לפנינו סיפור נפלא שהגיע לידינו על ידי בעל המעשה, שבחר לפרסם את סיפורו על גבי במה נכבדה זו, להודות ולהלל לה' יתברך על הניסים והנפלאות בזכות הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זי"ע, לרגל יום ההילולא שחל היום:
לקראת כ"א אדר תשפ"ד, שחל במוצאי שבת, הצטרפתי לנסיעה מאורגנת אל הציון הקדוש בליז'ענסק. בשבת קודש התאכסנה הקבוצה הנסיעה בקראקוב, ובאחת מסעודות השבת שנערכו במתחם מיוחד, נעמד יהודי וסיפר בהתרגשות, כי הוא וזוגתו עברו שנים של ציפייה מייאשת לזרע של קיימא.
"אחד מתוך הקהל כאן", הוסיף, "הינו רופא שבקי בפרטים ויודע להעיד שהסיכויים שלנו להיוושע על פי דרך הטבע היו נמוכים ביותר!" קולו נסדק ונשנק כשהמשיך: "בכ"א אדר תשפ"ג, הגעתי הנה לציון הקדוש והבטחתי, כי אם אזכה לחבוק בן בשנה הקרובה, אבוא שוב ביום ההילולא על הציון – להודות לה'. ואיך אומרים? כמו בסיפורים – הנה אני כאן, כחודש לאחר לידת בני בשעה טובה ומוצלחת, מלא פי הלל והודאה".
דבריו הנרגשים שיצאו מליבו שמחו והדהימו את הכל, וברכות 'מזל טוב' נשמעו מכל עבר…
השבת בקראקוב אספה את כנפיה, הבדלנו על היין ונסענו ליז'ענסקה, לעבר הציון הקדוש. יעיד כל מי שהיה פעם וטעם: אין לתאר את אווירת הקדושה הממוססת ששוררת בהיכל קודש זה. כל יהודי שנכנס פנימה נשאב באחת אל ערפילי זוך וטוהר שאין מילים גשמיות לשערם. אצילות מפלחת כליות ולב חופפת על הכול.
עמדתי שם, בין בני ישראל המתייפחים, תהילים בידי ומזמורי דוד על שפתיי. לא התפללתי על משהו מסוים, אבל סכרי דמעותיי נפרצו מאין שליטות וזלגו מאין הפוגות. הרגשתי שרוחצים את נשמתי. אינני 'חסיד' בחיי הרגילים, אך כאן, ההגדרה החיצונית שלך אינה מעניינת איש. אתה בא לרבי הקדוש והנקודה הפנימית שלך נשלפת החוצה, נשטפת כשטוף צורף את יהלומו המבהיק.
לפתע, בעודני מתמוגג בדמעותיי, צפו לעיני רוחי אותו יהודי וסיפורו. ברק הבליח בקודקודי וקול פנימי שח אליי: "זה לא מעט שנים אשר לא נשמע בביתך קול בכי של תינוק, מאז נולדה הבת האחרונה לפני קרוב לעשור, זאת למרות דרישתכם ברופאים שלא העלו מזור… נו, אולי זו ההזדמנות שלך?"…
זו הייתה מחשבה לא מתוכננת בעליל. קול בכיי גבר. שלחתי מבט דומע אל הסורג המקיף את הציון הקדוש, ובלי לחשוב הרבה אמרתי, באידיש פשוטה: "מבטיחני! אם אזכה להיוושע בתוך שנה מהיום – אשוב הנה להודות ולהכיר טובה!"
יהלומי דמע התגלגלו במורד לחיי, ולאחר הרהור קצר הוספתי: "אבל בבקשה, בלי התערבות רפואית!"…
את ההמשך אתה מנחשים? נכון! אבל חכו… חלפה פחות משנה, בתחילת אדר תשפ"ה, זכיתי לחבוק לראשונה בחיי – בן זכר! לאחר שנים רצופות של המתנה וייאוש! ההתרגשות העפילה לפסגות, ואת זה אינני צריך לחדש לכם.
ויש המשך: התעורר בי רצון עז לפגוש את אותו יהודי, שבזכות סיפורו זכיתי להגיע לישועה, אך זה היה נראה לי חלום מופקע. לך תמצא מישהו, שאתה בקושי זוכר איך הוא נראה, כשאין לך מושג היכן הוא גר ולאן הוא משתייך. כלום. אך בישועה בזכות הרבי, הקב"ה סוגר את כל הפינות…
בשעת בין ערביים של יום סתמי אחד אני צועד באחד מרחובותיה המרכזיים של ירושלים. המון אדם נוהר סביבי, ופתאום, כמו מתוך חזיון, דמות של יהודי נתפסת בעדשות עיניי, מזכירה לי מישהו…
הוא מיהר מאוד, דיבר בטלפון ונחפז ליעדו. נו באמת, אמרתי לעצמי, נראה לך שבדיוק כאן, מתוך כל רחבי הארץ, תמצא פתאום את אותו אדם? אלו דמיונות בלבד. המשכתי בדרכי, אך לאחר מספר רגעים גערתי בעצמי: 'אסור לך לפספס! היהודי הזה נמצא כאן, מה לך מתעלם? רוץ אחריו! מהר!'
נגד ההיגיון הפשוט, סובבתי את פניי והתחלתי לרוץ לכיוון שאליו הלך האיש. הוא הספיק להתרחק כברת דרך ואני רצתי כל עוד נשמתי בי, לא האמנתי למה שאני עושה. השגתי את האיש, הגעתי אליו מתנשף בקולניות ועצרתי אותו.
"סליחה? ר' איד?" הוא הסתובב אליי, מסתכל בבהלה ותימהון, לא מבין מה קרה…
"היית שנה שעברה בליז'ענסק?" – "כן".
"נשאת דברים בשבת בקראקוב?" – "אמ… כן".
התחלתי לבכות. היהודי הביט עליי בתדהמה. גוללתי את סיפור ישועתי בקצרה – פרי סיפורו שלו. הוא התרגש מאוד, ואמר לי: "אתה יודע? אני גר בעיר הקודש צפת! הגעתי כאן לאזור במקרה ממש, לא הייתי אמור להיקלע לרחוב הזה בכלל, זה נס שפגשת אותי בכלל…"
שוב נס! למעלה מכל היגיון סטטיסטי והסתברות לוגית של סיכויים כאלה ואחרים!
עוד חיוך משמים בזכותו של צדיק. השלמה לחיוך הגדול.