הרב צבי גטקר
"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ל', י"ב)
כיצד ניתן להשיא את ראשם של בני ישראל, לרומם את קרנם, וכבודם, ולהביאם אל היעוד הנכסף.
לשם כך הדרמנו אל המושב תפרח, בין משעוליו קיבלנו שני תובנות מקומיות, המרימים את ראשם של ישראל אל על. הסכיתו ושמעו, זכות שהיא חובה:
העשיר לא ירבה, מסביר ראש הישיבה הגאון רבי אביעזר פילץ שליט"א, רבים כל כך, עומדים להם בפינתם ומבקשים מאיתו יתברך, תורה וגדולה, שני שולחנות.
וטענתם בפיהם: רבונו של עולם, לבבי הרחב יוצא אל מצוקות עמך בית ישראל, כמה כואב אני את צער העניים והמיוסרים, כמה אני להוט באש בוערת לרומם את קרנה של תורה ויראה.
אך תתן לי עושר, ואוזיל ממוני אל נדכאי ונצרכי עמך הדווים. ריבוני וצורי – הבה לי עושר.
אך רוח הקודש לנגדם בשלוה טוענת, "יהודים יקרים, עושר אתם מבקשים, לחלקו חינם, לבזבזו לכולם?
"הלא עשירים אתם, הלא יכולים אתם להעניק אין סוף, ואין אתם מעניקים, ממה שיש לכם, מהעושר שבו התברכתם, אינכם מנדבים מספיק, אם כן, מדוע שעוד כמה מעות ישנו את טיבעכם, והנהגתכם?
עשירים אתם יהודים! מילה טובה שלכם, יכולה לשנות עולמות, לרומם לגבהים עדי עד, את שכניכם ומכריכם, את תלמידיכם וילדיכם, את בני ביתכם, הצמאים וכמהים למילתכם, לטיפוחכם.
האינכם רואים את קמלות הנפשות שסביבכם, האיך אתם עומדים מנגד? וכי חסרות בצקלוניכם מילים טובות?
ומי, איננו זקוק לפרגון, למילה טובה, ומחזקת.
מחמאות לר' לייזער
מספר הגרמ"א גולדבלט שליט"א, יצאתי מתפרח ועליתי אל בני ברק, נכנסתי אל מרן הרב שך, ראש ישיבת פוניבז' המעטירה ורבן של כל בני הגולה.
ושחתי את צערי וקשיי ההתחלה. כמה קשה להתנהל מול הבחורים, ועם שאר עניינים. היה זה אי אז, לפני למעלה מחמישים שנה. כשהכל לא היה 'סוגה בשושנים'..
הרב שך, הרים את עיניו הטובות, ועודדני, רומם את רוחי, ואמר לי: ר' משה אהרון, וכי הינכם חושבים שרק אתם צריכים עידוד, וכי הרב שך לא צריך עידוד?
מה נדמה לכם, שאחרי שיעור טוב, אין ר' לייזער שך מצפה ל'ישר כויעח'? לגוטע ווארט.
כולנו צריכים עידוד, וחייבים עידוד. פרגון, מילה טובה.
ולא רק אנחנו, המשיך הרב שך, אלא אפילו גדול שבגדולים צריך לעידוד.
בזמנו, כאשר הייתי אצל מרן הרב מבריסק, פעם אחת לאחר ש'הרב' הרצה בפני מחידושיו, הוא אמר לי בהאי לישנא, "מה אתם חושבים, שר' ועלועל, איננו צריך חיזוק, וכי אם אני מוסר שיעור, ואומר איזה 'חאפ' ברמב"ם, ומשום מה התלמידים לא מחזקים את ידי בסיום הדברים, ומשבחים את החידוש, ואומרים לי כי הוא היה "כפתור ופרח", וכי אני לא נעצר בגלל זה?
בוודאי שזה עוצר אותי. אני נעצר, וחושב לעצמי, ועלועל, אולי החידוש לא נכון דיו, אולי צריך לשנות את הדברים, הרי אף אחד לא הילל אותו, ולא יצא מגדרו למשמע הדברים…"
הנה לך, סיים מרן הרב שך, כולם צריכים עידוד, זה לא פחיתות, או חסרון.
הצד השני
אנחנו משקיעים ומתמסרים, וצריכים עידוד וחיזוק, ואם גדול שבגדולים כך, קטנים על אחת כמה וכמה.
עידוד רבותי, מילה טובה! אפילו השטן היה אומר מרן הגראי"ל שטיינמן, זקוק למילה טובה, למחמאה. הן מבואר בגמרא [ב"ב טז] שהוא נישק את מי שפירגן לו ואמר, 'שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו'.
ואם מלאכים כך, בני ביתינו, שאינם מלאכים, כמה הם כמהים, ובחיי נפשם הם המילים הטובות.
ואילו אנחנו מקמצים בהם, ומקצרים במקום שאמרו להאריך.
אפשר וצריך להתחזק בזה כל אחד ואחד, ועל כגון זה נאמר: וכל המרבה הרי זה משובח!
סיפר הגאון בעל 'ברכת מרדכי' זצ"ל, בצעירותי, כמו כלל הלומדים שבירושלים ומחוצה לנו, חיכיתי מחוץ לחדרו של הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר, ממתין לתורי להרצות בפניו מחידושי.
ובפנים קולות וברקים, יהודי תושב חו"ל, שלפי קולו ומראהו היה מבוגר ממני, הרצה בפני ר' לייזער יהודה מחידושיו, ועל כל דבר החל ראש הישיבה להתנצח איתו, והויכוח עלה עד לב השמים, כך דקות ארוכות, עד שנפרד ממנו ויצא.
כשנכנסתי, ראיתי את ר' לייזער יהודה יושב קורן, ואומר לי, ראית מי שיצא מכאן, אח, זה תלמיד חכם אמיתי, כבר הרבה זמן לא נהניתי לשמוע ראש ישר וסברות עמוקות כאלו.
שמעתי את השבחים, והמשכתי בחידושים שלי, אותם ראש הישיבה שמע, והנהנן לאות הסכמה, הוסיף וחידד, ושילח אותי לדרכי.
כשיצאתי ראיתי את אותו תלמיד חכם, חוזר לכיוון ישיבת מיר, כנראה היה לו להוסיף עוד דבר מה, לחיזוק טענותיו, ולנצח במלחמתה של תורה.
הסתפקתי אם לדבר עמו על מה ששמעתי עליו, וקצץ נבוכתי, בכל זאת הוא יכול להיות הרבי שלי, ואני אחמיא לו?!
אבל בכל אופן החלטתי לא למנוע ממנו את הטובה, עצרתי אותו, והתעניינתי לשמו, והסברתי לו כי כשנכנסתי אני אחריו, הרי שהשבחים שנאמרו בחדר היו יוצאים מגדר הרגיל.
אורו פניו
האורח בשומעו את הדברים, אורו עיניו וזהרו פניו, ואני לתומי חשבתי, אמר האיש, כי ר' לייזער יהודה ממש לא מרוצה מהדברים, הוא נלחם איתי כמו אריה. כל טענה שטענתי הוא תקף במלחמה עזה. ובטונים תואמים, בקולות וברקים, הייתי בטוח שהוא ממש לא מרוצה ממני ומדברי.
אכן, אישרתי, גם אני חשתי כך כששמעתי אתכם מהצד, אבל הנה ההיפך הוא הנכון, לרוב חיבת דבריכם ויושר סברותיכם התווכח וסחט מכם עוד חידוד ודקדוק.
הוא שמח, והמשיך לכיוון הישיבה. והעניין כאילו נשכח מליבי.
עברו שנים, הקמתי בס"ד את ישיבת 'עטרת ישראל' המעטירה, ומפעלותיה הכבירים, וכדרכה של הרבצת תורה החילותי מסובב אצל אחינו נדיבי הגולה.
והנה בבואי לאחת מקהילות דרום אמריקה, נכנסתי אל בית המדרש, ותיכף רב ביהמ"ד קם ממקומו, מיהר אלי וכיבדני כידיד ותיק.
כזו הכנסת אורחים לא הכרתי, והתפעלתי מטובו של הרב, וסגנון חסדו.
שתי מעטפות
לאחר התפילה הבעתי בפניו את תודתי על היחס הלא רגיל, בשונה מחוסר הנעימות שלא לומר ביזיונות שהיו מנת חלקי במקומות אחרים.
והוא ביטל את דברי במחי יד, "אין זה יחס לכל אחד, אתה באמת ידיד ותיק שלי, ויותר מכך, שלי ושל כולם כאן, שלך הוא!
מה? תמהתי עד מאוד, ממתי אנחנו מכירים?
הרב המקומי, שהתבגר מאוד מהסיפור בישיבת מיר, החל להזכיר לי, "אתה זוכר, פעם אחת אצל ר' לייזער יהודה", ותוך כדי שהוא מתאר את שאירע, הבנתי והושלמה לי התמונה.
כן, כן, אישר המארח, אני הייתי אותו אדם, ואני חייב לומר לך, שאחרי הוויכוח עם ר' לייזער יהודה, הייתי בחלישות הדעת אמיתית, והשבחים שאתה הערפת עלי בשמו, היו מים קרים על נפש מעולפת.
בכוח העידוד הזה חזרתי לארצי ולמולדתי, מעודד מכך שראש ישיבת מיר, סבור כי תלמיד חכם של ממש אני, וסברותי ישרות ונכוחות.
ובכוח זה, עמלתי ובניתי כאן את הקהילה המפוארת!
ולכן סיים הרב, מלבד מה שאני רגיל לתת למשולחים ומרביצי תורה שנמצא כאן במעטפה הזו, אני נותן לך מתת נוסף, כהכרת תודה עמוקה על הדלק וההנעה העצומה שהבערת בי באותה ההזדמנות. הוא סיים את דבריו ומסר לידי שתי מעטפות, שמלבד הכסף החשוב שהיה בתוכם, לימדוני פרק בכוחה של 'מילה טובה'. עידוד ופרגון.