"וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן" (שמות ל"ה, א')
לפני כשלושים וחמש שנים שררו בארץ-ישראל חרדה קשה ומצוקה. היתה זו תקופת 'מלחמת המפרץ הראשונה'. עיראק הסתבכה במלחמה עם מדינה במפרץ הפרסי וכתוצאה מכך נקלעה לעימות מדיני וצבאי חריף עם ארצות-הברית ועוד ממדינות המערב. הנשיא העיראקי, רודן אכזר שכונה בתואר המפוקפק 'הקצב מבגדד', חיפש תהילה בעולם הערבי, וגם היה חדור תאוות נקם על הפצצת הכור הגרעיני בארצו כעשור קודם לכן – וחשב שהטוב ביותר עבורו הוא לאיים בהשמדה על העם היושב בציון. הוא שיגר לארץ-ישראל טילי סקאד אימתניים, כל טיל באורך של עשרה מטרים כגובה בנין של שלוש קומות.
כיום כבר 'התרגלנו' לשיגורי טילים ולמערכות הגנה מפניהן בסייעתא-דשמיא, אך בשעתו היתה זו הפעם הראשונה שנעשה שימוש בטילים העולים אל מעל לאטמוספירה ונוחתים על מקומות יישוב במרחק של מעל אלף קילומטרים. בנוסף, התרוצצו שמועות על אפשרות לשימוש בראשי נפץ ביולוגיים וכימיים, דבר שזרע בהלה בציבור. מדינה שלמה 'התמגנה' בעזרת דבק סלוטייפ שאטם חדרי מגורים וחבישת מסכות גומי עם מסנני אוויר. לאורך חודשי החורף של שנת תשנ"א שררו חוסר ודאות ופחדים מפחדים שונים. עד שהקדוש ברוך הוא חמל על עמו, פדה אותו מיד אויב והמתיק את הגזירות הקשות.
באותם חודשים התעוררו ספקות ושאלות הנוגעים לכלל ולפרטים מתוכו. האם לקיים מסגרות לימודים במקומות מסוכנים? האם על תלמידי הישיבות בני חוץ-לארץ לשוב לארצותיהם? ובכלל, איך עוברים תקופה של חרדה שאינה פוסחת על איש?
הכנה נפשית
ראש הישיבה רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל, היה אז ה'מדברנא דאומתיה', הנהיג אז את עולם הישיבות ועיני הכלל היו נשואות אליו. הוא הכריע בשאלות האלו ובאחרות, מתוך אחריות גדולה ומבט-על תורני ואמוני.
בשלהי חודש טבת נשא הרב שך שיחה בישיבת פוניבז'. שיחה שעוררה הדים רבים וסימנה כיוון לכל מי שחיפש מורה למבוכותיו. הנושא המרכזי שלה היה הזכות הגדולה והשמחה העצומה של מסירות נפש למען השם יתברך.
הרב שך דיבר על כך שהמוצא היחיד של יהודי הוא אמונה ובטחון בקדוש ברוך הוא. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי". האב הרחמן נמצא עם האדם ומלווה אותו בכל מצב, טוב או רע, שעובר עליו. עבודת היהודי היא לקוות לטוב, אבל יחד עם זאת יש להתכונן גם למסירת הנפש. כל אחד צריך לשאוף להגיע למדרגת התנא הקדוש רבי עקיבא שאמר (ברכות סא:) שכל ימיו הצטער על פסוק זה של 'ובכל נפשך' מתי יבוא לידיו ויקיימנו, השתוקק למסור נפש לקידוש השם.
הוא המשיך והזכיר את ה'בית יוסף' בהלכות מנחה של שבת (או"ח סי' רצ"ב בשם ה'שבלי הלקט') שמבאר את נוסח התפילה "אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו". מדוע 'יצחק ירנן'? הוא מביא מדרש שמיד כשאמר אברהם (בראשית כב, ח) "אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי" – מיד רינן יצחק ואמר שירה. ומה שירה אמר? שיר של קרבן". הוא הבין שעומד לעלות כקרבן על גבי המזבח, והוא שר ורינן. היה מלא שמחה והתרגשות על הזכות למסור את עצמו בציווי ד' יתברך.
מגיע לך מכות…
שמעתי אחר-כך מבני ביתו שבאותם ימים ראש הישיבה חזר על דברי ה'בית יוסף' שוב-ושוב באוזני כל מי שנכנס אליו. בכל פעם קרא את הדברים בהתפעלות ובהתרגשות עד כדי דמעות. באחת הפעמים הוא ראה שאיש-שיחו אינו מתרגש ומתפעל מהדברים במיוחד ואמר בחיוך: "איך אתה יושב כך בשקט ושאננות בשומעך דבר כזה? מגיע לך על זה מכות"…
הרב שך הזכיר את הסיפור הידוע על גר הצדק הגרף פוטוצקי השם יקום דמו, שכידוע הושלך לאש בשריפה הגדולה בוילנא ב'עוון' שהחליט לערוק מהעדה הנוצרית ולהתגייר. הוא לא הצטער על בחירתו הטובה, וגם ברגעיו האחרונים כשהובל אל האש הלך בקומה זקופה כשבפיו ניגן את התיבות "אבל אנחנו בני בריתך, בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוריה" [הרב שך הכיר את הניגון של גר הצדק. הוא שמע אותו בצעירותו מפי יהודי מבוגר כבן תשעים בעיר סלוצק, שהיה נכנס מידי שנה במוצאי יום כיפור לבית הרב של סלוצק וניגנוֹ בהתרגשות]. הגר הקדוש הזה הכיר לחלוטין בזכות הגדולה ביותר שנפלה בחלקו: למות על קידוש השם.
הרב שך הבהיר שעם זאת שמסירות נפשם של יצחק אבינו, רבי עקיבא והגרף פוטוצקי הן דרגות גבוהות ונעלות מאד שאינן בתחום השגתם של אנשים פשוטים – בכל אופן אמורים הם להוות דוגמא עבורנו. כך תשוקתו ושאיפתו של יהודי צריכה להיות. וכך אמר: "מלחמה מתרגשת עלינו ואיננו יודעים מה ילד יום. מחד-גיסא אסור לאבד את התקווה שהשם יתברך יעשה לנו רק טוב, ובוודאי אסור לתת למצב שמתרחש סביבנו להכניס למשבר, מבוכה או חוסר-אונים הגורמים ביטול תורה וחוסר ישוב הדעת בעבודת השם. אולם יחד עם זאת מאידך-גיסא יש להתכונן למסירות נפש. צריך שבכל אחד תבער התשוקה לזכות לקדש שם שמים".
דבריו של הרב שך גרמו לטלטלה. הוא לא הבטיח הבטחות וישועות, אלא הכין את הציבור לכך שכל מה שיקרה הכל מיד השם וצריך להתכונן להכל. אחד מבאי-ביתו נכנס אליו מאוחר יותר ושיתף אותו ברחשי לבם של מי מהאנשים שדבריו מאמש זרעו חרדה ובהלה. הרב שך התפלא ולא הבין מהו שח: "הפחדתי? הבהלתי? חס ושלום. ההיפך הוא הנכון, רק עודדתי וחיזקתי. הרי הכל נברא בשביל כבוד השם, ולא בכל יום זוכים להזדמנות למסור נפש למענו"…
מלא קנאה
בצעירותי זכיתי להשתתף במסע 'אשכבתיה דרבי', כשעם ישראל נפרד מאחד מגדולי וגאוני הדור רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל'. הלווייתו יצאה מביתו בשכונת 'בית וגן' בירושלים, והצטופפתי בין ההמונים שבאו לחלוק לו את הכבוד האחרון.
ראש הישיבה הרב שך פתח את מסכת ההספדים, וקשה לשכוח את הדברים שאמר בקול בוכים לפני המיטה: "מלא אני בקנאת סופרים בגאון המנוח על עוז הרוח שהיתה בו לחבר עשרים וארבע ספרים על התוספתא. הזכות הזאת לפאר את עולם התורה בחיבורים כה חשובים ומועילים ממלאת קנאה את לב של כל מי שמכבד את התורה. אך לא פחות אני מקנא בו על עוז הרוח של מסירות נפש על שמירת התורה והיהדות שהיתה לו בגלות סיביר. זו לא היתה רק גלות לגוף, כי-אם גלות מרה וקשה שמרוקנת מהנפש את דם התמצית וחלב האם, ובכל זאת הוא מסר שם נפש, כידוע, בשביל לא לעבור על דבר עבירה, ונותר איתן באמונתו ובטחונו בבורא עולם. בזאת מקנא אני".
חינוך מהבית
ככלל, היה הרב שך מעודד לדבר עם הילדים בבית על המושג של 'מסירות נפש', להחדיר להם מקטנותם שעל קידוש השם מוסרים נפש. לא רק בכדי שאם יזדמן להם למסור נפש שידעו את שלפניהם, אלא כדי שיסתכלו אחרת על עצם החיים; שיתחנכו שלכך אנחנו חיים. שידעו מה העיקר ומה הטפל, ויחדירו להכרתם שכל מטרת החיים היא לעשות רצון השם.
הכרתי יהודי גדול כאן בבני-ברק שזכה לחינוך כזה מילדותו, ואכן הגיע לדרגות גבוהות. כוונתי למשפיע הצדיק רבי סנדר ארלנגר זצ"ל, שרבים התחזקו ממנו ונהנו ממנו עצה ותושיה. הוא היה ממתפללי בית הכנסת 'לדרמן', וזכינו לראות את תפילותיו המשתפכות לפני בוראו והלוהטות בלהט אש קודש. ראינו את דקדוק ההלכה שלו, את הקדושה והיראת-השמים שהרגישו בסביבתו. תמיד אמרו לי שמי שהכיר את אביו הגדול המקובל הצדיק רבי חיים אריה זצ"ל ידע שיש לכל זה שורשים. רבי סנדר היה צדיק בן צדיק.
אביו היה אדם גדול מאד מלוגאנו שבשוויץ. הסבא רבינו ה'סטייפלער' זצ"ל היה מכנה אותו ה'בעל מקובל'. בצעירותו הוא היה תלמיד-חבר של ראש הישיבה רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל בשנים שבהן חנה בשוויץ לפני שעלה ארצה, וכבר אז היה בעל דרגה גבוהה מאד.
תרגילים של מסירות נפש
ידוע הסיפור שבהיותו בן שמונה-עשרה או תשע-עשרה שאל את רבי אהרן לייב לאיזו מדריגה ותכלית עליו לשאוף להעפיל ולהגיע, ורבי אהרן ליב השיבו שכתוב בספרים שסוף מדרגות האדם הוא להיות מרכבה לשכינה. וכששמע זאת רבי חיים אריה מרבו קיים בעצמו ללמוד על מנת לשמור ולעשות ולהוריד הכל מעולם המחשבה והדיבור לתוך עולם המעשה. הוא השתוקק כל ימיו מתי יגיעו מעשיו למעשה אבותיו אברהם יצחק ויעקב שעליהם אמרו חז"ל: "האבות הן הן המרכבה" (בראשית רבה מז, ו).
סיפרו עליו כעל בעל דרגות נשגבות כבר מצעירותו ממש. אחיו רבי אברהם ארלנגר זצ"ל, בעל ה'ברכת אברהם', סיפר שכבר בהיותו בחור היה צם תעניות מערב שבת לערב שבת, ותענית דיבור היה נוהג מתחילת הזמן ועד סוף הזמן.
רבי סנדר סיפר שבתור ילדים אביהם רבי חיים אריה ערך להם 'תרגילים' של מסירות נפש. היה יוצא איתם ליער, מושיב אותם על נקיקי סלע בין העצים והשיחים, ואומר להם: "הנה כעת תציירו למול עיניכם אש ענקית בוערת למולכם, וניצבות בפניכם שתי אפשרויות: או לעבור עבירה ולהמרות פי השם חס ושלום, או לקפוץ לתוכה ולמסור נפש למען קדושת השם יתברך, ואתם בוחרים באפשרות השניה!"… הוא רצה לפתח בהם את הנכונות למסירות נפש, לדעת לעת הצורך אף למסור את הנפש על קידוש השם, אך בעיקר לעורר תשוקה לחיות על קידוש השם. לתת את הלב והנשמה להשם יתברך. הציור הדמיוני של עמידה מול האש מחדירה בילד הכרה שחוץ מרצון השם אין כלום.
מהי מסירות נפש?
אמרנו כמה פעמים, שאמנם "מסירות נפש" ברמה הגבוהה היא עשיית רצון השם תוך כדי סיכון החיים, או ללכת בעיניים פקוחות למיתה בעבור קיום רצונו, אבל חז"ל כינו "מסירות נפש" גם מעשים חריגים שאדם מוכן לעשות מלב בוער, כמו לספוג בזיונות או מאסר או הפסד ממוני, או אפילו להגיע למצב של חוסר נוחות וקושי. זה גם סוג של מסירות נפש.
אחד ממוסרי התורה הגדולים של הדורות האחרונים ראש הישיבה רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל הביא לכך ראיה חזקה מגמרא במסכת ברכות (כ.): רב פפא שאל את אביי מדוע דורות הראשונים זכו שקרו להם ניסים ואילו הדורות האחרונים אינם זוכים לכך. ואביי השיבו שבדורות הראשונים היו מוסרים נפש על קדושת השם בכל ענין, אפילו בדבר שאין בו חיוב מסירות נפש, ולכן התנהגו איתם משמים שלא כדרך הטבע, ואילו אנחנו שלא מוסרים נפש על קדושת השם לא זוכים לכך.
מביא אביי דוגמא למסירות נפש של דורות הראשונים. רב אדא בר אהבה, שהיה בדור הראשון והשני לאמוראים, ראה בשוק אשה כותית לבושה ב"כרבלתא" [רש"י מפרש בגד חשוב, והערוך מפרש בגד אדום. אך על כל פנים מדובר בבגד שבנות ישראל נמנעו מללבוש מטעמי צניעות]. הוא חשב שהיא בת ישראל, ולכן ניגש וקרע את הבגד מעליה. לאחר מעשה התברר לו שהיא כותית, ושילם לה ארבע מאות זוז.
שאל רבי שמואל, וכי לזה ייקרא מסירות נפש? הוא עשה למען כבוד השם מעשה שלבטח לא היה נעים ולא מכובד לעשות במעמדו, אבל איפה יש כאן מסירות נפש?
אלא, אמר רבי שמואל, מסירות נפש היא עשיית דבר שנוגד את טבע האדם. אמוראים קדושים אינם קורעים בגדי נשים בפרהסיא… אלא שכבוד השם והקנאות לנושא הצניעות בערו ברב אדא וגרמו לו להתעלות מעל טבעו. זו 'מסירות נפש'. ובתמורה, הקדוש ברוך הוא משנה אף הוא את הטבע לאנשי אותו דור ועושה להם ניסים.
('לעשות רצונך')