העיירה ראדין הייתה עטופה בשלג כבד באותו יום של תענית אסתר. רבי ישראל מאיר הכהן, הידוע בכינויו ה"חפץ חיים", היה כבר קשיש וחלש, אך הקפיד על כל קוץ ויו"ד של המנהגים וההלכות. הצום לא היה לו קל, אך הוא קיבל אותו באהבה כחלק מההכנה הרוחנית לימי הפורים הקרבים ובאים.
באותן שעות של אחר הצהריים, כשרוב בני העיירה היו עסוקים בתפילה ובציפייה לסיום הצום, נכנס לבית המדרש עני מרוד. הוא היה נראה כמי שעבר דרך ארוכה וקשה; בגדיו היו בלויים, נעליו קרועות, ופניו הביעו תשישות עמוקה ובדידות. האורח התיישב בפינה, מנסה להיטמע בין הספסלים מבלי למשוך תשומת לב, אך עיניו של ה"חפץ חיים", שתמיד חיפשו היכן ניתן לעזור, קלטו אותו מיד.
הרב ניגש אל העני בחמימות, התעלם מחולשתו שלו מהצום, והחל לשוחח עמו. הוא גילה שהאיש לא אכל ארוחה מזינה כבר ימים ארוכים וכי אין לו מקום לשהות בו בחג הפורים הקרב. ה"חפץ חיים" הזדעזע מהמחשבה שיהודי ירגיש בודד ועצוב דווקא בחודש שבו "מרבין בשמחה".
מיד פנה הרב לבני ביתו ולתלמידיו וביקש מהם להכין סעודה חמה ודשנה עבור האורח, שתהיה מוכנה ברגע שבו יוכל לאכול. אך הוא לא הסתפק בכך. הוא הבין שרעבון הנפש של העני גדול מרעבון הגוף. הרב התיישב ליד האיש והחל ללמוד עמו דברי תורה העוסקים במעלת חודש אדר. הוא הסביר לו בנעימות שכל המהות של "ונהפוך הוא" היא שגם המצב הקשה ביותר יכול להשתנות לטובה ברגע אחד ברצון ה'.
במשך שעות ארוכות, בזמן שכל אחד אחר היה מתרכז בעצמו ובסיום הצום, הקדיש ה"חפץ חיים" את כל מרצו כדי לשמח את לב העני. הוא דאג לו למקום לינה מכובד, ואף דאג שיינתנו לו בגדים נקיים וחדשים לכבוד פורים. תלמידיו סיפרו לאחר מכן, שהרב לימד אותם באותו יום שהשמחה של אדר אינה מסתכמת בלבישת מסיכה או באכילת סעודה, אלא ביכולת של אדם לצאת מעצמו, לשכוח את הקשיים האישיים שלו (כמו הצום והחולשה), ולהתמקד בהעלאת חיוך על פניו של אדם נדכא. זהו, לדבריו, עיקר העבודה של חודש אדר – להפוך את היגון של השני לשמחה גדולה.
(ע"פ 'מאיר עיני ישראל')