לפנינו מעשה שהיה בתקופה בה כיהן מרן בעל 'שבט הלוי' הגר"ש וואזנר זצ"ל כרבה של שכונת זיכרון מאיר וכראש ישיבת "חכמי לובלין". באחד הימים, הוזמן מרן לשאת מדברותיו בכינוס תורני חשוב שנערך בעיר מרוחקת. מפאת חשיבות המעמד וקוצר הזמן, סודר עבורו רכב פרטי עם נהג שיסיעו ליעדו וחזור.
הנהג, יהודי פשוט ותמים שזכה לקרבה נדירה לצדיק במהלך הנסיעה, לא הצליח לעצור את סגור ליבו. ככל שחלפו הקילומטרים, החל הנהג להשתפך לפני הרב בקול חנוק מדמעות. הוא תיאר בפרוטרוט את עול הפרנסה הכבד המעיק על כתפיו ואת דאגתו הגדולה לביתו: בתו הבכורה הגיעה לפרקה והשתדכה בשעה טובה, אך בכיסו אין פרוטה לפורטה עבור הוצאות החתונה והנדוניה הבסיסית ביותר. "רבי", מירר הנהג בבכי, "מאיפה אקח את הסכום הדרוש כדי להשיא את בתי בכבוד?"
מרן הרב וואזנר, שראשו היה מונח בדרך כלל בסוגיות הסבוכות ביותר בש"ס ובפוסקים, סגר את הספר שלמד בו והקשיב לנהג בריכוז מוחלט ובאמפתיה עמוקה, כאילו הייתה זו שאלת "עגונה" דחופה. כשהגיעו לאולם האירועים, ביקש הרב מהנהג במאור פנים להמתין לו בחוץ עד לסיום הכינוס כדי שיחזירו לביתו בבני ברק.
במהלך הדרשה המרכזית שנשא הרב בפני מאות המשתתפים – רבנים, תלמידי חכמים ובעלי בתים – הוא פלפל בעומק ההלכה, אך דמעותיו של הנהג לא משו מנגד עיניו. לקראת סיום דבריו, חרג הרב ממנהגו ועצר את רצף השיעור. הוא פנה לקהל בקול נרגש ואמר: "מורי ורבותי, נמצא כאן בחוץ יהודי יקר, שבאמונת חכמים ובמסירות הביאני לכאן כדי שאוכל להרביץ תורה ברבים. דעו לכם, שאותו יהודי זקוק כעת לישועה גדולה עבור נישואי בתו, וזוהי חובה עלינו להיות לו לעזר".
מרן לא הסתפק במילים בלבד. עם סיום הכינוס, הוא נעמד בעצמו בפתח האולם, וכל אחד מהיוצאים שעבר לברכו או ללחוץ את ידו, נתבקש על ידי הרב להשתתף באופן אישי במצווה הגדולה. הקהל, שהיה המום ומרוגש לראות את בעל "שבט הלוי" עוסק בלהט כזה במגבית לפרט, פתח את ליבו ותרם ביד רחבה מאוד.
כעבור זמן קצר, נאסף סכום אדיר שכיסה את מרבית הוצאות החתונה. כשחזר הרב לרכב, הגיש לנהג המופתע והנרגש את המעטפה הגדושה ואמר לו בענווה: "זהו שכר הטרחה האמיתי על שזיכית אותי להגיע וללמד תורה. השמחה בביתך היא השמחה של כולנו".
(ע"פ 'תולדות הלוי')