הרב ישראל ליוש
"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ', ח')
אמנם בפרשתנו נאמר בעשרת הדברות "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", אבל בלוחות השניות נאמר: 'שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ', ומשינוי הלשון בין זכור לשמור, הוכיחה הגמ' (שבועות כ ב) ש'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו'.
ומסקנה זו, מבאר הרמב"ן, הוכרחה לגמרא משום שההבדל בין 'זכור' ל'שמור' אינו רק הבדל לשון גרידא, אלא יש בו משמעות גדולה, כי 'זכור' מורה על מצות עשה, לקדש ולזכור את השבת. ואילו 'שמור' הם מצוות לא תעשה, כמו שאמרו חז"ל: "כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' אינו אלא לא תעשה", שהאדם צריך לשמור את עצמו לבל ייכשל באיסור. מכיון שהם עניינים חלוקים, בודאי לא יעלה על דעת משה רבינו להחליף ממה שאמר לו הקב"ה. לכך אמרו חז"ל: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", ומשה רבינו לא שינה מדעתו כלום.
אלא שאם כן, תמה הרמב"ן, אם שניהם נאמרו מפי הגבורה, מדוע לא נאמרו שניהם בלוחות הראשונות? ותירץ: שיתכן שגם בלוחות הראשונות וגם בלוחות השניות היה כתוב 'זכור', אלא שמשה פירש להם לישראל במשנה תורה שאף 'שמור' נאמר עם 'זכור'.
ועדיין יש לתמוה, מדוע רק בלוחות השניות, הוסיף להם משה שהקב"ה אמר אף 'שמור'?
ונראה לבאר עפ"י המשך דברי הרמב"ן שמצוות עשה הרמוזות ב'זכור' הן ממידות האהבה והרחמים, כי העושה מצות אדוניו באהבה, אדונו מרחם עליו. ואילו 'שמור' שהוא מצות לא תעשה, הם ממידת הדין והיראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו, ירא אותו.
זה הטעם, מבאר הרמב"ן, שעשה דוחה לא תעשה, מפני שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו, הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו.
לפי זה יש לבאר שבתחילה שמעו רק 'זכור', אף שהקב"ה באמת אמר שניהם בדיבור אחד, כי פותחים באהבה, אבל אחר שחטאו בעגל ונתרחקה אהבתם, שמעו 'שמור', משום שהיה צריך להפעיל את מידת היראה, ולהזהיר אותם שמלבד האהבה והרחמים, יש גם מידת דין, ויש לירא את ה' ולא לעבור על מצוותיו.
ה'שולחן עורך' שלא נערך
על החילוק בין עבודת ה' מיראה לעבודת ה' מאהבה, נוכל ללמוד מתיאורו של הרידב"ז מסלוצק זי"ע על חוויותיו משני סדרי ליל פסח באותה שנה, כאשר התארח אצל שני גדולי הדור…
בצעירותו, הזדמן פעם הגאון הרידב"ז לעיר וולאז'ין בערב חג הפסח, והוא הוזמן לעשות את הסדר בליל יו"ט ראשון אצל מרן ה'בית הלוי' זי"ע ששימש אז יחד עם הנצי"ב זי"ע כראש ישיבת 'וולאז'ין'.
ה'בית הלוי' סיים תפילת ערבית בשעה מאוחרת, והוא ניגש לעריכת הסדר ביראה ובכובד ראש. הוא סידר את כל צרכי הסדר בזהירות יתירה, ורק לאחר שעה ארוכה כאשר כל צרכי המצוות היו ערוכים ומסודרים, התיישב ה'בית הלוי' אל שולחן הסדר והחל במצוות הלילה – סיפור יציאת מצרים…
השעה התארכה, ומחוגי השעון הראו שזמן חצות קרב, משהבחין בכך מרן ה'בית הלוי' החל המרוץ… המסובים כולם נטלו את ידיהם בזריזות ובכובד ראש, ובדחילו ורחימו הוגשו אל השולחן המצות אשר היו אפויות כדבעי, כראוי וכיאה למקפידים ויראים אף מחשש חמץ רחוק… המרור והכורך חולקו אף הם בכמות ראויה כיד המלך, ובשיעור כזה שלא יהיה ספק שייצאו בו ידי חובת המצווה בהידור רב…
מחוגי השעון נעו כהרגלם, מבלי להתחשב ביושבים תחתם ובמצוקת הזמן אליה נקלעו. ריחות התבשילים נדפו מהמטבח, ורמזו על 'שולחן עורך' הקרב, אלא שאז הבחין מרן ה'בית הלוי' במחוגי השעון שכבר היו קרובים ממש לחצות, וביקש לחלק מיד את כזיתי האפיקומן, יושבי השולחן נהנו מריח התבשילים, אך לא מטעמם, וקיימו בהידור, בשמחה וברצון את ההלכה ש'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'… לאחר אפיקומן, בירכו 'ברכת המזון', והמשיכו באמירת ההגדה עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
בסוף הסדר, כשיראת ה' נסוכה על פני המסובין, הן הם זכו לקיים את מצוות הלילה בהידור רב, היה ה'בית הלוי' מהורהר, ואמר כשיראת ה' נסוכה על פניו: "אני מקווה שאכן זכיתי לקיים את מצוות הלילה בהידור, מצה, מרור, אפיקומן, סיפור יציאת מצרים…"
חוויתי על בשרי ועל נשמתי, מציין הריזב"ז, מהי יראת ה'…?! מהי הקפדה על קיום מצוות בדקדוק רב וביראת ה' הקודמת לכל רצון אחר…
ליל הסדר באהבה
בליל יו"ט שני, הוזמן הרידב"ז לעשות את הסדר על שולחנו של ראש הישיבה השני הנצי"ב מוולאז'ין.
תפילת ערבית הסתיימה בזמנה, ובני הבית בראשותו של הנצי"ב הזדרזו לשבת לשולחן הסדר, והחלו מיד באמירת ההגדה בשמחה רבה, תוך שילוב מדרשים ודברי תורה נאים ויפים כראוי וכיאה לנצי"ב…
שולחן הסדר כולו התקיים בשמחה וברינה, שירי חג זומרו בהתלהבות, וניגונים שמחים נוגנו בחדווה, ארשת פניו של הנצי"ב קרנה מאושר, והוא שש וצהל בכל מצווה שקיים, מצה, מרור, ארבע כוסות וסיפור יציאת מצרים. שמחת החג קרנה וזרחה בכל רגע מרגעי ליל הסדר…
כאשר הסתיים ליל הסדר, היה הנצי"ב נרגש ונלהב, וקרא בקול גדול מלא שמחה ואושר: "אשרינו שזכינו לקיים כמה וכמה מצוות בלילה אחד… והכל נעשה כדת וכדין, כרצון ה'… איזו זכות אדירה…".
שנים רבות, היו שני לילות הסדר הללו, נר לרגליו של הרידב"ז, והוא דיבר עליהם בערגה. הוא ראה בהם שתי דרכים בעבודת ה', יראה ואהבה, ושניהם קרנו מהנהגתם של גדולי הדור, כל אחד בדרכו ובמשנתו…
זכור ושמור בדיבור אחד
בספר העקרים (מאמר ג' פרק כ"ו) עומד על שינוי נוסף בין מצוות השבת שנאמרה בלוחות הראשונות לבין זו שנאמרה בלוחות השניות. בלוחות הראשונות בהן נאמר 'זכור', כתבה התורה את מעשה בראשית: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". ואילו בלוחות השניות, בהן נאמר 'שמור' כתבה התורה את סיפור יציאת מצרים: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה…".
והטעם, כי באמת השבת היא זכרון לשניהם: 'זכר למעשה בראשית' ו'זכר ליציאת מצרים', ושני זכרונות אלו הן שתי אמונות המתחזקות במצוות השבת. ראשית, השבת מלמדת שהבורא יתברך ברא, יצר וחידש את העולם בששה ימים. היא אף מלמדת את האמונה שנלמדה ביציאת מצרים, שהקב"ה לא רק ברא בששה ימים וחלילה פסקה פעולתו, ואין כל חדש תחת השמש – אלא הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד, והוא מנהיג ומשגיח על כל בריאתו בכל רגע ורגע, ואין מי שינקוף את אצבעו למטה מבלי שיורה על כך הבורא מלמעלה. זאת ראו כל העמים בניסי יציאת מצרים, שהקב"ה מנהיג את העולם ומשנה את מערכות הטבע כרצונו.
על פי זה מבאר בעל העקרים את מאמר חז"ל: 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו', האמונה בבריאת העולם הרמוזה במצוות 'זכור', והאמונה בהשגחת והנהגת העולם הרמוזה במצוות 'שמור', שניהם בדיבור מצוות השבת, וכלשון בעל העקרים: "כי הכוונה בו להורות על מציאות פועל ברצון תמיד ומשגיח, לא על מציאות הפועל בלבד".
על פי דבריו יש לומר שלכך נאמר 'שמור' בלוחות שניות, כי חטא העגל בא מחמת חיסרון האמונה בהשגחת העולם. היעלמותו של משה רבינו ואיחורו יום אחד, העלה בליבם מחשבות כאילו השתבשה, חלילה, הנהגת העולם, וצריך לעשות עגל להנהגה חדשה. על כן זירזם והזהירם באמונה זו על ידי מצוות 'שמור' וזיכרון יציאת מצרים, שתתחזק בליבם האמונה בהשגחת העולם על ידי הבורא יתברך.
מדוע לא באת לפני קידוש?
שמירת שבת, והזכרת מעשה בראשית ויציאת מצרים בתפילה ובקידוש, מחזקת את האמונה בהנהגת הבורא את העולם, ואף הדברים הטבעיים הנראים כמי שנעשים מעצמם, מונהגים על ידו יתברך, וברצונו משנה את הטבע ומנהיגו….
מסופר שפעם בא הרה"ח רבי אפרים זלמן הלפרין זצ"ל לפני הרה"ק רבי שלמה מזוויעהל זי"ע להזכיר לפניו שם של חולה שיתפלל בעדו. אמר לו הרבי: "מדוע לא באת לפני קידוש, הרי בקידוש אומרים 'ויכולו', ואמרו חז"ל: 'כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית', והרי קיימא לן 'שותף מה שעשה עשוי'".