"אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" (שמות כ"ח, ג')
השמועה מספרת מעשיה על בתו של רבינו זצ"ל, הרבנית בת שבע קניבסקי, אשת הגאון הקדוש הגר"ח שכידוע לבני דורינו, כל ימיו הינו מתמיד בסדרי לימוד כאחד מגדולי השקדנים בכל הדורות. אמנם בהיותו אברך צעיר התאוננה לפניו רעייתו שחפצה להמריצו ללמוד ביתר שאת ועוז ולבלי לתת לו לעזור לה מאומה ולהתערב בסדרי הבית ואמרה לו כי איננו לומד כל כך בהתמדה כפי שהורגלה לראות על אביה רבינו הגרי"ש.
ומה היה ההבדל ביניהם? הרי גם הגר"ח לא נקף אצבע בבית, לא בימי חול ולא בערבי שבתות, ולא התמצא מאומה מכל כלי הבית ופינותיו, כבור ועם הארץ ממש שלא ראה מימיו כלים שמשתמשים בהם בני אדם…
הרבנית התלוננה על כך שרבי חיים קורא לילדיו בשמותיהם, "אבא לא היה מבחין בנו בשמותינו, כי לא ידע לזהות…", כל כך היה פשוט לה שמי שטרוד אך ורק בשמעתתא, ולומד בהתמדה, אין לו רגע פנאי להשתעשע עם ילדיו, ואפילו אם רק יודע מה הם שמותיהם ולא מתבלבל, אות היא שאינו לומד די בהתמדה…
את שעת דמדומי חמה שבין הערביים לפני מוצאי שבת הקדיש הגרי"ש לילדיו, כשהוא מטייל עמהם בסמטאות ורחובות השכונה, אז שמעו ממנו דברי יראת שמים וחיזוק לתורה, וניתן להם להתקרב אליו ולמעלותיו. אולם בימות השבוע לא היה פנאי בסדריו להתעניין בהם וזוגתו הצדקנית ע"ה היתה שותפה מלאה לגדלותו, וסייעה בידו להתעלות כאשר נטלה על עצמה את העול כולו והסירתו ממנו.
אכן בסגולתו עלה ונתעלה בימים אלו על כל בני גילו וניצל כל רגע יקר לתורה.
לאכול במסדרון
מענין זה ראוי לצטט לשון עדות שנמסרה מפי בתו הרבנית קניבסקי ע"ה: "אבי אף פעם לא ישן אחרי השעה 2 בלילה! בשעה 2 בדיוק הוא כבר יושב ולומד ליד הגמרא, בקביעות. יותר מזה, כשהיינו ילדים, הוא לא הכיר אותנו כלל. לא דיבר אתנו מטוב ועד רע. רק פעם אחת בשבוע, בשבת אחרי הצהרים כאשר לא יכול היה ללמוד מתוך ספר כי היה חשוך ולא השתמש בחשמל, היה יוצא לטיל, ואז היתה תורנות בין הילדים מי נלוה לאבא. ואז, שלא תחשוב שהכוונה שהוא דיבר אתנו, הוא עצמו חשב כל העת בלימוד, אבל היה זה כבוד של הילד ללכת עם האבא".
אחד הסיפורים הידועים מאז על הרבנית ע"ה, נסובים על רבי אריה לוין זצ"ל שנהג לפקוד את בית בתו הרבנית אלישיב בשנים שהילדים היו קטנים, ולעזור לה בפרטים קטנים שנזקקה להם, כדי שבעלה, חתנו, יוכל להקדיש את מלוא זמנו לתורה.
והנה יום אחד שם לב בשעת הצהריים בעת שרבינו נכנס לביתו לסעוד את ארוחת הצהריים, שהרבנית מושיבה אותו בחדר המבוא ומגישה לו לשם את מנתו.
אחרי שעברו דקות אחדות והגרי"ש חזר לבית הכנסת לתלמודו, פנה האב רבי אריה לבתו בתוכחה, כי עליה לכבד יותר את בעלה, ולהגיש לו את ארוחת הצהריים בחדר הגדול הפנימי, בחדר שאוכלים בו בשבתות ולשם מכניסים אורחים, ולא להושיבו בחדר החיצוני.
שמעה הרבנית את דברי המוסר, ואמרה לו: אכן כך הנני נוהגת בדרך כלל, ודאי שאין זה כבוד התורה להגיש את ארוחת הצהריים בחדר החיצוני.
אולם היום יש סיבה מיוחדת. ואז הראתה לאביה כי כמה מילדיהם הקטנים שוכבים חולים בחדר הפנימי, את דבר מחלתם לא גילתה לבעלה כדי שלא יופרע מעיונו מחמת הדאגה לבריאותם. בחוכמתה הושיבה אותו באותו יום בחדר החיצוני, בידיעה כי לא ישים לב במיוחד לשינוי, ולא ישאל שאלות. וכך תוכל להסתיר ממנו את מצב בריאותם…
שלושה ניסיונות
בדומה לזה, סיפרה אחת השכנות, שפעם ראתה את פני הרבנית אלישיב מוטרדות, והתעניינה אצלה לפשר דבר. סיפרה לה הרבנית כי אחד מהילדים נזקק לעבור דחוף ניתוח "אפנדיציט", ואינה יודעת אם להכניסו לניתוח בבית חולים "משגב לדך" או בבית חולים "שערי צדק".
תמהה השכנה: מה הבעיה? בעלך יושב כאן בבית כנסת הסמוך, ב"אהל שרה", תשאלי אותו.
ענתה הרבנית: אם הוא ידע שהילד עובר ניתוח יבטל מלימודו כדי לקיים ביקור חולים, לדאוג לצרכי הרפואה. לכן איני רוצה להגיד לו כדי שחס וחלילה לא יתבטל מהתורה.
לאמיתו של דבר, בטרם הציעה לה השכנה לשאול את בעלה, כבר חשבה על כך הרבנית בעצמה, כי לא היתה לה ברירה. ואכן אחרי לבטים החליטה והלכה לעבר בית הכנסת "אהל שרה", ושם שמעה את נעימות קולו בלימודו, ומיד התחרטה על הרעיון להפריעו ולבטלו מלימודו ושבה הביתה. משהתרחקה שבו אליה הדאגות והספקות, ושוב החליטה שאין ברירה והפעם כן תפריע לו, ושבה על עקבותיה עד לפתח בית הכנסת שוב מששמעה את קולו לומד התחזקה בעצמה שלא להפריע לו… כך שלוש פעמים ניסתה, ואחרי כן החליטה באופן סופי שיעבור עליהם מה והיא לא תבטלו!
מותרות כמו מים חמים
כפי שראה כל מבקר בבית רבינו, הבית העתיק בן שני החדרים הכיל את משפחתו הברוכה עם שנים עשר ילדיו. והמטבח הקטנטן כסגנון שהיה רגיל לפני למעלה ממאה שנה מעיד על ההסתפקות במועט, ועל ההתרחקות ממותרות וחיי עולם הזה – כהכנה לחיי התורה.
מחוסר מקום במטבח הקטנטן, הועמד המקרר שנרכש לימים בתוך חדר השינה.
במשך שנים ארוכות לא היו צינורות הדירה מחוברים למים חמים, אירע גם שבקור הירושלמי קפאו המים שבברזים. בחיי הצניעות והדחק לא ראו צורך להתקין דוד מים חמים למערכת הצנרת, והדבר נחשב בעיניהם כ"מותרות".
כמובן שהצטופפו הילדים כמה במיטה אחת. וסיפרו, שמידי לילה כשהיה קם ללמוד היה מעביר בזהירות את אחת הבנות למיטתו שהתפנתה. שינת הילדים היתה ערבה עליהם, לקולו הרך שהסתלסל תוך כדי הלימוד כל לילה.
הגדולים מביניהם, כשבגרו מעט, עברו ללון בבית הסבא רבי אריה לוין, מחמת חוסר המקום אחרי הצטרפות ילדים למשפחה.
לא קיים בלקסיקון
מעולם לא שמעו בני ובנות רבינו אותו מבקש מהם דבר, ולו הפעוט ביותר. הוא לא גרס שיש להדר ולזכותם במצות כיבוד אב, ולבקש מהם דברים שיכול לעשות בעצמו, כגון נטילת ספר מהארון בחדר השני לעיונו, וכן כל דבר.
אמרו עליו: לא קיים באוצר המילים שלו "תביא לי"; "תעשה לי". כמה התאמץ לא להטריח אחרים בשום דבר ומתאמץ לעשות כל דבר טורח בחייו עבור עצמו. ואפילו בדברים שאין בהם ירחה כגון לקחת ספר, לא היה משתמש באחרים.
מספרת בתו הרבנית ישראלזון:
אבא זצ"ל היה חלוש ביותר ובריאותו תמיד היתה רופפת, לא זו בלבד שנולד בדרך ניסית אחרי שהרופאים התייאשו שיהיה להוריו בנים בני קיימא, ובברכת הסבא הגדול בעל ה'לשם' שבירך את בתו "יהיה לך בעזרת השם בן אחד, והוא יהיה לגדול בישראל". עוד בילדותו תכפו עליו מחלות שונות, ובקושי החזיק מעמד ויצא מהן. משום כך לא יצא בחברת אנשים וכל היום כילד וכבחור, רק ישב בבית ולמד בחברותא עם אביו ההומלער-רב, ומעבר להתמדתו ושקידתו – לא היה שייך שיעשה דבר פיזי בבית מרוב חולשה.
כל הווייתו היא ניסי ניסים, אריכות ימיו היתה בגדר מופת מעל דרך הטבע ממש. בילדותנו חששנו כל הימים שנישאר יתומות מאב… לא פעם ולא פעמיים ממש ראינו שאלו הם "הימים האחרונים" שלו… הרופא אהרונוב לימד את אחת הבנות הגדולות למדוד את הדופק של אבא כדי לעקוב אחרי מצב בריאותו, ובדרך קבע נשמעו פעימות הלב בהפסקות גדולות… לאדם רגיל יש בערך 55 פעימות בדקה, ואילו לו היו בערך 40… הפרופסור רחמילביץ' אמר עליו פעם שהוא יכול לצאת לטפס על הרים… כלומר אין סיכוי שאם ישמור על עצמו יתחזק ויתרפא.
כל דבר שמרו לאבא
עוד מספרת הרבנית ישראלזון תליט"א: הבית התנהל בצל הדאגה של האמא הרבנית ע"ה לשלומו ובריאותו. כל טוב לא נחסך מארוחותיו, עם העניות והדחקות ששררו כשבאופן קבוע לא אכלו בני הבית לשובע, ולא היה להם עוף אפילו פעם בשבוע… כל דבר טוב שמרו לאבא והגישו לאבא כדי שיהיה לו כח ללמוד תורה.
בלי שום גוזמה, ולא כמליצה, כל הזכויות של התורה של אבא מגיעים לאמא היא ממש מסרה נפשה עבור התורה הזו. את כל החיים הקריבה למטרה נעלית זו.
בכל פעם, במשך כל השנים, תמיד הודה לזוגתו על האוכל בדיבורים מחמיאים: "כסעודת שלמה בשעתו" וכיוצא… כל מעט לחם בשמן או נתח עוף זעיר היה סיבה להודות ולשבח, להכיר טובה על הדאגה! מעולם לא שמעו מפיו מילה על האוכל, שמא חסר לו משהו או לא טעים… על הכל הודה והכביר במילים, "כל טוב ארץ מצרים…".
רענן כנער צעיר
באופן מפליא, בניגוד לחולשתו – כשהתיישב ללמוד – וכל הזמן רק למד ולמד – היה רענן כנער צעיר ובריא. כך עד היום. יתכן שהוא נראה "שקוף" מרוב חיוורון וחולשה, אבל כשמתיישב ללמוד בשתיים וחצי בלילה קולו רם חזק ועירני.
כששאלו אותו דבר מה מצרכיו הגשמיים הוא בקושי היה נשמע מרוב תשישות. אין לו כח לזוז ולא שמע כל כך טוב, וכשנכנס מישהו בשאלה הלכתית הוא מיד קלט את המדובר ובלי מחשבה הרצה תשובה ברורה בקול בוטח וצלול…
האמא הרבנית הרי לא היתה יכולה לדעת מה שיהיה ממנו, לאיזה גדלות שיצמח ויגיע בתורה. בכל זאת מהיום הראשון היתה לה מטרה אחת ומשימה יחידה: להביאו לידי לימוד תורה בישוב הדעת ומתוך חוסר עול. בטבעה היתה ממש הפוכה ממנו. פעילה מאוד, טורחת ועובדת קשה ביותר, בעלת שיחה קולחת וקשרים רבים. והכל הקריבה למענו שיוכל ללמוד בשקט כהרגלו.
היא היתה מספרת כי אחרי שנפגשה עם הגרי"ש לפני הנישואין ממש לא אבתה להתחתן עמו מרוב שתקנותו ועדינותו, אלא שאביה רבי אריה זצ"ל אמר לה: "עוד תראי…".
חדר ב'מלון רייך'
בבית לא עשה כלום, גם לא לכבוד שבת או יו"ט. הקפיד לעשות דבר מה בעצמו לכבוד שבת, ודבר זה היה רק לצחצח את נעליו. (פעם בסוף שנות התש"ל הגיע יהודי אמריקאי וביקש מהרבנית את הזכות לצחצח את נעלי הגרי"ש, ענתה לו הרבנית שדבר זה הוא מקפיד לעשות בעצמו… ביקש הזר שיודיעו לו כאשר לרבינו לא יהיה כח לצחצח נעליים; "חס וחלילה" ענתה לו בחרדה, "השם יעזור שתמיד יהיה לו כח"…).
בימי העבודות והטירדה שלפני ערב פסח, היתה הטירדה בבית הקטן כפולה ומכופלת… הסבא והסבתא; ההורים; הילדים – כולם צפופים כאן כל השנה, וקשה לנקות בכזו צפיפות. מה עשתה הרבנית עם בעלה הגדול?
שכרה לו חדר ב"מלון רייך" שבשכונת "כרם", כדי שלא יופרע בלימודו מהעבודות שסביבו. בקשת עזרה ממנו, הס מלהזכיר בכלל.
סבא אבהי
מרוב עדינותו ושתיקתו המולדת, שבכך ההתמדה והשקידה בתורה מצאו את מקומם בו בטבעיות; לא היו הילדים ניגשים אליו כשרצו דבר. אבא לומד ולומד… לא ראו דבר אחר, אבל לא חסרה בבית דמות אבהית: הלא הם גרו בבית זה יחד עם הורי הגרי"ש, עם ההומלער-רב והסבתא.
ההומלער-רב היה שונה בתכלית באופיו מבנו רבינו. הוא היה יוצא בין הבריות, אומר שיעורים ושיחות לרבים, ואף נשים רבות היו באות לעזרת הנשים לשמוע את דברי מוסרו וחיזוקיו המעוררים וחודרי הלבבות. גם בבואו הביתה היה מעורה בכל הנעשה. הוא היה מכבד את כלתו הרבנית מאוד, וכשילד רצה ממתק, ביקש ממנו…
בלילות שבת קודש היה ההומלער-רב מברך את "ברכת הבנים והבנות" לנכדים… סיפרה אחת משומעי לקחו הקבועות של ההומלער-רב לאמא: היום בבית המדרש הודה הרב בשיחתו לריבונו של עולם על השמחה השוררת במעונו בהולדת הנכדה החמישית, אבל ברגישותו הוסיף: "היא [היולדת] היתה שמחה יותר בבן זכר"…
בעתות שכאלו, כאשר שכבה זוגתו הרבנית בבית כיולדת, היה הגרי"ש בעצמו 'נושא בעול הבית' כדי לאפשר לה לנוח. בכל בוקר היה פורס 2 פרוסות לכל ילד, ואם היה גם חלבה היה נותן מעט "חלבה'לה". והוא היה מוביל את הילדים לגן או לביה"ס, ומשם הולך לבית המדרש "אהל שרה" ללמוד…
(מתוך 'השקדן', בשינויי עריכה קלים)