בשנת תרצ"ו, האווירה באירופה הייתה רחוקה מלהיות מעודדת. מעל שמי היבשת החלו להתקדר עננים כבדים של איבה וגזירות, ויהדות פולין חשה במתח הרב. חסידי גור, שהיו מחוברים לרבם בכל נימי נפשם, ראו כי על פניו של בעל ה"אמרי אמת", הגה"צ רבי אברהם מרדכי אלתר זצ"ל, שורה דאגה עמוקה. הרבי, שהיה ידוע בפיקחותו וביכולתו לצפות את הנולד, הבין כי המצב הרוחני והגשמי דורש התעוררות מיוחדת.
והנה, הגיע יום ל' בשבט, ערב ראש חודש אדר. החסידים שהתאספו בבית המדרש בעיירה גור ציפו לראות את הרבי במצבו הרגיל – מאופק, רציני ושקוע בתורתו ובעבודתו הטהורה. אך באותו צהריים קרה דבר שהפתיע את כולם. דלת חדרו של הרבי נפתחה, והוא יצא אל הקהל כשפניו קורנות באור בלתי רגיל, שמחה עצומה שלא נראתה כמותה זמן רב נסוכה על פניו.
הרבי נעמד לפני החסידים ואמר בקול נרגש: "חז"ל אמרו 'משנכנס אדר מרבין בשמחה'. אך האם השמחה מתחילה רק בראש חודש? הרי התורה מלמדת אותנו שצריך 'הכנה' לכל דבר שבקדושה. כדי שנוכל להרבות בשמחה באדר, עלינו להתחיל לבנות אותה כבר בערב החודש!". באותו רגע, ביקש הרבי מהחסידים להתחיל לשיר ניגון עתיק של דבקות ושמחה.
בעוד הקהל שר, החל הרבי לרקוד במרכז המעגל. עדי ראייה סיפרו שהיה זה מחזה מפעים; הרבי, שהיה כבר מבוגר וגופו חלש, רקד בעוצמה של בחור צעיר. כל תנועה שלו נראתה כמי שמנסה לבקוע רקיעים, לשבור את חומות העצב והייאוש שסגרו על הציבור. הוא רקד במשך זמן ארוך, כשהוא סוחף אחריו את כל החסידים לאקסטזה של שמחה טהורה.
בהמשך אותו חודש, הסבירו המשפיעים כי ה"אמרי אמת" לימד אותם שיעור לדורות: השמחה באדר אינה רק תגובה לאירועים משמחים, אלא היא "כלי נשק" רוחני. על ידי השמחה המאומצת, ניתן להמתיק את הדינים ולבטל גזירות קשות. לאורך כל חודש אדר באותה שנה, דרשותיו של הרבי עסקו בכך שהשמחה היא חובה דתית שנועדה לחזק את האמונה בתוך החושך. הריקוד ההוא בערב ראש חודש נחקק בלב החסידים כסימן לכך שגם כשהעולם סוער בחוץ, בתוך הלב היהודי צריכה לבעור אש התקווה והשמחה.
(ע"פ 'ראש גולת אריאל')