"אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה…" (שמות לח, כא)
"אע"פ שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם", (שמות רבה נא, א)
סניף לישיבת ליקווד
בתקופה שה'כולל' היה נתון במצב כספי קשה במיוחד, חיפשו עצות שונות כדי לחלץ את הכולל ממצוקתו.
פלוני הביא רעיון מעשי, כי אפשר להגדיר את כולל חזון איש כסניף של ישיבת ליקווד בארצות הברית, ולהם היה אז תקציבים מ'קרן' פלונית, הכסף ההוא יכנס לסניף שלהם בארץ ישראל – כולל חזון איש בבני ברק. וכך תבוא הרווחה. רעיון שהיה טוב ומעשי. רעיון מהפכני.
רבי גדליה נדל זצ"ל, היה אז מהנהלת הכולל. ואנשי המשרד הראו לו את דפי הביצוע של התוכנית המעניינת, הוא חייך ואמר:
מצד ההלכה אין כאן בעיה, אפשר לקיים ולהגשים את הרעיון לכתחילה, אבל זה לא יקרה לעולם, והתוכנית שאתם משקיעם בה לכם לא תצא לפועל!, חבל על הזמן שלכם, מדוע? בגלל שבסופו של יום ר' נסים כראש הכולל אמור לחתום על הדבר, והוא, בנקיותו לא יחתום על כך לעולם".
בכך נגוז הרעיון. הכל הכירו בצדקת דבריו של רבי גדליה, כי אין להם כל סיכוי מול הישרות של ר' נסים.
דריסת רגל
כאשר הגיע מרן הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל להתגורר ברמת אהרון כרב השכונה, התגלעה שאלה ממונית יום יומית, של 'דריסת רגל'.
האפשרות הקצרה להגיע לבית הכנסת המרכזי של השכונה, הייתה לעבור דרך החניה שבין שני בניני מגורים, לחצות דרכה ולקצר את הדרך, האפשרות השניה הייתה להקיף ולהאריך את הדרך בכחמישים אחוז.
רוב תושבי האזור קיצרו ועברו דרך החנייה והחצר, ובכך חסכו זמן, כוח וטרחה, בחום ובקור.
אך הרב לא עבר בשום אופן. גם בזמני חולשה לא העז לעבור דרך החצר, ולמרות שאמרו לו כי השכנים אינם מקפידים.
באומרו: אני חושש שמא השכנים לא מסכימים בלב שלם אלא מפני כבודי. וגם אם יסכימו לי, אחרים ילמדו ממני, ולהם אין רשות.
כיון שראו את טרחתו באריכות הדרך, כמה פעמים ניגשו אליו השכנים מהבניינים הללו ואמרו לו כי הם נותנים לו רשות לעבור דרך החצר. אך המשיך לטרוח מאד בהליכתו, גם אחרי האירוע מוחי שלקה בו ואחרי התקפת הלב.
רשות כללית
כשנחלש עוד יותר, והיה ברור, כי השכנים מרחמים עליו עד מאד, וכעת אפשר שיסכימו בלב שלם, נענה למנות שליח שיגש אישית לכל שכן מהמתגוררים בשני הבניינים שביניהם יש את המעבר, ויבקש רשות (מפי השמועה, כי הבקשה הייתה – 'רשות כללית' לא רק לו, אלא גם לכולם, כי הרי ילמדו ממנו) .
יום אחד, אחרי שכבר קיבל רשות, אחד השכנים הניח על מקום המעבר פסולת בניה, וכדי לעבור, היה צורך לפסוע כעשרה פסיעות הצידה-ימינה לתוך החצר, כדי לעקוף את המכולה עם הפסולת, ולשוב לדרך הישירה מול בית הכנסת. הוא מיאן להיכנס אלא הסב את הדרך (כרבע שעה הליכה בשבילו בימים ההם).
באחת ממוצאי השבתות, רצו לקדש את הלבנה בחצר 'בית הכנסת צא"י', וכדי לראות את הלבנה היו צריכים ללכת לצד, ולהיכנס לחצר אחרת בבניין הסמוך לבית הכנסת. הרב לא הסכים לדרוך בחצר של השכנים, על אף שלא היו שם זרעים, שתילים או דשא, כלום – חול ואבנים. הרב אמר כי יקדש את הלבנה בזמן אחר. והלך לביתו.
רוכשים דירה
מעשה שהיה, בראובן שמכר את דירתו לשמעון.
כשהגיע זמן הפינוי אמר ראובן לשמעון בצערו, כי אינו יכול לפנות את הדירה, היות ולא סיימו לבנות את הדירה החדשה שקנה, ואין לו לאן ללכת. [מעשים שבכל יום].
"אבל הדירה כבר שלי!" טען הקונה בצער כפול.
הם הסכימו ללכת יחד לר'ּ נסים.
הפסק היה, כי לפי פרטי המקרים שהציגו הצדדים, הדין פשוט, כי כיון שראובן לא התנה בחוזה שבמקרה והבנייה של דירתו תתעכב, תהיה לו זכות להישאר בדירה (למרות שסיטואציה כזו מצויה) ההפסד של ראובן המוכר, ועליו לעזוב את הדירה.
"מה אעשה? אין לי לאן ללכת" אמר ראובן בכאב.
ר' נסים לא יכול היה לסייע לו מלבד ברכה מעומקא דליבא שימצא מקום דיור במהרה. ואכן הברכה הועילה מאד ואכמ"ל.
ההיפך הגמור
חודש אחר כך, ר' נסים קנה דירה לבתו.
המוכר היה רבי דוד הלל שליט"א. והוא סיפר במו פיו:
זכיתי בס"ד למכור את דירתי ברמת אהרן למרן זצ"ל. הוא רכש דירה לבתו. העסקה התנהלה בינו לביני שאבלח"ט.
מרן זצ"ל כתב את ה'זכרון דברים' , וכתב בו תאריך אחרון לפינוי הדירה, וכמובן בהסכמתי המלאה.
כשהגיע הזמן, שילם את התשלום האחרון, אך הדירה אליה התעתדנו לעבור בס"ד עדיין לא הייתה מוכנה לאכלוס, והיה צריך להמתין מספר חדשים לגמר הבניה.
פניתי למרן זצ"ל וסיפרתי לו כי זה המצב.
הוא אמר לי בכזו פשטות, אתם משפחה עם ילדים, ואם כן, אתם ה'עגלה הטעונה', ואצלנו עדיין אין משפחה, ואם כן, מצידנו, אתם תישארו בדירה עד שדירתכם תהיה מוכנה, ותשלמו לנו את השכירות על שהותכם בבית, ואנחנו נשכור בינתיים, במקום אחר. (כביכול, לא עלה ברעיונו, ה'פסק' שפסק לפני חודש כי על המוכר לפנות את הדירה), והסיפור לא נגמר!
חודש אחר כך, פגשתי את ר' נסים ואמרתי לו: הרב לא יודע איזו סייעתא דשמיא יש לכם. בימים הללו שנתתם לי להישאר בדירה, ה'דוד שמש' התפוצץ וגם נגרם נזק לצנרת, והתיקון עלה הרבה כסף, הנה בזכות הוויתור שלכם הכול נפל עלי, כי עלי למסור את הדירה, כשהיא במצב תקין, ללא פיצוצים בצנרת.
אמר הרב זצ"ל: נשלם לך את כל ההוצאות.
תמהתי: מה פתאום?
הוא הסביר לי: לאמיתו של דבר, הדירה היא כבר שלנו, מהיום שהייתם אמורים לפנותה, אנחנו רק רצינו להיות טובים והענקנו לכם רשות להמשיך להתגורר, אתם נמצאים שם כאורחים וכשוכרים, ופשוט לגמרי שכל הנזקים עלינו – המשכירים. (הנזק לא נגרם מחמתכם ישירות. ומדוע ולמה שאתם תשלמו את נזקי הדירה שלנו?!).
"יותר אין לי מה להסביר לכם על המתיקות הממונית של ר' נסים" – סיים רבי דוד הלל את סיפורו.
של מי העט, של מי העט?
התקיים בביתו כינוס מיוחד של 'קופת העיר' בהשתתפות מרנן הגר"ש ואזנר זצ"ל, הגראי"ל שטינמן זצ"ל והגרמ"י לפקוביץ זצ"ל ועוד.
ברגעים כאלו, ר' נסים היה דרוך ונמרץ, כדי לתת הוד והדר לגדולי התורה שהוא אחראי כעת על האירוח שלהם [הוא היה עומד על רגליו, לפעמים זמן רב, עד שהאחרון שבהם יישב] (תמיד, בעת שנכנס אליו תלמיד חכם אמיתי, גם צעיר ממנו בעשרות שנים, התנהג כלפיו ביראת כבוד יוצאת דופן נדירה במיוחד, בהוד והדר, קל וחומר בעת אירוח של גדולי וזקני הדור).
"בסוף הכינוס כאשר גדולי ישראל החלו לצאת, והגר"ש ואזנר עדיין היה בחדר, ניגש אלי סבא" – סיפר הנכד, "כשהוא טרוד מאד, ובידו עט פשוט ביותר ואף שבור מעט (מסתמא שלא שווה יותר משני שקלים) וביקש ממני שאברר של מי העט הזה".
עשיתי סיבוב בין הנמצאים ולא עלה בידי למצוא של מי העט, הנחתי אותו חזרה על השולחן. לאחר מספר דקות ניגש אלי שוב שאברר של מי העט.
העט, הטרידה אותו. עם כל העסק הציבורי והרגעים הנדירים: "של מי העט?"
גם כולל חזו"א נחשב לכולל טוב
נכנסתי לר' נסים, עם סכום כסף של 5000 דולר – סיפר תלמיד חכם.
שאלתי אותו: "הרב מכיר כולל טוב, כי יהודי מחו"ל נתן לי תרומה של 5000 דולר להעביר לכולל אברכים?"
"יש ב"ה הרבה כוללים טובים" – השיב הרב שבעצמו עמד בראש כולל 'חזון איש' שנחשב כנראה לכולל החשוב ביותר בעולם.
"אבל שהרב ימליץ לי על כולל טוב, מסוים".
ומיד, לפני שהשיב, מיהרתי והוספתי לשאול: "האם כולל 'חזון איש' נחשב כולל טוב?"
"כן, גם כולל חזון איש נחשב לכולל טוב".
נתתי לו את הכסף. והוא לקח.
רשות מהאחיינים
כששבו מהלוויה של אמה של מלכות – אחותו של החזון איש, שהייתה אמו של ר' נסים.
ר' נסים היה אמור לשבת לבדו באבלותו, בבית אימו. כי אחיו רבי יהושע תנחום זצ"ל, כבר לא היה בין החיים.
הוא נכנס לבית עייף מאד. חלש. כאוב.
באותו זמן קשה, רגע החזרה מבית העלמין, הרגע שהעולם הבא והעולם הזה נושקים זה לזה, ר' נסים נשאר על עומדו קרוב לפתח הבית, ואמר לבנו, כי לא יתחילו להתפלל 'מנחה' עם מניין אנשים (שהגיעו), וגם לא ישתה את כוס המים שהגישו לו בכלים של אמו, עד שיקראו לאחיינים שלו.
אחיינים?!
כן. שיקראו לאחיינים – בניו של אחיו המנוח – הגאון והצדיק רבי יהושע תנחום.
לא מצאו אותם. ר' נסים קם בעצמו וניסה להשיגם: "היכן הילדים של רבי יהושע?" – עלתה השאלה בחלל.
בני המשפחה סייעו בחיפוש מהיר אחריהם. ולא הבינו מה מטריד אותו כעת כאשר כולם 'לא מיושבים' בדעתם, עייפים, טרודים, אחרי הלוויה.
הם הגיעו, תוך כמה דקות.
אמר להם: "עכשיו, הבית והכלים כבר לא של סבתא, אלא של היורשים שלה. אתם גם מהיורשים. האם אתם נותנים לי רשות להשתמש בבית ובכלים?" – שאל.
אחרי שקיבל רשות, הסכים להתיישב ולקבל כוס שתיה להרוות את צימאונו הגדול.
אכן מיהרו והגישו לו כוס מים. בירך 'שהכל' ושתה.
[מפי השמועה, כי לא השיגו את האח הצעיר ביניהם, שעדיין לא שב מבית העלמין, אך כיון ששני הבנים הגדולים כבר העניקו רשות, היה סבור שדי לו בכך, וכי נתינת הרשות שלהם מעניקה הסתברות וכוח רשות גם לגבי האח השלישי הצעיר].
ואז ביקש מהאחיינים שלו 'רשות השתמשות' בכיסאות שבבית, ובכלי הבית כולם – לכל המנחמים שיבואו ויכנסו לכאן, בימי האבלות.
יצוין, דבר פלא, מה שסיפר בנו של רבי נסים, רבי מרדכי שליט"א, כי בבית של הסבתא המנוחה הנפטרת, שהיה צמוד לביתו של הבן ר' נסים, עמדו תמיד כמה כלים שבהם בישלה אמו מאכלים כמה פעמים לאחיה מרן החזו"א. והמעניין הוא שלא השתמשו בכלים הללו מעולם. כי אמו חשבה כי הם היו רכושו הפרטי של אחיה – החזון איש, והיא כאחותו, הרי לא יורשת אותו, ממילא הכלים עמדו למשמרת ולא נגעו בהם.
(מילה בסלע, שתיקה בתרי' – מפרי עטו של הרב א. חפץ שליט"א')