היה זה לילה דרמטי, במחלקת הלב בבית החולים שערי צדק בירושלים. בתוככי החדר, על המיטה הגדולה ועמוסת המכשירים, שהה רבן של ישראל, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל. הוא הובהל לכאן בדחיפות באמבולנס, לאחר שווריד מרכזי המוביל דם ללב פקע, והוא נתון עכשיו בסכנת חיים ממשית.
השעה היתה אחרי חצות הלילה, אך במחלקה – איש לא עצם עין מדאגה. מחוץ לחדר, עמדו בכירי העסקנים הרפואיים, לצד גדולי הפרופסורים והמנתחים בישראל, והעלו אפשרויות שונות להציל את הלב הגדול, תוך שהם דנים בטיפולים אפשריים לסוגיהם. המתח היה בשיאו, הלחץ והחרדה פשטו כאש בשדה קוצים בכל שדרות הציבור, ובהיכלי הישיבות כבר התכנסו לתפילות רבים לרפואת גדול הדור.
אפשרויות הטיפול השונות, נידונו בכובד ראש. בסערה דרמטית לחוצה ומתוחה, דנו העסקנים והרופאים בכל הדרכים האפשריות להציל את לבו של הרב. האפשרות הריאלית היחידה שנותרה, היתה הצעה שאחוזי ההצלחה שלה אינם עולים על עשרה אחוזים, אך לכאורה אין ברירה אחרת, ואם לא ייעשה משהו ומהר – דום הלב הוא שאלה של זמן…
איש לא רצה לקבל את ההכרעה הקשה, איש לא רצה ליטול את האחריות לגורל חייו של הרב. כל המומחים הגדולים והעסקנים המנוסים, לא העזו לקבל את ההחלטה הגורלית שבתשעים אחוז לא תוביל להצלת חיי הרב, ורק עשרה אחוזים כי ינצל. באין ברירה אחרת, החליטו לשאול את פי הרב עצמו, וכאשר יורה – כך ייעשה.
עקב בצד אגודל, המודעים היטב לרגישות שבדברים, נכנסו ופרשו את השאלה לפני הרב. 'הרופאים אומרים שבלי טיפול מסובך, לא נותרו יותר מכמה שעות עד שהלב יקרוס חלילה. אך מאידך, סיכויי ההצלחה כה נמוכים, עד שתשעים אחוזים שהטיפול המוצע נועד לכישלון. מה לעשות?'
הרב אלישיב לא איבד משלוותו גם עכשיו. הוא דן בשאלה כאילו אינה נוגעת אליו, כאילו הנושא העומד להכרעתו אינו שעות חייו הספורות, 'נו, בלי טיפול זה סכנת חיים ודאי, עם הטיפול יש לפחות עשרה אחוזים, זו הגדרה של ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. יש לבצע את הטיפול, ומן השמים ירחמו'.
מחוץ לחדר הרב, התקבלה ההכרעה הדרמטית בסערה. הרב הכריע בכח התורה, שקל את הדברים במאזני שכלו הגאוני, וקבע מסקנה מחרידה שמהולה בה תקווה. מחד גיסא – תשעים אחוז שהרב לא יתעורר אחר כך לנצח, מאידך גיסא – עשרה אחוז כי חייו יינצלו! כך קבע הרב, וכך ייעשה!
אלא שסערת החלטה זו, לא היתה אלא דוגמית מהסערה הבאה שהחלה להתחולל, רגע אחרי. לפתע, קרא להם הרב, והם מיהרו חזרה למיטתו, לשמוע מה יבקש בשעה שהוא מוטל בסכנת חיים ממשית, כשחרב חדה מתהפכת על צווארו, ואין לדעת מה יקרה בעוד שעה קלה. הם עמדו ליד מיטתו לחוצים ומתוחים, והרב אלישיב שאל בשלווה: 'מה השעה עכשיו?'
שאלתו נשמעה בחלל, ולמרות שכולם ענדו שעון על ידם – איש לא הצליח לענות. נשימתם נעתקה, דיבורם נאלם. למה כה חשוב לדעת מה השעה עכשיו, מה המידע הזה מוסיף בשעות האימה והמתח הללו. מה זה משנה אם אמצע היום או אמצע הלילה, בשעה שליבם של ישראל מוטל על כף המאזניים…
לפתע, שמעו קול חלוש קורא שנית: 'מה השעה עכשיו?' – והקול הזה העיר אותם מתדהמתם. מיד השיבו לו: 'שתיים בלילה', כשהם מבינים שיש סיבה לשאלה הזו, יש סיבה למה הרב כה עסוק בלברר את השעה עכשיו, כשחייו מוטלים מנגד ואת המתח מסביב ניתן לחתוך בסכין…
הרב הגיב כבדרך אגב, בפשטות אופיינית. מתעלם מרעשי הרגע, לא נותן למתח וללחץ לחדור אל נפשו. הוא שב וטילטל את הנוכחים הנדהמים, כשהגיב בהאי לישנא: 'אם כן, נותר לישון חצי שעה בלבד, בשתיים וחצי אני צריך כבר לקום, להתחיל את סדר הלימוד הקבוע…'
כי גם כשהוא מוטל בין חיים למוות, מודע לחלוטין למצבו הרפואי הסבוך והמורכב, הרב מחובר לנקודה המרכזית בחייו, והיא התורה. וגם אם בהיכלי הישיבות ובבתי הכנסת קורעים שערי שמים בתפילות נרגשות לרפואתו, והרופאים הגדולים בתחומם סובבים סביבו בדאגה, יש משהו שמטריד את הרב אלישיב, כי הוא נוגע לחייו הרבה יותר – – –
התורה! סדר הלימוד הקבוע – זה החמצן שלו!
כי כשיהודי מרגיש שהתורה היא החמצן שלו, היא כל חייו, אזי בכל מצב, גם ברגעי לחץ ופחד וגם ברגעי שמחה ועליצות, גם כשעול משימותיו וטרדותיו גדול וגם כשנושאים הרי גורל מוטלים לפתחו, יהודי מחובר לתורה, אוהב את התורה, לא מתנתק מהלימוד בה, לא מבטל את סדרי הלימוד שלו. כי התורה היא סם חיים, ואי אפשר להתנתק ממה שנותן לנו חיים, אי אפשר!
הנה נאמץ את המסר העולה מסיפור נפלא זה, המופיע בספר 'גדולה שימושה', הנה נחדד בנפשנו ונטמיע בלבנו את החיבור לתורה בכל עת ובכל מצב, את ההתמדה בתורה והשקיעה בה תוך התמסרות מוחלטת והתנתקות אבסולוטית מכל מה שמקיף אותנו, 'כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה!'
(פניני פרשת השבוע)