התורה אומרת שעם נתינת מחצית השקל בלבד זכו 'לכפר על נפשותיכם', כיצד? ואולי, דוקא משום שהנתינה כה מועטת שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, שכולם שווים בנתינה זו, יכולה היתה אותה נתינה להיות לגמרי לשם שמים, כבוד הלא בודאי לא היה בה, שהכל שווים בה קטן כגדול. ובאופן זה בודאי לא פלא עד היכן כוחה הגדול. עד שהתורה גם טורחת ומבטיחה 'ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם', לא תצא כל תקלה. כי ממצוה שנעשית לגמרי לשמה יכול שיצא ממנה רק דברים גבוהים ורמים, רק השפעות וחסדים, לא יכולה לצאת ממנה תקלה.
וכמסופר: על הגאון הנודע רבי יעקב משולם אורנשטיין, הידוע כ'בעל הישועות יעקב', אשר יחד עם גאונותו ולמדנותו העצומה, קיים ה'ישועות יעקב' מצוות הכנסת אורחים בהידור רב. ביתו פתוח היה לרווחה לכל עובר אורח. יהודים מכל הסוגים התאכסנו בו כשהם מתקבלים בסבר פנים יפות, בארוחה חמה, משקה ואף במיטה ללון בה, והכל חינם אין כסף, על חשבונו של המרא דאתרא.
באחד הימים דופק בדלת יהודי בעל חזות מוזרה מעט, התיישב וביקש משהו לאכול. איך קוראים לך? שאלו בני הבית. קוראים לי נחטש'ע. נחטש'ע קיבל צלחת מלאה כל טוב, שתה, ביקש מיטה ושקע בתנומה מתוקה.
בשעת בוקר מאוחרת התעורר בפיהוק קולני, לאחר חצי יממת שינה. אפשר ארוחת בוקר? ביקש וכמובן קיבל בשפע. שעה לאחר מכן, כמו שעון שווייצרי, הוא כבר דרש לקבל 'ארוחת צהרים', ושוב קיבל מנה בשרית עם תוספות, מרק ואטריות, בעין טובה וביד רחבה.
אם בתחילה סבורים היו בני הבית שהאיש יזוז לדרכו תוך יום יומיים, מתברר שהדרך לא אצה לו. נחטש'ע התמקם בבית, כאחד שלא מתכוון לזוז לשום מקום. צריך לרמוז לו שכאן זה לא 'הקדש', זה בית שאמנם מכניס אורחים אך לזמן קצוב, לחשו בני הבית באוזני ה'ישועות יעקב' אך הוא לא הסכים אתם, אסור לצער יהודי, הניחו לו, עזבו אותו בשקט, אנחנו נארח אותו בביתנו ככל שיידרש.
עם הזמן התרגלו איכשהו בני הבית לנוכחותו המעיקה של האיש, הוא הפך לחלק מהתפאורה של הבית. בעל ה'ישועות יעקב' מתהלך בסלון שקוע בחידושי תורה, נכנס לחדר הלימוד שלו, יוצא, מקבל קהל, ונחטש'ע… שרוע בפינה, ליד התנור, שותק, מכורבל במעילו ובמחשבותיו, לא עושה מאומה.
באחד הימים אירע מקרה חמור בעיר לבוב. אחד מיהודי העיר, יהודי בעל משפחה וילדים, הסתבך עם רשויות החוק ונלקח למעצר כשהוא צפוי למאסר של שנים ארוכות בצינוק. בעל ה'ישועות יעקב' נכנס מיד בעובי הקורה והחל להפעיל את כל כוחו והשפעתו. לאחר מאמצים ובירורים רבים הגיע ללשכתו פרט רגיש: השופט שאמור לדון בתיקו של היהודי נמצא במצוקה כספית גדולה, כך שבעזרת שוחד כספי גדול אפשר לחלץ את היהודי לחופשי.
ה'ישועות יעקב' התרגש לשמע הדברים, סוף סוף נפתחה הדרך להצלה. בו במקום שיגר את משמשו להזמין את כל עשירי ונגידי העיר לבוב לאסיפה בהולה בביתו, ואכן תוך שעה קלה התייצבו כולם סביב השולחן. יש לנו כאן עניין של פדיון שבויים, פתח ה'ישועות יעקב' בכובד ראש וסיפר להם בקצרה על העניין, והלב היהודי כמובן נפתח לרווחה. 'אני תורם חמש מאות רובל', קרא ר' שמעלקע הנגיד, מיד אחריו החרה העשיר ר' זישא ותרם גם הוא סכום דומה, עשירי העיר התגייסו למצווה הגדולה בפקודת המרא דאתרא וה'מצ'ינג' הזריז השיג בתוך כמה דקות את יעדו.
בירכתי החדר ישב כל הזמן הזה נחטש'ע, איש לא התייחס אליו. העשירים נפרדו בלחיצת יד מהרב והתפזרו לבתיהם, הרב קרא למשמשו ושיגר עמו את הסכום כולו אל השופט, באותו רגע קם נחטש'ע ממקומו וניגש אל בעל ה'ישועות יעקב' כשזיק משונה בעיניו, לפתע הוא לא נראה כאותו 'נעבעך', פניו לבשו ארשת שטנית ומרושעת.
תקשיב לי טוב, אמר למארחו, אני הייתי עד לכל מה שהתרחש כאן בדקות האחרונות. אני יודע בדיוק מי היה כאן, כמה כסף נתן ר' שמעלקא וכמה תרם ר' זישא, כעת יש לך אחת משתי הברירות, או שאתה נותן לי דמי 'לא יחרץ' בסך חמשת אלפים רובל, או שאני הולך ברגע זה לבית המשטרה ומספר את כל מה שידוע לי על נתינת השוחד… חי חי חי, אתם כולכם תרקבו בכלא ביחד עם השופט…
ה'ישועות יעקב' ביקש ארכה של שעה, ולאחר מכן ענה לו בשלוות נפש: 'מקובל בידי מאבותיי שכאשר יהודי מקיים מצוה – לא ייתכן בשום פנים ואופן בעולם שייגרם ויצמח ממנה, במישרין או בעקיפין, עוגמת נפש ומכשול כלשהו. אבל כל זה בתנאי שמקיימים את המצווה לשם שמים, בלי שום שיקולי רווח צדדיים ונגיעות אישיות. לעומת זאת, כשהמצוה לא נעשית 'לשמה' בשלימות, אז אכן יכול לעיתים להיגרם עוגמת נפש ומכשול – לא כתוצאה מהמצוה עצמה, אלא בגלל אותה פנייה ושיקול צדדי שהתערבו בה. בשבועות האחרונים, המשיך ה'ישועות יעקב', קיימתי בך מצות 'הכנסת אורחים', הכנסתי אותך לביתי בסבר פנים יפות ודאגתי לכל מחסורך, והרי לא ייתכן שמקיום מצוה יצמח ויתהווה כזה אסון גדול כפי שאתה רוצה להמיט עליי, ואם כן מה בכלל יש לי לחשוש ולפחד ממך? ובכל זאת לא הייתי רגוע, חששתי שמא לא קיימתי את ה'הכנסת אורחים' לשמה, אולי התערבו בה נגיעות אישיות, שמא ביקשתי למצוא חן בעיני תושבי עירי, ואם כן שוב אינני מבוטח שמהמצוה הזו לא ייגרם מכשול. זו הסיבה שביקשתי ממך לחכות שעה, סיים הרב, אבל נכנסתי לחדרי ובדקתי טוב טוב בעצמי והגעתי למסקנה לאחר שעה של התבוננות שאכן, קיימתי את המצוה לשמה, ולאור זאת בטוח אני שלא ייתכן בשום אופן בעולם שייצא ממנה עוגמת נפש. ולכן לא אתן לך אפילו פרוטה אחת שחוקה, אתה יכול ללכת למי שאתה רוצה ולספר מה שאתה רוצה, וכעת צא מביתי עכשיו ומיד!
נחטש'ע יצא מהבית ופנה ישירות לתחנת המשטרה. יש לי מידע יקר ערך שעשוי להפליל שורה ארוכה של אישים בכירים ומפורסמים בעיר, רב, בעלי הון ואפילו שופט, לחש באוזני השוטר בדלפק הקבלה.
תיכנס לחדר, הפנה אותו השוטר לחדר חקירות צדדי, התרווח בכיסא וציפה שהחוקר ייכנס לחדר, אלא שלפתע נשמעו צעקות רמות מהמסדרון: הוא שקרן, תזרקו אותו מכאן… האיש הזה הוא אדם שפל ונאלח, יצור עלוב, אני מכיר אותו, אי אפשר להאמין למילה אחת שיוצאת מפיו, למה הכנסתם אותו בכלל? צעק מישהו בקול ניחר.
כעבור רגע נפרצה הדלת בפראות, שוטר בכיר מעוטר בדרגות ניגש אל נחטש'ע ההמום ותפס אותו בדש בגדו: איך העזת להראות כאן את פניך, אה יאנוש, נוכל וגנב שפל שכמוך!… מתברר שהשוטר הבכיר, מפקד התחנה בכבודו ובעצמו, מזהה בנחטש'ע בטעות את אחד מיריביו המרים בעבר, אדם שהפיל אותו בפח בשקריו ותרמיותיו. נחטש'ע נדהם, ניסה לזעוק שהוא לא 'יאנוש', שזו טעות גמורה, אך לשווא. מפקד התחנה היה נעול בצדקתו תפס אותו בצווארונו והעיף אותו כפשוטו מכל המדרגות, כמו כלב מצורע, אם עוד פעם תעז לבוא לבלבל את מוחם של השוטרים שלי עם השקרים שלך, אתה יוצא מכאן עם אזיקים, הבנת?!…
(על פי 'בית צדיקים יעמוד', מפי כ"ק מרן אדמו"ר רבי נפתלי צבי מבאבוב זי"ע / מתוך 'להתחזק' מבית כי אתה עמדי).