"וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות כ"ט, מ"ד)
"ובל אשכח עובדה שהיתה לי אתו [עם מרן החזון איש זצוק"ל], שיום יום דיבר על לבי: 'עליכם החיוב לבנות'. [ישיבה] ואני הייתי משתמט מזה בטענה, כי אין בכוחי להעמיס על שכמי דאגות ממון וירא אני כי לא יעלה בידינו. אז אמר לי בתקיפות: 'מה אתם רוצים? רואה אני כבר בנין של ב' קומות עומד לתלפיות'. כשראה שאף על פי כן לא נעשה רצונו בזה, בא לביתי ואמר שאינו זז מכאן עד שנקנה המגרש, והלך אתנו למוכר ובנוכחותו נגמר הקניין. וגם כן השלים מכספו החסר לנו"…
כך. במילים אלו מתאר רבינו את שלבי ההקמה של בניין 'ישיבת חכמי לובלין' המתנוסס עד ימינו אנו לתפארה, בלב שכונת 'זכרון מאיר' בבני ברק, כאשר מי שדחפו בפועל למלאכת ההקמה הקשה והמפרכת, היה לא אחר מאשר פאר הדור והדרו, מרן החזון איש זצוק"ל, שאף נידב מכספו וסייע בידי רבינו לרכוש את המגרש הראשון למבנה הקבע של הישיבה,
מצרך נדיר
בני ברק הייתה מושבה זעירה מלאה תלוליות חול ועפר, לצד מתי מעט בתים חד או דו קומתיים הבנויים בתפזורת. חלקות חקלאיות בהן עמלו לפרנסתם תושבים ישרי דרך, הקיפו את העיר מכל עבריה ואף חדרו לתוכה פה ושם. המסחר בעיר היה זעיר וכלל מספר חנויות מרכול, בתי חרושת ובתי מלאכה בהם עסקו תושבי בני-ברק.
היו אלו ימים של מתח תמידי מצד השכנים הערביים שלא ראו בעין יפה את ההשתלטות היהודית. תקריות איבה רוויות אלימות העיבו תדיר על אורח החיים, וכך גם אווירת הלחימה ההדדית בצל המדינה שבדרך. נתונים אלו לא הוסיפו כמובן לצמיחת האזור ולשגשוגו הכלכלי.
מה גם שהעולם עדיין טרם התאושש מהמשבר הכלכלי החמור שנוצר בעקבות מלחמת העולם השניה שפגע פגיעה אנושה בחיי המסחר והכלכלה בכל רחבי תבל. המאפיינים הבולטים של התקופה היו דוחק ומחסור. מצרכים לא היו מעולם בשפע, בהם גם כאלו חיוניים. שלא לדבר על פריטים פחות הכרחיים שלא היו כלל בנמצא. כמעט כל בית ומשפחה למודים היו כיצד להתמודד באופן יומיומי עם חיי דלות ומחסור, ולהצטמצם בהתאם לקיים. אלו היו החיים אז.
גל-עד והמשך
על רקע חומרי עגמומי וקודר זה, נקל להבין כי הקמתה של ישיבה בימים ההם, לא היתה מסע תענוגות. אפילו בחורים ובני נוער היו אז מצרך נדיר למדי. כך שעל שכבת הגיל הישיבתי, התחרות היתה גדולה בין הישיבות הספורות שהיו אז בארץ ישראל.
אולם לרבינו היתה אז מטרה נעלית שבדרכה לא עמדו כל שיקולים או אילוצים. הקמה מחדש את עולם התורה והחסידות שנחרב במלחמה, היא אשר עמדה בראש מעייניו, רבינו חפץ להציב נדבך נוסף של תורה וחסידות בארץ ישראל בדמות ישיבה שתישא את שמה של 'ישיבת חכמי לובלין' ותעמיד שם ושארית לישיבתו הגדולה של רבו המהר"ם שפירא זצוק"ל, וכמי שראה את עצמו כמצווה ועושה מפיו, להקים גל-עד והמשך לישיבה החרבה, דבק רבינו ביעד שהציב לעצמו וחתר כנגד הזרם בדרך להגשמת חזונו.
חמישה בחורים בעלי כישרון
ידיעה קטנה וצנועה באחד מעיתוני התקופה, בקיץ של שנת תש"ז, בישרה על פעמיה של הישיבה החדשה: "כפי שנודע לנו, יוקם בקרוב בזכרון מאיר, בנין מפואר לישיבת חכמי לובלין. לעת עתה שכרו בנין בן שתי קומות, ובימים הקרובים מתחילים הלימודים בישיבה זו תחת הנהלתו של גאון מפורסם"…
ואכן בשלהי שנת תש"ז הוקמה 'ישיבת חכמי לובלין' החדשה בידי רבינו. הישיבה התחילה בזעיר אנפין, בקושי מניין בחורים חבשו את ספסליה, אך אלו היוו את הגרעין הקטן והשורש האיתן אשר ממנו צמחו עדרים עדרים של תלמידים מופלגים בתורה ויראה לאורכן של שנים עד היום הזה. במהלך חודש תשרי תש"ח, מוצאים אנו הודעת עיתונות נוספת המספרת על פתיחתה של ישיבת חכמי לובלין בזכרון מאיר בבני ברק "בהנהלת הרב הגאון המובהק מהר"ש הלוי ואזנר", תוך שהיא קוראת ל"חמישה בחורים מצוינים בעלי כשרון, בגילאי חמש עשרה ושבע עשרה", להתקבל לישיבה "עם אש"ל מלא".
שלושה חדרים
הישיבה השתכנה לפי שעה בבניין דו קומתי ברחוב הלפרין 13. מבנה שנשכר לשם כך מיהודי שהתגורר אז בתל אביב והתפרנס ממקצוע החייטות. בקומה הראשונה בדירה קטנה התגורר רבינו יחד עם בני משפחתו, ואילו הדירה שבקומה ממעל יועדה עבור הישיבה, בה הרביץ רבינו תורה בפני קומץ התלמידים ששתו בצמא את דבריו. שלושה חדרים בלבד הספיקו להם. שני חדרים שדלת רחבה הפרידה ביניהם, הפכו לחדר גדול ע"י פתיחת הדלת, ואלו שימשו כאחד לתפלה ולימוד, כחדר שיעורים, ובזמני הארוחות גם כחדר אוכל, החדר השלישי שימש ללינה ולמשרד שלא היה כי אם פינת מכתבה קטנה. בימות הקיץ מזג האויר אפשר לבחורים להרחיב את מקומם, ושתי המרפסות הפכו גם הם למקומות לינה.
את ימי ראשיתה של הישיבה וחבלי הקמתה. ליוו מכתבי עידוד שכתבו גדולי הדור לרבינו, בהם הביעו את הערכתם והוקרתם על הקמת בית גדול זה. כך הגאון רבי זעליג בנגיס זצ"ל, ראב"ד ירושלים, מדבר נכבדות אודות ה"שמועה הטובה והשם טוב שזכתה ישיבת חכמי לובלין הנבנית על ידי ידידי וידיד נפשי הרב הגאון המופלג לתהילה בכל יקר וסגולה, גדול בתורה ומצוין ביראה כש"ת מו"ה ר' שמואל וואזנער שליט"א אשר וכה לשמש את הגאון הצדיק רבי מאיר שפירא זצ"ל שם בישיבתו בעיר לובלין.
מכתב תמיכה נוסף מאותם ימים נשלח אליו על ידי הגאון הגדול רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בו הוא מביע את הערכתו לישיבה המוקמת, ואת גדולתו של רבינו, שהיה אז צעיר לימים, להכירו ולהודיעו לרבים שיסייעו בידו בפעולתו הגדולה. הגאון מטשעבין, רבי דוב בעריש ויידענפלד זצ"ל, שיגר גם הוא לרבינו מכתב תמיכה בו כותב הוא: "הנה ישיבת חכמי לובלין בזכרון מאיר שעל יד בני ברק העומדת תחת דגל כבוד הרב הגאון הגדול ר' שמואל הלוי ואזנר שליט"א מפורסמת לשם ולתהילה"… בהוסיפו כהנה וכהנה להפליג במעלותיה.
מסירות נפש
בדברי ימיה של הישיבה אין התייחסות ארכיונית לתקופת הבראשית. לא נחגגו חגיגות ולא נישאו נאומים, לא נערכו טקסים ואפילו התייחסות ציבורית בעיתונות כמעט נעדרה. ולא בכדי. היה זה אחד הקווים שהנחו את רבינו לאורך כל שנות הנהגתו, להתרחק מאור הזרקורים כמטחווי קשת ולהימנע מכל פרסום שאינו נחוץ והכרחי.
תחת אחד השיחים רמז רבינו להגיונו זה, אשר נעוץ היה בעובדה פלאית שנשא רבינו בזיכרונו. היה זה לקראת חגיגת 'חנוכת הבית' של הישיבה בלובלין, שנקבעה לסוף חודש סיון שנת תר"ץ. הגאון רבי מאיר שפירא וצ"ל מתח במסע פרסום שטרם נשמע כמותו בעולם היהודי, במטרה לרומם את כבוד התורה ולומדיה עם ציון המאורע ההיסטורי של כינון הישיבה.
באותה עת נשאל על ידי רבו כ"ק האדמו"ר מטשורטקוב זי"ע, האם לא יהיה זה מן הראוי להפחית מן הפומביות ולחגוג את המאורע החשוב באופן צנוע יותר, מחשש לעינא בישא, בתמכו את יתדותיו בדברי חז"ל אודות לוחות הראשונות שנתנו בפומבי "לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו". השיב מהר"ם כדרכו בהתלהבות: "הן קורא הדורות מראש ידע כי ישראל עתידים לחטוא וכי הלוחות סופם להישבר, מדוע אפוא עמד ונתנם בקולות וברקים עד כדי כך שכל העולם שמע זאת? אלא, אותה שעה היה העולם שקוע באפילה גדולה מחמת עובדי האלילים של הדורות שקדמו למתן תורה. על היקום כולו היה להזדעזע ולהתעורר מאותה תרדמת חולין עתיקת יומין.
אמר הקב"ה: הריני נותן את התורה לישראל בקול רעש גדול, גם במחיר של שבירת הלוחות ובלבד שיתקדש שמי בעולם".
גם כיום מצויים אנו בתקופה של חושך ואפילה, של חוסר כבוד לתורה וחוסר ערך לומדיה – הוסיף מהר"ם ואמר לרבו – מוכן ומזומן אפוא אנכי למסור את נפשי עבור התורה, ובלבד שתרום קרנה וקרן לומדיה בפני באי עולם. אינני חושש מעינא בישא"…
למגינת לב ניבא מהר"ם שפירא במדויק את העומד להתרחש. שנים ספורות בלבד מאז השלים את בניין הישיבה, כרע ונפל, בהסתלקו לגנזי רום.
לוחות שניות
לא פעם אמר רבינו כי הוא רואה את 'ישיבת חכמי לובלין' שהקים בזכרון מאיר, כעין 'לוחות שניות' לישיבה הקדושה שנכחדה בלובלין.
בעת יציקת אבן הפינה לאחד מבניני הישיבה ביקשו לכבדו ביציקתה של אבן הפינה. תחילה לא השיב רבינו דבר, אולם עוד באותו יום בדרכו מביתו להיכל הישיבה, סר לרגעים אל המגרש, נטל כף מלאה מלט מאת הפועלים ויצק אל המקום המיועד, כך נהג גם בעת יציקת ארון הקודש בהיכל הישיבה בעשותו זאת יחד עם תלמידיו בדרכו אל השיעור, תוך שהוא מפטיר ומלחש: "לוחות שניות – אין לך יפה מן הצניעות".
גם כאשר הכניס רבינו ברבות הימים ספר תורה להיכל הישיבה, ביקש לעשות זאת בהצנע עד כמה שניתן, המעמד נקבע לאחד מימי חול המועד סוכות, וההכנות לחגיגה מצדו של רבינו הסתכמו בכך שבשיעורו הקבוע שבין מנחה למעריב יום קודם לכן, למד את הלכות כתיבת ספר תורה, תוך שהוא מקיף את הנושא כדרכו וכיד ה' הטובה עליו.
למחרת קודם קריאת התורה של שחרית, יצא רבינו מביתו אל בית המדרש עם ספר התורה החדש בידיו, כשהוא רוקד ומפזז בעוז יחד עם תלמידי הישיבה שהקיפוהו ורקדו סביבו בשמחה של מצווה לכבודה של תורה.
כתום התהלוכה הקצרה אותה ליוו מספר כלי נגינה מועטים, הוכנס ספר התורה אל ארון הקודש ברוב חגיגיות, עובר לקריאתו של יום. לאחד ממקורביו סיפר פעם רבינו כי תיכף לאחר פטירתו של רבו מהר"ם שפירא זצ"ל בגיל כה צעיר קיבל על עצמו להתרחק כל חייו מהפרסום ולנקוט בדרך של הצנע.
רק פעמים בודדות נאות רבינו לערוך כינוסים מפוארים לתלמידים שמטרתם להודות ולהלל לשם ה' על שנות חיים מלאי זיו והודה של תורה בין כתלי הישיבה. בכינוס שנערך לציון חמישים שנה להקמת הישיבה. אף ציין רבינו במשאו את ההסתייגות שהיתה לו מלכתחילה: "כשהועלה הרעיון לציין בשבח קיום ישיבתנו הקדושה חמישים שנה, לא היה לבי שלם בזה, כי מעודי ועד היום בורח אני ככל האפשר מן הפרסום ואין לך יפה מן הצניעות, אמנם גברו עלי אוהבי והסכמתי, ואם כן מוטל עלינו שיהא כינוס זה כינוס לצדיקים שטוב להם וטוב לעולם, ושיתרבה כבוד ה' וכבוד תורתו הקדושה".