בפרשת השבוע אנו לומדים על דיני נזיקין, שאחד מהם הוא דין נזקי האש: "כִּי תֵצֵא אֵשׁ… וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ… שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה". ומסבירה הגמרא – לפי שיטה אחת, אשר הלכה כמותה – שסיבת החיוב משום שבמשך כל זמן בעירתה נחשבת האש כחץ שֶׁיָּרָה המבעיר.
ושואל ה'נמוקי יוסף': מדוע אפוא מותר להדליק נר בערב שבת כאשר הוא ממשיך לדלוק בשבת עצמה, הלא זה נחשב כאילו מדליק את האש בשבת? ומשיב: החיוב על נזקי האש נסוב על שעת שילוח החץ, דהיינו שעת ההבערה. ולכן, למשל, אם הבעיר אש ומת, והאש התפשטה והזיקה – משלמים את הנזק מכספי ירושתו, כיון שהחיוב מתייחס לשעת ההבערה. וכך גם כשמדליקים נר בערב שבת – שעת עשיית המלאכה היא בערב שבת, הגם שהיא נמשכת והולכת לתוך השבת.
ואכן, הלכה פסוקה שמותר לעשות מלאכה בערב שבת על מנת שתימשך בשבת. ברם, אם המלאכה גורמת לרעש שעלול להביא לידי זלזול בכבוד השבת, או לעורר בקרב השומעים חשד כי המלאכה הותחלה בשבת – דעת פוסקים רבים שאסור לעשותה בערב שבת באופן שתמשך בשבת; וכתב הרמ"א שכך יש לנהוג. ולכן, לדוגמה, כתבו הגר"מ פינשטיין, האור לציון והגרש"ז אויערבך, שאסור להפעיל מכונת כביסה בערב שבת באופן שתמשיך לפעול בשבת.
ויש שנחלקו אם מותר לעשות בערב שבת פעולה אשר תגרום להתחלת המלאכה בשבת; והגר"מ פיינשטיין מסתפק בדבר, ומוסיף כי אף אם הדבר מותר מן הדין, יש לאסור את השימוש בשעון שבת לשם התחלת מלאכה בשבת, כדי שלא לגרום לזלזול בכבוד השבת, שהרי באופן זה ניתן לבצע מלאכות רבות האסורות בשבת, ובודאי שאם היה השעון בתקופת חז"ל, היו אוסרים את השימוש בו כדרך שאסרו אמירה לגוי לעשות מלאכה בשבת. עם זאת, הגרמ"פ מתיר את השימוש בשעון לצורך הדלקת אור וכיבויו, בנימוק שכבר נהגו כן ואין בדבר זלזול בכבוד השבת. והעמדת שעון מעורר שיצלצל בשבת – לדעת הגרמ"פ הדבר אסור אם הצלצול נשמע בחוץ; אך המנהג להקל, וכן דעת הגרש"ז אויערבך והגר"ש ואזנר ופוסקים רבים נוספים.
[נמוקי יוסף ב"ק י, א; שו"ע או"ח רנב, א ו־ה, ומשנ"ב מח; ביאורים ומוספים דרשו, 2, 24 ו־28]
האם איסור צער בעלי חיים כולל גם את בני האדם? מהו המקור בתורה לאיסור זה? והאם מותר לצער בעלי חיים לצורך האדם?
בפרשת השבוע נאמר: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"; ומפרש רש"י: "עזוב תעזוב עמו, לפרק המשא". ובפרשת כי תצא נאמר: "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ"; ומפרש רש"י: "הקם תקים, זו טעינה, להטעין משאוי שנפל מעליו".
בגמרא נחלקו תנאים ואמוראים אם האיסור לצער בעלי חיים הוא מדאורייתא או מדרבנן; ולדעת רבים מהראשונים, פסוקים אלו הם המקור לאיסור זה לדעת הסוברים שהוא מדאורייתא. ויש שכתב שיתכן כי מקורו הוא מהאיסור האמור בפרשת כי תצא: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ". ויש שכתב שהאיסור נלמד מגערת המלאך בבלעם: "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ", כלומר מדוע הכית אותה שלא לצורך (ראה להלן). ויש שכתב בדעת כמה מהראשונים שאיסור זה הוא הלכה למשה מסיני.
וכן פסקו הבית יוסף והרמ"א, שאיסור צער בעלי חיים הוא מדאורייתא. וכפי שאנו למֵדים ממצות פריקה וטעינה, אין רק איסור לגרום להם צער, אלא יש חובה להצילם מצער ולהוציאם ממיצר. ולכן, לדוגמה, אם אדם רואה ברחוב העיר חתול או בעל חי אחר שנפל למקום שאינו יכול לצאת הימנו, חובתו לסייע לו לצאת משם.
ונחלקו הפוסקים אם איסור זה אמור דוקא כשמצערם בחייהם, או שגם בהמתתם עובר על איסור זה; וכן נחלקו אם מותר לצערם לצורך האדם. ולהלכה – מותר הן לצערם והן להמיתם כשיש בדבר צורך ותועלת לאדם; ועם זאת, יש להמנע תמיד ממעשים אכזריים, שאינם מתאימים לבני אברהם יצחק ויעקב, ואין לעשותם אלא לצורך הכרחי, כגון פרנסה, רפואה, או מניעת נזק מבני אדם.
ויש מהאחרונים שכתב, שאיסור זה של צער בעלי חיים והחובה להצילם מצער, מתייחס גם לבני אדם, כלומר, אם הקפידה התורה על צער בעלי החיים, קל וחומר שהקפידה על צער האדם. אך יש שכתב שלא הקפידה תורה באיסור זה אלא על צער בעלי חיים, שאין להם דעת ונפש המשכלת שבעזרתן יוכלו לשאת את סבלם, אבל האדם יכול להתיישב בדעתו ולחזק את נפשו לסבול את הצער, ולכן חובה זו של הצלת בעלי חיים מצער אינה מתייחסת לאדם. (ויתכן כי דבריו אמורים רק באדם שאכן יכול ליישב את דעתו, ולא בילד, בחסר דעת ובכיוצא בהם).
[ב"מ לב, א, וראשונים שם; ראשונים שבת קכח, ב; מו"נ לרמב"ם ג, יז; חינוך מח; ב"י ושו"ע חו"מ ערב, ג ו־ט, וסמ"ע יג; שו"ע אה"ע ה, יד; ועוד]
מהו החוזק הנדרש ל'קוֹרה' המתירה את ה'מבוי'? מדוע לא מתחשבים להלכה בכך שהיקפו של עיגול הוא כ־3.14?
'מבוי' המוקף במחיצות משלושה צדדים, כגון במערב, צפון ודרום, ופרוץ במזרח – ניתן להתירו על ידי התקנת 'קוֹרָה' בקצה המזרחי, כדוגמת תקרה לקצה המבוי, אשר מהווה 'הֵיכֶּר' לכך שמקום זה הוא רשות היחיד; ובכך נמנע החשש שמתוך הטלטול במבוי יבואו לטלטל גם ברשות הרבים, או להעביר חפצים ממנו לרשות הרבים, ולהיפך. ואין הקורה כשֵׁרה אלא כשמונחת בחלל המבוי – בין שראשיהָ מונחים על גבי מחיצות המבוי, הצפונית והדרומית, ובין שמונחים על דבר אחר. אבל אם הניח את הקורה מחוץ למבוי – וכגון שחיבר אותה מבחוץ לעובי המחיצות, הצפונית והדרומית – אף אם אין כל מרווח בינהּ למחיצות המבוי, הריהי פסולה, כיון שהקורה היא כעין תקרה, ואין דרך להניח תקרה אלא על גבי חלל המבוי.
וה'קוֹרה' המתירה את 'מבוי' – מידת אורכהּ, כרוחב פירצת המבוי; ומדין 'לבוּד', די בכך שתגיע עד לטווח של פחות משלושה טפחים ממחיצות המבוי. ומידת רוחבהּ – טפח לפחות. ולעוביהּ אין מידה, אך עליה להיות חזקה במידה שתוכל לשאת לכל אורכהּ [הנצרך להכשרהּ, כנ"ל] אריחי אבן שרוחבם שלושה טפחים, ורוחבם טפח ומחצה, כאשר רוחב האריח מונח לרוחב הקורה, ואורך האריח לאורכהּ. וטעם הדבר, מפני שרק באופן זה ניכר שהקורה הונחה לשֵׁם קביעות של בנין, כעין 'תקרה', וממילא היא מהווה היכר שזוהי רשות היחיד; אבל כשאינה כה חזקה, סבורים העוברים ושבים שהונחה שם רק לפי שעה, ואינה מהווה היכר. ויש אומרים שהטעם הוא, שכאשר אינה כה חזקה, היא נישאת ברוח.
ו'קורה' מעוגלת, אם היא חזקה במידה הנ"ל, הריהי כשֵׁרה, למרות שבפועל לא ניתן להניח עליה אריחים. וקורה שרוחבהּ ארבעה טפחים – אינה צריכה להיות חזקה במידה שתוכל לשאת את האריחים, משום שבקורה זו [על פי הטעם הראשון הנ"ל] ניכר בכל מקרה כי הונחה לשֵׁם קביעות של בנין, וכן אין לחשוש [על פי הטעם השני הנ"ל] שתינטל ברוח. ו'מעמידי' הקורה, דהיינו זיזים היוצאים ממחיצות המבוי והקורה מונחת עליהם, וכיוצא בהם – יש אומרים שעליהם להיות חזקים במידה שיוכלו לשאת את הקורה עם האריחים הנ"ל; ויש אומרים כי די בכך שיהיו חזקים במידה שיוכלו לשאת את הקורה בלבד, [שהרי בפועל אין מניחים עליה את האריחים]. וראוי להחמיר, כי כן דעת רוב הראשונים.
ועוד בענין זה: כאמוּר, 'קוֹרה' מעוגלת כשֵׁרה להתרת 'מבוי'. וכללו חכמינו ז"ל, שכל עיגול שיש בהיקפו שלושה טפחים, יש ברוחבו [= קוֹטְרוֹ] טפח". ולכן, אם היקף הקורה הוא שלושה טפחים, נחשב הדבר שיש ברוחבהּ טפח, כנדרש לרוחב הקורה, והיא כשֵׁרה. ולמרות כי בחשבון מדויק נמצא שהיקפו של עיגול אינו פי שלושה מרוחב [=קוטר] העיגול, אלא פי שלושה ושביעית בערך [כ־3.14], להלכה אין לדקדק בכך, ודי בהיקף של שלושה טפחים, כי סמכו חכמים על שיעור זה של פי שלושה בכל דיני התורה, מפני שקשה לצמצם בנוגע לתוספת שמעבר לפי שלושה. וכתבו אחרונים, שאולי קיבלו כן מהלכה למשה מסיני, ולפחות בדינים דרבנן יש לסמוך על כך. ויש שהטעימו כי כל שיעורי המצוות המעשיות ניתנו באופן זה, כדי שגם חלושי הדעת יוכלו לקיימן.
[שו"ע שסג, יד ויז־יט, משנ"ב מט-נא, נט, ס-סב, שעה"צ מד, וביה"ל ד"ה על וד"ה חזקה; בו"מ דרשו, 43-44 ו־50-52; וראה משנ"ב שם, סז]