הרב אברהם פוקס
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" (שמות כ"א, א')
בספר 'אוצר פנינים ועובדות' מובא מעשה נפלא, שסיפר הגאון רבי ראובן קרלנשטיין בספרו 'יחי ראובן' כפי שנוהג היה מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל לספר, כשעיניו זולגות דמעות:
אל הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ״ל הגיעה שאלה הלכתית מקהילה פלונית. בשאלה זו הכריע כבר רב הקהילה להיתר, אך מדובר היה בטעות שטעה בדבר משנה. רבי יצחק אלחנן ידע כי אין דעת ראשי הקהל נוחה מאותו רב, וכי הם מחפשים עילה כלשהי כדי לפטר אותו. מה יעשה? אם יכתוב שאסור ־ יהיו באותה קהילה אנשים שישמחו לאיזו של הרב שטעה, ויאמרו: ״תראו, תראו את הרב שלנו״.
מצד שני אם יכתוב שמותר ־ נמצא מכשיל יהודים, חלילה.
מה עשה? – מצא עצה. ישב וכתב מכתב ארוך שבו כתב שמותר. אחר כך שלח טלגרמה: ״מה שפסקתי במכתב, טעות היתה בידי, אני חוזר בי ואוסר״. ואז הם הבינו – אם רבי יצחק אלחנן, פוסק הדור, טעה ־ על אחת כמה וכמה שלרב שלהם יהיה מותר לטעות… כך לא הכשיל מחד גיסא, ומאידך גיסא לא גרם להלבנת פנים.
אני שואל אתכם, הכיצד תוכלו ללכת לישון על משכבכם, ביודעכם, שלילדים המסכנים אין כר למראשותיהם? כי על כן עצתי לכם על פי התורה, היא להמציא כרים וכסתות
"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" (שמות כ"א, ב')
מספר הרב פנחס מילר, בספר 'דברים ערבים' – מעשה שהיה: לאחר עלייתו ארצה, בתקופת מלחמת העולם השניה, במאמץ עילאי שהיה קשור במסירות נפש ממש, הצליח הרב מפוניבז' להוציא ולהציל מכפירה קבוצה של שלושים נערים מבין "ילדי טהרן". הם נקלטו בצריף למרגלות הגבעה בשכונת "זכרון מאיר" בבני ברק. רכשו בשבילם מיטות ברזל, אך היה מחסור בכרים וכסתות.
מה עשה הרב כהנמן במצוקתו?
הודיע בציבור כי למחרת היום, כלומר, בשבת קודש אחרי הצהרים שהוא רוצה להשמיע "דרשה מענייני דיומא" בבית הכנסת הגדול ברחוב רבי עקיבא, והתאסף קהל גדול.
ברצוני לברר כעת אתכם, אחים יקרים, כך פתח את דרשתו הרב כהנמן, מצווה אחת הלכה למעשה: חז"ל קבעו (קידושין כ"ב ע"א), כי "הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו", וההסבר הוא, שבאם יש לאדון כר אחד ולא יותר, הרי הדין מחויב אותו למסור את הכר לעבדו העברי, אפילו הוא עצמו ישכב לישון בשל כך על הריצפה! אמנם על כך תמהו הפוסקים והיקשו, היתכן? הלא הלכה פסוקה היא "וחי אחיך עמך- חייך קודמים"! ואם כן, איך נדרש האדון למסור את כרו האחד לעבדו העברי, אפילו דינו כמו "אחיך"?
אולם תרשו לי- המשיך הרב כהנמן- להביע לפניכם סברה משלי, והסברה שלי פשוטה בתכלית.
כאן נשאלת השאלה, איך להבטיח לאדון זה, שישכב לישון במנוחה ונחת, הכיצד? אם הוא יצווה על עבדו להשטתח על הרצפה, בלי כר וכסת, ואילו את הכר יקח לעצמו, כלום במצב כזה יוכל להירגע ולהירדם? הלא מצפונו ייסרו ולא יתן תנומה לעפעפיו.
ובכן העצה הנכונה של חכמי התורה, פוסקי ההלכה הוא, ודווקא מתוך נקודת המוצא של הדאגה לאדון, כי את הכר האחד צריך למסור לעבד וממילא שניהם יבואו על תקנתם ומנוחתם, העבד יישן במנוחה כי כר לראשו, ואילו האדון שנתו תערב לו, מכיוון שהוא מסר את הכר מרצונו לאחיו הנזקקים לו, בכדי לקיים את המצווה "הענק תעניק לו".
הרב כהנמן המשיך: "אחים יקרים, ידוע לכם, כי מחר בערב תבוא אלינו לבני ברק קבוצה של ילדים ניצולים מפליטי השואה.
לצערנו הרב, לא מצאנו כרים בשבילם, ויש מצווה בתורה של "וחי אחיך עמך". לאור השקפת התורה, אני שואל אתכם, הכיצד תוכלו ללכת לישון על משכבכם, ביודעכם, שלילדים המסכנים אין כר למראשותיהם? כי על כן עצתי לכם על פי התורה, היא להמציא כרים וכסתות עבור הילדים הללו!
אין צורך לומר, כי הבעיה נפתרה בכי-טוב. עוד באותו לילה של מוצאי שבת קודש הביאו נדבנים מאנשי בני ברק אל הצריף שהוכן, למעלה מן המספר הדרוש של כרים וכסתות.
ערך הגר"ח קנייבסקי תשובתו לשני השואלים כדרכו בקודש ובטעות נתחלפו המכתבים והמכתב בדין עבד עברי הגיע בטעות לאותו שואל שאשתו היתה מצערת אותו וביקש עצה אם לגרש אותה
"וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ" (שמות כ"א, ג')
בספר 'בדידי הוה עובדא' מובא מה שסיפר הגאון רבי יצחק שאול קנייבסקי שליט"א בן מרן הגר"ח זצ"ל:
פעם אחת היו מונחים לפני רבינו שתי מכתבים שנתבקש לענות עליהם.
במכתב אחד שאל הכותב מהיכן המקור של הדין שעבד עברי שיש לו אשה ישראלית ורבו מוסר לו שפחה כנענית, צריך הוא להניח לו את אשתו הראשונה.
ובמכתב השני מכותב אחר ללא קשר עם הראשון נשאל רבינו מאיש הקובל מאד על רוע מצבו שאשתו מציקה לו מאד ועושה לו צרות גדולות, האם יגרשנה.
וערך רבינו תשובתו לשני השואלים כדרכו בקודש.
על המכתב שעסק במקור הדין דעבד עברי שמוסר לו רבו שפחה כנענית וכו', ציין רבינו את דרשת המכילתא וזה לשונם "ויצאה אשתו עמו, אל תפרישנו מאשתו".
בטעות נתחלפו המכתבים והמכתב בדין עבד עברי הגיע בטעות לאותו שואל שאשתו היתה מצערת אותו וביקש עצה אם לגרש אותה.
כשבאה אליו תשובת רבינו ויצאה אשתו עמו, אל תפרישנו מאשתו. והשואל הנ"ל לא הסתפק בתשובה הקצרה, ושוב חזר וכתב שקיבל תשובה ברמז בלבד, ומבקש להשיבו דבר ברור.
או אז נודע לרבינו כי מוחלפת השיטה והמכתב בדין עבד עברי נשלח בטעות לשואל אם יתגרש מאשתו. ונענה רבינו ואמר יתכן כי מן השמים רוצים שלא יתגרש, ולכן התחלפו המכתבים והגיעה אליו התשובה אל יפרישנו מאשתו.
"עַיִן תַּחַת עַיִן" (שמות כ"א, כ"ד)
הגאון רבי יעקב ריישר זצ״ל בעל השבות יעקב הטעם למה חיבר ביאורו ׳עיון יעקב׳ על העין יעקב, העיד המחבר בהקדמת ועל ספרו עיון יעקב, מפני שנסתמאו שני עיניו, והיה עולם חשך בעדו, אז בעת צרה היא ליעקב התפלל אל ה׳ שירפאו, וקיבל על עצמו נדר, שאם יתרפא מחולי זה, ישלים את ספרו ׳עיון יעקב׳ על העין יעקב, לשלם ׳עין תחת עין׳. וכן הוה, כי בשנת תפ״א נשמעה תפילתו, ובא לעירו רופא מומחה, וריפא את שני עיניו, ושילם את נדרו לשלם ׳עין תחת עין׳, והשלים את חיבורו המפורסם ׳עיון יעקב׳ על כל העין יעקב.
ובספר 'ארחות יושר' מסופר שבאחת השנים נכנסו אל מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל קבוצת נערים מתחזקים, וביקשו לשמוע דברי חיזוק וברכה. במהלך השיחה מרן שם לב כי על עינו של אחד הנערים מונחת תחבושת גדולה. פנה אליו מרן ושאל: "מה קרה לך בעין?" והנער השיב כי בפורים שיחק בנפצים, ואחד הנפצים פגע בעינו ולכן חבשו אותו, והוסיף וביקש ברכה לרפואה שלמה שתתרפא העין ולא יגרם לו כל נזק. מרן הגיב ואמר: "עין תחת עין", והוסיף: "תשב ותלמד בהתמדה". ומשראה מרן שדבריו לא הובנו, הוסיף וביאר: "תלמד תורה בעיון! ו'עין תחת עין' יהיה רפואה לעין".
אותו זמן טייל רבי לייבל'ה אייגר ביער, ולפתע נפל לתוך בור עמוק ולא יכול היה לצאת ממנו עד שהיה שרוי בסכנת נפשות. תוך כדי הלימוד, יצא לפתע רבי עקיבא החוצה
"כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה" (שמות כ"א, ל"ג)
שח ה'מגיד ישרים' הרה"ג רבי שלום שבדרון זצ"ל והובאו הדברים בספר 'שאל אביך ויגדך': סיפר מרן הגרי"ז סולווויצ'יק זצ"ל כי פעם אחת ישבו רבי עקיבא אייגר עם בנו רבי שלמה ולמדו באמצע הלילה. אותו זמן שהה רבי לייבל'ה אייגר – בנו של רבי שלמה- בקוצק, הוא טייל ביער מלא שלג כשהוא שקוע מאוד במחשבותיו, ולפתע נפל לתוך בור עמוק ולא יכול היה לצאת ממנו עד שהיה שרוי בסכנת נפשות.
תוך כדי הלימוד, יצא לפתע רבי עקיבא החוצה וחזר כעבור עשרים דקות, ובשובו אמר לבנו רבי שלמה הצלתי זה עתה את לייבלה שלך. ואז סיפר לו שהוא נפל לתוך בור ולא יכל לצאת ממנו עד שהוא חילץ אותו מתוכו. רבי עקיבא הוסיף ואמר: על הכל אני מוחל לו, אבל על דבר אחד אינני מוכן למחול, על ביטול תורה של עשרים הדקות. הוסיף הרב מבריסק וסיפר כי כאשר רבי לייבלה שמע על כך, הוא צם עשרים שבועות כנגד זה.