכות אותו 'אשל' שנטע אברהם בבאר שבע, והעניק בו לכל עובר אורח אכילה שתיה וליווי, וכן כל אשר שאל (אותיות 'אשל' – בר"ר נד, ו; סוטה י: ורש"י) – זכות זו היתה 'הבריח התיכון', שהעמיד לאחר מאות שנים את משכן ה' בעולם! כי מהו הקשר בין שני חלקי הפסוק: "ויטע אשל בבאר שבע – ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם"? {בראשית כא, לג} – שבאמצעות אותו 'אשל', איחד אברהם את בני האדם להאמין 'בשם ה', והיה כבריח התיכון שאיחד את הבריאה עם בוראה.
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
שבת צז
מה הקשה הגראי"ל שטיינמן להגרי"ש אלישיב בענין מרובה מדה טובה?
מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות
כתוב בפרשת שמות (ד, ז) ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו. פרש"י מכאן שמדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות, שהרי בראשונה לא נאמר 'מחיקו' ונצטרע רק בהוצאת ידו. והנה רואים שאנשים בריאים נחלים רח"ל ברגע ורפואתם מתמשכת זמן רב. ואולי המדה טובה מרובה לענין זה שמאריכין להם זמן רב עד שהם נהיים חולים. ועוד יתכן שיש כאלו שלא ראויים למצב שיתנהגו עמהם במדה טובה. ובאמת במדרש רבה (שמות ג, יג) כתוב, מכאן שהפורעניות שוהה על הצדיקים לבוא ומדת הטוב ממהרת לבוא. אמנם בשבת (צז, א) לא כתוב צדיקים ומשמע שזה הנהגה כללית, ועי' במהרש"א בחידושי אגדות.
ושאל הגראי"ל שטיינמן דבר זה את הגרי"ש אלישיב ולא השיב על כך. ובאילת השחר (שבת צז.) כתב והיינו משום שהמהרש"א אומר בשם מדרש רבה שמו"ר שזה נאמר בצדיקים שהפורענות שוהה על הצדיקים לבא ומדת הטוב ממהרת לבוא ,וא"כ בדור שלנו אינם במדרגה כזאת.
(כאיל תערוג)
שבת צו
מה הקשתה אמו של האמרי אמת על בנות צלפחד?
מקושש זה צלפחד
רש"י על התורה על הפסוק (במדבר כז א) ותקבנה בנות צלפחד אומר שבנות צלפחד חיבבו את ארץ ישראל, ורבים מקשים על כך מנין שבקשתם היתה משום חיבוב. אם היו מציעים להם שתי אפשרויות, קרקע בארץ ישראל או קרקע בעלת שווי גדול יותר בחוץ לארץ והיו בוחרות בקרקע של ארץ ישראל, היתה זו הוכחה שמחבבות את ארץ ישראל, אבל כעת לא עמדה בפניהם שום אפשרות אחרת.
בעמק הנציב על הספרי אומר שעיקר הראיה ממה שאמרו 'בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ', היינו בארץ ישראל דוקא ולא בעבר הירדן שכבר נכבש, והם לא היו צריכות ללכת חלוץ, והיו יושבות במנוחה על נחלתם, אבל יפה כחם שחיבבו את ארץ ישראל למאוד, וגם היו נשים שאננות ובטוחות בכיבוש הארץ.
וכן כתב החתם סופר בפרשת פנחס שחששו שיותן להם נחלה עם חצי שבט מנשה בעבר הירדן, ע"כ אמרו 'בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ', היינו חפר, שנטלו חלק בארץ ישראל ולא בעבר הירדן משום שחבבו את הארץ דוקא, אף שחלק עבר הירדן גדול הרבה יותר.
בספר ליקוטי יהודה {פרשת פנחס} מובא בשם האמרי אמת שאמר, שאמו ע"ה היתה חולנית בעיר אוטבוצק בפרשת פנחס שנת תר"ס (שבועות אחדים קודם הסתלקותה), ושמעה שלמד פרשת בנות צלפחד, שהיו מחבבות את הארץ, והקשתה לו, מנין לחז"ל שבקשתן היתה בגלל שהיו מחבבות את הארץ, אולי בגלל שהיו רוצות ירושה, (והוסיף: בשלמא אם היו שואלין אותם מה הן רוצין, כסף או נחלה, והיו אומרות נחלה, היה ראיה שהם חיבבו את הארץ, אבל כעת, מנין זאת) והשיב לה שלפי כל המדרשים היה המעשה של מיתת צלפחד בשנה הראשונה או בשנה השניה, בין למ"ד מקושש ובין למ"ד מן המעפילים (עי' שבת צו), א"כ אם היו מבקשות רק מחמת ירושה, למה המתינו מ' שנה ולא תבעו מטלטלין, שבוודאי השאיר רכוש מביזת מצרים וביזת הים נפ"מ אצלם, רק מחמת שכעת נתחלקה הארץ, ומחמת חיבוב הארץ תבעו חלקן.
(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום שליט"א)
שבת צה
מה בירך הגר"ש ואזנר זצ"ל כשראה חור בריצפת ביתו?
התולש מעציץ נקוב חייב
'עציץ נקוב', דהיינו צמח המונח בכלי נקוב על גבי הקרקע, הריהו כמחובר לקרקע מדאורייתא, משום שיונק מהקרקע דרך הנקב. ולכן אסור להגביהו מהקרקע ולהניחו על גבי דבר המפסיק את יניקתו; וכן להיפך – אם מונח על גבי דבר המפסיק את יניקתו, אסור להניחו ישירות על גבי הקרקע. ועציץ שאינו נקוב, נחשב כמחובר לקרקע מדרבנן.
(ביאורים ומוספים – משנה ברורה מהדורת דרשו)
פעם דן הגר"ש ואזנר זצ"ל לפני החזון איש לגבי עציץ נקוב העומד על גבי מרצפות אבן, האם עדיין נחשב לכזה, או שהמרצפת חוצצת בעד הנקב. הגר"ש ואזנר סבר כי רצפת האבן דיה להיחשב כחציצה, אולם החזון איש טען כנגדו, כי דינה של המרצפת כמוה כקרקע והעציץ יונק דרכה מן הקרקע. לאחר זמן נזדמן לידי הגר"ש ואזנר להגביה עציץ נקוב בביתו עם מרצפת האבן עליה ניצב העציץ, לתדהמתו כשהרים את העציץ, גילה באבן שמתחתיו חלל כגודלו של הנקב, ונראה היה בעליל כי הוא נוצר בשל יניקת העציץ מן הקרקע, כסברת בעל החזון איש. "ואמרתי" – כותב הגר"ש ואזנר ברשימותיו – "ברוך שבחר בחכמים ובמשנתם"…
(אבי ההוראה)
האם מותר לטלטל קטן עבור אמירת קדיש?
אמר רבא: ומודה רבי שמעון ב[מוציא] מר [מעדר] לחפור בו, וספר תורה לקרות בו, דחייב.
כתב הגר"ש קלוגר ז"ל בחכמת שלמה (סימן ש"ח סעיף מ"א) וז"ל: נ"ב נשאלתי אם מותר לישא קטן שאינו יכול לילך ברגליו לומר קדיש בשבת במקום דליכא עירוב, הנה נראה לפענ"ד כדעת השואל שמותר אך לא מטעמו, כיון דנשיאת התינוק הוי מלאכה דאורייתא, (ועיין בגמרא לקמן דף קכח: וע"ע בתוס' לעיל ע"א ד"ה אבל, ובראשונים לקמן דף קמא: ובסימן שכ"ט במג"א סק"א ובמחצית השקל שם), מה בכך דהוי כרמלית, הא הוי רק שבות אחד ואסור אף במקום מצוה ולא הותרה רק בין השמשות ולא בשבת עצמו.
רק מטעם אחר נראה לי להתיר, כיון דהוצאה זו הוי רק לומר קדיש, א"כ הוי מלאכה שאין צריכה לגופה, ולרוב הפוסקים הוי רק מדרבנן [ועיין במג"א סימן רע"ח] ולכך שוב הוי בכרמלית שבות דשבות דמותר במקום מצוה, וזה ברור ופשוט ודו"ק היטב, (ועיין בשו"ת רעק"א מהדו"ק סימן כ"ח). ע"כ דברי הגר"ש קלוגר.
מבואר מדבריו שהוצאה לצורך מצוה נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור, ולכאורה קשה שהרי קריאת התורה היא מצוה, ועם כל זה מבואר בגמרא שהיא מלאכה הצריכה לגופה וחייב, ואין לומר שמדובר בקריאה שאינה לצורך מצוה, שהלא מבואר במגן אברהם (סי' ער"ה סק"ח) שסתם קריאה פי' לצורך מצוה, וד' יאיר עיני.
וראיתי בשם הגאון משאץ ז"ל שמקשה על החכמת שלמה מדוע לא התירו לבנות את בית המקדש בשבת, הלא מצוה היא, וא"כ זו מלאכה שאינה צריכה לגופה ואין גוזרין שבות במקדש, ועוד מקשה, מדוע לא התירו ביום טוב שחל להיות בשבת לתקוע בשופר מחשש שמא יעבירנו, הלא מצוה היא, וא"כ ההוצאה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה שאסור מדרבנן, ולא גוזרים גזירה לגזירה.
(דף על דף ע"פ קונטרס גנזי שבת ע' נד)
אדם ומלאך שעשו ביחד מלאכה בשבת, האם זה נקרא "שנים שעשאוה" – ופטורים?
שנים שעשואה פטורין
כתוב בפסוק 'ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת' (שמות לה ב). וברש"י כתב: הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת.
המהרי"ל דיסקין מביא ממדרש (זוהר ח"ב רכב:) שמלאכת המשכן היתה נעשית בנס, שכיון שהיה נותן ידו אל המלאכה מיד בא מלאך ה' ומסייעו לגומרו.
ולפי"ז מבאר מדוע הקדימה התורה לצוות על השבת, משום שהיה הוה אמינא שמותר לעשות את מלאכת המשכן אף בשבת שהרי שנינו שנים שעשאוה ופטורים, והאדם עושה את המלאכה ביחד עם המלאך.
על זה בא הכתוב לאמר "ששת ימים תֵּעָשה מלאכה", ר"ל "תֵּעָשה מעצמה" שנעשית ע"י סיוע המלאך, וא"כ תהיו סבורים שמותרים אתם לעשות בשבת, לזה אמר הכתוב "וביום השביעי יהיה לכם קודש" שאתם אסורים בעשיית מלאכה.
(קב ונקי)
האם היה לרש"י תלמוד ירושלמי?
רש"י (צב.) ד"ה ובכן, כתב: ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי, שאמר בשם רב האי, שמפורש בהתלמוד ירושלמי וכו'.
השדי חמד (ח"ט כללי הפוסקים סי' ח אות י) דן בארוכה בענין ואומר שלרש"י ולרבו לא היה לפניהם הירושלמי בתדירות, ומביא את הרש"י שלפנינו כאחת ההוכחות לכך, וכן באגרות החזון איש (ח"ג מכתב קעח) כתב: הרבה פעמים לא היה הירושלמי ביד רש"י ז"ל, כי כתב היד ירושלמי לא היה מצוי, ונמצא רק אצל יחידים.
ברש"י על הש"ס לפי פרוייקט השו"ת יש קרוב לשישים פעמים שרש"י מזכיר את הירושלמי, וכן בתנ"ך בכעשרה מקומות. ובמשנה הלכות (ח"ג סי' קפז) יוצא בחריפות רבה כנגד המקשה על דברי רש"י בברכות ורוצה להסיק מכך שרש"י לא ראה את הירושלמי, ומשיב לו: ופוק חזי מורנו הגאון רעק"א אשר הניח כמה קושיות בצע"ג ולא דייק כלום ח"ו להטות בשביל זה מדרך הראשונים, ואם לו קשה, אחרים אולי יבינו, וכל שכן אנן יתמי דיתמי. ומוסיף המשנה הלכות, ורק בכדי להראות טעותו אציג כאן מקומות בש"ס שרש"י הקדוש מביא דברי ירושלמי. ומציין שם לחמישים וארבע מקומות בש"ס, וכותב שבודאי ישנם מקומות נוספים.
(הרב א. אלבוים)
מדוע אומרים הלכה למשה מסיני ולא בסיני?
באמת אמרו האשה החוגרת בסינר, בין מלפניה ובין מלאחריה חייבת. תנא כל באמת הלכה היא.
הבני יששכר בספרו אגרא דפרקא (אות ריט) מביא בשם הצדיק רבי מנחם מנדל מרימינוב זצוק״ל, מדוע אמרו חז"ל הלכה למשה מסיני, ולא אמרו סתם שהוא תורה שבעל פה, ועוד הוסיף לתמוה, מהו 'מסיני' היה צריך לומר 'בסיני'. ותירץ, שאותן הדינים נאמרו לו למשה בעת הליכתו מסיני, היינו בסוף ארבעים יום שכבר פנה ללכת מסיני אמר לו השם יתברך את אותן ההלכות, והוא כדמיון האדם אשר העניקוהו רבו בכל טוב להיות לו לצורך בדרך אשר ילך, ובעת אשר כבר הכין עצמו ללכת אמר לו הרב, קח נא גם את זה, כי גם זה יהיה לך לצורך בעת המצטרך, וזהו 'הלכה' למשה 'מסיני', שכל זה מן הנאמרים למשה בעת הליכתו מסיני.
שתי הסגולות לזכור את הלימוד
מאי ציפורת כרמים וכו' וגמר כמה דבעי וחכים כמה דבעי
ידועים דברי חז״ל שעיקר סגולותיה של התורה לא נאמרו אלא על ה״עמל״ שבתורה, וכמו שאמרו ״אם בחקתי תלכו״ ומפרש רש״י שתהיו עמלים בתורה. ואחד הדברים שמצריכים עמל הוא החזרה והשינון, שחוזר על לימודו שוב ושוב כדי לזוכרו.
וכתב הגאון רבי אהרן שמואל קאיידנובר (בעל התפארת שמואל על הרא"ש והמהרש"א) בספרו ברכת שמואל, והביאו הרב חיד״א בפרק שירה, פירוש על מה שנאמר בפרק שירה ״צפורת כרמים אומרת אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי״. וביאר שהרי בגמרא מובאת הסגולה לזכרון שיאכל צפורת כרמים.
אמנם עם זאת אמרו חז״ל סגולה נוספת לזכרון והיא שישנה פרקו ק״א פעמים, וכיון שצפורת הכרמים יודעת שהתלמידי חכמים מחפשים אחריה, הרי שהיא בורחת מהם שלא יצודו אותה לאוכלה.
וזהו שאומרת ״אשא עיני אל ההרים״ – אלו התלמידי חכמים, ״מאין״ גימטריה ק״א, ״יבוא עזרי״ – שעל ידי שיחזרו על תלמודם ק״א פעמים לא יצטרכו לה.
האם רבי עקיבא ידע את המדרש מה עתיד סופו?
בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות
בגמרא במנחות (כט:) מובא עוד על מה שהיה עם משה רבנו כאשר עלה לשמים. ״בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב״ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבש״ע, מי מעכב על ידך? אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תיליץ של הלכות. אמר לפניו: רבש״ע, הראהו לי… אמר לפניו רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו רבש״ע, זו תורה וזו שכרה ? א״ל שתוק, כך עלה במחשבה לפני״.
ונשאל הגר"ח קנייבסקי האם ידע רבי עקיבא דברי חז״ל אלו בחייו, שהרי דוחק לומר שאנו יודעים מזה ואילו רבי עקיבא שהיה תנא לא ידע מזה? ואם ידע, למה בשעה שנגזר עליהם למות, שלחו את ר׳ ישמעאל לשאול אם נגזרה הגזירה עליהם [כמובא באוצר המדרשים עמ׳ תלט, וכן הוא בפיוט שאומרים ביו״כ] ?
וענה על כך הגר"ח קנייבסקי כדרכו במיעוט מילים: אם הקדוש ברוך הוא לא רצה שידע, אז רבי עקיבא לא ידע.
(מעשה רב)
מה למד הגאון ר' שמואל רוזובסקי מקבלת התורה בקולות וברקים?
מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם".
שואלים התוספות (ד"ה כפה), הרי עם ישראל אמרו "נעשה ונשמע", קיבלו עליהם במסירות נפש מיוחדת את כל דברי ה', מדוע, אם כן, יש צורך בכפיה?! אם הם מוכנים לקיים את המצוות מרצונם החופשי – למה מגיע האיום?
ומסביר, שאמנם קיבלו עליהם בתחילה מרצון, אך היה חשש שעם כל הקולות, הברקים, הענן הכבד וקול השופר – יבהלו עם ישראל ויסוגו אחור, עלולים הם להתחרט למול הרעש ויציאת נשמתם, לכן היה משה חייב לכפות עליהם הר כגיגית. אין נסיגה, אין דרך חזור.
ממשיך ושואל על כך הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצוק"ל, ראש ישיבת פוניבז': מדוע היה צורך לקבל את התורה ברעש ובאש, ולכפות עליהם הר כגיגית? שמא עדיף היה לתת אותה בנחת, ולהסתמך על קבלתם את התורה מרצון?
אלא, מוכח מכאן, עונה רבי שמואל, שתורה ומצוות בלי אש – זה לא תורה. אופן קיום התורה והמצוות, כמו שבת, תפילין ותפילה חייבים להיות רק מתוך התלהבות (וביידיש – ברען)! ללא החום היהודי הלוהט – זו לא אותה תורה.
החפץ חיים היה אומר על כך, שאת התורה צריך ללמוד עם כל האכפתיות, עם כל החום, עם כל הלב!! חלילה לא לקיים אותה כמצות אנשים מלומדה.
(דרשו – הרה"ר ר' ישראל ליוש שליט"א)
מה היה ההיתר של משה רבנו לשבור את הלוחות?
יישר כחך ששברת
הספר זרע ברך ושואל – מי התיר לו לשבור את הלוחות ומביא ראיה מפורשת מדברי מדרש רבה (כי תשא מ"ו א) רָאָה שֶׁאֵין לְיִשְׂרָאֵל עֲמִידָה, משה רבינו יורד ורואה את העגל, החטא הזה הוא לעד, אין יציאה ממנו, הלך משה וְחִבֵּר נפשו עמהם, אמר משה כולם עשו את העגל, או שלא מיחו, היחיד שלא היה פה שעשו את העגל, זה אני. יוצא שאני היחיד שלא חטאתי, אלך להצטרף עמהם, גם אני בחבילה. ושבר את הלוחות. ואמר להקדוש ברוך הוא הם חטאו שעשו את העגל ואני חטאתי ששברתי הלוחות. אם מוחל אתה להם אף לי מחל, שנאמר (שמות לב לב) 'ועתה אם תשא חטאתם', כן לחטאתי מחל, "ואם אין אתה מוחל להם אל תמחל לי, אלא 'מחני נא מספרך אשר כתבת' (שם).
אמר רבי אחא, לא זז משם עד שֶׁפִּנָה חַטָּיָה שלהם. משה רבינו לא זז מהמקום, עד שאמר לו הקב"ה שהוא מוחל לו על החטא שנאמר (שמות לב טו) ויפן וירד משה. כיון שֶׁפִּנָה חַטָּיָה שלהם – כיון שמשה רבינו הצליח להשיג כפרה על חטא העגל, אמר משה הרי היה לישראל מי שיבקש עליהם, אני מי יבקש עלי, התחיל מצטער על שִׁבּוּר הלוחות.
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך. שואל הזרע ברך – למה דווקא שמן צריכים להביא אליך? וגם מה זה 'ואתה' עם וא"ו החיבור? ומסביר, אמר משה לפני הקב"ה – ריבונו של עולם, לעם ישראל השגת מחילה לחטא העגל, איך השגת מחילה ? נאמר (כה ב-ג) ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת.
אומרים חז"ל במדרש (תנחומא פרשת תרומה, אות ח) – יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו את העגל. יוצא, שהקב"ה נתן לעם ישראל כפרה על חטא העגל, לעשות משכן. אומר משה – ריבונו של עולם, לעם ישראל נתת כפרה, יעשו את המשכן ויכפרו על חטא העגל… אני ששברתי את הלוחות, מה תהיה כפרתי? אמר לו הקב"ה – 'ואתה', אתה יודע מה תהיה כפרתך, על שבירת הלוחות ? תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד. אתה עושה את המנורה, את השמן מביאים אליך, רק אתה מתעסק במנורה, כי המנורה מכוונת כנגד התורה, אתה תבנה את המנורה כתיקנה, על זה ששברת את הלוחות.
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
מה הקשר בין משה רבנו ל'שבית היא מלזעוק'?
ודכולי עלמא – בשבת ניתנה תורה לישראל
הגמרא לומדת דבר זה מדרשה של הפסוקים, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו (זכור כ ח), וכתיב התם ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה (שמות יג ג), מה להלן – בעצומו של יום, אף כאן – בעצומו של יום.
מה נאמר בקבלת התורה? משה ידבר והאלוקים יעננו בקול (שמות יט יט) אומרים בעלי הרמז: ׳משה׳ – ראשי תבות ׳שבת היא מלזעיק׳. ׳בקול׳ ־ ראשי תבות ׳ורפואה קרובה לבוא׳.
בספר ״אוצר אפרים״ מביא בשם תלמידי הבעל שם טוב, שמישהו בא אליו בשבת פרשת ויקהל וביקש ממנו ברכה לחולה במשפחתו. אמר לו הבעל שם טוב נאמר בפסוק: ”ויקהל משה״. ׳משה׳ ־ ראשי תבות ׳שבת היא מלזעק׳, ואלו ׳ויקהל׳ הוא ראשי תבות ׳ורפואה קרובה לבוא׳, בתוספת שמו יתברך, י־ה.
שמעתי בשם רבי משה יעקב וייס שאמר, מה הפירוש ״ורפואה קרובה לבוא״? ־ {כל יום מתפללים: ״רפאנו ה׳ ונרפא״, וברכה זו היא הברכה השמינית בתפלת שמונה עשרה. אבל בשבת שיש רק שבע ברכות בתפלת העמידה, כאשר אומרים בברכת גבורות ״רופא חולים״ מתכונים על רפואת חולים. נמצא, כי בעוד בכל ימות השבוע התפלה לרפואת חולים היא בברכה השמינית, הרי בשבת הרפואה ״קרובה לבוא״, וכבר בברכה השניה מכוונים על כך…
(ומתוק האור – שבת ח"א)
בנין רב קומות שגנב 30 ס"מ…
לא תסיג גבול רעך
מעשה בבעלי מגרש גדול, שהקימו על מגרשם בניין רב קומות, שישמש למשרדים ובתי עסק. עבודת בניית הבניין העצום הושלמה בהצלחה, וכעת בעוד ההכנות לחנוכת-הבניין היו בעיצומן, מגלה ראובן, בעל חצר גדולה הסמוכה לבניין המשרדים החדש, שקיימת חריגה קטנה בבנייה… ניגש אפוא ראובן אל בעלי הבניין ומודיעם: 'ידוע לכם שחרגתם ופלשתם לגבולי?!…'
העניין נבדק, ואכן התברר שקיימת חריגה קטנה של כ-30 סנטימטרים לכל אורך חצרו של ראובן.
בעלי הבניין התנצלו: 'הדבר לא נעשה חלילה בזדון, אלא מחוסר שימת לב. נפצה אותך בע"ה בתשלום המגיע לך, על פי שמאי שיקבע כמה שווה חלקת האדמה שהבניין הוקם עליה'.
תגובת ראובן היתה מפתיעה: 'לא לא, איני מעוניין כלל בכסף! אני רוצה בחזרה את חלקת האדמה שלי. תיקחו אפוא סכין, וכשם שפורסים פרוסת עוגה, כך תפרסו את חתיכת הבניין שנכנסה לשטחי!… אם אינכם מוכנים להשיב לי את הקרקע, איני דורש הרבה, תתנו לי רק – – – קומה אחת בבניין!'
בעלי הבניין הרימו גבות עיניהם בתמיהה. 'זו סחיטה מאוד לא יפה', התרעמו, 'קח נא רק את הכסף ששווה הקרקע שלך…'. אך ראובן נותר בשלו – 'או שתפרסו פרוסה, או קומה שלימה!'
עם מי הדין?
תקנת השבים
ראשית כל נקדים: מדין תורה, חייב הגזלן להשיב את הגזילה שגזל, שנאמר (ויקרא ה', כ"ג) 'והשיב את הגזילה אשר גזל'. אולם, יש והגזילה נעשית חלק ממבנה מורכב, כגון: אדם שגזל קורה, ובנה אותה בתוך ביתו (באופן שהקורה נעשתה לחלק מבית), אזי מדין תורה חייב הגזלן להרוס את ביתו ולהשיב את הגזילה. אולם, חכמים, ברצותם להקל על בעלי תשובה, כדי שלא ימנעו מחזרה בתשובה מתוך קשיים בהשבת הגזילה, תיקנו, כי במקרים כגון אלו, לא יצטרך הגזלן להרוס את ביתו כדי להשיב את הגזילה לבעליה, אלא די שישיב לנגזל את דמי הגזילה. תקנה זו נקראת 'תקנת השבים'. (וקרויה גם 'תקנת מריש').
האם קיימת התקנה בקרקעות
אולם, כל תקנת השבים נאמרה דוקא בנוגע לגזילת מטלטלין, אך לא בנוגע לגזילת קרקעות, כמבואר בבית יוסף (חו"מ סי' שע"ו), שהביא כי נשאל הרשב"א, אודות מסיג גבול שבנה כאמה בחצר חבירו, ועכשיו בא בעל החצר להרוס כל בניינו – האם נדון בזה כדין מריש או לא? והשיב הרשב"א: לא עשו תקנת השבים רק במטלטלין, אבל בקרקע לא אמרו שימכור זה את שלו 'וישחית את נחלתו'! וכן נפסק ברמ"א (חו"מ סי' ש"ס ס"א): "גזל קרקע ובנה עליה בניינים גדולים – צריך לסתור הכל ולהשיב את הקרקע לבעלים, שלא עשו תקנת השבים בקרקע".
לאור זאת, היה מקום לומר, שבמקרה דנן נצטרך לקבל את תביעת ראובן, והוא יכול לומר לבעלי הבניין לסתור את בניינם כדי להשיב לו את קרקעו.
השגת גבול בשוגג
אולם, בתשובת המבי"ט (ח"ג סי' קמ"ג, הובא בפתחי תשובה שם סק"א) מבואר, שאם לא נעשתה ההשגת גבול מדעתו, רק שהבנאים הכניסו חצי אמה מקרקע חבירו שלא מדעתו, אפשר שקיימת בזה תקנת השבים, ובונה הבניין אינו צריך לסתור בניינו, אלא יפרע לבעל הקרקע מה ששווה החצי אמה, כי לא החמירו אלא מפני מה שעבר על 'לא תסיג גבול רעך' (דברים י"ט, י"ד), וכאן הרי לא עבר, כיון שלא ידע מהשגת הגבול.
אך במשנה למלך (בהל' גניבה ז'-י"א) הביא את דברי המבי"ט וכתב עליו: 'ואין נראים לי דבריו כלל!' (וע"ע בשער משפט סי' ש"ס סק"א, בערך ש"י סי' ש"ס, ובפתחי חושן גניבה פ"ב הערה ל"ה).
נמצאנו למידים, שלכאורה נידון דנן תלוי במחלוקת הפוסקים, שיש הסוברים שהבונה בקרקע חבירו מחוסר ידיעה חייב לסתור את בניינו, ויש הסוברים שאינו חייב. ויעויין בשו"ת 'מעשה בית דין' (סי' ה'), שהביא את השיטות הנ"ל וכתב שניתן לומר במקרה זה 'קים לי' כהשיטות שאין חייב לסתור את הבניין. ובפרט בשאלתנו שההיזק של בעל החצר כמעט אינו משמעותי (רוחב של 30 ס"מ בלבד, ואין כאן כל כך 'השחתת נחלה'), ולכן נראה לכאורה שיוכל להסתפק בפיצוי הוגן על פי הערכת שמאי.
לסיכום: נראה שבעלי הבניין אינם חייבים לקעקע את הבניין שלהם (כשאכן הסיגו את הגבול שלא בכוונה), וישלמו לראובן את דמי הקרקע שלו. וצריך עיון.
(ופריו מתוק – פרשת נח)
מהו הטעם שמובא בזוהר לאיסור כלאים
במשנה: ד׳ על ד׳ רוחות הערוגה ואחת באמצע וכר.
ברש״י כאן כתב שרק כלאי הכרם הם דאורייתא אך כלאי זרעים הם דרבנן. ובתוס׳ הקשו שהרי גם כלאי זרעים הם דאורייתא. ובמשנה למלך (כלאים פ"א ה״א) הוסיף שרש״י סותר לדבריו בקדושין (לט.) שכתב שם שכלאי זרעים הם גם כן דאורייתא. ויש להוסיף שהקושיא חזקה הרבה יותר, כיון שבקדושין מדגיש רש״י שהלשון 'שדך' שכתוב בפסוק לגבי כלאים משמע שמדובר על זרעים יותר מאשר על אילנות עיי״ש.
ובדברי מלכיאל (ח"ב יו״ד סי׳ מא ס״ק יח) כתב לחלק לשיטת רש״י ליישב את סתירת הדברים, שוודאי אם זורע במפולת יד זה דאורייתא, ובסוגייתנו מדובר בערוגה שאינה במפולת יד אלא רק שסמוכים זה לזה, וע״ז כתב שפיר רש״י שכלאי זרעים באופן שכזה הם דרבנן. ורק כלאי הכרם זה דאורייתא אף שלא במפולת יד ולומדים זאת מן הפסוק 'המלאה הזרע', ורק למלקות צריך מפולת יד.
ויש להביא את לשון הזוהר הקדוש (שמות ט״ו ע״ב): כל עשב הארץ נתמנה עליהם שרים חזקים בשמים, שאין לך עשב ועשב בארץ שאין לו כוכב ומזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו גדל, כל אחד ואחד מהעשבים יש לו סוד בפני עצמו, כעין של מעלה, כמו שיש להם למעלה ממונים מיוחדים, ומשום זה ״שדך לא תזרע כלאים״, כי כל אחד ואחד נכנס לבדו, ויוצא לבדו, שאין ממונה מתערב בחברו, והזורע כלאים, מערב שליטתם זה בזה ע״כ.
ולפי״ז לכאורה ברור, שגם בעשבים מעורבים עוברים על ״שדך לא תזרע כלאים״. וכשיטת הרמב״ם ותוס׳ הנ״ל ודו״ק.
(דף על דף)
התשובה הניצחת ששלח הגאון ר' מאיר שפירא מלובלין במשפט בייליס
זאת התורה אדם כי ימות באהל
מפורסם מאוד המשפט האנטישמי שהתנהל ברוסיה לפני כ-100 שנה, נגד היהודי מנחם מנדל בייליס. התביעה האשימה אותו שהוא כביכול הרג גוי. ולהצדקת תביעתם הם טענו שדעת היהודים שהעם היהודי הוא העם הנבחר, ואילו הגויים הם פחותים שבאומות, ולכן מותר להרוג אותם.
עורך הדין שעמד להגנתו של בייליס היה הרב ד"ר יעקב מזאה, הוא ניהל את המלחמה ברשויות המשפט הרוסי בכל כוחו ומאודו. חבר המושבעים היה מורכב מאנשים מגוונים, שברובם היו איכרים פשוטים, שקל היה לשכנע אותם ולהפריך את טענותיהם, אך ביניהם היה גם מושבע אחד שהיה ממולח יותר, והמלאכה נגדו לא היתה קלה כלל ועיקר.
רשעותו ושנאתו התהומית של המושבע הלז, יחד עם פקחותו וערמומיותו, העלתה בפיו טענות כבדות משקל, שלא היה קל להרב מזאה לעמוד מולם. אחת מטענותיו הקשות היתה מפסוק ומדרש מפרשתנו, 'הרי כתוב בתורתכם' טען הגוי 'אדם כי ימות באוהל, ודרשו החכמים אתם קרויים אדם ואין העכו"ם קרויים אדם, א"כ לפי דרשה זו הרי אתם מיחסים לגויים יחס של בהמות וחיות שאינם בני אדם, וזוהי ה'הוראת היתר' שלכם לרצוח אותנו ולהרוג בנו'.
טענה כבדה היתה זאת, ולא ידע הרב מזאה מה לענות עליה, עד שהגאון רבי מאיר שפירא מלובלין – אשר היה בתקופה זו אברך צעיר, ורק לאחר מכן התפרסם כהוגה הדף היומי וראש ישיבת חכמי לובלין – שלח מכתב להרב מזאה, ובתכנו תשובה ניצחת לטענת הגוי ע"כ שעפ"י תורת היהודים, אין הגויים קרויים אדם. וכה הסביר את דברי המדרש, המילה 'אדם' היא המילה היחידה שאין לה הגייה בלשון רבים, לא אומרים 'אדמים', ואין עוד שום מילה אחרת שיכולה לבטא 'אדם' בלשון רבים, וכדי לבטא מילה זו בלשון רבים אנו נאלצים לומר 'בני אדם', וכל זאת משום שאכן כל בני האדם הם 'אחד', ערבים זה לזה, ודואגים האחד לשני.
אבל מציאות זו היא רק אצל היהודים ולא אצל הגויים, משפט בייליס עצמו יוכיח שהרי כל היהודים כולם חרדים ודואגים לשלומו, ולא רק מי שמכיר את האיש, אלא היהודים כולם בכל רחבי תבל מתפללים ומתגייסים לשלומו.
אין זה אלא משום שאצל היהודים כולם קרויים 'אדם' בלשון יחיד, ואין אפילו מילה אחרת שמבטאת מילה זו בלשון רבים. ואילו אצלכם הגויים, כל אחד חי לעצמו, את חייו הפרטיים, ואת צרתו האישית, מבלי שהרבים יתעניינו בו או יזילו דמעה עבורו, וא"כ סיים הגר"מ שפירא את תשובתו, אין כוונת המדרש להתיר את דמם של אומות העולם, ע"י שחידש שאינם בני אדם אלא חיות, אלא זוהי כוונת המדרש: 'אתם' – עם ישראל 'קרויים אדם' בלשון יחיד, כי הרבים הם יחיד. 'ואין אומות העולם קרויים אדם' בלשון יחיד, אלא כל אחד ואחד הוא יחיד לעצמו.
תשובה נפלאה זו אמורה לחזק בתוכנו את תחושת הערבות המחויבת בין כל בני העם היהודי באשר הם, הן בגשמיות והן ברוחניות.
(דרשו – הרב ישראל ליוש שליט"א)
לְמה התכוונה רחל אמנו בתשובתה לאביה לבן הארמי כשחיפש את התרפים
אמר רבי עקיבא מניין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה
הרה"ג רבי יוסף שאול הלוי נתנזון בעל ה'שואל ומשיב', בספרו על התורה 'דברי שאול' מביא (בראשית לא לה) בשם הגאון מוילנא שהנה מצינו ברחל אמנו שישבה על הגמל והסתירה כך את התרפים שגנבה מאביה לבן הארמי וכשחיפשם אמרה לו 'אל יחר בעיני אדנִי, כי לא אוכל לקום מפניך, כי דרך נשים לי, ויחפש, ולא מצא את התרפים', ובזה התכוונה למה שלקחה את התרפים שהיו עבודה זרה, וזהו שאמרה דרך נשים הוא לי, שהרי לקחה את התרפים ושכבה עליהם וא״כ מטמא כמו נדה.
ואומר על כך בעל ה'שואל ומשיב' אף שעבודה זרה אינה מטמאת אלא רק מדרבנן, מכל מקום בני ביתו של יעקב אבינו היו בקיאין אף בדרבנן, שהרי קיימו את כל התורה כולה ואף מצוות דרבנן, ובפרט בעבודה זרה החמירו וכבר אמרו (ע"ז יד:) שבמסכת עבודה זרה של אברהם אבינו היו ארבע מאות פרקים. אך נשאר בקושיא שאמרו בסוגייתנו שאם הניח אבן של ע"ז על יתדות לדעת רבי אלעזר לכולי עלמא אינה מטמאה, וכשרחל ישבה על גבי המרדעת שמתחתם היו התרפים, הרי זה כמו באבן על יתדות כיון שהמרדעת היא דבר קשה ולא ניתן להרגיש בה את הכלים שתחתיה, וא"כ אינה מטמאה אותם.
ולדברי האבן עזרא שאומר 'ותשימם בכר הגמל' פירושו שהיניחה את התרפים באורוות הגמלים ו'כר הגמל' הוא שם של מין ממיני הגמל, ויש ליישב קצת. ומסיים את דבריו: ודו״ק כי באמת לא כתבתי רק לחיבת פה קודש הגאון מורנו הרב רבי אליהו ווילנא זצ״ל
האם המלקט מן בשבת עובר על מלאכת תולש ומעמר?
מיחייב משום תולש
נאמר בתורה לגבי לקיטת המן בשבת (שמות טז כז-כח) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו, ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי. ויש מקום לדון האם יש איסור בזה,
הספורנו (שם) כותב שהאיסור שעשו בלקיטת המן בשבת, שהיה זה חלול שבת בלי ספק אם היו מלקטים הדבר ממקום גידולו, כמאמרם ז"ל (שבת קז:) האי מאן דתלש "כשותא מהזמי והיני" (צמח שגדל על קוצים וגדל מריח הקרקע שהקוצים יונקים ממנו – רש"י) חייב משום תולש.
והנה באגלי טל (מלאכת האופה אות לה סק"א-ב) דן מנין שאסור מדאורייתא לבשל בשבת גם דבר שלא מגידולי קרקע, וכתב שלומדים זאת מהמן דכתיב (שם כג) "את אשר תאפו אפו" אף שלא היה גידולי קרקע. ובספרו שו"ת אבני נזר (או"ח סי' קל) מביא שהקשו לו ממה שכתב הספורנו הנ"ל שמבואר מדבריו שהמן הוא גידולי קרקע ועל כן המלקטו בשבת חייב משום תולש, וא"כ אין ללמוד ממנו לבישול בדבר שאינו מגידולי קרקע.
וכתב על זה "אין אחריות דברי ספורנו התמוהים עלי, בפרט שבגמרא (עירובין יז:) דרשו 'אל יצא איש ממקומו' לצאת בכלי ללקט המן, משמע שלקיטה עצמה אינה מלאכה".
ובמשך חכמה (שמות שם) כתב שהיה בלקיטת המן מלאכת עימור דהוי מלאכה גמורה, וכבר נצטוו על השבת במרה, רק תלי בפלוגתא אם יש עימור שלא בגידולי קרקע (שבת עג:). [ועי' כלי חמדה, ותורה שלמה בשלח מילואים יח]
(קב ונקי)
מה הקשר בין שמר המור לחזרה בתשובה?
מאי שמן המור
הגאון מוילנא לומד את פרשת 'אשת יפת תואר', לדרך תשובה לאדם, דרך פסוק במגילת אסתר (ב יב-יג) 'ובהגיע תר נערה ונערה לבוא אל המלך אחשורוש מקץ היות לה כדת הנשים שנים עשר חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים. ובזה הנערה באה אל המלך.
אומר הגאון מוילנא: והנה, בכל ראש השנה ויום הכיפורים, האדם חוזר בתשובה, וצועק "חטאתי רבונו של עולם, סלח לי" ! והקב"ה ברוב חסדיו ורחמיו מעביר על עוונותיו, פירוש, שהעוון עצמו אינו נמחק, אלא תלוי – אם יחזור בתשובה שלמה – ימחול לו, אבל אם לא – לא ימחול.
וזה מה שכתוב כי כן ימלאו ימי מרוקיהן – המירוק הזה של העוונות, לוקח שנים עשר חדש. אז מה הוא צריך לעשות? אומר הגאון מוילנא – פירוש שימרק את עצמו מהעבירות, אבל כדי למרק את עצמן מן העבירות, אומרת מגילת אסתר – צריך ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים.
מה זה שמן המר ובשמים ותמרוקי הנשים? אומר הגאון חידוש עצום, המקור הוא בזוהר הקדוש – והנה ידוע לכולם, שישנם שני דברים באדם שהם מותרות – השיער והציפורניים. אתה כל הזמן קוצץ אותם. ומרומז בפרשת כי-תצא למלחמה, כדאיתא בזוהר – וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה שהם המותרות. שואל הזוהר – למה הקב"ה מורה לה לגדל את הציפורניים ולגלח את השיער? כי הקב"ה נתן את זה באדם, ללמדנו שהעולם הזה הוא בר-חלוף, כמו הציפורניים והשערות שאנו רואים שהם בר חלוף.
[ראיתי פעם באחד הספרים – שלכן יש ענין לקצוץ את הציפורניים ולגלח את השיער לכבוד שבת, כי ששת ימי המעשה, זה הכנה לקראת יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. אז שישה ימים הם כנגד שישים שנה, אח"כ, לקראת היום השביעי – ימי שנותינו בהם שבעים שנה]
אומר לנו הקב"ה – אתה רוצה לדעת מה היא דרך התשובה ? ששה חדשים ראשונים תתנתק מהמותרות. ההתנתקות מן המותרות, זה הא"ב של בעל התשובה. כי ברגע שאדם רודף אחר המותרות, וישמן ישרון ויבעט (דברים לב טו). ואחרי זה וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים.
בבשמים זה מצוות 'עשה', ובתמרוקי הנשים זה מצוות 'לא תעשה', ואם זה מה שתעשה במהלך השנה, שתשיל מעצמך את המותרות ותלך שישה חודשים בבשמים ושישה חודשים בתמרוקי הנשים – ובזה הנערה באה אל המלך – ככה תוכל להתייצב בראש השנה לפני הקב"ה "רבונו של עולם, עשיתי את תהליך התשובה".
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
איזו סגולה יש בקניית תפילין?
קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין
בדברי הפתיחה לספר 'ופריו מתוק' (ויקרא) מספר הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שהגיע אליו אבא עם ילד שטוהר היה נסוך על פניו. האב הצביע על כמה צלקות בפני הילד ובידו הימנית, וגם הוציא מתיקו נרתיק של תפילין, וסיפר דבר-פלא:
בני זה, נפצע אנושות בראשו, על ידי רכב חולף. כשהגענו לבית החולים, הרופאים נתנו לו סיכויים קלושים להישאר בחיים, ורצתי מיד אל מעונו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
מרן בירך את הילד ויעץ: 'כדאי שתמהר לקנות לילד תפילין מהודרות, ולהניחם בסמוך לראשו של הילד, ובע"ה כשיגיע לגיל מצוות יניחם'. שאלוהו בני הבית לפשר ה'סגולה' הזו, ומרן זצ"ל ביאר: 'כיון שקנו תפילין, הרי צריך ראש להניחם…'.
יצאתי מביתו של מרן, ממשיך האב לספר, ומיהרתי לקנות את התפילין המהודרות ביותר, והנחתי את התפילין ליד ראשו של בני. לתדהמת כל הרופאים, הילד החל להחלים אט אט מהפגיעה הקשה, ובחסדי השי"ת ניצל בניסי ניסים, עד שכיום מתפקד בס"ד באופן רגיל לחלוטין, ורק שלזכר הנס הגדול נשארו לו כמה צלקות ביד ובפנים (על גבי הלחי, באופן שיכוסו כאשר יתבגר ויגדל זקן…).
וכשגיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א שמע את המעשה, ציין לדברי המדרש (אותיות דרבי עקיבא, אות פ'): "כל אבר ואבר שבראת באדם, לא בראת אותו לבטלה, לא בראת ראש אלא לכבוד שמך, לתפילין, וליקוד לך ולהשתחוות לך…".
דבק – לא רק להדביק אלא גם להיות דבוק…
דבק כדי ליתן בראש השפשף, ובמשנה שנינו 'בראש השבשבת'
מובא בשם הרה"ק ר' אהרן מקוידנוב זצ"ל בשם צדיק אחד שהיה ער כל יום השבת, שהיה חוזר כמה פעמים על דברי המשנה 'דבק, כדי שיתן בראש השבשבת', ופירש: 'דבק' – האיך אפשר להיות דבוק בהשי"ת, 'כדי שיתן בראש', שלא יסיח דעתו וראשו, 'השבשבת' – מרומז בזה יום השביעי שהוא שבת, שב שבת, שיזכור תמיד את יום השבת ואז יהיה דבוק בהשי"ת. ועל דרך זה מובא בתולדות יעקב יוסף (בשלח, עה"פ אל יצא איש ממקומו) שאסור להסיח דעתו כל היום מקדושת השבת, וקל חומר מתפילין שאסורים בהיסח הדעת וכדברי הגמרא במנחות (לו:) משום שנכתב בהם שמו של הקדוש ברוך הוא ושבת היא שמו של הקדוש ברוך הוא (זוהר), וקדושתו יותר מתפילין ולכן בשבת פטור מן התפילין, על אחת כמה וכמה שצריך שלא להסיח דעת כל היום מקדושת השבת. ומשום כך צריך לחזור ולשנן את הענין של זכור את יום השבת לקדשו עד שיהיה בבחינת 'יתן בראשו השבשבת', שלא יהיה מסוגל לשכוח מהשבת.
(מרגליות הש"ס – הגה"ח רבי שמואל אהרן לידער שליט"א)
מי היא אותה חיה מופלאה שנקראת מפגיע המטילה אימתה על האריה?
אימת מפגיע על ארי
מי היא אותה בריה מופלאה שהאריה ירא ממנה? כותב רבינו יצחק עראמה ('עקידת יצחק' פרשת בחוקותי) שמדובר בחיה קטנה שחופרת בור בקרקע, ובקרקעית החפירה חופרת מחילה צרה, מעין מנהרה, המשמשת פתח מילוט צר המוביל אל פני הקרקע. הולכת החיה הקטנה אצל האריה ומתגרה בו, עד שכועס ורודף אחריה, והיא נמלטת מפניו אל אותה חפירה. נכנס האריה אחריה לחפירה, ושם הוא נלכד, מחמת צרות החפירה, והיא נמלטת דרך חפירת המילוט הצרה שחפרה, וחוזרת אל האריה שאינו יכול לזוז כי נתקע בבור הצר, מטפסת עליו והורגתו.
ורבינו הבן איש חי כותב ב'בן יהוידע': העולם אומרים, שמפגיע זה הוא מין חיה קטנה כמו חתול, ויש לה בכפות ידיה בכל כף יותר משלושים ציפורניים קטנים וחדים מאוד יותר מסכין, וקופצת על האריה, יושבת על כתפיו, ומשם עולה על גולגלתו, חופרת בו בציפורניים החדים שלה, עד שנוקבת את עצם הגולגולת, ומוצאת את המוח ואוכלתו. ויש בני אדם שהעידו שראו בעיניהם איך שעשתה החיה הקטנה באריה את המחזה הנ"ל, אצל שר אחד שהביא שניהם לשחק בם!
מעניין לגלות, שאותה חיה קטנה, שהאריה הגיבור והחזק כל כך מפחד ממנה, היא עצמה מפחדת מאוד מהכלב, כי כשפוגש בה מיד טורף אותה.
מה יהיה אם יפגשו שלושתם יחד – המפגיע האריה והכלב?
ובכן, דבר פלא מובא במדרש (שוח"ט תהילים ק"ד, לפי גרסת העקידת יצחק): מעשה ברבי עקיבא שראה את שלושת החיות נפגשות – הכלב האריה והקנקנתא (כך קרויה המפגיע בלשון המדרש). האריה הרעב רצה מיד לתקוף את הכלב ולטורפו, אלא שחשב לעצמו – ומה יהיה אז? – הלוא אשאר לבדי עם הקנקנתא והיא תטרוף אותי… ולכן המתין האריה שהכלב יהרוג את הקנקנתא. אלא, שגם הכלב הרהר בליבו – הרי אם אטרוף את הקנקנתא, האריה מיד יטרוף אותי. הקנקנתא הקטנה גם היא אמרה בליבה – אם אתקוף את האריה ואהרוג אותו, הרי אחר כך יהרוג אותי הכלב…
אז מה אירע בסוף? – אף אחד לא הזיק לשני! כשראה זאת רבי עקיבא, אמר בהתרגשות: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ", ושמענו מהרה"ג רבי ניסים דיים שליט"א: כֻּלָּם – ר"ת: כלב, לביא, מפגיע!
(פריו מתוק שמות)
האם ממרא נתן לאברהם אבינו עֵצה או עָצה?
עָצה כמלא פי גמל
ברש"י ריש פרשת וירא כתב באלוני ממרא. הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה השי"ת בחלקו. וכבר תמהו המפרשים וכי אברהם אבינו עליו השלום ראש המאמינים היה צריך ליטול עצה מממרא על המילה, אחרי שנצטוה על כך מפי השי"ת. תירוצים רבים נאמרו על קושיא זו, השל"ה (וירא דרך חיים תוכחת מוסר) מתרץ שהלא אברהם אבינו קיים כל התורה כולה (יומא כח:), ובמצות מילה ידע שיצוה אותו הקדוש ברוך הוא על המילה, וקודם שנצטוה היה אברהם מהרהר מה יעשה אם ימול את עצמו או ימתין עד שיצוה אותו השם יתברך. והתייעץ בזה עם ממרא, ונתן לו עצה על המילה הזו, כלומר על מילה בזמנה שצוה לו המקום, כי כן המצוה יותר מהודר. עוד תירץ, שהלא אברהם אבינו נצטווה גם כן למול את ישמעאל בנו וכל מקנת כספו, ואולי לא יניחו את עצמם למול, והא ראיה שישמעאל התפאר שלא עיכב (סנהדרין פט:), והיה צריך אברהם אבינו להתייעץ איך יפתה אותם ומה ידבר על לבם. ללמוד מזה מוסר, אם בא מצוה לידו יתייעץ באיך ומה ובאיזה אופן היותר טוב והיותר שריר וקיים, ו'עצת ה' היא תקום'. החזקוני אומר שאין זה מלשון עֵצה, אלא מלשון עָצה, וכדתנן במתני' עצה כמלא פי גמל, שממרא נתן לאברהם עצה לרפאות, על המילה. לשים שם על המקום לתרופה למכאובו ע"כ.
(דף על דף)
מדוע הגרש"ז אויערבאך הידר לחבוש את השטריימל שהיה גדול בהרבה ממידת ראשו?
כי היא חכמתכם ובינתכם
לפני עשרות שנים היה בחור מבני הישוב הישן, שנתחבר ל'חברים רעים' והוריד את כל מלבושיו שלבש כמסורת אבותיו, ואף הוריד את ה'שטריימל' שהיה חובש לראשו בכל שבת, אך בעת עומדו בשערי ה'שידוכין', הבין הבחור בעצמו כי באופן כזה לא ייבחר כ'חתן' באף משפחה, ועל כן החל שב לאיטו לכור מחצבתו ולמלבושי אבותיו, אמנם, מכיון שעדיין היה מחובר לחברה הקלוקלת, לא הסכים לשנות לגמרי את אורחות חייו, וגם את השטריימל לא חזר לחבוש לראשו.
בחסדי שמים מרובים, הבחור השתדך עם נערה מצוינת, ועזב אט אט את חבריו הרעים, ושב אל 'משפחתו ואחוזת אבותיו', וגם למלבושי האבות, לבד מהשטריימל. חבריו הטובים דיברו על ליבו לשוב ולחבוש בימי שבת קודש את השטריימל, כמנהג אבותיו, ואכן ביום מן הימים קנה שטריימל ב-2,000 דולר! הוא החליט שלא יספר אודות קניית השטריימל לאשתו, כדי לעשות לה 'הפתעה'.
אלא, שברגע שאשתו ראתה את השטריימל, היא לא שמחה כלל וכלל, וטענה כלפיו: 'כבר הורגלתי לראותך בלי השטריימל, ואיני מוכנה בשום אופן שתנהיג מנהגים חדשים שלא הורגלנו בהם עד כה'. לעומתה ענה הבעל: 'הרי שילמתי על השטריימל הזה טבין ותקילין', וכאשר הבעל נקב במחיר הגבוה בו רכש את השטריימל, זעמה של האשה הלך וגבר. ה'שלום הבית' נתערער בביתו של האיש. בצר לו, החליט היהודי לפנות אל ביתו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, לשפוך את אשר בלבבו ולבקש עצה הגונה כדת מה לעשות.
האיש סח לגרש"ז את צרתו, ותגובת הרב היתה: 'וכי בעבור שטריימל אחד תשבור את שלום הבית שלך, ותשלח את השכינה השרויה במעונך?! הרי ידעת גם ידעת כי את כל מצבך הרוחני הינך חב לאשת חיל שהעמידה אותך על שתי רגליך!' היהודי שמע את דברי הרב, ונענה בנימת צער: 'ומה אעשה עם ההפסד הממוני הרב?'.
וכאן, רבנו הגרש"ז, חכימא דיהודאי, התחכם ופנה אל היהודי בהצעה: 'ראה נא, יש לי פיתרון מצוין, שבע"ה יועיל לך ולביתך, וגם אני אפיק ממנו תועלת; הנה השטריימל שלי כבר עבר עליו הכלח, ואני צריך לרכוש חדש… אולי תסכים למכור לי את השטריימל החדש שלך תמורת 2000 דולר? היהודי הסכים בשמחה רבה להצעה, והגרש"ז ניגש מיד לארונו, הוציא משם את מלוא הסכום, ומסרו לאברך תמורת השטריימל. ה'עסקה' נגמרה בכי טוב, והשלום והשלווה שבו לשרור בבית היהודי!
אך הסיפור עדיין לא נגמר. ויהי ביום השישי לפנות ערב, לבש הגרש"ז את ה'שטריימל' החדש ברוב שמחה וצהלה, ויצא לבית הכנסת לתפילת ליל שבת. אך דא עקא, שמידת השטריימל היתה גדולה ממידת ראשו של הגרש"ז, ובכל כמה רגעים הוכרח לתופסו מצד אחר, שלא יפול מעל ראשו. מששב הגרש"ז לביתו תמהו בפניו: 'הלוא מוכר השטריימל אינו גר בשכונתנו, ומילא הרב קנה את השטריימל בדמים כה רבים על מנת להשכין שלום בבית האיש – אך מדוע גם לבש את השטריימל הגדול ממידת ראשו?!'
נענה הגרש"ז ואמר (והדברים מעוררים השתאות): 'שטריימל כזה, שגרם והביא שלום בבית יהודי, הייתי לובש גם באמצע השבוע, ולא עוד אלא שהייתי רוצה להיקבר עמו יחדיו, כי גדול הבאת שלום בבית יהודי לאין ערוך עד בלי די!'
בשולי הדברים נציין, שהיוצא בשבת קודש לרשות הרבים עם כובע לראשו, צריך להקפיד שהכובע יהיה מהודק על ראשו (כמבואר בשו"ע או"ח סי' ש"א סעיף מ"א ובמשנ"ב ס"ק קנ"ג). אומנם, אין מקום כלל לשאול כיצד אם כן יצא רבינו הגרש"ז עם השטריימל הרחב ממידת ראשו – משתי סיבות: א) כל ההקפדה בחבישת כובע מהודק לראש, נובעת מחמת החשש שמא הרוח תעיף את הכובע מעל ראשו של האדם והוא יבוא לטלטלו ד' אמות ברשות הרבים. וממילא אם המדובר הוא בכובע כזה שראש החובש נכנס לתוכו (לעומק חלל הכובע), אין בזה חשש, בפרט כשהמדובר הוא בשטריימל כבד, שכן אין הרוח יכולה להפרידו מעל ראשו (כמבואר שם בשו"ע). ב) שמענו ממו"ר שליט"א, שגם אם היה חשש כלשהו שהשטריימל יפול, הרי היה בשכונת שערי חסד עירוב, וגם אם רבינו הגרש"ז החמיר ולא סמך עליו לגמרי, יתכן מאוד שכאן לא החמיר, כי העדיף להדר ולחבוש שטריימל כה מיוחד שהביא לשלום בית אצל יהודי…
(ופריו מתוק – דברים פרשת וזאת הברכה)
מנהל סניף הדואר שהלך בליל שבת להשמיד מכתבים מסיונריים
בורר ואוכל בורר ומניח
מנהל סוכנות דואר במדינה אחת בחו״ל, בה היה ריכוז גדול של יהודים, סיפר לנו שביום שישי אחד, לפני סגירת הדואר, נכנס לבנין מסיונר ידוע והניח שק מכתבים גדול, כדי שיביילוהו וישלחוהו. ׳כיון שידעתי שבין המכתבים יש גם כאלה המכילים חומר מסיונרי מסוכן, שיישלח ליהודים המתגוררים באיזור ההוא, גמרתי אומר לחסום את דרכם של המכתבים הללו ולגרום שלא יגיעו למענם', אמר המנהל.
בליל שבת, אחרי תפילת ערבית, נכנס המנהל לסוכנות הדואר, והחל לברור מהשק הגדול את כל המכתבים המסיונריים, ובצאת השבת שרף את כולם. שאלתו היתה האם עבר על איסורי בורר ומוקצה?
השבנו לו, שאיסור בורר אין כאן, כיון שהוא לא רצה בתיקון המכתבים הטובים, אלא ביקש להיפטר מהגרועים. וראיה לכך, שאם בשק הגדול היו רק מכתבים מסיונריים, היה משמיד את הכל. ובאשר למוקצה, אמרנו לו שגם בכך לא עבר על איסור, כיון שהדבר דומה לקוץ המונח ברשות הרבים, שמותר לסלקו בשבת, והרי אין הבדל בין נזק גופני העלול להיגרם לאדם, ובין נזק רוחני.
(שבת בשמחה עמ' צב)
שאלת ר' ישראל סלנטר לגאון רעק"א בדין מתעסק באוכלין
מסופר על הגר"י סלנטר זצ"ל, (מובא בתשובות והנהגות ח"ד סי' ק"צ) שבצעירותו שלח מכתב לרעק"א, בשאלה מדוע יש בעיה לאכול פירות מנוגעים בתולעים הרי האוכל דינו מתעסק שכן בדעתו לאכול פרי ואין דעתו לאכילת תולעים, ומאחר ומתעסק אינו אסור כלל ואינו נחשב אף כשוגג אין סיבה לאסור אכילת פירות אלו, המתין ר' ישראל ימים רבים ותשובה מרעק"א לא פקדה את ביתו, לימים פגש את ר' שלמה איגר והלה סיפר כי אביו לא השיב לו לגודל ענוותנותו, מאחר שבעיר סלנט מקום מגוריו של ר' ישראל מכהן רב בא בשנים ורע"א נמנע מלהשיב לשאלות הלכתיות לבני עירו שיכולים הם לשאול את רבם. אך למעשה דעתו ידועה כי גם מתעסק עובר על האיסור וממילא אין מקום לשאלתו.
וכן כתב בתשובות רעק"א (סי' ח) דמה שממעטים מ"אשר חטא בה" פרט למתעסק, אין זה מיעוט לזה דמתעסק לא מיקרי עבירה כלל, אלא כל מתעסק בעצם הוי עבירה בשוגג, רק שממעטינן מקרבן חטאת דלא הוי ככל שוגג שחייב חטאת, אבל על כל פנים מיקרי מעשה עבירה. וכתבו האחרונים כי גם לדעת החולקים על רעק"א וסוברים שמתעסק פטור לחלוטין, אין בכך כדי להתיר אכילת פירות מתולעים, (עי' אמרי בינה הל' בשר בחלב סוף סי' ד', דרכי תשובה סי' פ"ד אות כ"ח, שו"ת מנחת שלמה סי' ו').
האור זרוע (ח"א הל' שליח ציבור סי' קיב ד"ה אדם שהרג) מביא: "כתב רב שרירא גאון זצ"ל ההורג את הנפש בזמן הזה אין בידינו לעשות לו מאומה לא להורגו ולא לחובטו ולא להגלותו, אלא לימנע ממנו שלא להתערב עמו ואסור להתפלל עמו ולהסתכל בדמותו שכן אמרו חכמים אסור להסתכל בדמות אדם רשע ופסול לכל עדות שבעולם, עכ"ל.
ומוסיף האור זרוע: ולא שנא ההורג במזיד ולא שנא הורג בשוגג שיש לימנע ממנו אם אינו שב בתשובה, אבל אם שב בתשובה הרי הוא צדיק גמור מיד אע"פ שעדיין לא עשה שום דין אלא שצריך טבילה ליטהר מעבירה שטימאתו, שהעבירה מטמאה, וכן קבלתי ממורי הרב רבינו שמחה זצ"ל שכל בעלי תשובה צריכין טבילה. ואע"פ שכל בעלי תשובה צריכין טבילה אעפ"כ הטבילה אינה מעכבת התשובה, ע"כ.
(קב ונקי)
מדוע לא הועילה תשובה במקום קרבן בזמן בית המקדש?
הבית אלקים (שער התשובה פ"ב) הקשה: לכאורה הרי תשובה מכפרת ומתקבלת, וא"כ מדוע בזמן שבית המקדש קיים כל זמן שלא יביא החוטא את קרבנו הריהו מעוכב כפרה, ולפי"ז בזמן שאין ביהמ"ק קיים לא תהיה לו כפרה עד שיבנה ביהמ"ק, והרי דבר זה לא יתכן שהלא ידוע שהתשובה מכפרת בכל זמן.
וביאר שבאמת התשובה מקובלת לעולם, אלא שבזמן שבית המקדש היה קיים ושכינה שרויה למטה הרי היא מטהרת ומכשירה את לב האנשים, ועל כן החוטא אז עוונו חמור יותר, מב' סיבות:
א. שהיה לו סיוע לטהר את לבבו ולהתגבר על יצרו והוא הקשה את לבו לילך אחר פיתויי היצר.
ב. מצד היותו מעיז פנים כנגד השכינה שבהיותה גלויה ומופרסמת הרי הוא כחוטא בפני השכינה ועוונו כבד יותר.
ולכן מחומרת העוון חייבה התורה מלקות ומיתת בית דין על המזיד, וקרבן על השוגג.
אבל בזמן שביהמ"ק אינו קיים אין העוון נחשב כה חמור כמו בזמן המקדש ולכן על הזדונות מתכפר לו ע"י יסורים, ועל השגגות שבזמן המקדש היה מחוייב עליהן קרבן כעת מתכפר לו ע"י תשובה ומעט יסורים.
(קב ונקי)
מאיזו שאלה הזדעזע הרמב"ם וסירב להשיב עליה?
מפורסמים הם דברי הגמרא ביומא (לט.) על הפסוק שנאמר במאכלות אסורות, תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר 'ולא תטמאו בהם וְנִטְמֵתֶם בם' (ויקרא יא מג) – אל תקרי וְנִטְמֵאתֶם אלא וְנִטַמְטֶם. ומפרש שם רש"י: מטמטמת – אוטמת וסותמת מכל חכמה.
סיפור מענין בנושא זה נכתב בדגל מחנה אפרים ובצפנת פענח (לרבי יעקב יוסף הכהן כ"ץ) מגדולי תלמידי הבעל שם טוב – בשמו, על שאלה שנשאל הרמב"ם ע"י קהילה אחת מקהילות ישראל כאשר האיגרת היא בשמם של אלפים רבים מבני הקהילה שהצטרפו לשאלה זו, ונושא שאלתם היה, שכיון שענין תחיית המתים אינו מפורש בתורה אלא מדרשות חז"ל שהובאו בגמרא (סנהדרין צ:), א"כ זה ענין של סברא, אף אנו יש ביכולתנו לדרוש ולהוכיח איפכא. הרמב"ם הזדעזע משאלה זו, ומסיבות השמורות עמו לא רצה להשיב להם, אך שלח את תלמידו הגדול רבי שמואל אבן תבון שישיב להם, ותוכן דבריו הוא: שהנה נפש האדם היא דם הנעשה מהמאכל והמשקה שלו, ונעשה ע"י כמה בירורים, ומבחר הדם נכנס בלב, ומהלב יורד המובחר והדק אל המוח ושם שורה השכל וחיות של האדם.
ומי ששומר עצמו ממאכלות המוֹתרות והאסור והטמא, נעשו דמיו צלולין וטהורין ויש לו לב טהור, והמוח והחיוּת שלו נעשה חיות טהורות להשיג אמיתית החיות שהוא אלהות של כל העולמות המחיה את כולם, ומי ששומר עצמו יותר ומקדש את אכילתו על פי דרכי ה' ותורתו, נעשה מזה בנין אב והוא השכל לכל רמ"ח איבריו ומתקדשים ומיטהרים. וכן להיפוך חס ושלום, נעשה בנין אב שֶכֶל עכור ומעופש בדעות זרות וחיות שלו נעשה בחינת מת, והיא אבי אבות הטומאה לכולם ורמ"ח איבריו נטמאים, וטמא טמא יקרא לכל דבר, ונעלם ממנו אמיתת החיות שהוא אלוקות של כל העולמות, ונטמא ונופל לדעות זרות, לכן התנאים והאמוראים ובעלי המידות וחכמי המשנה שמרו נפשם, ולכן האירו אור שכלם, והיה שורה עליהם רוח הקודש לפרש כל מאמר סתום בדת התורה הקדושה.
ומדבריכם שאתם כופרים בדברי חז"ל, ברור הוא שלא נזהרתם ממאכלות אסורות, והשכל והדעת שלכם נטמטם ע"י מאכלות אלו ועל כן הוא נמשך אל הטומאה, ואיך תוכלו להכריע בשכליכם נגד רבותינו חכמי התלמוד אשר רוחב לבם היה רחבה מני ים.
ומוסיף להם רבי שמואל אבן תבון אזהרה, אחר שהעיזו פניהם וירדו לכפירה, קרובה פורענותם לבוא. ומסיים שאכן כך אירע עמהם, שבא עליהם מלך אחר והרגם, ורצו להמיר דתם, ולא קבלו אותם, ומעט מהם נמלטו להרמב"ם וחזרו בתשובה.
(דרשו)
מדוע הבעל תשובה רץ לקצור תבואה בשבת?
מעשה שהיה ביהודי בעל־תשובה שלמד הלכות כלאיים עם חברותא, ובמהלך הלימוד התגלה לו שאסור לזרוע חיטים ליד עצי הכרם. לפתע נבהל החברותא שלו כשהבחין שפניו של בעל-התשובה נעשו חיוורות כסיד. הוא שואל אותו מה קרה, והחברותא מספר שיש לו גינה פרטית גדולה ורחבת־ידיים, ובה נזרעה חיטה ליד גפן. הלימוד עם החברותא היה בשבת אחר-הצהרים, וכיון שאחד מפרטי ההלכה שלמדו היה שאדם שיש לו כלאיים בשדהו עובר בכל רגע על האיסור החמור, קם הלה ממקומו, ואץ־רץ לביתו. עוד בטרם הבין החברותא מה הוא מתכונן לעשות, הגיע בעל-התשובה לביתו, נכנס לגינה, והחל לקצור בשבת־קודש את כלאי הכרם כדי לא לעבור בכל רגע על איסור כלאיים.
נשאלה השאלה, האם עבר בעל-התשובה על איסור קוצר במלאכתו זו, או לא? שהרי לכאורה יש מקום גדול לומר שלא עבר, שכן מלאכת קצירה נאמרה רק כאשר קוצרים על-מנת להשתמש בפירות הנקצרים, אבל במקרה שלנו מדובר באיסורי־הנאה, ועבור הקוצר מדובר בסם־המוות ובארס שבודאי לא ישתמש בהם, והוא אינו זקוק להם, והסיבה שקצרם היתה כדי להשליכם לאשפה, או לשורפם!
ונראה, שכל הסיבות הללו אמורות להביא אותנו למסקנה שיתכן שמדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן יהיה פטור על הקצירה הזו.
ואפשר להציג שאלה מעניינת נוספת בענין זה. מה יקרה, אם לאחר שקצר בעל-התשובה את הגפן בשבת, הזדמן לו חולה הזקוק לענבים משום פיקוח נפש?
מצד מלאכת קוצר יתכן שפטור, וכנ״ל, כי לא היה צריך את הענבים, ועשה זאת רק כדי להיפטר מאיסור כלאיים, והם סם המוות בשבילו! אבל הנה עכשיו מתברר למפרע, שהוא כן צריך את הענבים, ובמקרה כזה יתכן שיתחייב במלאכת קוצר.
דוגמא זו מקבילה לנידון המסועף בפוסקים, באדם שבישל בשבת, ואחר-כך הזדמן לו חולה שצריך לאכול מטעם פיקוח נפש; השאלה היא, האם המצב הזה מכפר לו על חטא-הבישול?
למדנו מכאן את כוחה של מחשבה אחת בליבו של יהודי, עד היכן הוא מגיע! הרי אם נתבונן במה שאירע לבעל-התשובה, נראה שמצד המעשה עצמו, נחשבת הפעולה למעשה-קצירה. הוא הרי עמד וקצר את כלאי הכרם. לא היה כל שינוי באופן הקצירה.
אבל-
מחשבתו במעשה זה היתה נעוצה לא בצורך לאכול את הענבים, אלא ההיפך, הוא לא רצה אותם! מבחינתו, כפי שאמרנו, הם נחשבים כרעל נורא. אבל כל זה חלף רק במחשבתו!
ועם כל זה, ולמרות שכאמור המעשה הוא מעשה-קצירה, יתכן שהדבר נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה, וייפטר עליה! רק משום המחשבה! במחי-מחשבה אחת אפשר להינצל מאיסור-שבת!
(שבת בשמחה)
על מה סמך רבה של לודז' שבפולין להתיר קטניות בפסח בימי מלחמת העולם הראשונה?
עת מלחמת העולם הראשונה, היה כמובן מאליו, מחסור גדול במוצרי מזון, בקושי רב מצאו היהודים כדי להאכיל את ילדיהם הרעבים. הגיע חג הפסח, שלח הגאון המפורסם חכימא דיהודאי, הרה"ג ר' אליהו חיים מייזל זצ״ל רבה של לודז' שליחים שיודיעו בעיר לודז׳ וכן בערים נוספים בסביבתה, כי השנה, מותר לאכול קטניות בחג הפסח הבעל״ט.
מוגן מאליו שפרצה סערה גדולה בעיר, החסידים שהיו רגילים לאיסור החמור על קטניות טענו, איך אפשר לבטל תקנה ישנה זו, ואם כי היו משפחות שלא היה להם ממש כלום לאכול, מ״מ וכי לא יכולים שבעה ימים להסתפק בקצת פחות, רק שבעה ימים!
הראה להם רכי אליהו חיים זצ״ל את הגמרא במסכת שבת (סט:) האומרת: היה מהלך כדרך או במדבר, ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ומשמר יום אחד וכו'. אמר רבא, בכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו, ומקשה הגמרא: וההוא יומא לימות? מתרצת הגמרא: דעביד מאתמול שתי פרנסות ע״כ. ולכאורה תמוה מאוד, מה הביאור בקושית הגמרא: וההוא יומא לימות, וכי אם יום אחד יצום ולא יעשה לעצמו כדי פרנסתו, ימות? אלא השיב רבי אליהו חיים זצ"ל – בתקופה כזו, שאוכלים כל השבוע בצמצום, בדיוק כמה שצריכים – כדי פרנסתו, בתקופה כזו אם יום אחד צמים לגמרי, אפשר למות.
מרגליות הש"ס – הרה״ג ר׳ דוד אברהם מנדלבוים שליט״א
וגר שנתגייר
עבור מי פתח הגאון מוילנא את חלון ביתו וציוה עליו לרוץ?
מובא מהג"ר יעקב אדלשטיין זצ"ל ששמע מפי רבו הישיש הרב זלמן אסטולין, בעיירת הולדתו ברוסיה על רבי אברהם גר-צדק (בנו של הגרף פוטוצקי שהתגייר בתקופתו של הגר"א זצ"ל וגזרו עליו הגויים שימיר דתו או שימות – והחליט למות) ואת דרכו האחרונה אל המוקד שהוכן עבורו במרכז "הרחוב הרחב" – כפי שנקרא, עשה ר' אברהם בצעידה דרך רחובות העיר, כאשר מלויו מובילים אותו למשא ראוה "למען ישמעו ויראו".
כל היהודים הסתגרו בבתיהם מאחורי דלתות נעולות ותריסים מוגפים מחשש מעשי נקמה, אבל כשעבר מתחת חלון ביתו של הגאון, פתח הגר"א את החלון וקרא לעברו "ר' אברהם, גייט שנעל, גייט שנעל, לויפט – לך מהר, תרוץ"! ונתבארו הדברים באופן זה: ספק הלכתי עלה בלבו של ר' אברהם, האם על פי דין תורה הוא חייב להאט את צעדיו, כדי להציל עצמו "לחיי שעה", ולהרויח עוד כמה דקות של חיים, או שמא מחייבת מצות קידוש השם דווקא להזדרז ולמהר, משום "זריזים מקדימים למצוות", ובכך להגדיל גם את מעשה קידוש השם.
יצא הגר"א והכריע עבורו את ההלכה, כי מוטב שיאיץ את צעדיו כדי לקדש שם שמים ויפה שעה אחת קודם, ע"כ. ונראה לבאר את דבריו שגם במצוות קידוש השם יש את הכלל של "זריזין מקדימין למצוות". דהנה בפסחים (נג:) אמרו "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים", ובתוס' (ד"ה מה ראו) כתבו: ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח – אלא שנשאו ק"ו בעצמן וכו'.
ומה שחייב לברוח כדי לקיים "וחי בהם" אבל מ"מ אומר השבות יעקב (ח"ב סי' קו הו"ד בפתחי תשובה יו"ד סי' קנז,ח) אם רוצה להחמיר על עצמו ולמסור נפשו לקדש השם ברבים שממנו ילמדו אחרים לעשות זכור לטוב ולא מקרי מאבד עצמו לדעת, ע"כ.
ולכן הגר"א אמר לו "לך בזריזות" – כיון שהגר צדק רצה להחמיר על עצמו, לא חייב לברוח, וכעת שיש עליו מצוות קידוש השם – א"כ שפיר יש את הכלל של "זריזין מקדימין למצוות"
מובא שמרן ה"חפץ חיים" אשר היה רגיל לחזור על מעשה הגר צדק, סיפר שכאשר היה הגר צדק בבית האסורים שלח אליו הגר"א שליח והציע לו שיצילו מידי המענים אותו, על ידי שמות הקדושים, על פי חכמת הקבלה, אבל הגר צדק השיבו כי מאז שהכיר בבורא עולם הוא מוכן למסור את נשמתו על קידוש השם, ואיננו מסכים לוותר על המעמד הנשגב של "קידוש השם" ולהחליפו תמורת הגוף החומרי, ע"כ.
ביום שבו נעקד עקה"ש ז' סיון תק״ט יו"ט שני של גלויות נולד הגר״ח מוואלוז'ין. ואמר הגראי"ל שטיינמן שהיתה קדושה וטהרה בכל העולמות ממעשה זה, מפני שהיה אז בעולם עת רצון. שמסר עצמו להקב״ה. [ובהליכות שלמה (תפילה עמ' רמח) הביא ממרן הגרש״ז זצ״ל עדות איש מפי איש עד רבנו הגר״א שבשעה שנשרף הגר צדק בקעה אש ממערת המכפלה והסטר"א איבדה מכוחה] ולכן ביום זה יכולה היתה לרדת לעולם נשמה קדושה כזו של מרן הגר"ח.
(כאייל תערוג, קב ונקי)
היכן מצינו שהתפללו על אנשים הנמצאים בבידוד?
אילן שמשיר פירותיו סוקרו (וצובע אותו) בסיקרא וטוענו באבנים וכו', כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי.
דין זה נלמד מהפסוק "טמא טמא יקרא" הנאמר במצורע "כדי שיפרשו ממנו", כמו שמפרש רש"י, והוסיפו ללמוד דרשה מכפל המילים "טמא טמא", צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשין עליו רחמים.
בגמרא נלמד מפסוק זה דין נוסף: אילן שמשיר פירותיו – צובעו בצבע אדום כדי שעוברי אורח ישימו לב לאילן זה ויתפללו עליו שפירותיו יגדלו כראוי.
בתקופת גלותה של ישיבת מיר, כאשר העיר שנחאי היפנית היתה להם למפלט, ממלחמת העולם השניה וממאורעות השואה הנוראים, מסר המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל שיחה לתלמידי הישיבה.
המשגיח הקשה על גמרא זו: וכי מה יש להשוות את צער העץ לצערו של המצורע, שיש לו מין מחלה משונה, וגם צריך להיות מורחק מביתו וממשפחתו, ואף בעל לב אכזר יתמלא עליו רחמים ובודאי שיבקש ויתפלל עליו? הרי באילן מאי כולי האי בצערו שחסר לו פירות?
אלא, אמר המשגיח זצ"ל, רואים מכאן יסוד גדול בכוחות הנפש של האדם, שמי שמרגיש בצער גדול של חבירו ירגיש גם בצער קטן שלו, ומי שאינו מרגיש בצער קטן לא ירגיש גם בצער גדול, וכן בכל דבר.
מספרת הגמרא על אחד שניגב ידיו בבגדו של חבירו, וכך נודע שהוא הגנב של חפץ יקר שנעלם. רואים אנו עד היכן דורשים מהאדם שישתתף בצערו של חבירו, ובימים אלו, אמר המשגיח, שאנו שומעים בשורות איוב נוראות על מצב כלל ישראל, שרחמנא ליצלן נמצאים בידי תליין וחייהם אינם חיים, ומאות אלפים מובלים לגיא ההריגה, מי יוכל לשער את גודל החוב שעלינו, ומה שהיו דורשים מאיתנו חז"ל.
רואים אנו מכאן את חשיבות ענין התפילה על אחרים, עד כדי שהתורה מביאה דין זה יחד עם שאר פרטי דיני המצורע. דברים אלו מתאימים ביותר לתקופה בה אנו נמצאים כאשר ישנם אנשים רבים בבידוד משאר בני אדם, תפילה עבורם שיצאו מבידוד לאיחוד – ראויה ביותר.
(דרשו)
מה אירע ליוסף הצדיק מחמת שהיה איטר?
אמר אבין בר הונא אמר רבי חמא בר גוריא: בן שיש געגועין על אביו נוטל רצועה ממנעל של ימין וקושר לו בשמאלו. אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך – תפילין. וחילופא סכנתא.
רש"י (ד"ה געגועין) מפרש שהבן מתגעגע אביו ואינו יכול ליפרד ממנו. ובחידושים המיוחסים לר"ן (ד"ה נוטל) כתב, שכוונת רש"י שאם יהיו לו געגועים יותר מדאי יש לחשוש שמא ימות האב, ואז יהיה הבן עצוב עליו יותר מדאי ויש סכנה בדבר. ומביא בשם יש מפרשים שעושים כן כדי שלא תשלוט עין הרע בבן, ומה שאמרו 'וחלופא סכנתא', היינו שאם יחליפו את הקשר יאמרו כמה געגועים יש לנער הזה עם אביו ואז ישלוט בו עין הרע.
ותקנתו היא שהאב קושר רצועה ממנעל ימין שלו על יד שמאלו של הבן. והמאירי (ד"ה אמר המאירי) כתב שיותר מסתבר לפרש שהאב קושר על יד שמאלו רצועה ממנעל ימין של הבן, שאם נאמר להיפך יש לתמוה מה הצורך להשמיענו היתר הוצאה לתינוק, הרי ממילא אינו חייב במצוות. אך כתב שיתכן שמדובר בקטן שהגיע לחינוך.
על פי דברי גמרא אלו שכשמחליף יש בזה סכנה, אומר הרגאטשובר בצפנת פענח (דברים עמ' שמ"ב) שיוסף היה איטר וממילא היה צריך לקשור לו בימין, ואביו לא ידע מזה וקשר לו בשמאל, והיה זה סכנה, וזה שכתוב שנמכר בעבור נעלים משום שקשר לו את רצועת הנעל הפוך.
(קב ונקי)
האם מותר למכור פיצה חלבית עם נקניקיות פרווה למעוניין בבשריות?
'שוטחן בחמה – מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים. אבל לא כנגד העם – שלא יאמרו כבסן בשבת', גמרא ופרש"י
לפנינו שאלה מעניינת הקשורה ל'מראית עין' שהתעוררה אצל בעל חנות פיצה הכשרה למהדרין:
בערב אחד – סיפר בעל החנות – צלצל הטלפון בפיצרייה שלי. על הקו נשמע קולו של יהודי שביקש לבצע הזמנה מיוחדת של מגשי פיצה, הזמנה שאיננו רגילים לקבל בכל יום: "יש לנו הערב מסיבה גדולה בהשתתפות מאות אנשים, וברצוננו להזמין 32 מגשי פיצה!".
שאלתי את האיש: "איזו פיצה אתם רוצים, עם אילו תוספות?".
כאשר שמעתי את תשובתו, כמעט שהתעלפתי… "את כל המגשים אנו רוצים עם נקניק בשרי על גבי הגבינה!"…
לא מיהרתי להודיע למתקשר שפנה לחנות כשרה למהדרין, אלא חשבתי לרגע, איך קורה שמזמינים אצלנו כזו פיצה?…
ומיד נזכרתי; לאחרונה פרסמנו מודעה אודות הפיצרייה שלנו בלוח פרסום מקומי, וממש בצמוד למודעה שלנו, מופיעה מודעה של פיצרייה לא כשרה; כפי הנראה, מזמין הפיצה הלזה, ראה את הפרסומת של 'הפיצרייה הטרפה', אך כשעמד לחייג, עיניו נפלו על הטלפון שלנו…
ממשיך בעל הפיצרייה ופונה אל הרב בשאלה דחופה: לעת עתה, דחיתי את מזמין המגשים, אמרתי לו "אבדוק אם יש לנו אפשרות לארגן כזו הזמנה גדולה, ותוך כמה רגעים אחזור אליך"… וברצוני לשאול את כבוד הרב: האם נוכל לשלוח לאנשים את מגשי הפיצה עם נקניק פרווה, בעל טעם זהה לטעם הנקניק הבשרי?…
ומה הצד שלא לעשות זאת? – ממשיך השואל (שכפי הנראה הינו בן תורה): שמא אין להגיש לפניהם כאלו פיצות, שכן כשיאכלו האנשים את הפיצות עם הנקניק, יחשבו שאוכלים בשר בחלב, ואף שלמעשה הם אוכלים כשר, יש בכך חטא המצריך כפרה, כפי שאומרת הגמרא בקידושין (פ"א:), שהמתכוון לאכול בשר חזיר, ומבלי לשים לב עלה בידו בשר טלה – זקוק לכפרה! ואסור לנו להכשיל אדם באכילה עם 'כוונה לחטא' (כמבואר בתוספות שם ל"ב.), כי יש בכך משום 'ולפני עיור לא תתן מכשול'.
וכמו כן – סיים השואל – אולי יש כאן חשש 'מראית עין', כי למראית עין נראה שאנו מגישים להם לאכול פיצות עם גבינה ובשר?…
השיב מו"ר שליט"א:
מותר ואף מצוה גדולה לספק לאנשים את הפיצות עם נקניק הפרווה, שהרי יש לפנינו מאות אנשים שעומדים להיכשל באיסורי תורה חמורים: אכילת בשר בחלב, (וכן בישול בשר בחלב של עובד הפיצרייה הלא כשרה), ואכילת נקניקים שככל הנראה הם נבילות וטריפות. ממילא, אין כאן כלל חשש איסור 'לפני עיור', כי אנו לא 'מכשילים' אותם, אלא אדרבה, 'מצילים' אותם מאיסורים נוראים.
והגם שעכשיו יכשלו ב'מחשבה לחטא', מכל מקום, הרי הפחתנו רבות בחומרת עוונם, שכן ברור כשמש, שמחשבה לעוון, קלה בהרבה מעשיית העוון עצמו. (וראיה לכך מדברי הגאון רבי עקיבא איגר בהגהותיו לשו"ע יו"ד סי' קפ"א, שכתב כי המעטה מאיסורי החוטא, אינה נחשבת ל'הכשלה', אלא ל'הצלה', יעויין שם).
באשר לחשש 'מראית עין' – כבר דן בכך בשו"ת 'שבט הלוי' (ח"ט סי' קנ"ז), וכתב שבימינו נפוצה מאוד אכילת נקניק ושניצל שאינם בשריים, כך שהרואים לא יחשדו את האוכל באכילת איסור, אלא יוכלו לתלות שמדובר בנקניקי פרווה, ולכן אין כאן חשש מראית עין.
יודגש, שבמידה ומחיר פיצה עם נקניק בשרי גבוה יותר מאשר נקניק פרווה, בוודאי שאין לדרוש מהמזמין את המחיר הגבוה, כי יש בכך איסור אונאה, ולכן יש לגבות רק את המחיר האמיתי של פיצה עם נקניק פרווה.
לסיכום: מצוה ליתן לאנשים מגשי פיצה עם נקניק פרווה כדי להצילם מחטאים חמורים. (מתוך קובץ 'ווי העמודים')
(ופריו מתוק – שמות פרשת כי תשא)
עד שבא רבי עקיבא, מהיכן בא?
זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה.
הבן איש חי בספרו 'בן יהוידע' בסוגייתנו עומד על הלשון 'עד שבא רבי עקיבא', מהיכן בא ומה פשר לשון זו, ומביא את הגמרא בפסחים (כב:) שגה בה אמרו 'עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים. ואומר בשם רבני אשכנז ששם הכוונה עד שבא מן השמים אחר שעלה בעליית הפרדס עם בן עזאי ובן זומא ואלישע, אותם ארבעה שנכנסו לפרדס (חגיגה יד:), ומובא שם (טו.) שאלישע בן אבויה ראה את המלאך מט"ט כשהוא יושב וכותב את זכויותיהן של ישראל, אמר אלישע בן אבויה הרי קבלה בידינו שהמלאכים בשמים אינם יושבים, ואותו מלאך מספרת הגמרא נענש מיד והלקוהו שישים מכות של אש על כך שלא עמד בפני אלישע בן אבויה. וע"י מעשה זה אומר ה'בן יהוידע' התעורר רבי עקיבא לדרוש 'את' – לרבות תלמידי חכמים, ובכך שהם מכובדים זה כבוד ה' ויהיו דבריהם נשמעים אצל ההמון, ומדבר זה גם למידים על דברי רבי עקיבא בסוגייתנו להתיר לנדה להתקשט כדי שלא תתגנה בעיני בעלה, וכמו שהותר להשוות את כבוד החכמים לכבוד שמים כדי שלא יתגנה בעיני ההמון ויהיו דבריו נשמעים.
(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום שליט"א)
איך נזהרו האבות הקדושים מהאיסור 'וכל ערל לא יאכל בו' כשקיימו את כל התורה?
אמר רבי אמי אפילו חישב לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה
חז׳׳ל אמרו ביומא (כח:) שאברהם אבינו קיים את כל התורה עד שלא ניתנה, ויש שהקשו לכאורה איך יכול היה להקריב קרבן פסח קודם שנימול – והלא נאמר (שמות יב מח) ״וכל ערל לא יאכל בו״?
החתם סופר (שו"ת יו"ד סי' ריט) כותב שודאי שחסידים הראשונים, אף שהיו מתאוים לקיים כל מצוות עשה שבתורה, לא היו דואגים על קיום מצות עשה כגון של ״והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו״ וכן על ״והשיב את הגזילה״, אף שהיה בידם לאכול מן הקדשים ולהותיר במזיד ולקיים מצות עשה של שריפת נותר, וכן לגזול ולהשיב אחר־כך, כי מפני אהבת ה׳ לא רצו להותיר ולגזול. וכן קרבן עולה ויורד הבא על שבועת ביטוי ואפילו במזיד, היה בידם להשבע לשקר ולהביא קרבן ונמנעו מפני רצון ה', נמצא שהמצות עשה בידם לקיימה כל שעה, אלא שהם אנוסים מלקיימה, שלא יעברו חס ושלום על רצון ה׳, ואם כן הוא כאילו עשאום וקיימו מצוות עשה אלו.
תירוצים נוספים ליישב קושיא זאת, הובאו על ידי הגאון והמלקט רבי יוסף הכהן שוורץ מגרוסוורדין (שו״ת ״גנזי יוסף" סי' מה):
בתחילה הוא מיישב בפשיטות, שהרי לכאורה את אותה קושיא ניתן להקשות גם על מצוות יבום, חליצה, יובל וכו', הרבה מצוות שאינן נוהגות אצל כל איש ואיש? אלא, צריך לומר שאברהם שמר רק על מצוות שיכול היה לקיים, ואילו מצוות שלא יכול היה לקיים, מכל טעם שהוא, באמת לא קיים. ומכל מקום נחשב כאילו קיים את כל התורה, שהרי אינו גרוע ממה שאמרו חז״ל (שבת סג.): ״חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה — מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה״.
ועוד יש לומר, שבאמת לא קיים מצות פסח אלא לאחר שמל את עצמו, שהרי חי עוד ע״׳ה שנים לאחר המילה. ומה שאמרו שקיים את כל התורה — היינו שבמשך כל ימי חייו קיים הכל (כך מבואר גם בפירוש רע"ב ובריב"א על התורה).
(כמוצא שלל רב פרשת בא)
מדוע רק במצות נטילת ידים מצינו ענין בשפע של מים?
דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא – אני נטלתי ידי בִּמְלֹא חָפְנַיִם מים, ונתנו לי טובה משמים מלא חפנים. השולחן ערוך בהלכות נטילת ידים (או"ח סי' קנח ס"י), באופן שאינו כ"כ מצוי, מצטט את דברי רב חסדא בגמרא בארמית ופוסק כך להלכה, שאף ששיעור מים לנטילת ידים ברביעית יוסיף ליטול בשפע.
באילת השחר (זבחים קי:) מסתפק בדין זה אם זה רק כשמערה הרבה מים בבת אחת, או גם כשמערה כמה פעמים רביעית אחר רביעית יש לו גם כן ברכה, ואין לומר שאחרי שכבר נטל רביעית שוב אין הנטילה הנוספת חשובה נטילה כלל, כי א"כ גם כשמערה בבת אחת מה שמוסיף לשפוך אחרי שכבר נטל רביעית, נאמר שאין זה נחשב נטילה. ומסתבר שגם כשנוטל בכמה פעמים יש ריבוי ברכה כל זמן שלא ניגב ידיו.
ובעצם הדבר שנטילת ידים בשפע יש בו ברכה, שואל מרן הגראי"ל שטיינמן, למה יש ענין לשפוך עם הרבה מים, הרי במקוה למשל לא מצינו שיש ענין לטבול במקוה שיש בו ריבוי מים אלא כל שיש בו ארבעים סאה, אין שום הבדל כמה תוספת מים יש וזה לא מעלה ולא מוריד, ומדוע בנטילת ידים השתנה דבר זה, ומבאר בעל האיילת השחר משום שעיקר ברכה היא על הידים, וכן כהנים נושאים כפיהם לברכה כי עיקר השפע והברכה הוא דרך הידים, ולכן רק בזה אמרו שמוסיף לו ברכה ע"י ריבוי מים.
מדוע רק בשחרית לבושים בטלית ותפילין?
כתפילין כך מנעלין. מה תפילין בשמאל אף מנעלין בשמאל
אברהם אבינו יוצא למלחמה כנגד ארבעת המלכים. הוא מציל את כל האנשים שנלקחו בשבי, מציל את כל הרכוש של סדום, וחוזר לביתו.
מגיע אליו מלך סדום, ויש לו בקשה: {יד, כא} וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ.
אומר לו אברהם אבינו:{שם, כב} הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: {כג} אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם.
אומרים חז"ל בגמרא {מסכת סוטה יז, א. חולין פט, א}- דרש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו{בראשית יד-כג} אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לב' מצות: חוט של תכלת ורצועה של תפלין.
נשאלת השאלה – מה הקשר בין הדברים שאמר אברהם אבינו, לבין המצוות שבהם זכו בניו?
ישנו רעיון שמובא בדברי ר' עקיבא איגר, בביאורו לשולחן ערוך {או"ח סי' ב ס"ד, ט"ז סק"ג}:
אומרת הגמרא {מסכת שבת סא, א} – דאמר ר' יוחנן: כתפילין כך מנעלין. מה תפילין בשמאל אף מנעלין בשמאל.
אומר ר' עקיבא איגר – דחשיבות תפילין הוא בקשירה – בשם בספר עמק המלך פ' לך לך טעם לשבח עפ"י מ"ד דחז"ל חולין פ"ט: בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לב' מצות , חוט של תכלת ורצועות של תפילין, מש"ה כיון דזכו לתפילין נגד שאמר עד שרוך נעל, ניתן חשיבות לשרוך נעל לקשור תחלה בשמאל שקושרים בו תפילין.
בא המשך חכמה {פרשת לך לך}, ואומר דבר נהדר – ובחולין {פח, ב} בשכר שאמר אברהם אבינו 'אם מחוט ועד שרוך נעל', זכו בניו לשתי מצוות, לחוט של תכלת ורצועה של תפילין. ויתכן, שבתפילת שחרית שאברהם תיקנה {ברכות כו, ב}, כל ישראל מלובשים בתפילין וטלית גדול משום זה.[21]
כדי להיכנס לעומק הדברים, נקרא תחילה קטע מפס' בספר תהילים:
אומר דוד המלך: {תהלים א, ב} כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה.
אומר המדרש {שוחר טוב בתהלים, מזמור א} – כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ. שכל מי שעוסק בתורה, הקב"ה עושה לו חפציו, שנאמר כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ. ר' אליעזר אומר: אמרו ישראל לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, אנו רוצים להיות יגיעים בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי. אמר להם הקב"ה: קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגיעים לילה ויום[22].
ראיתי פעם באחד המפרשים, שרוב העבודות של התָנָאִים לא היו עבודות שהצריכו חשיבה מיוחדת – אחד היה סנדלר … אחד היה נפח … אחד חקלאי … אחד רועה צאן וכו' – למה אף אחד לא היה רואה חשבון ?
פשוט מאוד, כי לצורך ראיית חשבון נדרש 'להפעיל' את הראש – הראש צריך להיות עסוק. אבל הם לא חיפשו עבודה כזאת, משום שהראש שלהם היה עסוק כל היום בדברי תורה ! ואם ככה, הם חיפשו עבודה שתעסיק רק את הידיים, והשכל יהיה דבוק בקב"ה!
לכן אם אתה סנדלר – זו עבודה מעולה, כי אתה גם לא יכל לדבר, כי הפה שלך מלא מסמרים וממילא, הראש שלך יכל לעסוק רק בתורה ! לכן גם לא תמצאו תנאים, שהיו עובדים בהייטק
ממשיך המדרש – ר' יוחנן אמר: מקרא מלא הוא, והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך.[23] ר' יהושע אומר מה שאמר ר' אליעזר פרט הוא ללילות, שאין מצות תפילין מתקיימת אלא ביום, שנאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה לכן בלילה שהוא לאו זמן תפילין, חייב האדם לשבת ולעסוק בתורה !
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
האם כותבים קמיע לגוי?
ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה
באיזה סוג כתב ובאיזה נוסח מותר לכתוב קמיע לגוי שחולה?
בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה" וכו', כתב שהסיבה שיוסף לא קנה את אדמתם, היתה בגלל שהכהנים היפכו בזכותו בשעה שאדונו פוטיפר רצה להורגו והם הצליחו להצילו ממיתה.
עובדה זו מופיעה בפירוש בעלי התוספות וכן בפירוש הרא"ש (וכן מופיע במדרשים ישנים ראה תורה שלמה) שמעשה יוסף עם אשת פוטיפר הגיע לדיון אצל "כהני מצרים", והם אמרו: נראה לפי הקריעה בבגדו של יוסף עם מי הצדק, שאם הקריעה לפניו הדין עמה, אולם אם הקריעה לאחוריו הדין עמו שהוא ברח מפניה והיא שהחזיקה בבגדו וקרעה אותו, בדקו ומצאו שהקריעה היתה לאחוריו, וכך יוסף ניצל, בשביל אותו "משפט צדק" זכו הכהנים שלא מכרו את אדמתם. (וראה הוספה לזה בחזקוני לעיל לט,כ)
השל"ה הקדוש (ספר בראשית דרך חיים פרשת ויגש) לומד מכאן, שצריך האדם לא להיות כפוי טובה, אלא ישלם טובה תחת טובה אפילו לגוי. שהרי הכומרים של מצרים עשו טובה ליוסף כשהיה דינו בפניהם בענין מעשה דאשת פוטיפרע, שכשהבחינו שהאמת אתו הצילו אותו ממות, ועל כן עתה גם כן הטיב עמהם. הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם, ע"כ.
בשו"ת חיים ביד (לגרי"ח פלאג'י זצ"ל סי' לג) מביא שנשאל מיהודי סוחר שמתעסק עם סוחר גוי, ועסקים אלו גורמים רווחים גדולים ליהודי ומשפיעים לו טובה, והגוי נהיה חולה, ושואל האם מותר להתפלל עליו שיחיה וגם לתת צדקה בעדו לתלמידי חכמים שילמדו לרפואתו. וכתב שם להתיר ע"פ הספר חסידים הנ"ל, ומביא שם כמה ראויות לדבר, כגון מאלישע שריפא את נעמן מצרעתו, ועוד.
ומביא שם שרבי יהודה קצין זלה"ה היה יודע ללחוש, ובא אליו גוי אחד עם תינוק בידיו שמוטל על ערש דוי כמו פגר מת ועשה לו לחישה וברכה ומיד נתרפא, ויצא ממות לחיים, ונעשה קידוש ה'.
ומביא שם ששאל אותו תלמידו, שגוי אחד יש לו כאבים עזים בלבו, ורוצה ומבקש מאוד שיכתבו לו קמיע, האם מותר הדבר, וכתב שם שיכתבו לו קמיע בלי שם ה' ורק בכתב רש"י ולא בכתב אשורי, ובנוסח זה: "הנני כותב קמיע זאת לשם הנושא אותה לשמירת גופו מן המזיקין ומכל חולי ומחלה ומכאב הלב".
(קב ונקי)
תוך כמה ימים הדיח החפץ חיים את הצאר ניקולאי?
ותגזר אומר ויקם לך
בספר חסידים (סי' מז) הובא, שכל הדובר אמת ואינו רוצה לחשוב שקר ולא לדבר שקר, אפילו דברים שיחשוב ושידבר, אע"פ שלא יתכוון להם, כל מחשבותיו ודבריו יתקיימו, שנא' "ותגזר אומר ויקם לך" וכתיב "קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו, קוראים אל ה' והוא יענם". "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי", ולא מצאנו שצעק, אלא שהכין עצמו לצעוק.
החפץ חיים שלח רבים לילך לרבי יוסף זונדל הוטנר מאיישישוק, לקבל ממנו ברכה. לימים פגש את הח"ח ושאלו: "וכי צדיק אני?" וענה לו, כי הנה במסכת סנהדרין (דף כ"ג ע"א) מובא ששאלו "פה קדוש יאמר דבר זה?" וכן יעויין בר"ן ראש מסכת נדרים (דף ב' ע"א) ששואל על אחד מן הראשונים ז"ל בלשון: "פה קדוש איך יאמר דבר זה?", ולכאורה אינו מובן מה ענין "פה קדוש" לענין סברא של תורה – שעניינה ב"דעת" ולא ב"פה"? אלא, אדם ששומר את פיו מכל דיבור אסור, אזי הקב"ה שומרו שלא ייכשל אף בשוגג, ואם הדין שאמר אינו אמת – יוצא שאמר שקר, ועל זה אמרו שהוא פלא כיצד פה קדוש ייכשל באיסור שקר?! הוסיף ה'חפץ חיים' ואמר: "אתה הרי צדיק ושומר את פיך, ממילא הקב"ה לא יכשילך בשקר, ומשום כך יכול הנך לתת ברכה לנזקקים, מאחר שהנך שומר פיך מכל דיבור אסור!". (מידות והנהגות טובות)
בסערת מלחמת העולם הראשונה, אסרו שלטונות רוסיה בחור מישיבת ראדין ממוצא גרמני, אפרים מממל, והאשימוהו בריגול לטובת הגרמנים. למשפטו, שנערך בפני בית דין צבאי בויטבסק, הטריח עצמו ה"חפץ חיים" ממקום גלותו בשומיאץ והעיד לטובתו.
השופטים לא התרשמו, ודנו את הצעיר למות בעוון ריגול בעת מלחמה. עם זאת, בהתחשב בגילו הצעיר, המירו את גזר הדין בעשר שנות מאסר עם עבודת פרך.
שמע ה"חפץ חיים", והפטיר: "שוטים שבעולם! לעשר שנות מאסר דנוהו, האם שלטונם בטוח לעשרה חודשים?! הרי אפילו בעשרה שבועות אינם בטוחים!"
היה זה בכ"ב בטבת תרע"ז.
סיפר הגאון רבי ברוך בער מקמניץ זצ"ל, שהיה נוכח כשסיפרו לרבו, הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל על גזר הדין ותגובת ה"חפץ חיים", על אתר נענה ואמר: "החפץ חיים" הדיח את הצאר ניקולאי – אבל מי יודע מי יתפוס את מקומו?!"
כעבור חודשיים, שמונה וחצי שבועות, בכ"ב אדר תרע"ז, הודח הצאר ניקולאי וכל האסירים המדיניים שוחררו, כולל אפרים מממל!
הנה כי כן, כשהאדם מקיים מאמר הבורא, מקיים הבורא מאמר אותו אדם!
(והגדת, סוכות)
מתי הזמן שצריך לקפל את הטלית של שבת?
היוצא בטלית מקופלת
המשנה ברורה אומר שהמהרי"ל במוצאי שבת, מיד היה מקפל. השל"ה אומר, שהוא היה עושה את זה, באמצע "ויהי נועם.."
במדרש תלפיות (ענף הבדלה), כותב ר' אליהו הכהן מאיזמיר – ויש שכתבו לקפל קודם ההבדלה. ואם אינו מקפלה קודם מוצאי שבת, כלומר אדם, שפשט את טליתו במוצאי שבת, ולא טלטל אותה הביתה. הוא חשב להתפלל שם ערבית במוצ"ש, ולמעשה, הוא הלך בסוף להתפלל בבית כנסת אחר במוצ"ש. למחרת בא להתפלל שחרית באותה בית כנסת. עכשיו בתא, יש לו את הטלית הלא מקופלת משבת. מה קורה איתה?
כותב המדרש תלפיות – ואם אינו מקפלה מיד במוצאי שבת, אחר יציאה מבית הכנסת, הקליפות נדבקות בטלית, ולכן, אם שכח בדיעבד, ולא קיפל במוצאי שבת , כשהוא מגיע בשחרית לבית הכנסת, לא יתעטף בזה מיד, מה יעשה? ינער את הטלית מכל הכיוונים, כדי להשיל מהטלית הזאת את כל הקליפות. כך גם מובא בספרים – וכשיסיר הטלית, אם היא שלו, יזהר שלא יקפלה ע"י אחר, כי הוא קשה למזל. בספר יפה ללב כותב שמשום חיבוב מצוה יקפל האדם בעצמו את הטלית וגם את התפילין.
בטעמי המנהגים (עמוד תתקמ"ז) מביא ספר תולדות מנחם שכתב, שמי שרוצה שאשתו תאריך ימים, יקפל הטלית במוצאי שבת. יען כי האישה מביאה טלית לחתן, ומזה באה ההקפדה, שישמור את הטלית ויקפל אותה תכף מוצאי שבת, להראות לאישה, שאינו מצפה לטלית אחרת, שתביא לו אישה אחרת.
כתוב בכמה וכמה ספרים, שבכל מקום שיש נקודת חיבור לחטא אדם הראשון, מתעטפים בטלית.
בחתונה. שאשה נטהרת בחתונה, החתן מתעטף בטלית. בברית מילה, כולם מתעטפים בטלית – הסנדק, המוהל ואבי הבן. וכשאדם מסתלק מן העולם, מכסים אותו בטלית.
כותב הזוהר הקדוש, מביא את זה האור-החיים (פרשת שמיני) – כתוצאה מחטא אדם הראשון, באו שלושה דברים לעולם – נידה, מילה ומוות.
אלמלא חטא אדם הראשון, לא היה נידה. אלמלא חטא אדם הראשון, גם לא היתה ברית מילה, כי אדם הראשון נברא מהול ולא ערל! וכן מיתה לא היתה באה לעולם. אומרים רבותינו – כדי שתזכור את חטא אדם הראשון! ולמה טלית, כי טלית אומרים חז"ל בגמרא (שבת נז: מנחות מג:) – כבלה דעבדא – זה חבל של עבדות, סמל של עבדות ולזכור שכל זה קרה בגלל חטא אדם הראשון.
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
מדוע צבע הציצית מלבד התכלת הוא לבן?
כבלא דעבדא
הגמרא במנחות (מג:) מביאה ברייתא, היה ר' מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד.
ולמה הולכים עם לבן בציצית, הגמרא במנחות מביאה עוד ברייתא, היה רבי מאיר אומר: גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת, משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו, לאחד אמר: הבא לי חותם של טיט, ולאחד אמר: הבא לי חותם של זהב, ופשעו שניהם ולא הביאו, איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר: זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא. ואומר התוספות (שם ד"ה חותם) מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים, כדאיתא פרק במה אשה (שבת נז:) כבלא דעבדא, והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה.
הציצית זה חותם של עבדות. אני מכריז בזה, שאני עבד של הקב"ה!
ומה קורה, בשעה שלבן-אדם אין ציצית ?! אישה לא הולכת עם ציצית, בן-אדם בלילה פטור מציצית, נמצא בחוף הים ואין לו ציצית,הוא רוצה לאכל משהו, מה הוא עושה?
מביאה הגמרא במנחות ברייתא נוספת של רבי מאיר, היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך.
בא ר' מאיר ואומר לך, גם כשאין לך ציצית, נתן לך הקב"ה יש לך מאה ברכות, מאה ברכות בכל יום, עושות את אותה פעולה של ציצית. מביא אותך לקבל עול מלכות שמים.
יש לך כוס ביד, אתה רוצה לשתות, "זה של הקב"ה. כל מה שעשה הקב"ה בעולמו, לא עשה אלא בשבילי. ריבונו של עולם כמה אני אוהב אותך – ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו" זה קבלת עול מלכות שמים!
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
מה הקטין את הסיכון של טיסה במטוס?
ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו
במסכת סנהדרין (כא:) הרחיבו חז"ל בענין זה ואמרו: ששלמה אמר אני ארבה לי נשים ולא אסור מן הדרך, וכתיב (מלכים א' יא ד) 'ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו'. וכן אני ארבה סוסים ולא אשיב את העם מצרימה, וכתיב (מלכים א' י כט) 'ותצא מרכבה ממצרים'. נשאלת השאלה איך שלמה המלך היה כ"כ בטוח בעצמו, שלמרות שהוא יעבור על איסורים אלו הוא לא יכשל בהם?
ר' אהרן קוטלר בספרו משנת רבי אהרן (ח"א מאמר א) מפרש ששלמה המלך שיער, שגם אם הוא ירבה לו נשים וגם אם הוא ירבה לו סוסים – הם לא יסירו את לבבו, ואמת ויציב ששלמה בקדושתו ידע שזה אכן יהיה כך, והוא לא יחטא! – אז איך קרה שהוא נכשל לבסוף?
אומר ר' אהרן קוטלר, הקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא; כתוב בחז"ל, יש מצוה שהתפילין צריכים להיות מונחים בין עיני האדם, ה' ברא את האדם כך שהתפילין יוכלו להיות מונחים בצורה הזאת! ואם כותבת התורה שצריכים לקחת אתרוגים בתשרי – אז יהיו אתרוגים בתשרי! ואם כתוב בתורה, שלא להרבות בנשים ובסוסים – לא תעזור החכמה של אף אחד!!! כי היות וכך חקק הקב"ה בבריאה, ממילא א"א לאדם להתגונן מפני זה – ולמה? כי כך כתב הקב"ה בתורה!
הגמרא ביבמות (קכא.) מביאה ברייתות שמסופר בהם על רבן גמליאל ורבי עקיבא שראו כל אחד בנפרד ספינה טובעת והיצטערו על תלמידי חכמים שהיו בה וטבעו, ולכשנודע להם שניצלו ולא טבעו אמרו כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאין להם סוף אשתו אסורה.
ואומר ר' אלימלך מליז'נסק שרבי עקיבא ורבן גמליאל אמרו לנו, באותו רגע שאמרו חכמים "נפל למים שאין להם סוף – אשתו אסורה", למרות שההיגיון אומר שאדם שנפל 500 ק"מ מהחוף אין לו שום סיכוי לשרוד. אבל היות ורצו חכמים שאנשים שנופלים 500 ק"מ מהחוף – יוכלו להגיע לחוף, הם אמרו: "מים שאין להם סוף – אשתו אסורה!" – הוא עוד יכול להגיע לחוף! ובאותו רגע שהם קבעו את הפסק הנ"ל, הם חוקקו בבריאה חוק, שאדם שנופל לאוקיינוס עוד יוכל להגיע לחוף, ואלמלי לא פסקו זאת חכמים, לא היה אדם בבריאה שהיה נופל לאוקיינוס ויוצא ממנו בשלום!
האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג זצוק"ל הגיע לבקר את האדמו"ר רבי אהרן מבעלז זצוק"ל, ובין השנים התפתחה שיחה בלימוד האם אדם שטס במטוס צריך לברך 'הגומל' עם שם ומלכות, האדמו"ר מבעלז טען שלא היות ובמשנה לא נאמר מטוס אלא ספינה. אך האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג הביא ראיות שכן צריך; אמר לו רבי אהרן מבעלז: "אני קבעתי, שאין לומר 'הגומל' בשם ומלכות על טיסה במטוס!" – שמע האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג את הדברים, ומיד השיב לו: "אני מקבל את הדברים!" – ויצא החוצה! בדרך לרכב, שאל אחד המשמשים את האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג: "רב'ה! גם לך יש ראיות מספיק טובות שסוברות בדיוק ההיפך, אז למה קיבלת את דבריו?!" אמר לו האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג: "אתה לא מבין! באותו רגע שהוא פסק כך, הוא הקטין את הסיכון לטוס במטוס! באותו רגע שהוא קבע את הדברים, אדם שנופל ממטוס – יש לו סיכוי להינצל!
(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום שליט"א)
החשבון של הגאון מוילנא למספר שנות חיי משה רבנו
יען לא האמנתם בי הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם
אמרו חז"ל אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר 'יען לא האמנתם בי', הא האמנתם בי, עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם (שבת נה:). ואומר הגאון, לפי שהיה משה תרומתו של עולם, ותרומה בינונית היא אחד מחמישים, והעולם קיים ששת אלפים שנה, הרי אחד מחמישים עולה למאה ועשרים שנות חייו של משה. ואלמלא מי מריבה היו נותנים לו בעין יפה, שזה אחד מארבעים, ואז היו שנותיו מאה וחמשים שנה. ושפיר אמרו לא הגיע זמנם להפטר מן העולם, ובשביל מי מריבה ניטלו ממנו שלשים שנה. לכן 'ויבכו בני ישראל שלשים יום', יום לשנה. (אדרת אליהו)
מצינו בגמרא (ב"מ פו:) אמר רב יהודה אמר רב כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הקב"ה לבניו בעצמו. וכל מה שעשה אברהם ע"י שליח עשה הקב"ה לבניו ע"י שליח; ואל הבקר רץ אברהם – ורוח נסע מאת ה' ויגז שַׂלְוִים (עוף שמן) מן הים. ויקח חמאה וחלב – הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. יוקח (ע"י שליח) נא מעט מים – והכית בצור ויצא ממנו מים".
ואמר הגה"צ ר' אליהו לאפיאן זצ"ל: "ושמעתי מהסבא מקלם זצ"ל שלמד מדברי הגמרא נוראות בדקדוק הדין. כי אילו היה אברהם אבינו מתאמץ ומביא למלאכים מים בעצמו, היה הקב"ה משלם לבניו גם-כן בעצמו, ואז הרי לא היו מי-מריבה, כי לא היתה נוצרת שום בעיה של מחסור במים, ומשה ואהרן היו נכנסים לארץ ישראל… והיה סדר אחר לגמרי בעולם…"!!!
כמה פרות היו לרבי אלעזר?
לא פרתו של ר' אלעזר היתה, אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה – נקראת על שמו.
באחד משיעוריו של הרה"צ ר' יעקב מאיר שכטר (הו"ד בלקט אמרים ח"ב עמ' כ) הביא דברים ששמע מהרה"צ ר' מרדכי מזוועהיל זצ"ל, על דברי הגמרא שמסופר על פרתו של ר' אלעזר בן עזריה שהיתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. והקשו בגמרא וכי פרה אחת היתה לו, והרי תריסר אלפי עגלי היה רבי אלעזר בן עזריה נותן מעדרו מידי שנה בשנה למעשר בהמה, אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו. והקשה שגם לאחר תירוצם עדיין טעון ביאור, והרי סוף כל סוף פרה זו לא היתה שלו, ואיך שייך כלל לכנותה על שמו רק עבור זה שלא מיחה. ותירץ על פי דברי הירושלמי (פ"ה ה"ד) שרבי אלעזר שב על עון זה שלא מיחה, והתענה כל כך עד שהשחירו שיניו מן הצומות. נמצא שעל עוון זה שלא שם לב למחות בשכנתו עשה תשובה באופן נורא כזה, זכה בודאי לעליה נפלאה גדולה עד למאד על ידי תשובה גדולה זו על פגם זה. וגם ידוע שהצדיק בתשובתו הוא עוסק בתיקון הכלל, כמובא אצל משה רעיא מהימניא שאמר 'מחיני נא', כי תלה כל עוונות בית ישראל בפגם דק שמצא בעצמו מכיון שהוא שורשם א"כ הבין שבו תלויה האשמה.
נמצא שבסופו של דבר זכה רבי אלעזר בן עזריה בעקיפין על ידי תוצאות של פגם זה שלא מיחה בשכנתו, יותר מאשר זכה מכל אלפים ורבבות פרים שהיו לו, כי כשבא לעולם העליון וראה גודל מדריגתו שזכה על ידי פרת שכנתו שבעטיה הוזקק לשוב ולהגיע למדריגות רמות ונשגבות, אז נראה ונתגלה שאין לו אלא פרה אחת בלבד, והיא אותה פרה של שכנתו שהיא גרמה לו לכל הזכיה הזאת, ולכן כינו אותה חז"ל פרתו של ר' אלעזר בן עזריה.
מי זוכה שהמלאך המלווהו ישמור עליו?
אדם דאית ליה מזלא מסייע ליה. ומפרש רש"י: מלאך שלו, ומליץ עליו.
סיפרו לרבינו הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א: שמרן בעל איילת השחר אמר שהיה זמן שהיה כמה שעות בתחנת הרכבת בברלין במקום סכנת נפשות בימי מלחמת העולם השניה, והרגיש בחוש שהיה עמו מלאך ששמר עליו.
הגיב רבינו הגר"ח, לכל אחד יש מלאך. ומי שמקלקל את מעשיו הם בורחים ממנו, ורבינו לא קלקל לכך נשאר עמו המלאך והרגיש בחוש את המלאך (מנחת תודה)
רגיל מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל לספר מעשה נורא שמסופר על בעל מגלה עמוקות זי"ע, שבלילה היו באים אצלו מלאכים וְשָׁרִים עמו, והזהיר שאף אחד לא יכנס לחדרו מפני שזה סכנה, ולילה אחד נכנסו ג' אנשים והתחבאו תחת המטה והתחיל ללמוד ובאו מלאכי ה' ושרו עמו, וג' האנשים מתו מיד, וגזר עליו מהשמים שילך בגלות על דבר זה, ואע"פ שהזהיר שלא יכנסו, מ"מ כיון שנתגלגל מיתתם על ידו הוצרך כפרה, ופעם כשהיה באיזה סוכה נגנב שם גביע כסף וחשדוהו שהוא הגנב ורצו להענישו, וברגע האחרון נמצא הגנב ועזבו אותו, ולאחר מעשה זה נשלם כפרתו ונגמר גלותו.
האם מותר לתלמיד לעקוף במכוניתו את רבו?
חמור שעסקיו רעים כגון זה, מהו לצאת בפרומביא בשבת
מספר משפחות יצאו פעם בצוותא, בכמה מכוניות, לחתונה של אחד מבני המשפחה שנערכה בעיר אחרת. בדרכם נקלעו לפקקי תנועה כבדים, עד שאחד הנהגים איבד את סבלנותו והחל לעקוף את המכוניות האחרות.
לאחר הנסיעה אמר לו הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א שצריך הוא לידע שלבד מכך שלעולם אסור לאבד את הסבלנות, במיוחד כשנמצאים בדרך. עוד יש עליו להזהר, שבמקרה שרבו נוסע במכונית לפניו, אסור לו לעוקפו.
דבר זה למדנו מהסוגיה במסכת שבת המספרת על לוי (בנו של רב הונא בר חייא) ורבה בר רב הונא שהיו הולכים בדרך, והקדים חמורו של לוי את חמורו של רבה בר רב הונא, וחלשה דעתו של האחרון מכך.
ומסביר רש״י שהיה סבור שעשה מדעת. דהיינו, שרבה בר רב הונא חשב שלוי עקף אותו בכוונה תחילה. ביקש לוי לפייס את רבה בר רב הונא, ולומר לו שלא התכוון לכך. מספרת הגמרא שלוי שאל את רבה בר רב הונא, ׳חמור שעסקיו רעים כגון זה, מהו לצאת בפרומביא בשבת׳, כלומר, האם נחשב הדבר לשמירה, או לא; ובכך התכוון לומר שחמור זה, שעסקיו רעים, הוא זה ש׳אחראי׳ לעקיפה.
ורואים מכאן שלושה דברים לדינא.
האחד, שכשפוגעים חלילה בזולת, צריך להתנצל בפניו, וכל שכן ברבו.
השני, לפעמים ההתנצלות בעצמה עלולה לפגוע, כיון שבכך מראה המתנצל שרבו הוא פגיע, ולכן צריך להתנצל בחוכמה, וכגון על ידי ששאלו בהלכות שבת, ובתוך השאלה הוא אומר שחמור זה הוא פרא…
דבר זה שכיח מאוד, כמו שקורה לפעמים שאדם מכובד היה בחופה, ולא נתנו לו ברכה, ומיד בתום הברכות ניגשים אליו ואומרים לו ׳סליחה שלא כיבדנו אותך בברכה׳… הלא אין לך פגיעה גדולה מזו, שסבורים שהאדם המכובד הזה נפגע.
הדבר השלישי שלומדים מהגמרא הוא, שאסור להקדים את רבו בדרך. שהתוספות (שם, ובברכות מו:) הקשו הרי אין מכבדין בדרכים, אלא רק בפתח הראוי למזוזה? ותירצו, שהאיסור להקדים את רבו הוא רק אם יצאו לדרך כאחד, והולכים בחבורה אחת, אבל באמת כאשר כל אחד הלך לבדו, לצורך עצמו, ואירע שנפגשו בדרך, במקרה זה אין מכבדין בדרכים.
וכיון שבמקרה שבו פתחנו, יצאו המשפחות יחדיו לחתונה, אמרתי לנהג שאולי היה אסור לו לעקוף את רבו.
(עלינו לשבח – וזאת הברכה)
אין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו. אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש.
הלכות קֶרַח למעשה…
אסור לרסק קרח ושלג ולהופכם למים, אך מותר לתת קוביות קרח למשקה משום שהקרח נמס מאליו, ונחלקו הפוסקים באופן שהקרח בתוך משקה אם יהיה מותר לרסקו, רבים התירו ויש שאסרו, וטוב להחמיר לכתחילה. אם רוצה לזרז הפשרת משקה,יש להחמיר שלא להניחו כנגד האש אף אם אינו יכול להגיע לידי בישול, אך במקום הצורך אפשר להקל בזה, ובלבד שלא יהיה זה במקום שיכול להגיע לידי בישול אם ישאר שם למשך השבת, גם אם מתכוין לקחתו קודם לכן. בדיעבד אם עשה כך, ניתן לשתות את המשקה. קוביות קרח שהופשרו מאליהם, מותר לשתות מים אלו, ובשם הגרש"ז אויערבאך אמרו שאם יש לו מים אחרים טוב להימנע מלשתותם. גלידה שנמסה וכן 'קרטיב' שנמס, מותרים. איגלו שהופשר, לרוב הפוסקים יכול לשתותו, לצורך קטנים מסתבר שאין להחמיר.
במקום הצורך, כגון שלא היה לו די מקום במקרר, או שנתחדש לו צורך להשתמש במשקה קפוא, מותר להניחו באויר החדר עד שיפשיר ויהפוך לנוזל. ואם זמנו דחוק, מותר לזרז את ההפשרה, למשל של השקית חלב, ע"י שיניחינה בסמוך לאש, במקום שאינה יכולה לבוא לידי חום שהיד סולדת בו, או בתוך כלי שני עם מים חמים, ובלבד שיקפיד שהמים לא יכסו את הכלי שבו השקית חלב. ובענין הכנת קוביות קרח, יש המתירים להקפיא מים ושאר משקין בשבת וביום טוב אם נצרך להם באותו יום.
(ארחות שבת ח"א פ"ד סל"ט-מט)
השותה משקה בשיעור רביעית בזמן רב מ'כדי שתיית רביעית' (או כדרך שיעור השתיה של רוב בני אדם, או זמן שתיית רביעית בשתי פעמים וכדרך שתיה ע"פ הלכות דרך ארץ), וכגון השותה משקה עם קוביות קרח, אפילו אם לא הפסיק בשתייתו, אינו מברך ברכה אחרונה (שערי הברכה פי"ד הכ"ב, נד).
מצוה שימלא כוס של קידוש על כל גדותיו, שתהיה מלאה לגמרי, ואם אין לו מספיק יין למלאות את הכוס, יכול ליתן לתוכו קוביות קרח למלאותו כדי להגביהו. (הרה"ג ר' משה מרדכי קארפ – הלכות יום ביום פ"ג הט"ו)
הנותן קוביות קרח בכוס מים כדי לצננן, אע"פ שלא היה דעתו עליהם בשעת הברכה אינו צריך לברך עליהם (חוט שני שבת ח"א עמ' ש)
בספר אוצר המאמרים (מאמר כג עמ' רסט) מובא שבבעלזא הזה אחד שסר קצת מדרך התורה, ואירע פעם שביו"ט בלילה קנה בשוק קוביות קרח לעיני כל העדה, וכשסיפרו זאת למרן מהר"א זיע"א, ציוה במוצאי יו"ט לקרוא לו, ואותו אחד נתמלא פחד ורעדה ונכנס בפיק ברכים אל הקודש פנימה, והנה מהר"א פונה אליו בנימה של חיבה ושאלו האם אין לך מקרר בבית עד שתצטרך לקנות קרח, א"כ גש אל חנות פלוני וקנה מקרר על חשבוני…
איזו תספורת הותרה בתשעה באב?
אם בשביל ליפות אסור (משום לא ילבש גבר שמלת אשה, רש"י)
מעשה אירע במדרשייה לנערים מתקרבים, שהתקיימה בה שיחת התעוררות בליל תשעה באב, על ידי תלמיד חכם העוסק בקירוב. לאחר השיחה המרגשת, שאל הרב: האם יש כאן מישהו שרוצה לקבל על עצמו, לעיני כל הקהל, קבלה טובה שתקרב את בואו של משיח צדקנו? קם בחור, שלראשו צמה ארוכה, והכריז: אני מוכן שכבוד הרב יחתוך לי את כל הקוקו הארוך… נטל אפוא הרב מספריים, וכשעמד לגזוז את שערו של הבחור, לפתע קפץ אחד ותמה: כיצד מותר להסתפר בתשעה באב, הרי אפילו בשלושת השבועות (או בשבוע שחל בו ט"ב, לדעת המחבר בסי' תקנא ס"ג) אסור להסתפר, כל שכן ביום התענית עצמו!
ובא פעיל הקירוב אל הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א, ושאל כיצד לנהוג?
ונענה, שפשוט וברור שיש לספרו מיד, כי עובר בגידול שערו באיסור "לא ילבש", כפי שכותב רבינו הראגוצ'ובי (צפנת פענח על הרמב"ם הל' ע"ז פי"א ה"א) שיש בגידול שיער ארוך משום לא ילבש גבר שמלת אשה, וכן מצינו לרבינו החפץ חיים (תפארת אדם פ"ו) שכתב שהמסלסל בשערו נכלל בלאו דלא ילבש, כי הקישוט לא הותר אלא רק לנשים שהן צריכות לכך. וממילא, עלינו להפריש את הנער מהאיסור שעובר עליו כל שעה, ותספורת שכזו לא נאסרה כלל בתשעה באב. ויגזוז את שערו הארוך בפני הרבים, ובזה יקדש שם שמים ויתקן את חטאו שהיה ברבים.
(ופריו מתוק ויקרא פ' בהר)
מה יונה כנפיה מגינות עליה – אף ישראל מצוות מגינות עליהן
איך היונה נחה באמצע מעופה?
רש"י (ד"ה כנפיה) מפרש שכנפי היונה מגינים על היונה מן הצנה, ומכל עוף ואדם הבא עליה היא נלחמת ומכה בראש גפיה, מה שאין כן בשאר עופות. ובתוס' (ד"ה כנפיה) פירשו בשם המדרש (רבה לך לך פל"ט) 'שפורחת בכנף אחד ונחה בשני ושוב פורחת בזה ונחה בזה ולעולם אינה יגיעה ועייפה'.
כאשר היה מבול בעולם, נח שלח בתחילה את העורב ורק לאחר מכן את היונה, וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב… וישלח את היונה" (בראשית ח', ז-ח), ומקשה החתם סופר מדוע לא שלח את היונה כבר בראשונה, ומתרץ שמתחילה ידע נח שעדיין אי אפשר לפרוח בכל העולם אלא רק סמוך לתיבה, ולזה היה די בעורב, אך אחר שעברו שבעה ימים, רצה נח לשלוח עוף שיפרח וישוט בכל העולם לבחון שמא ימצא איזה אילן וכדומה לנוח עליו, וזאת לא היה יכול לנסות עם כל עוף, שהרי אם ירחיק ויתעייף, יפול למים וימות, לכן שלח דווקא את היונה, שהרי על היונה העידו חז"ל כנפיה מגינות עליה, וכדברי המדרש המובאים בתוס' שפורחת בכנף אחד ונחה בשני, ושוב פורחת בזה ונחה בזה ולעולם אינה יגיעה ועייפה. והוא אשר דקדק הפסוק באומרו "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה", לרגלה לא מצאה מנוח כי רגליה צריכות מנוחה, אבל לכנפיה מצאה מנוח כי לעולם כנפיה אינם מתעייפות, עכ"ד.
ובזה אפשר לומר שלכן נמשלה כנסת ישראל ליונה כדברי הפסוק בשיר השירים (ב יד) "יונתי בחגוי הסלע", מה היונה לעולם אינה מתעייפת לעוף בכנפיה שבהן היא מעופפת ומתרוממת למעלה, כך ישראל "לא ייעפו ולא ייגעו" בעבודתם ובעלייתם בתורה ובמצוות כלל ועיקר, ורק ברגלים שהן הסמל לגשמיות של העולם הזה, שייך עייפות ומנוחה.
דרשו – הרה"ג בנימין בירנצוויג שליט"א
חור נוסף בציצית כדי לא לכעוס…
הפותח בית הצואר בשבת חייב
מסופר על ר' ברוך ממז'יבוז' שחמד לקנות טלית קטן מארץ ישראל, בקושי רב עלה בידו להשיג זאת, והנה כאשר הגיע בד הצמר לידו, מסרו לתלמיד שיחתוך בו "בית הצואר" כנהוג, התלמיד קיפל את הבד על גבי השולחן ובהיותו מקופל חתך במספרים את הבד הכפול נמצא שנהיו בו שני חורים במקום חור אחד, התלמיד חשש מאד להראות את הטלית קטן לרבו, ובאימה וביראה ניגש בלב דופק להראות לו מה שקרה, ר' ברוך ראה את הבד עם ב' החורים, והפטיר ואמר הרי באמת צריך כאן שני חורים, אחד להכניס בו את הראש, והשני לראות אם ברוך לא יכעס.
והנה יש להסתפק אם הקורע באופן זה בשבת חייב או לא? יש מקום לומר שנעשה כאן בית צוואר למרות הקלקול שנתלוה לבית הצואר, או שמא נאמר שמכיון שהמעשה הזה של החיתוך קלקל את הבד ושוויו ירד ולא זאת היא דרך מלאכת מחשבת, לכן פטור, יש גם להסתפק באופן שקלקל לגמרי דהיינו שעשה את ב' החורים שלא במקומם, דאפשר שמכל מקום קודם לא היו יכולים להלבישו ועתה תיקן במקצת, או שנאמר שכעת קילקל את הבד לגמרי, דאין לו כלל שווי?
תשובה. התוס' (קו. ד"ה חוץ) מביאים את שיטת רבנו תם שהמקלקל ומתקן תוך כדי אותה פעולה חייב, משום שלרבי יהודה המקלקל וקצת תיקן בזה חייב, כי בשעת הקילקול בא התיקון. ולרבי שמעון פטור משום שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואינו דומה לקורע על מנת לתפור, ומוחק על מנת לכתוב שחייב לכולי עלמא, למרות שבשעת הקלקול לא בא התיקון, משום שהקלקול גורם תיקון יותר טוב לבסוף ותיקון גמור הוא, שהרי אינו יכול לעשות את התיקון אלא על ידי הקלקול, עכ"ד. משמע לכאורה שהפותח בית הצוואר, אפילו שהוא מקלקל חייב כי התיקון חשוב יותר מהקלקול, ולפי"ז בנידוננו שהקלקול גדול מן התקון יתכן שפטור, אכן כל זה לדעת הרמב"ם (הובא דבריו בביאור הלכה סי' שמ ד"ה אין שוברין) שהפותח בית הצוואר חייב גם משום קורע, אולם לרש"י (מח. ד"ה חייב) שחיובו משום מכה בפטיש, כי עכשיו הוא נעשה כלי (ועיי"ש שכן פסק המגן אברהם), ויתכן שאפילו שקלקל, כיון שעשאו כלי חייב.
שאלתי שאלה זו את מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצ"ל, והשיב, אם חור אחד נעשה במקומו אלא שהמספרים גזזו יחד עמו מקום נוסף ונעשה עוד חור, חייב על החור שנעשה במקום הנכון, והרי את החור השני אפשר לתפור, ואם עשה את שני החורים שלא במקומם פטור, כי הוא מקלקל בכך שעשה כל חור שלא במקומו.
(חשוקי חמד)
מה ההיתר להבריג את מכסה המלחיה בשבת?
המחזיר קנה מנורה בשבת – חייב חטאת
המשנה ברורה (סי' שיג ס"ק מה) מביא את דברי המגן אברהם (שם ס"ק יב) והט"ז (שם סק"ז) שמותר לכסות כלים במכסה שמתברג עליהם ואפילו בחוזקה. ובגדרו של היתר זה, כתב החזון איש (או"ח סי' נ סק"ט, ובתשובה להגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' יא) שכיון שאי אפשר להשתמש בכלי אם המכסה יהיה סגור לעולם, נמצא שאופן השימוש בכלי הוא ע"י פתיחתו וסגירתו. ולפיכך סגירת המכסה אינה חשובה כגמר מלאכת הכלי, אלא כשימוש בו. אבל כלי שמרכיבים אותו כדי להשתמש בו. אע"פ שמפרקים ומרכיבים אותו מחדש בכל שימוש ושימוש. אסור להרכיבו, שכן הרכבתו היא גמר מלאכתו.
והגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה שם. ובסי' ט) כתב ביאור אחר בטעם ההיתר, שכיון שאף כשהכיסוי אינו על הכלי, עדיין נחשב הכלי בעיני בני אדם ככלי שלם. לפיכך חיבור המכסה לכלי אינו נחשב לגמר מלאכת הכלי. שכן הכלי נחשב כגמור אף קודם החיבור. והוסיף. שלפיכך כלי שמרכיבים אותו מחדש בכל שימוש ושימוש. מותר להרכיבו. שכן אף קודם ההרכבה נחשב הוא ככלי שלם.
וכתב עוד החזון איש (שם) שיש בחיבור זרם חשמל במכשיר חשמלי משום איסור בונה, שאף שהדרך להדליק ולכבות את החשמל בכל שימוש ושימוש. מ"מ כיון שהשימוש במכשיר הוא רק כשהחשמל זורם בו. חיבור הזרם חשוב כגמר מלאכת המכשיר, ולא כשימוש בו. והגרש"ז אויערבך (שם) דן לומר, שכיון שהדרך להדליק ולכבות אח הזרם בכל שימוש ושימוש, לפיכך אף כשאין הזרם זורם במכשיר הרי הוא חשוב ככלי שלם. ומשום כך חיבור זרם החשמל אינו גמר מלאכה המכשיר. ומוסיף הגרש׳ז אויערבך (שם). שלפי דברי החזו"א צ"ב איך מותר להבריג ראש של מלחיה או לחבר מחט למזרק, והלא אין הם ראויים לשימוש אלא לאחר שיחברו אותם. ונמצא שכשמבריג את ראש המלחיה, או כשמחבר את המחט למזרק, הוא יוצר כלי, אלא ע"ב שכיון שאף כאשר הם מופרדים חשובים הם בעיני בני אדם ככלי מוגמר, ולפיכך מותר לחברם.
ואף כלי שרגילים לפתחו ולסגרו ע"י הברגה וכדו' לעיתים רחוקות בלבד, כגון סטנדר עם הברגה שאין הדרך להגביהו ולהנמיכו אלא לעיתים רחוקות. דעת הגרש״ז אויערבך (מאור השבת ח־ב מכתב לב אות ג) שמותר לפותחו ולחזור ולהדקו לפי הצורך. הואיל ונחשב הוא ככלי שלם, בין כשהוא פתוח ובין כשהוא סגור. וכן דעת הגרי"ש אלישיב (ארחות שבת ח"א פ"ח הע' פז), והגר"ש וואזנר (שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' לב). ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' לח) כתב. לאסור לפתוח ולסגור כלי ע"י הברגה אם הדרך לעשות כן לעיתים רחוקות, ולפיכך אסור לפתוח ולסגור הברגה של סטנדר. לפי שאינו דומה לכיסוי הכלים שהדרך לפתחו ולסוגרו בתדירות רבה. וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פכ"ז תשובה ג). וכן דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני ח"ב פל"ו ס"ק יד) אולם מטעם אחר, שכן בכיסוי הכלים פתיחת ההברגה וסגירתה חשובים כשימוש בכלי. שהרי אין אפשרות להשתמש בכלי אם ישאר סגור או פתוח. אבל בסטנדר אפשר להשתמש בגובה מסוים בלי לפתוח את ההברגה כלל. ומשום כך אין פתיחת ההברגה וסגירתה במקום אחר חשובים כשימוש בכלי אלא כיצירת כלי חדש.
ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות
האם תתכן שבת 'שבע ברכות' ללא כסאות?
בחישוקי חמד מובאת שאלה מאחות בבית חולים שמתפקידה להחליף סדינים יום יום, וגם בשבת. והנה היא מוצאת על אחת המטות ארנק עם כסף. האם המטה והסדין נהפכו להיות בסיס לדבר האסור, ואסור להחליף את הסדין גם כשהחולה הוריד את הארנק וכמבואר בגמרא שאם היו מעות על המטה בין השמשות נהפכה להיות בסיס לדבר האסור?
וכעין זה נסתפקו פעם באולם שנערכה בו סעודת חתן וכלה, ואחת המוזמנות הדליקה נרות שבת על כסא, ולאחר גמר הסעודה כשכבו כבר הנרות סילקו המלצרים הנכרים את הפמוטים מעל גבי הכסא ונתערבב בין שאר הכסאות ולא ידוע איזהו, ולאחר השבת הכסא יהיה מותר כמובן. והרי דבר שיש לו מתירים לא בטל, ולא ידעו אם מותר לטלטל את הכסאות ולשבת עליהם.
והשיב הגר"י זילברשטיין שכתב הרמ״א (סי' שט ס"ד) ׳אם אדם הניח דבר מוקצה על של חברו, לא אמרינן שנעשה בסיס לדבר האסור, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו׳, ומאחר והבית חולים ממשלתי ושייך לציבור כולו, אין החולה אוסר את המטה והסדין. וכן נראה בענן הכסא באולם שהונחו עליו נרות שבת, דיש להקל מאחר ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואין רשות לאורחת לאסור את הכסא השייך לכלל האורחים ולבעלי האולם.
והאמר מר – מיהו 'מר'?
והאמר – והא אמר
כשהמקשן מקשה על דברי אמורא, מכח דברי אמורא אחר (סך הכל 661 פעמים במרחבי הש"ס), הוא פותח את קושייתו בלשון: "והא אמר פלוני". פעמים, אין המקשן מזכיר את שמו של האמורא ממנו מקשה, ומתבטא בלשון: "והאמר מר" (39 פעמים). השל"ה, בחלק תורה שבעל פה, כותב, כי קבלה בידו, שכשמקשה בלשון זו, הרי ש'מר' הכוונה לרב שהיה גדול האומראים. ואם יתמה הלומד, מה המקום להקשות מדברי אמורא על דברי חברו, וכי אמוראים אינם יכולים לחלוק זה על זה, אין זאת אלא שידע בעל הגמרא, כי ההלכה במקרה הזה, היא כדברי האמורא השני, ועל כן מקשה מדבריו על דברי האומר. (הכריתות לשון לימודים שער ג' ש"ג ס"ט-י. והובא בהליכות עולם שער ב פ"ב ס"ז).
כמו כן, שייך להקשות מדברי אמורא ותיק, כגון, רב, שמואל, רב יוחנן ורבה (הליכות עולם שם). ראוי להדגיש כי "אמר מר" אינו לשון קושיה אלא פתיחת דיון בדברי חכם שדבריו הובאו בסמוך, עיין "שדי חמד" מערכת א' כלל ס"ב (מעובד מתוך ספר כללים וביאורים בלשונות התלמוד)
(מאורות)
איך אדם מבוזה – בכך שמחלל שבת, יכול לפגוע בקדושתה?
רבי אליעזר ברבי שמעון אומר: מסתפק מן הנר הכבה, ומן השמן המטפטף, ואפילו בשעה שהנר דולק
יהודי שעושה מלאכה בשבת ר"ל, הריהו מחלל את השבת, וחילול פירושו פגיעה בקדושתה. ולכאורה איך זה יתכן? וכי מבוזה זה יכול לחלל את השבת? התשובה היא: כן. – לכל יהודי יש נשמה חלק אלוק ממעל, והוא ממעיט קדושת השבת בזה שעושה מלאכה. ומאידך כתוב זכור את יום השבת לקדשו. ואומר השפת אמת שדבר זה רבותא גדולה שבכח בני ישראל להוסיף קדושה לשבת. [עיין שפת אמת לשבה״ג ריש תר״מ].
השיטות בהלכות מוקצה בטלטול של נר שרבי יהודה מחמיר רבי מאיר מקיל, רבי שמעון מקיל עוד, ורבי אלעזר ברבי שמעון מקיל עוד יותר. ובגמרא בסנהדרין (עג:) אומר רבי אלעזר ברבי שמעון שהמחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו. ומכיון שרבי אלעזר ברבי שמעון מחמיר כל כך בענין חילול שבת, לכן מקיל ומוצא צד היתר לומר שעדיין אינו נחשב חילול שבת, או שלהיפך בגלל שרבי אלעזר ברבי שמעון מקיל כל כך בעניני מוקצה, לכן החמיר בגמ׳ סנהדרין.
(מרגליות הש"ס – ברכת אליהו ע' רנב)
האם יש מעשה 'בלי כוונה'?
הא דבר שאין מתכוין אסור
בספר 'בנעם שיח' (פרשת ויקרא עמ' ע) מובאת קושיא מדוע מחייבת התורה את החוטא בשגגה בקרבן, סוף כל סוף בני אדם אנו ולא מלאכים, והטעות רובצת לפתחנו. ומפרש זאת ע"פ דברי ה'מליץ יושר'. אצל בלעם הרשע מצינו שאמר 'אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב' (במדבר כב יח), ומפרש רש"י למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים. אמר, ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חיילות רבות, ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני ודאי נוצח. ומקשה ה'מליץ יושר' כיצד ע"י התבטאות אחת ויחידה למדים על תכונות נפשו של בלעם, ומה עוד שזו לשון מקובלת אצל בני אדם, אפילו אם תתן סכום גדול לא אעשה כך וכך. אלא מכאן אנו למדים שאין מעשה או דיבור של אדם הנעשה באופן אקראי ללא סיבה, אלא הוא פועל יוצא של פנימיותו.
בישיבת קלם דיברו והתווכחו בלימוד שני בחורים ואחד מהם הרים את רגלו על הספסל ונשען עליו, בדיוק באותו הרגע נכנם לבית המדרש רבי צבי ברוידא חתן הסבא מקלם והבחין בבחור. מיד הוא הקהיל את בני הישיבה לשיחה מוסרית, ובין השאר אמר ברצוני להבין איך הגיעה רגלו של הבחור למרומי הספסל, אם זה נעשה ללא מחשבה מיוחדת הרי זה פחד להמצא במחיצתו, כיוון שהיום עשתה הרגל מעשה ללא מחשבה ומחר היד תעשה זאת. ואם הרגל עלתה על הספסל מתוך כוונה ומחשבה, הרי שוב פחד לעמוד לידו, וכי לאיזו מטרה נחוץ להרים את הרגל על הספסל תוך כדי לימוד גמרא, אין זה אלא אדם שעושה מעשים ללא שמץ של היגיון, ואם כן יש להזהר מפניו עד מאד.
ההבדל בין 'מוקצה' ל'אינו מן המוכן'
ואין ניאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן
הגאון ר' דוד צבי הופמן זצ"ל בספרו שו"ת מלמד להועיל, מביא שאלה שנשאל למה שנו חכמים במשנה 'שאינו מן המוכן', ולא שנו שהוא מוקצה כמו שאמרו בגמרא. ועונה לשואל, שאלה גדולה שאלת, ודבר זה נוגע בעיקרי דיני מוקצה, ואומר בקיצור כי יש לדקדק עוד, למה אמרו שאינו 'מן' המוכן, ולא 'שאינו מוכן', ונראה דהנה מוקצה פירוש שהוסר ונעתק מלהשתמש בו, והוא נגזר ממלת 'קצה', שדבר אשר אינו רוצה להשתמש בו תשמיש הרגיל, כי אם מכינו לתשמיש מיוחד, מניחו בקצה מיוחד, וע"כ נאמר גם בדבר שהוא מיוחד לעבודה זרה, מוקצה לעבודה זרה. וכן מקום שמניחין התאנים להתיבש נקרא מוקצה האות צ' בסגול, והנה דבר שהקצו אותו בידים ויחדו אותו לדבר מיוחד ולא רצו להשתמש בו בשבת, ראוי לקרותו 'מוקצה'. ודבר שהכינו אותו בפירוש להשתמש בו בשבת, ראוי לקרותו 'מוכן'. אמנם דבר שלא הכינו בפירוש, אלא דמסתמא דעתו להשתמש בו, ראוי לומר עליו שהוא 'מן המוכן', דהיינו שסתמו מוכן הוא. אמנם דבר שלא הכינו, וגם מסתמא אין דעתו להשתמש בו, ראוי לומר עליו ש'אינו מן המוכן' ועפ"י הצעה זו צריך לבאר כל מקום במשנתנו.
ובספר מגדים חדשים כתב, שהשם ״מוקצה״ לענין איסור שבת, נתחדש רק בימי האמוראים, וכמדומה שלא מצינו לשון מוקצה במשנה ובברייתא לענין איסור שבת, [מלבד מוקצה לעבודה זרה שמצינו במשנה בזבחים (פ״ח מ״א) ובתמורה (ס״ו מ״א)]. ומה שמצינו במשנה בביצה (לד.) עומד אדם על המוקצה, שם פירושו כמו שכתבו הרמב״ם בפירוש המשניות והערוך (ערך מוקצה ב׳), שהמקום המוכן לשטוח שם פירות כדי לייבשן נקרא מוקצה.
על מה אמרו הבלא מפיק הבלא?
הבלא מפיק הבלא
בגמרא בברכות (טו:) מובא, אמר רב חמא בר חנינא כל הקורא קריאת שמע באותיותיה מצננין לו גיהנם. ובבית יוסף (או"ח סי' סב) מבאר את טעם הדבר: וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל אולי הטעם שמצננין לו גיהנם שמאחר שהוא מעורר עצמו בזה ומניע חום טבעי לדקדק באותיותיה, בשכר זה החום הטבעי מצננין לו חום אחר שהוא בגיהנם.
ובבאר יוסף ביאר שזהו מדה כנגד מדה, ומרובה מדת טובה, שבכך שבוא קורא קריאת שמע בדקדוק, ומתאמץ לקרותה באימה ויראה וברתת וזיע ומחמם ומרתיח כל גופו על זה, והוא קוראה כמאמר המלך, וכדברי המדרש המובאים ברש"י (דברים ו ו) אשר אנכי מצוך היום – לא יהיו בעיניך כִּדְיוּטְגָמָא (איגרת המלך) ישנה שאין אדם סוֹפְנָהּ (מוקירה ומכבדה), אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה. לכן יהיה שכרו על זה שמצננין לו גיהנם.
סיפר האדמו"ר הלב שמחה מגור זצ"ל שבימי ילדותו שהשפת אמת זצ"ל היה לומד איתם עם הנכדים, והיה פעם בחודש תמוז שהחום היה כבד מנשוא והיה קשה להם לילדים להתרכז בלימוד, ואמר להם השפת אמת מאחר והבלא מפיק הבלא אין מקום להרגיש בזמן הלימוד את הבל החום. הרב מאיר מונק שמע מהגאון רבי משה דויטש זצ"ל בשם החזון איש שאמר שסובל מהחום רק בתחילת הלימוד אבל כשכבר מתחיל ללמוד אזי הבלא מפיק הבלא.
על הפסוק 'כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש' (במדבר לא כג), אומר האמרי חיים מויז'ניץ זצ"ל כל דבר שנגרם על ידי אש וחמימות היצר הבוער בקרבכם, תעבירו אותו באש קודש וחמימות והתלהבות לתורה ותפלה מצוות ומעשים טובים. החמימות של תורה ותפילה מבטלת את החמימות לעבירה ר"ל, שהרי אמרו הבלא מפיק הבלא.
מה אמר האמרי אמת ללומד פרק כירה ביום הכפורים?
אע"פ שאין היד סולדת בו וכו'
באוצר הספרים של מוסד הרב קוק ישנה גמרא מסכת שבת שהיתה שייכת לר' משה גינסבורג ז"ל מלודז', וכתוב שם הערה בכתב יד: שמעתי מר' חיים יואל שאמר בשם בנו, ששמע מהרב ר' בעריש (הגאון רבי דוד בעריש איינהורן מאמסטוב זצ"ל) חתן בעל השפתי צדיק הרב מפילץ זצ"ל שהיה לומד תמיד מסכת שבת, ופעם אחת ביום הכפורים גם כן למד מסכת שבת, והיה בנו של השפת אמת זצ"ל איתו והיה שם אדמו"ר שליט"א (כנראה הכוונה לכ"ק אדמו"ר בעל האמרי אמת זצ"ל) והיה לומד הרב הנ"ל פרק כירה ואמר האדמו"ר שליט"א לשון רש"י בשבת דף מ' ע"ב: ד"ה סולדת – נמשכת לאחוריה. וזהו לשון וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה (איוב ו י) – ואדאג ברעדה, ואמשך מתלונתי מדאגת יום הדין, אם הייתי יודע שמיתתי קרובה ולא יחמול. עכ"ל רש"י. (חִילָה – מלשון חלחלה ורעדה. איוב אומר שהיה חוזר בו מלהתלונן על הרעות שבאו עליו אם היה יודע שמיתתו קרובה וכו').
והמשיך האדמו"ר ואמר, ושפיר לומד פרק כירה כי זה יום הכפורים מדאגת יום הדין. וגם אמר כירה הם ראשי תיבות ראש השנה יום כיפורים, וגם נראה כמו כירה, מתבשל ומתלבן כל מה שמכניסים בתוכה, כך בראש השנה ויום הכפורים מתלבן האדם מחמת זאת הדאגה.
(דף על דף)
מדוע המצות עגולות?
חמי טבריא
בני ישראל יצאו ממצרים עם עיסות של בצק, ונאמר בתורה שהם 'אפו' את הבצק, "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים" (שמות יב לט) אך לא נזכר באיזו צורה אפו זאת. בתרגום יונתן מתרגם את הפסוק "וַהֲווֹ קַטְעִין מִן לִישָׁא דְאַפִּיקוּ מִמִּצְרַיִם וְסַדְרִין עַל רֵישֵׁיהוֹן וּמִתְאַפֵּי לְהוֹן מְחוּמְתָּא דְשִׁימְשָׁא".
מבואר בדבריו ששמו את הבצק על ראשם, והבצק נאפה מחום השמש. וכן ייסד בעל הפיוטים, ביוצר לשבת הגדול הגדול בפיוט 'יוצאי חפזון ספקם מזון' וז"ל: 'קיטוף העיסה בחררה קמוצה, רצופה בראשיהם שלא חומצה, שמש שזפתה ואכלוה מצה'.
אולם מהרמב"ן ומהאבן עזרא נראה שלא למדו כן, שכתבו שלא אפו את הבצק בדרך ואפו זאת רק בהגיעם לסוכות. ע"פ דבריו המחודשים של התרגום יונתן, מביא בס' ברכת אברהם (על הגדש"פ עמ' כד) טעם למנהג לעשות את המצות עגולות, שכך הייתה צורת המצות הראשונות של עם ישראל, שהיו כצורת ראשי אבותינו שעגולים הם.
בדרך אמונה (להגרח"ק שליט"א על הרמב"ם הל' בכורים פ"ו הי"ב) הקשה על דברי התרגום יונתן, מדברי הרמב"ם שם, שפסק שעיסה הנאפית בחמה פטורה מן החלה, שאינה קרויה 'לחם' ואין מברכין עליה 'המוציא', וא"כ כיצד יוצאים בזה ידי חובת מצה? ותירץ שם על פי הגמרא (ב"ב פד.), שהשמש מאדימה בבוקר כי חולפת ליד פתח הגיהנום ומקבלת את צבעה מאור האש שנמצאת שם, ובגמרא בשבת (לט.) אמרו שחמי טבריה נחשבים לחמי האור משום שעוברים על פתח הגיהנום, רואים מכל זה שאש הגיהנום הוא אש ממש. והנה יציאת מצרים הרי הייתה עם שחר, כמו שאמרו בברכות (ט.), וא"כ י"ל שעיסה הנאפית בחום השמש עם שחר דינה כנאפית באש, וחייבת בחלה, וברכתה 'המוציא' ויוצאים בה ידי חובת מצה.
(קב ונקי)
מאלו מים שתו בשבת באסיפת הרבנים בפולין?
אמרו להם חכמים: אם בשבת – כחמין שהוחמו בשבת, ואסורין ברחיצה ובשתיה
פעם באחת מהאסיפות הרבנים שהתקיימו בפולין לדון בצרכי הכלל, נשארו הרבנים אשר באו להשתתף באסיפה גם לשבת. והיה גוי אחד במלון שחימם מים עבור עצמו לשתות תה, ואחרי ששתה, הניח שיירי המים החמים שבקומקום והלך לו. וחשב אחד שהיה שם, לשתות את המים שנשארו בקומקום, על פי הסוגיה במסכת שבת (קכב.) שכן מלאכת הבישול נעשתה כאן ע״י הגוי לצורך עצמו.
אולם מרן הגאון רבי חיים מבריסק זצ״ל טען כנגדו, דבמה דברים אמורים בשאר מלאכות שעושה הגוי לצורך עצמו, שאז מותר גם ליהודי להשתמש בדבר, אבל בחימום מים ישנה גזירה מיוחדת במשנה בפרק כירה (לח:) שחמין שהוחמו בשבת אסורים ברחיצה ובשתיה.
(מרגליות הש"ס, עובדות והנהגות לבית בריסק ח"ב)
באיזו מנגינה שרו את המשנה כירה שהיסיקוה בקש ובגבבא?
חסורי מיחסרא והכי קתני
התפארת ישראל במסכת ערכין (פ"ד בועז א) אומר ולולא מסתפינא היה נראה לומר על פי מה שכתבו התוס' במגילה (לב. ד"ה והשונה) שהיו להן זמירות מיוחדים לכל משנה ומשנה. שהיה זה כדי לחזק את המשנה בכח הזכרון, כיון שהיו שונים את המשניות בעל פה אפילו בימי רבי [כרש"י ב"מ לג.]. וע"י הניגון נזכר היטב לשון המשנה, באשר שהיה הַזֶּמֶר מסודר לפי המלות והבבות שבמשנה.
ולכן כמה פעמים בחר התנא גם כן במלה זאת ולפעמים באחרת, הכל כפי מה שמתאים לקול השיר המיוחד לאותה משנה. ומטעם זה, לפעמים נשנית בבא שנראית יתירה במשנה זו ואין צריך לומר זו, וזה היה כדי לשקול בבות המשנה כפי הבבות שבפרקי השיר.
ומטעם זה ממשיך התפארת ישראל ואומר אף שהיה חסורי מחסרא הניחוה כך, מכיון שהיה מובן ממילא, דאל"כ יהיה מעשה לסתור, ואם היו מבלבלים את המילים, יתבלבל השיר המיוחד לה ויתבלבל הזכרון, ותשתכח המשנה חס ושלום, ובדבר זה יתורץ כמה קושיות ודקדוקים. ומסיים התפארת ישראל ואומר, שמור זה, דאם גם ברוב פעמים מונחים פנינים יקרים בשינוי לשון התנא, על כל פנים במקום שלא ידענו טעם אחר, נסתפק בטעם זה, שהוא גם כן אמיתי בעצמו.
כיצד הגה"צ רבי משה הלברשטאם הבין את התוס' הקשה בפרק כירה?
פרק כירה
שח הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: שמעו נא למעשה נורא המקובל בפי משפחת הגה"צ רבי משה הלברשטאם זצוק"ל חבר בית הדין של ה'עדה החרדית' בעיה"ק ירושת"ו – שמעתיו מחתנו הגאון רבי מתתי' דייטש אב"ד רמת שלמה שליט"א, וכך נמצא כתוב בפנקסיו שהעיד על עצמו שזכה לחלום מופלא, וכה כתב בפנקס החשבון הנפש שלו של שנת תשי"ז:
ביום י"ז שבט. "היום הוקשה לי יחד עם החברותא היקר רבי יעקב מאיר (שכטר) נ"י התוס' בשבת ריש פרק כירה קש וגבבא, ובלילה חלמתי שמורי ורבי הרה"ג מוה"ר שמואל ואזנער שיחי' אמר לי התוספות עם כל הפשט".
ומספר נכדו המופלג הגה"ח רבי יהודה דייטש שליט"א, שבאחד השיחים כשדיבר אודות ה'כתב' הנ"ל עם ה'חברותא' הגרימ"ש שליט"א, השלים הגרימ"ש את פרטי המעשה, שבאותה תקופה למדו בחברותא פעמיים ביום 'חמש שעות רצופות' – דבר יום ביומו אצל מורם ורבם הגה"ק רבי יהוד'לה הורוויץ זצ"ל מדז'יקוב. באחד הימים כשעסקו בפרק 'כירה' במסכת שבת נתקשו במשך כמה שעות בביאור אחד מדיבורי ה'תוספות' דשם, כל ביאור שעלה ביניהם הופרך מיד ממקום אחר… לעת ערב משגמרו את חוק לימודם ולא העלו במצודתם כל בירור בדברי התוספות, נשאו עיניהם השמימה בתפילה ותחנונים מעומקא דליבא, 'אבינו אב הרחמן, המרחם רחם עלינו, ותן בלבנו בינה… והאר עינינו בתורתך'…
ויהי ממחרת, משאך עלו 'זהרי חמה' להאיר על הארץ ועדיין עמד הגרימ"ש לקראת סיום תפילת שחרית בביהכנ"ס שב'מאה שערים', באמצע תפילת אשרי ובא לציון, והנה אתא ובא הגר"מ הלברשטאם בהתלהבות עצומה ובשמחה שלא מעלמא הדין, וצעק אליו: "סאיז דא מורא'דיגע נייעס (יש חדשות מסעירות) בא עמי אל מחוץ לביהכנ"ס ואספרם לך". ברגע הראשון נבהל הגרימ"ש – וכי מה אירע… אבל מיד ראה שהגר"מ מחזיק בידו גמ' פתוחה ובאצבעו הוא מראה על אותו התוס' שאך אתמול נתייגעו בהבנת דבריו, ובא לבשר לו כי נתגלה לו בלילה הביאור בדברי התוס'.
וכה סיפר לו הגר"מ: אתמול כשעליתי על יצועי לא הצלחתי לתת לעפעפי תנומה והתחננתי בדמעות שליש לפני הבורא, שאזכה להבין את דברי התוס' על בוריים, ואמרתי, אילו הייתי עכשיו בעי"ת בני ברק הייתי מחיש פעמי לבית מורי ורבי הגר"ש שליט"א שיואיל לבאר לי את דברי התוס'. ומתוך בכי זה שקעתי בשינה.
ואכן זכיתי שבחלומי נגלה לפני מורי ורבי וביאר לי את דברי התוס' בטוב טעם. על כן לא יכולתי לעצור בנפשי ובאתי הנה לפנות בוקר, כי היאך אוכל למנוע ממע"כ את התענוג הגדול של הבנת דברי התוס' עד בוא זמננו הקבוע ללמוד לפני הצהרים…
(באר הפרשה שופטים תשע"ז)
היכן נמצאת בארה של מרים?
הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל
מדוע זכתה מרים שהבאר היתה בזכותה ונקרא על שמה? הרבינו בחיי (במדבר כ ב) מפרש כי היה הבאר בזכות מרים שהיה לה זכות המים ממשה, שנאמר (שמות ב, ד) ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו. ומה שנסתלק עתה במיתתה ראיה שבזכותה היה עמהם ומכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר.
בארה של מרים – נמצאת בכינרת, בים התיכון, או באוקיינוס?
רש"י (במדבר כא כ) מביא בשם מדרש תנחומא: ונשקפה הבאר על פני הישימון, שנגנזה בימה של טבריא, והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים, והיא הבאר. מבואר מבואר ממדרש זה שבארה של מרים נמצאת בים כינרת, וכן נראה ממדרש ויקרא רבה (כב ד) שכל מי שהוא עולה על ראש הר ישימון ורואה כמין כברה קטנה בים טבריא, זו היא בארה של מרים. והנה בגמ' שבת (לה.) מובא שהרוצה לראות בארה של מרים, יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים וזו היא בארה של מרים.
ובחידושי הרד"ל במדרש רבה (שם) הקשה שהרי הר הכרמל הוא סמוך לים הגדול במערב ארץ ישראל, והבאר נגנזה במזרח ארץ ישראל קודם שעברו את הירדן והוא בימה של טבריה שבמזרח ארץ ישראל. וכתב שצריך להגיה במקום הר הכרמל הר ישימון.
ובספר עין התכלת (להאדמו"ר מראדזין זצ"ל עמ' ס"א) כתב לתרץ את הסתירה, ומחדש: שמכניסת ישראל לארץ, הבאר נגנזה בים כינרת, אולם בשעת החורבן שמעוף השמים עד בהמה נדדו, וגם הדגים גלו דרך התהום כמבואר בירושלמי ובמדרשים, אז ניטלה בארה של מרים מים כינרת ונגנזה בים הגדול סמול להר הכרמל.
(קב ונקי)
בספר שבחי האר"י (פ"ג) שנכתב ע"י רבי חיים ויטאל, מובא: אני חיים, כשבאתי אצל מורי זלה"ה ללמוד חכמה זאת ממנו, הלך מורי זלה"ה לטבריה ושם היתה ספינה קטנה, והוליכני מורי זלה"ה בה בתוך הים כנגד העמודים של בית הכנסת הישן, ולקח מורי זלה"ה טס אחד ומילא אותו מים משם מבין העמודים והשקה לי אותם ואמר לי עתה תשיג בחכמה זאת, כי אלו המים ששתית הם מבאר מרים, ואז התחלתי להכנס בעומק חכמה זאת.
הרמ"א (סי' רצט ס"י) מביא בשם הכל בו שיש הנוהגין לדלות מים בכל מוצאי שבת ולשתותם, כי בארה של מרים סובב כל מוצאי שבת כל הבארות, ומי שפוגע בו וישתה ממנו יתרפא מכל תחלואיו (כל בו). ולא ראיתי למנהג זה.
לְמה רומזות המילים 'עשרתם ערבתם הדליקו את הנר'
שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר
כידוע, שבת היא מעין עולם הבא (ברכות נז: ובעוד מקומות), בגמרא (סנהדרין צח:) למדנו כיצד יש להתכונן לזמן עתידי נשגב זה: "שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? יעסיק בתורה ובגמילות חסדים״. בדרך רמז יש לומר, שאותם דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת, דהיינו, ערב היום השביעי, העולם הבא, מכוונים כנגד התורה וגמילות החסדים.
עשרתם – כנגד גמילות חסדים, עשרתם והפרשתם לתת לעני. ערבתם ־ גם כן כנגד גמילות חסדים. ועל דרך שאמרו (שבועות לט.): ״כל ישראל ערבים זה בזה״. והרמ״ק ב״תמר דבורה״ (פרק א) דורש את המלה ׳ערבים׳ מלשון תערובת, שממש יש בכל אחד חלק מחברו. וכן אמרו חז״ל (כתבות יז ע״א): ״לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות״. הדליקו את הנר – כנגד עסק התורה, שנאמר: ״כי נר מצוה ותורה אור.
לכן אמר שצריך אדם לומר דברים אלו דוקא ערב שבת עם חשכה. ערב וחשכה, רומזים לגלות, צרות ויסורים [וירמזו גם לחבלי משיח], ודווקא אז, בשעת מבחן, בשעות קשות של צער ואתגרים – יש להתחזק בתורה ובגמילות חסדים.
(ומתוק האור – שבת ח"א)
מדוע דווקא לשלושת תנאים אלו היה ענין עם הרומאים
יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג
החידושי הרי"ם בספרו 'הזכות' מחדש חידוש גדול מי היו שלושת תנאים אלו.
מבואר שעשרת התנאים הרוגי מלכת נהרגו כדי לתקן את חטא מכירת יוסף. ושלושת תנאים אלו חזרו בחזרה, כי היו כמה דברים שהם עדיין לא תיקנו, ולכן חזרו לתקן אותם. רבי יהודה, הוא כנגד יהודה מי"ב השבטים. רשב"י, הוא כנגד שמעון מי"ב השבטים, ור' יוסי הוא כנגד יוסף הצדיק.
יהודה ראש המדברים, שאמר – מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו… לכו ונמכרנו לישמעאלים, אז הוא דיבר ! הוא כל הזמן מדבר! בשעה שנמצא הגביע באמתחת בנימין, מי מדבר? יהודה. בתחילת פרשת ויגש מי ניגש לדבר, ויגש אליו יהודה ויאמר. לכן יהודה נקרא ראש המדברים בכל מקום, הוא המדבר. לכן אמרו יהודה שעילה יתעלה – הוא ששיבח אותנו, נעלה אותו. למה לפי שהשבטים הורידו את יהודה, מגדולתו, ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו (בראשית לח א). ומי העלה אותו? אומר יעקב אבינו, גור אריה יהודה מטרף בני עלית, כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו (שם מט ט), הרים אותו יעקב אבינו בחזרה, ולכן יהודה, הוא ראש המדברים בכל מקום.
יוסי ששתק, גולה לציפורי. למה לציפורי, אומר החידושי הרי"ם יוסף לא שתק, שנאמר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, כיון שהביא את דבתם רעה אל אביהם, עכשיו הוא צריך לשתוק, בשעה שהוא שמע שאחיו אומרים על אביו (בראשית מד לא) עבדך אבינו, היה צריך לעצור אותם. כעת ר' יוסי שתק ולכן יגלה לציפורי. ציפורי זה לא שם מקום, אלא ציפורי, זה מכפר את טהרת המצורע שמביא לטהרתו שתי ציפורים. יוסף שדיבר לשון הרע על אחיו, לכן יגלה לציפורי, כדי לתקן את מעשי הפטפוט, כמעשי ציפורים.
ר' שמעון בר יוחאי אמר שכל מה שעושים הרומאים זה לצורך עצמם. אמר הקיסר שמעון שגינה יהרג. אומר החידושי הרי"ם, שמעון הוא זה שנתן את היוזמה להרוג את יוסף, אבל למעשה, לא הרגו אותו, כי שמעו לעצת יהודה למכור אותו. אבל אלמלא הוא לא היה מתחיל ביוזמה, לא היה מתחיל כל הענין הזה, של מכירת יוסף, לכן שמעון שיזם את כל הענין יהרג. אבל למעשה, לא הרגו אותו, אלא מה קרה, שתים עשרה שנים, ישב יוסף בבית האסורים. וכדי לכפר על זה שהוא התחיל את ענין המכירה, היה צריך ר' שמעון בר-יוחאי, ניצוץ נשמתו של שמעון, לשבת במערה שתים עשרה שנים, כדי לכפר על מה שישב יוסף הצדיק, בבית האסורים.
(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום שליט"א)
האם באמירת 'די' משתמשים בשפתיים?
והריקותי לכם ברכה עד בלי די – עד שיבלו שפתותיכם מלומר די
דברי הגמרא הם על פי הדרש, בעוד שלפי פשוטו מה פירוש המילים 'בלי די'. הגאון רבי חיים כהן רפאפורט, אב״ד אזסטדהא אומר שהנה ידוע שכל דבר הנמנה, הן במספר, הן במשקל והן במדידה, אפילו אם הוא מרובה מאוד ואף אם יש בו אלפי אלפים רבים, בכל זאת ככלות המניין שייך לומר עליו ״די״. לעומת זאת דבר שאינו נמנה כלל למשל חול אשר על שפת הים שלא ייספר ולא ימנה מרוב, לא שייך לומר עליו ״די״, שהרי אין לו מניין כלל. וזו כוונת הנביא כאשר הוא מנבא ״והריקותי לכם ברכה עד בלי די״, דהיינו שהברכה תהיה רבה כל כך – עד שלא יוכל לבוא לידי מספר כלל וממילא לא יהיה שייך לומר בו ״די״ כלל…
(כמוצא שלל רב ויקהל)
גם על המילים 'שיבלו שפתותיכם' קשה הרי אותיות 'די' אינם ממוצא השפתיים, ואף אם יהיה פיו פתוח כל היום ולא ינועו שפתיו כלל, אף על פי כן יוכל לומר תיבת 'די' כל היום. העץ יוסף (ד"ה שיבלו) הביא מהבגדי ישע שהקשה כך, ותירץ על פי המבואר בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ה) שיבלו השפתיים מלומר 'דיינו ברכות'. ויש לומר שגם כוונת הבבלי לומר שיבלו שפתותם מלומר 'די ברכות', ובתיבת ברכות אומרים אות 'בי"ת' שהיא ממוצא השפתיים. עוד הוסיף לתרץ (מכות כג: ד"ה עד) בשם ספר נפש יהודה, בהקדם מה שהוסיף להקשות מדוע אמרו 'מלומר' ולא אמרו בסתם 'לומר'. ובהכרח צריך לומר שהשפתיים יבלו מחמת שיהו פתוחות, ולא מחמת דיבורם, ולכן אמרו 'מלומר די', והכוונה שעל ידי אמירת די במוצאות אחרות שבפה יבלו השפתיים.
הבעל שם טוב (דברים יד כב) תירץ, שאכן מחמת שאין האותיות 'די' ממוצא השפתיים, לכן יבלו השפתיים מחמת אי השימוש בהם ומכך שתמיד תהיה שגורה מילת 'די' בפיהם.
(מתיבתא)
מדוע בחר הלל דווקא במצות ואהבת לרעך כמוך
בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור.
במימרא זו ישנם כמה שאלות: מדוע בחר דווקא מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' על פני שאר מצוות? ומדוע אמר לו על דרך השלילה – מה ששנוי עליך, לא תעשה לחבריך, ולא על הדרך החיוב וכמו שנאמר בתורה 'ואהבת לרעך כמוך'?
בספר סמא דחיי (דרוש ח) כתב שישנן בתורה תרי"ג מצוות ועוד ז' מצוות מדרבנן, סך הכל כת"ר (620) מצוות. אבל ידוע שאין האדם יכול לקיים את כולם בפועל, לדוגמא מצוות שניתנו לכהנים – ישראל לא יכול לקיימן, ומצד שני ישנן מצוות שניתנו לישראל וכהן או לוי לא יכולים לקיימן. אם ככה, איך יכול האדם לזכות לכל המצוות?
מונה הסמא דחיי ג' אפשרויות לכך: דרך א', ע"י חיבור לכלל ישראל – מה שנקרא 'חובת ערבות הדדית' וכאשר הכהן מקיים מצוה כזאת או אחרת, היא נזקפת גם לזכות הישראל וכן להיפך. דרך שניה, על פי דברי חז"ל (מנחות קי.) ש'כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם' – כאשר האדם עוסק בלימוד המצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים את המצוה עצמה. ממילא, אם הישראל לא יכול לקיים את המצוות שניתנו לכהנים או הלויים, אם הוא ילמד אותם יחשב לו כאילו הוא קיימם. דרך שלישית, באמצעות גלגול; אדם נולד כהן ומסתלק לבית עולמו לאחר 120 שנה. היות והוא רוצה לקיים את שאר המצוות, הוא מבקש לחזור לעולם בגלגול נוסף בתור ישראל כדי שיוכל לקיים את המצוות שחסרו לו;
אומר הסמא דחיי, זהו שאמר הגר 'למדני כל התורה על רגל א' – ר"ל שיוכל לקיים כל התורה בפעם אחת שלא יצטרך לסבול צער גלגול, ואמר לו 'ואהבת לרעך' וכיון שיהיה אהבה בינו ובין כל ישראל, הרי חזי לאצטרופי ונחשב כגוף א' בקיום המצוות. 'ואידך' ר"ל עוד תקנה 'זיל גמור', וע"י עסק התורה תוכל לקיים כל תרי"ג מצוות…
הדבר אברהם אומר (חלק הדרוש, דרוש לחג השבועות) שמבואר שהעיקר מה שלא רצו האומות הקדמוניות לקבל התורה הוא משום הדינים של בין אדם לחבירו, לא תרצח ולא תגנוב וכו', לפיכך כשבא אותו גוי לפני הלל ובקשו: "למדני כל התורה כולה על רגל אחת", בכדי שיראה אם נאותה היא לפניו לקבלה, ידע הלל שהעיקר מה שֶׁיִּכְבַּד עליו הוא החלק שבין אדם לחבירו, ולכן השיב לו בתור הקדמה כוללת ואמר לו שבחלק הזה נכלל בהאי כללא רבא: "דעלך סני לחברך לא תעביד" ואידך רק פירושא הוא – זיל גמור".
ומדוע אמר לו על דרך השלילה – מה ששנוי עליך, לא תעשה לחבריך, ולא על הדרך החיוב וכמו שנאמר בתורה 'ואהבת לרעך כמוך'?
ואומר החידושי הרי"ם (קדושים ד"ה 'ואהבת') – ויש לומר כי המושג העליון אשר שכלו של הגוי מסוגל להגיע אליו, הוא הצד השלילי שלא יעשה לזולת רעה שהיתה עשויה להכאיב גם לו, אולם להשיג גם את הצד החיובי, שיאהב את הזולת ממש כמו שהוא אוהב את עצמו, זהו כבר למעלה משכלו, וכשאמר הלל לקרב את הנכרי ולהכניסו תחת כנפי היהדות מוכרח היה לפנות אליו בלשון זו, ההולמת את מדת השגותיו.
ראיה נפלאה לדבריו, נוכל למצוא בדברי אבימלך כאשר הוא דיבר עם יצחק אבינו; אמר לו אבימלך: {בראשית כו, כט} אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'.
נשאלת השאלה – מה פירוש הדבר, שגוי אומר לך: "עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם" ?
פירוש הדבר, אומר לך הגוי: "אם שחררתי אותך בשלום – בלי מכות, תגיד תודה!"
(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום שליט"א)
מהי הדרך להיות בשמחה?
ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה
הכתב סופר (שו"ת או"ח סי' כז) מקשה, וכי מעשי הקב"ה כמעשי בשר ודם שמואס ומרחק את מי שפניו זועפות ולבו נשבר בקרבו? אדרבה, הרי הקב"ה 'שוכן את דכא'. אלא, כי מי שהוא בשלימות האמונה לא יכאב לבו ולא תתבלבל מחשבתו אם יבואו עליו אחד מהמקרים והצרות, ומי שכואב ונאנח ומצטער – יש בו חסרון אמונה ובטחון. על כן אמרו ז"ל 'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה' – במי ששמח לבו על ידי שבטוח הוא בה' כי לטב עביד, אף על פי שאינו רואה איך ומה.
וממשיך הכתב סופר שזהו הפירוש בפסוק 'ויהי ה' את יוסף' (בראשית לט ב) שאף בעת הצרה, השרה ה' שכינתו עליו, ומדוע? כי תמיד היה בשמחה, והאיך היה בידו להיות בשמחה בתוך הצרות, ע"י שהחשיב את עצמו איש מצליח, באמונתו שמאת ה' היתה זאת להיטיבו באחריתו, וממילא קיבל הכל באהבה ובשמחה ולכן – ויהי ה' את יוסף, שהשרה עליו את שכינתו.
השפת אמת (פר' וישב תרמ"ו, תרס"א, מקץ תרנ"ח) מרחיב עוד ואומר שבודאי היה ביד יוסף הצדיק לעשות תחבולות לצאת מבית האסורים, כי חכם גדול היה, וגם עשיר, שהרי היה בידו כל אשר לפוטיפר, ומסתמא היה יכול להציל עצמו מבית הסוהר, רק מאחר שהאמין כי כך הוא רצון ה' – שישב בבית האסורים, על כן 'היה שם' בלא תחבולות לצאת, והיינו דכתיב 'ויהי שם בבית הסוהר – בהווייתו היה שם', ואכן בזכות שלא ביקש לו תחבולות רק בטח בה' לכן הייתה גאולתו קודם הזמן.
פעם אמר אברך להגה"צ רבי זלמן בריזל זצ"ל מיקירי קרתא דשופריא בלכתו ברחובה של עיר: "ר' זלמן, לפי 'מצב רוחך' נראה כאילו די גאנצע גאס איז דיינע (כאילו רחוב העיר עם כל החנויות והבנקים שייכים לך, ולכן הנך כל כך שמח וטוב לב)", ויענהו ר' זלמן: "אכן, נכון הדבר, כל הרחוב שלי הוא, אלא שחס הבורא עלי, שלא אצטרך לשאת לבדי את כל ה'עול' מניהול החנויות והבנקים למיניהם, על כן העמיד עבורי אנשים לשמש אותי בכל מקום ומקום, אחד יעמוד על משמרתו בסופרמרקט, ומשנהו בבנק וכו', ואם תרצה אראה לך כי כנים דברי".
נכנס עמו ר' זלמן לאחת החנויות, ואמר למוכר: "הבה לי כיכר לחם!" תיכף נתן לו המוכר את מבוקשו כשר' זלמן נותן בעדם כמה פרוטות, לאחמ"כ נכנס עמו לבנק ויהי אך נקב בסכום מעות הנצרך לו מיד נתמלאה בקשתו. ביוצאם משם הושיט ר' זלמן את ידו לטקס'י (מונית) והנה הוא עומד לפניהם לשרתם. אמר לו ר' זלמן בניגון של שמחה: "הראית לדעת כי 'מלך' אנכי, וכל העם עומדים הכן לשרתני, כשרק אפצה את פי באיזה בקשה שהיא. וכי מדוע לא אהלך כשבת שחוק נסוכה תמיד על פני?!…"
(באר הפרשה)
על איזו תכנית חיסכון המליץ הגאון מוילנא?
כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה
התוספות יו"ט (פ"ב מ"ה) דן בכוונת הלשון 'כחס', רש"י (להלן לא: ד"ה לעולם) בתוך דבריו כתב 'כי חס על הנר', הר"ן (ד"ה המכבה) כתב 'כשהוא חס על הנר', וביאר התוי"ט ששניהם משמעם אחד, שיש לפרש כוונת רש"י מלשון 'משום' או 'אם'.
הסבר נוסף כתב התוספות יו"ט, שהלשון 'כחס על הנר, כחס על השמן וכו' הוא לשון השוואה, שהחס על הנר והחס על השמן דינם שוה כמו החס על הפתילה, שחייב. וכעין מה שנאמר 'כמוך כפרעה' ובמקומות נוספים שנאמר בהם כמוך, שהכוונה בכולם להשוות הדברים זה לזה בשויון גמור. וכוונת תנא קמא, שכשם שהחס על הפתילה חייב, שבזה גם רבי יוסי מודה, כך לדעתו גם החס על הנר והחס על השמן חייבים.
וידועים דברי הגאון מוילנא מדוע נכתב כ'חס על הנר, כ'חס על השמן עם כ"ף הדמיון, על פי דברי הגמרא בביצה (טז.) שכל הוצאות של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאת שבת וימים טובים, שאם פוחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. נמצא שאם היה מאמין באמונה שלימה בדברי חז"ל לא היה חס על הנר ועל השמן ועל הפתילה, ובאמת הוא לא מרוויח כלום במה שמקמץ על ורק בקטנות אמונה שלו נדמה לו שמרויח במה שחס על הנר. וזה הלשון כ'חס, דהיינו שרק נדמה לו שחס על הנר.
מי היה יצרן הנעליים של בני ישראל במדבר?
עורות תחשים
הרא"ם על הפסוק 'וערת תחשים' (שמות כה ה) מביא את דברי הגמרא בסוגייתנו שתחשים מין חיה, ולא היתה אלא לשעה. ומוסיף הרא"ם ואומר על הפסוק ביחזקאל (טז י) 'וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תַּחַשׁ' שמשמע שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היתה החיה ההיא נמצאת והיו עושים ממנה מנעלים.
הדברי יחזקאל שרגא (תנינא פרשת תרומה) הביא את דברי הרא"ם וכן את דברי התרגום יונתן ביחזקאל 'וִיהָבֵית מְסַן דִיקַר בְּרַגְלֵיכוֹן', פירוש, נעלי כבוד. ותמה מהו הכבוד וכל הענין של התחש, ומפרש על פי המדרש (בראשית רבה יט ה) שחוה האכיל אתה כל הבעלי חיים מעץ הדעת, וכשהקדוש ברוך הוא השרה את שכינתו על ישראל במשכן התקנאו המלאכים בעם ישראל, וכדברי הזוהר שכל המדבריות היו מלאים בחיצונים ושדים ורוחות, והיה חשש גדול מקנאת המלאכים שלא יזיקו את בני ישראל, ולכך הורה השי"ת לכסות את כל הכלים בעור תחש מלמעלה, כי העור תחש לא היה בשעה שאדם הראשון אכל מעץ הדעת, כי נברא לשעתו אחר שיצאו ממצרים, וא"כ היה דבר קדוש ביותר והיה יכול להיות מחיצה שלא יראו המלאכים דרכו.
ומוסיף ושואל על לשון הפסוק בפרשת כי תבוא 'לא בלו שלמותיכם מעליכם' – לשון רבים, ובהמשך הפסוק בנעלים כתוב לשון יחיד 'ונעלך לא בלתה מעל רגלך'. ומיישב את הפסוק בפירוש נפלא, שמלות – היו להם מיוחדים לשבת קודש, לכן כתיב לשון רבים, כי היו להם כמה שמלות. אבל נעליים שהיו מתחש שהיה בו קדושה עליונה מאד, ונעל זו לא היו מחליפין לשבת קודש מפני קדושתו הגדולה של התחש, לכן כתוב לשון יחיד.
אימתי כסות לילה חייבת בציצית
וראיתם אותו פרט לכסות לילה
בספר 'לחם אשר' בפרשת שלח כותב טעם למנהגם של ישראל אשר תורה הוא, שנוהגים להביט בציצית ולבדוק אותה אחרי קידוש הלבנה. דהנה קיימא לן דלילה לאו זמן ציצית הוא משום שחז"ל דרשו מהפסוק 'וראיתם אותו', פרט לכסות לילה שאינו יכול לראותם, ופטור מן הציצית. אמנם כל זה רק עכשיו שעדיין לא נתקן פגם הלבנה, והירח הוא במיעוטו ואינו מאיר את חשכת הלילה. אבל כאשר נזכה שיהיה אור הלבנה כאור שבעת ימי בראשית, ממילא גם כסות לילה תהיה מחויבת בציצית, כי אז שפיר נראה את הציצית גם בלילה אשר כיום תאיר. לכן כדי לחזק את תקוותינו אשר על זה אנו מבקשים מה׳ בעת קידוש הלבנה שיהיה אור הלבנה כאור החמה, אנו מביטים בציצית ובודקים אותה, לרמז על תקותינו החזקה שאנו מקווים בכל יום לעת התיקון במהרה בימינו שנוכל לקיים מצות ציצית גם בלילה.
(מתיבתא)
האם מותר לשרוף חמץ שהוא טבל בפסח למרות ההנאה מן הכילוי?
אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צריך לומר בשבת.
הרשב״א תמה מה שייך לומר על דבר כזה 'ואין צריך לומר בשבת', הרי עיקר האיסור כאן משום שנהנה מטבל בהנאה של כילוי, ובזה שבת וחול שווים, ואין בשבת איסור יותר מבימות החול, ובשו״ת מנחת יצחק (ח׳׳ז סי׳ מ׳׳ז) תמה יותר, אדרבה בחול הוא כל שכן משבת, כי בשבת היה מקום לומר שלצורך מצוה התירו, כמו שהתירו תרומה טהורה לזר להדליק נר חנוכה וכדברי הרמב׳׳ם (תרומות פי״א הי״ח), והגמרא היתה צריכה לומר 'ואין צריך לומר בחול' משום שאין מצוה בהדלקתו.
ותירץ בעונג יום טוב (סי׳ נ) שהסיבה שבשבת יש יותר איסור, משום שלא זו בלבד שעובר על איסור הנאה של כילוי בטבל, אלא שעל ידי זה גם אינו מקיים מצות הדלקת נר שבת משום שזוהי מצוה הבאה בעבירה, שהרי גם באיסור דרבנן אנו אומרים שמצוה הבאה בעבירה לא יצא ידי חובתו. ומוסיף שם עוד שלא שייך לומר בזה מצוות לאו ליהנות ניתנו, כי זה שייך רק באיסורי הנאה, אבל בטבל אין איסור הנאה מלבד הנאה של כילוי, ובזה אין את ההיתר של מצוות לאו להנות ניתנו.
ומובא בשם הגרש"ז אויערבאך (כרם ציון ח"ג) שאדם שמוצא טבל חמץ בפסח והוא מבער אותו מן העולם, הרי הוא בודאי נהנה מן הכילוי, בכל זאת אין זה נחשב להנאה, כי עיקר הכילוי הוא לשם מצוה ולא לתכלית הנאה, וא"כ אין איסור בכך שנהנה מן הכילוי.
(מתיבתא)
מה הקשר בין צלופחד לרבי יהודה ברבי אלעאי ולחסיד אחד
כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה'.
רש"י מפרש מה הם אותם סדינים? סדינים של פשתן ובהן ציצית של תכלת.
בתנא דבי אליהו רבה מובא, שהקב"ה שאל את משה רבינו, מה הסיבה שהמקושש חטא? ומשה רבינו השיב לו שאולי הסיבה היא שביום חול אנשים הולכים עם תפילין על הראש והזרוע, ויש להם כל הזמן אימת ה' עליהם, לכן הם לא חטאו. אבל בשבת שלא הולכים עם תפילין, לכן הם חטאו. אמר הקב"ה אוסיף מצוה נוספת – מצות ציצית. גם אדם שאין לו בגד של ארבע כנפות, והוא לא מחויב בציצית, בשבת הוא יתעטף בציצית במיוחד, וע"י זה הוא יזכור את הקב"ה כל השבת. ולכן הלביש ר' יהודה בר אלעאי על עצמו ציצית בכניסת השבת, וכן בימינו חלק ממנהגי יהודי תימן, וחלק ממנהגי אנשי ירושלים, שמתעטפים בציצית בערב שבת, וכך נוהגים גם חלק מחסידי לעלוב.
הגמרא לקמן (קנ:) מספרת על בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה ונעשה לו נס ועלתה בו צלף. ואומר החיד"א בספרו 'דבש לפי' והחסיד הזה היה צלופחד שחילל שבת והוא היה המקושש, ונתקן על ידי החסיד הזה שבא לידי ניסיון ונתגבר על יצרו ושמר את השבת. 'צלף אחד' בא לרמוז, שאותו חסיד היה צלפחד. חז"ל אומרים (ב"ק קג:) שכל מקום שכתוב 'חסיד' בש"ס, הכוונה לשני יהודים – או ר' יהודה בר עילאי, או ר' יהודה בן בבא. ובספר הגלגולים של האר"י הקדוש, שצלופחד ירד לעולם הזה, כר' יהודה בר עילאי, ולכן כתוב בסיפור 'מעשה בחסיד אחד', זה ר' יהודה בר עילאי.
למה הגמרא מספרת, רק על התנא ר' יהודה בר עילאי שהוא ישב בטלית המצויצת?! כי הוא צלופחד המקורי, והיות וצלופחד המקורי, הוא זה שחילל שבת, ומה שכתוב בתנא דבי אליהו, שאמר הקב"ה למשה רבינו למה צלופחד חילל שבת, אמר לו משה בגלל שלא היה לו תפילין, אמר הקב"ה אתן להם ציצית. היות וצלופחד הוא 'המעשה בחסיד אחד', וצלופחד הוא ר' יהודה בר עילאי, לכן הקפיד ר' יהודה בר עילאי להתעטף בסדין המצויץ, כדי לתקן את מה שעשה צלופחד, כתוצאה מזה, שלא היתה לו ציצית.
(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום)
איך קראו בסיביר את ההפטרה?
המפטיר בנביא
בספר חשוקי חמד מביא מעשה שהיה בסיביר שקראו בתורה במנחה בתענית ציבור אחד, מהם עלה למפטיר והתחיל לברך ברכות הנביא ולאחר מכאן נתברר שאין שם חומש או נביא לקריאת ההפטרה, והבעל קורא התחיל לקרוא את כל ההפטרה בעל פה, כי הרי 'דרשו את ה' בהמצאו' היא הפטרה השגורה בפי כל, וקוראים אותה ה' פעמים בכל שנה בתעניות ציבור.
אחרי שגמר לקוראה בעל פה נסתפק אם לברך את ברכת ההפטרה, כי יש לדון אולי קריאה בע"פ אין לה שם קריאה והוי ברכה לבטלה.
ואמר הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שנראה לחוש שהברכות הראשונה והאחרונות הם לבטלה ואסור לאומרם, כי בקושי התירו הפוסקים לקרוא את ההפטרה שלא מתוך נביא ושלא מתוך תנ"ך, ועל כל פנים מתוך חומש יש לקוראה, אבל בעל פה ממש, הוי דברים שבכתב שאי אתה רשאי לאומרם בעל פה, וגם ברכותיו לבטלה.
והביא את דעות הפוסקים בענין זה, שמדברי הלבוש שהביא המשנה ברורה (סי' רפד סק"א) משמע שהנביא צריך להיות כתוב ככל הלכות ספר תורה או מגילה, אבל כשהוא בעל פה לא די שעבר על איסור של קריאת דברים שבכתב בעל פה, גם לא יצא ידי חובת ההפטרה. והמגן אברהם והט"ז כתבו שלגבי קריאת הפטרה גם דפוס ונייר מועיל אבל לא בעל פה.
אולם האליה רבה (סי' רפד סק"ב) כותב שיכול לקרוא את ההפטרה בעל פה אם אי אפשר אחרת, וכן המנחת יצחק (ח"ג סי' יכ) דן אם בר מצוה סומא יכול לקרוא הפטרה בעל פה, ומביא שיטות הפוסקים (מהרנ"ח ח"ב סימן עג, שער אפרים שער ט ס"י) שבלית ברירה יקרא על פה. ומשמע מדבריהם אומר הרב זילברשטיין, שגם יברכו את הברכות.
ולאותה קבוצת שבויים יש לייעץ שאותו בעל קורא שזוכר לומר את ההפטרה בעל פה, יכתוב את ההפטרה על גבי נייר ואח"כ יקראנה מתוך הנייר, ודומה להפטרה הנדפסת בחומש, וכל שכן כאן כשיכתוב לשמה אולי עדיף מקריאה מהנדפס.
ממתי התחילו לחבר את היום והלילה בלימוד תורה
לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן.
הבעל הטורים (שמות יג כב) כותב שפעמיים מופיעה בתורה הלשון 'לא ימיש', כאן לגבי העננים, ופעם נוספת לגבי יהושע נאמר (שמות לג יא) שלא ימיש מתוך האהל.
וזה בא ללמדנו שכמו שהעננים משלימים זה את זה, כמובא בגמרתינו וברש"י שעמוד הענן שמשמש ביום בא עוד קודם שמאיר היום, ועמוד האש שמשמש בלילה מתחיל להאיר עוד קודם שבא הלילה, כך יהושע היה משכים בבוקר בעוד לילה ללמוד, ובערב היה מקדים בעוד היום ללמוד, ועל כן זכה לילך לפני העם.
והנה במשנה ברורה (סי' א' סק"ב) הביא מהשל"ה שעל פי סוד, יש לחבר יום ולילה בתורה או בתפילה הן בבוקר והן בערב .ונראה יסוד להנהגה זו בדברי בעל הטורים כאן, שכך נהג יהושע.
הנהגה זו של לימוד בעת החיבור בין היום לילה ובין הלילה ליום, מצאנו כבר באבותינו כדאיתא במדרש (מדרש תהילים מזמור א') אמר ר' ברכיה אף אבותינו הראשונים קבעו את המשנה, שהיו יושבים ביום שהוא נוטל מן הלילה, ובלילה שהוא נוטל מן היום.
ובהעמק שאלה לנצי"ב (שאילתא קמג ב) הביא מדרש זה, וכתב שם שנראה שמה שנאמר ליהושע (יהושע א ז) "והגית בו יומם ולילה", הכוונה על זמן החיבור בין יום לילה ולילה ליום, עי"ש.
בספר 'מנחת יהודה וירושלים' (קובץ ד"ת וחסידות מכ"ק האדמו"ר בעל השפע חיים זיע"א מקלויזנבורג, שיעורי חומש רש"י עמ' רח) מביא שאמר לו אביו רבי צבי הירש זצוק"ל שמיום עמדו על דעתו לא היה ישן בחיבור מיום ללילה או מלילה ליום.
(קו ונקי)
מה הקשר בין המקושש עצים לפרה אדומה
וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו.
ובתוס' (ד"ה לאורה) מובאת 'ברייתא דמלאכת המשכן' שבימי דור המדבר היה די להסתכל על קנקן חרס או חבית מבחוץ כדי לדעת מה יש בתוכם, ע"י האור הגדול שהאיר עמוד האש.
בספר כמוצא שלל רב (במדבר עמ' רכא, רפא) מביא מהשו"ת בית יצחק, שעל פי דברים אלו ניתן ליישב מספר קושיות. התוס' במסכת מכות (ז.) אומרים בדברי רבי טרפון ורבי עקיבא שאילו היה סנהדרין בימיהם לא היה נהרג אדם מעולם, ובמחלל שבת היו שואלים את העדים אם ברי להם שהמחלל אינו טריפה, ועדות שאי אתה יכול להזימה היא. והקשה הבית יצחק, א"כ איך נהרג המקושש עצים במדבר, מנין שלא היה טריפה. ועוד הקשה בפרשת פרה אדומה, התרגום יונתן (במדבר יט ג) אומר שאלעזר הכהן בדק אותה מי"ח טריפות, והלא סוגיא ערוכה היא בחולין (יא.) ששורפים אותה שלימה.
ולפי דברי 'ברייתא דמלאכת המשכן' שהביאו התוס', מיושבות שתי הקושיות היטב, כיון שבדור המדבר היה אור כ"כ גדול שהיה ניתן לראות ל'עומקן של דברים', יכלו לראות על המקושש שאינו טריפה, וכן לבדוק את הפרה אדומה משמונה עשרה טריפות.
מה הקשר בין נס פך השמן לסוף זמן ההדלקה – 'עד שתכלה רגל מן השוק'?
מאי חנוכה וכו' דלא למספד בהון
הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א אמר על דברי גמרא אלו, מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון". כוונת הדברים הם בדרך צחות היא כי היות וימי החנוכה חומקים עוברים תחת ידינו בצורה כה מהירה מוטל עלינו להיזהר ולהישמר בתכלית הזהירות לא להפסידם, אחרת נאלץ להספיד ולקונן על כך על שלא הספקנו לנצלם כראוי.
ועוד הוסיף ואמר, נר חנוכה – מצוותה משתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק, הנה בכל התורה לא מצאנו 'שיעור' מעין זה – לתלות ההלכה ברגלי עוברי הדרכים, ומדוע לא כתבו 'שיעורו עד מחצית השעה', כשאר שיעורי חז"ל? ומבאר הרה"ק הרמ"ל מסאסוב זי"ע (משנת הרמ"ל סו"פ וישב), שמרמז לכל המהלכים בשווקים וברחובות לתור אחר הפרנסה, ואמר להם התנא, דעו נא, האף אומנם שנצטוויתם על 'השתדלות', מ"מ יש לכם ללמוד מהניסים שאירעו בימים אלו, פך שמן אחד שלא היה בו סיפוק אלא כדי הדלקת יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, הרי לך שהכל תלוי במוצא פי ה' – וברצותו ישלח ברכה אף במועט. מעתה יש לכם להבין ולהשכיל, שלא כל המרבה בסחורה יעלה ויבוא לבמתי העושר והאושר, כי הכל תלוי ברצון הבורא אם רב אם מעט… על כן 'תכלה רגל מן השוק' – להפסיק לכתת כל כך את 'רגליכם' יומם ולילה 'בשווקים' וברחובות, בחיפוש אחר הפרנסה, כי הכל מאת הבורא אחד המרבה ואחד הממעיט, ובידיעה זו תכלה רגל (כלומר השתדלות יתירה) מן השוק.
(באר הפרשה)
מדוע מזכירים את שמותיהם של עשרת בני רב פפא ב'הדרן' של סיום מסכת?
אמר רב פפא, הלכך בעינן רוב עוביו ורוב היקפו
בסיום מסכת נהגו לומר את שמותיהם של עשרת בני רב פפא, בספר 'מטעמים' (ערך לימוד א') כתב טעם לכך, שעשרת בני רב פפא נכחו בסיומא דסדר הש"ס שסידרו רבינא ורב אשי, ונתנו להם רבינא ורב אשי כל מסכת לבקר ולהגיה אם יש בה טעות ומשגה, ולאחר שבִּקרו והגיהו כל מסכת, חתמו את עצמם בשמם, למען תהיה לעדה כי ברורה ונקייה. ולכן, כשאנו מסיימים את המסכת, קוראים אנו את שמם של העדים החתומים על מסכת זו שהיא מוגהת ומתוקנת, הלא המה עשרת בני רב פפא.
הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין מביא טעם נוסף בשם חמיו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ששמע מהרב מטעפליק זצ"ל, שהנה מצאנו בש"ס עשר פעמים, שכאשר היתה מחלוקת בין חכמים על הנוסחה הנכונה של ברכה מסוימת, או גם מחלוקות בעניינים אחרים, פסק רב פפא ואמר שצריך לנקוט למעשה כמו שתי הדעות. 'אמר רב פפא, הלכך נימרינהו לתרווייהו'.
הסיבה שהביאה את רב פפא לפסוק בדרך זו, היא משום שחשש לכבוד התורה של שני האמוראים, ולכן פָּסַק שיש לומר את שתי הנוסחאות. וכיון שרב פפא הראה בכך עד כמה הוא חס על כבוד התורה וחכמיה, זיכו אותו מן שמיא בעשרה בנים גדולי ישראל; ולכן גם מזכירים זאת בסיום מסכת, שהוא מעמד שכל כולו כבוד התורה, כאשר הלומדים מוכיחים את אהבתם הגדולה ללימוד תורה, וששום דבר לא עמד בפניהם בדרך להשלמת המסכת.
(ופריו מתוק פרשת כי תשא)
האם ייתכן אופן שפיקוח נפש לא ידחה חילול שבת?
אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת
המגן אברהם (סי' רמח ס"ק יד) לומד דין מגמרא זו, שאם יצאו בשיירה בתוך שלוש ימים משבת, יש מחמירים שלא לחללה אפילו בסכנה. ותמהו האחרונים הלא פיקוח נפש דוחה כל איסורים שבתורה, ותירץ ר' אלחנן וסרמן בקובץ הערות (סי' כג אות ג) שבדין פיקוח נפש דוחה כל איסורין שבתורה, אין הכוונה שהותר לעבור עבירה אלא שנדחה האיסור ואין כלל עבירה, ולו יצוייר שבמקום פיקוח נפש יצטרך לעבור עבירה שתישאר בעינה, לא הותר לעבור עליה. א"כ במקום שהכניס עצמו לאיסור, האיסור בעינו עומד ואם יחלל שבת נמצא שעבר על איסור בזה שהכניס את עצמו לסכנה. ובאופן שכזה אין הפיקוח נפש דוחה את האיסור.
והקשה עליו הגרש"ז אויערבאך (מנחת שלמה ח"א סיז סק"ד) שאם יסתכן וימות אינו מרוויח בזה כלום שמחליף דחיית שבת מפני פיקוח נפש בעוון חמור של מתחייב בנפשו.
והעיר על דבריו הגאון ר' אשר ויס (קובץ בשבילי הרפואה ח עמ' סח) שצריך עיון בתמיהתו דמה לנו אם 'הרויח' או לא, וכוונת ר' אלחנן לומר שכיון שאין איסור ההפלגה והיציאה נדחים ע"י פיקוח נפש, ממילא אין בו דין של פיקוח נפש הדוחה את כל התורה, גם אם יעבור עי"ז על איסור חמור יותר, מכל מקום דינו בשב ואל תעשה. ומסיק שנראה מדברי הגרש"ז דפשוט שמותר לעבור על איסור קל בקום ועשה כדי להימנע מאיסור חמור בשב ואל תעשה וצ"ע למקור דין זה האמור באיסור דאורייתא.
(דף על דף)
נוסעים לשבת – האם מותר להשאיר בבית טייפ דלוק עם קולות שיחה כדי להבריח גנבים פוטנציאלים?
מפני שמשמעת את הקול
הגמרא אומרת שאסור לתת חיטים בריחים מבעוד יום השבת על מנת שיטחנו מעצמם בשבת משום שהריחים משמיעים קול, ומפרש רש"י: מפני שמשמעת את הקול, ואוושא מילתא בשבת, ואיכא זילותא.
הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בספרו חזון יחזקאל חוקר מהי הזילותא? האם עצם השמעת הקול, קול של מלאכת שבת זה הזלזול או שהזילותא היא בזה ששומעים את קול המלאכה ויאמרו שבשבת התחיל את המלאכה ולא אכפת לו מקדושת השבת וממילא יש כאן זלזול בדיני שבת. הנפקא מינה היא בדברים המשמיעים קול אך ברור לשומעים שהופעלו מערב שבת וכדלהלן.
ומוכיח מדברי הרמ"א (או"ח סי' רנב ס"ט) שכתב: ומותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגער מערב שבת אע"פ שמשמיע קול להודיע השעות בשבת כי הכל יודעים שדרכן להעמידו מאתמול. א"כ מוכח מהכא שהזילותא היא שיש כאן זלזול בשבת שיאמרו שבשבת התחיל המלאכה, כי אם השמעת הקול עצמה היא הזילותא בשבת, מה מועיל זה שהכל יודעים שדרכן להעמידו מאתמול. ולפי זה מסיים בעל החזון יחזקאל, אין השמעת קול אסורה אלא בדבר שיש בו איסור לעשותו בשבת.
ובספר ופריו מתוק (פרשת נצבים) מביא שאלה שנשאל הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין ע"י משפחה שעוזבת את ביתה לשבת ובעקבות גניבות שאירעו לאחרונה בשכונתם בשבתות היתה להם עצה שיקליטו את קולות בני הבית המשוחחים ביניהם באחד מימי החול וכך ישאירו רמקול דולק ליד הדלת בשבת, ומה גם שאיש לא ידע שקולות אלו הם בהקלטה, ומה עוד שהרמ"א כתב להקל במקום הפסד, אך הרב זילברשטיין השיב להם שכיום שקיימות מערכות שמירה ומיגון משוכללות, וניתן להישמר מגנבים בדרכים אחרות, לא כדאי להשתמש בהפעלת והשמעת הקלטות, ויתכן שבשימוש בהיתרים כאלו, קיים חשש בפריצת חומת השבת הקדושה, ולמעשה הדבר מסור להוראת גדולי הדור. וכך גם ענה לאבא שנבצר ממנו להשתתף עם משפחתו בליל הסדר ורצה לקיים את מצות והגדת לבנך ע"י הקלטה שיספר להם בה את סיפור יציאת מצרים במתיקות באופן חי ומוחשי, ויכוונו את הטייפ עם שעון שבת שיתחיל לפעול בשעת אמירת ההגדה, ונענה, שעדיף שימנה שליח שיספר לבניו את סיפור יציאת מצרים משום חשש השמעת קול וזלזול בכבוד יו"ט.
מי היא שזכתה שנאמר עליה בליל הסדר והיא שעמדה?
גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן
כתוב בהלכה לגבי ליל הסדר– "יכסה את המצות ויגביה את הכוס, ויאמר והיא שעמדה".
אומר הרב וולקין – יושבים בלילה הזה כל המשפחה ליד שולחן אחד; הסבא עם הבן, הסבא עם הנכד, הסבא עם הנין; 50-60 איש ב"ה, נותנים שבח והודאה לקב"ה שהוציא אותנו ממצרים. אתה רוצה לדעת איך ניצלנו ? איך אנחנו כאן, אחרי אלפי שנים?
"והיא שעמדה" – כיסינו את הפת, לא השתמשנו בפת של עכו"ם. גם את היין שמרנו, שלא נשתה ביחד עם אומות העולם. "והיא" – זה הדבר שהציל אותנו! "שבכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותינו … והקב"ה מצילנו מידם" – למה ??? כיון שאנחנו נזהרים, שלא להידבק באומות העולם !
אומר הקב"ה – אם אתם מבדילים את עצמכם, אני שומר עליכם. אבל אם אתם מתערבבים איתם; {תהלים קו} וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מִמַעֲשֵׂיהֶם – אז אדאג להביא את השנאה של אומות העולם עליכם! אני אדאג שהם ישנאו אתכם, וככה אציל אתכם, שלא תתערבבו בגוים !
אומר המשך חכמה – עם ישראל, ביציאת מצרים, נקרא בשם 'גֶּפֶן', שנאמר {תהילים פ, ט} גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיע; מה היסוד של הגפן? שהוא לא מקבל הרכבה משום עץ שאינו מינו; הייחודיות שלו שהוא 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן'. היות והיין הוא המסמל את ההבדלות של עם ישראל מאומות העולם, לכן כשקבעו את ארבע לשונות הגאולה, בחרו חז"ל דוקא ביין.
(הרה"ג ר ברוך רוזנבלום שליט"א)
עצת בלעם לבסוף היתה להכשיל בני ישראל בבנות מואב, 'וילך שפי' מובא בספר (שיר מעון) הוא ר"ת ש'מנן פ'תן י'ינן, על ידי שיהיו אוכלים משמנן פתן יינן ויכשלו בבנותיהם, וזהו המרומז בתיבת שפ"י.
החיד"א בספרו שמחת הרגל מביא מספר 'איומה כנדגלות' מעשה במלך ספרד שקרא למספר יהודים חשובים, ונתן להם ברירה אחת משלש, או לאכול מאכלות אסורות, או לשתות יין גויים, או לשאת נכריות. הם בחרו בשתיית יין שזה איסור דרבנן בלבד. ברם, אחר ששתו והשתכרו כבר עברו על הכל …הנה כי כן, כל גזירות חז"ל תלויות זו בזו …
(מאורות)
כוס אחת ויחידה לליל הסדר אך אינה טבולה
טבילת כלים
ישנה מחלוקת הפוסקים באיסור השימוש בכלי שאינו טבול, אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. ובמשנה ברורה (סי' שכג ס"ז ביה"ל ד"ה מותר) נקט שהוא מדרבנן ואפילו בכלי מתכת שחיוב טבילתם מדאורייתא. ובפרי מגדים (או"ח מ"ז סי' תפו) כתב שמי שיש לו כוס אחת מזכוכית שאיננה טבולה לליל הסדר, כיון שחיוב טבילתה מדרבנן, יבוא עשה דרבנן של ארבע כוסות וידחה את איסור ההשתמשות דרבנן. ומסיים הפרי מגדים, משא"כ בכלי מתכות שהוא דין תורה.
קטן אינו נאמן לומר על כלים שהטבילם, וגם אינו נאמן לומר שביקש מגדול שיטבילם והגדול הטביל כראוי. אם הגדול אומר בטלפון למשלח שראה שהקטן הטביל כראוי או שהוא עצמו הטביל אומר הגרי"ש אלישיב נאמן ואין כאן דין הגדת עדות. ומסתבר שגם בכתב יועיל. אמנם קטן יכול להטביל כלים כאשר הגדול רואה שהוא מטביל כראוי משום שאין צריך דעת וכוונה בטבילה. ובמקרה כזה יברך הקטן. יש אומרים שקטן נאמן על טבילת כלים כאלו שחיובם רק מדרבנן כגון כלי זכוכית ויש להקל כדבריהם.
כיון שאין צורך בדעת וכוונה בטבילת כלים, על כן כלי שנפל למקווה הוכשר, וכן נכרי שהטביל כלים וישראל רואהו שמטביל כהלכה, הכלים הוכשרו ונטהרו, אך כמובן שהנכרי אינו נאמן לומר שהטבילם וכמו בקטן, ולמעשה אין לתת לנכרי לטבול כלים מפני שהישראל מפסיד ברכה.
(השולחן כהלכתו)
רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל היה מכיר בכלי אם הוא טבול אם לאו, ואמר שכאשר הכלי טבול הוא רואה עליו שם הוויה… כשסיפרו את הדבר למרן הרב מבריסק זצ"ל, אמר שאינו מתפלא על כך. "וכי פלא הוא על ר' איסר זלמן? האם את שיחות החולין שלו אנו מבינים"?…
במה היו עדיפים הגרדיים על הלל ושמאי?
בגמרא אמרו שלדעת הלל מדת הין (3 קבין שהם 12 לוג) פוסלת את המקוה, ושמאי אמר שתשעה קבים (36 לוג) היא המדה שפוסלת את המקוה וחכמים לא קבלו את דעתם, לא של הלל ולא של שמאי, עד שבאו שני גרדיים (תופרים) משער האשפה והעידו ששלושה לועם בלבד פוסלים את המקוה וקבלו חכמים את דבריהם ופסקו כך להלכה. רבי יעקב שור, רבה של קיטוב, כותב שבידיו ביאור מעניין לגופו דל המעשה והפסק הלכה. נראה ששמעיה ואבטליון שהיו רבותיהם של הלל ושמאי אמרו ש'שלושה מידות' פוסלות את המקוה. הלל הבין שהכוונה לשלושה קבין (שהם מדת הין) ואילו שמאי הבין שהכוונה לשלושה הין (שהם תשעה קבין). ובאו שני הגרדיים ואמרו ששמעו במפורש משמעיה ואבטליון 'שלושה לוגין'. ולפיכך קיבלו חז"ל את דבריהם על פני דברי הלל ושמאי. ומסיים רבה של קיטוב שאף שביאורו מחודש, מכל מקום אין הוא גרוע יותר משני הגרדיים משער האשפה שקיבלו חכמים את דבריהם.
(מאורות)
האם שלמה המלך תיקן נטילת ידים מחשש לוירוס הקורונה?
בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה: בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר.
שלמה המלך תיקן תקנות נוספות, ומה מיוחד דווקא בשני אלו שעליהן יצאה בת קול, ומה יש בזה כדי להשיב למחרפים. ונראה לפרש, שהנה עירובין היא מצוה שמלעיזים עליה אומות העולם ומחרפים ומגדפים את ישראל, האם היתכן שבשביל חלת לחם אחת שוב מותר להוציא וללכת ומבלעדיה אל יצא איש ממקומו, וכמו כן בצורת הפתח עושים ליצנות. ובנטילת ידים הוא ההיפך, שמצוה זו מהודרת בעיני כל אומות העולם כי הוא נקיון ודבר תפנוק, ועל כן השכיל שלמה המלך ע"ה בחכמתו ותיקן דוקא שתי תקנות אלו יחד ממש, להראות שהתורה הקדושה אינה כפי שכל אנושי רק רצון השם יתברך, ואין חילוק והבדל בין מצוה שיש לתת בה טעם ובין מצוה אחרת. וזה בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, כלומר שתיקנם ביחד והראה כי אין הבדל בין מה שיבוזו עליה אומות העולם חס ושלום ובין מה שישבחו, כי תורה הקדושה אינה כנימוסיהם חס ושלום, על זה יצאה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך וכו', כי יש על ידי זה להראות למחרפים שהתורה הקדושה היא רצונו יתברך ולא דברים שאנו מקיימים אותם כי הם לפי השגתנו.
(מתיבתא – מוצל מאש, ליקוטים)
מהו פירוש הביטוי סְחוֹר סְחוֹר?
תלמוד בבלי מסכת שבת דף יג עמוד א
משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב.
בפשטות דברי הגמרא אומרים לנזיר שלא יכנס לכרם, גם לא על מנת לקצר את דרכו למקום אחר, מחשש שעל ידי שיראה את הענבים יבוא להיכשל ולהפר את נדרו, אלא ילך מסביב הכרם, סחור סחור. אך בפרישה (יו"ד סימן שפג סק"ה) כתב שהעולם טועה בפירוש מאמר זה, ולשיטתו הפירוש הוא שאומרים לנזיר שיתרחק כ"כ מהכרם ואפילו מסביבותיה לא ילך, דהיינו אומר הפרישה משמרת למשמרת, ומוכיח זאת מהתרגום שמתרגם סביב, סחור סחור, ומוכיח זאת מהרמב"ם שכתב בהלכות נזירות (פ"ה ה"י) אמרו חכמים סביב לכרם לא יקרב.
ובשו"ת דברי יואל (חו"מ סי' קמא עמ' תקיז) הרחיב בביאור הענין, שלכאורה יש להקשות מדוע היו צריכים חז"ל למשול משל מנזיר שלא יתקרב לכרם ולא הסתפקו בעצם דבריהם להתרחק מן האיסורים ולגדור גדרים, ומה המיוחד דווקא באיסור נזיר משאר האיסורים שנבחר לשלמש כמשל ודוגמא, אלא שבאו חז"ל לומר לנו שבל יחשוב אדם שהוא מחמיר בעצמו יותר משאר בני אדם, וממילא אצלו אין את החשש שאם יתקרב לאיסור פלוני שיכשל בו, לאדם ההוא אמרו חז"ל את המשל מנזיר, שהלא הנזיר החמיר על עצמו יותר משאר בני אדם והזיר עצמו מן היין והוא פרוש בזה יותר משאר העולם, ובכל זאת אמרו לו סחור סחור לכרמא לא תקרב, כך כל אדם צריך שירחיק את עצמו מהאיסורים שבתורה.
(מגדים חדשים)
את מי ביקש הרב וואזנר לפגוש כשביקר בבית החולים?
מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה
סיפר הגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, שכאשר שימש כחבר וועדת הרבנים של בית החולים 'מעייני הישועה' בבני-ברק. באחד הימים נקרא למיטתו של חולה במצב קשה, שלא עלינו היה משותק ברוב חלקי גופו, בקושי רב יכול היה להניע את גופו או להזיז אבר מאבריו. הוא שאל את הרב זיכרמן בתום לב, האם עדין יכול הוא לברך בברכות השׁחר את ברכת 'שעשה לי כל צרכי', הרי כעת אין לו יותר שום תפקיד בעולם?
השיבו הרב זיכרמן כי הנה המרא דאתרא, מרן בעל 'שבט הלוי', אמור לבקר כאן היום בבית החולים ונציג לפניו את השׁאלה. ואכן מאוחר יותר, כשהגיע הרב וואזנר לבית החולים והציעו בפניו את השׁאלה, התרגש עד מאד וביקש להפגש עם החולה, לשוחח עמו פנים אל פנים.
כשנכנס לחדר, ליטף הרב וואזנר את ידי החולה באהבה רחימאית, וביקש את רשותו לספר לו את הספור המדהים הבא: "בבחרותי זכיתי להתלוות למורי ורבי, מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, בעת שהלך לבקר את אחד מטובי בני הישיבה שחלה. הבחור שכב חסר אונים, מיוסר וכאוב בגופו, אולם מרומם בנפשו, שרוי בשמחה ובמצב רוח טוב.
רבי מאיר, שהתפעל מאד מכוחות הנפש הכבירים של תלמידו החולה, שאלו: "שמחה זו – מה עושה?"
השיב הבחור תשובה מפעימה: "הנה בנוגע למצבי הקשה שאני שרוי בו כעת, שכמעט ואינני מסוגל לעשות דבר, התבוננתי רבות מה התפקיד שלי כאן בעולם? בשביל איזו מטרה השאיר אותי הקדוש ברוך הוא כאן לחיות? עלו בדעתי דברי חז"ל (שבת יב, ב) האומרים: 'שכינה מראשותיו של חולה'. נמצא אם כן, שהתפקיד של החולה הוא להוריד את השׁכינה לעולם, שעל ידי חוליו ה' יתברך משרה את שכינתו עליו, וזהו תפקיד נעלה וחשוב מאוד!
"אולם במקום אחר אומרים חז"ל (שם, ל, ב) ש'אין השׁכינה שורה מתוך עצבות', לכן אני משתדל ככל יכולתי וכוחותי לא להיות עצוב, כי על ידי העצבות מסתלקת השׁכינה, ואני מועל בתפקידי לגרום שתשרה עלי השׁכינה. לכן אתם רואים על פני שמחה גדולה כל כך. אני שואב עידוד רב בכך שאני גורם להשראת השׁכינה בעולם".
רבי מאיר הביע קורת רוח והנאה מרובה מהאמירה הטהורה והמחוכמת שנשמעה מבחור מיוסר כמותו, והתבטא בהתפעלות: "אימרה כזאת צריכה להשתמר לדורות!".
בשלב זה אמר הרב וואזנר לחולה בנימה אישית: "כיצד יכול אתה לומר שאין לך תפקיד בעולם? הלא על כתפיך מוטל אחד התפקידים הכי נעלים ומרוממים בבריאה, להשרות בה את השׁכינה!".
והוסיף הרב זיכרמן לספר, כי לאחר הדברים הנפלאים הללו ששׁמע החולה מפי הרב וואזנר, השתנה כל מצב רוחו לטובה, והרופאים העידו כי לאחר תקופה גם מצבו הבריאותי השתפר פלאים, מעל דרך הטבע.
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')
מאיזה איסור אמר החזון איש שישיבות פונביז' וסלובודקה מצילות את תושבי עירם
כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה
ופסק השו"ע (או"ח סי' קנ ס"ב) אין בונים בית הכנסת אלא בגבהה של עיר, ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל בתי העיר שמשתמשים בהם, וגג שהוא משופע ואינו ראוי לתשמיש, משערין עד המקום שהוא ראוי לתשמיש. ואומר המשנה ברורה (סק"ה) ויש מקומות שאין נזהרין בזה. ומביא בשם האחרונים שכיון שיש שם הרבה בתי עבודה זרה שגבוהים מבית הכנסת, בין כה וכה אין היכר לבית הכנסת. אך מכל מקום מסיים משנה ברורה ואומר שראוי לכתחלה ליזהר בזה כמה שאפשר כי בגמרא החמירו מאד.
החיד"א בס' פני דוד (אות יד) מביא מנימוקי עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה, בשם מהר"ם גאלנטי הזקן הרב המוסמך זלה"ה, שפירש את הפסוק 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל על פי דין זה שאין להגביה את הבתים יותר מבית הכנסת אך אם גגות הבתים משופעים מותר. (ראה שו"ע או"ח סי' ק"נ סעי' ב) והרי דור המדבר היו בעלי קומה, וגובה המשכן היה 10 אמות, ואחז"ל שמשה רבינו היה גובה 10 אמות, ומסתמא גם הם היו בגובה כזה, וא"כ האהלים שלהם היו גבוהים מהמשכן. אבל כיון שנפסק שאם הגגות של הבתים משופעים, מותר. על זה נאמר "מה טובו אהליך" אוהלים ממש, "משכונתיך" – מהמשכן, זאת אומרת שהיו גבוהים יותר. ואם תאמר מדוע זה נחשב טוב שהאהלים גבוהים. לזה אמר "כנחלים נטיו" שהם משופעים, ולכן מותר, ע"כ.
השפת אמת בסוגייתנו כתב, שכאשר אחד מבתי הכנסת שבעיר גבוה מכל בתי העיר, די בכך ולא צריך שאף שאר בתי הכנסת יהיו גבוהים מבתי העיר, וכן הביא בחישוקי חמד בשם החזון איש לגבי העיר בני ברק שישיבות פונביז' וסלובדקה שהן גבוהות מבתי העיר, מצילות על כל העיר. ומה שבזמננו לא נהגו על זה גם בעיר שכולה יהודים וגם אין בה בתי ע"ז כתב הגרש"ז אויערבאך (הליכות שלמה תפילה פי"ט אות ו) שצריך עיון על מה סמכו ואולי סומכים על כך שבכל מקרה ישנם המגביהים שלא כדין, ויתכן שעדיין יש איסור לבנות את בית הכנסת באופן שלא יהיה גבוה מרוב הגגות וכדברי השפת אמת שהאיסור הוא על רוב הגגות שלא יהיו גבוהים יותר מבית הכנסת, ועדיין אומר הגרש"ז יתכן שגם באופן כזה כדאי למעט עד כמה שאפשר מלבנות ע"י יהודים.
(קב ונקי, משנה ברורה דרשו – ביאורים ומוספים)
מתי החזון איש ישב בארגז המשאית?
"הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו", מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אמר שאם לא יודיעו, יחשוב שמה שקיבל, מגיע לו עפ"י דין ותחסר ממנו הכרת הטוב שנדרש לה. ומה היא הכרת הטוב, הכרת הטוב אין זה תשלום עבור הטובה שפלוני עשה לי. אם היה זה תשלום, היו צריכים באמת לדון מי עשה למי יותר כדי לדעת מי חייב למי. הכרת הטוב זו מידה שאדם צריך לרכוש לעצמו, בין שאר המידות הטובות שצריך לרכוש. אם כן, כאשר הוא עשה לי טובה אני חייב להכיר לו טובה!".
סיפר הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א על סבו רבי שמואל צבי שהרבה להסתופף אצל החזון איש, פעם אחת התלווה אליו להליכת בוקר, פתאום, החלו רוחות עזות שהביאו בכנפיהן עננים אפורים, השמים התכסו באפור כהה, ומטר עז החל ניתך על הארץ, ה'חזון איש' ומלווהו עמדו בשולי אחד הפרדסים, סמוך לכביש, חשופים לגשם השוטף ההולך ומתחזק. אין כל קורת גג בקרבת מקום, איך אפשר לרוץ בגשם עד בני ברק?! ואז, כמו אור עולה מן האופק, נראתה משאית ישנה מתקרבת. הנהג הבחין בשני היהודים הזקוקים נואשות ל'טרמפ' שיחלץ אותם מהגשם, והתרגש לגלות כי אחד מהם הוא ה'חזון איש' בעצמו! הוא כמובן עצר והזמינם לעלות. אז הורה ה'חזון איש' למלווהו, שיעלה על המשאית ויתיישב בכסא שעל יד הנהג, כשהוא צועד אחורנית, לעלות אל הבאגז' הפרוץ שמאחור… הבחור נבהל ונרתע. 'לא יתכן!' – קרא מיד, 'הרב יעלה ויישב על יד הנהג, ואני אעלה לבאגז' מאחור. רבן של ישראל יסע כמו קרטון סחורה, בעוד אני אשב מלפנים?!'– קרא בזעזוע.
ה'חזון איש' חייך, והשיב תשובה שכדאי שתהדהד באוזנינו שוב ושוב: 'הלא הגעת אתי לטיול בוקר, ליוית אותי במסירות. אני חייב לך הכרת הטוב, מבקש לגמול עמך טובה ולהעניק לך את המושב הטוב יותר במשאית – על יד הנהג. אני כבר אסתדר!'
הבחור נבהל ושאל: 'רגע, והלא אני הוא שביקשתי להצטרף לטיול, לעונג ולכבוד הוא לי! הגשם הוסיף לרדת, אך ה'חזון איש' לא ממהר להיכנע, חובת 'הכרת הטוב' חשובה מהחיפזון לחסות מהגשם השוטף…
כשראה הבחור כי ה'חזון איש' איתן בדעתו, גייס טיעון חדש ומקורי: 'והלא איך ייראה הדבר, אם בשובנו לבני ברק יביטו האנשים ויראו שאני מתרווח לי מלפנים בעוד הרב בבאגז'? כל מי שיראה זאת יבוא לחשוד בי שאינני נוהג ברב בכבוד, ותיגרם פגיעה בשמי הטוב!' – טען בלהט…
ה'חזון איש' האזין לטיעון ההגיוני וטיכס עצה גאונית: 'הבה ניסע, אתה בחזית ואני מאחור. כשנגיע לירכתי בני ברק, נתחלף' – הציע ה'חזון איש', ולבחור לא היתה ברירה אלא להסכים. הגשם הוסיף לרדת, נהג המשאית משרך את דרכו העירה, כשהבחור יושב בנחת במושב שלצד הנהג, וה'חזון איש' בבאגז' שבאחור, מאמץ את אחיזתו שלא ליפול…
כשהגיעו סמוך לבני ברק, עצר נהג המשאית והשניים התחלפו, ה'חזון איש' עבר לשבת מלפנים והבחור נעמד מאחור. אך בכך לא תמה הכרת הטוב של ה'חזון איש'. בהגיעם לביתו, ביקש ה'חזון איש' מנהג המשאית לבקש ממנו ברכה, עצה, משהו שיוכל להשיב לו טובה ולהוקירו על שהביאו לבני ברק בעיצומה של סערה חורפית.
(אנא עבדא)
מתי זמן סעודת פורים
לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין.
הנה בפוסקים יש כמה זמנים מתי לאכול סעודת היום בפורים. בעל התרומת הדשן (סי' ק"י הובא בב"י סי' תרצ"ה ודרכי משה סק"ד) אומר שמנהג הרבה מקומות שמתחילין הסעודה ביום וממשיכין רוב הסעודה בלילה, וכתב הטעם שבשחרית צריך לקרוא המגילה ואח"כ משלוח מנות ומתנות לאביונים, ואין פנאי לאכול הסעודה בשמחה ותענוג. ולכן קבעו קדמוננו להתחיל הסעודה מבעוד יום שהוא עיקר המצוה ונמשכת בלילה.
השל"ה כותב שהיו לו ריב גדול בזה עם קצת קהילות שהיו אוכלים סעודת פורים אחרי מנחה. הבעיה היתה שהסעודה נמשכה לערב וכיון שהשתכרו ביטלו תפילת מעריב וכבר קיבלו תפילה זו לחובה, וגם קריאת שמע שהיא דאורייתא, וכי ביום הזה שנתקיים בו ליהודים היתה אורה זו תורה ייעשה עקירה, הייטב בעיני ה'. ולכן אומר השל"ה יעשו את הסעודה בשחרית, שהרי זו הסעודה היא כנגד סעודת אסתר שעשתה עם המלך, ובודאי היתה הסעודה בעת שדרכן של המלכים לאכול ובסעודה זו נתלה המן, ע"כ ירא שמים ישמח בשמחה של מצוה ויגיל בשמחת מצוה כל היום ובהגיע זמן מנחה ומעריב יקרא שמש הקהילה לבוא אל בית הכנסת ויתפלל בכוונה.
להלכה כותב הרמ"א בסימן תרצ"ה (ס"ב) ונוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה. ואומר שם המשנה ברורה (סק"ח) משום שאסורין להתחיל בסעודה קודם מנחה.
אימתי קיים אברהם אבינו מצות עירוב תחומין
נתכוון לשבות ברשות הרבים והניח עירובו בבור
הגמרא ביומא (כח:) אומרת שקיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי – "תורתי", אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה. ובחתם סופר על התורה מביא בשם הגר"א שאין הגירסא עירוב תבשילין אלא עירוב תחומין, ודרשינן מ"עקב" שזה מצוה שמקיימים ע"י ה"עקב" שהוא בהילוך. (וכ"ה בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' צ"ד), וצ"ע דבגמ' הדרש הוא מתורתי). ומוסיף החתם סופר שזה מה שכתוב "ויחלק עליהם לילה", שהיה זה ליל פסח כידוע והניחו עירובי תחומין זה למזרח וזה למערב וע"כ הוא ועבדיו יצאו למלחמה.
הרב חיים מצליח, מתגורר בקרית גת, שם הוא מוכר בקהילה בין היתר כמוהל מומחה. מספר ר' חיים: "במוצאי שבת פרשת בהעלותך אני מקבל טלפון שגרתי מאבא שמבקש ממני להיות מוהל בשמחת הברית לבנו בשבת הקרובה. לשאלתי היכן תיערך הברית, ענה לי האב כי הברית תיערך ביישוב 'שדה משה', בין קרית גת לקיבוץ לכיש, מרחק הליכה של שלוש שעות (!!!).
"התחלתי מיד בבירור לגבי תחום שבת, ואני מוצא את עצמי לומד הלכות עירובין ודיני תחום שבת, הלכות הוצאה מרשות לרשות, חישובי מרחקים וכו'. תוך כדי כך אני מצלצל למרא דאתרא הג"ר משה הבלין שליט"א, על מנת לברר עד היכן תחום שבת בעירנו, והרב שליט"א קישר אותי להרב משה ברלין שליט"א מהמרכז לעירובין בארה"ק.
"שליחי המרכז בדקו באמצעים טכנולוגיים עד היכן תחום שבת באזור קרית גת לכיוון בית שמש, ואו אז גילו כי השכונה החדשה שנבנתה לא מזמן – 'כרמי גת', מקרבת אותנו ומביאה את גבול 'אלפיים אמה' – תחום שבת, ממש עד הכניסה למושב 'שדה משה'.
"אלא שכאן נתקלתי בבעיה נוספת. המושב לעת עתה ללא עירוב כלל, וא"כ אסור להמשיך ללכת בתוך המושב עד בית הכנסת שבו מתקיימת הברית. וכך, בהוראת המרכז לעירובין ורב העיר שליט"א, הוצרכתי להניח 'עירוב תחומין' ביום שישי בצהריים (שיעור מזון לשלש סעודות) באמצע כביש 35 כדי להאריך את תחום ההליכה המותר בשבת (כמובן, זה לא התיר לי לטלטל בתוך היישוב, אלא רק להמשיך בדרך).
"הסיפור הזה גרם קידוש השם, במיוחד בקיבוץ שחלק מחבריו עדיין אינם שומרי מצוות באופן מלא לעת עתה, בהווכחם במאמץ הגדול ובאנרגיה המרובה שמשקיעים על מנת שעוד יהודי יזכה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה בעיתו ובזמנו".
נעץ קנה ברשות היחיד
5 דרכים להעביר בשבת בהיתר תרופה מרשות הרבים לרשות היחיד
בחישוקי חמד דן בחולה שיש בו סכנה הנמצא במקום ללא עירוב וצריך להביא לו תרופה מרשות הרבים לרשות היחיד, מבלי לעבור על איסור דאורייתא של הוצאה והכנסה, ומביא לכך חמש אפשרויות:
- בשינוי, וכדברי המשנה ברורה (סי' שא ס"ק קכג) שיניח המעות בין בגדו לבשרו או במנעלו.
- להניחה במפתן הפתח כשחציה ברשות הרבים וחציה ברשות היחיד, שבזה אינו עובר על איסור הוצאה כדברי התוס' בדף ח' (ד"ה לא).
- שיניחנה על ראש אדם ופטור כיון שאין בו ד' על ד' טפחים, דדווקא ידו של אדם חשובה כמקום ד' טפחים.
- ביד שנמצאת מעל עשרה טפחים וכשיטת הרשב"א שפטור באופן שכזה.
- מתחת לגשר שזוהי רשות הרבים מקורה, וכדברי השו"ע (סי' שמה סי"ד) והמ"ב (שם) שפטור משום שאינו דומה למדבר שלא היה מקורה מלמעלה, ולכן אינו נחשב לרשות הרבים. וכדוגמא לכך, מציין הגר"י זילברשטיין את הגשר המחבר את בני ברק לגבעת שמואל, שמתחתיו יוכלו להשתמש בעצה זו.
המבחן שעשה ר' יעקב גלינסקי לחשודים כאנשי ק.ג.ב.
כאן בזמן שישראל שרויין במדבר כאן בזמן הזה. ומפרש רש"י (ד"ה בזמן שהיו) שכשהיו ישראל במדבר, היה המדבר נחשב לרשות הרבים, והוסיף (ד"ה בזמן הזה) שבזמן הזה אין המדבר מקום הילוך לרבים, שהרי הולכי מדבריות אינם שכיחים, ולכן אין המדבר נחשב לרשות הרבים.
לאחר מלחמת העולם השניה מספר הרה"צ ר' יעקב גלינסקי שוחררנו מסיביר, והתגלגלתי לאוזבקיסטאן שבמזרח דרום רוסיה. הטשיבינער רב, ה"דובב מישרים" זצ"ל, שהיה מגדולי הדור, יחד עם עוד רבנים חשובים, נשארו בסיביר. מאמצים רבים נעשו לחלץ את הרב מטשיבין.
כמובן שהשלטונות לא הרשו להתכנס בבתי כנסיות, וכל התכנסות נחשבה בעיניהם כחתרנות ופעילות נגד המהפכה שלהם. ואנו, בסכנת נפשות, ארגנו מנין בסתר ולמדנו תורה.
יום אחד הופיעו במנין שלושה יהודים מזוקנים, והודיעו בשמחה שהמאמצים נשאו פירות, השאה הפרסי בעצמו התקשר לסטאלין, רודן ברית המועצות, שיאפשר לרב מטשיבין לעבור לארצו, ומשם הדרך פתוחה לארץ ישראל. יש רק בעיה אחת: את אישור היציאה עבורו אפשר להשיג אך ורק במוסקבה. אין אפשרות לעלות לרכבת ולנסוע למוסקבה בלי אשרת מסע מהשלטונות, והם לא ינפיקו אשרת מסע לצורך זה. אדרבה, המבקש מסתכן במעצר: מאין לנו המידע? כי דבר זה הרי בידוע, כי אם מצוי אתה בקשרים עם חוץ לארץ – הרי זו סיבה מספקת שתאסר בעוון ריגול…
הצעד הראשון שהתבקש היה לוודא שהסיפור נכון. פניתי אליהם ושאלתים מנין להם המידע. רב היה החשש שאלו שוטרי חרש, קומוניסטים יהודים פעילי הייבסקציה, המבקשים להפליל את אחיהם. הם ענו לעומתי, שהם בקשר עם הרב מטשיבין ועם פעילי החילוץ, אלא שקצרה ידם להגיע למוסקבה.
אמרתי להם: "הרבה מטשיבין כולו תורה. אם אתם בקשר עמו, ודאי שמעתם מפיו דבר תורה"-
אמרו: "אכן, גם את מצבו הגדיר בדבר תורה. ואז סיפרו לי מפיו אמרה ששמע מפי הרב מבלז זצ"ל, בפסוק: "קול ה' יחיל מדבר, יחיל ה' מדבר קדש" (תהילים כט,ח). לאמר: ידוע שהעולם נחלק לשליש ישוב, שליש ים, ושליש מדבר (תוספות פסחים צד.). הים אינו מקומם של בני אדם (נדרים ל.), אבל המדבר הוא חלק מהיבשה. והמדבר בא בטענה: רבונו של עולם, למה אגרע? מדוע בישוב נשמע קול תורה ותפילה, דיבורי קודש, ואילו אני מקום חיות רעות וגדודי לסטים! וזהו שנאמר: "קול ה', יחיל מדבר". יִחוּלוֹ וכסופיו של המדבר, שֶׁיִּשָּׁמַע גם בו קול ה'. ובאמת זהו גם יִחוּלוֹ של הקדוש ברוך הוא, שהמדבר יתקדש: "יחיל ה', מדבר קדש"!
ואמר הרב מטשיבין: לכל אדם יש בחייו תקופות "ישוב" ותקופות "מדבר". בעת הטובה, אין זו רבותא שהוא לומד ומתפלל כדבעי. אבל עליו לראות שתקופת המדבר שלו לא תהיה מקום חיות רעות וגדודי ליסטים, שממה ותוהו, אלא: "מדבר קדש"!
איי, ומי כרב מטשיבין, סיים ר' יענקל'ה, הפך את תקופת המדבר, גלותו בסיביר, ל"מדבר קדש", וכתב את חידושיו על פיסות נייר אריזה שליקט בשקידה…
(והגדת)
כמה דברים על תיק"ו
תיק"ו
329 פעמים מופיעה מילה זו בש"ס, 3 פעמים היה לנו כבר במסכת ברכות, וזו הפעם הראשונה במסכת שבת, לא האחרונה, יהיו לנו במסכת שבת עוד עשרים ואחת שאלות שהגמרא תישאר איתם ב'תיקו'.
פירוש המילה הוא: תעמוד, שמשמעו אין הכרע לבעיה, ותעמוד בלא הכרעה. בהקדמה לספר שפתי כהן על התורה כתב שהוא מלשון תיק, כלומר שהתשובה מסתתרת כמו בתוך תיק. התוספות יום טוב מביא במסכת עדויות (פ"ח מ"ז) את הנוטריקון המפורסם: תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות. מרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל אמר שמסדרי הש"ס הכניסו כל כמה דפים "תיקו", כדי להחדיר את הציפיה לביאת המשיח.
ואומר הים של שלמה (ב"ק פ"ב סי' ה) ואין רשות לשום גאון בעולם לפשטה ממתניתין או מברייתא, או מסברא, דהוי כחולק על תלמודא דרבינא ורב אשי, כמו שאין ליישב התיובתא שנאמרה בתלמוד. פירושו הוא אל תנסה למצוא תירוץ או פתרון לשאלה, חז"ל בדקו את כל האפשרויות, וברור להם כשמש, שאין, ולא יהיו תשובות לשאלות שנשאלו, במשך כל הדורות, עד בוא אליהו הנביא.
אין גאונים, אין חכמים, אין סיכוי לתשובה, אין סיכוי למצוא ראיה, אין תשובה בשום פנים ואופן, גם במשך 2000 שנות גלות לא יהיה מישהו שימצא תשובה, רק אליהו הנביא יבוא ויגלה לנו את התשובה לאמיתה של תורה. ואין רשות לשום חכם בעולם לפשטה ממשנה או מברייתא או מסברא, שהרי זה כחולק על תלמוד של רבינא ורב אשי, ורק בעיות בגמרא שלא נפשטו ולא נסתיימו בתיקו הרשות לחכם לענות. ובאכן יש לשון בכסף משנה כסף משנה: ומכל מקום תמה אני היאך פוסק הראב"ד הלכה מסברא מאחר שבגמרא עלתה בתיקו.
ומספרים על חכם אחד שחיבר ספר לפשוט כל תיקו שבש"ס ובא להגר"א לקבל הסכמה ואמר לו שתיקו היינו שאין די בשכל אנושי לפשוט ספק זה.
(גישמאק בלימוד – דרשו)
מה עדיף מלוח או ממולח?
בעא מיניה רבא מרב נחמן וכו' א"ל לכי תיכול עלה כורא דמילחא. ומפרש רש"י, בבדיחותא אהדר ליה, כשתמדוד לי כור של מלח אומר לך טעמו של דבר. לישנא אחרינא, לכשתאכל עליה כור של מלח לא תוכל להשוותם זו לזו.
בביאור תשובה זו כתב הרב בצלאל זאב שפרן (שו"ת הרב"ז ח"א ילקוט החנוכי סי' יז), על פי מה שכתב בן המחבר בהקדמת שו"ת נודע ביהודה, בביאור מה שאמרו (עדיות פ"ב מ"ט) שהאב זוכה לבנו בחכמה. וקשה שהרי אמרו (נדרים פא.) שאין תלמידי חכמים מצויים שיהיו בניהם תלמידי חכמים, כדי שלא יאמרו שירושה היא להם. וכתב בתחילה שיש לבאר הדברים, על פי מה שנודע לחכמי הטבע שגוף האדם מורכב ממים ושמן וסיד ומלח, ומצאו על ידי הוכחות שאדם היותר חריף ובעל שכל יש בו יותר מחלקי המלח. ובזה פירש כוונת חז"ל (קידושין כט:) הוא ללמוד ובנו ללמוד, שיש בידו מעות שילמוד רק אחד מהם, ר׳ יהודה אומר אם היה בנו זריז וממולח וכו' בנו קודמו, ורבים לא ידעו לפרש מה הוא 'ממולח', עד ששלחו ידם להגיה בש"ס וכתבו 'ממולא' במקום 'ממולח', ובאמת יש לפרש הכוונה שבנו ממולח דהיינו שיש לו הרבה חלקי מלח לרמז שהוא חריף ובעל הבנה. ולפי זה נמצא שגם השכל והחכמה הם מסיבת הרכבת הגוף ומחלקיו, וקרוב להיות טבע האב דומה בזה לטבע הבן, ולכן אמרו שהאב זוכה לבנו בחכמה, והיינו בטבע הגוף הנאות לכל סוגי החכמה. אך לענין חכמת התורה אמרו שאינה ירושה.
ולפי זה פירש הרב"ז דברי רב נחמן, שכיון שהמלח רומז לבינה יתירה, אמר רב נחמן לרב אידי כשתאכל כור מלח וירבו חלקי המלח שבך, תוכל לעמוד על הדבר. וכן הביא במגדים חדשים (בסוגייתנו ד"ה לכי) וכן כתב בזרע חיים (סי' ל אות ה), שאמר לו שכשיאכל כור מלח ויתרבו אצלו חלקי המלח, יהיה לו לב נבון להבין החילוק.
והנה בהוריות (יג:) מובא שאכילת זיתים קשה לשכחה. וכתב היעב"ץ (הגהות שם, מור וקציעה או"ח סי' קע), שמה שאין נוהגים להזהר מלאכול זיתים, אף שנזהרים משאר דברים המביאים לידי שכחה, נראה שנוקטים שלא נאמרו דברי הגמרא אלא במי שאוכל את הזיתים בעודם לחים וחיים, וקובע סעודתו עליהם, מה שאין כן בזיתים המצויים שהם כבושים במלח, ואין אוכלים אותם אלא לקינוח. וכתבו בילקוט המאירי (ברכות לח: ד"ה ראיתי את) ובנטעי גבריאל (ט"ו בשבט ופורים, פ"ח הערה ו) על מה שכתב שעל ידי שכובש את הזיתים במלח אינם משכחים את הלימוד, שיש להביא סמוכים לדברים אלו מדברי בן הנודע ביהודה הנזכרים, שאדם חריף ובעל שכל יש לו יותר מחלקי המלח, ואם כן יש לומר שבאכילת זית מלוח הרי המלח מסייע לו שיוסיף הבנה ושכל, ולא תגרום לו אכילת הזית שכחת התורה.
(מתיבתא)
מה אמר ר' ישראל סלנטר בערב יום כפור לאדם שלא הבחין בו מרוב חרדת הדין
לא תשייליה במסכתא אחריתי, דילמא לאו אדעתיה. דאי לאו דרבי גברא רבה הוא – כספתיה. ומפרש רש"י: כלומר, שאין לבו למסכת זו, שמא יתבייש.
הגרצ"פ פרנק בהר צבי (שו"ת, או"ח ח"ב סי' יא) מקשה למה רבי חייא תלה את דבריו רק בזה שרבי יתבייש, הרי עצם הטעות בדין מצד עצמו הוא יותר היזק וקלקול בחילול שבת, ובודאי שעל גילוי פנים בתורה שלא כהלכה צריך להצטער יותר מחשש בושה. ומתרץ שודאי רבי חייא לא חשש על רבי שישכח עצם הדין שבטוח היה שרבי יודע בכל הש"ס, אלא כאן אחרי שרבי השיב לרב מה הדין, שאל רב את רבי 'מאי טעמא', שיאמר לו סברא, על זה אמר לו רבי חייא לא תשייליה במסכתא אחריתי.
בפחד יצחק (שבועות מאמר ט) כתב, שלכאורה נראה שמניעת השאלה במסכת אחרת היא מחמת חולשתו וקוצר ידו של הנשאל. אבל בדברי רבותינו מבואר להיפך, כי אזהרת השאלה במסכת אחרת באה להדגיש את צד הגדלות של הנשאל. והיינו שדווקא גדלותו של אדם היא היא המחייבת השתקעות גמורה ומוחלטת במסכת שהוא עומד בה עד כדי שלילת אפשרות התשובה במסכת אחרת. ואדרבה עד כמה שתחסר מדת גדלו של הרב כן לעומת זה יקטן חומר האזהרה של השאלה במסכת אחרת.
בספר הזכרון משכיל ליהודה (עמ' ר) הביא ששאלו את הגר"י הוטנר, שהגמרא הרי מסיימת 'דאי לאו דרבי גברא רבה הוא כספתיה', ומבואר מזה אדרבה שזה שהוא גברא רבה הוא כן יכול לתרץ ממסכת אחרת. ותירץ שהן אמנם מה שקשה לאדם לעסוק בענין אחר הולך וגדל לפי יכולת הגברא רבה לאותו נושא שהוא מרכז את עיונו בו, אבל מאידך גיסא יכול הוא להתגבר על כך, ובזה ככל שהאדם גדול יותר לעומת זה יגדל כושרו לענות גם במסכת אחרת למרות ההפרעה שנוצרה בו מתוך הפסק עיונו.
מספרים על ר' ישראל מסלנטר זצ"ל שבערב יום הכפורים פגש בתלמיד חכם וירא שמים גדול, שכל הימים הנוראים החל מימי אלול היה חרד מאימת יום הדין, וכששמע קול תקיעת השופר היה מזדעזע ואימה גדולה נפלה עליו, ומיום ליום גברה האימה והחרדה עד שעברו ימי ראש השנה ועשי"ת, וכשהגיע ערב יום הקדוש יום הכפורים היה כולו אחוז אימה ופחד יום הדין, עד שכשפגש את ר' ישראל מסלנטר זצ"ל והוא היה ממקרוביו לא השגיח בו ולא נתן לו שלום, אמר לו ר' ישראל אם אתה ירא מאימת יום הדין מה אני אשם בזה, הראה לו ר' ישראל את דרך המוסר שאף כאשר האדם עומד במדריגות הגבוהות ביותר של דבקות בה', גם אז חובה עליו לראות את הנעשה על הארץ, ולמלא את המוטל עליו כלפי החברה.
(דברי מוסר, מאמר כ"ג)
(מתיבתא)
איך התחיל מרן הגרי״ש אלישיב זיע״א ללמוד את מסכת שבת?
חתן רבינו, הגאון רבי בנימין רימר שליט"א, מתאר מחזה מופלא במחיצתו של רבינו:
היתה זו שעת לילה מאוחרת, הגעתי לביתו והמתנתי לשעה 2:30, זמן תחילת הסדר. עמדתי בחדר השני ושמעתי אותו קם משנתו, נוטל ידיו ומיד מתחיל בברכת התורה.
הגרי״ש אלישיב פתח את הגמרא והתחיל ללמוד עם עצמו: "הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשישה ימים, וביום השביעי שבת, ולכן ציווה אותנו לשבות בשבת קודש, זכר למעשה בראשית ואסר עלינו לעשות ל"ט מלאכות, המלאכה האחרונה מן הל"ט מלאכות היא מלאכת הוצאה. ועכשיו נתחיל ללמוד את דיני מלאכת הוצאה. זאגט די משנה: יציאות השבת שתיים שהם ארבע בפנים…
ואם מלאכת הוצאה היא אחרונה, למה פתח במלאכה זו דווקא, נו על זה הראשונים כבר מדברים ונעיין בזה אחר כך, אבל המשנה אומרת, יציאות השבת…"
אחר כך החל שוב: "הקב"ה ברא את העולם בשישה ימים וביום השביעי- שבת, ולכן ציווה אותנו לשבות בשבת קודש זכר למעשה בראשית, ואסר עלינו לעשות ל"ט מלאכות. המלאכה האחרונה מן הל"ט מלאכות היא מלאכת הוצאה ועל זה אומרת המשנה, יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים".
סיפר הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל שהגיעה אל פתחו שאלה קשה בחולה מסוכן, השאלה בערה בדחיפותה, היתה זו שעת לילה מאוחרת. עליתי ירושלימה, הגעתי לביתו של רבינו והמתנתי לשעה 2:30, זמן תחילת הסדר. עמדתי בחדר השני ושמעתי את רבינו קם משנתו, נוטל ידיו ומיד מתחיל בברכת התורה. היתה זו חוויה מופלאה לשמוע את רבינו מברך את הברכה, שהיא משוש חייו, ברכת התורה, בחיות ובגישמאק שאין כמוהו.
אחר כך שמעתיו מוסיף ואומר את הפסוק: "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי". חוזר ואומר בערגה שאין כמותה עלי אדמות: "אוי, מה אהבתי תורתך… מה אהבתי תורתך…". השאלה שהייתה כרוכה בפיקוח נפש נפסקה מיד להלכה, ואני יצאתי ברכוש גדול: "אוי מה אהבתי תורתך… מה אהבתי תורתך…" בניגון מתוק שאינו נשכח.
(גדולה שימושה)
סדר זרעים
מסכת ברכות
השאלה שנשאל מחולל רעיון 'הדף היומי' על הדף האחרון במסכת
שאלה מענינת נשלחה אל הגאון ר"מ שפירא מלובלין ע"י הרה"ג רבי יונה מרצבך זצ"ל כשהוא חותם עליה 'צעירים בברלין לומדי הדף היומי'. את השאלה הביא גם הגר"מ שפירא בספרו אור המאיר, השאלה היתה שבלימוד הדף היומי הם קבלו על עצמם ללמוד דף ליום, ומה יעשו בהגיעם לסוף המסכת הנגמרת בעמוד בודד, היחשב לדף?
מהר"מ שפירא השיב לשאלה תוך הבעת שמחה שהשאלה הראשונה בדף היומי מגיעה אליו דוקא ממקור ההשכלה מהעיר ברלין, דבר המורה שרעיון הלימוד הזה חדר גם לשם.
ומשיב להם שמצינו בספר תורה שכל יריעה צריכה להיות בגודל מסוים, לבד מהיריעה האחרונה שיכולה להיות אפילו מפסוק אחד. כך גם, אמר הגר"מ שפירא מלובלין ייחשב כדף שלם גם העמוד האחרון במסכת אף שאינו מושלם.
(דברים ערבים עח)
אמנם הגר"י זילברשטיין רצה לדון ששאני ספר תורה ששם הוא כדי שהתורה תיראה מלאה ולא מועטת וזה שייך רק באמצעו, אך בסוף הספר אין שום חיסרון אם יהיו בו קצת שורות, אבל בתלמוד תורה של דף, אין שם של של דף שלם או חצי עמוד של לימוד תורה ואולי אין זה מספיק לקיום הנדר, אך כבר הורה זקן מהר"ם שפירא שמועיל.
(חשוקי חמד)
מדוע לא הפליגו בשבח התלמיד של רב פרידא?
אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה
ידוע המעשה עם רב פרידא שחזר ולימד ארבע מאות פעם אותו לתלמידו. שאל הגר"א קרלנשטיין את מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א דהנה הגמרא מפליגה בשבחו של רבי פרידא, אבל לא מזכירה כלל את אותו תלמיד. ומדוע, הלא אדם רגיל, לאחר שלא היה מבין כמה פעמים היה מתייאש ואומר "זה לא בשבילי", ויוצא לעסוק בדברים אחרים. ואותו תלמיד לא מתייאש אלא שומע עוד פעם ועוד פעם. היו ארבע מאות סיבות כל יום לקום מהמקום ולעזוב את התורה. אבל בעקשנותו וברצונו העז הוא נשאר ומנסה בכל כוחו לקלוט מה שרבי פרידא מלמד אותו. וכי לא מגיע לו צל"ש על המאמץ הגדול שמשקיע בשביל להבין את הסוגיה ואינו מוותר עד שלבסוף מצליח להבין, אפילו מילה אחת הגמרא לא אומרת עליו, רק את רבי פרידא משבחים. וכי לא ראוי הוא למילה טובה אחת קטנה?
ויישב לו הגר"ח שליט"א, עינינו הרואות כי אדם החולה במחלה קשה לא עלינו, וכל הרופאים הרימו ידיים ואומרים שאין הם יודעים מה לעשות ושאין עוד סיכוי שימשיך לחיות, מה לא יעשה אדם זה בשביל הסיכוי הכי קלוש שיש לו, אם ישמע על טיפול חדש בקצה העולם שעולה הון תועפות, הרי לא יחסוך כל מאמץ בשביל לנסות, ביודעו כי חייו תלויים בכך, שום דבר כבר לא נחשב בעיניו לכלום. וכי מישהו ישבח אותו על כל מאמציו? מישהו יעריך אותו ויתן לו צל"ש? הלא זה מתבקש מאליו. מאחר שחייו תלויים בכך, כל אדם היה עושה את מה שהוא עושה, ואין בכך כל שבח מיוחד.
הוא הדין אמר הגר"ח, מי שמבין כי התורה זה עצם החיים שלו, הרי מובן מאליו שישקיע את כל כוחו ומרצו בשביל לזכות לתורה, אם הוא מבין שיאוש מתורה כמוהו כיאוש מעצם החיים, מובן מאליו שלא יעיז להתייאש ולנתק עצמו מהתורה מקור החיים. ממילא אותו תלמיד שנשאר עד שהבין אף על פי שעלה לו הדבר במאמצים רבים, אין כל טעם לשבחו כי זוהי חובתו אם מעוניין הוא לחיות, שכן אם לא היה עושה כן שוב לא היה טעם בחייו, אבל רבי פרידא שהשקיע את כל זה בשביל ללמד לאחרים, אותו יש לשבח בצורה יוצאת מן הכלל. בזה נוכל להבין ולקבל טעם, מה זה "אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה", רק מי שמוכן להמית עצמו על דברי תורה הרי זה מוכיח שמבין הוא כי התורה היא עצם החיים שלו ובלעדיה אין לו חיים אחרים לכן מוכן להקריב הכל, אף את חייו האמיתיים אם יצליח לזכות לעוד קצת תורה, ורק בצורה כזאת אפשר לקנות תורה.
(יחי ראובן)
מה עשה הבקי בש"ס כשלא ידע לענות
'עד דכפנת אכול, עד דצחית שתה' – בעודך רעב, אֱכוֹל, בעודך מצא, שְׁתֵה, ואל תתמהמה
"בישיבת וולאז'ין היה בחור אחד שהיה מפורסם כבקי בש"ס. יום אחד ישבו כמה בחורים ואכלו, ובאמצע האוכל דיברו בדברי תורה. הזכירו שם איזה מאמר חז"ל ושאלו איפה המאמר הזה כתוב. הבקי בש"ס הזה, היה צריך להגיד מיד איפה זה, והוא לא ידע. הוא קימט את המצח ולא נזכר בשום אופן.
"מיד הוא תפס את המצב שלו, שכולם מסביבו אומרים שהוא בקי בש"ס, והנה היה כאן עכשיו מבחן והוא רואה שהוא לא יודע. הוא עדיין לא בקי בש"ס! וזה הרי שיא התקוה של בן אדם, להיות בקי בש"ס.
"מה הוא עשה? הוא קם באמצע האוכל מבלי לומר שום מילה ומבלי להפרד מהחברים, הלך ולבש את המעיל והקפלוטש שלו ונעלם. הוא נסע לעיר אחרת וישב שם כמה שנים, יש אומרים שש שנים ויש אומרים ארבע שנים, ולמד בשקידה עצומה בלי שום קשר עם העולם, וצמח להיות אחד מגדולי הדור.
"היה מספר רבי חיים שמואלביץ, שרבי חיים וולאז'ינר אמר כהאי לישנא:
"ודאי שהבחור הזה עשה שלא כדין. הוא הרי צריך לברך ברכת המזון. אלא מה, הוא יברך בדרך? זה ודאי שלא כהלכה לקום לכתחילה וללכת. צריכים לברך במקום שאכל [אם הוא הלך, נחלקו ב"ש וב"ה אם יחזור, אבל לכתחילה לכו"ע אסור ללכת]. אבל אם הוא היה נשאר ומברך ברכת המזון – בכמה דקות שהיה לוקח הברכת המזון הכל כבר היה מצטנן אצלו, והוא כבר לא היה נוסע ללמוד! בכמה דקות האלה היתה מצטננת אצלו כל ההתרגשות שעלתה לו לגדלות עצומה בתורה, והוא לא היה מבצע את החלטתו לנסוע למקום אחר וללמוד בפרישות מהעולם זמן רב.
"היה אומר רבי חיים שמואלביץ: קורה שיש לבן אדם התעוררות, והוא דוחה אותה ללאחר זמן. זה לא טוב, צריך מיד! זה היסוד של הגמרא 'עד דכפנת אכול, עד דצחית שתה' – כל זמן שאתה רעב, שיש לך התעוררות, תנצל את זה! אל תשאיר את זה לאחר כך…".
(הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, דרשות משמר הלוי)
רשעים מלאים חרטות – איך היצר הרע מוותר בזה
צדיקים יצר טוב שופטן, רשעים יצר רע שופטן, בינונים זה וזה שופטן. בספר 'אוצרות התורה' הביא שאלה קשה שהקשה מרן הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל, בשמו של מרן ר' יצחק בלאזר מפטרבורג זצ"ל, מגדולי תלמידי מרנא האור ישראל מסאלנט: הרי אמרו חז"ל ש'רשעים יצר הרע שופטן' (ברכות סא, ב) ומפרש הגר"א – צדיק, היצר הטוב הוא המוביל אותו. אין לו שום רצון, לעשות רע. בינוני, זה אדם שמתמודד , יצר הרע בא לבקר אותו, אבל זה לא שיצר הרע מכריע אותו לדבר עבירה. היצר הרע בא, ומנסה לשכנע אותו , והוא מתגבר עליו. כי אם הוא לא היה מתגבר, ועובר עבירה, אז הוא כבר לא היה נקרא בינוני… רשעים יצה"ר מנהיגם ומדריכם והם ברשות לבם. והקשה ר' איצלה, שלכאורה אם כן היה צריך היצר הרע לפעול, שהרשע יחזיק בכל עוז ברשעו ולא יתחרט על מעשיו, וכיצד זה אמרו חז"ל שהרשעים מלאים חרטות (נדרים ט, ב)? כיצד יתכן שהיצה"ר שמפתהו לעבירה מניחו להתחרט עליה ושב ומפתהו ומניחו שוב להתחרט? אלא שכבר אמרו חז"ל שאחד משמותיו של היצה"ר הוא 'שונא' (סוכה נב, ב), וכתב ה'חובת הלבבות' (שער יחוד ה' פ"ה) שהיצה"ר הוא השונא היותר גדול שיש לו לאדם בעולם. טעות היא לחשוב שכל מטרתו של היצה"ר היא להחטיא את האדם, מטרת היצה"ר גם להחטיאו וגם להזיק לו ולאבדו כליל, כשונא וכאויב, והואיל וכך הוא מפתהו לעבירה כדי לאבדו מן העוה"ב, ולאחר מכן מביאו לחרטה, כדי לאבדו גם מהנאת העוה"ז שבעבירה, וכך הוא מאבד את הרשע משני העולמות.
ההצעה המכובדת של מוכר הנעליים
כי סיים מסאניה, לימא: ברוך שעשה לי כל צרכי.
הרה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א הביא מצדיק אחד, מדוע שונה ברכת 'שעשה לי כל צרכי' שנאמרת בלשון יחיד משאר ברכות השחר הנאמרות בלשון רבים על כללות העולם דוגמת פוקח עיורים, מתיר אסורים וכו', ללמד לאדם דעת ובינה מה הם צרכיו, מה שהוא צריך, ומה שיש לשכנו ולחברו אינו מצרכיו כלל, אלא שעשה לי כל צרכי. ומשל נפלא אמרו בזה, תלמיד חכם נכנס לחנות נעליים, המוכר מקבלו בסבר פנים יפות ושואל אותו באלו נעליים הוא חפץ, בסוף דבריו הוא שואל איזה מידת נעל אתן לכבוד תורתו, עונה לו הת"ח מספר 40, הביט בו המוכר ואומר, לא, לא, ניכר בכם שמחשובי בני התורה אתם, על כן אפתח לבי ואגדיל חסדי עמכם לתת לכם מספר 45. והנמשל הוא אומר הרב בידרמן, שהשאיפה והרצון ליותר ממה שקיבלנו מן השמים הוא ממש כמידת 45 למי שגודל רגלו אינו יותר ממדה 40, שלא יוכל להלך עמהם יותר מכמה פסיעות. וזהו שעשה לי כל צרכי, שמרומז בזה שידע שהקב"ה הכין ונתן לו כל צרכו וכל מה שעודף על זה אין בו כלל טובה עבורו ויעכבהו מללכת על רגליו.
(באר הפרשה אמור)
ברכה על רעם או ברק לפני נטילת ידים?
לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב
המתעורר משנתו באמצע הלילה ושומע קול רעם או רואה ברק, האם יברך מיד?
שאלה משולחנו של הרה"ג רבי מרדכי הלוי שוורצבורד שליט"א מורה הוראה 'נאות שמחה' – מודיעין עילית
שאלה: אדם המתעורר משנתו באמצע הלילה ושומע קול רעם או רואה ברק, האם יברך מיד? או שאסור לברך עד שיטול ידיו, ואז כבר עובר זמן הברכה.
תשובה: כתב השו"ע (סוף סי' ד') שמותר לברך ברכות בבוקר לפני הנטילה, ואם יתכן שנגע במקומות המטונפים בשנתו צריך שינקה אותם בכל מה שמנקה, וכתב המשנ"ב בשם הזוהר שאוסר לברך בלי נטילת ידים כשרוח רעה שורה עליהם, וראוי להחמיר כשיש לו מים, וציין לסי' ס"ב סק"ח שאם צמא בלילה במטתו וקשה לו לטול ידיו יקנח ידיו בכותל או בכל מה שמנקה ויברך. ומפורש כתב המשנ"ב (סי' זכ"ר) שאם שמע קול רעם וברק בהיותו בבית הכסא, שיצא וינקה במידי דמנקה ויברך, שאם ישהה עד שיטול ידיו יעבור שיעור כדי דבור ולא יוכל לברך.
ובספר ארחות רבנו (ח"ד עמ' קנח) מובא אמר לי הגרח"ק שליט"א ששאל את מרן החזו"א זצוק"ל אם שוכב על מטתו בלילה ושמע רעם וראה ברק אם חייב ליטול ידיו ולברך, והשיב לו מרן כולי האי לא אטרחוהו רבנן.
ובספרי המקובלים החמירו ע"פ הזוהר שלא לברך שום ברכה לפני נטילת ידים, וכתב הכף החיים שיהרהר את הברכה בלבו, וכמו שמצינו בפוסקים (ט"ז סי' סב) לגבי הצמא בלילה במיטתו ואין לו מים ליטול את ידיו. אמנם המשנה ברורה שם הביא את דעת המטה יהודה שינקה בכל מידי דמנקה אף אם יודע בודאות שנגע במקומות המכוסים.
מתי צריך לשכוח את עמלק
לך ה' הממלכה – זו מלחמת עמלק
כותב המהר"ם שיק {תרי"ג מצות ,מצוה תר"ה} – והנה מצוה זו אנו מחוייבין לקרות בציבור פעם אחת בשנה, והטעם אמרי' בפרק אלו מציאות, דאבידה משתכחת בי"ב חודש, וכן על המת נגזר גזירה שבתוך י"ב חודש ישתכח. וידועה דעת החתם סופר (שו"ת אהע"ז סי' קיט) שהובאה במהר"ם שיק (מצוה תר"ה) שבשנה שלפני שנה מעוברת צריך לכוין לצאת ידי מצות זכירת מחיית עמלק בפרשת כי תצא שלפני השנה המעוברת. ובמועדים וזמנים (ח"ב סי' קסו) הביא מהגר"י ועלץ דאדרבה מהחתם סופר שם מוכח דאין צריך להיזהר בזה, משום שבשנה מעוברת החודש הנוסף הוא חלק מהשנה והטבע כפוף לתורה וזמן השכחה הוא י"ג חודש.
בגמרא בבא בתרא (מו:) אומרת 'עמל"ק סימן' – ראשי תיבות של הדינים המובאים לאחר מכן. ורבים תמהו על זה, עמלק שנצטווינו למחותו מוזכר כך לסימן, יש שתירצו שזו המחיית עמלק ההטובה ביותר, לימוד התורה הקדושה. וביעב"ץ תירץ שתיבת 'לא' הסמוכה לתשכח הטעם שלה הוא טיפחא, המפסיק בינה לבין תיבת 'תשכח', דהיינו שלפעמים זה לא ואז הכוונה שאסור לשכוח את מעשה עמלק ולפעמים זה דוקא תשכח כאשר זה בא לשמש אותנו לדברי תורה ולזכור את סוגיות הש"ס, כי אז דוקא ראוי שתשכח את מעשה עמלק ותשתמש במלה זו לצורך של לימוד תורה.
(זאת התורה)
האם בליל ראש השנה אנו רוצים להיות ריקנים?
אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון הרמ"א (סי' תקפ"ג) מביא את המנהג של אכילת רימון בליל ראש השנה, ואומרים 'נרבה זכויות כרימון'. והקשה בפרי חדש שם מדברי הגמרא 'אפילו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרימון', וא"כ מה הרבותא בתפילה זו, האם שאיפתינו להיות ריקנים? על קושיא זו נאמרו עשרות תירוצים, בקובץ נזר התורה (אלול תשס"ו עמוד רעט) כתב לתרץ הרה"ג ר' חזקיהו יוסף פלמן שליט"א (ישלח לו ה' רפו"ש במהרה) בשם אביו הגאון רבי בן ציון זצ"ל שהביא מהחפץ חיים שמצוות וזכויות הם שתי דברים שונים. לדוגמא אם יש אחר שבא לשיעור תורה ואינו מבין את הנלמד, אין לו זכות בעצם הלימוד, אך יש לו מצוה ושכר על כך שאינו מדבר באותו זמן לשון הרע ורכילות, וגם על מה שמתאמץ. אבל מי שמבין וחי את הדברים הנלמדים, אצלו יש גם זכויות של הלימוד, וזהו שאנו מבקשים שנרבה זכויות כרימון ולא רק מצוות כרימון. מסופר על יהודי שהקשה לרבו על דברי הגמרא שאפילו ריקנים מלאים במצוות, והלא דבר והיפוכו הוא, אם הם ריקנין, איך הם מלאים? רבו לא היה שבע רצון מהקושיא, ואמר לו, גם אני למדתי גמרא זו, אך היתה לי קושיא אחרת, אם הם מלאים במצוות, האיך אפשר לומר עליהם ריקנין…
האם בליל ראש השנה אנו רוצים להיות ריקנים?
אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון
הרמ"א (סי' תקפ"ג) מביא את המנהג של אכילת רימון בליל ראש השנה, ואומרים 'נרבה זכויות כרימון'. והקשה בפרי חדש שם מדברי הגמרא 'אפילו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרימון', וא"כ מה הרבותא בתפילה זו, האם שאיפתינו להיות ריקנים?
על קושיא זו נאמרו עשרות תירוצים, בקובץ נזר התורה (אלול תשס"ו עמוד רעט) כתב לתרץ הרה"ג ר' חזקיהו יוסף פלמן שליט"א (ישלח לו ה' רפו"ש במהרה) בשם אביו הגאון רבי בן ציון זצ"ל שהביא מהחפץ חיים שמצוות וזכויות הם שתי דברים שונים. לדוגמא אם יש אחר שבא לשיעור תורה ואינו מבין את הנלמד, אין לו זכות בעצם הלימוד, אך יש לו מצוה ושכר על כך שאינו מדבר באותו זמן לשון הרע ורכילות, וגם על מה שמתאמץ. אבל מי שמבין וחי את הדברים הנלמדים, אצלו יש גם זכויות של הלימוד, וזהו שאנו מבקשים שנרבה זכויות כרימון ולא רק מצוות כרימון.
מסופר על יהודי שהקשה לרבו על דברי הגמרא שאפילו ריקנים מלאים במצוות, והלא דבר והיפוכו הוא, אם הם ריקנין, איך הם מלאים? רבו לא היה שבע רצון מהקושיא, ואמר לו, גם אני למדתי גמרא זו, אך היתה לי קושיא אחרת, אם הם מלאים במצוות, האיך אפשר לומר עליהם ריקנין…
תאריך היארצייט ששונה מחמת חלום
עניני חלומות
בספר סם חיים ליקוטי תורה, ישנו מעשה שאירע לפני כמאה שנה, שבת פרשת יתרו תרע"ח עם הגה"צ ר' יהושע העשיל אייזן.
באותו ערב שבת התעלף לפתע בהיותו במקווה לא חלפו השעות והוא נכנס כדרכו בשעת צהריים מוקדמת להיכל ביהמ"ד הקרלינאי בירושלים שם הביע את רצונו לגשת ל'עמוד' לתפילת מנחה, בביהמ"ד נכח יהודי נוסף שבקש אף הוא לגשת ל'עמוד', נענה רבי יהושע העשיל ואמר אימרה סתומה, וכי אינך יודע שעם מי שהולך עוד מעט ל'שם', אין מתווכחים? אחר התפילה שב לביתו. הרבנית הדליקה נרות שבת קודש ויצאה כדרכה אל שכנתה הרבנית של הרה"צ רבי מאטי סופר זצ"ל. מששבו בני הבית לקראת סעודת השבת, גילו להפתעתם כי אביהם שוכב מכוסה בטלית ושני נרות דולקים למראשותיו, נשמתו עזבה את גופו במיתת נשיקה. אך בכך לא הסתיים המעשה כ"ק האדמו"ר מסלאנים שליט"א, מספר את ששמע מפי הגה"ח ר' סנדר פריינד שליט"א, אחר פטירתו לא ידעו בניו למתי יש לקבוע את יום היארצייט, שכן בין השמשות היה, התלבטו רבני ירושלים ונטו לומר שמכיוון שהוא הדליק בעצמו נרות מראשותיו, כנראה היה זה עדיין מבעוד יום בי"ט שבט. אך רבי יהושע העשיל נתגלה אל הדיין הגאון רבי דוד שובקס זצ"ל בחלומו, ואמר לו כאשר בני ר' יצחק אייזיק יבוא וישאלך למתי יש לקבוע את יום היארצייט, תאמר לו ביום כ' שבט שהרי פטירתי בשבת היתה, השיב לו הרב שובקס בחלומו, תורה לא בשמים היא, כאן הרי פסקו שיום הסתלקותך הוא יום ששי י"ט שבט, שהרי הַדלקת הנרות מראשותך מורה על כך. אך רבי יהושע העשיל לא קיבל את דבריו, ואמר יעיין נא בספר אליה רבה וימצא כי הצדק עמי, שהרי יש לאדם חזקת חי כל זמן שלא נודע מותו. התעורר הדיין מהחזיון ותתפעם רוחו, עיין בספר אליה רבה, ומצא אכן כי צדקו דבריו של הנפטר הגדול והכניס את הספר לתוך שקית הטלית אשר לו. למחרת כאשר כאשר נכנס הדיין הגאון לבית הכנסת, ניגש למולו ר' יצחק אייזיק, ושאלו מה אומר הרב למתי אקבע את יום היארצייט של אבי זצ"ל, מיד סיפר לו את המעשה בהתרגשות, והוציא את הספר אליה רבה ופתח לפניו בסעיף המדובר
(קובץ דברים ערבים תשע"ז)
כמה אותיות יש בברכת כהנים?
האי מאן דחזא חלמא ולא ידע מאי חזא, ליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידייהו, ולימא הכי: רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך וכו'
מדוע דווקא ברכת כהנים היא הזמן לבקש על החלומות? במילים של ברכת כהנים ישנם שישים אותיות, ובספר "חסד לאברהם" לר"א אזולאי ז"ל (סבו של החיד"א ז"ל, מעין ז' נהר כ"ו) כתב וז"ל: "ענין מיטתו של שלמה יש בו סוד גדול, וכל מה שיש לנו רשות לפרסם נפרסם. דע כי מיטתו של שלמה היתה חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב ועשר אמות קומתה, ובכל רוח חמש עשרה דפין, וכל דף ודף רוחבו שני טפחים וכו'. ודע שבשישים דפין שבסביב המיטה היה חקוק שישים אותיות שבברכת כהנים, על כל דף ודף אות אחת כאשר יתבאר". אם כן שישים אותיות אלו יש בהם כח ושמירה לעם ישראל, וכדברי הירושלמי בסוטה: על הפסוק 'ואל זועם בכל יום', ומי מבטל את הזעם שלא יחריב את העולם, אמר ר' אבין בשם ר' אחא ברכת כהנים מבטלת. ואומר הזוהר הקדוש שבזמן ברכת כהנים מתעוררת מדת הרחמים והחסד להאיר פנים מאירות לעם ישראל.
וזהו שאומר בתפילה על החלום 'וכשם שהפכת את קללת בלעם הרשע מקללה לברכה, כן תהפוך כל חלומותי עלי לטובה', ולכאורה מה ההשוואה בין היחיד לעם ישראל כולו, ומובא בזוהר (נשא קמה) ששישים אותיות ברכת כהנים הן כנגד שישים רבוא ישראל, וא"כ כל יחיד ויחיד כלול בהם.
מדוע דווקא הכהנים נשלחו להיות המברכים?
מבאר הגאון רבי אהרון וואלקין אב"ד פינסק בהקדמת ספרו "מצא אהרון" על פי הגמרא בסוטה (ל"ח): "אמר רבי יהושע בן לוי אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין" ומבאר המהרש"א שברכת המברך חלה כפי כוונת המברך.
משום כך אומר הרב וואלקין, בחר הקב"ה דווקא בכהנים להיות מברכיהם של ישראל, שמקור פרנסתם וחייהם הם מתנות כהונה שהם מקבלים מיד בני ישראל, ואם כן הם בוודאי יברכו את ישראל בלב שלם, באהבה ובנפש חפצה, שהרי ברכת ישראל היא ברכתם, וככל שתתרבה תבואתם של ישראל כך ירבו ישראל לתת תרומה, חלה, ביכורים, ואשי ה'. לכן מובטח שברכת כהנים תהיה יותר בלב שלם שהם זכו להיות נושאי הברכה לישראל.
מדוע נתגלה הנס בנחלי ארנון דווקא ע"י מצורעים?
שני מצורעים היו וכו' ואמרו לישראל ואמרו שירה.
צריך ביאור מדוע גילוי הנס והשירה של עם ישראל שבאה בעקבות הנס באה דווקא ע"י שני מצורעים. וכן מצאנו בנגע צרעת שבבית, שע"י הצרעת יתגלו האוצרות שהטמינו האמוריים בקירות הבתים, ומדוע גם בזה הצרעת היא זאת שדרכה יתגלו אוצרות לעם ישראל? מובא בחז"ל שלולא מרגלים ששלחו בני ישראל, היו מגיעים לארץ בקפיצת הדרך ביום אחד, ואם כן, לא היו האמוריים מספיקים להגיע לנחל ארנון ולהתחבאות שם בנקיקים ובמערות שבערים לצידי נחל ארנון, על מנת להילחם בבני ישראל בחיצים ובבליסטראות, וכן לא היה להם זמן להחביא בקירות שבבתיהם את האוצרות שלהם. נמצא שרק מפני לשון הרע של המרגלים ששלחום ישראל, והוציאו דבה ואמרו שכל הטובות של הקדוש ברוך הוא הם רעות, הספיקו האמוריים להתכונן ולעשות את שני הדברים האלו, ובאו לישראל כל הטובות האלו, על כן באו טובות אלו דווקא על ידי עניני הצרעת. וכן לשון 'אמוריים' הוא מלשון 'אמירה', ללמדנו שיש בזה 'אמירה' לעם ישראל לפני כניסתן ארץ שהקדוש ברוך הוא עושה להם טובה גדולה ומכופלת.
(פרפראות בדברי חז"ל)
מהו מלח סדומית?
והתקדשתם – אלו מים ראשונים, והייתם קדשים – אלו מים אחרונים
הגמרא בחולין (קה:) אומרת שהטעם למים אחרונים הוא משום מלח סדומית המסוכן לעיניים. וחז"ל אמרו בברכות (מ.) שצריך לאחר כל אכילה לאכול מלח, לכן צריך ליטול מים אחרונים.
אז מה הוא מלח סדומית?
בגמרא (כריתות ו.) מובא שאחד ממרכיבי הקטורת היה "מלח סדומית". לגבי זיהוי המקום שממנו מופק "מלח סדומית" נראה מדברי המאירי בשבת (קח:) שזה מים המלח הסמוך לסדום, ששם בגמרא מובא שהמים של ים המלח מרפא את העיניים. ומקשה המאירי "הרי לגבי המלח היוצא מים המלח אמרו שמסמא את העיניים, ותירץ שהמים מרפאין אולם המלח מסמא, או שמרפאין את החולה ומסמאין את הבריא כדרך הרבה מהדברים הרפואיים". א"כ מבואר מדברי המאירי ש"מלח סדומית" הוא מים המלח.
אולם מצאנו ב' ידיעות מעניינות לגבי זיהוי מלח סדומית, האחת מס' "שלטי הגבורים" (לרבי אברהם הרופא זצ"ל תלמיד המהר"ם מפאדווה – איטליא שס"ב, דף צו.) שכתב שמלח זה אינו מלח שמופק מהים או מהאדמה, אלא מהמלח שהמטיר הקב"ה על סדום ועמורה.
לגבי מה שכתב שהקב"ה המטיר "מלח" על סדום, יש להעיר שבפסוק מופיע שה' המטיר רק "גפרית ואש", ולא מוזכר מלח, אולם בספר דברים (כט,כב) כתוב "גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים אשר הפך ה' באפו ובחמתו", נראה מפסוק זה שהקב"ה המטיר על סדום גם מלח. (ועי' בחזקוני שם, שפירש על המלה "ומלח" – שנאמר "ותהי נציב מלח).
ובס' "מאמרים ברפואה" (לרבי רפאל מרדכי מלכי זצ"ל, חכם ורופא בירושלים אביו של רבי עזרא מלכי זצ"ל בעמח"ס מלכי בקודש, עין משפט, ושמן למאור, נפטר 1702, נדפס בירושלים תשמ"ה עמ' קמב) כתב: "שמעתי אומרים שאשתו של לוט היא קיימת עד היום והיא נציב מלח, וממנה מביאים מלח לירושלים עד היום הזה, וזהו מלח סדומית שמסמא את העיניים, ונראה דהיינו טעמא, לפי שאשתו של לוט כשהביטה מאחריה וראתה נעשית מלח, אף המלח עצמו היוצא ממנה יש לו אותו טבע ומסמא את העיניים או מזיק לחוש הראות".
(קב ונקי בראשית)
מתי משגיחין בבת קול?
רבי יהושע היא, דאמר: אין משגיחין בבת קול
חומש ויקרא מתחיל בפסוק 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו', וצ"ב, כי עפ"י דקדוק לשון היה לו לומר 'ויקרא ה' אל משה וידבר אליו', ומדוע איחר מלכתוב תיבת ה' עד אחר וידבר. ומבאר הרה"ק ה'בית אברהם' זי"ע כי תיבת ויקרא נכתבה בא' זעירא ונחשב הא' כמי שאינו, וכמו שנכתב 'ויקר' מלשון מקרה, וכלומר, ויקרא אל משה, כל מה שאירע וקרה למשה רבינו, הבין ש'וידבר ה' אליו'. שהקב"ה מדבר אליו בזה ולא פלוני עשה לו, ואף הוא לא גרם לעצמו כל רע, אלא הכל בשליחות ובדבר ה' הוא.
פעם נכנס הגאון הצדיק רבי נחום יאס'ער זצ"ל מזקני וחשובי חסידי שטפנשט-באיאן (נולד והתגורר שנים רבות על אדמת רוסיה, לאחר שנים דר בעיה"ק ירושלים) להגה"צ רבי נטע ציינוירט זצ"ל בבקרו של יום, היום בבוקר שמעתי 'בת קול' מן השמים, הסובבים חששו שמא אירע משהו לבריאותו… אך ר' נוחם הסביר מיד את כוונתו – קמתי בבוקר ולא מצאתי את מנעלי (אחד מבאי הבית שלא היה כ"כ… הטמינם) וראיתי בזה כמי שנשמע בת קול בביתי ומודיעים לי בזה מן השמים שהוטל עלי תפקיד נכבד – לחפש את הנעליים… לאחר כמה דקות שוב נשמע בת קול בביתי – כי מצאתי את הנעלים, וראיתי בזה הכרזה מן השמים כי מלאתי את התפקיד בשלמותו ונגמרה שליחותי…
(לקט מתוך 'באר הפרשה' – ויקרא- תשע"ח)
אל ההרים אשא עיני כהלל ולא כשמאי – ביאור נפלא בזמר לשבת
בית שמאי אומרים: מברך על היום ואחר כך מברך על היין, ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום.
'אל ההרים אשא עיני כהלל ולא כשמאי' – אנו מזמרים מדי שבת-קודש. הסברים רבים נאמרו על פזמון זה, אחד מהם, המובא בספר "מטה יהודה", מתבסס על פי דברי משנתינו שלבית הלל מברך על היין ואחר כך מברך על היום', והלכה כבית הלל. ואם כן זו הכוונה: "בכוס ישועות אשא פני", והכוונה לכוס של קידוש, "אל ההרים אשא עיני", דהיינו: אני נושא את עיני אל מורי ההוראה, ובהוראתם נוהג 'כהלל ולא כשמאי', ומברך על היין תחילה…
ביאור נפלא אמר על כך הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין, בהיותו כבן תשע שנים: בגמרא (חגיגה י:) אמרו שהלכות שבת הן 'כהררין התלויין בשערה', ופירשו שזהו משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה, ופירש רש"י שזה משום שאנו דורשים סמוכין: 'וזהו רמז מועט, דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא, אלא במשכן הוא דכתיב, ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת'.
והנה, בגמרא (מנחות מ.) הובאה מחלוקת לענין סדין עשוי פשתן, האם חייב בציצית, שהיא צמר, או שמא פטור משום איסור כלאים): בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, ופירש רש"י, שבית הלל דורשין סמוכין כדי להתיר כלאים בציצית ובית שמאי לא דורשים.
זו כוונת הפייטן: 'אל ההרים אשא עיני', כלומר: אל הלכות שבת שהן כהרים התלויין בשערה, וזהו כהלל ולא כשמאי, שהרי כל הגדרת הלכות שבת כהררין התלויין בשערה היא רק מכח דרשת סמוכין, ואילו בית שמאי אינם דורשים סמוכין…
'כמוצא שלל רב' על הדף היומי – עלון מס' 7
(ניתן לקבל בפניה למייל [email protected])
מדוע הרב סגל נטל ידים מחוץ לחדר?
שמע ריש גלותא ואיקפד. הרשב"א (ד"ה וליברכו) מקשה, איך היה מותר להם ליחלק לשלשה שלשה, הלא שנינו במשנה להלן שעשרה אינן נחלקין בזימון עד שיהיו שם עשרים . ותירץ, שאם הריש גלותא היה שומע שהם מברכים לעצמם היה מונעם מלזמן עד שיברך הוא עמהם, ואת הזימון שלו לא היו יכולים לשמוע מחמת הרעש, ולכן העדיפו ליחלק. עוד תירץ, שאף אם לא היה הריש גלותא מונעם מלזמן, מכיון שהוא מקפיד על כך הרי זה זלזול בריש גלותא, וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דרבנן [כמבואר לעיל (יט:)], ומצוות הזימון בעשרה היא מדרבנן.
מספר רבי יעקב גלינסקי זצ"ל שסיפר לו אברך, שבבחרותו ישן בחדרו של הגאון הצדיק רבי יהודה סגל ממנשסטר זצ"ל, אותו בחור היה מכין לעצמו קערה עם ספל מים ליד מטתו, והופתע שרבי יהודה גם מכין ספל מים בקערה אך מניחו מחוץ לחדר ובבוקר היה יוצא מהחדר ונוטל ידיו. איני יודע אומר ר' יענקל'ה האם היה בהליכה יותר מארבע אמות, שהחמירו בו בזהר הקדוש כל כך. אבל הרי הזהירו שלא להציג הרגלים על הארץ בלא נטילה ("אגרא דפרקא" אות ט) – שאלו על כך, ותמה לשאלה: "הלא השבות יהודה פסק שבשעת הדחק יש להקל ולומר שכל הבית כארבע אמות, אני קם בעודך ישן, וקול הנטילה עלול להעירך! אין שעת דחק גדולה מזו, ובשעת הדחק התירו!"…
(מתוך 'והגדת')
איזו ברכה יברכו בקבלת פני המשיח?
אין חותמין – בברכה, בשתים – בשני ענינים. ומה שאנו אומרים 'על הארץ ועל הפירות', מבארת הגמרא על הארץ שמוציאה פירות.
בקובץ מוריה נדפסה שאלה ששאל הג"ר שמואל הומינר ז"ל את הגרש"ז אויערבך זצ"ל, השי"ת יזכנו מהרה לקבל פני משיח ונברך אי"ה ארבע ברכות: א. ברוך חכם הרזים. שבודאי יהיו שם ששים רבוא ישראל וכהנה וכהנה עד אין מספר. ב. ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. ג. ברוך שחלק מכבודו ליראיו. ד. שהחיינו. ויש להסתפק אם רשאי לכלול ביחד ברכות שחלק מחכמתו ומכבודו ליראיו, או אולי הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות.
והנה, בברכות הנהנין אי אפשר לכלול יחד ברכת מזונות והעץ יחד, וכן בברכות השחר אין כוללים שלא עשני גוי עבד ואשה יחד, ומזה מוכח שאסור לנו לכלול ברכה עם חברתה, ומדוע בברכה מעין שלוש אנו כוללים ואומרים על המחיה וכו' ועל הגפן ועל העץ.
והשיב על כך הגרש"ז אויערבך, לענ"ד הדברים פשוטים שהכלל שאין חותמין בשתים, הוא פרט לאותם הדברים אשר החכמים ראו אותם כחדא וכמו"ש בברכות מט ע"א, על הארץ ועל הפירות – ארץ שמוציאה פירות. וכן מבואר בירושלמי לענין תרומות ומעשרות, דאע"ג שמברכין על כל אחת בפני עצמה, מ"מ ביחד כוללן ומברך ברכה אחת. וחושבני, אומר הגרש"ז, מפני שעיקר הברכה הוא בגלל התיקון, כמו שמברכים על שחיטה ועירובי חצרות ותבשילין, וכיון שהתיקון הוא ע"י כולם, לכן כוללן אע"ג שתרומת מעשר היא רק לתיקון המעשר ולא לתיקון כל השיריים. ומה שהביאו בשם הגר"ש סאלאנט זצ"ל שאפשר לכלול גם פדיון מעשר שני, הוא חידוש גדול, וצע"ג למעשה כיון שאין זה תיקון אלא העברת הקדושה מהפירות על מעות או פירות אחרים. אבל איך אפשר להעלות על הדעת לכלול בברכה שלפניה מיני מזונות ופרי העץ, וכן גוי עבד ואשה. ומוסיף הגרש"ז שבחתימה של קריאת המגילה שחותמים מספק: הנפרע, והקל המושיע, נראה שגם זה נחשב לברכה אחת.
איזו ברכה בירכו בני ישראל על המן?
משה תיקן לישראל ברכת 'הזן' בשעה שירד להם מן
הקדמונים דנו בשאלה, מה בירכו בני ישראל כברכה ראשונה כשאכלו מן?
הבני יששכר (מאמרי השבתות מאמר ג') כתב בשם הרב המקובל מו"ה ישראל דוב, שכנראה לא בירכו על המן, על פי האריז"ל שתכלית הברכה היא, לברר הניצוצות ולהפרידן מן הפסולת, וכיון שהמן היה לחם של מלאכי השרת, שנבלע באיברים, הרי שלא היה בו פסולת ולא היה צריך בירור. והוסיף הבני יששכר על דרך אפשר, שמכל מקום בשבת שהוא קדש והאכילה בה כעין אכילת קדשים, היו מברכים 'אשר קדשנו במצותיו וציונו לאכול סעודת שבת'.
הרמ"ע מפאנו כותב, שלעתיד לבוא, כשהצדיקים יאכלו את סעודת הלויתן, יצרפו לסעודה את צנצנת המן, ואז יברכו עליו ברכת "המוציא לחם מן השמים".
בספר חסידים כתב שעל המן היו מברכים 'הנותן לחם מן השמים'.
ב'מרכבת המשנה' על המכילתא (פרשת בשלח פ"ד ג') וכן בפרדס יוסף (בשלח) כתב שהיו מברכים על המן את הברכה של המאכל שעליו חשב, וקיבל המן טעמו, כלומר אם חשב על פת בירך 'המוציא', ואם חשב על תפוח בירך 'בורא פרי העץ' וכדומה.
הגאון רבי חיים פאלאג'י זצ"ל בספרו 'נפש החיים' כתב, שאף שהיה כצפיחית בדבש, ולכאורה ברכתו 'בורא מיני מזונות', מכל מקום כיון שקבעו עליו סעודה היו צריכים לברך עליו 'המוציא'.
הבן איש חי זצ"ל, כתב בספרו 'תורה לשמה' דנוסח הברכה היה 'הממטיר לחם מן השמים' כלשון הכתוב בתורה.
הגאון מטשיבין זצ"ל (דובב מישרים ח"ד, לקוטי תשובות), מצטט את דעת הספורנו, הסובר שבלקיטת המן בשבת, היו חייבים משום איסור 'תולש דבר מגידולו', ובהכרח שהספורנו סבר שהמן נחשב לדבר שגידולו מהארץ, ולכן קבע הגאון מטשיבין, שעל המן מברכים ברכת "המוציא לחם מן הארץ", כפי שמברכים על הלחם.
צדקה ליתומים עבור מזוזה?
אלא מעתה, בית הכנסת ובית המדרש דלית בהו מזוזה
אכן בשולחן ערוך נפסק שבית הכנסת רק אם יש בו דיורין חייב במזוזה, ודנו על פי זה מה יהיה בבית מדרש. ישנם קהילות שאכן נהגו לא לקבוע מזוזה בפתח בית הכנסת (קהל עדת ישורון).
על הפסוק 'ושמתם את דברי אלה' (דברים יא יח) שנאמר בפרשת מזוזה, מפרש רש"י: אף לאחר שתִּגלו הֵיוּ מצויינים במצוות, הַניחו תפילין, עַשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים. ודנו המפרשים בדבריו, הלא מצוות אלו אינם מצוות התלויות בארץ, ויישבו בכמה אופנים. הרמב"ן כתב: יש בו במדרש הזה סוד עמוק. ובמהר"ל מאריך לבאר זאת. הגאון מוילנא אומר שברש"י היה כתוב בראשי תבות: התע"מ. שכוונתו היתה: הַפרישו תרומות עַשרו מעשרות. ולא כפי שפתחום הניחו תפילין עשו מזוזות.
הגמרא בקידושין (לד.) לומדת חיוב נשים במצות מזוזה מכך שנאמר על מצוה זו אריכות ימים 'למען ירבו ימיכם', והאם נשים לא צריכות לחיות?
מסופר על המהרי"ל דיסקין שהגיע אליו אדם עני ואביון ואמר שאין לו כסף למזוזה ואין על פתח ביתו מזוזה, מיד פתח המהרי"ל דיסקין את קופת הצדקה של 'בית היתומים' ונתן לו כסף למזוזה, לאחר שיצא העני, שאלוהו תלמידיו מה ענין כספי 'בית היתומים' למצות מזוזה? נענה המהרי"ל דיסקין ואמר, על מצוה זו נאמרה בשכרה אריכות ימים, וא"כ, מנעתי מילדיו להיות יתומים והקדמתי רפואה למכה.
במה שונה ברכת המזון במטוס?
ברכת האורח
האוכלים בגינה או במקום ציבורי, איזה נוסח יאמרו ב'הרחמן הוא ישלח ברכה מרובה בבית הזה'?
האוכל בבית השייך לעכו"ם, פסק המשנ"ב (סי קצג ס"ק כז) שבנוסח הרחמן יאמר: "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בהליכתנו ובישיבתנו מעתה ועד עולם". וכך פסק גם הגר"י זילברשטיין לברך במטוס השייך לנוכרים.
ומכח זה הוסיף הגר"י זילברשטיין (חשוקי חמד ברכות מו, א), שאף האוכלים במקומות ציבוריים שאינם בית וכגון בגינות ציבוריות וכדו', שיאמרו בברכת המזון נוסח זה בהרחמן, ולא יאמרו 'הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בבית הזה ועל שלחן זה שאכלנו עליו'.
עוד כתב המשנ"ב שם, שלענין נוסח 'הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה', אין בעיה לאומרו אף בבית השייך לעכו"ם, ומשום שהכוונה ב'בעל הבית הזה', על בעל הסעודה.
והאוכלים במסעדה או בבית מלון, דעת הגרי"ש אלישיב שיש להם לומר "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה", אף על פי שהם משלמים לו על הסעודה, שכן אם בעל הבית לא היה מכין להם את הסעודה, לא היו אוכלים אכילה זו, וכספם לא היה משביע אותם. אך לגבי הברכה המיוחדת שמברך האורח את בעל הבית "יהי רצון שלא יבוש" וכו', מבואר במשנ"ב (סי' רא ס"ק ז) שהמשלם על סעודתו אינו מברכה.
(חשוקי חמד ברכות)
במה תלה הבבא סאלי את כח ברכותיו?
השותה מים לצמאו, מברך שהכל נהיה בדברו. ר' טרפון אומר, בורא נפשות רבות וחסרונן
הגאון רבי יצחק זילברשטיין אומר ווארט מהצדיק באבא סאלי זצ"ל בהסבר לדברים אלו: 'השותה מים'- מי שלומד תורה, שנמשלה למים, 'לצמאו' – והוא מרגיש הא… הא… צימאון אדיר לתורה,
'מברך' – יש לו כוח מיוחד לברך, 'שהכל נהיה בדברו' – וכל מה שיברך – יתקיים!
רבי טרפון אומר עוד יותר מזה – מי שלומד תורה באופן כזה של צימאון, הרי הוא יכול להחיות מתים! – 'בורא נפשות רבות וחסרונן'— כך השיב ה'באבא סאלי' ליהודי, ששאל אותו על ברכותיו המתקיימות.
המעניין הוא, מוסיף הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, שאת הווארט הזה אומרים שני גדולי עולם נוספים, הרב הקדוש רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג זי"ע והגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל.
ומוסיף הרב זילברשטיין, כשיהודי ניגש ללמוד תורה, והוא יודע שמכל תיבה ותיבה הוא מקבל דביקות כזו בקדוש ברוך הוא, עד שניתנים בידו כוחות לשדד מערכות ולברך ברכות – הוא ימצא עד מהרה את המתיקות והערבות שבלימוד התורה הקדושה.
אם נחשוב באותם רגעים קשים, שהיצר אורב לנו, כי בלימוד אנו מתקרב אל בורא העולמים, 'שהכל נהיה בדברו' – שכל הברכות מתקיימות, "רצון יראיו יעשה", אז נראה כמה התורה הופכת להיות מתוקה, ונלמד באהבה, עד שיבוא יום והקושי שלנו יהיה להתנתק ממנה.
(מרוה לצמא)
לאלו פירות אנו צריכים להתאוות לאכילתם?
מאי ברכה אחת מעין שלש וכו' והעלנו לתוכה ושמחנו בה
בני אשכנז מוסיפים 'והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה'. תוספת זו נתונה במחלוקת רבתי בין רבותינו הפוסקים. הטור (או"ח סי' ר"ח) מביא סמ"ג שכתב 'ואין לאומרו, שאין לחמוד את הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים המצוות התלויות בה'. הפוסקים נזקקו לדברי הסמ"ג, והעלו מספר אפשרויות לבאר את הנוסח "ונאכל מפריה ונשבע מטובה".
הב"ח כותב שקדושה המושפעת מלמעלה שורה על הפירות, והאוכלים מן הפירות מושפעים מן הקדושה, ועל כן ודאי שאנו מתאווים לאכילתם. האליה רבה דן בדברי הב"ח ומקשה עליו מגמרא מפורסמת בסוטה (יד.) על משה רבנו שאומרת 'וכי לאכול מפריה הוא צריך', הרי לנו שאין מעלה באכילתם. אך מיישב מיניה וביה, שלדרגתו הגבוהה של משה רבנו שהשכינה עמו תדיר, הוא אינו נזקק לתוספת קדושה זו, ומדייק זאת בדברי הגמרא: וכי לאכול מפריה הוא צריך? ודברי הגמרא אכן אמורים כלפי משה רבנו בלבד.
הגרי"ז מבריסק זצ"ל פירש את הדברים באופן שונה לחלוטין.
הוא נשאל על המילים 'ונברכך עליה בקדושה וטהרה' שלא נאמרות בשום ברכה, והשיב בשאלה, מהו 'לאכול מפריה' הרי אמרו בגמרא בפסחים (ח:) שאין פירות מובחרים גדֵלים בירושלים כדי שלא יאמרו עולי רגלים, דיינו שבאנו לאכול את פירותיה. וביאר הבריסקע'ר רב שקושיא אחת מיישבת את חברתה, הפירות שאנו מתכוונים אליהם בברכה זו הם פירות מעשר שני ונטע רבעי שנאכלים בקדושה בירושלים, ובקשתנו בברכה זו שנזכה לאכול פירות אלו שהותרה אכילתם רק בקדושה ובטהרה, וזה יהיה רק ע"י בניית בית המקדש במהרה בימינו.
(ע"פ מאורות)
מהו מקור שם העיר יריחו?
האי משחא דאפרסמון מברכין עלויה בורא שמן ארצנו.
שמן אפרסמון הוא המוזכר בפרשת הקטורת: הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, כמובן שאין שום קשר לפרי האפרסמון של זמננו. וקבעו לו ברכה מיוחדת משום חשיבותו שגדל בארץ ישראל, ונפסק כך בשולחן ערוך (או"ח סי' רטז ד) שמברכין עליו בורא שמן ערב. ולשיטת הפרי מגדים (או"ח פתיחה להלכות ברכות) ברכה זו היא הראשונה במעלה מחמשת ברכות הריח: א', בורא שמן ערב. ב', עצי בשמים. ג', עשבי בשמים. ד', מיני בשמים. ה. הנותן ריח טוב בפירות.
רש"י מביא את דבריו של הספר 'יוסיפון' – אחד מג' פעמים שמובא ברש"י על הגמרא- שהעץ שמפיקים ממנו את שמן האפרסמון היה גדל ביריחו, ועל שם הריח היתה נקראת יריחו. וביוסיפון מביא עוד, העץ הזה לא נראה מעולם במקום אחר כי אם ביריחו, ורבים מלכים ממלכי הארץ וגם מלכי מצרים לקחו מנטעי העץ וינסו לטעת מהם בארצם במקומות רבים ולא סבל העץ את טבע הארץ כי יבש, והיה העץ ביריחו עד חורבן בית שני, וכאשר נחרב בית המקדש השני נעתק העץ מיריחו אל מצרים ואל מקומות אחרים במקום ידוע והיה שם עד היום הזה, וגם עודנו מעט ביריחו.
טעם נוסף לשמה של העיר כתב ביוסיפון, שהעיר "יריחו" נקראת "עיר הירח", כי מולד הירח נראה ביריחו לפני שנראה במקומות אחרים, ולכן העדים הנאמנים אשר היו באים להעיד על ראיית הירח היו באים מיריחו, כי כל מי שהגיע להעיד מהעיר יריחו לא נמצאת בעדותו סיבת מבוכה ושגגה, משא"כ בשאר המקומות היו פעמים שוגגים בעדותם ונבוכים.
(ע"פ קב ונקי)
מה עצר את המגיפה בוולוזין?
תכף לתלמיד חכם – ברכה
סיפר הג"ר יחיאל מיכל צוקר שליט"א על אביו שסובל מאסטמה קשה. כידוע, האויב הגדול ביותר לאסטמה הוא האבק. הצורך החשוב ביותר הוא אויר נקי. בסמיכות לבית הורי היה מצרך הנדיר בבני ברק – שטח פתוח. אך ביום מן הימים הקצתה עיריית בני ברק את המגרש עבור בניית תלמוד התורה "באר יהושע".
התושבים ידעו, שכשיבנה הבנין יחסם כל האויר שהיה להם עד כה ורעש של מאות ילדים בלע"ה ישמע בכל שעות היום. בד בבד, השביל המוביל לת"ת יבנה כשני מטרים מתחת לחלון בית הורי, והאבק שיעלה ממאות הילדים אמור לכסות את הבית בכל יום… אחד השכנים, של"ע לא זכה לאהבת תורה יתרה, החל להחתים את תושבי השכונה נגד הקמת התלמוד תורה. ברור היה לו, שאבי שליט"א יהיה המתנגד הגדול ביותר, כי בשבילו זה יותר מספק פיקוח נפש!…
משבא אל אבי, השיב לו אבי בסיפור. ברחבי ארופה התפשטה מגפה קשה. המגפה עמדה להגיע לוולוז'ין, ובאו וסיפרו זאת למרן הגר"ח מוולוז'ין. הגר"ח הורה שכשתתקרב המגפה יותר יאמרו לו, וכך הוה. הגיע היום והמגפה קרבה מאד. הלכו ואמרו זאת לגר"ח. הוציא הגר"ח את תלמידי הישיבה לרחוב עם סטנדרים וגמרות, ובכל כמה עשרות מטרים העמיד שני חברותות שישבו ולמדו, וכך הקיף את כל וולוז'ין.
– המגפה הלכה והתקרבה, ונעצרה בוולוז'ין!!!
פנה אבי שליט"א לשכן ואמר: "אם רוצה אני חיים ארוכים – אין לי דבר גדול יותר מתלמוד תורה מתחת לאפי, זו השמירה הטובה ביותר! אדרבה! – אם יחסרו חדרים לכיתות כדאי שיבנו אותם בתוך החצר שלנו ממש, וכך תהיה השמירה טובה יותר! ואם על ירידת מחירי הדירות אתה מדבר, הלא חז"ל הבטיחו שתכף לתלמידי חכמים ברכה!". זכה אבי לעמוד בראש הועד שפעלו שלא יאונה לתלמוד תורה כל רע.
האם זבוב כשר לאכילה?
כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה, שנאמר: ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש.
מלבד מעלותיה הגשמיות של ארץ ישראל המפורטות בפסוק זה, אומר הגאון רבי מאיר שפירא, טמונה גם סגולתה הרוחנית, החלב נוצר ע"י דם שנעכר, ולמרות זאת הופך להיות טהור, וכן דבש שמגיע דרך הדבורה שהינה שרץ טמא אולם הוא טהור. זוהי מעלתה של ארץ הקודש שקולטת את החוטאים ומסוגלת להחזירם בתשובה שלמה כחלב ודבש שמקורם אינו טהור, והם הופכים לטהור.
מתיקות התורה
החפץ חיים בהקדמתו לספרו לקוטי הלכות אומר שהנה בפסוק בתהילים (יט) 'הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים' נמשלה התורה הקדושה הן לזהב ופז שהם דברים יקרי ערך אך אינם מתוקים, והן לדבש ונופת צופים שמתוקים הם אך אינם יקרים, ואומר החפץ חיים שזה מה שהפסוק מלמדנו שתורתנו הקדושה גם יקרה וגם מתוקה, אך לא רק על מתיקות התורה אנו למדים מהשוואתה לדבש אלא גם על כח השפעתה, בידוע שיש לטבע הדבש כח מתיקות כה גדול עד שאם יפול לתוכו איזה דבר מאכל כלחם או בשר וישתהה שם זמן רב יתהפך לדבש גמור, ויש דעות פוסקים שאם נפל לתוכו דבר איסור, חוזר הוא להיות היתר גמור, כגון שנפל שרץ לתוך הדבש ולאחר הסינון לא מוצאים את השרץ, הדבש מותר באכילה, כי ודאי השרץ נהפך לדבש, ושאלה זו נשאל האבן עזרא על זבוב שנפל לדבש, מה דין הדבש? וענה האבן עזרא בחמש מילים בפלינדרומית (מילים שניתן לקרותם מהסוף להתחלה – ישר והפוך, וכאן זה גם מלמעלה למטה): פֵּרַשְׁנוּ, רעבתן שבדבש נתבער ונשרף.
| פ | ר | ש | נ | ו |
| ר | ע | ב | ת | ן |
| ש | ב | ד | ב | ש |
| נ | ת | ב | ע | ר |
| ו | נ | ש | ר | ף |
וכן לענין התורה אומר החפץ חיים, שאם אדם שוקד על התורה ומתדבק בה כראוי, אפילו אם נפשו היתה רעה מאד כח התורה מקדשו ומטהרו ונהפך להיות איש אחר ממש.
(ומתוק האור)
מה יותר חשוב? לא לשכוח או לזכור?
לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי
מסופר שכאשר הזדמן האדמו"ר מסטאמאר זצ"ל לגרוסורדיין שברומניה בא לבקר את האהבת ישראל. הם שחו ביניהם אודות אמרתו של הקדושת לוי מברדיטשוב, שפירש את מלות התפלה 'כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם', שהקדוש ברוך הוא זוכר את כל מה שהאדם שוכח, הן במצוות והן בעברות, ובהתאם לכך משלם שכר או מעניש. שאם עשה מצוה ומתגאה בה, ה' שוכח לו את אותה מצוה, וכן להיפך, אם עשה עבירה חלילה, וזוכר אותה ומתקנה בבחינת 'וחטאתי נגדי תמיד', אזי ה' שוכח את העבירה, משא"כ אם שוכח את המצוה ויודע שאין לו במה להתגאות, אזי ה' זוכרה.
אמר האדמו"ר מסאטמאר שלפי זה אפשר לפרש את הפסוק 'ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי'. ולכאורה איזה מין וידוי הוא שאומר על עצמו רק דברים טובים? אלא שהוידוי הוא על ה'לא שכחתי', שאמנם עשיתי רק דברים טובים אבל לא שכחתי מהם, וכשעושים דברים טובים צריכים תכף לשכוח מהם ולא להחזיק טובה לעצמו על עשייתם.
(ומתוק האור)
האם האוכל ביום הכפורים צריך לחם משנה?
אמר רבי אבא: ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות. מאי טעמא – לחם משנה כתיב. בפרשת המן.
האם ירד המן במדבר פי שניים בערב יום הכיפורים כמו בכל ערב שבת, ומה הנפק"מ להלכה?
מחלוקת זו הובאה לגבי דין חולה ביום הכיפורים שהותר לו לאכול, האם מחוייב לקיים דין 'לחם משנה'? המג"א (ס"ק י) כתב בשם ה'כנסת הגדולה', שצריך לבצוע על לחם משנה לאוכל בהיתר ביום הכיפורים, אבל הוא נחלק וסבר שאין צורך בזה, כי לא תקנו חכמים דין 'לחם משנה' ביום כיפור. ובטעם הדבר שלא תקנו 'לחם משנה' ביום הכיפורים, כתב ה'מחצית השקל' (שם) שלחם משנה הוא זכר למן שהיה יורד פי שניים בערב שבת, ובערב יום הכיפורים לא ירד המן פי שניים, כי לא הוצרכו למן מפני התענית [וגם אם ירד פי שנים עבור החולים או הקטנים, לא תקנו מחמת זה 'דין לחם משנה']. ובליקוטי 'חבר בן חיים' (ילקוט מפרשים, שו"ע הוצאת מכון ירושלים) כתב שאף שירד המן בערב יום הכיפורים לצורך מוצאי התענית, כיון שלא ירד לצורך היום עצמו, לא תקנו בו דין 'לחם משנה'.
אכן, ב'כף החיים' (ס"ק ס) כתב בשם היעב"ץ, שלמעשה אם יש לו שתי ככרות, נכון לבצוע עליהן, וכן כתב ה'מטה אפרים' (סי"ז) שיעשה כן אם אין לו טורח בזה.
(דרשו הרב בירנצוויג שליט"א)
האם יש קשר בין הברכה המיוחדת על הפת למקום שבו בוצעים אותה?
תנו רבנן: מה הוא אומר? המוציא לחם מן הארץ
ידועה השאלה מדוע רק בלחם –למעט גפן- ברכתו היא כשמו של המאכל ולא בשאר דברים. בגמרא בסנהדרין מובא הסיפור עם מנשה מלך ישראל שבא בחלום לרב אשי, ושאל אותו מאיזה מקום בוצעים את הפת, ולא ידע להשיב לו, ולִמדו זאת מנשה: ממקום שמתחיל הקרום, ואמר זאת למחרת בשמו בבית המדרש, ועל פי זה נפסקה ההלכה בשולחן ערוך. וצריך להבין מדוע בחר מנשה לשאול דווקא שאלה זו, שלאחריה הוסיף מנשה ואמר לו: אם היית בדור שלי והיה לך את היצר הרע של עבודה זרה, היית מרים את שולי החלוק שלא יפריעו לך בריצה לעבוד עבודה זרה, האם יש קשר ביניהם? ומפרשים, שבמלאכת הפת, יש טרחה רבה יותר משאר המאכלים, חרישה זריעה השקיה קצירה טחינה אפיה, דווקא בה אדם עשוי להרגיש שזהו מעשי ידיו, על כן תיקנו בה ברכה עם שם המאכל, שאפילו שטרחתי בה כל כל, אני מודה לה' על הפת ואומר בברכה שהוא זה שברא ויצר אותה, ובאיזה חלק בפת ניכרים ביותר מעשי ידיו? באותו מקום שמתחיל הקרום, האש שהאדם הבעיר ואפתה את הלחם, דווקא על זה יברך המוציא, וזה מתחבר להמשך דברי מנשה על עבודה זרה, שהנה, ברכה זו באה לפרסם על מלכותו יתברך שמו בכל דבר ודבר.
אימתי היחיד הוא הרבים והרבים הם היחיד?
למדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים
הגה"צ רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק"ל, ראש ישיבת מיר המעטירה, נולד בעיירה 'מיר' שבליטא, וגלה עם כל בני הישיבה אל גולת 'שנחאי' שבסין הרחוקה, ועבר עמהם את כל מאורעות המלחמה הקשה. ולאחר מכן הקים בעמל ויגיעה קשה את ממלכת ישיבת מיר הגדולה שבשכונת 'בית ישראל' בתוככי ירושלים.
דאגתו ומסירותו לכל בחור ובחור היו לשם דבר, מתחילה היו הבחורים מסדרים לעצמם מקומות לינה בתשלום בבתיהם של אנשי ירושלים, וראש הישיבה היה נותן מידי שבוע לכל בחור כסף מזומן, שיהיה בידו כדי מחייתו לאותו שבוע, בכסף זה היו הבחורים קונים את מזונם, ומשלמים את שכר הדירה ששכרו.
באחת החלוקות התלונן בחור אחד בפניו, שסכום המעות שהראש ישיבה נותן אינו מספיק בשביל כל השבוע, וביקש להוסיף עוד כסף.
אמר לו ראש הישיבה, לפי החשבון שערכתי היטב בדבר דומני שש כאן מעות די והותר עבור מחייתך לכל ימי השבוע, ואין שום צורך בתוספת.
אך הבחור הנועז התעקש, וטען ששמע זאת מעוד הרבה בחורים, ואם כן הבחורים הם 'רבים', וראש הישיבה 'יחיד' כנגדם, וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים…
סנט בו ראש הישיבה בחריפותו: כשאני חושב ומחשב את צרכי הבחורים, הרי טובתם של כל הבחורים לפני, ואם כן, אני הוא ה'רבים', ואילו אתם הבחורים חושבים כל אחד את צרכי עצמו בלבד ואם כן אתם כמו 'יחידים' בדבר!
(גליון טיב הקהילה)
במה שונה קליפות אתרוגים מסוכרים מקליפות תפוזים מסוכרים לענין ברכה?
והלכתא לגבי קליפת פרי הצלף אומרת הגמרא שברכתו בורא פרי האדמה, וכך מובא גם בשו"ע (סי' רב).
מצוי היום בעיקר לפי ט"ו בשבט שמוכרים בחנויות קליפות של פירות מסוכרים, ויש לברר ענין ברכתם.
לגבי פרי שהקליפה אינה מעיקר הפרי וכמו בקליפות אגוזים, אומר המשנה ברורה (סי' רב ס"ק לט) ברכתו אדמה, אך בדיעבד יצא גם אם בירך העץ.
ויש פירות שמברכים על קליפותיהן לכתחילה 'בורא פרי העץ', וכגון קליפות תפוחים ואגסים, והטעם ביאר הגר"נ קרליץ (חוט שני ברכות עמ' קפה), שכיון שבדרך כלל חלק מהפרי מחובר לקליפה, ומצד חלק הפרי צריך לברך ברכת הפרי, ואף אם קילף רק את הקליפה ללא פרי כלל, מסתבר שיש לברך עליה 'בורא פרי העץ', שכיון שבדרך כלל אוכלים את הקליפה יחד עם הפרי, היא נחשבת כחלק מהפרי [וראה במקור חיים סי' רב].
ויש פירות שיש ספק בברכתם וכגון קליפות תפוזים באופן שאפשר לאוכלם וכגון שמטגנן בדבש או סוכר וכפי שמוכרים בחנויות קליפות מסוכרים, והמשנ"ב כתב שלמעשה יברך 'שהכל', ובדיעבד אם ברך 'פרי העץ' או 'פרי האדמה' יצא.
וקליפות אתרוגים מסוכרים, כיון שזו הדרך היחידה לאכילת הפרי על ידי שמרקחים אותו ובלי זה אין אפשרות לאוכלו, דעת הגר"ש וואזנר (שערי הברכה פי"ז הע' לז בשם החת"ס) והגר"נ קרליץ (חוט שני ברכות עמ' קפה) שמברכים עליהן 'פרי העץ' כיון שזה עיקר האוכל של הפרי. מאידך, הבן איש חי (שנה א פרשת פנחס אות ד) כתב, שגם על קליפות אתרוג, יש ספק בברכתם כמו קליפות התפוזים, ומספק יברך 'שהכל'.
(דרשו)
האם צריך לטעום מהמאכל לפני שנותנו לעני?
הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל את הקב"ה
ומבאר המהרש"א שהרי עד שמברך המאכל הוא של ה', ואומר הבאר היטב (או"ח סי' רי"ג סק"א), שבאורח צריך בעל הבית להקדים ולברך על המאכל, כדי שיהיה שלו, ורק אז יוכל האורח ליהנות ממנו, כי קודם ברכת בעל הבית, המאכל אינו שלו, אלא של הקב"ה.
ואכן מסופר (בהקדמה לספר רמזי מאיר) על הרה"ק בעל האמרי אמת מגור, שפעם ביקר אצל הרה"ק ר' מאיר יחיאל מאוסטרובצא, וכיבד ר' מאיר יחיאל את האמרי אמת לטעום מהפירות שהכינו לכבודו, וסירב האמרי אמת לטעום מהם קודם שאכל ר' מאיר יחיאל, באומרו שרק אחר הברכה הקב"ה נתן לבני אדם, ומאחר שהר' מאוסטרובצא עוד לא בירך על הפירות, אם כן עדיין אינם שלו שיוכל לכבדינו!
ושמענו ממו"ר הרב זילברשטיין שליט"א, שדברי הבאר היטב לא נאמרו בדרך הוראה ופסק, אלא רק כ'הנהגה נכונה', שעל פי 'רוח התורה', מן הראוי שיברך בעל המאכל תחילה, כדי לקבל רשות מהקב"ה ליהנות מהמאכל, ורק לאחר מכן יברך האורח. (יצויין שבשאר ספרי האחרונים לא הובאו דברי הבאר היטב).
כמו כן – הוסיף מו"ר – אם רוצה ליתן לעני דבר מאכל, אין עניין שבעל הבית יברך תחילה, כי גם נתינה זו חשובה כנתינה לה' יתברך, שכן מצינו בחז"ל (אוצר המדרשים דף ל"ה) "כל הנותן פרוטה לעני, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, לפי שבזמן שבית המקדש קיים, אדם נותן שקלו ומתכפר לו, ועכשיו שגרמו עונותינו ואין לנו בית המקדש קיים – אדם נותן צדקה לעני ומתכפר לו על כל פשעיו".
(ופריו מתוק ויקרא)
מהי הכוונה הנוספת הנצרכת בתפילה?
המתפלל צריך שיכוין את לבו וכו' באבות.
ומחדש הגר"ח, שכל מה שלעיכובא בברכת "אבות", זה רק בנוגע לפרוש המילים. אבל בתפילה יש צורך בכונה נוספת: שאדם ירגיש שהוא "עומד לפני המלך". כונה זו מעכבת בכל התפילה, ואם לא כיון כוונה זו – הריהו כ"מתעסק", ואין זו תפילה כלל.
הלכות רבות בהלכות תפילת שמונה עשרה, נגזרות מכח ענין זה:
מטעם זה אסור לשבת, או אפילו לעבר, לפני המתפלל. ישנה הלכה שמתחילים לפסוע, ב"עושה שלום", עם רגל שמאל, להראות כי הפרידה מהמלך קשה. הפסיעות צריכות שתהיינה בגדל מסוים, כמבואר בהלכה, כי זוהי הצורה שנפרדים ממלך.
רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל שאל שאלה:
ביום הכיפורים נכנס הכהן הגדול ארבע פעמים לקדש הקדשים. בפעם הרביעית, זה בשביל להוציא את הכף והמחתה. לכאורה, בשלמא כדי להוציא את המחתה, היה הכהן הגדול צריך להיכנס באופן מיוחד, בכניסה נפרדת, משום שהיו עליה גחלים, והיה עליו להמתין עד שהקטורת תשרף. אבל מדוע את הכף הוא לא הוציא מיד בפעם הראשונה, לאחר שרוקן מתוכה את הקטורת?
אכן, שאלה חזקה.
רבותי! התרוץ עוד יותר טוב: לאחר שהכהן הגדול סיים את עבודת הקטורת, טרם צאתו מקדש הקדשים, הוא היה מתפלל תפילה קצרה. בשעה שמתפללים – לא מחזיקים שום דבר ביד!
הוא לא יכול לאחז את הכף בידו, כדי להוציאה, כי הוא צריך להתפלל!
(יחי ראובן)
נחש כרוך על עקבו, מה יעשה למעשה?
אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.
האם בזמנינו קיימת ההלכה של 'אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק בתפילתו'?
אם יראה אדם נחש שכרוך על עקבו, האם שייך לדרוש ממנו שלא להפסיק בתפילתו? והנה הלכה היא בהלכות תפילה (שו"ע סימן קד סעיף ג רמ"א, ומשנ"ב שם) שאפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק בדיבור לומר לאחר להסירו ממנו, ורק יכול לילך למקום אחר כדי שיפול בהליכתו כי הליכה לא נחשב בזה הפסק, ואם רואה שהנחש כועס ומוכן להזיק, מותר להפסיק מתפילתו ואפילו אינו כרוך עליו רק רואה שבא כנגדו.
ומאיליה עולה השאלה, האם בזמננו יהא אדם מן הישוב, שיראה נחש כרוך על עקבו, ולא יטרד מתפילתו מפחד ואימה? וכן הקשה הגרי"ש אלישיב (שיעורי מרן הגרי"ש אלישיב ברכות ל, ב) שלכאורה בזמנינו, צריכה הלכה זו להשתנות, כי אין אדם מן הישוב שלא יטרד מנחש הכרוך סביבו?
וגם הגרש"ז אויערבך (שש"כ פכ"ה הע' טו) הקשה כן וכתב לפי מה שיש לטעון על מה שיסד הקובץ שיעורים (פסחים אות לב) בטעם הלכה זו שאין להפסיק מפני הנחש, שכתב הביה"ל (ד"ה אפילו נחש) שהטעם הוא משום שרוב פעמים אין הנחש נושך, והקשה הקובץ שיעורי הרי קי"ל שאין הולכים בנפשות אחר הרוב וא"כ היה לנו לחשוש שמא נחש זה הוא מהמיעוט הנושכים, וביאר הקובץ שיעורים שכיון שרובם אינם ממיתים, נחשב שלא שכיח ההיזק של הנחש, ויש לסמוך על כך ששלוחי מצוה אינן ניזוקין. והגרש"ז אויערבך הוסיף להקשות שהרי יש לחשוש שמא מחמת הפחד לא יכוון בתפילה, ועוד, שהרי 'חמירא סכנתא מאיסורא', לכן ביאר הגרש"ז אויערבך שלא כדבריו, שכיון שרואה שאין הנחש כועס, הרי מובטח לו שלא יזיקנו, ולכן בשעת התפלה אין לו להפסיק [ואפילו הכי מותר להורגו בשבת].
(דרשו)
מדוע הבריסקע'ר רב לא רצה לקבל תרומה גדולה לכולל?
הגמרא שואלת: כתיב "קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'" מדוע כתוב פעמיים "קווה"? אלא, דורשת הגמרא, אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל.
אבל, כידוע, שבעים פנים לתורה. הבריסקער-רב מפרש פרוש אחר: אדם שקיים "קווה אל ה'" ותלה את בטחונו בה' יתברך – הרי מגיע לו שכר על כך. ומהו השכר שהוא מקבל על בטחונו בה'? "חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'" – השכר על הבטחון הוא: בטחון! הוא מקבל עוד "בטחון" כשכר על ה"בטחון".
לרב מבריסק זצ"ל היה כולל אברכים. כל ערב ראש חדש הוא היה משלם להם את המלגה, ויהי מה. אם ארע פעם שלא היה לו את הכסף במועד – הוא היה לווה אותו ובלבד שישלם לאברכים בזמן.
והנה הגיע ערב ראש חדש אחד שלא היה לו כסף לשלם… הוא גם לא מצא רעיון ממי ללוות… הוא ישב על מקומו, תפוס בהרהוריו… עבר שם אחד המתפללים שהבחין במצוקתו של הרב, ואמר לו: "אה! כמה טוב היה המצב אם היה מגיע עכשיו עשיר מלונדון ותורם אלף דולר, סכום שיש בו כדי להחזיק את הכולל למשך חצי שנה… אה! היה זה ממש א מחיה…".
נענה הרב מבריסק ואמר לו: "אם יבוא עכשיו עשיר מלונדון ויתן לי אלף דולר – אני לא לוקח! אני לא אחליף את המתיקות של הבטחון תמורת אלף דולר! מדי חודש בחדשו, אני נושא את עיני למרום ואומר: 'רבונו של עולם! עיני נשואות אליך אנא בטובך הגדול! שלח לי את הכסף שאני צריך! בצורה שכזאת אני 'חי עם הקדוש ברוך הוא' באופן קבוע! ואכן זוכה אני מדי חודש לראות בחוש את יד ה' המסייעת לי! אם יהיו לי בכיס אלף דולר להחזקת הכולל לכמה חודשים, הרי שאפסיד את מתיקות הבטחון הזו… וכי משתלם למכור מתיקות שכזו באלף דולר.
(יחי ראובן)
הנפטר מחברו שלא בדבר הלכה, לא יזכרנו?
אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו.
מובא בשם הגאון מווילנא שרבים התפלאו במאמר הגמרא הזה וכי הנפטר מתוך דברים אחרים לא זוכרהו ולא מזכירו? והסביר הגאון, שממה נפשך יש בעיה להזכיר את חברו, אם ידבר בשבחו הלא מתוך כך בא לידי גנותו, ואם יזכירהו בגנותו הלא זה בודאי עונשו כפול, גם איסור לשון הרע, וגם איסור 'לא תשנא וגו', אבל מתוך דבר הלכה זוכרהו ומזכירו בדברי ההלכה שאמר, ויהיה שכרו כפל ומוכפל, וכל האומר דבר בשם אומרו וכו'.
הגאון רבי מאיר אריק היה מיודד עם הגאון ר' יוסף אנגל בעל ה'אתוון דאורייתא', גליוני הש"ס ועוד עשרות ספרים, בהזדמנות מסויימת בא להפרד ממנו ולצאת לדרך וביקש ממנו שיאמר לו איזה דבר ע"פ דברי הגמרא אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, והוסיף לו את דברי החתם סופר שעצה זו אינה ענין סגולי גרידא, אלא ר"ל מתוך דבר הלכה – שישמיע לו קושיא ומתוך כך יחשוב חבירו עליו לתרץ את קושיתו. ולכן ביקש מאיתו רבינו שישמיע בפניו איזה קושיא ענה לו הג"ר יוסף ענגיל על אתר, יש לי קושיא גדולה אליכם, קשה עלי פרידתכם.
מרגלא היה בפומיה של הגאון ר' חיים טוביאס הי"ד לומר כי להביטוי האידישאי 'זייט געזונט' הנאמר בשעה שאדם נפרד מחברו, יש מקור בהלכה, חז"ל אמרו אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, וההלכה הראשונה בשו"ע היא 'התגבר כארי', שזהו משמעותו של הביטוי זייט געזונט.
על פי מה נבחר מקום שם רחוב 'ירושלים' בבני ברק
היה עומד בארץ ישראל – יכוין את לבו כנגד ירושלים
בספר מאיר עוז דן בענין זה עד כמה צריך לעשות ולפעול בשביל להתפלל לכיוון ירושלים, הן בבניית הבית הכנסת, והן במיקום הארון קודש שבו, האם צריך להיות בדיוק בכיוון קודש הקודשים או מספיק רק שיהיה בכיוון ירושלים. ומביא ששמע מהגר"מ הסגל שליט"א בעל 'מגיד הרקיע' בשם הגר"י הלברשטט זצ"ל שהסיבה שרחוב ירושלים בבני ברק עקום ושדווקא הוא נקרא בשם עיר הקודש, זה מפני שכאשר בנו את ישיבת תפארת ציון שם, במעלה השביל שהוביל מרחוב רבי עקיבא למקום, עוד לפני שהיה את שם הרחוב ושאר הבתים שסביבותיה, אמר להם החזון איש שאת ישיבת תפארת ציון וארון הקודש שבה יתכננו כך שיהיה בדיוק מול מקום המקדש בירושלים. כיון שכך, נאלצו לבנות אותו מעט עקום ביחס לשביל שעלה מרחוב רבי עקיבא. כאשר סללו שם בהמשך הזמן כביש והמשיכו אותו הלאה, נאלצו לנטות מעט בכיוון השביל, וקראו לרחוב 'ירושלים' ע"ש מיקום ישיבת תפארת ציון שבמעלה הרחוב בדיוק מול מקום המקדש בירושלים.
תפילת הדרך בנסיעה בשבת
היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך
הנוסע ברכב בשבת מחמת פיקוח נפש, האם יתפלל תפילת הדרך? והאם שייך בתפילת הדרך משום 'לועג לרש'?
ישנם כמה אופנים שבהם יש לדון האם חייב לומר בהם תפילת הדרך: וכגון הנוסע בשבת מחמת צורך של פקוח נפש וכדו', שעצם הנסיעה היא נסיעה של איסור שהותרה, כתבו בשערים המצוינים בהלכה (סימן סח בקונטרס אחרון ס"ק א) ובשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן מא) שצריך לומר תפילת הדרך, וכן הורו הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ (קונטרס שאלות המצויות הגרא"י דינר ח"א עמוד מו) וכן דעת הגר"ש דבילצקי (קונטרס תפילת הדרך סי"ב).
אכן, דעת הגר"ח קניבסקי (דרך שיחה ח"א עמוד רעז) שיתכן שאין לומר תפילת הדרך באופן זה, כיון שלא שייך לברך על נסיעה שהיא נסיעת איסור שרק מוכרח לקיימה, ולמעשה נשאר בצ"ע.
ישנו אופן נוסף באלו הנוסעים ברכב של חברה קדישא ומביאים את המת מחוץ לעיר בדרך המחויבת בתפילת הדרך, האם יאמרו תפילת הדרך בפני המת, שהרי לכאורה יש בזה משום 'לועג לרש'? ואכן הורה הגרי"ש אלישיב (אישי ישראל פ"נ הערה לב) שיכולים לאומרה כיון שבתפילת הדרך מתפללים שיעברו את הדרך לשלום, וזו תפילה גם עבור המת, מאידך, דעת הגר"ש דבילצקי (קונטרס תפילת הדרך סי"ב) שלא לאומרה ומשום שיש בזה לועג לרש.
(דרשו)
הלומדים לא התרבו? רק הספסלים?
באותו היום התרבו ספסלי בית המדרש
בחנוכת הרחבת בית המדרש של ישיבת מיר אמר ראש הישיבה הרה"ג ר' נתן צבי פינקל זצ"ל, הוא הביא את הגמ' (ברכות כח.) שבאותו יום שמינו את רבי אליעזר בן עזריה לנשיא, סילקו את שומר הפתח, ונתנו רשות לכל התלמידים להכנס. לפי שרבן גמליאל היה מכריז ואומר שכל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לביהמ"ד ומאותו יום שרבי אליעזר נעשה נשיא סילקו את שומר הפתח והתווספו ספסלים בבית המדרש. מביאה הגמרא שנחלקו בזה רבנו ואבא יוסף בן דוסתאי, לשיטה אחת התרבו ארבע מאות ספסלים ולשיטה אחת שבע מאות ספסלים".
"מעניין הדבר" – אמר רבינו – "לא נאמר בחז"ל שהתרבו הלומדים אלא הספסלים, פירוש הדבר שאותם הלומדים למדו גם קודם לכן, גם כשלא למדו בבית המדרש, אלא שבאותו יום נעשה להם מקום בבית המדרש הגדול ויכלו ללמוד ברבים ולהצליח יותר כי עיקר הצלחת הלימוד הוא ברבים בבית המדרש. זו שמחתנו הרבה שמהיום שהתרבו ספסלי ביה"ד, ויוכלו יותר אברכים ובחורים ללמוד טוב יותר ולהצליח.
שמעתי דבר נפלא מהגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רבה של אחוזת ברכפלד, בשם עמוד ההוראה רבנו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהסביר במתיקות נפלאה את דיוק נוסח התפילה של רבי נחוניא בן הקנה, המובא בגמרא (ברכות כח, ב): "מודה אני לפניך… ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות".
דקדק הרב אלישיב, מדוע ב'יושבי בית המדרש' נאמר לשון יחיד – 'בית מדרש', ואילו ב'יושבי קרנות' נאמר לשון רבים ולא 'מיושבי קרן'?
אלא, הסביר הרב אלישיב כך: יושבי בית המדרש שמחים בעמלם, מרוצים מחייהם ומסופקים מהדרך שבחרו לעצמם, לכן הם נמצאים על מקומם זמן רב מבלי לנוע ממקום אחד למשנהו. אך 'יושבי קרנות', אלו המחפשים את סיפוקם מהנאות העולם הזה החולפות ועוברות, חשים כל העת חוסר סיפוק, ומנסים ללכת מקרן זוית זו לקרן זוית אחרת כדי לחפש הנאה ואינם מוצאים. כך יוצא שבמסגרת נסיונותיהם למצוא את שאהבה נפשם הם יושבים בקרנות רבות. על כן נאמר בהם לשון רבים.
רק התורה היא שמעניקה לאדם את סיפוקו האמיתי, הנאות העולם הזה אמנם נראות מפתות יותר, מושכות יותר, אך לאמיתו של דבר אין אושר ושמחה ברת קיום מלבד התורה!
איזו הלכה מיוחדת נפסקה לרשב"י?
ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי הוה
בסיפור עם רבי יהושע ורבן גמליאל, צריך להבין איך רבי יהושע הכחיש את דבריו הראשונים שאמר רשות, ובבית המדרש אמר לר"ג שאין מי שחולק עליו שאמר חובה, ואין לומר שחזר בו באמת זה אינו שהרי הלכה כרבי יהושע דאמר רשות, וכן כתבו התוספות, ומה הוא שמסיימת הגמרא בסוף כל המעשה בדף הבא, ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי הוה, מה נפק"מ. ובספר מעשה רוקח כתב ליישב, על פי דברי הגמרא בשבת (יא:) מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפלה. אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו, שתורתן אומנותן. אבל כגון אנו – מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה. א"כ, כשאותו תלמיד הלא הוא רשב"י שאל את רבי יהושע אם תפילת ערבית רשות או חובה ענה לו רבי יהושע שעבורך זה רשות, אבל אחר כך כששאל השואל, שלא היה זה רשב"י אמר לו שעבורו זה חובה, ולכן מציינת זאת הגמרא בסוף אותו מעשה, ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי הוה.
היכן רמוזים שמות התפילות שתקנו האבות בשמותיהם?
איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום.
מובא בשם הגאון מוילנא שמרומז בשמותם התפילות שתקנו, האות השניה משמו של אברהם היא ב' לרמז על תפילת בוקר שהתקין. האות השניה משמו של יצחק היא צ' לרמז על תפילת הצהריים שהתקין הלא היא תפילת מנחה. והאות השניה משמו של יעקב היא ב' לרמז על תפילת ערב שהתקין הלא היא ערבית, ולכן, מוסיף הגאון ואומר, לא נשתנה שמו של יעקב אבינו לגמרי, וכמו שאמרו בגמרא לעיל (יג.) שלא נשתנה שמו לגמרי, שהרי התורה מזכירה את שוב את השם יעקב גם לאחר הפסוק "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" למען ידעו כי תפילת ערבית מידו זאת לנו. ומוסיף הגאון ואומר שזה ההבדל בין שינוי שמו של יעקב לשינוי שמו של אברהם, שאצל אברהם נאמר "והיה שמך אברהם" וכבר מצינו בספרי שכל מקום שנאמר 'והיה' מיד הוא, ובמקום שנאמר 'יהיה' היינו לאחר זמן, וזהו הסבר דברי הגמרא שם בהבדל בין השימוש בשמם הקודם של אברהם ויעקב.
הכניס ידו אחת לבית הכסא האם צריך ליטול אותה במים?
ידו מונחת בבית הכסא – רב הונא אמר: מותר לקרות קריאת שמע; רב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע. וכו' דכתיב כל עצמותי תאמרנה. ובמשנה ברורה (ד ב) פסק שהיוצא מבית הכסא – אפיל לא עשה צרכיו משום רוח רעה ששורה באלו המקומות.
הציץ אליעזר דן לגבי המכניס ידו אחת לבית הכסא אם צריך ליטול ידיו, ורוצה להוכיח מגמרתנו דרק משום כל עצמותי תאמרנה, צריך ליטול ידיו משא"כ לגבי דברים אחרים ורוח רעה, וכן מובא בספר פניני תפלה שהגאון ר' בן ציון קוק שאל את מרן הגרי"ש אלישיב אם הכניס ידו אחת כדי לסגור את הדלת וכדו' אם צריך נטילה והשיב לו הגרי"ש דזה לא נקרא 'יוצא מבית הכסא'. ודברי הגמרא שצריך נטילה אמורים רק לגבי קריאת שמע ודברים שבקדושה, וכן נקטו פוסקים נוספים. ובחזון איש משמע שבהכנסת היד לבד צריך נטילה. וכן מובא באורחות רבינו שהסטייפלר נהג ליטול את ידיו גם באופן כזה, ודבר זה דנו ונחלקו בו פוסקים רבים.
האם אפשר לדבר בענין אחד ולחשוב על דבר אחר?
תלמיד חכם… שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה
הרהור תמידי בתורה
סיפר הגרי"ז מבריסק זצ"ל: אבי, הגר"ח מבריסק זצ"ל, הרגילני להרהר כל העת בדברי תורה, אפילו תוך כדי שיחה עם אחרים. לשם כך היה מטיל עלי שליחויות שונות באמצע לימודי, על מנת שאתרגל לעסוק בתורה בכל מצב. על הגר"ח עצמו היו מספרים, כי היה משוחח עם בני אדם ובתוך כך היה נראה מזיע מהתאמצות במחשבות של תורה. פעם שאלוהו היאך יתכן להרהר בדבר אחד ולשוחח בדברים אחרים בו זמנית. השיב הגר"ח: אף הדיוט שבישראל כך הוא עושה; משוחח עם הקב"ה בתפילה ולבו מהרהר בעניינים אחרים לגמרי…
כשרבי עקיבא איגר זצ"ל ביקר במוזיאון…
מסופר, כי הגאון רבי שלמה איגר זצ"ל, בנו של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, אשר חפץ בשלומו של אביו ביקש להביאו לכדי מנוחה עקב חולשתו שנגרמה מעיונו העמוק בתורה. בהיות רבי עקיבא איגר בורשה, נטלו רבי שלמה ולקחו אל המוזיאון המקומי, מתוך מחשבה כי אביו יסיח מעט את דעתו במקום זה וירפה ממחשבותיו לרגעים קלים. מנהל המוזיאון התרגש לארח בממלכתו אישיות מפורסמת והוא כיבד את הגאון לשבת על כסא עתיק יומין אשר שימש כמוצג. רבי עקיבא איגר ישב מספר דקות על הכסא והרהר, לבסוף ננער ממחשבותיו ושאל: "נו, היכן התינוק?… שקוע היה בדברי תורה וכלל לא הבחין כי הוא נמצא במוזיאון, ועקב כך סבר כי הושיבוהו על כסא כדי לשמש כסנדק בברית מילה.
(מאורות)
אמר רב ששת שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העיזים
מעשה בבחור שאמר כמסיח לפי תומו לפני החזון איש שכאשר הוא מברך ברכת המזון בביתו, נוהג הוא להחזיר פניו מאמו בגין היותה פרועת ראש. החזון איש הקפיד עליו ואמר לו כי כיון שמעיקר הדין מועילה עצימת עינים בשיער אשה, כמבואר במשנה ברורה סי' ע"ה סק"ה, א"כ אסור לו להחמיר על עצמו במקום כיבוד אם, שהרי החזרת פנים ממנה מהווה זלזול כלפיה.
(במחיצתם)
.
מתי הגר"א גניחובסקי הבדיל על הכוס לכיוון ירושלים?
סיפר אחד מתלמידיו של הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, שכידוע עם כל דיקדוקיו וחומרותיו בשמירת ההלכה, נזהר גם בשמירה יתירה שלא לפגוע בכבוד הבריות. לשם כך נזקק פעמים רבות ל'פטנטים' מקוריים, כדי שכבוד אחרים לא יפגע.
במוצאי שבת קודש – מספר התלמיד – נכנסתי לביתו של רבי אברהם, עוד לפני שהבדיל על הכוס. עמדו שם בבית זוג מבקרים, שבאו להתייעץ עמו בעניין מסויים, כאשר לאשה לא היה כיסוי ראש. הם עמדו מולו לשמוע הבדלה, והגאון מזג את הכוס.
ידעתי את ההלכה שאסור לברך כנגד שיער גלוי של אשה נשואה, ותהיתי לעצמי, איזו תחבולה ימצא כעת רבי אברהם כדי לשמור על ההלכה מבלי לפגוע בכבודה של האשה המתקרבת ליהדות.
רבי אברהם נטל את הכוס המלאה כברכת ה', ואמר לבני הזוג בפשטות אופיינית: "ברשותכם, אני אסתובב כעת לכיוון ירושלים, כדי לומר את ההבדלה לכיוון ירושלים…"
בני הבית, שכנראה לא הבחינו בבעיה ההלכתית שהיתה כאן, התפלאו על ה'הידור המחודש' שלא שמעו עליו בלתי היום – להבדיל לכיוון ירושלים… אבל אני נהנתי לראות איך מצא הגאון ברגע, רעיון מבריק, להטות את גופו מבלי שמישהו יבין שהוא מסתובב מחמתו…
(ופריו מתוק)
המכתב ששלח החפץ חיים ליו"ר איגוד הרופאים
והודעתם לבניך ולבני בניך, וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב
קדושת הר סיני היתה כה גדולה שאפילו נגיעה בקצהו חייבה מיתה, ומכאן הוכיח החפץ חיים שקדושתה של התורה עצמה הינה לאין ערוך וכל שמץ של נגיעה מסכן את הנוגע. כשנודע לו על ארגון הרופאים היהודים באירופה שמתכנס בוינה לדון במצבם הבריאותי של בני הישיבות תוך כוונה להצעות לשיפור המצב הגופני, למשל הכנסת שיעורי התעמלות לישיבות וכדו', שלח ליו"ר הועידה מכתב, לאחר מלות הפתיחה ודרישה בשלומו, כותב לו החפץ חיים ששמע על האסיפה הצפויה והוא שולח את ברכתו, וכיון ששמעתי שמצב הישיבות מעניין אתכם הרבה, אמרתי להודיעם שברוך ה' הישיבות עומדות על נכון וקיים, התלמידים מקבלים שלוש ארוחות ליום, וכן שתי שעות ביום לטיול, והם בריאים ושלמים, בטח תהיה לכם כל זאת לשמחה. ובסופו של המכתב הוסיף: נ.ב. רציתי להזכיר לכבודו כתוב בתורה כל הנוגע בהר מות יומת, אם בהר כך כל הנוגע בתורה עצמה לא כל שכן.
(ומתוק האור)
אלו ששה אנשים צריך לכוין את שמותם בקריאת שמע?
ונקדשתי בתוך בני ישראל.
בתורת כהנים דרשו "מסור את עצמך וקדש שמי". וכן פסק הרמב"ם "כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל". והנה הטור (או"ח סי' סא) כתב, שיש לקרוא את קריאת שמע "באימה וביראה ובכוונה". ובב"ח שם, כתב: "ונראה דאימה ויראה זו היא באופן זה שיכוון בשעה שהוא קורא שמע לקבל עליו עול מלכות שמים להיות נהרג על קידוש השם המיוחד, שזהו "ובכל נפשך" אפי' נוטל את נפשך". בקובץ "תבונה" (בעריכת רבי ישראל זיסל דבורץ זצ"ל – ניסן תש"ח חוברת ח' – עמ' ע) מובא רשימות והנהגות מרבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, ושם (אות יא) מובא בזה"ל: הגאון ז"ל אמר, שיש לכוון בששת התיבות של הפסוק שמע ישראל וגו' לששה אנשים שקדשו את השם [וראשי תיבות של שמם הוא שמ"ע אח"ד], והם: שמריה, מישאל, עזריה, אברהם, חנניה, דניאל, ושמריה – הוא בדורו של שמד שמסרו נפשם על קדושת השם", ע"כ.
מכת"י שאצל הגר"ח ברלין באדרת אליהו דברים א טו ביאר הגר"א כל הנהרגים על קידוש השם הם קדשים קלים, והנשרפים הם קדשי קדשים שהם כליל לאישים, והם ארבעה, אברהם וחנניה ומישאל ועזריה שנתקדש השם על ידם והם בשתי תיבות הראשונה ואחרונה ב אותיות של שמע וב אותיות של אחד מפני שצריך למסור את עצמו על קידוש השם וש"ד (אותיות ש"ד מ'שמע' ו'אחד') הם כנגד שאר הנהרגין, שהם דניאל ושמריה ודורו של שמד, והם כנגד קדשים קלים שהם שלמים וארבעת לחמי תודה. ובמהר"ם חגיז כתב שכאשר אדם שמקבל באהבה את היסורים, מקיים מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
(קו ונקי)
והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה
מי מחלק את סעודתו לעשרה אנשים?
רש"י מפרש: עד כזית לרבי מאיר, עד כביצה לרבי יהודה. והקשה הגאון מוילנא במשלי הרי מאמר זה אמרו הקדוש ברוך הוא למלאכים, ומי איכא ספיקא כלפי שמיא? ועוד, מדוע נקט דווקא חומרא זו שנהגו ישראל מכל החומרות? ועוד, מדוע נקט בתחילה כזית שהוא שיעור קטן יותר? ומבאר הגאון שהרי"ף אומר ששיעור שתי סעודות הוא י"ח גרוגרות והן שש ביצים, ומובא בזוהר שבשלש ביצים יש עשרה זיתים שהם תשע גרוגרות, הרי שהזית פחות מגרוגרת בעשירית. יוצא ששיעור סעודה הוא שלש ביצים שהם עשרה זיתים, ובשיעור זה מתחייב בברכת המזון מדאורייתא כמו שנאמר ואכלת ושבעת וברכת לשון יחיד. אבל ישראל עם קדושים אומר הגאון, חיפשו בנרות איך לגדלו ולרוממו יותר, ולכן כשיש לו שיעור שכזה שהוא עשרה זיתים, מהדר אחר עשרה כדי שיגיע לכל אחד כזית ויברכו בשם, ואם לא ימצא עשרה, עם כל זה לא יאכל בעצמו אלא מהדר אחר שלשה, ויתן לכל אחד כביצה ויברכו בזימון, וזה שאמרו בגמרא והם מדקדקים על עצמן עד כזית תחילה, ואחר כך עד כביצה, ובאמת שיעור כזית וכביצה נאמר במשנה בברכות לגבי זימון. וזהו שאמרו במשלי 'טוב עין הוא יבורך', מי שנתן מסעודתו לאחרים כדי לברך בזימון, אל תקרי יבורך אלא יברך, לכן הוא יברך ברכת המזון, 'כי נתן מלחמו לדל'.
האם חתן יכול להסתפר בשבת?
גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה
בספר הנפלא 'והערב נא' מובאת שאלה מחתן שדחה את התספורת עד ממש קרוב לשבת, הספר נענה להפצרותיו, אך במהלך התספורת התעלף לפתע הספר, נוצרה מהומה גדולה, ועד שזו שקטה לאחר פינוי הספר לבית החולים וכו' שקעה לה החמה, החתן שהציץ במראה נחרד ממראהו, חציו מסופר וחציו מגודל, הבושות יהיו נוראות חשב לעצמו. האפשרות שעלתה במוחו היתה להסתפר ע"י גוי. ומפלפל בשאלה זו הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין, ואומר שמהשו"ע משמע שמלאכה זו דאורייתא וא"כ גם במקום צורך גדול אסור לומר לנכרי לעשותה, אך אולי ניתן להקל ע"פ הכף החיים שמביא את השואל ומשיב שגדול כבוד הבריות ודוחה ל"ת, וכ"ש בעניננו שאמירה לנכרי היא שבות, וכן לצרף השיטות שתספורת היא דרבנן משום שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן את שיטת בעל העיטור שמתיר אמירה לנכרי במקום מצוה אף במלאכה דאורייתא, ונשאר בצ"ע. ומביא את החתם סופר שמיישב את זה שגילחו את יוסף כשיצא מבית האסורים והיה זה ראש השנה כמבואר בגמרא, משום כבוד המלכות שמצוה היא ונעשה ע"י נכרי.
מתי יחיד ורבים הלכה כיחיד?
מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה
על פי הסיפור בסוגייתנו מבואר שהזמן שנדונים על התבואה הוא בראש השנה, התוספות במסכת ראש השנה מפרשים שסוגיא זו כדעת רבי יהודה הסובר שהכל נדונין בר"ה ולא כדעת ר' יוסי הסובר שבכל יום אדם נידון, מובא בספרים 'שבת שבתון' ו'גנא דפלפלא' שהקשה הגר"ח קנייבסקי מה יענו על ההוכחה מסוגייתנו, על שיטת ר' יוסי הסובר שבכל יום אדם נידון, הרי על מעשה שהיה לא יחלוק. והשיב לו אביו בעל קהלות יעקב, דכוונת התוס' היא שאותו חסיד נקט כשיטת ר' יהודה ובשמים פוסקים כמותו רק לגביו אך לא לגבי אחרים. וראיה לכך מרבי אליעזר הסובר שמכשירי מילה דוחים שבת ואין הלכה כמותו, ובכל זאת מספרת הגמרא במסכת שבת שמקום מגורי רבי אליעזר נהגו כך, וכן שלא מתו לפני זמנם, אע"פ שאם מישהו אחר יעשה כך ויחלל שבת עבור מכשירי מילה חייב סקילה, הרי שבשמים פוסקים כאותם תנאים בנוגע אליהם. ועל כן היתה תבואתו ותבואת עירו של אותו חסיד, שלדעת רש"י זה היה ר' יהודה, נידונת בראש השנה, ובמקומו הלכה כדעתו, וכך גם מן השמים עושים באותו מקום כדעתו. ובגנא דפילפי הוסיף להוכיח שהיה זה רבי יהודה בעצמו, שרש"י אומר בשבת (קכז:) שסתם חסיד זה רבי יהודה בר' אילעי או ר' יהודה בן בבא. וסתם ר' יהודה, הוא רבי יהודה ברבי אילעי, ומכריח שאכן זה רבי יהודה ברבי אילעי.
לכמה אנשים ביום צריך להקדים שלום?
אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק.
בספר 'תולדות יעקב' מובא, שהסטייפלר זצ"ל נכנס אל גאון ישראל רבי חיים עוזר גראדזינסקי זי"ע בווילנה, והציע לפניו שאלתו כיצד יש לנהוג בזמן שבאים לפניו הרבה עניים, האם הוא מחויב לתת לכולם, ואם ייתן רק לחלק מהם יהיה בכלל מעלים עיניו מן הצדקה, או די לתת לאיזה מהם. והשיב הגאון ר' חיים עוזר: "כשהייתי רב בעיר קטנה 'איוויא' הייתי מדקדק להיות מקדים שלום לכל אדם שפגשתי בבוקר, כמו רבי יוחנן בן זכאי, שמובא עליו בברכות (יז.) שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק, ואחר־כך כשנעשיתי רב בעיר הגדולה לאלוקים ווילנה ראיתי כי אם אקדים שלום לכל אדם אין לדבר סוף, ואין דנין אי אפשר משאפשר, והחלטתי להקדים שלום לאיש שאפגשנו ראשון ובזה יצאתי ידי חובתי". ומתשובה זו הבין ה'קהילות יעקב' את התשובה לשאלתו, שאם באים אליו הרבה עניים ייתן לעני הבא ראשון ויוצא בזה שלא יעבור על המעלים עינו מן הצדקה.
מי לא מפסיד? המחמיר או המיקל?
אמר להם רבן גמליאל איני כשאר בני אדם – איסטניס אני
פעמים רבות בהלכה מופיע הנוסח "והמיקל לא הפסיד", דהיינו שניתן להקל בדבר זה. אך יש בשולחן ערוך גם את הנוסח "והמחמיר לא הפסיד", וכך פסק השו"ע (או"ח סי' רע"ט ס"א): "נר שהדליקו בו באותה שבת, אף על פי שכבה, אסור לטלטלו". וההסבר הוא, כיון שבבין השמשות היה אסור בטלטול, מחמת שהנר והשמן והפתילה הם בסיס לשלהבת, האסורה בטלטול, ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. וכותב הרמ"א בשם יש אומרים, שאיסטניס שהנר מאוס עליו, מותר להוציאו, כיון שעבורו זה נחשב כ'גרף של רעי'. ומסיים הרמ"א "והמחמיר לא הפסיד". ותמהו מפרשי השו"ע, מדוע המחמיר "לא מפסיד", הלוא בוודאי המחמיר מפסיד, כיון שרצונו להוציא מכאן את הנר המאוס, ומחמת החומרא נמנע מלעשות כן?! ולכן הגיהו הב"ח, הט"ז, המ"א והמשנ"ב: "והמחמיר יחמיר, והמיקל לא הפסיד". אולם, האליה רבה כתב ליישב את הגירסה המופיעה ברמ"א, וביאר, שהכוונה היא שהמחמיר לא הפסיד את מצוות עונג שבת, אף שהנר המונח כאן מאוס עליו, שכיון שאינו מוציאו מחמת הזהירות בדיני השבת, אין כאן ביטול עונג שבת.
(פריו מתוק)
על מה ולמי מורידים את הטמפרטורה בגיהנום?
כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה – מצננין לו גיהנום
הדבר מופלא, כתב הרב צדקה זצ"ל בהסכמתו לספר 'מצוות קריאת שמע', ממה נפשך, אם הוא ראוי לגיהנום כיצד קריאת שמע תצנן, ואם אינו ראוי, מה מקום פה לגיהנום בכלל, ומה לשון זו אומרת "מצננין", ומה פה "מדה כנגד מדה"? המשנה ברורה בהלכות קריאת שמע מביא את הבית יוסף שמבאר זאת בשם רבו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, אולי הטעם שמצננין לו גיהנום שמאחר שהוא מעורר עצמו בזה ומניע חום טבעי לדקדק באותיותיה בשכר זה החום הטבעי מצננין לו חום אחר שהוא בגיהנום.
המשגיח הרה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל ביאר שהמדקדק באותיותיו הרי זה הוכחה להכרתו והרגשתו במלכות השי"ת, ולכן שכרו רב לאין שיעור עד שגיהנום מצטנן ומתקרר, ואינו נענש כל כך על חטאיו, ואין זה שכר עבור מעשה הדקדוק באותיות קריאת שמע, אלא שכרו עבור ההכרה המונחת ביסוד מה שהביאה אותו לדקדק בדבריו.
כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו
האם קראת שמע היא לפני הנחת תפילין או לאחריה
בברכות של בלעם בפרשת בלק, האומר בלעם "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב", ומפרש שם רש"י על הפסוק: "כשהן עומדין משינתם שחרית, הן מתגברים כלביא וכארי, לחטוף את המצוות, ללבוש טלית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין". והקשו המפרשים מהגמרא שלנו, שכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, ואיך כתב רש"י שקוראים ק"ש ואח"כ מניחין תפילין. וכמה תשובות נאמרו בעניין. בשם החוזה מלובלין מתרצים שזה רק אם אין דעתו להניח אח"כ תפילין אבל אם דעתו להניח אח"כ לית לן בה, וראייתו מהגמרא שמדמה זאת למקריב זבח בלא נסכים, והרי אחז"ל במנחות ט"ו דמביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשרה ימים, כך גם כאן אם דעתו אח"כ להניח תפילין שפיר דמי. תשובה מעניינת אמר הרב צבי הירש פרבר זצ"ל רב קהילת ישורון בלונדון, בדרשה לבר מצוה בקהילתו (מובא בספרו כרם הצבי) שאולי יש לומר שרש"י מונה את הדברים לפי סדר שנות חיי האדם, כי בילדותו כשמתחיל לדבר ילבישוהו ציצית, וקוראים עמו שמע, ואח"כ כשנעשה בן י"ג למצוות יניח תפילין.
'ויציב' – למה מילה זו נאמרה בארמית?
בסידור מגיד צדק לרבי פנחס מפלצק, תלמיד הגר"א, אנו מוצאים פירוש נפלא, ששובח על ידי הגר"א, אודות שש עשרה הלשונות "אמת ויציב… וטוב ויפה". לפי פירושו, כל ביטוי נסוב על פסוק אחר מפרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע". המתפלל אומר כאן, כי אמת הוא האמור בפסוק "שמע ישראל", ויציב האמור ב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ונכון האמור בפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך…", וכן הלאה. ה'אישור' שכנגד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא 'ויציב', כאמור. מדוע? משום ש"ברוך שם…" נאמר בלחש כדי שלא יתקנאו בנו המלאכים. לכן גם האישור עליו אף שהוא נאמר בקול, אינו נאמר אלא בארמית, שכן "ויציב" היא מילה ארמית (דניאל ב/מה) – לבל יבינו המלאכים שאינם בקיאים בשפה זו.
(מאורות)
מדוע ר' אלעזר בן עזריה בחר לומר שנראה דווקא כן שבעים ולא יותר
א"ר אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה.
מובא בסידור האריז"ל, שרבי אלעזר בן עזריה היה גלגול של שמואל הנביא, שחי נ"ב שנה, ובצירוף שנותיו, שהיה אז בן י"ח, היה כבן שבעים שנה. ובספר מאורי אור הוסיף עוד בשם האריז"ל שרבי אלעזר בן עזריה היה גלגול שמואל שנגזר עליו לחיות שבעים שנה, ומסיבת שאול נתקצרו משנותיו י"ח שנים ומת בן נ"ב שנים. וכשנתגלגל בר' אלעזר בן עזריה והגיע לי"ח שנים, נשלמו השנים שנתקצרו ממנו בגלגול הראשון. והוסיף הגה"ק מפלאצק שדברים אלו מדויקים בדברי רבי אלעזר בן עזריה שאמר הרי אני כ'בן' שבעים שנה, ואותיות ב"ן בגימטריא חמישים ושנים, ושנ"ה ר"ת נ'שמת ש'מואל ה'נביא.
למה מברכים ב' ברכות על ברכת התורה
הגמרא אומרת בנוסח ברכות התורה הלכך לימרינהו לכולהו.
הגאון ר' שמחה וסרמן זצ"ל נשאל למה בקריאת התורה מברכים לפניה ולאחריה, משא"כ בשאר מצוות. והשיב על כך במשל, מעשה באדם שהוזמן לשמחת בר מצוה, הוא הגיע לשמחה והביא עמו מתנה יפה ונתנה לנער הבר מצוה, בלילה לאחר שהאורחים עזבו את האולם התחילו אבי הבן וחתן המצוות לבדוק את המתנות ולבחון את ערכם, והנה רואים שהאדם הזה הביא סט יפה של משניות, מתנה יקרה וערכה רב, למחרת כשפוגש אבי הבן את אותו אדם הוא מודה לו בשנית על המתנה היפה והנהדרת, כי בדק אותה ומצא את המתנה נהדרת ונפלאה. כך גם בברכת התורה, תחילה אנו מודים על המתנה היפה, אולם אח"כ, לאחר שטעמנו את הטעם הנפלא של התורה, שהיא 'חיי עולם נטע בתוכנו', אנו מודים שנית, ודבר זה שייך רק בתורה לאחר שטעמנו מנופת צופה.
(חשוקי חמד)
כיצד חיזק ועודד החזון איש יהודי גלמוד לאחר השואה האיומה
כך מקובלני מבית אבא, אפילו חרב חדה מונחת וכו' אל ימנע עצמו מן הרחמים.
סיפר הרב גלינסקי זצ"ל שפגש לאחר השואה יהודי שבור ורצוץ שאיבד את כל משפחתו, ואיבד כל טעם בחייו, ולקח אותו אל החזון איש, החזון איש הכניסו והושיבו, וסיפר לו על דין תורה שהיה אצל ר' יצחק אלחנן, אשת אברך השוקד על תלמודו, היתה בעלת חנות ונסעה לקנות סחורה עם ארנק מלא בכסף ולצערה הרב איבדה אותו, באה אל הרב בבכי וביקשה שיכריז שהמוצא יחזירו אל הרב, הגיע יהודי אביון ואמר אני מצאתיו, אך למדתי בחיידר שאבידה בעיר שרובה נכרים הרי היא של מוצאה, כי הבעלים מתייאש, ואני זקוק לכסף כאויר לנשימה ואם הוא מגיע לי ע"פ דין אינני מוותר עליו! נו, מה דעתכם שאל החזון בחיוך את אותו יהודי גלמוד, 'מסכנה האשה' השיב, המשיך החזון איש ואמר כך גם היתה דעתו של הרב אך הוא שלח את השאלה לרבה של קובנה שפסק להחזיר לאשה מעיקר הדין. כי הבעלים של הארנק זה לא האשה אלא הבעל והוא לא התייאש כי הוא לא ידע שהארנק כלל אבד, ויאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. עיניו של הגלמוד נצצו מגאונותו של הרב, ואז רכן החזון איש לעברו ואמר לו, הדברים אמורים גם לגביך, מי נתן לך רשות להתייאש? אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים.
מדוע בני ישראל לא ירצו את ממון מצרים?
דבר נא באזני העם וגו' אין נא אלא לשון בקשה וכו' שלא יאמר אותו צדיק.
ידועה ומפורסמת הקושיא מדוע היה צד שבני ישראל לא יחפצו בכסף וזהב של מצרים, ועוד, מהו שאמרו: שלא יאמר אותו צדיק – אברהם שקיים בהם את רק את העינוי במצרים ולא את היציאה ברכוש גדול, וכי לולא דבריו שלאותו צדיק אין ה' רוצה לקיים הבטחתו? תירוץ נפלא אומר הגאון ר' זלמן סורוצקין בספרו אזנים לתורה, היה זה בזמן שבו עלתה שאלת השילומים מגרמניה הארורה בעד רכוש ישראל ששדדה ושהחריבה ובכל מקום שדרכה כף רגלם הטמאה של קלגסיה שהרגו מליונים מאחינו בני ישראל, ונחלק לב העם לשנים קצתם אומרים האם רוצחינו יהיו גם יורשינו וקצתם טוענים שאין לעם ישראל לבוא בשום מו"מ עם הרשעים האלה ולמה יאמרו בגוים שלקחנו כופר לנפשות אחינו ששפכו את דמם כמים. על פי זה אומר הרב סוקוצקין זצ"ל מובנים רגשות יוצאי מצרים שלא רצו לבוא במו"מ עם מעניהם ושוחטי ילדיהם וחשבו את הכסף וזהב שיקבלו מהמצרים כדמי ולדות כופר בעד נפשות עולליהם, לעומתם טענו אחרים שמגיע לעם ישראל שכר חלף עבודתם בחמר ובלבנים רד"ו שנה, וה' ראה ללבות שני הצדדים לא כפה עליהם את שאלת הכלי כסף וזהב בגיגית, ולא צוה על כל עדת ישראל לעשות כן, אלא ביקש מהם דבר נא באזני העם וישאלו, אף שהם מוחלים ואינם רוצים בכסף המצרים, אך כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחר כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם – עליהם לקחת.
פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה אחד
האם שייך לומר קריאת שמע של ערבית עם תפילין?
הגמרא מחדשת הלכה מענינת ביותר, אדם שנאנס ולא קרא את קריאת שמע בזמנה, רשאי לקרותה עד הנץ החמה. אדם שיודע שבמהלך היום הקרוב לא יוכל לקרות קריאת שמע של שחרית בזמנה, רשאי לקרותה מעלות השחר, נמצא א"כ שזמן זה בין עלות השחר להנץ החמה ראוי לק"ש הן של שחרית והן של ערבית. שאלות מענינות נדונו על פי זה, אחת מהן היא האם ניתן לומר ק"ש של ערבית עם תפילין, או שמא צריך לומר עם תפילין כדי שלא יהא כמעיד עדות שקר, לדעת האור שמח יאמר ללא תפילין, אך לדעת הגאון ר' בצלאל הכהן מוילנא עליו להניח תפילין.
(מאורות הדף היומי)
עד שבא אברהם וקראו אדון
ממה התפעל הגאון מוילנא?
מסופר על הגאון מוילנא שכשבא לפניו הג"ר פנחס המגיד מפאלאצק זצ"ל לקבל את הסכמתו לסדורו שער הרחמים עם פי' מגיד צדק, הציץ הגר"א בחיבורו, והנה קלטה עינו ביאור על מה ראו מתקני התפילה לקבוע את הפיוט אדון עולם בתחילת התפילה, על פי דברי הגמרא שמיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר ויאמר אדני אלקים במה אדע כי אירשנה. כיון שכך, שאברהם הוא הראשון שקראו להקב"ה אדון, ראוי איפוא שדוקא בתפילת שחרית אשר אברהם תיקנה נקדים אמירת שבחי אדון עולם, התפעל הגר"א מביאור זה ואמר אילו לא נתחבר ספרך אלא עבור ביאור זה דיינו. ונשאל הגרי"ז סולובייצ'יק זצ"ל מה ראה הגר"א להתפעל מפירוש כה קצר ופשוט, נענה הגרי"ז ואמר אם הגר"א הסכים על הדברים הרי הם תורת אמת ממש, ומה לי אמת גדולה או אמת קטנה, אם בעיקרו הוא דבר אמת צריכים לשמוח ולהתפעל ממנו כראוי.
(דף על דף, ישורון)
כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות
כיצד משמחין חתן?
המגן אברהם בסימן קנ"ו אומר שצריכים לדקדק בזה כל אחד כפי דרגתו, לבן תורה לשמחו בדברי תורה כי הוא עיקר שמחה, ולאיש פשוט בשיחה בדברי אגדה, וליותר פשוט בשיחה נאה ומילתא דבדיחותא במילי דעלמא. ומספר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א ששמע על הגאון הצדיק רבי יהושע מקוטנא זצ"ל בעל ישועות מלכו שהגיע לחתונה ושאל את החתן כמה שנים קיבל להיות סמוך על שלחן חותנו והשיב לו החתן כך וכך שנים ואמר על כך הגאון כמדומה ששנים אלו הם פרט לשבוע של שבע ברכות שהם מחוץ לחשבון החתן חייך וגם שמח למשמע דברים אלו ואמר על כך רבי יהושע מקוטנא ברוך ה' שקיימתי מצוות שמחת חתן דברים אלו יש בהם גם שמחה של תורה וגם של פרנסה.
(ע"פ חשוקי חמד)
האם רב הונא דיבר לשון הרע על הפועל שלו?
הגמרא מספרת על רב הונא שהחמיצו לו ארבע מאות חביות יין, ואמרו לו רבנן שיפשפש במעשיו מדוע אירע לו כך, אמר להם רב הונא, אם יש מי שיודע איזה דבר שעשיתי שלא כשורה, שיאמר לי, אמרו לו רבנן, שהחסיר בתשלום של ענפי זמורות שהיה צריך לתת לאריס שעיבד את הכרם שלו, אמר להם רב הונא, האם הוא השאיר לי משהו מהענפים, הוא גנב לי את הכל. והקשה החפץ חיים בהלכות לשון הרע (כלל י' באר מים חיים ס"ק לא) הרי לא יצא מדברי רב הונא תועלת על להבא – שלא יגנוב אותו יותר, אלא רק לדחות מעצמו את הגנאי וזה אסור, ומתרץ החפץ חיים שתי תשובות: א. שמדברי רש"י שפירש: וכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו. כוונת רש"י שהיו מכירים אותו רבנן שהוא גנב, ואם כן לא שייך בזה לשון הרע. ב. לרב הונא לא היתה לו אפשרות לתרץ את עצמו בענין אחר, ולכן הוכרח לו לספר את האמת. ומפרשים בדברי החפץ חיים שהיה נגרם חילול ה' גדול אם היה מתפרסם שרב הונא נהג כך, ולכן היה צריך לפרש את מעשיו.
למי מפריעה טעותם של איצטגניני פרעה?
הגמרא שואלת: בדברי משה רבנו לפרעה על זמן מכת בכורות, למה ליה למימר כחצות? ומשיבה, שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא. נו, שיחשבו כך, למי זה מפריע שהם יאמרו שמשה בדאי? הגאון רבי אליהו מאיר בלאך ראש ישיבת טלז – קליבלנד זצ"ל אומר שאין לשער גודל ההפסד מחלול ה' של רגע, ודבר זה כבר פועל רושם של חלול שם שמים, ועל כך היתה דאגתו של משה רבנו, לכבוד שמים.
ומספר הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שהחפץ חיים ביקש ממנו יארגן עשרה בחורים לביתו לשעה הקרובה, כשהגיעו הוגשו בפניהם משקה, וסיפר להם החפץ חיים שבאותו יום הוא נאלץ לקרוא בעניני צבור קטע קטן של כפירה בעתון, וכעת רצונו לתקן את מה שקרה ולעשות שמח לכבוד הקב"ה, וע"כ הוא מבקש מהם לטעום מן המשקה ולפצוח בשירה, וכך במשך זמן ארוך ישבו הבחורים עם מורם ורבם את הפסוק 'כי לה' המלוכה' בניגון מיוחד, כדי לתקן את אותה הקריאה.
(ע"פ ומתוק האור-יציאת מצרים)
שני המילים שבהם הספיד הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל את מורו ורבו החפץ חיים זיע"א
הגמרא אומרת בע"ב אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת. ישנם כמה הסברים בדברי הגמרא הללו, אחד מהם הוא, שהכוונה לחידושי התורה של המת עצמו.
מספר הגאון ר' יעקב גלינסקי זצ"ל שהיה נוכח בהספדו של ר' אלחנן וסרמן על החפץ חיים שציטט את דברי הגמרא הללו ואמר את דברי החפץ חיים על הרמב"ם שאומר בהלכות תשובה: שכל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, והקשה החפץ חיים מי יכול להתיימר להגיע לדרגתו של משה רבנו? היש לנו מושג בגדלותו? אילו היינו נדרשים להספידו, וכי יש לנו את הכלים להבין אפס קצה מדרגתו?
אמנם, התורה מספידה את משה רבנו בשתי מילים: וימת שם משה עבד ה'. ומשמע אומר החפץ חיים ששבח זה כולל הכל, ולהיות עבד ה', לזה יכול להגיע כל אדם.
וסיים ר' אלחנן, בזה אנו מספידים את החפץ חיים, גאון היה, קדוש היה, ובעל חסד ומזכה הרבים, איש אשכולות שהכל בו, ועבד ה' היה – והכל בכלל.
(ע"פ והגדת- אלול וראש השנה)
3571 'כלומרים' ברש"י על פני 2711 דפי הש"ס
ה'כלומר' הראשון ברש"י מופיע בדף הראשון בש"ס, בע"ב ד"ה קא סלקא דעתך – רוב בני אדם היינו עניים, כלומר: בני אדם בערבי שבתות, ועניים בימות החול – חד שעורא הוא.
השיירי כנסת הגדולה אומר: מסורת היא בידינו דאין המפרש (רש"י) אומר 'כלומר' או 'פירוש' אלא כשאפשר לפרש פירוש אחר ובא לשלול אותו, או שהוקשה לו שום קושי ואומר כלומר או פירוש כדי לתרץ את הקושי ההוא. וכן דברים ברוח אלו מצינו בדברי הר"ש סיליריו בספרו כללי שמואל.
רש"י כותב כלומר כאשר מהמשמעות הפשוטה של הגמרא נראה אחרת ממה שהיה בכוונתה לומר, או שדבריה קשים להבנה, או במשל שהגמרא מביאה, ועוד, ובדבריו רש"י מסביר ומשלים את דברי הגמרא.
כבר בכלומר הראשון אפשר לפלפל מה כואב לרש"י בדברי הגמרא שחשש בהם שלא נבינם כראוי, האם הקושי וההסבר שלו הוא ב'רוב' בני אדם, או על החלוקה בין ימות החול לער"ש, ומה היא הגירסא בגמרא שהיתה לרש"י ובדברי הגאון בביאור הגר"א עליו.