מספר הרב יוסף נברוצקי מבית שמש, בן הרב טוביה מירושלים:
יש לי שכן, ר׳ שלמה שמו, שיוצא לנו לדבר מפעם לפעם. באחד הימים שוחחנו כדרכנו, ובמהלך השיחה מספר לי ר׳ שלמה על עניין אישי שמציק לו מאד. וכך סיפר: אחד מבני המשפחה של אשתי הלך לעולמו, ומפני שחלק מהילדים עוד צריכים להגיע מחו"ל, תתקיים הלווייתו רק מחר. אותו קרוב לא דיברתי אתו כבר ארבע שנים! הייתי אתו בנתק בגלל עוול נורא שנגרם לי על ידו, ואת פירותיו אני אוכל עד היום הזה. איני מסוגל ללכת ללוויה. אני מרגיש שהעניין הוא למעלה ממידותי. וזה מלבד מהמצב הקשה אצלי בבית כמו שאתה יודע.
וכן אני יודע היטב, אשתו משותקת במחצית גופה בעקבות אירוע מוחי. כבר ארבע שנים שהיא אינה מסוגלת ללכת ללא תמיכה, והדיבור שלה נפגע לגמרי. אורך לה חצי דקה עד שהיא מצליחה להוציא מילה מהפה בקושי רב. ר׳ שלמה מתעלה על מידותיו ומקשיב לה, והדבר סוחט ממנו כוחות נפש. היא היתה בשיקום בארצות הברית, אבל חזרה משם במצב גרוע יותר ממה שהיתה לפני הנסיעה. הרבה צער ועוגמת נפש נגרמו לנו על ידו. מבין? אין לי מושג איך לעזור לו, רק להקשיב. ור' שלמה המשיך: הלב שלי בוער מכעס עליו, ומחר הלווייתו למנוחת עולמים, סיים ר׳ שלמה וחיכה שאגיד משהו.
נו, מה אגיד לו? ר׳ שלמה, אמרתי, אין לי עצה בשבילך. אין לי מושג איך מתמודדים במקום שלך, אבל דבר אחד אני יכול להגיד, שמעתי סיפור על יהודי בשם רבי דוד שבמשך אחת עשרה שנה היתה לו בת אחת, והוא נפקד בבן זכר אחרי שסלח לגיס שלו, שהכניס אותו לחובות אדירים. אבי הבן הוא דוד שלי, ואני עצמי נוכחתי בברית ושמעתי את בעל השמחה מספר את הסיפור בעצמו. הכל אמת. באדר ראשון תשע"ט הודיע אבי הבן לגיסו בפה מלא שהוא סולח לו, ובסוף חשוון תש"פ נולד לו בן. לא יכולתי להגיד לו ללכת ללוויה ולסלוח בלב שקט, כי הרי לבו אינו שקט, ונדרשת כאן עבודת מידות אדירה. רק אמרתי לעצמי הלוואי שהסיפור הזה, שאינו אלא שיעור מוסר נוקב, ישפיע עליו לטובה.
בליל שבת ישבתי עם בני משפחתי, במהלך הסעודה שמענו דפיקות בדלת. בפתח עמד ידידי, ר׳ שלמה. הוא נכנס, והמראה שלו אינו כתמול שלשום. פניו זורחות. הוא נראה מרוגש באופן מיוחד, אפילו ה'גוט שבת' שלו נשמע לקוח מעולם של התלהבות ושמחה. מה לידידי בביתי?
ר׳ יוסף, אומר לי ר׳ שלמה, אתה היית שליח ההשגחה העליונה להשמיע לי את הסיפור על דודך רבי דוד. מכל השכנים, דווקא איתך דיברתי אתמול, ומכל האנשים, דווקא הדוד שלך עשה לפני שבוע ברית מיוחדת כל כך. הרגשתי שהדיבורים שלך אינם שיחת רעים בעלמא, אלא יש כאן מסר עבורי. במשך שעות אחר כך הייתי אפוף מחשבות. חשבתי, מה יועיל לי להחזיק בלב את הכעס והטינה? הנפטר כבר הלך לעולמו, ומי יודע אילו דינים קשים מצפים לו בגלל הקפידה שלי. אני לא ארוויח מזה כלום. הגיע הזמן להתגבר בגבורת ארי ולעבוד על מידותי, והשם יהא בעזרי.
הלכתי כמו אדם שקשרו עופרת לרגליו. כל כך כבדות היו פסיעותי בדרכי ללוויה, אבל הלכתי. לאולם ההספדים לא הייתי מסוגל להיכנס. חששתי שלא אחזיק מעמד. עמדתי בחוץ ושמעתי את ההספדים. בין השאר אמרו שם שהמנוח זיכה את הרבים בחייו, דברי המספיד עוררו אותי לחשוב על גדלותו של המנוח ועל הטוב שעשה בחיים שלו. הוא עורר בי את הרחמנות, והחלטתי כי אכן אסלח לו בלב שלם. כשנשאו אותו החוצה, עברתי ליד מיטתו ואמרתי בפה מלא: אני שלמה בן פלונית סולח ומוחל בלב שלם לפלוני בן פלוני. הנך עולה לשמים נקי מכל הפרשיה שהיתה לך עמי, אין לי שום קפידה עליך, מחול לך מחול לך! זהו. עשיתי את זה. סלחתי. הלב שלי התנקה.
באותו יום שישי, קיבלו כל ההכנות לשבת פנים חדשות. הרגשתי כי שוב איני אותו אדם שהייתי לפני כן. החלטנו בבית לסגור את הסיפור הרמטית. רוצים שיהיה טוב גם לו, וגם לנו. ומהיום לא מדברים יותר על הנושא. האיש נפטר, וגם הפרשיה הסתיימה. אם נפתח שוב את הסיפור, שוב יצוף הכעס והסליחה תתרוקן ממשמעותה.
בערב שבת, כך סיפרה לי אשתי אחר כך, אחרי הדלקת נרות, בעת רצון שכל בנות ישראל מפילות תחינות לפני אביהן שבשמים, שפכה גם היא את לבה בדמעות שליש אל אדון הסליחות. ׳ריבונו של עולם, בעלי הצדיק עשה היום מעשה יוצא מגדר הטבע. הוא שבר את מידותיו ומחל בלב שלם למי שנגרם לו צער על ידו, איזו עוצמה יש במעשה כזה על חינוך הבנים! שמע בני מוסר אביך! אוי, טאטע, יש המשך לפסוק, ׳ואל תיטוש תורת אמך׳, גם לאמא יש תפקיד בחינוך. יש לי הרבה מה לדבר עם הילדים שלי, יש לי הרבה מה למסור להם, לחזק אותם, ללמד אותם, אבל אילו פנים יש לזה כשאיני יכולה לדבר? עשרה ילדים רוצים אמא בריאה. אנא השם, בזכות מעשה הגבורה שבעלי זכה היום לעשות, תשלח לי רפואה שלמה!׳
באותו זמן עמדתי אני בבית הכנסת, ויחד עם כולם זימרתי לכה דודי ובליבי בקשתי מה' שזכות המחילה של היום תשפיע שאשתי תוכל לשוב לקדמותה. אחרי התפילה חזרתי הביתה, והנה מול עיני הנדהמות מתקרבת אשתי הולכת לבדה ללא ליווי, והיא פותחת את פיה ודבריה מאירים, גוט שבת! גוט שבת! בשבת שעברה לקח לה שתי דקות לומר את צמד המילים האלו, והנה, היא מברכת אותי בשטף! עמדתי נדהם, האמנם? שמא אין זאת אלא שכינה? ואולי חלום חלמתי? אך לא, זאת המציאות! ערכנו את שולחן השבת, וכל הזמן הזה שוחחה אשתי עמנו, מה אומר לך, ר׳ יוסף. כולי מלא הודיה להשם יתברך. ר׳ שלמה הסכים לפרסם את הסיפור כסגולה לרפואה שלמה, למען נתעורר כולנו למחול ולסלוח בלב שלם על אף הקושי, ועל ידי זה נזכה להודות על הנסים, על הנפלאות, על התשועות ועל הנחמות. אמן.
(לבית התורני – גיליון השגחה פרטית)