הרב ישראל ליוש
"וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים…" (שמות ל"ה, ל"א)
הבה נתבונן באחת האמירות החשובות שאמר משה רבינו לבני ישראל במלאכת המשכן: "ראו" – הקשיבו היטב – "קרא ה' בשם בצלאל בן אורי… וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה…" מה כה חשוב באמירה הזו? מה המסר שרצה משה רבינו להעביר לעם ישראל בכך שה' קרא לבצלאל ומילא אותו ברוח אלוקים, בחכמה, בתבונה ובדעת? ובכלל, מה זה 'רוח אלוקים'… זה עוד משהו, מלבד החכמה, התבונה והדעת שהוא נתן בליבו…?
הדברים מתבארים היטיב עפ"י דברי הרמב"ן (לעיל לא ב), הנה עם ישראל היו פרוכים במצרים בעבודת חומר ולבנים, וידיהם הורגלו לעסוק במעשה טיט ורפש, ולא עסקו כלל באומנות דקה ויפה כמלאכת כסף, זהב וחרושת אבנים טובות, וא"כ איך ימצא בהם אדם חכם שיידע לעסוק במלאכות אלו: כסף, זהב, חרושת אבן ועץ, מעשה חושב, רוקם ואורג…? ואף אם נמצא מי שלמד חכמת מלאכה אחת, הרי לא ימצא מי שילמד את כל החכמות ויהיה בקי בכל האומנויות כולן…
אלא, קורא הדורות מראש ידע שירצה לעשות משכן במדבר, תיכף אחר יציאת עם ישראל ממצרים, על כן מילא את בצלאל ברוח אלוקים לדעת את כל המלאכות, ולהיות בקי בכל האומנויות, על כל סוגיהן…
ולא רק בצלאל זכה בחכמה ממרומים, התורה מספרת שה' נתן חכמה בלב כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, וגם עליהם כותב הרמב"ן (לה כא) שהרי לא היה בהם מי שלמד את המלאכות הללו ממלמד, או מי שאימן בהן את ידיו, ובכל זאת הוא מצא בטבעו שידע לעשות את המלאכות הללו, ויגבה לבו בדרכי ה', לבוא אל משה רבינו לומר לו: "אני אעשה כל אשר אדוני דובר…!"
זהו המסר האדיר שרצה משה רבינו להעביר לעם ישראל, שאף שבדרך הטבע, בצלאל ושאר עושי המלאכה לא היו אמורים להבין במלאכות מעין אלו, מ"מ קורא הדורות מראש מילא בלב בצלאל, מעל דרך הטבע, רוח אלוקים להבין במלאכות אלו, וגם חלק נבחר מעם ישראל מצאו בטבעם ידיעה על טבעית, ובגבהות לב מיוחדת נטלו על עצמם את ההתעסקות במלאכת המשכן.
רוח אלוקים
זהו 'רוח אלוקים', ידיעה וחכמה על טבעית, הניתנת לאדם לא ע"י לימוד והתנסות, אלא מתנת קל היישר ממרומים, למי שיש בו שאיפה ורצון לדעת ולעסוק בעניני הקודש. בעלי 'נשיאות לב', אלו מי שליבם גבה ללכת בדרכי ה', וזיהו את הידיעה והחכמה העל טבעית שנטע ה' בליבם.
מרנא ה'חפץ חיים' זי"ע כתב בספרו 'תורת הבית' (פרק ז') שדבר זה שייך בכל ענייני הטוב, בין בעניני הפעולות ששייכות לעניני הקודש, שצריך להתבונן איך לעשותה, ובין בעניני לימוד התורה. אם אחד יסכים בדעתו להשתדל להיות בקי באיזה סדר גמרא וכדו', ויראה ללמוד ולחזור כמה פעמים, או לברר איזה הלכה בתורה ומתייגע בה, בודאי הקב"ה יתן לו דעת בלבבו, ויעזרהו להוציא מחשבתו לפועל. וכל זה הוא בכלל מה שאמרו חז"ל: 'כל דבר שמסרו בת דין נפשם עליה, מתקיימת בידם', וענין זה שייך אפילו ליחיד…" עכ"ל.
הבכיות בארון הקודש
רוח האלוקים לה זכו בצלאל ומי שנשאו לבו לקרבה אל המלאכה, זו גם הרוח לה זוכים מי שלא ניחנו בכישרון רב, ובכל זאת עמלים והוגים בתורה, והתוצאות מדברות בעד עצמן… הם תלמידי חכמים מופלאים, בקיאים היטיב בכל מה שהם לומדים, ויש בידם קנין נצח בחלקי התורה, עליה עמלו והגו בכל אונם וכוחם…
מידי דברי בתופעה מופלאה זו, אני נזכר בתלמיד ישיבתנו, ישיבת 'אהבת אהרן' למתחזקים ובעלי תשובה, שלא התברך בכישרונות מיוחדים כלל וכלל, בלשון המעטה, אבל חשקו בתורה היה רב. הוא לא ויתר על אף מילה ושורה בגמרא, וכל אחת מהם נקנו לו בקושי רב. הוא עבר מחברותא לחברותא, שאל כל תלמיד שעוד היה מוכן לענות לו, לפי קצב ההבנה שלו, ולא ויתר… הוא למד דף ועוד דף, הקשיב לשיעור ועוד שיעור, בתחילה הבין רק חצי מהקושיא הראשונה, בהמשך הבין עוד קצת, אבל כל זה לא מנע ממנו להמשיך… כל רואיו, הרבנים והאברכים, לא הבינו כיצד אינו נשבר, אך הוא בשלו, עמל ועמל שואף ומבקש, מתייגע עוד ועוד…
פעם בשעת לילה מאוחרת, הזדמן לי להיות בקרבת הישיבה, החלטתי לבקר את הבחורים ולראות מה מעשיהם בשעה זו של היממה. בדרכי לקומת הישיבה, נכנסתי לבית מדרש של חסידות קרלין השוכן באותו מבנה, בקומה הראשונה, והנה אני רואה בחור עומד סמוך לארון הקודש ומתפלל בכוונה גדולה. התקרבתי לארון הקודש וגיליתי שזהו הבחור המדובר, השקדן, העמל. כמובן לא הפרעתי לו באותם רגעים, אך למחרת ניגשתי אליו ושאלתי אותו לפשר תפילתו… מעיק לך משהו…? מישהו בבית לא מרגיש טוב וזקוק לתפילתך…? – התעניינתי בזהירות וברגישות.
"לא… ברוך ה' כולם בריאים ושלמים" – ענה לי הבחור – "דבר אינו מעיק עלי, אני פשוט מתפלל שאזכה להבין את הגמרא טוב יותר…"
בהמשך הבנתי שמלבד מה שראינו, עמל רב ויגיעה עצומה, הוא אף השקיע בתפילה לאדון החכמה שיזכה אותו להשכיל ולהבין את דברי תורתו…
ותפילותיו ועמלו לא היו לשוא, הוא המשיך לשקוד שנים רבות בישיבה, ולאחר מכן עוד כמה שנים בישיבה חרדית, וכיום הוא ראש כולל להוראה, מו"ץ ופוסק הלכות בקהילתו. מכיריו היום, לא יאמינו שבתחילת דרכו, ראשו היה חלש, והוא נאבק, פשוטו כמשמעו, על כל מילה ושורה בגמרא, ומי בכלל חשב על הבנת תוס' ודברי ראשונים. וכיום, כאמור, הוא תלמיד חכם ומרביץ תורה והלכה לשומעי לקחו…
אין זה אלא 'רוח אלוקים' לה הוא זכה משום שנשאו לבו לקרבה אל המלאכה. הקשיים לא הרתיעו אותו, הוא לא נכנע לראשו החלש, ולא הכתיר עצמו בסטיגמות שרבים ניסו לענוד לו… הוא עמל נגד הטבע והוא זכה לחכמה מעל לדרך הטבע…
תלמיד חכם מעל הטבע
כיוצא בדבר, מובא בספר 'ילקוט לקח טוב' (פ' כי תבוא) את שסיפר הגאון רבי דב יפה זצ"ל: מעשה בתלמיד אחת הישיבות הגדולות שלא נתברך בכשרונות מעולים. במשך שנים אחדות ניסה הבחור את כוחו בלימוד, ולאחר שלא ראה ברכה בלימודו נשבר, עזב את הישיבה והלך לעסוק בהוראה.
יום אחד נתגלגל לידו מאמר של הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל העוסק בדרכי הטבע, בו הוא מסביר שבאמת אין הבדל בין נס וטבע, וגם מה שנראה כטבע גמור, יכול להשתנות ברצון הבורא. עיון מעמיק בדברים העניק לו הסתכלות מחודשת בסוגית ההצלחה ואי ההצלחה בלימוד. לאור זאת אמר הבחור לעצמו: "אם כך, העדר הכשרון שלי לא צריך להיות מונע ומעכב את ההצלחה, אמנם כשרון הוא מציאות טבעית, אך לפי דברי הרב דסלר ההצלחה אינה תלויה דווקא בסיבה הטבעית, אלא הכל תלוי ברצונו של הקב"ה…"
מכך הסיק הבחור שעליו להמשיך ולהשתדל בלימודים ביתר שאת וביתר עוז ולבטוח בה' שיאיר את דרכו וישלח לו ברכה והצלחה. הוא חזר לישיבה והחל ללמוד במרץ ובשקידה. כמה פעמים ביום היה משנן לעצמו פסוקים המדברים בענין הבטחון, ורק קיווה להצלחה, והיא אכן לא איחרה לבוא. העמל נשא פרי ותוך זמן קצר, לפי עדות רבותיו, ראו בו שינוי של ממש… כיום, סיים הגר"ד יפה, הוא תלמיד חכם חשוב ומרביץ תורה באחת הישיבות.