הרב צבי גטקר
"אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות כ"ה, ז')
ה'אור החיים' הקדוש מקשה, לכאורה בתחילת פרשתנו מפורטים סוגי התרומה הנדרשת למשכן מהיקר אל הזול, ואילו בסיום מסיימים באבני החושן והמילואים שהיו הרי יקרים ביותר, ולפי הסדר היו צריכים להתחיל בהן. ומתרץ רבינו חיים בן עטר בשלש סיבות למיקומם אבני השהם והמילואים דווקא בסוף. התירוץ הראשון הוא פשוט, כי הביאו אותן בסוף, כידוע. הסיבה השניה היא כי הן באו מענני הכבוד על ידי נס, ודבר שבא בלי עמל הוא פחות חשוב.
מחדד הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל, אין כוונת האור החיים לומר סיבות חיצוניות למה מנו את אבני המילואים אחרי כל 11 סוגי התרומה, אלא האור החיים הקדוש מסביר שיש כאן מדד אחר, צורה אחרת של הסתכלות כדי לקבוע מה יקר ומה זול יותר.
בעיניים עולמיות, אבני חן למול מתכת הזהב הן יקרות יותר, אבל בעיני התורה, זהב שניתן מתוך נדבת לב, יקר יותר מאבני חן שהובאו בלי עמל, נחשת שננדבה בזריזות, יקרה יותר לפניו יתברך, ומעולה יותר לבניין בית המקדש, מאבני חן שהובאו רק בסוף.
השמנת התקציבית
השבוע ביקרתי בפתח תקווה, וזכיתי לשמוע מפיו של ראש ישיבת 'אור ישראל' הגאון רבי יגאל רוזן שליט"א, מה שסיפר בהתרגשות רבה להגאון רבי אליהו הכהן ארנטרוי שליט"א:
אחד מנכבדי העיר, ומחשובי תלמידי חכמים, שבפתח תקווה, החל למסור לאחרונה שיעור בגמרא בכפר יונה.
רק בשביל ההיכרות נציין כי כפר יונה מאכלס בתוכו קבוצה נכבדה של אנשים רמי מעלה, משמנה וסלתה של פאר היצירה, ועוד תארים נמלצים, שכלל כולם הם תיאור לאנשים שכבר יצאו לפנסיה מוקדמת, או נמצאים בכיוון לשם, לאחר עשיה נפלאה באחת מממלכות הפרוטקציות, השמורות לאלו היושבים במרכזה של הצלחת המלאה עד גדותיה במיטב כספי השמנת הציבורית. סדר יומם מסתובב בדרך כלל סביב המחשבה, היאך יותר נחמד וכדאי לבזבז היום עוד קצת מהכסף, לפני הזמן שיגיע אוטוטו, 'שהילדים יריבו עליו'.
וכמו בכל מקום בארץ ישראל, גם שם, בין הווילות הוותיקות, והמגדלים המתחדשים, פורחת התורה, ושיעורי תורה ויראה, נפתחים, ומוקמים, בזה אחר זה.
אחד מהשיעורים הללו, נפתח באחרונה על ידי מיודענו התלמיד חכם הפתח תקואי.
לצורך פתיחת השיעור הוא פרסם בסביבה, כי נפתח שיעור ב'גמרא', התאסף קהל נחמד, והשיעור החל.
המוזיאון היהודי
לאחר כמה ימים, ניגש אחד המשתתפים, יהודי אמיד בגיל העמידה, כזה ששם כל יום כיפת יום הולדת לכבוד השיעור, אל מגיד השיעור, ושיתף אותו.
תראה, הוא אומר לו, אני כפי שאתה מבין, לא כל כך קרוב לתורה ולמצוות, אבל כשראיתי שנפתח באזור שיעור בגמרא, לא יכולתי שלא לבוא.
ואני אסביר לך למה.
לפני עשרות שנים, כשהייתי נער/ילד, לקחו אותנו המדריכים של בית הספר לטיול ב'מוזיאון היהודי', בעיר בני ברק.
היה זה יום אביבי, לא חם כל כך, והסתובבנו בבני ברק, בין ה'ילידים', נהנינו לראות כל מיני מראות נדירים, כמו המון ילדים שעוברים יחד את הכביש, בכמויות, או ילד שעומד על שפת המדרכה, וממתין ל'איש שיעביר אותו'.
נכנסו לאיזו מסעדה נחמדה שמכרה לנו אוכל יהודי, וגם למספר היכלי תורה ותפילה.
באמצע הסיור, הגענו למבנה, לא קטן, ולא גדול, שהיה ממוקם כמו באמצע חורשת אקליפטוס, היתה זו ישיבה לבני נוער בגילאים שלנו, שעמדו והתנדנדו בתפילה בצהרי היום, חלקם עם ברטים על הראש [קסקטים בלע"ז], חלקם עם כובעים ענקיים בכל מיני צורות, ילדים, כמונו, אבל לבושים, כאילו הם נחתו מוונצואלה.
תכל'ס המדריך השתיק את המולתנו, והורה לנו להמתין למרגלות הבניין, עד ש'הרב' יצא, ואולי יאות להסביר לנו משהו על בני ברק.
אנחנו חשנו כמו בטיול בחוץ לארץ, עמדנו, הצטלמנו, וחיכינו לרב שייצא.
לאחר כמה דקות, יצא אלינו, רב, ככה עם כל הביגוד, וזקן ארוך, ועל אפו הוא מרכיב משקפיים עבים מפלסטיק, אין לי מושג איך קראו לו, אבל לפי הבחורים שהקיפו אותו הבנו שהוא 'ראש הישיבה'. [לפי כל התיאורים היה זה מרן רבי מיכל יהודה לפקוביץ זיע"א].
ולאחר דין ודברים קצרצר עם המדריכים הוא התקרב אלינו. ואמר לנו כך: נערים יקרים ואהובים, אתם בגילכם, עוסקים כל היום, בחלומות, במחשבות, ובמעשים, להשגת עוד אי איזה הנאה מהעולם הזה.
תדעו לכם נאמנה, ואני אומר את זה הן מחמת גילי המתקדם, שראיתי דבר או שניים בעולם, והן מכורח עיסוקי זה שנים רבות מאוד עם בני הנוער.
תדעו לכם, 'אין בעולם הנאה גדולה יותר, מלימוד מתוק של דף גמרא', זה מעל ומעבר לכל מה שיש לעולם להציע, פשוט אין, נקודה.
היו ברוכים.
סיים את דבריו, והסתובב אל תלמידיו, והלך איתם תוך כדי התדיינות באיזשהו עניין מורכב, ומעניין.
מדביק את הלב
הדברים הללו, אותם שמעתי לפני עשרות שנים, חדרו אל עומק לבבי, לא שיניתי מאום מדרכי, ואפילו הרחקתי יותר מיהדותי, אבל תמיד ידעתי, שיש איזה זקן שהבטיח לנו משהו מעבר להכל.
ולפיכך, כשיצאתי לריצת הבוקר יחד עם הכלב הנאמן שלי, וראיתי פרסום, על שיעור ב'גמרא', נדלקתי, והבנתי שזו ההזדמנות שלי.
ואני חייב להגיד לך, הזקן ההוא, ידע על מה הוא מדבר, זה הרבה יותר ממה שהוא תיאר, אין כזה בכל העולם, ואני יודע מה יש בעולם…
עברו עוד כמה שבועות, סיפר ראש הישיבה, הרב רוזן, והיהודי ניגש בסוף השיעור שוב, וביקש, הרב יוכל לפנות אחרי השיעור עוד כמה דקות בשבילי?
במה העניין שאל מגיד השיעור, אחרי שכולם התפזרו והיהודי הסביר, כי הוא חש קרבת אלוקים מאוד גדולה בשיעור, הגמרא מדביקה לי את הלב, אני מרגיש שיהיה לי טוב יותר, אם אשמור שבת, אבל אינני יודע איך שומרים שבת, הייתי שמח ללמוד עם הרב כל פעם אחרי השיעור קצת הלכות, שאוכל להתקדם, להיות יהודי טוב יותר.
כי מי שטועם מבין את האמת בעולם, מבין את הערך הנכון, את השווי האמיתי של כל דבר ודבר.