השמועה הטובה פשטה בניקלשבורג במהירות ועוררה גלים של שמחה והתרגשות. אורח דגול עומד לבוא לעיר – הגאון הגדול רבי יעקב לוברבוים, בעל ה'חוות דעת' וה'נתיבות' ורבה של ליסה. נודע כי הגאון ישהה בניקלשבורג שלושה ימים, זאת לפי הזמנת רב העיר, הגאון רבי מרדכי בנט.
במיוחד רבה הייתה התכונה בקרב למדני העיר, שציפו לרגע בו יעמוד האורח על בימת בית-המדרש ויישא פלפול תורני מלא חריפות ועתיר בקיאות, כיד גאונותו בתורה הטובה עליו.
לכך הצטרפה גם המחשבה המרגשת על המפגש הצפוי בין שני ענקי התורה ופוסקי הדור – רב העיר ואורחו – כמו גם על האפשרות לראותם מתנצחים זה עם זה בתורה.
פרנסי הקהל אף הם לא ישבו בחיבוק ידיים. הם התכנסו לאספה מיוחדת שדנה בסדרי קבלת-הפנים לגאון. הוחלט כי כל יהודי העיר, למגדול ועד קטן, ייצאו אל שעריה ושם יקבלו את רבה של ליסה בכבוד ההולם את גדולתו בתורה.
במשך כל ימי הציפייה הייתה ניקלשבורג כמרקחה. הכול דנו ועסקו, איש-איש מנקודת מבטו, בנושא אחד – הביקור הצפוי. אפילו הרוזן של ניקלשבורג, שכל ענייני העיר התנהלו על פיו, יצא מגדרו והורה לאנשי המשטרה לשלוח לשער העיר 'משמר כבוד' של פרשים רכובים על סוסים אבירים.
היום הגדול הגיע.
כל יהודי ניקלשבורג – אנשים, נשים וטף – יצאו אל הכניסה לעיר כדי לקדם את פני האורח הדגול. שני ברושים רעננים ניטעו בפתח והפכו לשער חי של כבוד. שלט ברכה מאיר-עיניים נמתח מצד אל צד – "ברוך הבא בשם ה' ברכנוכם מבית ה'".
מרכבת האורח נעצרה והקהל הרב החל מצטופף סביבה. ראשון עלה אליה המרא-דאתרא, רבי מרדכי בנט שקיבל באהבה רבה עם האורח. אחריו ניגשו הדיינים וראשי הקהל.
לפתע הגיח הגאון מתוך המרכבה. קריאת "שלום עליכם!" רמה ונרגשת פרצה באחת מפי הכול. אחר כך עברו האנשים בסך והושיטו לאורח יד ל"שלום". ממרחק-מה ניצבו הנשים, מביטות במחזה המרנין ומנגבות מעיניהן דמעות של התרגשות. הילדים הקטנים נופפו בדגלונים מיוחדים שהכינו לכבוד המעמד – לומדים פרק בכבוד התורה וחכמיה.
* * *
יומו השני של הביקור היה היום המרכזי שהכול ציפו לו. זהו היום שבו עתיד הגאון לשאת דרשה תורנית בבית-המדרש הגדול של ניקלשבורג. שמש המרא-דאתרא תלה על לוח-המודעות מודעה עם נושא הדרשה ומראי-המקומות, לעיון מוקדם.
זה היה חג של ממש ללמדנים. החל משעות הבוקר המוקדמות הם עסקו בסוגיה המדוברת, רעננו את זיכרונם, חידדו את ידיעותיהם – מכינים עצמם כראוי לדרשת האורח הגאון.
שעה ארוכה לפני תחילת השיעור כבר התמלא בית-המדרש עד אפס מקום. ההמון הוסיף להתקבץ ולצבוא על החלונות. גם אנשי העמל ופשוטי העם הגיעו – מבקשים לקחת חלק בחוויה הרוחנית המיוחדת.
שביל נפער בקהל הצפוף שעה שהגאון מליסה עשה את דרכו אל מרכז בית-המדרש. דממה מוחלטת השתררה במקום כשטיפס ועלה על גרם המדרגות הקטן שהוליך אל הבימה.
פני הגאון הפיקו זיו ועיניו סקרו את הקהל סביב. הוא פתח את דבריו בשקט ובמתינות. אולם מרגע לרגע עלה טון דיבורו וקצב הרצאת הדברים נעשה סוער יותר. מילותיו קלחו מפיו בשטף מפעים. גמרות 'נזרקו' לחלל האוויר, שאלות ותשובות בהלכה 'התעופפו', ראשונים 'הוטחו' זה בזה והדברים האירו כנתינתם מסיני.
טובי הלמדנים של ניקלשבורג נאלצו לאמץ ראשם כדי לעקוב אחר שטף הדברים והסברות העמוקות. גם המרא-דאתרא עקב בעניין רב אחר מהלך הדברים.
לאחר כמחצית השעה נשברה לפתע השתיקה. "זה כבר ממש חידוש עצום! חידוש עצום!", נשמע קולו של רבי מרדכי בנט. המילים נאמרו לא בנימה של התפעלות כי אם של השתוממות.
"מאי משמע?", שאל הגאון האורח.
"מה תעשו עם הירושלמי?", השיב לו רבה של ניקלשבורג בשאלה תוך שהוא מפנה להלכה מסויימת בירושלמי. לרגע נדם הגאון מליסה והקהל כולו הסיק מכך כי דברי הירושלמי מציבים סימן שאלה על כל יסוד חידושו של האורח.
כעבור רגע החווה האורח בידו תנועה שפירושה אינו ברור – "נניח לזה כרגע" או אולי "עוד חזון למועד" – והמשיך במשאו. אולם מאותו רגע והלאה נעדר ממנו הברק שאפיין אותו קודם לכן. הדברים נאמרו בקצב מהיר יותר, כאילו כדי לצאת ידי חובה. לאחר שעה קלה סיים האורח את משאו וירד מהבימה.
אווירה כבדה של אי-נוחות עמדה בחלל. גם רבי מרדכי בנט עצמו היה עד לכך וחש עצמו אשם בה. העיר ניקלשבורג נבוכה.
מיהר רבי מרדכי בנט לאכסניה שבה התארח רבה של ליסה כדי לפייסו. אולם זה הביט בו כלא מבין. "יסיר נא כבוד-תורתו דאגה מליבו", אמר האורח, "אין בליבי עליו דבר וחצי-דבר".
נחמץ ליבו של המרא דאתרא בקרבו. הוא חשש כי הגאון מליסה אכן נפגע ממנו, אך מבקש להעביר על מידותיו. התחנן לפניו שיאמר לו בפה מלא כי סולח הוא לו. אולם רבה של ליסה התעקש באומרו כי כלל לא נפגע ועל-כן אין על מה לסלוח.
* * *
השעות הבאות היו שעות קשות לרבי מרדכי בנט. כל הלילה לא הצליח לעצום את עיניו מרוב צער. למחרת בבוקר יצא רבי מרדכי בקריאה לכל בני קהילתו, ללוות את האורח גם בצאתו מהעיר. בכך קיווה לפצותו על הפגיעה בכבודו.
המון רב הלך אחר מרכבתו של הגאון מליסה. רגע לפני שיצא את העיר, ניסה רבי מרדכי בנט פעם נוספת לפייס את אורחו. "ידידי אהובי", פנה אליו בקול נשבר, "יסלח נא לי כבוד תורתו, בטרם ישוב לעירו. מאז אתמול, איני מוצא מרגוע לנפשי. יסלח לי עתה, שכן אם לא עכשיו אימתי!".
הביט הגאון מליסה ברבה של ניקלשבורג וחייך בנועם. "יעלה נא כבודו אל המרכבה ונשוחח כמה דקות לבדנו", אמר. עלה רבי מרדכי אל המרכבה.
פתח רבי יעקב מליסה ואמר: "אתמול, כאשר הקשה כבודו על פלפולי מדברי הירושלמי, לא חלשה דעתי. אליבא דאמת, דברי הירושלמי שהזכיר, הם רק בשלב ההווה-אמינא של הסוגיה, אך במסקנה הדברים משתנים ואינם סותרים עוד לדבריי. לכן לא נכלמתי וממילא אין כבודו זקוק לבקש מחילה".
לשמע הדברים הנכונים, לא ידע רבה של ניקלשבורג את נפשו. "אם כך, מדוע לא אמר לי זאת כבוד-תורתו בשעת מעשה?!", הקשה.
הביט בו הרוח במבט תמה: "וכי יעלה על הדעת שאני אסתור את דברי המרא-דאתרא בנוכחות כל בני עירו?! חלילה לי מלעשות כן. מוטב יחשבו שאני שגיתי ואל יהרהרו אחר רבם!".
נפרד רבי מרדכי בנט מאורחו בהתרגשות רבה ובתחושה עמוקה של תודה והערכה.
אך עזבה המרכבה את המקום, טיפס ועלה רבי מרדכי בנט למקום גבוה ומשם פנה ודיבר אל כל בני קהילתו. סיפר להם על תוכן שיחתו עם הגאון מליסה.
"המבינים אתם? תשובה ניצחת הייתה על לשונו אולם הוא נמנע מלאמרה, רק כדי לא לביישני!", אמר רבי מרדכי בנט ודמעות הציפו את עיניו. "הגאון הגדול בעל ה'חוות דעת' וה'נתיבות' הפליא את כולנו בחידושיו ובגאונותו בתורה", המשיך רבה של ניקלשבורג, "אך יותר משלימדנו בדיבורו, לימדנו בשתיקתו. בכך העניק לכולנו שיעור גדול עד כמה עלינו להיזהר בכבוד הזולת. ולדרגה נפשית ורוחנית גבוהה כל-כך יכול להגיע רק מי שעמל באמת בתורה"…
(מאת הרב זלמן רודרמן, הובא בגיליון 'אור חזקיה')