סיפר הגאון הצדיק רבי יצחק קולדצקי שליט"א, כפי שמובא בספר הנפלא 'לעשות רצונך':
שהתפילות פועלות ישועות הן עניין שבכל יום, וספורים למכביר יש על כוחה של תפילה. ועדיין, תפילה היא אחד הדברים שצריכים חיזוק תדיר (ברכות לב:). אספר כמה עובדות שנשמעו מבעלי המעשה:
יש יהודי יקר בירושלים, רבי דוד ורנר שליט"א, (הלך לעולמו בשיבה טובה לפני ימים מספר – כ"א שבט תשפ"ו, ויהיו הדברים לעילוי נשמתו), המוכר במשך עשרות בשנים כאחד מדמויות ההוד בנופה של שכונת 'גבעת שאול'. תלמיד חכם צנוע ומעלי, מחבר ומהדיר חיבורים חשובים. הוא זכה לשאוף אוויר פסגות בירושלים של מעלה לפני למעלה מתשעים שנה, ולהתאבק בעפר רגלי גדולי הדור שבה. זכה להיות ממעגל התלמידים הקרובים של רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל בישיבת 'עץ חיים' שבה למד בימי בחרותו. במשך השנים זכה להיות שותף להקמתה של "ישיבת צפת" מיסודו של רב העיר רבי שמחה קפלן זצ"ל. במשך שנים עסק בקירוב רחוקים ולימד נוער יהודי בשטרסבורג שבצרפת, בסנט פטרבורג שבברית המועצות מיד עם נפילת מסך הברזל, וכן בארץ-ישראל בעשרות השנים האחרונות. בעשור האחרון הוא עבר להתגורר בשכונת רמות בבית חתנו ובתו, ולמרות גילו המבוגר עוסק בתורה ובחכמה, כשהוא מהווה דוגמה ומופת לכל בני המשפחה כיצד נראה יהודי שתורתו אומנותו.
לאחרונה שמעתי מפיו את המעשה הבא:
בימי בחרותי נהגתי לאכול סעודת 'מלווה מלכה' ברוב עם בבית הכנסת "רומינישע שול" שברחוב מאה שערים. היו אלו הימים של מאבק המחתרות בשלטון הבריטי, וכנער צעיר הייתי אוסף כתחביב את הכרזות שנתלו ברחובות ירושלים, והיה לי אוסף מרשים.
באותו מוצאי שבת שבו התרחש סיפורנו, בדרכי ל'מלווה מלכה' ראיתי צעירים מלוחמי המחתרות תולים מודעה וכרזה חדשה בגנות השלטון הבריטי. כדרכי, ניגשתי ו"הפרשתי" אחת מן המודעות לטובת האוסף שלי. תוך כדי כך פרצה לרחוב מכיוון שערי פנחס שריונית בריטית ועליה מספר 'כלניות' [כך כונו החיילים האנגלים בשל כובעיהם האדומים] שרדפו אחרי מדביקי המודעות המחתרתיות. עזבתי מיד את המקום ופניתי בזריזות לבית הכנסת להצטרף אל ה'מלווה מלכה', כאשר זרועותיי משוחות בדבק הלח של המודעות.
בתוך דקות פשטה קבוצת החיילים האנגלים על המקום. הם נכנסו לבית הכנסת וציוו לכולם לעמוד בשורה, תוך שהם מתחילים לבדוק אחד אחד. הם חיפשו שרידי דבק על הידיים כדי לעלות על עקבות 'הנאשמים'.
כשעמדתי בשורה, חשתי פחד מצמית. אם היו תופסים אותי, איש לא יכול היה לומר להם מה לעשות. אם הייתי נשלח לכלא לכמה שנים טובות, היה זה עונש קל יחסית.
אני עומד ורועד מפחד כאשר החיילים בודקים כל אחד היטב, ולפתע חשתי שחוץ מתפילה דבר לא יושיע אותי. אני צריך נס גלוי כדי לא לצאת מכאן בעוד דקות אחדות באזיקים על ידיי וכידוני רובים דוקרים בצלעותיי… מלמלתי פסוקי תהילים וקיוויתי בכל מאודי לישועת השם.
כאשר פנה החייל לבדוק אותי, נפתחה הדלת בעוצמה על ידי אחד מזקני המתפללים שהלך להביא את דגי ה'הרינג' לכבוד סעודת דוד מלכא משיחא. הוא לא ידע מכלום ונכנס עם מגש עמוס דגים השרויים בתוך שמן דגיגי ומפיצים ריח ניחוח…
כאשר הלה נכנס וראה את החיילים החמושים, נבהל מאוד ושמט מידיו את המגש על כל תכולתו. הציר החריף נשפך על ידיי וגם החייל שעמד לידי זכה לכמות טיפות שעוררו בו מיאוס וכעס…
הבנתי מיד שזו הישועה שלי, שהגיעה כהרף עין ממרומים. התחלתי מיד לגרד כביכול את ידיי מפאתי שמן הדגים, כאשר בעצם משחתי על זרועותיי את השמן שטשטש את שרידי הדבק.
החייל שעמד לידי צעק עליי שאשטוף היטב את הידיים ונסוג ממני. אחריו גם כל החיילים החלו לצאת, ואנו, למרות הריח המכביד שבאוויר, נשמנו לרווחה… ישבנו לזמר את זמירות סעודת דוד מלכא משיחא ולטעום מהמעט שנותר במגש המושיע.
למדתי, שכאשר מתפללים מעומק הלב בעת מצוקה, הישועה יכולה להופיע באופנים שאין להעלות על הדעת.