למרות שכרותם, הבחורים התרגשו מאוד מהמעמד והרעיפו עליו תפילות וברכות והוסיפו לשיר עוד ועוד. כשהגיעו אל היעד, ירדו הבחורים השיכורים מהמכונית, הורידו איתם את הנהג והחלו לרקוד אתו ברחוב…

הרב ישראל ליוש

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה" (שמות כ"ז, כ')

את הספור הבא שמעתי מכלי ראשון, מבעל המעשה עצמו, ויודעני בו שהוא אמת לאמיתה:

פורים אשתקד, תשפ"ה, שני בחורי ישיבה, מסתובבים אצל ידידי ישיבתם כדי לזכותם בהחזקת תורה. כמנהג בני הישיבות, הם לא יוצאים מאף בית בלי שכוס יין ואפילו שנים נשפכים אל גרונם בהנאה, והתוצאה ברורה מאליה, השנים שתויים כדת וכדין, שמחים ועליזים עד דלא ידעו אם הם בדרכם אל הבית הבא או בחזור ממנו…

והנה נזכר אחד מהם בכתובת של אחד מהידידים המתגורר בשכונה בה הם כעת מסתובבים, אך אין להם שמץ של מושג כיצד מגיעים אל הכתובת הזו, ואיך הם יצליחו להגיע אל הכתובת במצב שכרות וגילופין עילאין. אחד מהן מחליט לשאול נהג שעבר לידם: "סליחה אדוני, היכן רח' יואב 17…?". "אני לא מהשכונה" – ענה בנימוס  – "אבל אבדוק לכם במכשיר הניווט שלי…" ומכשיר הניווט סיפר להם שהכתובת נמצאת במרחק חמש דקות נסיעה…".

"עשה טובה… קח אותנו לשם בבקשה…" – ביקשו הבחורים בתחנונים – "אנחנו ממש לא בקו… עייפים ותשושים, אין לנו כח ללכת ברגל… בקשה… בקשה… אנחנו מוכנים לשלם לך…".

"עלו לרכב!" – הזמין אותם היהודי – "אל תשלמו לי שקל, אני רוצה מכם ברכה…!"

"מה ברכה…?! תביא כוס יין ונברך בורא פרי הגפן…" – ענו הבחורים כיאה למצבם.

"לא, לא… אני רוצה שתברכו אותי… כבר 12 שנה אין לנו ילדים ואני רוצה שתברכו אותי. אתם בני תורה. יש לכם כח, תברכו אותי בכח התורה שלכם".

"בשמחה, ה' יעזור שעוד השנה יהיה לך בן זכר!" – בירכו אותו הבחורים, והחלו לשיר בדבקות, בשמחה ובשכרות: "ויתן לך בנים… בנים ובנות… זרעא חיא חיא חיא וקיימא… זרעא חיא וקיימא…".

ריקוד ברחוב

הנהג התרגש והחל להוריד דמעות, וככל ששירתם גברה, הדמעות גברו אף הן והאוירה במכונית השתנתה בהתאם… למרות שכרותם, הבחורים התרגשו מאוד מהמעמד והרעיפו עליו תפילות וברכות והוסיפו לשיר עוד ועוד.

כשהגיעו אל היעד, ירדו הבחורים השיכורים מהמכונית, הורידו איתם את הנהג והחלו לרקוד איתו ברחוב שוב את כל שירי הברכה… "זרעא חיא חיא חיא וקיימא… ויהי זרעי וזרע זרעי… ויתן לך בנים…".

לבסוף נפרדו הבחורים מהיהודי, לא לפני שהם מבטיחים לו שיעבירו את שמו ושם אשתו לתפילה אצל כל חברי השיעור שלהם. וכיון שנפשם נקשרה, הם החליפו ביניהם מספרי טלפון…. "עוד נהיה בקשר בעז"ה" – איחלו זה לזה.

פורים עבר, הדי השירה ואדי היין עברו גם הם, אך הפגישה עם הנהג, התפילות והברכות לא משו מזיכרונם. כשחזרו הבחורים לישיבה לאחר ימי הפורים, הם קיימו את הבטחתם וביקשו מחבריהם להתפלל על מי שעשה להם טובה ולקח אותם אל הכתובת.

הזמנה לשבת

שעת צהרים של יום רביעי, נר שלישי של חנוכה, הטלפון של אחד הבחורים המתפללים מצלצל… על הקו, הנהג הזקוק לישועה… הבחור מרים את הטלפון בהתרגשות: "שלום, מה נשמע…? מה העניינים…? דע לך שאני וחבריי מתפללים עליכם כל יום… בעזרת ה' עוד תזכו לישועה…".

"תודה רבה… באמת תודה… זהו שרציתי להודיע לכם שנולד לנו בן בשעה טובה ומוצלחת, ובשבת תתקיים שמחת הברית…".

"הטלפון כמעט נפל מידי" – מתאר הבחור בהתרגשות – "לא האמנתי למשמע אוזניי. חשבון מהיר, והבנתי שתשעה וחצי חודשים אחרי פגישתנו בפורים הם נושעו…".

"מזל טוב… אני לא מאמין…! ברוך ה'… שיהיה לכם הרבה נחת.. גידול קל… אוהווו… לא יאומן…ה' הטוב והמטיב…".

"ברוך ה'… אני רוצה שתבואו אתם וכל החברים מהשיעור לשבת אצלי בשכונה ותשתתפו בברית. זו גם תהיה סעודת הודיה להשי"ת, שומע כל תפילה על ששמע תפילתנו והושיע אותנו".

הבחורים אמנם לא נסעו לשבת לברית, אבל כמה שבועות לאחר מכן, הוזמן האב הטרי לישיבה, שם ערכו סעודת מצווה בהלל ובהודיה, בה השתתפו גם רבני הישיבה והבחורים המתפללים והודו לקב"ה על רוב חסדיו שבכל יום, ובפרט על ששמע תפילתם שנבעה מעומק הלב, ובקעה רקיעים.

אם כך, תמשיך לנסוע!

על כח התפילה ועל הקשר לפרשתנו, נלמד ממה שסיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, והוא מעיד ששמע את הסיפור מבעל המעשה:

"בבחרותי למדתי בישיבת פוניבז'" – מספר בעל המעשה לר' אלימלך – "וכיון שהייתי חסיד סלונים, הייתי נוסע לעיתים תכופות לשהות בשבתות במחיצתו של בעל ה'נתיבות שלום' זי"ע. פעם שאל אותו ראש הישיבה הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל מדוע אני נעדר רבות מהישיבה? סיפרתי לו שאני נוסע לרבי מסלונים, ואף אמרתי לו את הדבר תורה ששמעתי ממנו בשבת האחרונה…

"כתוב בזוהר הקדוש (זוה"ח ריש 'שיר השירים') שלכך לא נזכר שמו של משה רבינו בכל פרשת 'תצוה', מפני שאמר: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". ותימה, מדוע משה רבינו נענש על כך, והרי הוא מסר נפשו על כלל ישראל, ובפרט בדיבורים אלו, הרי הסכים שימחה שמו מהתורה עבור כפרתם של כלל ישראל, מדוע, אם כן, מגיע לו עונש על זה?

"יישב ה'נתיבות שלום' זי"ע שכיון שמשה רבינו אמר: "ואם אין" הרי זה נראה כמי שמסתפק אם תועיל תפילתו, ועל כך הוא נענש, כי המתפלל בכוננה גמורה, מובטח לו שתפילתו תתקבל…".

בתום הדברים, אמר לי הגרא"מ שך: "אתה שומע שם דברים טובים, תמשיך לנסוע ותגיד לי את ה'דברי תורה' שאתה שומע…".