בני המשפחה ביקשו מהרוקח מלבד התרופה גם חומר שישמש כרעל עכברים שסבלו מהם באותו הזמן, וכמקובל בימים ההם לרכוש אותו בבית מרקחת

הרב אברהם פוקס

"וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת" (שמות ל"א, ט"ז)

אחד הספרים המפורסמים ביותר בדורנו על הלכות שבת הוא הספר "שמירת שבת כהלכתה" של הרה"ג רבי יהושע נויבירט זצ"ל, בהקדמה לספרו מובא מה שסיפר הרב נויבירט, שהסיבה להוצאת ספרו זה היא, שלאחר שעבר את השואה הנוראה ועלה לארץ ישראל באוניית מעפילים, נאלץ לעלות עליה בשבת קודש מחמת חשש לפיקוח נפש והדבר ציער אותו במיוחד, כיון שכל שנות המלחמה הקשה הצליח לשמור מצוות עד כמה שאפשר ובמיוחד שבת קודש, ואיך יתכן שדווקא עכשיו לאחר המלחמה שיצא לחרות יחלל את השבת, וקיבל על עצמו שה' יזכה אותו ויעשה משהו עבור השבת וכך עלה הרעיון לכתוב ספר על שמירת שבת.

ואכן הקפדתו של הרב נויבירט על שמירת שבת גם הצילה אותו מסכנת מוות. היה זה כאשר לא חש בטוב והרופא נתן לו מרשם לתרופה. בני המשפחה ביקשו מהרוקח מלבד התרופה גם חומר שישמש כרעל עכברים שסבלו מהם באותו הזמן, וכמקובל בימים ההם לרכוש אותו בבית מרקחת.

בליל שבת רצה הרב נויבירט לקחת מהתרופה שנתן לו הרופא ומצא שטעמה מר והחליט לא לקחתה בשבת משום עונג שבת אלא רק לאחר השבת, למחרת כאשר הרופא ערך אצלו ביקור נוסף, התברר שהרוקח טעה והחליף בין התרופות, את רעל העכברים רשם כתרופה למיחושים ואת התרופה רשם כרעל עכברים, ובזכות הקפדתו על שמירת שבת בדקדוק, השבת שמרה עליו והצילה את חייו.

 

ביקשתי מאבא להטות את המסלול לאותה קהילה מדוברת, כפי שייעץ לנו אותו יודע דבר. הייתי בטוח שהמסע יוכתר בהצלחה, כפי שקיווינו, אך אבא היה נחרץ בדעתו – 'איננו הולכים לשם'

"לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם" (שמות ל"א, ט"ז)

בשיחה שקיים עם 'יתד נאמן', סח הגאון רבי ברוך נויבירט שליט"א, ראש ישיבת 'נתיבות חכמה' – "נסענו עם אבא לאחת ממדינות דרום אמריקה, לצורך גיוס כספים להחזקת הישיבות שבראשותו. בכל מקום אליו הגיעה השמועה על בואו של מחבר 'שמירת שבת כהלכתה', התקבלנו באהדה ובמאור פנים.

"באחת הקהילות, סיפר לנו אחד היהודים האמידים בתום לב, כי כדאי לנו לסור לאחת הערים הסמוכות, שם הספר 'שמירת שבת כהלכתה' הינו קודש קודשים ממש, והיהודים האמידים שבה, ישמחו לסייע ולעזור למחברה הדגול, שמצילם מדי שבת מאיסורי השבת.

"שמחתי על הידיעה, וביקשתי מאבא להטות את המסלול לאותה קהילה מדוברת, כפי שייעץ לנו אותו יודע דבר. הייתי בטוח שהמסע יוכתר בהצלחה, כפי שקיווינו, אך אבא היה נחרץ בדעתו – 'איננו הולכים לשם'.

"אני בתמימותי שאלתי: 'מדוע לא?'

"ואבא זצוק"ל השיב: 'אינני רוצה ליהנות מכספי 'מעשה שבת', ואם בגלל הספר ושבחו נוכל לקבל כספים רבים יותר, זהו מעשה שבת שאין לי בו חפץ ותמורה'. השבתי לאב – 'הרי אנו לא נוטלים ולו אגורה אחת בעבורנו, כל הכסף כולו קודש להחזקת תורה, ולהרבות תורה בישיבות החשובות שהוקמו על ידו'. ואבא במבטו המיוחד משיב לי בפסקנות ובנחישות: "וכי תלמד אותי מהו לשם שמים?!".

 

וכך שר ההשכלה הרוסי התלוה אל רבם של ישראל, ויחדיו פנו לרבי ישראל שהיה אז אברך – בשנות השלושים לחייו שייעתר לבקשה. – רבי ישראל שלל את הרעיון מכל וכל

"שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (שמות ל"א, ט"ו)

בהגדה לפסח 'והגדת' מובא מה שסיפר מגיד המישרים הנודע הגר"י גלינסקי זצ"ל: בשעתו, בקשו המשכילים לקעקע את חומת היהדות בליטא. מה עשו, יסדו בחסות – השלטונות "בית מדרש לרבנים" בו חנכו "רבנים" לעתיד לכפירה, וללעג לכל קודש. מובן שהמוסד רכש שם רע ואיש לא שלח לשם את צאצאיו. הוגיעו ראשיו את מוחם, כיצד יקנו לו הילה של יוקרה.

שמו של הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ"ל היה נערץ בפי כל, החליטו שאם יסכים להעניק חסות למוסד, לעמוד בנשיאותו שיקרא שמו עליו, לא יהססו ההורים לרשום אליו את הנערים.

גייסו את השלטונות לרעיון הנואל, ושר ההשכלה אובארוב נתן הסכמתו. יתר על כן: קרא למנהיג הדור הגאון רבי איצלה מוולוז'ין זצ"ל, ודרש ממנו לפעול בענין. רבי איצלה הסכים לכך, מהסיבה ההפוכה. סבר שאם רבי ישראל יעמוד בראש המוסד יחולל בו מהפכה ברוכה. יפטר את המורים הכופרים, יבחר במורים יראי שמים, וישפיע בדמותו הכבירה וביראתו הקודמת חכמתו העצומה על החניכים.

וכך שר ההשכלה הרוסי התלוה אל רבם של ישראל, ויחדיו פנו לרבי ישראל שהיה אז אברך – בשנות השלושים לחייו שייעתר לבקשה. – רבי ישראל שלל את הרעיון מכל וכל. הוא סבר שהמוסד רקוב מיסודו, ומינויו רק יתן גושפנקא לשחיתותו, כחותמת הכשר למוצר טרף. וכדי שלא להתגרות במלכות מצד אחד וגם לא להיות תחת מרות גדול הדור בליטא שחיבב את הרעיון, ברח לעיר הנמל ממל שבצפון גרמניה.

המצב הרוחני של הקהילה היהודית בממל היה בשפל המדרגה. יהודים הגיעו לשם כדי להתערות בחיי הכלכלה, וכלכלת העיר סבבה סביב הנמל הגדול. פריקה וטעינה, יבוא ויצוא. הנמל עבד ששה ימים בשבוע, ושבת ביום ראשון, יום השבתון של הגויים. ועסקי היהודים עשו שבתם חול, רחמנא לצלן.

ידע רבי ישראל שלא יעלה בידו לשכנעם לסגור עסקיהם [כעשר שנים מאוחר יותר, כשהגיע לממל לתקופה ממושכת, עלה בידו לפעול לסגירת כל עסקי היהודים בשבת]. עבדו ביום ששי כרגיל, סגרו עסקיהם עם ערב והחליפו בגדיהם, ובאו לבית הכנסת לקבלת שבת. שבו לקידוש וסעודת שבת, ולמחרת השכימו ליום מסחר רגיל!

ביקש רשות הדיבור בין קבלת שבת לערבית. עלה ואמר: "טאייערע ברודער", אחים יקרים, הרי כולנו יהודים, וכולנו מאמינים, וכולנו רוצים לשמור את התורה. והראיה, שאתם כאן. שלאחר יום עבודה מפרך ומתיש התכנסתם לקבלת שבת חגיגית. אלא מאי, גדול ניסיון הפרנסה, ואינכם עומדים בו. לא אחווה דעתי, 'כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע' (יבמות סה:). אבל בדבר אחד תסכימו אתי – גם אם 'חייבים' אתם לפתוח את העסק, אין שום הכרח ואין שום היתר לעשן! אין שום היתר לכתוב, ולו אות אחת, במה שאינו נוגע לעסק. לפחות זה!".

"כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים" (ברכות ו:), הדברים היוצאים מן הלב נכנסו ללבותיהם, וקיימו וקבלו עליהם לשמור שבת כהלכתה, בכל פרטיה – מלבד בעסקיהם.

לא, לא היה לכך היתר. אבל כמה חלולי שבת נמנעו בעקבות אותה דרשה!

ובהיותי בארצות הברית, סיפר לי שם רב אלו שאלות מגיעות אליו. אחד טלפן, אביו נפטר, ועליו לשבת שבעה. אבל אינו יכול להשבית את העסק שבוע שלם. יאמר הרב, מה המינימום שעליו לשבת. והשיבו על אתר: המינימום הוא ארבעה ימים.

סבר וקיבל.

שמעתי ותמהתי: אני מכיר "שלושה ימים לבכי, שבעה להספד, שלושים לתספורת" (מועד קטן כז:). אבל ארבעה ימים, מה המקור?

הסביר לי: "הוא נפטר ביום רביעי". נו, אז מה? "שלפחות בשבת יהיה העסק סגור".

 

בתגובה, הרעים עליו ה'בן איש חי' את קולו: "כסבור אתה, שבספר תורה הנני משביעך? בשני לוחות הברית אשביעך! לך נא", פנה אל  השמש, "והבא הנה את שני לוחות הברית!"

"שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת" (שמות ל"א, י"ח)

בגיליון 'מאורות הדף היומי' הובא מעשה באדם קל דעת, שנתחייב שבועה בבית דינו של ה'בן איש חי' זצ"ל על הכחשה שהכחיש את בעל דינו, והבין ה'בן איש חי' בעין שכלו וחכמתו שזה המכחיש רוצה לישבע לשקר והצהיר על נכונותו המיידית להישבע.

בתגובה, הרעים עליו ה'בן איש חי' את קולו: "כסבור אתה, שבספר תורה הנני משביעך? בשני לוחות הברית אשביעך! לך נא", פנה אל  השמש, "והבא הנה את שני לוחות הברית!" מתחילה סבר קל הדעת, כי הרב מתלוצץ לו. אולם, משקם השמש והלך, הבין הלה כי יש דברים בגו, נחרד מאד ומיהר להודות. לבסוף שב השמש ובידו הספר 'של"ה' – שני לוחות הברית…

 

"אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ" (שמות ל', ל"ח)

בספר 'פניני  הגראי"ל' מסופר: שנים רבות היה מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל מבקש מאחד המקורבים אליו, שיבוא לביתו בהבדלה ויברך במקומו על הבשמים.

הלה חשב כי חוש הריח של הרב נחלש בשל זקנותו. עד שהרבנית גילתה לו את הסיפור האמיתי…

כשהיה רבינו בערך בן ארבעים שנה, הוא ביקר בשוויץ. בעברו ברחובות שוויץ הריח ריח קטורת של עבודה זרה. מרוב צערו על מכשלה זו – חלה רבינו.

הוא החליט להתחנן לקב"ה שיטול ממנו את חוש הריח, כדי שלא יכשל בו שוב. הוא התפלל על כך בדמעות יומם וליל…

באחד הימים כשחזר מהתפילה, בישר לרבנית באושר: "ברוך ה'! משמים קיבלו את תפילתי! אינני מריח דבר".

וכך מגיל ארבעים אין לו חוש ריח…