'מאת כל איש אשר ידבנו לבו': בימים אלו המיוחדים לצדקה, נביא סיפור מצמרר אותו סיפר מרן רשכבה"ג הגראי"ל שטיינמן זצ"ל ומובא בספר מזקנים אתבונן, סיפור שגם ארע ממש בימים אלו לפני שלושים שנה.
וכך מובא שם: בכ"ו בכסלו תש"ע נלקח לעולמו איש יקר חביב ואהוב מאוד על הבריות, קראו לו ר' משה לב, הוא נכנס לניתוח מורכב שאינו מוגדר כמסכן חיים והסתבך רפואית, זמן קצר לאחר מכן נפטר בגיל ארבעים ושמונה. הוא לא זכה להקים בית ונותר ממנו רק ספר תורה שבני החבורה בישיבת נתיבות עולם כתבו לזכרו וזכרונות התמונה שלו עם קופות הצדקה בכניסה לישיבה נותרו בזכרון האנשים.
סיפור הנס שלו איך בזכות חבילת וופלים הוא קיבל ממרום ארבע עשרה שנות חיים נוספות הועלה על הכתב כדי לחזק אחרים, יהיו הדברים לעילוי נשמתו.
משה התייתם בגיל צעיר ומכורח הפרנסה יצא לעבוד. עבודתו היתה כמוכר בדוכן של מפעל הפיס, אולם הדוכן שלו לא היה כהבקתות הסגורות מפלסטיק המצויות היום בקרנות הרחובות, היות וכשרון המכירה שלו היה גדול, נתנו לו תפקיד חשוב שייצג אותם במקומות האסטרטגיים בעבורם, וכיון שמדי פעם היו משתנים המקומות החשובים, היו מעבירים אותו עם הדוכן ממקום למקום, ולפיכך הדוכן שלו היה שולחן נייד חשוף ולא מבנה סגור כשאר המוכרים.
בתקופה שבה היה המעשה, הדוכן של משה היה ממוקם בעיר תל אביב בצומת ההומה של פינת הרחובות דיזינגוף קינג-ג'ורג. באותו יום כאשר משה עמד לצאת כדרכו אל הדוכן, בטרם יצא מהבית הגיעה אחותו ובידה חבילת וופלים והיא הפצירה בו שיקח אותם עמו, באותם ימים משה כבר החל להתחזק ביהדותו, הוא הלך והתקדם בצעדים גדולים, ואותו יום תענית אסתר היה, הוא ידע שלא יאכל, ואין טעם לקחת את האוכל עמו, אבל כיוון שהאחות ביקשה הוא הסכים, תחב את חבילת הוופלים לכיס מעילו, ויצא לדרך.
משה החל בעבודתו, לאחר זמן ניגש עני אל משה, עני שנראה תשוש ורעב באופן מיוחד, פניו היו חיוורות ביותר, ומצבו מעורר רחמים, משה נתן לו מטבע, אבל האלמוני משך בכתפיו ובעיניים מתחננות הצביע על חבילת הוופלים שבצבצה מכיסו של בעל הדוכן, ובכך סימן למשה כי הוא רעב, וכאמור גוון פניו היה לבן ביותר והעיד כי דבריו כנים ואמיתיים.
מחשבה עברה בראשו של משה, הלא זה האוכל שהבאת אתך מה תאכל אתה, עוד מעט יסתיים הצום, ניסה יצר הרע לשכנע למנוע, אך הוא דחה את המחשבה הרעה והסיט אותה מדעתו, מראהו של האלמוני לא הותיר מקום לספיקות וללבטים, ונתן לו את חבילת הוופלים, והעני מיד מיהר לאכלם. סיפר משה שהוא התבונן בפני אותו עני וממש ראה על כל וופלה ווופלה שאכל שהצבע החל לחזור לפניו.
אותו יום כאמור היה תענית אסתר ערב פורים (תשנ"ו), התנועה היתה רבה, עוברים ושבים מיהרו אל מרכז הקניות הגדול ששכן ליד דוכנו של משה, ילדים בתחפושת היו ברחובות, אך לפתע בבת אחת נשתנה הכל, מחבל מתאבד פוצץ מטען חבלה גדול ורב עוצמה במשקל עשרים ק"ג. הפיגוע היה בדיוק בצומת ההומה של פינת הרחובות הנ"ל שם היה ממוקם דוכנו של משה.
האסון היה גדול. הקולות העליזים פינו את מקומם לזעקות שבר שהתערבו ברעש הסירנות. אך משה נזכר דקות ספורות קודם לכן שהוא חייב להצטייד לסוף הצום ואוכל אין בידו, והוא עדיין לא היה מורגל בצומות, לכן רצה להכין מזון לרגע שבו יהיה מותר לאכול שלא יצטרך להמתין, ולכן ברגע של הפוגה מלחץ רוכשי הכרטיסים הוא נטש את דוכנו, ונכנס אל אחת מחנויות המזון הסמוכות לקנות חבילת וופלים חדשה, ובאותה שניה אירע הפיצוץ מטרים ספורים מהדוכן.
הדוכן שלידו ניצב נוקב ברסיסי מתכת, כל מי שהיה בסביבת הדוכן שלו נפגע, אך משה לא נפגע כלל, הרסיסים שהתפזרו ברדיוס רחב לא הגיעו אל תוך החנות בתוכה שהה, באותה שניה של הפיצוץ הקב"ה הראה לו מידה כנגד מידה ממש, בזכות חבילת הוופלים שנתן לאיש מסכן הוא עזב את המקום לקנות לעצמו חבילת וופלים אחרת לאכול, בזכות הצדקה והחסד הוא לא היה כשהתפוצצה הפצצה.
נמשיך קמעא בסיפור. השמחה על הנס הפרטי של משה התערבבה עם רגשותיו הקשים על נפגעי הפיגוע הנורא. בימי הקיץ התקיימה תערוכה במקום אחר ומשה מיקם שם את הדוכן החדש שלו, אלפים רבים הלכו ובאו באותם ימי התערוכה, חלקם פקדו גם את דוכנו. באחד מאותם ימים עמוסים ניגש אל הדוכן שלו איש בוכה בקול גדול ואינו מצליח להירגע, 'מה קרה' שאל משה מופתע, ובבכי חסר מעצור הוא ענה, 'מה, אתה חי?' אני גר בדיוק מעל הדוכן שלך וכאשר אירע הפיצוץ הנורא הייתי בטוח שקרה לך הגרוע מכל, אני לא מאמין שאתה כאן חי וקיים'.. והדמעות הם דמעות של שמחה.
(מזקנים אתבונן ו,א / מתוך 'להתחזק' בשלבי עריכה, להרב חיים יאמניק שליט"א מחה"ס כי אתה עמדי ועוד / למסירת סיפורים אישיים לזיכוי הרבים 053,31,31,700).