60 שניות מרתקות על הדף היומי

השאלה שנשאל מחולל רעיון 'הדף היומי' על הדף האחרון במסכת

שאלה מענינת נשלחה אל הגאון ר"מ שפירא מלובלין ע"י הרה"ג רבי יונה מרצבך זצ"ל כשהוא חותם עליה 'צעירים בברלין לומדי הדף היומי'. את השאלה הביא גם הגר"מ שפירא בספרו אור המאיר, השאלה היתה שבלימוד הדף היומי הם קבלו על עצמם ללמוד דף ליום, ומה יעשו בהגיעם לסוף המסכת הנגמרת בעמוד בודד, היחשב לדף?

מהר"מ שפירא השיב לשאלה תוך הבעת שמחה שהשאלה הראשונה בדף היומי מגיעה אליו דוקא ממקור ההשכלה מהעיר ברלין, דבר המורה שרעיון הלימוד הזה חדר גם לשם.

ומשיב להם שמצינו בספר תורה שכל יריעה צריכה להיות בגודל מסוים, לבד מהיריעה האחרונה שיכולה להיות אפילו מפסוק אחד. כך גם, אמר הגר"מ שפירא מלובלין ייחשב כדף שלם גם העמוד האחרון במסכת אף שאינו מושלם.

(דברים ערבים עח)

אמנם הגר"י זילברשטיין רצה לדון ששאני ספר תורה ששם הוא כדי שהתורה תיראה מלאה ולא מועטת וזה שייך רק באמצעו, אך בסוף הספר אין שום חיסרון אם יהיו בו קצת שורות, אבל בתלמוד תורה של דף, אין שם של של דף שלם או חצי עמוד של לימוד תורה ואולי אין זה מספיק לקיום הנדר, אך כבר הורה זקן מהר"ם שפירא שמועיל.

(חשוקי חמד)

מדוע לא הפליגו בשבח התלמיד של רב פרידא?

אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה

ידוע המעשה עם רב פרידא שחזר ולימד ארבע מאות פעם אותו לתלמידו. שאל הגר"א קרלנשטיין את מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א  דהנה הגמרא מפליגה בשבחו של רבי פרידא, אבל לא מזכירה כלל את אותו תלמיד. ומדוע, הלא אדם רגיל, לאחר שלא היה מבין כמה פעמים היה מתייאש ואומר "זה לא בשבילי", ויוצא לעסוק בדברים אחרים. ואותו תלמיד לא מתייאש אלא שומע עוד פעם ועוד פעם. היו ארבע מאות סיבות כל יום לקום מהמקום ולעזוב את התורה. אבל בעקשנותו וברצונו העז הוא נשאר ומנסה בכל כוחו לקלוט מה שרבי פרידא מלמד אותו. וכי לא מגיע לו צל"ש על המאמץ הגדול שמשקיע בשביל להבין את הסוגיה ואינו מוותר עד שלבסוף מצליח להבין, אפילו מילה אחת הגמרא לא אומרת עליו, רק את רבי פרידא משבחים. וכי לא ראוי הוא למילה טובה אחת קטנה?

ויישב לו הגר"ח שליט"א, עינינו הרואות כי אדם החולה במחלה קשה לא עלינו, וכל הרופאים הרימו ידיים ואומרים שאין הם יודעים מה לעשות ושאין עוד סיכוי שימשיך לחיות, מה לא יעשה אדם זה בשביל הסיכוי הכי קלוש שיש לו, אם ישמע על טיפול חדש בקצה העולם שעולה הון תועפות, הרי לא יחסוך כל מאמץ בשביל לנסות, ביודעו כי חייו תלויים בכך, שום דבר כבר לא נחשב בעיניו לכלום. וכי מישהו ישבח אותו על כל מאמציו? מישהו יעריך אותו ויתן לו צל"ש? הלא זה מתבקש מאליו. מאחר שחייו תלויים בכך, כל אדם היה עושה את מה שהוא עושה, ואין בכך כל שבח מיוחד.

הוא הדין אמר הגר"ח, מי שמבין כי התורה זה עצם החיים שלו, הרי מובן מאליו שישקיע את כל כוחו ומרצו בשביל לזכות לתורה, אם הוא מבין שיאוש מתורה כמוהו כיאוש מעצם החיים, מובן מאליו שלא יעיז להתייאש ולנתק עצמו מהתורה מקור החיים. ממילא אותו תלמיד שנשאר עד שהבין אף על פי שעלה לו הדבר במאמצים רבים, אין כל טעם לשבחו כי זוהי חובתו אם מעוניין הוא לחיות, שכן אם לא היה עושה כן שוב לא היה טעם בחייו, אבל רבי פרידא שהשקיע את כל זה בשביל ללמד לאחרים, אותו יש לשבח בצורה יוצאת מן הכלל. בזה נוכל להבין ולקבל טעם, מה זה "אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה", רק מי שמוכן להמית עצמו על דברי תורה הרי זה מוכיח שמבין הוא כי התורה היא עצם החיים שלו ובלעדיה אין לו חיים אחרים לכן מוכן להקריב הכל, אף את חייו האמיתיים אם יצליח לזכות לעוד קצת תורה, ורק בצורה כזאת אפשר לקנות תורה.

(יחי ראובן)

מה עשה הבקי בש"ס כשלא ידע לענות

'עד דכפנת אכול, עד דצחית שתה' – בעודך רעב, אֱכוֹל, בעודך מצא, שְׁתֵה, ואל תתמהמה

"בישיבת וולאז'ין היה בחור אחד שהיה מפורסם כבקי בש"ס. יום אחד ישבו כמה בחורים ואכלו, ובאמצע האוכל דיברו בדברי תורה. הזכירו שם איזה מאמר חז"ל ושאלו איפה המאמר הזה כתוב. הבקי בש"ס הזה, היה צריך להגיד מיד איפה זה, והוא לא ידע. הוא קימט את המצח ולא נזכר בשום אופן.

"מיד הוא תפס את המצב שלו, שכולם מסביבו אומרים שהוא בקי בש"ס, והנה היה כאן עכשיו מבחן והוא רואה שהוא לא יודע. הוא עדיין לא בקי בש"ס! וזה הרי שיא התקוה של בן אדם, להיות בקי בש"ס.

"מה הוא עשה? הוא קם באמצע האוכל מבלי לומר שום מילה ומבלי להפרד מהחברים, הלך ולבש את המעיל והקפלוטש שלו ונעלם. הוא נסע לעיר אחרת וישב שם כמה שנים, יש אומרים שש שנים ויש אומרים ארבע שנים, ולמד בשקידה עצומה בלי שום קשר עם העולם, וצמח להיות אחד מגדולי הדור.

"היה מספר רבי חיים שמואלביץ, שרבי חיים וולאז'ינר אמר כהאי לישנא:

"ודאי שהבחור הזה עשה שלא כדין. הוא הרי צריך לברך ברכת המזון. אלא מה, הוא יברך בדרך? זה ודאי שלא כהלכה לקום לכתחילה וללכת. צריכים לברך במקום שאכל [אם הוא הלך, נחלקו ב"ש וב"ה אם יחזור, אבל לכתחילה לכו"ע אסור ללכת]. אבל אם הוא היה נשאר ומברך ברכת המזון – בכמה דקות שהיה לוקח הברכת המזון הכל כבר היה מצטנן אצלו, והוא כבר לא היה נוסע ללמוד! בכמה דקות האלה היתה מצטננת אצלו כל ההתרגשות שעלתה לו לגדלות עצומה בתורה, והוא לא היה מבצע את החלטתו לנסוע למקום אחר וללמוד בפרישות מהעולם זמן רב.

"היה אומר רבי חיים שמואלביץ: קורה שיש לבן אדם התעוררות, והוא דוחה אותה ללאחר זמן. זה לא טוב, צריך מיד! זה היסוד של  הגמרא 'עד דכפנת אכול, עד דצחית שתה' – כל זמן שאתה רעב, שיש לך התעוררות, תנצל את זה! אל תשאיר את זה לאחר כך…".

(הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, דרשות משמר הלוי)

רשעים מלאים חרטות – איך היצר הרע מוותר בזה

ההצעה המכובדת של מוכר הנעליים

כי סיים מסאניה, לימא: ברוך שעשה לי כל צרכי.

הרה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א הביא מצדיק אחד, מדוע שונה ברכת 'שעשה לי כל צרכי' שנאמרת בלשון יחיד משאר ברכות השחר הנאמרות בלשון רבים על כללות העולם דוגמת פוקח עיורים, מתיר אסורים וכו', ללמד לאדם דעת ובינה מה הם צרכיו, מה שהוא צריך, ומה שיש לשכנו ולחברו אינו מצרכיו כלל, אלא שעשה לי כל צרכי. ומשל נפלא אמרו בזה, תלמיד חכם נכנס לחנות נעליים, המוכר מקבלו בסבר פנים יפות ושואל אותו באלו נעליים הוא חפץ, בסוף דבריו הוא שואל איזה מידת נעל אתן לכבוד תורתו, עונה לו הת"ח מספר 40, הביט בו המוכר ואומר, לא, לא, ניכר בכם שמחשובי בני התורה אתם, על כן אפתח לבי ואגדיל חסדי עמכם לתת לכם מספר 45. והנמשל הוא אומר הרב בידרמן, שהשאיפה והרצון ליותר ממה שקיבלנו מן השמים הוא ממש כמידת 45 למי שגודל רגלו אינו יותר ממדה 40, שלא יוכל להלך עמהם יותר מכמה פסיעות. וזהו שעשה לי כל צרכי, שמרומז בזה שידע שהקב"ה הכין ונתן לו כל צרכו וכל מה שעודף על זה אין בו כלל טובה עבורו ויעכבהו מללכת על רגליו.

(באר הפרשה אמור)

ברכה על רעם או ברק לפני נטילת ידים?

לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב

המתעורר משנתו באמצע הלילה ושומע קול רעם או רואה ברק, האם יברך מיד?

שאלה משולחנו של הרה"ג רבי מרדכי הלוי שוורצבורד שליט"א מורה הוראה 'נאות שמחה' – מודיעין עילית

שאלה: אדם המתעורר משנתו באמצע הלילה ושומע קול רעם או רואה ברק, האם יברך מיד? או שאסור לברך עד שיטול ידיו, ואז כבר עובר זמן הברכה.

תשובה: כתב השו"ע (סוף סי' ד') שמותר לברך ברכות בבוקר לפני הנטילה, ואם יתכן שנגע במקומות המטונפים בשנתו צריך שינקה אותם בכל מה שמנקה, וכתב המשנ"ב בשם הזוהר שאוסר לברך בלי נטילת ידים כשרוח רעה שורה עליהם, וראוי להחמיר כשיש לו מים, וציין לסי' ס"ב סק"ח שאם צמא בלילה במטתו וקשה לו לטול ידיו יקנח ידיו בכותל או בכל מה שמנקה ויברך. ומפורש כתב המשנ"ב (סי' זכ"ר) שאם שמע קול רעם וברק בהיותו בבית הכסא, שיצא וינקה במידי דמנקה ויברך, שאם ישהה עד שיטול ידיו יעבור שיעור כדי דבור ולא יוכל לברך.

ובספר ארחות רבנו (ח"ד עמ' קנח) מובא  אמר לי הגרח"ק שליט"א ששאל את מרן החזו"א זצוק"ל אם שוכב על מטתו בלילה ושמע רעם וראה ברק אם חייב ליטול ידיו ולברך, והשיב לו מרן כולי האי לא אטרחוהו רבנן.

ובספרי המקובלים החמירו ע"פ הזוהר שלא לברך שום ברכה לפני נטילת ידים, וכתב הכף החיים שיהרהר את הברכה בלבו, וכמו שמצינו בפוסקים (ט"ז סי' סב) לגבי הצמא בלילה במיטתו ואין לו מים ליטול את ידיו. אמנם המשנה ברורה שם הביא את דעת המטה יהודה שינקה בכל מידי דמנקה אף אם יודע בודאות שנגע במקומות המכוסים.

מתי צריך לשכוח את עמלק

לך ה' הממלכה – זו מלחמת עמלק

כותב המהר"ם שיק {תרי"ג מצות ,מצוה תר"ה} –  והנה מצוה זו אנו מחוייבין לקרות בציבור פעם אחת בשנה, והטעם אמרי' בפרק אלו מציאות, דאבידה משתכחת בי"ב חודש, וכן על המת נגזר גזירה שבתוך י"ב חודש ישתכח. וידועה דעת החתם סופר (שו"ת אהע"ז סי' קיט) שהובאה במהר"ם שיק (מצוה תר"ה) שבשנה שלפני שנה מעוברת צריך לכוין לצאת ידי מצות זכירת מחיית עמלק בפרשת כי תצא שלפני השנה המעוברת. ובמועדים וזמנים (ח"ב סי' קסו) הביא מהגר"י ועלץ דאדרבה מהחתם סופר שם מוכח דאין צריך להיזהר בזה, משום שבשנה מעוברת החודש הנוסף הוא חלק מהשנה והטבע כפוף לתורה וזמן השכחה הוא י"ג חודש.

בגמרא בבא בתרא (מו:) אומרת 'עמל"ק סימן' – ראשי תיבות של הדינים המובאים  לאחר מכן. ורבים תמהו על זה,  עמלק שנצטווינו למחותו מוזכר כך לסימן, יש שתירצו שזו המחיית עמלק ההטובה ביותר, לימוד התורה הקדושה. וביעב"ץ תירץ שתיבת 'לא' הסמוכה לתשכח הטעם שלה הוא טיפחא, המפסיק בינה לבין תיבת 'תשכח', דהיינו שלפעמים זה לא ואז הכוונה שאסור לשכוח את מעשה עמלק ולפעמים זה דוקא תשכח כאשר זה בא לשמש אותנו לדברי תורה ולזכור את סוגיות הש"ס, כי אז דוקא ראוי שתשכח את מעשה עמלק ותשתמש במלה זו לצורך של לימוד תורה.

(זאת התורה)

האם בליל ראש השנה אנו רוצים להיות ריקנים?

האם בליל ראש השנה אנו רוצים להיות ריקנים?

אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון

הרמ"א (סי' תקפ"ג) מביא את המנהג של אכילת רימון בליל ראש השנה, ואומרים 'נרבה זכויות כרימון'. והקשה בפרי חדש שם מדברי הגמרא 'אפילו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרימון', וא"כ מה הרבותא בתפילה זו, האם שאיפתינו להיות ריקנים?

על קושיא זו נאמרו עשרות תירוצים, בקובץ נזר התורה (אלול תשס"ו עמוד רעט) כתב לתרץ הרה"ג ר' חזקיהו יוסף פלמן שליט"א (ישלח לו ה' רפו"ש במהרה) בשם אביו הגאון רבי בן ציון זצ"ל שהביא מהחפץ חיים שמצוות וזכויות הם שתי דברים שונים. לדוגמא אם יש אחר שבא לשיעור תורה ואינו מבין את הנלמד, אין לו זכות בעצם הלימוד, אך יש לו מצוה ושכר על כך שאינו מדבר באותו זמן לשון הרע ורכילות, וגם על מה שמתאמץ. אבל מי שמבין וחי את הדברים הנלמדים, אצלו יש גם זכויות של הלימוד, וזהו שאנו מבקשים שנרבה זכויות כרימון ולא רק מצוות כרימון.

מסופר על יהודי שהקשה לרבו על דברי הגמרא שאפילו ריקנים מלאים במצוות, והלא דבר והיפוכו הוא, אם הם ריקנין, איך הם מלאים? רבו לא היה שבע רצון מהקושיא, ואמר לו, גם אני למדתי גמרא זו, אך היתה לי קושיא אחרת, אם הם מלאים במצוות, האיך אפשר לומר עליהם ריקנין…

תאריך היארצייט ששונה מחמת חלום

עניני חלומות

בספר סם חיים ליקוטי תורה, ישנו מעשה שאירע לפני כמאה שנה, שבת פרשת יתרו תרע"ח עם הגה"צ ר' יהושע העשיל אייזן.

באותו ערב שבת התעלף לפתע בהיותו במקווה לא חלפו השעות והוא נכנס כדרכו בשעת צהריים מוקדמת להיכל ביהמ"ד הקרלינאי בירושלים שם הביע את רצונו לגשת ל'עמוד' לתפילת מנחה, בביהמ"ד נכח יהודי נוסף שבקש אף הוא לגשת ל'עמוד', נענה רבי יהושע העשיל ואמר אימרה סתומה, וכי אינך יודע שעם מי שהולך עוד מעט ל'שם', אין מתווכחים? אחר התפילה שב לביתו. הרבנית הדליקה נרות שבת קודש ויצאה כדרכה אל שכנתה הרבנית של הרה"צ רבי מאטי סופר זצ"ל. מששבו בני הבית לקראת סעודת השבת, גילו להפתעתם כי אביהם שוכב מכוסה בטלית ושני נרות דולקים למראשותיו, נשמתו עזבה את גופו במיתת נשיקה. אך בכך לא הסתיים המעשה כ"ק האדמו"ר מסלאנים שליט"א, מספר את ששמע מפי הגה"ח ר' סנדר פריינד שליט"א, אחר פטירתו לא ידעו בניו למתי יש לקבוע את יום היארצייט, שכן בין השמשות היה, התלבטו רבני ירושלים ונטו לומר שמכיוון שהוא הדליק בעצמו נרות מראשותיו, כנראה היה זה עדיין מבעוד יום בי"ט שבט. אך רבי יהושע העשיל נתגלה אל הדיין הגאון רבי דוד שובקס זצ"ל בחלומו, ואמר לו כאשר בני ר' יצחק אייזיק יבוא וישאלך למתי יש לקבוע את יום היארצייט, תאמר לו ביום כ' שבט שהרי פטירתי בשבת היתה, השיב לו הרב שובקס בחלומו, תורה לא בשמים היא, כאן הרי פסקו שיום הסתלקותך הוא יום ששי י"ט שבט, שהרי הַדלקת הנרות מראשותך מורה על כך. אך רבי יהושע העשיל לא קיבל את דבריו, ואמר יעיין נא בספר אליה רבה וימצא כי הצדק עמי, שהרי יש לאדם חזקת חי כל זמן שלא נודע מותו. התעורר הדיין מהחזיון ותתפעם רוחו, עיין בספר אליה רבה, ומצא אכן כי צדקו דבריו של הנפטר הגדול והכניס את הספר לתוך שקית הטלית אשר לו. למחרת כאשר כאשר נכנס הדיין הגאון לבית הכנסת, ניגש למולו ר' יצחק אייזיק, ושאלו מה אומר הרב למתי אקבע את יום היארצייט של אבי זצ"ל, מיד סיפר לו את המעשה בהתרגשות, והוציא את הספר אליה רבה ופתח לפניו בסעיף המדובר

(קובץ דברים ערבים תשע"ז)

כמה אותיות יש בברכת כהנים?

האי מאן דחזא חלמא ולא ידע מאי חזא, ליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידייהו, ולימא הכי: רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך וכו'

מדוע דווקא ברכת כהנים היא הזמן לבקש על החלומות? במילים של ברכת כהנים ישנם שישים אותיות,  ובספר "חסד לאברהם" לר"א אזולאי ז"ל (סבו של החיד"א ז"ל, מעין ז' נהר כ"ו) כתב וז"ל: "ענין מיטתו של שלמה יש בו סוד גדול, וכל מה שיש לנו רשות לפרסם נפרסם. דע כי מיטתו של שלמה היתה חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב ועשר אמות קומתה, ובכל רוח חמש עשרה דפין, וכל דף ודף רוחבו שני טפחים וכו'. ודע שבשישים דפין שבסביב המיטה היה חקוק שישים אותיות שבברכת כהנים, על כל דף ודף אות אחת כאשר יתבאר". אם כן שישים אותיות אלו יש בהם כח ושמירה לעם ישראל, וכדברי הירושלמי בסוטה: על הפסוק 'ואל זועם בכל יום', ומי מבטל את הזעם שלא יחריב את העולם, אמר ר' אבין בשם ר' אחא ברכת כהנים מבטלת. ואומר הזוהר הקדוש שבזמן ברכת כהנים מתעוררת מדת הרחמים והחסד להאיר פנים מאירות לעם ישראל.

וזהו שאומר בתפילה על החלום 'וכשם שהפכת את קללת בלעם הרשע מקללה לברכה, כן תהפוך כל חלומותי עלי לטובה', ולכאורה מה ההשוואה בין היחיד לעם ישראל כולו, ומובא בזוהר (נשא קמה) ששישים אותיות ברכת כהנים הן כנגד שישים רבוא ישראל, וא"כ כל יחיד ויחיד כלול בהם.

מדוע דווקא הכהנים נשלחו להיות המברכים?

מבאר הגאון רבי אהרון וואלקין אב"ד פינסק בהקדמת ספרו "מצא אהרון" על פי הגמרא בסוטה (ל"ח): "אמר רבי יהושע בן לוי אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין" ומבאר המהרש"א שברכת המברך חלה כפי כוונת המברך.

משום כך אומר הרב וואלקין, בחר הקב"ה דווקא בכהנים להיות מברכיהם של ישראל, שמקור פרנסתם וחייהם הם מתנות כהונה שהם מקבלים מיד בני ישראל, ואם כן הם בוודאי יברכו את ישראל בלב שלם, באהבה ובנפש חפצה, שהרי ברכת ישראל היא ברכתם, וככל שתתרבה תבואתם של ישראל כך ירבו ישראל לתת תרומה, חלה, ביכורים, ואשי ה'. לכן מובטח שברכת כהנים תהיה יותר בלב שלם שהם זכו להיות נושאי הברכה לישראל.

מדוע נתגלה הנס בנחלי ארנון דווקא ע"י מצורעים?

שני מצורעים היו וכו' ואמרו לישראל ואמרו שירה.

צריך ביאור מדוע גילוי הנס והשירה של עם ישראל שבאה בעקבות הנס באה דווקא ע"י שני מצורעים. וכן מצאנו בנגע צרעת שבבית, שע"י הצרעת יתגלו האוצרות שהטמינו האמוריים בקירות הבתים, ומדוע גם בזה הצרעת היא זאת שדרכה יתגלו אוצרות לעם ישראל? מובא בחז"ל שלולא מרגלים ששלחו בני ישראל, היו מגיעים לארץ בקפיצת הדרך ביום אחד, ואם כן, לא היו האמוריים מספיקים להגיע לנחל ארנון ולהתחבאות שם בנקיקים ובמערות שבערים לצידי נחל ארנון, על מנת להילחם בבני ישראל בחיצים ובבליסטראות, וכן לא היה להם זמן להחביא בקירות שבבתיהם את האוצרות שלהם. נמצא שרק מפני לשון הרע של המרגלים ששלחום ישראל, והוציאו דבה ואמרו שכל הטובות של הקדוש ברוך הוא הם רעות, הספיקו האמוריים להתכונן ולעשות את שני הדברים האלו, ובאו לישראל כל הטובות האלו, על כן באו טובות אלו דווקא על ידי עניני הצרעת. וכן לשון 'אמוריים' הוא מלשון 'אמירה', ללמדנו שיש בזה 'אמירה' לעם ישראל לפני כניסתן ארץ שהקדוש ברוך הוא עושה להם טובה גדולה ומכופלת.

(פרפראות  בדברי חז"ל)

מהו מלח סדומית?

והתקדשתם – אלו מים ראשונים, והייתם קדשים – אלו מים אחרונים

הגמרא בחולין (קה:) אומרת שהטעם למים אחרונים הוא משום מלח סדומית המסוכן לעיניים. וחז"ל אמרו בברכות (מ.) שצריך לאחר כל אכילה לאכול מלח, לכן צריך ליטול מים אחרונים.

אז מה הוא מלח סדומית?

בגמרא (כריתות ו.) מובא שאחד ממרכיבי הקטורת היה "מלח סדומית".  לגבי זיהוי המקום שממנו מופק "מלח סדומית" נראה מדברי המאירי בשבת (קח:) שזה מים המלח הסמוך לסדום, ששם בגמרא מובא שהמים של ים המלח מרפא את העיניים. ומקשה המאירי "הרי לגבי המלח היוצא מים המלח אמרו שמסמא את העיניים, ותירץ שהמים מרפאין אולם המלח מסמא, או שמרפאין את החולה ומסמאין את הבריא כדרך הרבה מהדברים הרפואיים". א"כ מבואר מדברי המאירי ש"מלח סדומית" הוא מים המלח.

אולם מצאנו ב' ידיעות מעניינות לגבי זיהוי מלח סדומית, האחת מס' "שלטי הגבורים" (לרבי אברהם הרופא זצ"ל תלמיד המהר"ם מפאדווה – איטליא שס"ב, דף צו.) שכתב שמלח זה אינו מלח שמופק מהים או מהאדמה, אלא מהמלח שהמטיר הקב"ה על סדום ועמורה.

לגבי מה שכתב שהקב"ה המטיר "מלח" על סדום, יש להעיר שבפסוק מופיע שה' המטיר רק "גפרית ואש", ולא מוזכר מלח, אולם בספר דברים (כט,כב) כתוב "גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים אשר הפך ה' באפו ובחמתו", נראה מפסוק זה שהקב"ה המטיר על סדום גם מלח. (ועי' בחזקוני שם, שפירש על המלה "ומלח" – שנאמר "ותהי נציב מלח).

ובס' "מאמרים ברפואה" (לרבי רפאל מרדכי מלכי זצ"ל, חכם ורופא בירושלים אביו של רבי עזרא מלכי זצ"ל בעמח"ס מלכי בקודש, עין משפט, ושמן למאור, נפטר 1702, נדפס בירושלים תשמ"ה עמ' קמב) כתב: "שמעתי אומרים שאשתו של לוט היא קיימת עד היום והיא נציב מלח, וממנה מביאים מלח לירושלים עד היום הזה, וזהו מלח סדומית שמסמא את העיניים, ונראה דהיינו טעמא, לפי שאשתו של לוט כשהביטה מאחריה וראתה נעשית מלח, אף המלח עצמו היוצא ממנה יש לו אותו טבע ומסמא את העיניים או מזיק לחוש הראות".

(קב ונקי בראשית)

מתי משגיחין בבת קול?

רבי יהושע היא, דאמר: אין משגיחין בבת קול

חומש ויקרא מתחיל בפסוק 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו', וצ"ב, כי עפ"י דקדוק לשון היה לו לומר 'ויקרא ה' אל משה וידבר אליו', ומדוע איחר מלכתוב תיבת ה' עד אחר וידבר. ומבאר הרה"ק ה'בית אברהם' זי"ע כי תיבת ויקרא נכתבה בא' זעירא ונחשב הא' כמי שאינו, וכמו שנכתב 'ויקר' מלשון מקרה, וכלומר, ויקרא אל משה, כל מה שאירע וקרה למשה רבינו, הבין ש'וידבר ה' אליו'. שהקב"ה מדבר אליו בזה ולא פלוני עשה לו, ואף הוא לא גרם לעצמו כל רע, אלא הכל בשליחות ובדבר ה' הוא.

פעם נכנס הגאון הצדיק רבי נחום יאס'ער זצ"ל מזקני וחשובי חסידי שטפנשט-באיאן (נולד והתגורר שנים רבות על אדמת רוסיה, לאחר שנים דר בעיה"ק ירושלים) להגה"צ רבי נטע ציינוירט זצ"ל בבקרו של יום, היום בבוקר שמעתי 'בת קול' מן השמים, הסובבים חששו שמא אירע משהו לבריאותו… אך ר' נוחם הסביר מיד את כוונתו – קמתי בבוקר ולא מצאתי את מנעלי (אחד מבאי הבית שלא היה כ"כ… הטמינם) וראיתי בזה כמי שנשמע בת קול בביתי ומודיעים לי בזה מן השמים שהוטל עלי תפקיד נכבד – לחפש את הנעליים… לאחר כמה דקות שוב נשמע בת קול בביתי – כי מצאתי את הנעלים, וראיתי בזה הכרזה מן השמים כי מלאתי את התפקיד בשלמותו ונגמרה שליחותי…

(לקט מתוך 'באר הפרשה' – ויקרא- תשע"ח)

אל ההרים אשא עיני כהלל ולא כשמאי – ביאור נפלא בזמר לשבת

בית שמאי אומרים: מברך על היום ואחר כך מברך על היין, ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום.

'אל ההרים אשא עיני כהלל ולא כשמאי' – אנו מזמרים מדי שבת-קודש. הסברים רבים נאמרו על פזמון זה, אחד מהם, המובא בספר "מטה יהודה", מתבסס על פי דברי משנתינו שלבית הלל מברך על היין ואחר כך מברך על היום', והלכה כבית הלל. ואם כן זו הכוונה: "בכוס ישועות אשא פני", והכוונה לכוס של קידוש, "אל ההרים אשא עיני", דהיינו: אני נושא את עיני אל מורי ההוראה, ובהוראתם נוהג 'כהלל ולא כשמאי', ומברך על היין תחילה…

ביאור נפלא אמר על כך הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין, בהיותו כבן תשע שנים: בגמרא (חגיגה י:) אמרו שהלכות שבת הן 'כהררין התלויין בשערה', ופירשו שזהו משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה, ופירש רש"י שזה משום שאנו דורשים סמוכין: 'וזהו רמז מועט, דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא, אלא במשכן הוא דכתיב, ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת'.

והנה, בגמרא (מנחות מ.) הובאה מחלוקת לענין סדין עשוי פשתן, האם חייב בציצית, שהיא צמר, או שמא פטור משום איסור כלאים): בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, ופירש רש"י, שבית הלל דורשין סמוכין כדי להתיר כלאים בציצית ובית שמאי לא דורשים.

זו כוונת הפייטן: 'אל ההרים אשא עיני', כלומר: אל הלכות שבת שהן כהרים התלויין בשערה, וזהו כהלל ולא כשמאי, שהרי כל הגדרת הלכות שבת כהררין התלויין בשערה היא רק מכח דרשת סמוכין, ואילו בית שמאי אינם דורשים סמוכין…

'כמוצא שלל רב' על הדף היומי – עלון מס' 7

 (ניתן לקבל בפניה למייל [email protected])

מדוע הרב סגל נטל ידים מחוץ לחדר?

שמע ריש גלותא ואיקפד. הרשב"א (ד"ה וליברכו) מקשה, איך היה מותר להם ליחלק לשלשה שלשה, הלא שנינו במשנה להלן שעשרה אינן נחלקין בזימון עד שיהיו שם עשרים . ותירץ, שאם הריש גלותא היה שומע שהם מברכים לעצמם היה מונעם מלזמן עד שיברך הוא עמהם, ואת הזימון שלו לא היו יכולים לשמוע מחמת הרעש, ולכן העדיפו ליחלק. עוד תירץ, שאף אם לא היה הריש גלותא מונעם מלזמן, מכיון שהוא מקפיד על כך הרי זה זלזול בריש גלותא, וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דרבנן [כמבואר לעיל (יט:)], ומצוות הזימון בעשרה היא מדרבנן.

מספר רבי יעקב גלינסקי זצ"ל שסיפר לו אברך, שבבחרותו ישן בחדרו של הגאון הצדיק רבי יהודה סגל ממנשסטר זצ"ל, אותו בחור היה מכין לעצמו קערה עם ספל מים ליד מטתו, והופתע שרבי יהודה גם מכין ספל מים בקערה אך מניחו מחוץ לחדר ובבוקר היה יוצא מהחדר ונוטל ידיו. איני יודע אומר ר' יענקל'ה האם היה בהליכה יותר מארבע אמות, שהחמירו בו בזהר הקדוש כל כך. אבל הרי הזהירו שלא להציג הרגלים על הארץ בלא נטילה ("אגרא דפרקא" אות ט) – שאלו על כך, ותמה לשאלה: "הלא השבות יהודה פסק שבשעת הדחק יש להקל ולומר שכל הבית כארבע אמות, אני קם בעודך ישן, וקול הנטילה עלול להעירך! אין שעת דחק גדולה מזו, ובשעת הדחק התירו!"…

(מתוך 'והגדת')

איזו ברכה יברכו בקבלת פני המשיח?

אין חותמין – בברכה, בשתים – בשני ענינים. ומה שאנו אומרים 'על הארץ ועל הפירות', מבארת הגמרא על הארץ שמוציאה פירות.

בקובץ מוריה נדפסה שאלה ששאל הג"ר שמואל הומינר ז"ל את הגרש"ז אויערבך זצ"ל, השי"ת יזכנו מהרה לקבל פני משיח ונברך אי"ה ארבע ברכות: א. ברוך חכם הרזים. שבודאי יהיו שם ששים רבוא ישראל וכהנה וכהנה עד אין מספר. ב. ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. ג. ברוך שחלק מכבודו ליראיו. ד. שהחיינו.  ויש להסתפק אם רשאי לכלול ביחד ברכות שחלק מחכמתו ומכבודו ליראיו, או אולי הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות.

והנה, בברכות הנהנין אי אפשר לכלול יחד ברכת מזונות והעץ יחד, וכן בברכות השחר אין כוללים שלא עשני גוי עבד ואשה יחד, ומזה מוכח שאסור לנו לכלול ברכה עם חברתה, ומדוע בברכה מעין שלוש אנו כוללים ואומרים על המחיה וכו' ועל הגפן ועל העץ.

והשיב על כך הגרש"ז אויערבך, לענ"ד הדברים פשוטים שהכלל שאין חותמין בשתים, הוא פרט לאותם הדברים אשר החכמים ראו אותם כחדא וכמו"ש בברכות מט ע"א, על הארץ ועל הפירות – ארץ שמוציאה פירות. וכן מבואר בירושלמי לענין תרומות ומעשרות, דאע"ג שמברכין על כל אחת בפני עצמה, מ"מ ביחד כוללן ומברך ברכה אחת. וחושבני, אומר הגרש"ז, מפני שעיקר הברכה הוא בגלל התיקון, כמו שמברכים על שחיטה ועירובי חצרות ותבשילין, וכיון שהתיקון הוא ע"י כולם, לכן כוללן אע"ג שתרומת מעשר היא רק לתיקון המעשר ולא לתיקון כל השיריים. ומה שהביאו בשם הגר"ש סאלאנט זצ"ל שאפשר לכלול גם פדיון מעשר שני, הוא חידוש גדול, וצע"ג למעשה כיון שאין זה תיקון אלא העברת הקדושה מהפירות על מעות או פירות אחרים. אבל איך אפשר להעלות על הדעת לכלול בברכה שלפניה מיני מזונות ופרי העץ, וכן גוי עבד ואשה. ומוסיף הגרש"ז שבחתימה של קריאת המגילה שחותמים מספק: הנפרע, והקל המושיע, נראה שגם זה נחשב לברכה אחת.

איזו ברכה בירכו בני ישראל על המן?

 משה תיקן לישראל ברכת 'הזן' בשעה שירד להם מן

הקדמונים דנו בשאלה, מה בירכו בני ישראל כברכה ראשונה כשאכלו מן?

הבני יששכר (מאמרי השבתות מאמר ג') כתב בשם הרב המקובל מו"ה ישראל דוב, שכנראה לא בירכו על המן, על פי האריז"ל שתכלית הברכה היא, לברר הניצוצות ולהפרידן מן הפסולת, וכיון שהמן היה לחם של מלאכי השרת, שנבלע באיברים, הרי שלא היה בו פסולת ולא היה צריך בירור. והוסיף הבני יששכר על דרך אפשר, שמכל מקום בשבת שהוא קדש והאכילה בה כעין אכילת קדשים, היו מברכים 'אשר קדשנו במצותיו וציונו לאכול סעודת שבת'.

הרמ"ע מפאנו כותב, שלעתיד לבוא, כשהצדיקים יאכלו את סעודת הלויתן, יצרפו לסעודה את צנצנת המן, ואז יברכו עליו ברכת "המוציא לחם מן השמים".

בספר חסידים כתב שעל המן היו מברכים 'הנותן לחם מן השמים'.

ב'מרכבת המשנה' על המכילתא (פרשת בשלח פ"ד ג') וכן בפרדס יוסף (בשלח) כתב שהיו מברכים על המן את הברכה של המאכל שעליו חשב, וקיבל המן טעמו, כלומר אם חשב על פת בירך 'המוציא', ואם חשב על תפוח בירך 'בורא פרי העץ' וכדומה.

הגאון רבי חיים פאלאג'י זצ"ל בספרו 'נפש החיים' כתב, שאף שהיה כצפיחית בדבש, ולכאורה ברכתו 'בורא מיני מזונות', מכל מקום כיון שקבעו עליו סעודה היו צריכים לברך עליו 'המוציא'.

הבן איש חי זצ"ל, כתב בספרו 'תורה לשמה' דנוסח הברכה היה 'הממטיר לחם מן השמים' כלשון הכתוב בתורה.

הגאון מטשיבין זצ"ל (דובב מישרים ח"ד, לקוטי תשובות), מצטט את דעת הספורנו, הסובר שבלקיטת המן בשבת, היו חייבים משום איסור 'תולש דבר מגידולו', ובהכרח שהספורנו סבר שהמן נחשב לדבר שגידולו מהארץ, ולכן קבע הגאון מטשיבין, שעל המן מברכים ברכת "המוציא לחם מן הארץ", כפי שמברכים על הלחם.

צדקה ליתומים עבור מזוזה?

אלא מעתה, בית הכנסת ובית המדרש דלית בהו מזוזה

אכן בשולחן ערוך נפסק שבית הכנסת רק אם יש בו דיורין חייב במזוזה, ודנו על פי זה מה יהיה בבית מדרש. ישנם קהילות שאכן נהגו לא לקבוע מזוזה בפתח בית הכנסת (קהל עדת ישורון).

על הפסוק 'ושמתם את דברי אלה' (דברים יא יח) שנאמר בפרשת מזוזה, מפרש רש"י: אף לאחר שתִּגלו הֵיוּ מצויינים במצוות, הַניחו תפילין, עַשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים. ודנו המפרשים בדבריו, הלא מצוות אלו אינם מצוות התלויות בארץ, ויישבו בכמה אופנים. הרמב"ן כתב: יש בו במדרש הזה סוד עמוק. ובמהר"ל מאריך לבאר זאת. הגאון מוילנא אומר שברש"י היה כתוב בראשי תבות: התע"מ. שכוונתו היתה: הַפרישו תרומות עַשרו מעשרות. ולא כפי שפתחום הניחו תפילין עשו מזוזות.

הגמרא בקידושין (לד.) לומדת חיוב נשים במצות מזוזה מכך שנאמר על מצוה זו אריכות ימים 'למען ירבו ימיכם', והאם נשים לא צריכות לחיות?

מסופר על המהרי"ל דיסקין שהגיע אליו אדם עני ואביון ואמר שאין לו כסף למזוזה ואין על פתח ביתו מזוזה, מיד פתח המהרי"ל דיסקין את קופת הצדקה של 'בית היתומים' ונתן לו כסף למזוזה, לאחר שיצא העני, שאלוהו תלמידיו מה ענין כספי 'בית היתומים' למצות מזוזה? נענה המהרי"ל דיסקין ואמר, על מצוה זו נאמרה בשכרה אריכות ימים, וא"כ, מנעתי מילדיו להיות יתומים והקדמתי רפואה למכה.

במה שונה ברכת המזון במטוס?

ברכת האורח

האוכלים בגינה או במקום ציבורי, איזה נוסח יאמרו ב'הרחמן הוא ישלח ברכה מרובה בבית הזה'?

האוכל בבית השייך לעכו"ם, פסק המשנ"ב (סי קצג ס"ק כז) שבנוסח הרחמן יאמר: "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בהליכתנו ובישיבתנו מעתה ועד עולם". וכך פסק גם הגר"י זילברשטיין לברך במטוס  השייך לנוכרים.

ומכח זה הוסיף הגר"י זילברשטיין (חשוקי חמד ברכות מו, א), שאף האוכלים במקומות ציבוריים שאינם בית וכגון בגינות ציבוריות וכדו', שיאמרו בברכת המזון נוסח זה בהרחמן, ולא יאמרו 'הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בבית הזה ועל שלחן זה שאכלנו עליו'.

עוד כתב המשנ"ב שם, שלענין נוסח 'הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה', אין בעיה לאומרו אף בבית השייך לעכו"ם, ומשום שהכוונה ב'בעל הבית הזה', על בעל הסעודה.

והאוכלים במסעדה או בבית מלון, דעת הגרי"ש אלישיב שיש להם לומר "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה", אף על פי שהם משלמים לו על הסעודה, שכן אם בעל הבית לא היה מכין להם את הסעודה, לא היו אוכלים אכילה זו, וכספם לא היה משביע אותם. אך לגבי הברכה המיוחדת שמברך האורח את בעל הבית "יהי רצון שלא יבוש" וכו', מבואר במשנ"ב (סי' רא ס"ק ז) שהמשלם על סעודתו אינו מברכה.

(חשוקי חמד ברכות)

במה תלה הבבא סאלי את כח ברכותיו?

השותה מים לצמאו, מברך שהכל נהיה בדברו. ר' טרפון אומר, בורא נפשות רבות וחסרונן

הגאון רבי יצחק זילברשטיין אומר ווארט מהצדיק באבא סאלי זצ"ל בהסבר לדברים אלו:  'השותה מים'- מי שלומד תורה, שנמשלה למים, 'לצמאו' – והוא מרגיש הא… הא… צימאון אדיר לתורה,

'מברך' – יש לו כוח מיוחד לברך, 'שהכל נהיה בדברו'  – וכל מה שיברך – יתקיים!

רבי טרפון אומר עוד יותר מזה – מי שלומד תורה באופן כזה של צימאון, הרי הוא יכול להחיות מתים! – 'בורא נפשות רבות וחסרונן'— כך השיב ה'באבא סאלי' ליהודי, ששאל אותו על ברכותיו המתקיימות.

המעניין הוא, מוסיף הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, שאת הווארט הזה אומרים שני גדולי עולם נוספים, הרב הקדוש רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג זי"ע והגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל.

ומוסיף הרב זילברשטיין, כשיהודי ניגש ללמוד תורה, והוא יודע שמכל תיבה ותיבה הוא מקבל דביקות כזו בקדוש ברוך הוא, עד שניתנים בידו כוחות לשדד מערכות ולברך ברכות – הוא ימצא עד מהרה את המתיקות והערבות שבלימוד התורה הקדושה.

אם נחשוב באותם רגעים קשים, שהיצר אורב לנו, כי בלימוד אנו מתקרב אל בורא העולמים, 'שהכל נהיה בדברו' – שכל הברכות מתקיימות, "רצון יראיו יעשה", אז נראה כמה התורה הופכת להיות מתוקה, ונלמד באהבה, עד שיבוא יום והקושי שלנו יהיה להתנתק ממנה.

(מרוה לצמא)

לאלו פירות אנו צריכים להתאוות לאכילתם?

מאי ברכה אחת מעין שלש וכו' והעלנו לתוכה ושמחנו בה

בני אשכנז מוסיפים 'והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה'. תוספת זו נתונה במחלוקת רבתי בין רבותינו הפוסקים. הטור (או"ח סי' ר"ח) מביא סמ"ג שכתב 'ואין לאומרו, שאין לחמוד את הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים המצוות התלויות בה'. הפוסקים נזקקו לדברי הסמ"ג, והעלו מספר אפשרויות לבאר את הנוסח "ונאכל מפריה ונשבע מטובה".

הב"ח כותב שקדושה המושפעת מלמעלה שורה על הפירות, והאוכלים מן הפירות מושפעים מן הקדושה, ועל כן ודאי שאנו מתאווים לאכילתם. האליה רבה דן בדברי הב"ח ומקשה עליו מגמרא מפורסמת בסוטה (יד.) על משה רבנו שאומרת 'וכי לאכול מפריה הוא צריך', הרי לנו שאין מעלה באכילתם. אך מיישב מיניה וביה, שלדרגתו הגבוהה של משה רבנו שהשכינה עמו תדיר, הוא אינו נזקק לתוספת קדושה זו, ומדייק זאת בדברי הגמרא: וכי לאכול מפריה הוא צריך? ודברי הגמרא אכן אמורים כלפי משה רבנו בלבד.

הגרי"ז מבריסק זצ"ל פירש את הדברים באופן שונה לחלוטין.

הוא נשאל על המילים 'ונברכך עליה בקדושה וטהרה' שלא נאמרות בשום ברכה, והשיב בשאלה, מהו 'לאכול מפריה' הרי אמרו בגמרא בפסחים (ח:) שאין פירות מובחרים גדֵלים בירושלים כדי שלא יאמרו עולי רגלים, דיינו שבאנו לאכול את פירותיה. וביאר הבריסקע'ר רב שקושיא אחת מיישבת את חברתה, הפירות שאנו מתכוונים אליהם בברכה זו הם פירות מעשר שני ונטע רבעי שנאכלים בקדושה בירושלים, ובקשתנו בברכה זו שנזכה לאכול פירות אלו שהותרה אכילתם רק בקדושה ובטהרה, וזה יהיה רק ע"י בניית בית המקדש במהרה בימינו.

(ע"פ מאורות)

מהו מקור שם העיר יריחו?

האי משחא דאפרסמון מברכין עלויה בורא שמן ארצנו.

שמן אפרסמון הוא המוזכר בפרשת הקטורת: הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, כמובן שאין שום קשר לפרי האפרסמון של זמננו. וקבעו לו ברכה מיוחדת משום חשיבותו שגדל בארץ ישראל, ונפסק כך בשולחן ערוך (או"ח סי' רטז ד) שמברכין עליו בורא שמן ערב. ולשיטת הפרי מגדים (או"ח פתיחה להלכות ברכות) ברכה זו היא הראשונה במעלה מחמשת ברכות הריח: א', בורא שמן ערב. ב', עצי בשמים. ג', עשבי בשמים. ד', מיני בשמים. ה. הנותן ריח טוב בפירות.

רש"י מביא את דבריו של הספר 'יוסיפון' – אחד מג' פעמים שמובא ברש"י על הגמרא- שהעץ שמפיקים ממנו את שמן האפרסמון היה גדל ביריחו, ועל שם הריח היתה נקראת יריחו. וביוסיפון מביא עוד, העץ הזה לא נראה מעולם במקום אחר כי אם ביריחו, ורבים מלכים ממלכי הארץ וגם מלכי מצרים לקחו מנטעי העץ וינסו לטעת מהם בארצם במקומות רבים ולא סבל העץ את טבע הארץ כי יבש, והיה העץ ביריחו עד חורבן בית שני, וכאשר נחרב בית המקדש השני נעתק העץ מיריחו אל מצרים ואל מקומות אחרים במקום ידוע והיה שם עד היום הזה, וגם עודנו מעט ביריחו.

טעם נוסף לשמה של העיר כתב ביוסיפון, שהעיר "יריחו" נקראת "עיר הירח", כי מולד הירח נראה ביריחו לפני שנראה במקומות אחרים, ולכן העדים הנאמנים אשר היו באים להעיד על ראיית הירח היו באים מיריחו, כי כל מי שהגיע להעיד מהעיר יריחו לא נמצאת בעדותו סיבת מבוכה ושגגה, משא"כ בשאר המקומות היו פעמים שוגגים בעדותם ונבוכים.

 (ע"פ קב ונקי)

מה עצר את המגיפה בוולוזין?

תכף לתלמיד חכם – ברכה

סיפר הג"ר יחיאל מיכל צוקר שליט"א על אביו שסובל מאסטמה קשה. כידוע, האויב הגדול ביותר לאסטמה הוא האבק. הצורך החשוב ביותר הוא אויר נקי. בסמיכות לבית הורי היה מצרך הנדיר בבני ברק – שטח פתוח. אך ביום מן הימים הקצתה עיריית בני ברק את המגרש עבור בניית תלמוד התורה "באר יהושע".

התושבים ידעו, שכשיבנה הבנין יחסם כל האויר שהיה להם עד כה ורעש של מאות ילדים בלע"ה ישמע בכל שעות היום. בד בבד, השביל המוביל לת"ת יבנה כשני מטרים מתחת לחלון בית הורי, והאבק שיעלה ממאות הילדים אמור לכסות את הבית בכל יום… אחד השכנים, של"ע לא זכה לאהבת תורה יתרה, החל להחתים את תושבי השכונה נגד הקמת התלמוד תורה. ברור היה לו, שאבי שליט"א יהיה המתנגד הגדול ביותר, כי בשבילו זה יותר מספק פיקוח נפש!…

משבא אל אבי, השיב לו אבי בסיפור. ברחבי ארופה התפשטה מגפה קשה. המגפה עמדה להגיע לוולוז'ין, ובאו וסיפרו זאת למרן הגר"ח מוולוז'ין. הגר"ח הורה שכשתתקרב המגפה יותר יאמרו לו, וכך הוה. הגיע היום והמגפה קרבה מאד. הלכו ואמרו זאת לגר"ח. הוציא הגר"ח את תלמידי הישיבה לרחוב עם סטנדרים וגמרות, ובכל כמה עשרות מטרים העמיד שני חברותות שישבו ולמדו, וכך הקיף את כל וולוז'ין.

– המגפה הלכה והתקרבה, ונעצרה בוולוז'ין!!!

פנה אבי שליט"א לשכן ואמר: "אם רוצה אני חיים ארוכים – אין לי דבר גדול יותר מתלמוד תורה מתחת לאפי, זו השמירה הטובה ביותר! אדרבה! – אם יחסרו חדרים לכיתות כדאי שיבנו אותם בתוך החצר שלנו ממש, וכך תהיה השמירה טובה יותר! ואם על ירידת מחירי הדירות אתה מדבר, הלא חז"ל הבטיחו שתכף לתלמידי חכמים ברכה!". זכה אבי לעמוד בראש הועד שפעלו שלא יאונה לתלמוד תורה כל רע.

האם זבוב כשר לאכילה?

כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה, שנאמר: ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש.

מלבד מעלותיה הגשמיות של ארץ ישראל המפורטות בפסוק זה, אומר הגאון רבי מאיר שפירא, טמונה גם סגולתה הרוחנית, החלב נוצר ע"י דם שנעכר, ולמרות זאת הופך להיות טהור, וכן דבש שמגיע דרך הדבורה שהינה שרץ טמא אולם הוא טהור. זוהי מעלתה של ארץ הקודש שקולטת את החוטאים ומסוגלת להחזירם בתשובה שלמה כחלב ודבש שמקורם אינו טהור, והם הופכים לטהור.

מתיקות התורה

החפץ חיים בהקדמתו לספרו לקוטי הלכות אומר שהנה בפסוק בתהילים (יט) 'הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים' נמשלה התורה הקדושה הן לזהב ופז שהם דברים יקרי ערך אך אינם מתוקים, והן לדבש ונופת צופים שמתוקים הם אך אינם יקרים, ואומר החפץ חיים שזה מה שהפסוק מלמדנו שתורתנו הקדושה גם יקרה וגם מתוקה, אך לא רק על מתיקות התורה אנו למדים מהשוואתה לדבש אלא גם על כח השפעתה, בידוע שיש לטבע הדבש כח מתיקות כה גדול עד שאם יפול לתוכו איזה דבר מאכל כלחם או בשר וישתהה שם זמן רב יתהפך לדבש גמור, ויש דעות פוסקים שאם נפל לתוכו דבר איסור, חוזר הוא להיות היתר גמור, כגון שנפל שרץ לתוך הדבש ולאחר הסינון לא מוצאים את השרץ, הדבש מותר באכילה, כי ודאי השרץ נהפך לדבש, ושאלה זו נשאל האבן עזרא על זבוב שנפל לדבש, מה דין הדבש? וענה האבן עזרא בחמש מילים בפלינדרומית (מילים שניתן לקרותם מהסוף להתחלה – ישר והפוך, וכאן זה גם מלמעלה למטה): פֵּרַשְׁנוּ, רעבתן שבדבש נתבער ונשרף.

וכן לענין התורה אומר החפץ חיים, שאם אדם שוקד על התורה ומתדבק בה כראוי, אפילו אם נפשו היתה רעה מאד כח התורה מקדשו ומטהרו ונהפך להיות איש אחר ממש.

(ומתוק האור)

מה יותר חשוב? לא לשכוח או לזכור?

לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי

מסופר שכאשר הזדמן האדמו"ר מסטאמאר זצ"ל לגרוסורדיין שברומניה בא לבקר את האהבת ישראל. הם שחו ביניהם אודות אמרתו של הקדושת לוי מברדיטשוב, שפירש את מלות התפלה 'כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם', שהקדוש ברוך הוא זוכר את כל מה שהאדם שוכח, הן במצוות והן בעברות, ובהתאם לכך משלם שכר או מעניש. שאם עשה מצוה ומתגאה בה, ה' שוכח לו את אותה מצוה, וכן להיפך, אם עשה עבירה חלילה, וזוכר אותה ומתקנה בבחינת 'וחטאתי נגדי תמיד', אזי ה' שוכח את העבירה, משא"כ אם שוכח את המצוה ויודע שאין לו במה להתגאות, אזי ה' זוכרה.

אמר האדמו"ר מסאטמאר שלפי זה אפשר לפרש את הפסוק 'ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי'. ולכאורה איזה מין וידוי הוא שאומר על עצמו רק דברים טובים? אלא שהוידוי הוא על ה'לא שכחתי', שאמנם עשיתי רק דברים טובים אבל לא שכחתי מהם, וכשעושים דברים טובים צריכים תכף לשכוח מהם ולא להחזיק טובה לעצמו על עשייתם.

(ומתוק האור)

האם האוכל ביום הכפורים צריך לחם משנה?

אמר רבי אבא: ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות. מאי טעמא – לחם משנה כתיב. בפרשת המן.

האם ירד המן במדבר פי שניים בערב יום הכיפורים כמו בכל ערב שבת, ומה הנפק"מ להלכה?

מחלוקת זו הובאה לגבי דין חולה ביום הכיפורים שהותר לו לאכול, האם מחוייב לקיים דין 'לחם משנה'? המג"א (ס"ק י) כתב בשם ה'כנסת הגדולה', שצריך לבצוע על לחם משנה לאוכל בהיתר ביום הכיפורים, אבל הוא נחלק וסבר שאין צורך בזה, כי לא תקנו חכמים דין 'לחם משנה' ביום כיפור. ובטעם הדבר שלא תקנו 'לחם משנה' ביום הכיפורים, כתב ה'מחצית השקל' (שם) שלחם משנה הוא זכר למן שהיה יורד פי שניים בערב שבת, ובערב יום הכיפורים לא ירד המן פי שניים, כי לא הוצרכו למן מפני התענית [וגם אם ירד פי שנים עבור החולים או הקטנים, לא תקנו מחמת זה 'דין לחם משנה']. ובליקוטי 'חבר בן חיים' (ילקוט מפרשים, שו"ע הוצאת מכון ירושלים) כתב שאף שירד המן בערב יום הכיפורים לצורך מוצאי התענית, כיון שלא ירד לצורך היום עצמו, לא תקנו בו דין 'לחם משנה'.

אכן, ב'כף החיים' (ס"ק ס) כתב בשם היעב"ץ, שלמעשה אם יש לו שתי ככרות, נכון לבצוע עליהן, וכן כתב ה'מטה אפרים' (סי"ז) שיעשה כן אם אין לו טורח בזה.

 (דרשו הרב בירנצוויג שליט"א)

האם יש קשר בין הברכה המיוחדת על הפת למקום שבו בוצעים אותה?

תנו רבנן: מה הוא אומר? המוציא לחם מן הארץ

ידועה השאלה מדוע רק בלחם –למעט גפן- ברכתו היא כשמו של המאכל ולא בשאר דברים. בגמרא בסנהדרין מובא הסיפור עם מנשה מלך ישראל שבא בחלום לרב אשי, ושאל אותו מאיזה מקום בוצעים את הפת, ולא ידע להשיב לו, ולִמדו זאת מנשה: ממקום שמתחיל הקרום, ואמר זאת למחרת בשמו בבית המדרש, ועל פי זה נפסקה ההלכה בשולחן ערוך. וצריך להבין מדוע בחר מנשה לשאול דווקא שאלה זו, שלאחריה הוסיף מנשה ואמר לו: אם היית בדור שלי והיה לך את היצר הרע של עבודה זרה, היית מרים את שולי החלוק שלא יפריעו לך בריצה לעבוד עבודה זרה, האם יש קשר ביניהם? ומפרשים, שבמלאכת הפת, יש טרחה רבה יותר משאר המאכלים, חרישה זריעה השקיה קצירה טחינה אפיה, דווקא בה אדם עשוי להרגיש שזהו מעשי ידיו, על כן תיקנו בה ברכה עם שם המאכל, שאפילו שטרחתי בה כל כל, אני מודה לה' על הפת ואומר בברכה שהוא זה שברא ויצר אותה, ובאיזה חלק בפת ניכרים ביותר מעשי ידיו? באותו מקום שמתחיל הקרום, האש שהאדם הבעיר ואפתה את הלחם, דווקא על זה יברך המוציא, וזה מתחבר להמשך דברי מנשה על עבודה זרה, שהנה, ברכה זו באה לפרסם על מלכותו יתברך שמו בכל דבר ודבר.

אימתי היחיד הוא הרבים והרבים הם היחיד?

למדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים

הגה"צ רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק"ל, ראש ישיבת מיר המעטירה, נולד בעיירה 'מיר' שבליטא, וגלה עם כל בני הישיבה אל גולת 'שנחאי' שבסין הרחוקה, ועבר עמהם את כל מאורעות המלחמה הקשה. ולאחר מכן הקים בעמל ויגיעה קשה את ממלכת ישיבת מיר הגדולה שבשכונת 'בית ישראל' בתוככי ירושלים.

דאגתו ומסירותו לכל בחור ובחור היו לשם דבר, מתחילה היו הבחורים מסדרים לעצמם מקומות לינה בתשלום בבתיהם של אנשי ירושלים, וראש הישיבה היה נותן מידי שבוע לכל בחור כסף מזומן, שיהיה בידו כדי מחייתו לאותו שבוע, בכסף זה היו הבחורים קונים את מזונם, ומשלמים את שכר הדירה ששכרו.

באחת החלוקות התלונן בחור אחד בפניו, שסכום המעות שהראש ישיבה נותן אינו מספיק בשביל כל השבוע, וביקש להוסיף עוד כסף.

אמר לו ראש הישיבה, לפי החשבון שערכתי היטב בדבר דומני שש כאן מעות די והותר עבור מחייתך לכל ימי השבוע, ואין שום צורך בתוספת.

אך הבחור הנועז התעקש, וטען ששמע זאת מעוד הרבה בחורים, ואם כן הבחורים הם 'רבים', וראש הישיבה 'יחיד' כנגדם, וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים…

סנט בו ראש הישיבה בחריפותו: כשאני חושב ומחשב את צרכי הבחורים, הרי טובתם של כל הבחורים לפני, ואם כן, אני הוא ה'רבים', ואילו אתם הבחורים חושבים כל אחד את צרכי עצמו בלבד  ואם כן אתם כמו 'יחידים' בדבר!

 (גליון טיב הקהילה)

במה שונה קליפות אתרוגים מסוכרים מקליפות תפוזים מסוכרים לענין ברכה?

והלכתא  לגבי קליפת פרי הצלף אומרת הגמרא שברכתו בורא פרי האדמה, וכך מובא גם בשו"ע (סי' רב).

מצוי היום בעיקר לפי ט"ו בשבט שמוכרים בחנויות קליפות של פירות מסוכרים, ויש לברר ענין ברכתם.

לגבי פרי שהקליפה אינה מעיקר הפרי וכמו בקליפות אגוזים, אומר המשנה ברורה (סי' רב ס"ק לט) ברכתו אדמה, אך בדיעבד יצא גם אם בירך העץ.

ויש פירות שמברכים על קליפותיהן לכתחילה 'בורא פרי העץ', וכגון קליפות תפוחים ואגסים, והטעם ביאר הגר"נ קרליץ (חוט שני ברכות עמ' קפה), שכיון שבדרך כלל חלק מהפרי מחובר לקליפה, ומצד חלק הפרי צריך לברך ברכת הפרי, ואף אם קילף רק את הקליפה ללא פרי כלל, מסתבר שיש לברך עליה 'בורא פרי העץ', שכיון שבדרך כלל אוכלים את הקליפה יחד עם הפרי, היא נחשבת כחלק מהפרי [וראה במקור חיים סי' רב].

ויש פירות שיש ספק בברכתם וכגון קליפות תפוזים באופן שאפשר לאוכלם וכגון שמטגנן בדבש או סוכר וכפי שמוכרים בחנויות קליפות מסוכרים, והמשנ"ב כתב שלמעשה יברך 'שהכל', ובדיעבד אם ברך 'פרי העץ' או 'פרי האדמה' יצא.

וקליפות אתרוגים מסוכרים, כיון שזו הדרך היחידה לאכילת הפרי על ידי שמרקחים אותו ובלי זה אין אפשרות לאוכלו, דעת הגר"ש וואזנר (שערי הברכה פי"ז הע' לז בשם החת"ס) והגר"נ קרליץ (חוט שני ברכות עמ' קפה) שמברכים עליהן 'פרי העץ' כיון שזה עיקר האוכל של הפרי. מאידך, הבן איש חי (שנה א פרשת פנחס אות ד) כתב, שגם על קליפות אתרוג, יש ספק בברכתם כמו קליפות התפוזים, ומספק יברך 'שהכל'.

(דרשו)

האם צריך לטעום מהמאכל לפני שנותנו לעני?

הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל את הקב"ה

ומבאר המהרש"א שהרי עד שמברך המאכל הוא של ה', ואומר הבאר היטב (או"ח סי' רי"ג סק"א), שבאורח צריך בעל הבית להקדים ולברך על המאכל, כדי שיהיה שלו, ורק אז יוכל האורח ליהנות ממנו, כי קודם ברכת בעל הבית, המאכל אינו שלו, אלא של הקב"ה.

ואכן מסופר (בהקדמה לספר רמזי מאיר) על הרה"ק בעל האמרי אמת מגור, שפעם ביקר אצל הרה"ק ר' מאיר יחיאל מאוסטרובצא, וכיבד ר' מאיר יחיאל את האמרי אמת לטעום מהפירות שהכינו לכבודו, וסירב האמרי אמת לטעום מהם קודם שאכל ר' מאיר יחיאל, באומרו שרק אחר הברכה הקב"ה נתן לבני אדם, ומאחר שהר' מאוסטרובצא עוד לא בירך על הפירות, אם כן עדיין אינם שלו שיוכל לכבדינו!

ושמענו ממו"ר הרב זילברשטיין שליט"א, שדברי הבאר היטב לא נאמרו בדרך הוראה ופסק, אלא רק כ'הנהגה נכונה', שעל פי 'רוח התורה', מן הראוי שיברך בעל המאכל תחילה, כדי לקבל רשות מהקב"ה ליהנות מהמאכל, ורק לאחר מכן יברך האורח. (יצויין שבשאר ספרי האחרונים לא הובאו דברי הבאר היטב).

כמו כן – הוסיף מו"ר – אם רוצה ליתן לעני דבר מאכל, אין עניין שבעל הבית יברך תחילה, כי גם נתינה זו חשובה כנתינה לה' יתברך, שכן מצינו בחז"ל (אוצר המדרשים דף ל"ה) "כל הנותן פרוטה לעני, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, לפי שבזמן שבית המקדש קיים, אדם נותן שקלו ומתכפר לו, ועכשיו שגרמו עונותינו ואין לנו בית המקדש קיים – אדם נותן צדקה לעני ומתכפר לו על כל פשעיו".

(ופריו מתוק ויקרא)

מהי הכוונה הנוספת הנצרכת בתפילה?

המתפלל צריך שיכוין את לבו וכו' באבות.

ומחדש הגר"ח, שכל מה שלעיכובא בברכת "אבות", זה רק בנוגע לפרוש המילים. אבל בתפילה יש צורך בכונה נוספת: שאדם ירגיש שהוא "עומד לפני המלך". כונה זו מעכבת בכל התפילה, ואם לא כיון כוונה זו – הריהו כ"מתעסק", ואין זו תפילה כלל.

הלכות רבות בהלכות תפילת שמונה עשרה, נגזרות מכח ענין זה:

מטעם זה אסור לשבת, או אפילו לעבר, לפני המתפלל. ישנה הלכה שמתחילים לפסוע, ב"עושה שלום", עם רגל שמאל, להראות כי הפרידה מהמלך קשה. הפסיעות צריכות שתהיינה בגדל מסוים, כמבואר בהלכה, כי זוהי הצורה שנפרדים ממלך.

רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל שאל שאלה:

ביום הכיפורים נכנס הכהן הגדול ארבע פעמים לקדש הקדשים. בפעם הרביעית, זה בשביל להוציא את הכף והמחתה. לכאורה, בשלמא כדי להוציא את המחתה, היה הכהן הגדול צריך להיכנס באופן מיוחד, בכניסה נפרדת, משום שהיו עליה גחלים, והיה עליו להמתין עד שהקטורת תשרף. אבל מדוע את הכף הוא לא הוציא מיד בפעם הראשונה, לאחר שרוקן מתוכה את הקטורת?

אכן, שאלה חזקה.

רבותי! התרוץ עוד יותר טוב: לאחר שהכהן הגדול סיים את עבודת הקטורת, טרם צאתו מקדש הקדשים, הוא היה מתפלל תפילה קצרה. בשעה שמתפללים – לא מחזיקים שום דבר ביד!

הוא לא יכול לאחז את הכף בידו, כדי להוציאה, כי הוא צריך להתפלל!

 (יחי ראובן)

נחש כרוך על עקבו, מה יעשה למעשה?

אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

האם בזמנינו קיימת ההלכה של 'אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק בתפילתו'?

אם יראה אדם נחש שכרוך על עקבו, האם שייך לדרוש ממנו שלא להפסיק בתפילתו? והנה הלכה היא בהלכות תפילה (שו"ע סימן קד סעיף ג רמ"א, ומשנ"ב שם) שאפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק בדיבור לומר לאחר להסירו ממנו, ורק יכול לילך למקום אחר כדי שיפול בהליכתו כי הליכה לא נחשב בזה הפסק, ואם רואה שהנחש כועס ומוכן להזיק, מותר להפסיק מתפילתו ואפילו אינו כרוך עליו רק רואה שבא כנגדו.

ומאיליה עולה השאלה, האם בזמננו יהא אדם מן הישוב, שיראה נחש כרוך על עקבו, ולא יטרד מתפילתו מפחד ואימה? וכן הקשה הגרי"ש אלישיב (שיעורי מרן הגרי"ש אלישיב ברכות ל, ב) שלכאורה בזמנינו, צריכה הלכה זו להשתנות, כי אין אדם מן הישוב שלא יטרד מנחש הכרוך סביבו?

וגם הגרש"ז אויערבך (שש"כ פכ"ה הע' טו) הקשה כן וכתב לפי מה שיש לטעון על מה שיסד הקובץ שיעורים (פסחים אות לב) בטעם הלכה זו שאין להפסיק מפני הנחש, שכתב הביה"ל (ד"ה אפילו נחש) שהטעם הוא משום שרוב פעמים אין הנחש נושך, והקשה הקובץ שיעורי הרי קי"ל שאין הולכים בנפשות אחר הרוב וא"כ היה לנו לחשוש שמא נחש זה הוא מהמיעוט הנושכים, וביאר הקובץ שיעורים שכיון שרובם אינם ממיתים, נחשב שלא שכיח ההיזק של הנחש, ויש לסמוך על כך ששלוחי מצוה אינן ניזוקין. והגרש"ז אויערבך הוסיף להקשות שהרי יש לחשוש שמא מחמת הפחד לא יכוון בתפילה, ועוד, שהרי 'חמירא סכנתא מאיסורא', לכן ביאר הגרש"ז אויערבך שלא כדבריו, שכיון שרואה שאין הנחש כועס, הרי מובטח לו שלא יזיקנו, ולכן בשעת התפלה אין לו להפסיק [ואפילו הכי מותר  להורגו בשבת].

(דרשו)

מדוע הבריסקע'ר רב לא רצה לקבל תרומה גדולה לכולל?

הגמרא שואלת: כתיב "קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'" מדוע כתוב פעמיים "קווה"? אלא, דורשת הגמרא, אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל.

אבל, כידוע, שבעים פנים לתורה. הבריסקער-רב מפרש פרוש אחר: אדם שקיים "קווה אל ה'" ותלה את בטחונו בה' יתברך – הרי מגיע לו שכר על כך. ומהו השכר שהוא מקבל על בטחונו בה'? "חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'" – השכר על הבטחון הוא: בטחון! הוא מקבל עוד "בטחון" כשכר על ה"בטחון".

לרב מבריסק זצ"ל היה כולל אברכים. כל ערב ראש חדש הוא היה משלם להם את המלגה, ויהי מה. אם ארע פעם שלא היה לו את הכסף במועד – הוא היה לווה אותו ובלבד שישלם לאברכים בזמן.

והנה הגיע ערב ראש חדש אחד שלא היה לו כסף לשלם… הוא גם לא מצא רעיון ממי ללוות… הוא ישב על מקומו, תפוס בהרהוריו… עבר שם אחד המתפללים שהבחין במצוקתו של הרב, ואמר לו: "אה! כמה טוב היה המצב אם היה מגיע עכשיו עשיר מלונדון ותורם אלף דולר, סכום שיש בו כדי להחזיק את הכולל למשך חצי שנה… אה! היה זה ממש א מחיה…".

נענה הרב מבריסק ואמר לו: "אם יבוא עכשיו עשיר מלונדון ויתן לי אלף דולר – אני לא לוקח! אני לא אחליף את המתיקות של הבטחון תמורת אלף דולר! מדי חודש בחדשו, אני נושא את עיני למרום ואומר: 'רבונו של עולם! עיני נשואות אליך אנא בטובך הגדול! שלח לי את הכסף שאני צריך! בצורה שכזאת אני 'חי עם הקדוש ברוך הוא' באופן קבוע! ואכן זוכה אני מדי חודש לראות בחוש את יד ה' המסייעת לי! אם יהיו לי בכיס אלף דולר להחזקת הכולל לכמה חודשים, הרי שאפסיד את מתיקות הבטחון הזו… וכי משתלם למכור מתיקות שכזו באלף דולר.

(יחי ראובן)

הנפטר מחברו שלא בדבר הלכה, לא יזכרנו?

 אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו.

מובא בשם הגאון מווילנא שרבים התפלאו במאמר הגמרא הזה וכי הנפטר מתוך דברים אחרים לא זוכרהו ולא מזכירו? והסביר הגאון, שממה נפשך יש בעיה להזכיר את חברו, אם ידבר בשבחו הלא מתוך כך בא לידי גנותו, ואם יזכירהו בגנותו הלא זה בודאי עונשו כפול, גם איסור לשון הרע, וגם איסור 'לא תשנא וגו', אבל מתוך דבר הלכה זוכרהו ומזכירו בדברי ההלכה שאמר, ויהיה שכרו כפל ומוכפל, וכל האומר דבר בשם אומרו וכו'.

הגאון רבי מאיר אריק היה מיודד עם הגאון ר' יוסף אנגל בעל ה'אתוון דאורייתא', גליוני הש"ס ועוד עשרות ספרים, בהזדמנות מסויימת בא להפרד ממנו ולצאת לדרך וביקש ממנו שיאמר לו איזה דבר ע"פ דברי הגמרא אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, והוסיף לו את דברי החתם סופר שעצה זו אינה ענין סגולי גרידא, אלא ר"ל מתוך דבר הלכה – שישמיע לו קושיא ומתוך כך יחשוב חבירו עליו לתרץ את קושיתו. ולכן ביקש מאיתו רבינו שישמיע בפניו איזה קושיא ענה לו הג"ר יוסף ענגיל על אתר, יש לי קושיא גדולה אליכם, קשה עלי פרידתכם.

מרגלא היה בפומיה של הגאון ר' חיים טוביאס הי"ד לומר כי להביטוי האידישאי 'זייט געזונט' הנאמר בשעה שאדם נפרד מחברו, יש מקור בהלכה, חז"ל אמרו אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, וההלכה הראשונה בשו"ע היא 'התגבר כארי',  שזהו משמעותו של הביטוי זייט געזונט.

על פי מה נבחר מקום שם רחוב 'ירושלים' בבני ברק

היה עומד בארץ ישראל – יכוין את לבו כנגד ירושלים

בספר מאיר עוז דן בענין זה עד כמה צריך לעשות ולפעול בשביל להתפלל לכיוון ירושלים, הן בבניית הבית הכנסת, והן במיקום הארון קודש שבו, האם צריך להיות בדיוק בכיוון קודש הקודשים או מספיק רק שיהיה בכיוון ירושלים. ומביא ששמע מהגר"מ הסגל שליט"א בעל 'מגיד הרקיע' בשם הגר"י הלברשטט זצ"ל שהסיבה שרחוב ירושלים בבני ברק עקום ושדווקא הוא נקרא בשם עיר הקודש, זה מפני שכאשר בנו את ישיבת תפארת ציון שם, במעלה השביל שהוביל מרחוב רבי עקיבא למקום, עוד לפני שהיה את שם הרחוב ושאר הבתים שסביבותיה, אמר להם החזון איש שאת ישיבת תפארת ציון וארון הקודש שבה יתכננו כך שיהיה בדיוק מול מקום המקדש בירושלים. כיון שכך, נאלצו לבנות אותו מעט עקום ביחס לשביל שעלה מרחוב רבי עקיבא. כאשר סללו שם בהמשך הזמן כביש והמשיכו אותו הלאה, נאלצו לנטות מעט בכיוון השביל, וקראו לרחוב 'ירושלים' ע"ש מיקום ישיבת תפארת ציון שבמעלה הרחוב בדיוק מול מקום המקדש בירושלים.

תפילת הדרך בנסיעה בשבת

היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך

הנוסע ברכב בשבת מחמת פיקוח נפש, האם יתפלל תפילת הדרך? והאם שייך בתפילת הדרך משום 'לועג לרש'?

ישנם כמה אופנים שבהם יש לדון האם חייב לומר בהם תפילת הדרך: וכגון הנוסע בשבת מחמת צורך של פקוח נפש וכדו', שעצם הנסיעה היא נסיעה של איסור שהותרה, כתבו בשערים המצוינים בהלכה (סימן סח בקונטרס אחרון ס"ק א) ובשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן מא) שצריך לומר תפילת הדרך, וכן הורו הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ (קונטרס שאלות המצויות  הגרא"י דינר ח"א עמוד מו) וכן דעת הגר"ש דבילצקי (קונטרס תפילת הדרך סי"ב).

אכן, דעת הגר"ח קניבסקי (דרך שיחה ח"א עמוד רעז) שיתכן שאין לומר תפילת הדרך באופן זה, כיון שלא שייך לברך על נסיעה שהיא נסיעת איסור שרק מוכרח לקיימה, ולמעשה נשאר בצ"ע.

ישנו אופן נוסף באלו הנוסעים ברכב של חברה קדישא ומביאים את המת מחוץ לעיר בדרך המחויבת בתפילת הדרך, האם יאמרו תפילת הדרך בפני המת, שהרי לכאורה יש בזה משום 'לועג לרש'? ואכן הורה הגרי"ש אלישיב (אישי ישראל פ"נ הערה לב) שיכולים לאומרה כיון שבתפילת הדרך מתפללים שיעברו את הדרך לשלום, וזו תפילה גם עבור המת, מאידך, דעת הגר"ש דבילצקי (קונטרס תפילת הדרך סי"ב) שלא לאומרה ומשום שיש בזה לועג לרש.

(דרשו)

הלומדים לא התרבו? רק הספסלים?

באותו היום התרבו ספסלי בית המדרש

בחנוכת הרחבת בית המדרש של ישיבת מיר אמר ראש הישיבה הרה"ג ר' נתן צבי פינקל זצ"ל, הוא הביא את הגמ' (ברכות כח.) שבאותו יום שמינו את רבי אליעזר בן עזריה לנשיא, סילקו את שומר הפתח, ונתנו רשות לכל התלמידים להכנס. לפי שרבן גמליאל היה מכריז ואומר שכל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לביהמ"ד ומאותו יום שרבי אליעזר נעשה נשיא סילקו את שומר הפתח והתווספו ספסלים בבית המדרש. מביאה הגמרא שנחלקו בזה רבנו ואבא יוסף בן דוסתאי, לשיטה אחת התרבו ארבע מאות ספסלים ולשיטה אחת שבע מאות ספסלים".

"מעניין הדבר" – אמר רבינו – "לא נאמר בחז"ל שהתרבו הלומדים אלא הספסלים, פירוש הדבר שאותם הלומדים למדו גם קודם לכן, גם כשלא למדו בבית המדרש, אלא שבאותו יום נעשה להם מקום בבית המדרש הגדול ויכלו ללמוד ברבים ולהצליח יותר כי עיקר הצלחת הלימוד הוא ברבים בבית המדרש. זו שמחתנו הרבה שמהיום שהתרבו ספסלי ביה"ד, ויוכלו יותר אברכים ובחורים ללמוד טוב יותר ולהצליח.

שמעתי דבר נפלא מהגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רבה של אחוזת ברכפלד, בשם עמוד ההוראה רבנו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהסביר במתיקות נפלאה את דיוק נוסח התפילה של רבי נחוניא בן הקנה, המובא בגמרא (ברכות כח, ב): "מודה אני לפניך… ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות".

דקדק הרב אלישיב, מדוע ב'יושבי בית המדרש' נאמר לשון יחיד – 'בית מדרש', ואילו ב'יושבי קרנות' נאמר לשון רבים ולא 'מיושבי קרן'?

אלא, הסביר הרב אלישיב כך: יושבי בית המדרש שמחים בעמלם, מרוצים מחייהם ומסופקים מהדרך שבחרו לעצמם, לכן הם נמצאים על מקומם זמן רב מבלי לנוע ממקום אחד למשנהו. אך 'יושבי קרנות', אלו המחפשים את סיפוקם מהנאות העולם הזה החולפות ועוברות, חשים כל העת חוסר סיפוק, ומנסים ללכת מקרן זוית זו לקרן זוית אחרת כדי לחפש הנאה ואינם מוצאים. כך יוצא שבמסגרת נסיונותיהם למצוא את שאהבה נפשם הם יושבים בקרנות רבות. על כן נאמר בהם לשון רבים.

רק התורה היא שמעניקה לאדם את סיפוקו האמיתי, הנאות העולם הזה אמנם נראות מפתות יותר, מושכות יותר, אך לאמיתו של דבר אין אושר ושמחה ברת קיום מלבד התורה!

איזו הלכה מיוחדת נפסקה לרשב"י?

ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי הוה

בסיפור עם רבי יהושע ורבן גמליאל, צריך להבין איך רבי יהושע הכחיש את דבריו הראשונים שאמר רשות, ובבית המדרש אמר לר"ג שאין מי שחולק עליו שאמר חובה, ואין לומר שחזר בו באמת זה אינו שהרי הלכה כרבי יהושע דאמר רשות, וכן כתבו התוספות, ומה הוא שמסיימת הגמרא בסוף כל המעשה בדף הבא, ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי הוה, מה נפק"מ. ובספר מעשה רוקח כתב ליישב, על פי דברי הגמרא בשבת (יא:) מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפלה. אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו, שתורתן אומנותן. אבל כגון אנו – מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה.  א"כ, כשאותו תלמיד הלא הוא רשב"י שאל את רבי יהושע אם תפילת ערבית רשות או חובה ענה לו רבי יהושע שעבורך זה רשות, אבל אחר כך כששאל השואל, שלא היה זה רשב"י אמר לו שעבורו זה חובה, ולכן מציינת זאת הגמרא בסוף אותו מעשה, ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי הוה.

היכן רמוזים שמות התפילות שתקנו האבות בשמותיהם?

איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום.

מובא בשם הגאון מוילנא שמרומז בשמותם התפילות שתקנו, האות השניה משמו של אברהם היא ב' לרמז על תפילת בוקר שהתקין. האות השניה משמו של יצחק היא צ' לרמז על תפילת הצהריים שהתקין הלא היא תפילת מנחה. והאות השניה משמו של יעקב היא ב' לרמז על תפילת ערב שהתקין הלא היא ערבית, ולכן, מוסיף הגאון ואומר, לא נשתנה שמו של יעקב אבינו לגמרי,  וכמו שאמרו בגמרא לעיל (יג.) שלא נשתנה שמו לגמרי, שהרי התורה מזכירה את שוב את השם יעקב גם לאחר הפסוק "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך"  למען ידעו כי תפילת ערבית מידו זאת לנו. ומוסיף הגאון ואומר שזה ההבדל בין שינוי שמו של יעקב לשינוי שמו של אברהם, שאצל אברהם נאמר "והיה שמך אברהם" וכבר מצינו בספרי שכל מקום שנאמר 'והיה' מיד הוא, ובמקום שנאמר 'יהיה' היינו לאחר זמן, וזהו הסבר דברי הגמרא שם בהבדל בין השימוש בשמם הקודם של אברהם ויעקב.

הכניס ידו אחת לבית הכסא האם צריך ליטול אותה במים?

ידו מונחת בבית הכסא – רב הונא אמר: מותר לקרות קריאת שמע; רב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע. וכו' דכתיב כל עצמותי תאמרנה. ובמשנה ברורה (ד ב) פסק שהיוצא מבית הכסא – אפיל לא עשה צרכיו משום רוח רעה ששורה באלו המקומות.

הציץ אליעזר דן לגבי המכניס ידו אחת לבית הכסא אם צריך ליטול ידיו, ורוצה להוכיח מגמרתנו דרק משום כל עצמותי תאמרנה, צריך ליטול ידיו משא"כ לגבי דברים אחרים ורוח רעה, וכן מובא בספר פניני תפלה שהגאון ר' בן ציון קוק שאל את מרן הגרי"ש אלישיב אם הכניס ידו אחת כדי לסגור את הדלת וכדו' אם צריך נטילה והשיב לו הגרי"ש דזה לא נקרא 'יוצא מבית הכסא'. ודברי הגמרא שצריך נטילה אמורים רק לגבי קריאת שמע ודברים שבקדושה, וכן נקטו פוסקים נוספים. ובחזון איש משמע שבהכנסת היד לבד צריך נטילה. וכן מובא באורחות רבינו שהסטייפלר נהג ליטול את ידיו גם באופן כזה, ודבר זה דנו ונחלקו בו פוסקים רבים.

האם אפשר לדבר בענין אחד ולחשוב על דבר אחר?

תלמיד חכם… שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה

הרהור תמידי בתורה

סיפר הגרי"ז מבריסק זצ"ל: אבי, הגר"ח מבריסק זצ"ל, הרגילני להרהר כל העת בדברי תורה, אפילו תוך כדי שיחה עם אחרים. לשם כך היה מטיל עלי שליחויות שונות באמצע לימודי, על מנת שאתרגל לעסוק בתורה בכל מצב. על הגר"ח עצמו היו מספרים, כי היה משוחח עם בני אדם ובתוך כך היה נראה מזיע מהתאמצות במחשבות של תורה. פעם שאלוהו היאך יתכן להרהר בדבר אחד ולשוחח בדברים אחרים בו זמנית. השיב הגר"ח: אף הדיוט שבישראל כך הוא עושה; משוחח עם הקב"ה בתפילה ולבו מהרהר בעניינים אחרים לגמרי…

כשרבי עקיבא איגר זצ"ל ביקר במוזיאון…

מסופר, כי הגאון רבי שלמה איגר זצ"ל, בנו של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, אשר חפץ בשלומו של אביו ביקש להביאו לכדי מנוחה עקב חולשתו שנגרמה מעיונו העמוק בתורה. בהיות רבי עקיבא איגר בורשה, נטלו רבי שלמה ולקחו אל המוזיאון המקומי, מתוך מחשבה כי אביו יסיח מעט את דעתו במקום זה וירפה ממחשבותיו לרגעים קלים. מנהל המוזיאון התרגש לארח בממלכתו אישיות מפורסמת והוא כיבד את הגאון לשבת על כסא עתיק יומין אשר שימש כמוצג. רבי עקיבא איגר ישב מספר דקות על הכסא והרהר, לבסוף ננער ממחשבותיו ושאל: "נו, היכן התינוק?… שקוע היה בדברי תורה וכלל לא הבחין כי הוא נמצא במוזיאון, ועקב כך סבר כי הושיבוהו על כסא כדי לשמש כסנדק בברית מילה.

(מאורות)

אמר רב ששת שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העיזים

מעשה בבחור שאמר כמסיח לפי תומו לפני החזון איש שכאשר הוא מברך ברכת המזון בביתו, נוהג הוא להחזיר פניו מאמו בגין היותה פרועת ראש. החזון איש הקפיד עליו ואמר לו כי כיון שמעיקר הדין מועילה עצימת עינים בשיער אשה, כמבואר במשנה ברורה סי' ע"ה סק"ה, א"כ אסור לו להחמיר על עצמו במקום כיבוד אם, שהרי החזרת פנים ממנה מהווה זלזול כלפיה.

(במחיצתם)

.

מתי הגר"א גניחובסקי הבדיל על הכוס לכיוון ירושלים?

סיפר אחד מתלמידיו של הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, שכידוע עם כל דיקדוקיו וחומרותיו בשמירת ההלכה, נזהר גם בשמירה יתירה שלא לפגוע בכבוד הבריות. לשם כך נזקק פעמים רבות ל'פטנטים' מקוריים, כדי שכבוד אחרים לא יפגע.

במוצאי שבת קודש – מספר התלמיד – נכנסתי לביתו של רבי אברהם, עוד לפני שהבדיל על הכוס. עמדו שם בבית זוג מבקרים, שבאו להתייעץ עמו בעניין מסויים, כאשר לאשה לא היה כיסוי ראש. הם עמדו מולו לשמוע הבדלה, והגאון מזג את הכוס.

ידעתי את ההלכה שאסור לברך כנגד שיער גלוי של אשה נשואה, ותהיתי לעצמי, איזו תחבולה ימצא כעת רבי אברהם כדי לשמור על ההלכה מבלי לפגוע בכבודה של האשה המתקרבת ליהדות.

רבי אברהם נטל את הכוס המלאה כברכת ה', ואמר לבני הזוג בפשטות אופיינית: "ברשותכם, אני אסתובב כעת לכיוון ירושלים, כדי לומר את ההבדלה לכיוון ירושלים…"

בני הבית, שכנראה לא הבחינו בבעיה ההלכתית שהיתה כאן, התפלאו על ה'הידור המחודש' שלא שמעו עליו בלתי היום – להבדיל לכיוון ירושלים… אבל אני נהנתי לראות איך מצא הגאון ברגע, רעיון מבריק, להטות את גופו מבלי שמישהו יבין שהוא מסתובב מחמתו…

(ופריו מתוק)

המכתב ששלח החפץ חיים ליו"ר איגוד הרופאים

והודעתם לבניך ולבני בניך, וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב

קדושת הר סיני היתה כה גדולה שאפילו נגיעה בקצהו חייבה מיתה, ומכאן הוכיח החפץ חיים שקדושתה של התורה עצמה הינה לאין ערוך וכל שמץ של נגיעה מסכן את הנוגע. כשנודע לו על ארגון הרופאים היהודים באירופה שמתכנס בוינה לדון במצבם הבריאותי של בני הישיבות תוך כוונה להצעות לשיפור המצב הגופני, למשל הכנסת שיעורי התעמלות לישיבות וכדו', שלח ליו"ר הועידה מכתב, לאחר מלות הפתיחה ודרישה בשלומו, כותב לו החפץ חיים ששמע על האסיפה הצפויה והוא שולח את ברכתו, וכיון ששמעתי שמצב הישיבות מעניין אתכם הרבה, אמרתי להודיעם שברוך ה' הישיבות עומדות על נכון וקיים, התלמידים מקבלים שלוש ארוחות ליום, וכן שתי שעות ביום לטיול, והם בריאים ושלמים, בטח תהיה לכם כל זאת לשמחה.  ובסופו של המכתב הוסיף: נ.ב. רציתי להזכיר לכבודו כתוב בתורה כל הנוגע בהר מות יומת, אם בהר כך כל הנוגע בתורה עצמה לא כל שכן.

(ומתוק האור)

אלו ששה אנשים צריך לכוין את שמותם בקריאת שמע?

ונקדשתי בתוך בני ישראל.

בתורת כהנים דרשו "מסור את עצמך וקדש שמי". וכן פסק הרמב"ם "כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל". והנה הטור (או"ח סי' סא) כתב, שיש לקרוא את קריאת שמע "באימה וביראה ובכוונה". ובב"ח שם, כתב: "ונראה דאימה ויראה זו היא באופן זה שיכוון בשעה שהוא קורא שמע לקבל עליו עול מלכות שמים להיות נהרג על קידוש השם המיוחד, שזהו "ובכל נפשך" אפי' נוטל את נפשך". בקובץ "תבונה" (בעריכת רבי ישראל זיסל דבורץ זצ"ל – ניסן תש"ח חוברת ח' – עמ' ע) מובא רשימות והנהגות מרבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, ושם (אות יא) מובא בזה"ל: הגאון ז"ל אמר, שיש לכוון בששת התיבות של הפסוק שמע ישראל וגו' לששה אנשים שקדשו את השם [וראשי תיבות של שמם הוא שמ"ע אח"ד], והם: שמריה, מישאל, עזריה, אברהם, חנניה, דניאל, ושמריה – הוא בדורו של שמד שמסרו נפשם על קדושת השם", ע"כ.

מכת"י שאצל הגר"ח ברלין באדרת אליהו דברים א טו ביאר הגר"א כל הנהרגים על קידוש השם הם קדשים קלים, והנשרפים הם קדשי קדשים שהם כליל לאישים, והם ארבעה, אברהם וחנניה ומישאל ועזריה שנתקדש השם על ידם והם בשתי תיבות הראשונה ואחרונה ב אותיות של שמע וב אותיות של אחד מפני שצריך למסור את עצמו על קידוש השם וש"ד (אותיות ש"ד מ'שמע' ו'אחד') הם כנגד שאר הנהרגין, שהם דניאל ושמריה ודורו של שמד, והם כנגד קדשים קלים שהם שלמים וארבעת לחמי תודה. ובמהר"ם חגיז כתב שכאשר אדם שמקבל באהבה את היסורים, מקיים מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

(קו ונקי)

והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה

מי מחלק את סעודתו לעשרה אנשים?

רש"י מפרש: עד כזית לרבי מאיר, עד כביצה לרבי יהודה. והקשה הגאון מוילנא במשלי הרי מאמר זה אמרו הקדוש ברוך הוא למלאכים, ומי איכא ספיקא כלפי שמיא? ועוד, מדוע נקט דווקא חומרא זו שנהגו ישראל מכל החומרות?  ועוד, מדוע נקט בתחילה כזית שהוא שיעור קטן יותר? ומבאר הגאון שהרי"ף אומר ששיעור שתי סעודות הוא י"ח גרוגרות והן שש ביצים, ומובא בזוהר שבשלש ביצים יש עשרה זיתים שהם תשע גרוגרות, הרי שהזית פחות מגרוגרת בעשירית. יוצא ששיעור סעודה הוא שלש ביצים שהם עשרה זיתים, ובשיעור זה מתחייב בברכת המזון מדאורייתא כמו שנאמר ואכלת ושבעת וברכת לשון יחיד. אבל ישראל עם קדושים אומר הגאון, חיפשו בנרות איך לגדלו ולרוממו יותר, ולכן כשיש לו שיעור שכזה שהוא עשרה זיתים, מהדר אחר עשרה כדי שיגיע לכל אחד כזית ויברכו בשם, ואם לא ימצא עשרה, עם כל זה לא יאכל בעצמו אלא מהדר אחר שלשה, ויתן לכל אחד כביצה ויברכו בזימון, וזה שאמרו בגמרא והם מדקדקים על עצמן עד כזית תחילה, ואחר כך עד כביצה, ובאמת שיעור כזית וכביצה נאמר במשנה בברכות לגבי זימון. וזהו שאמרו במשלי 'טוב עין הוא יבורך', מי שנתן מסעודתו לאחרים כדי לברך בזימון, אל תקרי יבורך אלא יברך, לכן הוא יברך ברכת המזון, 'כי נתן מלחמו לדל'.

האם חתן יכול להסתפר בשבת?

גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה

בספר הנפלא 'והערב נא' מובאת שאלה מחתן שדחה את התספורת עד ממש קרוב לשבת, הספר נענה להפצרותיו, אך במהלך התספורת התעלף לפתע הספר, נוצרה מהומה גדולה, ועד שזו שקטה לאחר פינוי הספר לבית החולים וכו' שקעה לה החמה, החתן שהציץ במראה נחרד ממראהו, חציו מסופר וחציו מגודל, הבושות יהיו נוראות חשב לעצמו. האפשרות שעלתה במוחו היתה להסתפר ע"י גוי. ומפלפל בשאלה זו הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין, ואומר שמהשו"ע משמע שמלאכה זו דאורייתא וא"כ גם במקום צורך גדול אסור לומר לנכרי לעשותה, אך אולי ניתן להקל ע"פ הכף החיים שמביא את השואל ומשיב שגדול כבוד הבריות ודוחה ל"ת, וכ"ש בעניננו שאמירה לנכרי היא שבות, וכן לצרף השיטות שתספורת היא דרבנן משום שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן את שיטת בעל העיטור שמתיר אמירה לנכרי במקום מצוה אף במלאכה דאורייתא, ונשאר בצ"ע. ומביא את החתם סופר שמיישב את זה שגילחו את יוסף כשיצא מבית האסורים והיה זה ראש השנה כמבואר בגמרא, משום כבוד המלכות שמצוה היא ונעשה ע"י נכרי.

מתי יחיד ורבים הלכה כיחיד?

מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה

על פי הסיפור בסוגייתנו מבואר שהזמן שנדונים על התבואה הוא בראש השנה, התוספות במסכת ראש השנה מפרשים שסוגיא זו כדעת רבי יהודה הסובר שהכל נדונין בר"ה ולא כדעת ר' יוסי הסובר שבכל יום אדם נידון, מובא בספרים 'שבת שבתון' ו'גנא דפלפלא' שהקשה הגר"ח קנייבסקי מה יענו על ההוכחה מסוגייתנו, על שיטת ר' יוסי הסובר שבכל יום אדם נידון, הרי על מעשה שהיה לא יחלוק. והשיב לו אביו בעל קהלות יעקב, דכוונת התוס' היא שאותו חסיד נקט כשיטת ר' יהודה ובשמים פוסקים כמותו רק לגביו אך לא לגבי אחרים. וראיה לכך מרבי אליעזר הסובר שמכשירי מילה דוחים שבת ואין הלכה כמותו, ובכל זאת מספרת הגמרא במסכת שבת שמקום מגורי רבי אליעזר נהגו כך, וכן שלא מתו לפני זמנם, אע"פ שאם מישהו אחר יעשה כך ויחלל שבת עבור מכשירי מילה חייב סקילה, הרי שבשמים פוסקים כאותם תנאים בנוגע אליהם. ועל כן היתה תבואתו ותבואת עירו של אותו חסיד, שלדעת רש"י זה היה ר' יהודה, נידונת בראש השנה, ובמקומו הלכה כדעתו, וכך גם מן השמים עושים באותו מקום כדעתו. ובגנא דפילפי הוסיף להוכיח שהיה זה רבי יהודה בעצמו, שרש"י אומר בשבת (קכז:) שסתם חסיד זה רבי יהודה בר' אילעי או ר' יהודה בן בבא. וסתם ר' יהודה, הוא רבי יהודה ברבי אילעי, ומכריח שאכן זה רבי יהודה ברבי אילעי.

לכמה אנשים ביום צריך להקדים שלום?

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק.

בספר 'תולדות יעקב' מובא, שהסטייפלר זצ"ל נכנס אל גאון ישראל רבי חיים עוזר גראדזינסקי זי"ע בווילנה, והציע לפניו שאלתו כיצד יש לנהוג בזמן שבאים לפניו הרבה עניים, האם הוא מחויב לתת לכולם, ואם ייתן רק לחלק מהם יהיה בכלל מעלים עיניו מן הצדקה, או די לתת לאיזה מהם. והשיב הגאון ר' חיים עוזר: "כשהייתי רב בעיר קטנה 'איוויא' הייתי מדקדק להיות מקדים שלום לכל אדם שפגשתי בבוקר, כמו רבי יוחנן בן זכאי, שמובא עליו בברכות (יז.) שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק, ואחר־כך כשנעשיתי רב בעיר הגדולה לאלוקים ווילנה ראיתי כי אם אקדים שלום לכל אדם אין לדבר סוף, ואין דנין אי אפשר משאפשר, והחלטתי להקדים שלום לאיש שאפגשנו ראשון ובזה יצאתי ידי חובתי". ומתשובה זו הבין ה'קהילות יעקב' את התשובה לשאלתו, שאם באים אליו הרבה עניים ייתן לעני הבא ראשון ויוצא בזה שלא יעבור על המעלים עינו מן הצדקה.

מי לא מפסיד? המחמיר או המיקל?

אמר להם רבן גמליאל איני כשאר בני אדם – איסטניס אני

פעמים רבות בהלכה מופיע הנוסח "והמיקל לא הפסיד", דהיינו שניתן להקל בדבר זה. אך יש בשולחן ערוך גם את הנוסח "והמחמיר לא הפסיד", וכך פסק השו"ע (או"ח סי' רע"ט ס"א): "נר שהדליקו בו באותה שבת, אף על פי שכבה, אסור לטלטלו". וההסבר הוא, כיון שבבין השמשות היה אסור בטלטול, מחמת שהנר והשמן והפתילה הם בסיס לשלהבת, האסורה בטלטול, ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. וכותב הרמ"א בשם יש אומרים, שאיסטניס שהנר מאוס עליו, מותר להוציאו, כיון שעבורו זה נחשב כ'גרף של רעי'. ומסיים הרמ"א "והמחמיר לא הפסיד". ותמהו מפרשי השו"ע, מדוע המחמיר "לא מפסיד", הלוא בוודאי המחמיר מפסיד, כיון שרצונו להוציא מכאן את הנר המאוס, ומחמת החומרא נמנע מלעשות כן?! ולכן הגיהו הב"ח, הט"ז, המ"א והמשנ"ב: "והמחמיר יחמיר, והמיקל לא הפסיד". אולם, האליה רבה כתב ליישב את הגירסה המופיעה ברמ"א, וביאר, שהכוונה היא שהמחמיר לא הפסיד את מצוות עונג שבת, אף שהנר המונח כאן מאוס עליו, שכיון שאינו מוציאו מחמת הזהירות בדיני השבת, אין כאן ביטול עונג שבת.

(פריו מתוק)

על מה ולמי מורידים את הטמפרטורה בגיהנום?

כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה – מצננין לו גיהנום

הדבר מופלא, כתב הרב צדקה זצ"ל בהסכמתו לספר 'מצוות קריאת שמע', ממה נפשך, אם הוא ראוי לגיהנום כיצד קריאת שמע תצנן, ואם אינו ראוי, מה מקום פה לגיהנום בכלל, ומה לשון זו אומרת "מצננין", ומה פה "מדה כנגד מדה"? המשנה ברורה בהלכות קריאת שמע מביא את הבית יוסף שמבאר זאת בשם רבו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, אולי הטעם שמצננין לו גיהנום שמאחר שהוא מעורר עצמו בזה ומניע חום טבעי לדקדק באותיותיה בשכר זה החום הטבעי מצננין לו חום אחר שהוא בגיהנום.

המשגיח הרה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל ביאר שהמדקדק באותיותיו הרי זה הוכחה להכרתו והרגשתו במלכות השי"ת, ולכן שכרו רב לאין שיעור עד שגיהנום מצטנן ומתקרר, ואינו נענש כל כך על חטאיו, ואין זה שכר עבור מעשה הדקדוק באותיות קריאת שמע, אלא שכרו עבור ההכרה המונחת ביסוד מה שהביאה אותו לדקדק בדבריו.

כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו

האם קראת שמע היא לפני הנחת תפילין או לאחריה

בברכות של בלעם בפרשת בלק, האומר בלעם "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב", ומפרש שם רש"י על הפסוק: "כשהן עומדין משינתם שחרית, הן מתגברים כלביא וכארי, לחטוף את המצוות, ללבוש טלית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין". והקשו המפרשים מהגמרא שלנו, שכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, ואיך כתב רש"י שקוראים ק"ש ואח"כ מניחין תפילין. וכמה תשובות נאמרו בעניין. בשם החוזה מלובלין מתרצים שזה רק אם אין דעתו להניח אח"כ תפילין אבל אם דעתו להניח אח"כ לית לן בה, וראייתו מהגמרא שמדמה זאת למקריב זבח בלא נסכים, והרי אחז"ל במנחות ט"ו דמביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשרה ימים, כך גם כאן אם דעתו אח"כ להניח תפילין שפיר דמי. תשובה מעניינת אמר הרב צבי הירש פרבר זצ"ל רב קהילת ישורון בלונדון, בדרשה לבר מצוה בקהילתו (מובא בספרו כרם הצבי) שאולי יש לומר שרש"י מונה את הדברים לפי סדר שנות חיי האדם, כי בילדותו כשמתחיל לדבר ילבישוהו ציצית, וקוראים עמו שמע, ואח"כ כשנעשה בן י"ג למצוות יניח תפילין.

'ויציב' – למה מילה זו נאמרה בארמית?

בסידור מגיד צדק לרבי פנחס מפלצק, תלמיד הגר"א, אנו מוצאים פירוש נפלא, ששובח על ידי הגר"א, אודות שש עשרה הלשונות "אמת ויציב… וטוב ויפה". לפי פירושו, כל ביטוי נסוב על פסוק אחר מפרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע". המתפלל אומר כאן, כי אמת הוא האמור בפסוק "שמע ישראל", ויציב האמור ב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ונכון האמור בפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך…", וכן הלאה. ה'אישור' שכנגד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא 'ויציב', כאמור. מדוע? משום ש"ברוך שם…" נאמר בלחש כדי שלא יתקנאו בנו המלאכים. לכן גם האישור עליו אף שהוא נאמר בקול, אינו נאמר אלא בארמית, שכן "ויציב" היא מילה ארמית (דניאל ב/מה) – לבל יבינו המלאכים שאינם בקיאים בשפה זו.

(מאורות)

מדוע ר' אלעזר בן עזריה בחר לומר שנראה דווקא כן שבעים ולא יותר

א"ר אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה.

מובא בסידור האריז"ל, שרבי אלעזר בן עזריה היה גלגול של שמואל הנביא, שחי נ"ב שנה, ובצירוף שנותיו, שהיה אז בן י"ח, היה כבן שבעים שנה. ובספר מאורי אור הוסיף עוד בשם האריז"ל שרבי אלעזר בן עזריה היה גלגול שמואל שנגזר עליו לחיות שבעים שנה, ומסיבת שאול נתקצרו משנותיו י"ח שנים ומת בן נ"ב שנים. וכשנתגלגל בר' אלעזר בן עזריה והגיע לי"ח שנים, נשלמו השנים שנתקצרו ממנו בגלגול הראשון. והוסיף הגה"ק מפלאצק שדברים אלו מדויקים בדברי רבי אלעזר בן עזריה שאמר הרי אני כ'בן' שבעים שנה, ואותיות ב"ן בגימטריא חמישים ושנים, ושנ"ה ר"ת נ'שמת ש'מואל ה'נביא.

למה מברכים ב' ברכות על ברכת התורה

הגמרא אומרת בנוסח ברכות התורה הלכך לימרינהו לכולהו.

הגאון ר' שמחה וסרמן זצ"ל נשאל למה בקריאת התורה מברכים לפניה ולאחריה, משא"כ בשאר מצוות. והשיב על כך במשל, מעשה באדם שהוזמן לשמחת בר מצוה, הוא הגיע לשמחה והביא עמו מתנה יפה ונתנה לנער הבר מצוה, בלילה לאחר שהאורחים עזבו את האולם התחילו אבי הבן וחתן המצוות לבדוק את המתנות ולבחון את ערכם, והנה רואים שהאדם הזה הביא סט יפה של משניות, מתנה יקרה וערכה רב, למחרת כשפוגש אבי הבן את אותו אדם הוא מודה לו בשנית על המתנה היפה והנהדרת, כי בדק אותה ומצא את המתנה נהדרת ונפלאה. כך גם בברכת התורה, תחילה אנו מודים על המתנה היפה, אולם אח"כ, לאחר שטעמנו את הטעם הנפלא של התורה, שהיא 'חיי עולם נטע בתוכנו', אנו מודים שנית, ודבר זה שייך רק בתורה לאחר שטעמנו מנופת צופה.

(חשוקי חמד)

כיצד חיזק ועודד החזון איש יהודי גלמוד לאחר השואה האיומה

כך מקובלני מבית אבא, אפילו חרב חדה מונחת וכו' אל ימנע עצמו מן הרחמים.

סיפר הרב גלינסקי זצ"ל שפגש לאחר השואה יהודי שבור ורצוץ שאיבד את כל משפחתו, ואיבד כל טעם בחייו, ולקח אותו אל החזון איש, החזון איש הכניסו והושיבו, וסיפר לו על דין תורה שהיה אצל ר' יצחק אלחנן, אשת אברך השוקד על תלמודו, היתה בעלת חנות ונסעה לקנות סחורה עם ארנק מלא בכסף ולצערה הרב איבדה אותו, באה אל הרב בבכי וביקשה שיכריז שהמוצא יחזירו אל הרב, הגיע יהודי אביון ואמר אני מצאתיו, אך למדתי בחיידר שאבידה בעיר שרובה נכרים הרי היא של מוצאה, כי הבעלים  מתייאש, ואני זקוק לכסף כאויר לנשימה ואם הוא מגיע לי ע"פ דין אינני מוותר עליו! נו, מה דעתכם שאל החזון בחיוך את אותו יהודי גלמוד, 'מסכנה האשה' השיב, המשיך החזון איש ואמר כך גם היתה דעתו של הרב אך הוא שלח את השאלה לרבה של קובנה שפסק להחזיר לאשה מעיקר הדין. כי הבעלים של הארנק זה לא האשה אלא הבעל והוא לא התייאש כי הוא לא ידע שהארנק כלל אבד, ויאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. עיניו של הגלמוד נצצו מגאונותו של הרב, ואז רכן החזון איש לעברו ואמר לו, הדברים אמורים גם לגביך, מי נתן לך רשות להתייאש? אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים.

מדוע בני ישראל לא ירצו את ממון מצרים?

דבר נא באזני העם וגו' אין נא אלא לשון בקשה וכו' שלא יאמר אותו צדיק.

ידועה ומפורסמת הקושיא מדוע היה צד שבני ישראל לא יחפצו בכסף וזהב של מצרים, ועוד, מהו שאמרו: שלא יאמר אותו צדיק – אברהם שקיים בהם את רק את העינוי במצרים ולא את היציאה ברכוש גדול, וכי לולא דבריו שלאותו צדיק אין ה' רוצה לקיים הבטחתו? תירוץ נפלא אומר הגאון ר' זלמן סורוצקין בספרו אזנים לתורה, היה זה בזמן שבו עלתה שאלת השילומים מגרמניה הארורה בעד רכוש ישראל ששדדה ושהחריבה ובכל מקום שדרכה כף רגלם הטמאה של קלגסיה שהרגו מליונים מאחינו בני ישראל, ונחלק לב העם לשנים קצתם אומרים האם רוצחינו יהיו גם יורשינו וקצתם טוענים שאין לעם ישראל לבוא בשום מו"מ עם הרשעים האלה ולמה יאמרו בגוים שלקחנו כופר לנפשות אחינו ששפכו את דמם כמים. על פי זה אומר הרב סוקוצקין זצ"ל מובנים רגשות יוצאי מצרים שלא רצו לבוא במו"מ עם מעניהם ושוחטי ילדיהם וחשבו את הכסף וזהב שיקבלו מהמצרים כדמי ולדות כופר בעד נפשות עולליהם, לעומתם טענו אחרים שמגיע לעם ישראל שכר חלף עבודתם בחמר ובלבנים רד"ו שנה, וה' ראה ללבות שני הצדדים לא כפה עליהם את שאלת הכלי כסף וזהב בגיגית, ולא צוה על כל עדת ישראל לעשות כן, אלא ביקש מהם דבר נא באזני העם וישאלו, אף שהם מוחלים ואינם רוצים בכסף המצרים, אך כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחר כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם – עליהם לקחת.

פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה אחד

האם שייך לומר קריאת שמע של ערבית עם תפילין?

הגמרא מחדשת הלכה מענינת ביותר, אדם שנאנס ולא קרא את קריאת שמע בזמנה, רשאי לקרותה עד הנץ החמה. אדם שיודע שבמהלך היום הקרוב לא יוכל לקרות קריאת שמע של שחרית בזמנה, רשאי לקרותה מעלות השחר, נמצא א"כ שזמן זה בין עלות השחר להנץ החמה ראוי לק"ש הן של שחרית והן של ערבית. שאלות מענינות נדונו על פי זה, אחת מהן היא האם ניתן לומר ק"ש של ערבית עם תפילין, או שמא צריך לומר עם תפילין כדי שלא יהא כמעיד עדות שקר, לדעת האור שמח יאמר ללא תפילין, אך לדעת הגאון ר' בצלאל הכהן מוילנא עליו להניח תפילין.

(מאורות הדף היומי)

עד שבא אברהם וקראו אדון

ממה התפעל הגאון מוילנא?

מסופר על הגאון מוילנא שכשבא לפניו הג"ר פנחס המגיד מפאלאצק זצ"ל לקבל את הסכמתו לסדורו שער הרחמים עם פי' מגיד צדק, הציץ הגר"א בחיבורו, והנה קלטה עינו ביאור על מה ראו מתקני התפילה לקבוע את הפיוט אדון עולם בתחילת התפילה, על פי דברי הגמרא שמיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר ויאמר אדני אלקים במה אדע כי אירשנה. כיון שכך, שאברהם הוא הראשון שקראו להקב"ה אדון, ראוי איפוא שדוקא בתפילת שחרית אשר אברהם תיקנה נקדים אמירת שבחי אדון עולם, התפעל הגר"א מביאור זה ואמר אילו לא נתחבר ספרך אלא עבור ביאור זה דיינו. ונשאל הגרי"ז סולובייצ'יק זצ"ל מה ראה הגר"א להתפעל מפירוש כה קצר ופשוט, נענה הגרי"ז ואמר אם הגר"א הסכים על הדברים הרי הם תורת אמת ממש, ומה לי אמת גדולה או אמת קטנה, אם בעיקרו הוא דבר אמת צריכים לשמוח ולהתפעל ממנו כראוי.

(דף על דף, ישורון)

כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות

כיצד משמחין חתן?

המגן אברהם בסימן קנ"ו אומר שצריכים לדקדק בזה כל אחד כפי דרגתו, לבן תורה לשמחו בדברי תורה כי הוא עיקר שמחה, ולאיש פשוט בשיחה בדברי אגדה, וליותר פשוט בשיחה נאה ומילתא דבדיחותא במילי דעלמא. ומספר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א ששמע על הגאון הצדיק רבי יהושע מקוטנא זצ"ל בעל ישועות מלכו שהגיע לחתונה ושאל את החתן כמה שנים קיבל להיות סמוך על שלחן חותנו והשיב לו החתן כך וכך שנים ואמר על כך הגאון כמדומה ששנים אלו הם פרט לשבוע של שבע ברכות שהם מחוץ לחשבון החתן חייך וגם שמח למשמע דברים אלו ואמר על כך רבי יהושע מקוטנא ברוך ה' שקיימתי מצוות שמחת חתן דברים אלו יש בהם גם שמחה של תורה וגם של פרנסה.

(ע"פ חשוקי חמד)

האם רב הונא דיבר לשון הרע על הפועל שלו?

הגמרא מספרת על רב הונא שהחמיצו לו ארבע מאות חביות יין, ואמרו לו רבנן שיפשפש במעשיו מדוע אירע לו כך, אמר להם רב הונא, אם יש מי שיודע איזה דבר שעשיתי שלא כשורה, שיאמר לי, אמרו לו רבנן, שהחסיר בתשלום של ענפי זמורות שהיה צריך לתת לאריס שעיבד את הכרם שלו, אמר להם רב הונא, האם הוא השאיר לי משהו מהענפים, הוא גנב לי את הכל. והקשה החפץ חיים בהלכות לשון הרע (כלל י' באר מים חיים ס"ק לא) הרי לא יצא מדברי רב הונא תועלת על להבא – שלא יגנוב אותו יותר, אלא רק לדחות מעצמו את הגנאי וזה אסור, ומתרץ החפץ חיים שתי תשובות: א. שמדברי רש"י שפירש: וכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו. כוונת רש"י שהיו מכירים אותו רבנן שהוא גנב, ואם כן לא שייך בזה לשון הרע. ב. לרב הונא לא היתה לו אפשרות לתרץ את עצמו בענין אחר, ולכן הוכרח לו לספר את האמת. ומפרשים בדברי החפץ חיים שהיה נגרם חילול ה' גדול אם היה מתפרסם שרב הונא נהג כך, ולכן היה צריך לפרש את מעשיו.

למי מפריעה טעותם של איצטגניני פרעה?

הגמרא שואלת: בדברי משה רבנו לפרעה על זמן מכת בכורות, למה ליה למימר כחצות? ומשיבה, שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא. נו, שיחשבו כך, למי זה מפריע שהם יאמרו שמשה בדאי? הגאון רבי אליהו מאיר בלאך ראש ישיבת טלז – קליבלנד זצ"ל אומר שאין לשער גודל ההפסד מחלול ה' של רגע, ודבר זה כבר פועל רושם של חלול שם שמים, ועל כך היתה דאגתו של משה רבנו, לכבוד שמים.

ומספר הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שהחפץ חיים ביקש ממנו יארגן עשרה בחורים לביתו לשעה הקרובה, כשהגיעו הוגשו בפניהם משקה, וסיפר להם החפץ חיים שבאותו יום הוא נאלץ לקרוא בעניני צבור קטע קטן של כפירה בעתון, וכעת רצונו לתקן את מה שקרה ולעשות שמח לכבוד הקב"ה, וע"כ הוא מבקש מהם לטעום מן המשקה ולפצוח בשירה, וכך במשך זמן ארוך ישבו הבחורים עם מורם ורבם את הפסוק 'כי לה' המלוכה' בניגון מיוחד, כדי לתקן את אותה הקריאה.

(ע"פ ומתוק האור-יציאת מצרים)

שני המילים שבהם הספיד הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל את מורו ורבו החפץ חיים זיע"א

הגמרא אומרת בע"ב אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת. ישנם כמה הסברים בדברי הגמרא הללו, אחד מהם הוא, שהכוונה לחידושי התורה של המת עצמו.

מספר הגאון ר' יעקב גלינסקי זצ"ל שהיה נוכח בהספדו של ר' אלחנן וסרמן על החפץ חיים שציטט את דברי הגמרא הללו ואמר את דברי החפץ חיים על הרמב"ם שאומר בהלכות תשובה: שכל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, והקשה החפץ חיים מי יכול להתיימר להגיע לדרגתו של משה רבנו? היש לנו מושג בגדלותו? אילו היינו נדרשים להספידו, וכי יש לנו את הכלים להבין אפס קצה מדרגתו?

אמנם, התורה מספידה את משה רבנו בשתי מילים: וימת שם משה עבד ה'. ומשמע אומר החפץ חיים ששבח זה כולל הכל, ולהיות עבד ה', לזה יכול להגיע כל אדם.

וסיים ר' אלחנן, בזה אנו מספידים את החפץ חיים, גאון היה, קדוש היה, ובעל חסד ומזכה הרבים, איש אשכולות שהכל בו, ועבד ה' היה – והכל בכלל.

(ע"פ והגדת- אלול וראש השנה)

3571 'כלומרים' ברש"י על פני 2711 דפי הש"ס

ה'כלומר' הראשון ברש"י מופיע בדף הראשון בש"ס, בע"ב ד"ה קא סלקא דעתך – רוב בני אדם היינו עניים, כלומר: בני אדם בערבי שבתות, ועניים בימות החול – חד שעורא הוא.

השיירי כנסת הגדולה אומר:  מסורת היא בידינו דאין המפרש (רש"י) אומר 'כלומר' או 'פירוש' אלא כשאפשר לפרש פירוש אחר ובא לשלול אותו, או שהוקשה לו שום קושי ואומר כלומר או פירוש כדי לתרץ את הקושי ההוא. וכן דברים ברוח אלו מצינו בדברי הר"ש סיליריו בספרו כללי שמואל.

רש"י כותב כלומר כאשר מהמשמעות הפשוטה של הגמרא נראה אחרת ממה שהיה בכוונתה לומר, או שדבריה קשים להבנה, או במשל שהגמרא מביאה, ועוד, ובדבריו רש"י מסביר ומשלים את דברי הגמרא.

כבר בכלומר הראשון אפשר לפלפל מה כואב לרש"י בדברי הגמרא שחשש בהם שלא נבינם כראוי, האם הקושי וההסבר שלו הוא ב'רוב' בני אדם, או על החלוקה בין ימות החול לער"ש, ומה היא הגירסא בגמרא שהיתה לרש"י ובדברי הגאון בביאור הגר"א עליו.